מהרש"ל על הש"ס/פסחים/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | הרמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כא עמוד א

רש"י בד"ה ואי תנא כו' משום דאי משיירא מצנעה לה כצ"ל:

בא"ד ולא עבר עליה כו'. נ"ב ס"א ונהי דעבר בבל ימצא בבל יראה לא עבר:

תוס' בד"ה ואי אשמעינן כו' חיה משום דמצנעה לה ואין כו' כצ"ל:

בא"ד לא עבר בבל יראה. נ"ב פירוש דווקא בספק חמץ כי התם וכן הכא דלא ידעינן אי מצנעה אבל בודאי חמץ לעולם עובר בבל יראה כל היכא שלא בטלו ועיין בהגהתי לעיל דף ו' גבי העושה ביתו אוצר ע"ש:

דף כא עמוד ב

תוס' בד"ה רבי יהודה כו' ולכן אוסר רבי יהודה כו'. נ"ב וטעמא דל' יום לפי דבריהם צ"ל שבתוך הזמן הזה עדיין בריאה וטובה ושם בעליהן עליהן כאלו מכרו היום או משום שתוך הזמן הזה עדיין אינו כלה שהרי אינו נאכל מהר וק"ל:

בד"ה לכתוב רחמנא כו' מחר משוקדים וקם כצ"ל. ונ"ב התוס' נקטי כסדר הכתוב בתורה אבל בפרק הוציאו לו לא חשיב הכי ושם מפרשים התוס' אמאי לא נקטי כסדר הכתוב בתורה ע"ש:

דף כב עמוד א

רש"י בד"ה ורבי מאיר כו' למפרט בה היתר. נ"ב פי' ואין צ"ל למצותיה ודו"ק:

בד"ה רבי שמעון כו' מבהמה טמאה פטור דקסבר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מועלין בהן כו' דאין מועלין בו. נ"ב פי' דדוקא לאחר שיצא לנחל קדרון הוא דמועלין מדרבנן אבל מקודם אין גזירה במקדש וק"ל:

בא"ד מועלין בו מן התורה. נ"ב פי' דהא קרא קדריש שם:

בד"ה ואימא כמים כו' לא פריך למילף כו'. נ"ב פירוש דאין סברא למדרש הפסוק דוקא כמים הנסכים ע"ג מזבח אפילו לחומרא דסתם מים כתיב ורובן אין נסכין אלא שלא תידוק מינה להיתרא הוא דפריך ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף כב עמוד ב

גמ' לא תאכל הנפש עם הבשר נמחק:

רש"י בד"ה מה אבר כו' כלומר כרת משום דם גמור כצ"ל. ונ"ב יפה פירש דאי לאסור משום דם מן החי לבד כלומר שיהא אסור כבשר מן החי פשיטא דק"ו מבשר החי שהרי בשר מין היתר הוא ושרי ואפ"ה מן החי חייב ק"ו דם אלא ר"ל שיהא חייב עליו כדם ממש ודו"ק:

בא"ד אבל דם הקזה מותר. נ"ב פירוש משום איסור דם ודו"ק:

תוס' בד"ה לכם למה לי כו' לא ליכתב לכם. נ"ב ואף שאין משיבין הארי מ"מ תורה היא ואמינא דלק"מ דאי לא הוה כתב אלא ב' ערלים ולכם אדרבה הייתי אומר לכם הוא בא לנטוע לרבים וחד ערלים לאיסור הנאה שלא תאמר לכם כתיב וקשרי וחד לאיסור צביעה ולהדלקה לא הוה קרא לאיסור וממילא שרי כמו שהוא גופיה כתב אח"כ ואם יש להקשות הכי קשה לא לכתוב אלא ב' ערלים אליבא דחזקיה דהא כתיב הכא לא יאכל ומאחר שנוכל לאוקמי לכם לנטוע לרבים פשיטא שלא נטעה ונאמר שבא להתיר בהנאה שהרי שינה הכתוב כאן וכתב לא יאכל ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף כג עמוד א

גמ' דאמר קרא לכם. נ"ב פי' במקום אחר שקן הוא לכם וק"ל:

שם ולא בעי לכם אמר לך כו'. נ"ב ואין לומר דילמא הוה שרי אף לכתחלה דהא כתיב יהיו בהווייתן ואין לומר א"כ הוה אסרינן אפי' נזדמנו זה אינו דא"כ הוה ליה למיכתב לא יאכל ולא ליכתב יהיו ודו"ק (עיין במהרש"א):

שם ר"י הגלילי אומר נמחק:

שם ת"ל לכל מלאכה ור"י הגלילי לטומאה ולטהרה לא איצטריך קרא כי איצטריך קרא לאיסור והיתר ור"ע איסור והיתר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה וצריכי כו' ואי כתיב חמץ. נ"ב פירוש וממילא לענין לך נוכל לומר איפכא ודו"ק:

תוס' בד"ה קוצר לשחת ומאכיל לבהמה כו' כצ"ל:

בא"ד ועוד דקתני סיפא כו'. נ"ב הכי פירושו ועוד כו' כלומר אפילו אם תפרש שקוצר לשחת ומאכיל לבהמה הכל אחת וכמו שפירש רבי יצחק מקורבי"ל לשם אפ"ה פריך הכא שפיר ודייק דחדש מותר בהנאה וסמיך אסיפא דקתני ר"ש אומר אף משהביאה שליש יקצור ויאכיל דאיקרי תבואה ואפ"ה שרי להאכיל לבהמה וכן איתא בתוס' שם להדיא רק שפירש לשם דסמיך אדברי רבי יהודה דאמר לשם אהא דקוצר לשחת כו' קודם ר"ש אימתי כשהתחיל עד שלא הביא שליש כו' דמשמע כשהתחיל קודם שהביא שליש שיכול לקצור אף משהביא שליש כו' והיא היא ודו"ק:

דף כג עמוד ב

גמ' א"ב חולין שנשחטו בעזרה. נ"ב מה שפירשו התוס' לעיל דבכאן אי אפשר לפרש בענין אחר אלא לאו דאורייתא ממש ומותרין מן התורה משום דאי אפשר לפרש שאינן דאורייתא לאסור בהנאה דמנין לו דלמא אותו בא לאסור חולין שנשחטו כו' כמו לחמן ולשור הנסקל ונימא דחמץ ושור הנסקל אינן דאורייתא אבל לעיל דאמר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אינו כל כך הוכחה דשמא אין דאורייתא שאסורין בהנאה משום דאית ליה לר"י שום דרשה דמותרין בהנאה ור"מ חולק אבל הכא ליכא לפרש הכי דא"כ חולין שנשחטו בעזרה לא הוי תלי בפלוגתא דחזקיה ורבי אבהו אלא תלי בפלוגתא אחריתי אי דרשינן להאי קרא אי לא בשלמא השתא תלי שפיר בפלוגתייהו מאחר דסבירא ליה לר' אבהו דאין חילוק בין לא יאכל בין לא יאכל א"כ ע"כ צריכא אותו למעוטי חמץ ושור הנסקל ולא לחולין שנשחטו בעזרה שאינן דאורייתא אלא הכל מדרבנן וקרא דכי ירחק ממך הדרך וגו' ברחוק מקום אתה זובח כו' אסמכתא בעלמא הוא א"כ מה שכתב התוס' לעיל גבי חולין שנשחטו בעזרה א"א לפרש בענין אחר לאו שמוכח מהאי איכא בינייהו אלא מהאי שמעתא שמסיק לקמן גבי ההוא מדרבנן דיתיב כו' ומסיק דסבר האי תנא חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ומשום הכי כתבו גבי האי שמעתא כו' וה"פ דלעיל ליכא למוכח מינה דשמא אינו דאורייתא לאסור בהנאה דכל היכא דאיכא למידרש אותו לאיסור הנאה ניחא למידרש לחמץ ולשור הנסקל שאיסורן נאמרו בהדיא וממילא ליכא שום מילף לחולין שנשחטו בעזרה ומותרין בהנאה אבל הכא דמסיק קסבר האי תנא חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא וניחא אותו לאוקי אחולין שנשחטו בעזרה ובעי קרא אחרינא לשאר איסורין אלמא דליכא לפרש הכי ודו"ק:

תוס' בד"ה ומה חלב כו' דאדרבה לטהרו מידי כו'. נ"ב וא"ל א"כ שמא המקרא בא לטהרו מידי נבילה די"ל מ"מ לא צריך ריבוי דכל לטהרו אף לגבוה דס"ל לר"י הגלילי מאחר דטיהרו הכתוב מידי נבילה שוב אין לו טומאה בין להדיוט בין לגבוה:

בד"ה דהא כתיב כו' כל שפסולו בקדש בשריפה. נ"ב ומה שאמר דכתיב והנה שורף הכי פירושו אם אינו ענין לגופו דהא קיימא לן כל שפסולו בקדש כו' ולא נכתב אצל אהרן אלא משום מעשה שהיה הוא מספר דכתיב והנה שורף כלומר דרך מעשה עיין לקמן ד' ס"ג:

דף כד עמוד א

גמ' אמר קרא בקדש באש תשרף. נ"ב פי' הכי כתיב קרא וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף ודורש המקרא כאלו כתיב וכל בקדש באש תשרף וק"ל:

רש"י בד"ה ואם אינו ענין כו' נ"ב פי' לפי שא"א למוקמי האי שריפה לשאר איסורים ולמילף מינה דאסור בהנאה שהרי לפי האמת אין שייך שריפה שם כמו שמסיק א"כ צ"ל שאינו בא אלא לאיסור לחוד ומ"ה קאמר אם אינו ענין לאכילה כו' ודו"ק וקשה דהכי הל"ל ואם אינו ענין לשריפה דהא קאמר קרא בקדש תנהו ענין לאיסור הנאה וצ"ע:

דף כד עמוד ב

רש"י בד"ה אין סופגין כו' בלבד אין סופגין כו' הד"א:

תוס' בד"ה לרבות את כו' וכל שאין ניתר לטהורים. נ"ב נ"ל וכל שאין לו מתירין והיינו קומץ ולבונה וכן איתא התם ע"ש (עיין במהרש"א):

דף כה עמוד א

גמ' הואיל והיתה להן שעת הכושר. נ"ב בכאן יש להקשות אמאי לא אמר מיד כלאי הכרם יוכיח שהיה לו שעת הכושר כו' ונ"ל ליישב משום שיש שני עניני כלאי כרם זרוע מעיקרו וזרוע ובא זרוע מעיקרו היה לו שעת הכושר זרוע ובא לא היה לו שעת הכושר וא"כ כשתאמר כלאי כרם יוכיח שהיה לו שעת הכושר כו' איכא למיפרך מה לכלאי הכרם כגון זרוע ובא שלא היה לו שעת הכושר ועכשיו שהוא בא ליוכיח נגד חמץ שאינו עונש כרת אם תבא למיפרך מה לכלאי הכרם שלא היה לו שעת הכושר כגון זרוע ובא כו' אז אומר אדרבה כלאי הכרם זרוע מעיקרו יוכיח שהיה לו שעת הכושר ודו"ק ומה שהקשו התוס' שנילף מערלה שהיתה לה שעת הכושר כו' ולא אמרינן הא איכא אידך ערלה כו' היינו משום דאתי בק"ו וליכא למיפרך מידי היכא דאתי בק"ו אפילו אתא מחד ענינא ודו"ק. (עיין במהרש"א):

תוס' בד"ה כלאי הכרם כו' ערלה תוכיח ומשני כו'. נ"ב פי' משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שהן גידולי קרקע משא"כ בבשר וחלב ואע"פ שהוא פירכא כל דהו על מה הצד פרכינן אבל כל היכא דלא הדר דינא אפי' אתא מתלתא לא פרכינן פירכא כל דהו וק"ל:

בד"ה הואיל והיתה כו'. נ"ב לשון תוס' בפרק כל הבשר והיתה להם שעת הכושר קודם השרשה הקשה רבי משה כהן דבפרק קמא דמנחות אמר אי ממשקה ישראל ה"א היכא דלא היתה להן שעת הכושר דומיא דערלה וכלאי הכרם והכא משמע דהיה להן שעת הכושר וי"ל דהתם איירי ביין שעושין ממנו נסכים למזבח דבעי שיהא ממשקה ישראל ואותו לא היה לו שעת הכושר דמה שגידל אחר זריעת הכלאים. הוא אוסר ואותו לא היה לו שעת הכושר ומה שגידל קודם מותר ואינו נאסר כשהוסיף מאתים אלא משום תערובת שנתערב עם מה שגידל אח"כ והגרעינין שנזרע הוא דהיתה לו שעת הכושר ודו"ק:

דף כו עמוד א

גמ' ושמו אצל המזבח שלא ימעלו בה אחרים אלא שיהא כולו אצל המזבח משום דהוי תרומת הדשן כו' כצ"ל ונ"ב ס"א:

דף כו עמוד ב

תוס' בד"ה חדש יותן כו' הקשה הר"ר אהרן לר"י. נ"ב צ"ל לר"י או פי' לר"י דאי לרבי ממש קאמר הא אפילו לרבנן קשה דלא פליגי ארבי אלא משום דאין האיסור בעין כדפרישית לעיל והגחלים אינן אסורים כמו האפר אבל הכא אף הגחלים מוקצים הן כמו שמסיק ודו"ק (עיין במהרש"א):

דף כז עמוד א

רש"י בד"ה דאחר אחרון כו' ואפילו קדם וסילק את האיסור נמחק:

תוס' בד"ה עד שיהא כו' דהא בפרק בתרא כו'. נ"ב אבל אין להביא ראיה מזה דאי הוה אף בהיתר כדי להחמיץ א"כ הוה זה וזה גורם וקשרו רבנן משום דלא נקל זה וזה גורם אלא היכא שאי אפשר לגרום לחד בלא חבירו אבל הכא מאי חזית דהאי דהיתירא קגרם דילמא האי דאיסורא נגרם ומש"ה אסור ועל כן צריכים להביא ראיה ממקום אחר. ותימה שהתוס' בסוף פרק כל הצלמים פירשו דאיירי אפי' יש גם בהיתר כדי להחמיץ אפי' הכי אסורה ע"ש ודו"ק:

דף כז עמוד ב

גמ' לרבנן דשרו בקמייתא מאי. נ"ב תימה מאי קמבעי ליה ממ"נ אי איירי בעצי הקדש שמועל בו א"כ יצא מיד לחולין ואי איירי בכה"ג שאינו יוצא לחולין כגון עצי שלמים או במזיד א"כ פשיטא שנאסר הפת אפי' לרבנן דהא לא פליגי לעיל אלא משום דלא חשוב האיסור בעין שהשלהבת באה מן הגחלים שהן מותרים והכא גבי הקדש שאסור אפי' האפר א"כ הוי האיסור בעין ממש ופשיטא דאסור ונ"ל דלא מיבעי ליה אלא באפה את הפת בתנור חדש שלא הותץ ובתנור ישן שלא הוצן דהוה ליה זה וזה גורם ורבנן קשרו (בקמייתא) גבי הקדש מאי וקפסק רב חסדא דיש להחמיר ואע"פ שאין כאן גחלים ולא אפר אלא חום התנור לבד ודו"ק ומש"ה נ"ל דקאמר בקמייתא מאי כלומר בדין הראשון השנוי בברייתא דהיינו דין תנור כו' לאפוקי אפה בו את הפת דאיירי באבוקה כנגדו או בשלה ע"ג גחלים דפשיטא דאסור לענין עצי הקדש כדפרישית ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף כח עמוד א

רש"י בד"ה סדני צ"ל סדנא:

בד"ה ים המלח הנקראת מי"ר בטיא"ה אין ספינה כו' כצ"ל:

בד"ה לא ממאסה צ"ל לא ממסה:

תוס' בד"ה איפכא מסתברא כו' כיון שרבה משוה אותה. נ"ב. פירוש שהרי אינו מחלק בין חמץ לע"ג אלא בין ים המלח לשאר נהרות ודו"ק:

בד"ה עבודת כוכבים כו' ולפי זה לר"י בשאר נהרות כו'. נ"ב וקשה לי מנין לו כל זאת דילמא אף בים המלח בעי שחיקה אבל מכל מקום אף בשאר נהרות מהני שחיקה מכח קרא דויזר וגו' ובאמת שהתוס' גופא מפרשים שם בפרק כל הצלמים דלרב יוסף בעי שחיקה אף בים המלח ומכל מקום מהני שחיקה אף בשאר נהרות אם# לא רבנן דפליגי על ר"י הוא דסברי דלא מהני שחיקה בשאר נהרות מטעמא שמגדל צמחים על ידות הנהר ודו"ק:

בא"ד דעבודת כוכבים היינו ים המלח. נ"ב ומש"ה פריך שפיר שחיקה קשה לרבה שהרי הוא סובר סתם ים גבי ע"ג הוא ים המלח ואפ"ה משני דלאו דוקא בכל מקום סבר רבה דסתם ים הוא ים המלח ולפעמים אשכחן נמי ים דאיירי בשאר נהרות ועוד אין חידוש אי איירי סתם ים דר"י בים המלח דומיא דרישא גבי צורת לבנה וצורת חמה כו' ודו"ק א"נ משום דהכא קתני היה הולך בספינה כו' וסתם ים המלח אין ספינה עוברת בו וק"ל:

דף כט עמוד ב

רש"י בד"ה להא שמעתא כו' ישראל ובהא כו' הד"א:

דף ל עמוד א

ברש"י בד"ה אמר רבא כו' שמעינן מינה חלב שנפל כו'. נ"ב נ"ל שיש בה שומן אבל בשר וחלב ב' מינין הן כמ"ש הא"ז ולית פלוגתא בזה אלא שהרא"ש כתב במסכת חולין דשומן וחלב מין במינו הוא וברוב ספרים כתוב בפירש"י חלב שנפל לקדירה במינו אוסר במשהו כו' דמשמע להדיא דלא איירי אלא במינו ממש וכדפרישית:

תוס' בד"ה אמר רבא כו' דבר שבמנין ואסורי הנאה. נ"ב פירשו התוס' לשם כגון שנתערבה חבית של יין נסך באלף חביות של היתר ואמרינן לשם האי תנא סבר דבעי תרתי כו' ומ"מ לענין פסק הלכה לא בעינן תרתי אלא אפי' לא הוי דבר שבמנין אוסר במשהו כגון טיפת יין נסך כו' והרא"ש מפרש לשם דלענין נתערב יבש ביבש הוא דבעי תרתי וכן הלכתא ע"ש:

בד"ה דילמא אתי למיכליה כו' ולפי זה דגים שנתבשלו בקערה כו'. נ"ב והרבה מן הגאונים אסרי יותר עלו בצלי מן נתבשלו ועיין בשערים:

דף ל עמוד ב

תוס' בד"ה והלכתא כו' ועוד יש לחלק כו'. נ"ב לכאורה יראה דאין פירושו דבאיסורא בלע לחוד סגי דניבעי ליבון מאחר שלא היה תשמישו ע"י אור אלא הכי פירושו א"נ אפי' בסכין גדול לא בעי ליבון אלא כשבלע איסורא וכן דעת הר"ן אכן הסמ"ג שהוא מדברי התוס' כתב שאפי' בקטנים לחתוך בהן רותח בעי הגעלה פי' כשבלע איסורא ודו"ק:

בא"ד והא דמצריך להו כו'. נ"ב פי' דלא תימא סוגיא דעבודת כוכבים היא אליבא דרב אשי דבעי ליבון ודו"ק:

בד"ה התורה העידה כו' וי"ל דכלי נחשת כו'. נ"ב ונראה לפרש דמאחר שהתיר הכתוב כלי נחשת במריקה ושטיפה ובכלי חרש לא התיר ש"מ דטעם משום בליעה הוא דזה יוצא מידי דפיו וזה אין יוצא מידי דפיו ובישול בלא בלוע טעון שבירה בזה סברא לומר לפי שהחמיר בו הכתוב לחושבו כבלוע עכ"ל התוס' בזבחים וצריך קצת פירוש לפירושו מאחר שראינו שלכלי נחושת מועיל מריקה ושטיפה א"כ אנו רואין שהחומרא אינה מחמת קדשים אלא שהחמיר הכתוב בכלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם והאיסור לעולם עליו וא"כ בכלי חרס אינו תלוי האיסור בטעם הבליעה לחוד ודו"ק וכך הוא דעת התוס' דהכא וק"ל:

דף לא עמוד א

רש"י בד"ה ישראל שהלווהו כו' אם נהנה ממנו. נ"ב דאי לענין בל יראה ובל ימצא לא הל"ל אחר הפסח אלא בוודאי לענין הנאה איירי וסבירא ליה להאי תנא פשיטא דאינו עובר בבל יראה דשמא יפדה העובד כוכבים ואפי' כשלא יפדה אחר הפסח מ"מ ספק היה בתוך הפסח וס"ל דאין אומרים שיהא עובר למפרע בבל יראה אבל לקמן בברייתא דעובד כוכבים שהרהין פורני כו' לא הזכיר שם אחר הפסח בוודאי איירי לענין שיעבור בבל יראה וס"ל דשפיר עבר למפרע א"כ האי תנא רבותא קמ"ל דאפי' לענין הנאה אינו עובר וכ"ש שאינו עובר לענין בל יראה אבל מ"מ תימה לפי מה דמסיק דפליגי אי ישראל קונה משכון מן העובד כוכבים וא"כ לפי זה אינו תולה במה שפודה העכו"ם או לא דאי קונה המשכון עובר הישראל אפי' פדאו העכו"ם וא"כ לפי זה לא הל"ל למימר אחר הפסח שהרי אין חילוק בין תוך הפסח לאחר הפסח ודו"ק (עיין במהרש"א):

דף לב עמוד א

תוס' בד"ה דבר הראוי כו' וחמץ בפסח אינו ראוי להיות קודש כו'. נ"ב פי' להיות עכשיו קודש וחמץ בפסח אינו ראוי להיות עכשיו קודש אם לא היתה תרומה כבר והשתא פריך שפיר הלא אף היא ראויה להיות קודש ולהקדישה עתה דלא אמרו דברי הכל אינו קדוש אלא דאחמין במחובר שלא היה שעת הכושר כו' ודו"ק:

בא"ד דאין כאן נתינה. נ"ב פירוש לכהן משום תרומה ובתרומה כתיב תתן לו וממילא ממעיט ג"כ לתרומת חמץ בפסח שאכל שאינו משלם שהרי אם לא היתה תרומה לא היתה ראויה להיות קודש וליתנה לכהן משום תרומה וק"ל (עיין במהרש"א):

דף לב עמוד ב

גמ' פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח נמחק. ונ"ב דל"ג הכא דהא מיבעי ליה לגופיה שלא ישלם אלא דבר הראוי להיות קודש אלא דממילא שמעינן שאף הנאכל בעינן שיהא ראוי להיות קודש וממעטינן מיניה תרומת חמץ בפסח אבל הכא לא איכפת לן בזה אלא דצריכנא לגופא וכן יראה מן התוס' ודו"ק. רש"י בד"ה והלא דין כו' קרא הס"ד:

בד"ה וא"ל כו' מעיקרא דקתני מעילה כו' כצ"ל:

דף לג עמוד א

תוס' בד"ה תתן לו כו' נפקא לן מונתן לכהן כו'. נ"ב ואף שפירשו התוס' לעיל בהפוך הדף למאן דס"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה יליף מתתן הכתוב בתרומה כדפרישית לעיל ולא מן ונתן כי מן ונתן לא נוכל למעט אלא דבר שאינו ראוי להיות קודש אם לא היה תרומה וחמץ בפסח גופא מנין שאינו קודש מאחר דלא דרשי לו ולא לאורו מ"מ נראה דשפיר יליף מדכתיב ונתן ואשמעינן דבר הראוי להיות קודש ולמאי אתא למעוטי אם לא שממעט דבר שאינו ראוי להיות קודש כגון שהוא אסור בהנאה וא"כ חמץ בפסח שהוא אסור בהנאה נמי בכלל ושמעינן ממילא שחמץ בפסח אינו ראוי להיות קדש אבל לר"י דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה בוודאי אינו ממעט בכלל ונתן דשמא בא למעט שאר איסורים שאסורים בהנאה וא"כ מנין שאינו קודש ומה שהתוס' לעיל לא פירשו אלא האי מילף דתתן לחוד ולא הזכירו ונתן את הקודש משום שבאותו דיבור רצו לתרץ דלר"א בן יעקב ס"ל אפי' בחמץ שהיה לו שעת הכושר אינו ראוי להיות קודש וזה לא נוכל למעט מונתן את הקודש דשמא לא בא למעט אלא החמיץ במחובר כמו תתן לו ולא לאורו שהרי אינו מבואר להדיא בקרא שתלוי באיסור השוה לחודיה ודו"ק אבל בדבור זה לא כתבו אלא דלשאר תנאים לא איצטריך למידרש לו ולא לאורו ויכולין למידרש שאינו קודש מונתן כמו מלו ולא לאורו ודו"ק היטב:

בא"ד דברי הכל אינו קדוש כיון דסבירא להו כו' כצ"ל:

דף לג עמוד ב

רש"י בד"ה קסבר משקין כו' עליו מעולם ואין צירוף חבירו עמו שאין זג זה נוגע למשקין שבחבירו כצ"ל ונ"ב מצאתי בשני פרושים מדויקים:

דף לד עמוד א

רש"י בד"ה שפיר כו' מעליהן הס"ד:

בד"ה ששם זורקין כו' בקרן מערבית דרומית למטה. נ"ב פי' למטה מחוט הסיקרא כדאיתא בזבחים פרק קדשי קדשים:

תוס' ד"ה טהרו כו' אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה כו' כצ"ל. ונ"ב פי' שלא לאכול חוץ לירושלים אפי' גידוליו ומ"ה הקשו בתוס' שהיה לו לומר אף לכהנים וק"ל:

בא"ד דגידולי תרומה שרי לזרים. נ"ב והכי פירושו לענין מעשר ובכורים אמרינן שגידול שלהן כמותן אבל גידולי תרומה הרי היא נעשית חולין גמורין דאי אסורים לזרים א"כ מה מעלה במעשר משא"כ בבכורים והרמב"ם פי' לשם דה"ק גידוליהן אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה אסורין הגידולין אפי' בירושלים וזרים נקט משום בכורים ובהמה משום מעשר ואפשר שהתוס' היה נראה להם דוחק לחלק ולפרש חד אמעשר וחד אבכורים ומ"ה פירשו בתחלה דקאי אמה שלמעלה מלאכול בירושלים ולפי זה קשה דהל"ל אף לכהנים ומש"ה כותבין אח"כ ונראה דזרים דכתב הוא עכו"ם וקאי שפיר אף אמעשר וכפי' הרמב"ם ולפי זה לא יהיה קשה לישנא דאף וק"ל. אבל מה שכתבו התוס' וכן משמע בירושלמי הוא תימה שבתוס' רבינו שמשון מביא כל הירושלמי ולא הזכיר זה ובעבור שפירושו דחוק ע"כ לא הבאתי אותו שלמה לורי"א (עיין במהרש"א):

בד"ה פסול הגוף כו' במקום התורפה נראה בעיני הגלוי וההפקר:

דף לד עמוד ב

רש"י בד"ה ר' יהושע כו' אין דם יוצא כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה אא"ב כו' דבר אחר הוא חשבינן ליה כו' כצ"ל:

בד"ה הכא דנגעו כו' הקדישן שקרא להן שם תרומה טהורין כו' מעלה הקדישן כו' כצ"ל והד"א:

דף לה עמוד ב

תוס' בד"ה מי פירות כו' אכתי לא הוי אלא חמץ נוקשה כו'. נ"ב ואמאי חשיב התם במתני' חמץ דגן גמור ע"י תערובות שהרי בסיפא נקט אותן שהן משום חמץ נוקשה וכן כתב הסמ"ג להדיא שג' הן חמץ דגן גמור ע"י תערובות כגון כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וכל אינך הן חמץ נוקשה:

דף לו עמוד א

גמ' עיסה שנילושה ביין ושמן כו. כצ"ל:

דף לו עמוד ב

גמ' אלא בפת הדראה. נ"ב פירש הרי"ף ז"ל בפת סובין ונקרא פת הדראה שנטלה כל הדראתו ולא נראה דהא אמרינן לקמן דיוצאין בפת נקיה והדראה ובודאי שאין יוצאין ידי מצה אלא בלחם שחייב בחלה כדתנן במס' חלה חמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה הן וסובן ומורסנן ניטל סובן ומורסנן מתוכן וחזר לתוכן פטורין מן החלה לפיכך פירש הרמב"ם ז"ל שהדראה מלשון הכנה והדירה שבתבואה שאמר במס' פרה והיא התולעת שנעשית בתבואה והתבואה הנאכלת ממנה נקראת דראה ע"כ לשון הר"ן:

דף לז עמוד א

רש"י בד"ה אם אמרו והתירו עובי טפח הס"ד:

תוס' בד"ה וב"ה מתירין טעמא דב"ה כו'. נ"ב והתוס' במסכת ביצה לא פירשו הכי אלא בכדי צרכו איירי ומשום טרחא יתירא וכן פירש הר"ן ע"ש:

דף לז עמוד ב

תוס' בד"ה דכ"ע כו' ואמר רבי יוחנן ובלבד כו'. נ"ב כלומר בהא מודינא לך אשר"י:

דף לח עמוד ב

רש"י בד"ה שאינה נאכלת כו' והיכא דלא נשחט עליהן הזבח אע"ג דעכשיו יש לה היתר לשבעה כו' כצ"ל והשאר נמחק ונ"ב בספרים מדוייקים אינו וטעות הוא להדיא ובס"א ראיתי שכתוב בתחלה פירוש זו דכשלא נשחט הזבח ס"ל לרב יוסף דיוצח בהן כו' עד סוף הפשט ובסוף כתיב אבל זה לשון הספר ועיקר וכן שמעתי והיכא דלא נשחט עליהן הזבח דעכשיו יש לה היתר כל ז' כו' שלמה לוריא:

דף לט עמוד א

גמ' ר"מ אומר אף עסווס וטורא ומר ירואר א"ל ר"י עסווס וטורא אחד הוא ומר זה הוא ירואר תנא דבי כו' כצ"ל. ונ"ב כך היא הגירסא ברוב הספרים וכן הביאו בערוך בערך טורא אכן בס"א מצאתי וז"ל עסווס וטורא חד הוא ומר הוא וזהו מר ירואר ע"כ:

שם מה מצה מינין הרבה כו'. נ"ב והאמת שמכוון הדבר כמה מינין שיש במצה דהיינו ה' מיני דגן כך ה' מיני מרור במתניתין:

רש"י בד"ה אלו ירקות כו' חובתו הס"ד:

בד"ה ערקבלין כו' אצוותא חרזיתא כו' כן צריך להיות. נ"ב ונקרא חרזייתא לפי שתכופין הרבה יחד כמחרוזות וטעם מרור יש בו לשון רש"י בעירובין:

דף לט עמוד ב

גמ' ויניח על מכתו בפסח מפני כו' כצ"ל. ונ"ב כן הוא בס"א וגירסת הרי"ף וכן בפרק הנושא במסכת כתובות ושם פירשתי ע"ש:

רש"י בד"ה ואע"פ שמים טופחין כו'. נ"ב פי' הרא"ש דלאו מים ממש אלא ר"ל זיעה קאמר ע"ש:

בד"ה דילמא לא כו' ומחמצת בתבשיל וכשהוא טורפה כו' וכצ"ל. ונ"ב אין לפרש דאפילו היה נותן בתחלה ברותחין אפ"ה אח"כ מחמיץ בקערה ולא דמי לחלוט שמחליט שהרתיחה מבטל כח החימוץ מיד אבל הכא שכבר נתייבש אלא שאינו מתייבש יפה א"כ ג"כ אינו נחלט ויכול אח"כ להחמיץ בקדרה כי אין זו סברא ועוד לישנא דטורפה אינו מיושב והל"ל וכשהוא מערה לקערה ע"כ נראה דטעות סופר הוא והכי הוא שכשהוא טורפה כו' כלומר למה הוא מחמיץ בתבשיל לפי שכשהוא טורף הקמח עם מים או ציר מתחלה בקערה טרם שנותן לקדרה הוא מחמיץ וכן מצאתי בספרים אחרים:

דף מ עמוד א

רש"י בד"ה ציריה סדק כמו טייליא חריפא. נ"ב הוא מין יין חזק המבקע נודות שכנוס בתוכו:

בד"ה אמר רבה גרסינן כצ"ל והס"ד ונ"ב וברי"ף גריס רב:

בד"ה לאבא רבה הכי קרי ליה לשון רבנות מאן דצאית ליה לאבא יאכל כו' כן הוא בס"א והכל דבור אחד:

בד"ה בתר דנפק רבא מבי מדרשא הס"ד:

דף מ עמוד ב

תוס' בד"ה האלפס כו' בלע בתמיה נ"ב מבואר בביאורי הסמ"ג שלי. בד"ה רבא מחו כו' בסופו לידי חמוץ כל כך. נ"ב ובאשר"י כתב בהאי לישנא שאינה באה לידי חמוץ ואפ"ה הלשון מגומגם שאפילו יבא לידי חמוץ הא אין איסור חמץ אלא מה' מיני דגן לבד וצ"ל דה"ק מאחר שאין דרכן לבא לידי חמוץ מש"ה לא גזרי' אטו שאר קמח דלא אתי לאיחלופי לפי שאינו בדומה וק"ל וכן משמע קצת באשר"י ע"ש והרי"ף פי' חסיסי הוא קמח הבא ממצה אפויה כמו שאנו עושין ע"ש:

דף מא עמוד ב

תוס' בד"ה א"ד כו' כי אם צלי אש לא אתא אלא לעשה כו'. ונ"ב א"כ משמע להדיא דלרבא לא לקי אחי ואחמי טבריא וכן כתבו להדיא בפרק המקבל ותימה הא רבא גופיה אמר לעיל דלקי אחמי טבריא משום כי אם צלי אש והתוס' גופא הקשו לשם מהא דאמר רבא גבי חמי טבריא ולא תירצו כלו' וצ"ל דלפי המסקנא מוכרחים לומר דרבא אליבא דרב חסדא הוא דמשני ולי' לא ס"ל ורב חסדא הוא דס"ל דכי אם צלי אש אתא לרבויי חמי טבריא ולא כרבא ומ"מ צ"ל דרב חסדא מודה בחי ולא מוקי ריבוי דקרא כי אם על חמי טבריא דמסתבר טפי וא"ל דרב חסדא לא ס"ל כהאי ברייתא ופליג כי הברייתא אתיא כמ"ד אין לוקין על לאו שבכללות כמו שפירש"י זה אינו שהרי התוס' הקשו שם על מה שפירש"י הכא דאתיא כמ"ד אין לוקין על לאו שבכללות והקשו א"כ תקשה מינה לאידך מאן דאמר כו' ופירשו דברייתא אתיא ככ"ע וכמו שפירש"י כאן ומשום הכי צריך אני לחלק ולומר דרב חסדא לא פליג אברייתא ודו"ק (עיין במהרש"א):

בד"ה שאין ת"ל כו' משום דסמכי לנא ומבושל כצ"ל:

בד"ה א"כ כו' לא חש לדקדק בלשון כו'. נ"נ פירוש בכל ענין שיכול לשנות הוא משנה כדי שלא נטעה ונאמר ג"ש הוא אלא בודאי להכי כתבום כדי לאפנויי ודו"ק:

דף מב עמוד א

גמ' לא נאמר בדברים כו' כצ"ל. ונ"ב פי' כאלו נכתב לא באותן הדברים ר"ל כאלו נכתב שור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אבל תמימים לא תעשה נדבה ובי רב אמרי שהקב"ה אמר למשה אמור להן לישראל שיש כאן אזהרת לאו בכל הדברים האמורים וק"ל: