מהרש"ל על הש"ס/פסחים/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו חננאל | הרמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עד עמוד א

רש"י בד"ה ואי זה כו' במקום שלא נהגו. נ"ב פי' לאכול צלי:

דף עד עמוד ב

גמרא מאי שנא מחלא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אסמיק כו' דלא גרע ממלחיה כו'. נ"ב ואין לומר משום דחתכינן דלא בעו חתיכה אלא משום שכח המלח יכנס בכולו וכשנצלה כל צרכו תו ל"צ למידי וק"ל:

דף עה עמוד א

רש"י בד"ה אי לאו כו' [קמ"ל כו'] לאפוקי זמורות ורותחין. נ"ב משמע מפירושו להדיא דג"ש לחוד לא קממעט זמורות אלא משום דרב נחמן דברור לו מיתה יפה ואבר רותח הוא יותר מיתה יפה מנפישת חבילי זמורות א"כ לעיל דפריך וכ"ש אש עצמה כו' מאי קמשני ג"ש כו' שמא אף בחבילי זמורות נוכל לשרוף ולכן נ"ל דמג"ש לחוד ממעטינן חבילי זמורות אבל מרב נחמן לא ממעטינן דמיתת פתילת אבר או חבילי זמורות שוה ולא קממעט מרב נחמן אלא חמי האור ודו"ק:

תוס' בד"ה וגרפו כו' וחום אבוקה אסור. נ"ב פירוש מאחר שלא נאפה הפת בתוך השלהבת אלא מרחוק וחום השלהבת גורם האיסור לפי שנאפה מחום השלהבת ה"נ לימא גבי תנור שגרפו שנאפה מחום השלהבת של עצי איסור ומ"מ תימה לתמיהתם הלא תלמודא דמוקי ליה שם באבוקה היינו משום דמסיק התם דלרבי אפי' בגחלים לוחשות נמי הפת מותר וליכא אליביה שום איסור באפיית הפת כי אם באבוקה כנגדו ומשמע להדיא דלא אסור הפת היכא דגרפו לתנור א"כ היכא דאבוקה כנגדו הוא דהוי עיקר האיסור ומאי קמתמה וצ"ע (עיין במהרש"א):

בא"ד יהא אסור הפת כו' כצ"ל:

בד"ה הא לאו כו' ודברייתא הוי לוחשות. נ"ב ותימה הלא לשם איכא מ"ד דמוקי הא דאמר בישלה ע"ג גחלים מותר בעוממות וא"ל דסוגיא דהכא ס"ל כמ"ד לוחשות זה אינו דא"כ מאי קמבעי הלא למ"ד לוחשות מותר לא משכחת איסורא אלא באבוקה כדפרישית ועוד דאי ס"ד שיאסר הפת בגרפו התנור ואף שבישלה בגחלים לוחשות שרי א"כ הסברא שתנור חמור מגחלים אפי' לוחשות ומצינו גבי פסח איפכא דממעטינן מצלי אש גרפו בתנור ושרי לרבי לצלות ע"ג גחלים ודו"ק (עיין במהרש"א):

דף עה עמוד ב

גמ' אש וקשיא לרבי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה יטול את כו' יפה יפה בעובי. נ"ב בכל הספרים מדויקים לא כתב אלא סתם בעובי ויש טועים הגיהו מעצמן בעובי אצבע ואינו מלשון רש"י אלא הטי"ד כתב הכי. בד"ה היה נוטף כו' דמטוי רוטבו (מחמת) [מחום] הסולת כו' כצ"ל:

דף עו עמוד א

תוס' בד"ה בשלמא כו' ומטוי פסח ארוטב קאי. נ"ב ולפי זה הא דקאמר וכי הדר רוטב אפסח קא מטוי פסח כו' ה"ק כבר איטוי פסח שהוא הרוטב מחמת החרס וכשיחזור אל הפסח יאכלנו לאותו הרוטב עמו וק"ל:

בד"ה אלא למ"ד כו' והוה ליה אברנים כו'. נ"ב הוא לשון פרסי כדלעיל דף מ"א פרק כל שעה והוא צליית נא:

דף עו עמוד ב

רש"י בד"ה אמר לך כו' דפת צוננת וחבית מגופה. נ"ב פי' או או קאמר:

תוס' בד"ה אסרה כו' ואפי' פלדונ"ש שיש כו'. צ"ב פירוש שהוא של חלב עם הפשטיד"א של בשר שהיה ראוי קצת להרחיק הדבר ולאסור אפ"ה אין נראה לר"י כו':

דף עז עמוד א

גמ' הציץ מרצה על אכילות כו'. נ"ב פירוש מרצה על הבשר העומד לאכילה שיכולין לזרוק הדם אבל כ"ע מודו שאינו נאכל הבשר בטומאה חוץ מפסח ואין מועיל ריצוי הציץ לגביה אלא שיכולין לזרוק הדם וכדפרישית:

רש"י בד"ה עומר ושתי כו' וזה במקדש. נ"ב פי' שלא יביאו לבית המקדש מנחה מתבואה חדשה עד שקרב שתי הלחם וק"ל:

בד"ה ואי לאו משום דציץ מרצה לא הוי מתכשרי כצ"ל:

תוס' בד"ה דם אע"פ כו' דכולה כליל אימא כו' אין בשר כו' שאין בשר מנלן כצ"ל:

דף עז עמוד ב

תוס' בד"ה שאין נשר כו' לא חשיב הך חומרא. נ"ב פירוש דשלמים חמירי מעולה אבל עולה לכ"ע חמירא דהרי היא כליל וקדשים חמורים ושלמים קדשים קלים הן וק"ל:

דף עח עמוד א

רש"י בד"ה אלא לא כו' לכתחלה תרתי כו' מתכשר דיעבד כצ"ל והס"ד והד"א:

בד"ה כל שבעה כו' ושלישי שמא שלישי ואינך כו' כצ"ל. ונ"ב ובפ"ק דיומא מקשה רביעי אמאי מזין עליו הא לא שלישי ולא שביעי הוא ומשני לבד מרביעי קאמר ע"ש:

תוס' בד"ה הא לא כו' דהל"ל אלא קסבר כו' כצ"ל:

דף עח עמוד ב

רש"י בד"ה ובמוקדשים כו' דהא תרתי איכא מתיר כו' כצ"ל:

דף עט עמוד א

בד"ה אין מחשבת כו' לפי אכלו לגבי שחיטה כתיב כצ"ל:

תוס' בד"ה ולרבי נתן כו' ולמאי דמוקי מתני' כו'. נ"ב נ"ל דהכי פירושו לא תימא הא דלא מתרץ לפי אוכליו למצוה קאמר משום שיקשה לך א"כ היכי קאמר רבי נתן כל הקהל יוצאין בפסח אחד הלא בעינן למצוה שיהא ראוי לאכילה ולפי זה תצטרך לומר מאי דמוקי מתני' כר' נתן ולכתחלה לא יזרוק ומוקי כר' נתן דאמר כל הקהל יוצאין בפסח אחד אפי' לכתחלה היינו מדאורייתא ומתני' דקתני לא יזרוק היינו מדרבנן ע"ז קאמרי דליתא אלא בודאי למאי דמוקי מתני' כרבי נתן צ"ל הא דקתני כולן יוצאין בפסח אחד היינו דיעבד קאמר וא"כ שפיר הוה מצי לשנויי דלפי אוכליו למצוה קאמר אלא מחוורתא כדמשני התוס' משום דלא אשכח תנא דלא מקיש כו' ודו"ק:

בד"ה לימא רבי נתן כו' הא פשיט בכולי תלמודא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה טהורין עושין הראשון בטהרה כו' שפיר דמי. נ"ב פי' שמחויבין לעשות הפסח בראשון ובטהרה ואינן נדחין לשני אבל אין הפירוש שיכולין לעשות בטומאה אלא שבטהרה שפיר טפי ש#הר מחצה אינו כרוב ונמצא שאין כאן רוב טמאין וא"כ יכולין לעשות בטומאה וק"ל:

דף עט עמוד ב

גמ' מן ועודפת עליהן כו' עד וקסבר כו' כל זה נמחק:

דף פ עמוד א

רש"י בד"ה אלא הכי קאמר כו' א' מהן בשרץ ונעבדיה כולהו בטומאה כצ"ל:

דף פ עמוד ב

רש"י בד"ה בראשון כו' וטהרו זבין עכשיו כו':

תוס' בד"ה בראשון כו' נראה לר"י דס"ל כו'. נ"ב פי' אף שיש לחלק ולומר דהתם משום לקיים ויעשו את הפסח במועדו אבל הכא נוכל לקיים במיעוט טהורים מ"מ נראה לר"י דסוף סוף מאחר שמצאו היכא שאין רוב טהורים שאין נדחין המועטין לפסח שני הוא הדין הכא וק"ל (עיין במהרש"א):

בד"ה אי בנזיר כו' לאם שחט פסחו כדפרישית כו'. נ"ב פי' והוא עצמו טמא וק"ל:

דף פא עמוד א

גמ' של נזיר ועושה פסח נמחק:

רש"י בד"ה ופטורה כו' ספק הוי מרצה כו' הד"א:

בד"ה בתמיד כל השנה ואליבא דמ"ד כו' איצטריך להדר אכהן טהור כו' כצ"ל:

בד"ה במקום כו' קרבנות יחיד הס"ד ואח"כ מה"ד מקום שהותרה לו כו':

תוס' בד"ה א"נ כו' תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה. נ"ב פי' אחר שקיעת החמה והיינו בתחלת הלילה כל פעם ופעם ומשום הכי לא אמרי' שסוף היום יעלה לשימור משום דלית לה שהות טהרה ר"ל מאחר שרואה אח"כ נמי מיד אחר שקיעת החמה הוה כאלו הוה תחלה וסוף וכן פירשו לשם התוס' וזה לשונם לפי שמסובבין בטומאה בתחלת היום ובסופו וליכא בהן שימור כלל וכן יום שלישי טמא בתחלתו והרי ג' ימים רצופין טמאין דמקצת יום ג' ככולו וליכא בהן שימור בינתיים עכ"ל וקצת משמע דאף יום ג' בעי ראייה בתחלתו דהיינו אחר שקיעת החמה וכן נראה עיקר אלא שהתוס' דהכא הכריעו דלא בעי' בפעם השלישי אלא בלילה לחוד וצ"ע (עיין במהרש"א):

בא"ד עולה לה סוף היום בתחלתה. נ"ב פי' בתחלת מנין שבעת ימי נדותה שהיא טמאה אפי' ראתה כל שבעה או לא ראתה אלא פעם ראשון וא"כ סוף יום שראתה עולה לה בתחלת חשבון שבעת ימי נדותה ותחלת יום שביעי אין עולה לה בסוף המנין וצריכה להמתין עד ערב ואינה טובלת בבקר וזבה היא להיפך וק"ל:

דף פא עמוד ב

רש"י בד"ה ומי דיינינן כו' לא משום ספיקא מטמאין כו'. נ"ב פי' בשאר מקומות חוץ מנזיר ופסח דא"כ אפילו ודאי טומאה והוא לא ידע נאמר שהותרה לו בפסח ונזיר דמ"ש משאר ספיקא דאיגלי מלתא למפרע ואפ"ה הותרה כאן ודו"ק:

בא"ד ליה כדלקמן הס"ד ואח"כ הכתוב בתורה הוא ג"כ ס"ד:

בד"ה שהקבר כו' אפילו ריקן שבו כצ"ל:

דף פב עמוד א

רש"י בד"ה רב זביד כו' דרב חמא דכיון דלית ליה עצים שם עשאוהו כו' דקתני לאשמעינן כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה בשלמא כו' וה"ה בקדשי קדשים כו'. נ"ב וכ"כ בספרים שלנו אבל לפי משא ומתן של תוס' מוכח דגרסינן וה"ה ודו"ק:

דף פב עמוד ב

גמ' ורבי יוחנן אמר לאחר זריקה מחלוקת כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הלכתא כו' למה לי הס"ד:

בד"ה מנא ליה כו' והאי קרא בנותר מוקמינן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לאחר זריקה כו' מאן קתני לה. נ"ב קצת קשה למאי נקט האי לישנא אלא הל"ל דאי דוקא הדרא קושיא לדוכתא ונ"ל דה"ק דשמא תאמר לעולם דוקא קאמר ובברייתא דדם וחלב אתיא כאידך תנא בשלמא לעיל פריך שפיר משום דקאמר אבל נטמאו לפני זריקה דברי הכל כו' אבל הכא לא קאמר דברי הכל אלא שת"ק ורבי יוחנן בן ברוקא לא פליגי ביה מש"ה מסיק סוף סוף מאן קתני לה ודו"ק:

דף פג עמוד א

תוס' בד"ה אמר להן כו' שרפוהו בלא עיבור צורה. נ"ב פירוש לא היה מקפיד מרע"ה על זה כל כך וק"ל:

דף פג עמוד ב

רש"י בד"ה חוץ מגידי צואר שהוא אלל הרחב כו' כצ"ל:

בד"ה ואין חייבין כו' שם נותר דחזי מדאורייתא כצ"ל:

בד"ה ניתי עשה דבאש תשרפנו הס"ד:

דף פד עמוד א

גמ' הם וה"ה להנך הני מ"ט כו' כצ"ל:

דף פד עמוד ב

גמ' מ"ד כשר הא כשר הוא ומ"ד ראוי לאכילה האי לאו כו' כצ"ל וכן אחר כך:

דף פה עמוד א

תוס' בד"ה ולרבינא כו' דמסקינן בפרק בהמה המקשה כו' כצ"ל:

דף פה עמוד ב

רש"י בד"ה מן האגף ולפנים כלפנים אגף כו' הד"א:

דף פו עמוד א

רש"י בד"ה ופתוחות כו' תוכן חול כקדושת הר הבית כו' כצ"ל:

בד"ה מלמד כו' בשני מקומות ויאכלו דכתיב כו' כצ"ל:

דף פו עמוד ב

גמ' יכול יהא נאכל הפסח בב' חבורות כצ"ל:

שם ונותנין שכר דמים וצריך כצ"ל:

רש"י בד"ה יכול יהא כו' יאכל וקסבר כו' ועוד דקיימא לן כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה נכנסין כו' ויצאו אמר רבינא כו' הכל דבור אחד: