מהרש"ל על הש"ס/פסחים/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | הרמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א

רש"י בד"ה אלא תריץ הכי הס"ד ואח"כ מ"ה קריה רחמנא לנהורא כו' האי ויקרא כו' כצ"ל:

בא"ד קרא לבריאה. נ"ב ס"א לברייה:

תוס' בד"ה והא קי"ל כו' ואיכא למאן ודאמר התם שני חלקים כו'. נ"ב פי' לכל הפחות וכל שכן למ"ד תלתא חלקי מיל שהוא ג' רביעית המיל והוא מהלך אלף ות"ק אמה וק"ל מה שאמר שעה גדולה אין זה שעה של אחד מכ"ד ביום דהא מיל גופא מהלך שליש שעה פחות חלק ל' אלא שעה גדולה כלומר עת גדול וק"ל (עיין במהרש"א):

דף ב עמוד ב

גמ' לייט ליה איוב למזליה כו'. נ"ב נראה בעיני שדעת המקשן היה שאיוב אמר לרוב צערו ודאגתו שיקוה ליום ואין כדרך המצטערין מרוב פחד ובהלה בלילה שמקוין ליום ואין כלומר כאילו אינו כי שעה קטנה נראה בעיניהם כשנה וע"כ משני דאיוב לייט למזליה לגמרי וק"ל:

רש"י בד"ה ואומר אך כו' ולילה החושך שהייתי כו' יום אלמא ה"ק כו' יום כצ"ל:

בד"ה ואידך ההוא כו' ובני אדם שאינן בקיאין בשיעור נ"ב פי' אפי' ביום שאינו מעונן ומש"ה שורפין בתחלתו' ואוסרין כל ה' משום יום המעונן שטועין אפי' בשתי שעות כדלקמן וק"ל:

בד"ה לאור עיבורו כו' שהיום נתקדש וקרי עיבורו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מאימתי כו' דבאיסור ודאי פליגי ובגליל כו'. נ"ב פי' שהן אוסרין לאפוקי בני יהודה שמתירין כדלקמן:

דף ג עמוד א

רש"י בד"ה מה להלן כו' עד בקר באש תשרפו כצ"ל. ונ"ב פי' בקרבן פסח כתיב וה"ה תודה דכתיב גבה לא יניח ממנו עד בוקר ודו"ק:

בד"ה ביום השלישי כו' וקרא דלעיל בקדושים תהיו. נ"ב פי' והנותר עד יום הג' באש ישרף משום דעיקר קרא איירי באכילה וק"ל:

בד"ה בזב כתיב כו' שוין בשניהם. נ"ב פי' באיש ובאשה כל אחד כדינו אבל לא שדין המרכב והמושב שוה וק"ל:

דף ג עמוד ב

גמ' מי קא ספו לך מאליה. נ"ב נראה בעיני לפרש דר' יהודה בן בתירא דחה להאי נכרי בדברים ואמר לו מעולם לא רימית את היהודים כי בודאי הכירוך ואפ"ה לא השגיחו בך כי לא אסרה תורה לבן ערל שלא יאכל בו אלא מן המובחר כגון האליה והדומה לו ומזה לא נתנו לך אלא מן הכחוש ותדע שכן הוא שהרי כשתעלה עוד ותשאל מהם שיתנו לך מן האליה לא יתנו לך כלל וא"כ בודאי כשיעלה ישאל מהם שהרי נכרי ידע האמת שהם לא הכירוהו וק"ל אבל אין נראה לפרש כפשוטו שאמר ליה תבקש אף מן האליה מאחר שאין מכירין אותך דא"כ איך סבר ר' יהודה בן בתירא שלא ירגיש הנכרי כי איך יבין הנכרי שר"י יתן לו עצה לרמות עוד את אחיו בירושלים ודו"ק:

רש"י בד"ה רכבת כתיב כו' ואפי' הוא מגונה. נ"ב פירוש אפי' בלשון מגונה ידקדק אדם לקצר את לשונו אבל אין לפרש שיקצר את לשונו אפי' אם א"א לו אלא שידבר בלשון מגונה זה אינו דא"כ מה תועלת במדרש של חסרון זה הלא שמעינן כבר להדיא מדברי התורה בכל המקומות שכתוב בהן טמא ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף ד עמוד א

גמ' נבדוק מצפרא דכתיב כו'. נ"ב גירסת הרי"ף הכי וכ"ת זריזין מקדימין למצוה כדכתיב וביום השמיני וכו' נבדוק מצפרא אמר רב נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם כו'. (עיין במהרש"א):

רש"י בד"ה חובת הדר כו' ויצא בה אבל הכא בדיקת חמץ כו' הד"א ונ"ב פי' דאי הוה בדיקת חמץ דאורייתא א"כ הוה אמרינן דבודאי על המשכיר הוא מוטל שהרי ביתו הוא ודו"ק:

דף ד עמוד ב

תוס' בד"ה ואימא כו' הוה מצי לשנויי כו'. נ"ב ול"נ דלא קשה מידי דבשלמא לקמן דרשינן אך ביום הראשון ליום י"ד מהיכא תיתי ליל יום י"ד דהא יום כתיב לרבויי יום י"ד אבל הכא דאתא לליל ט"ו דליום ט"ו לא צריך קרא אם כן שפיר דרשינן ביום כניסת יום הראשון ודו"ק:

דף ה עמוד א

רש"י בד"ה זמן שחיטה כו' זמן איסורו שוה כו' כצ"ל:

דף ו עמוד א

רש"י בד"ה דעתו לחזור וכו' אינו שלו וכשראהו עבר עליה. נ"ב משמע דעל מה שמצא אינו' עובר עליו כל זמן שלא ראה אותה עד עתה אפי' לא בטלו ודבר תימה הוא נהי שלא היה בידו לבער מ"מ חמץ שלו בביתו הוא ועובר בבל יראה כל זמן שלא ביטלו והנראה בעיני לפרש דמיירי בספק שלא ידע בודאי שיש לו חמץ בביתו וכן איתא בירושלמי ומש"ה אינו עובר אלא משעת הידיעה ומ"מ איכא למיפרך ממ"נ אם בא לביתו בי"ט וס"ל לרש"י שאין יכול לשורפו בי"ט אפי' לא בטלו א"כ אנוס הוא כמו שהיה עד עתה ואם בחול המועד ישרפנו מיד וי"ל דחיישינן שמא ישהה רגע אחת בפרט מאחר שבא מן הדרך שמא יתעצל מעט אבל אותם שפירשו דאיירי אפי' בודאי חמץ צריכין לפרש דאיירי בביטלו ואפ"ה אין נכון שיהא חמץ בביתו אצלו וכן יראה מלשון הר"ן למעיין בו ולא משום שעובר בבל יראה ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף ו עמוד ב

גמ' דאי לא תימא הכי כלל ופרט כו'. נ"ב יש להקשות מאי דייק מכלל ופרט דילמא לא אמרינן אין מוקדם ומאוחר בתורה אלא היכא דאיכא הוכחה אבל בלא הוכחה וטעם למה אית לן למימר אין מוקדם ומאוחר ונראה בעיני משום דדרשינן לפעמים כלל ופרט אפי' נגד הק"ו וא"כ איכא ג"כ הוכחה לומר אין מוקדם ומאוחר בתורה ובפרט לפי מה שכותבין התוס' במסכת נזיר דבכל כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט איכא לאקשויי א"כ הכלל למאי [אתא] וכן בפרט וכלל הפרט למאי אתא וצ"ל משום דאיכא ק"ו או מה הצד דהוה מרבינן או ממעטינן אם לא דאתי הכלל ופרט ונמעט בע"כ או הפרט וכלל ומרבה בע"כ [ומש"ה] פריך לימא אין מוקדם ומאוחר כו' ודו"ק. (עיין במהרש"א):

רש"י בד"ה ונכתב ברישא כו' להאי בראש הספר. נ"ב פי' ריש ספר במדבר וק"ל:

בד"ה הא ניחא כו' בפרק כל המנחות באות מצה נ"ב איתא להדיא לשם דאפי' בב' פרשיות דנין דחד פסוק בויקרא וחד בצו את אהרן ובהחובל פליגי אפי' בפ' אחת וענין אחד אלא שרחוק ממנה קצת ולפי דעת רש"י מה שמשני בתרי עניני לא כלומר שהוא ב' עניני ממש אבל ענין אחד אפי' בפרשה אחרת דנין לאותו מ"ד דדנין כלל ופרט המרוחק אכן התוס' לא סבירא להו לשם בפרק החובל כרש"י אלא כל ב' פרשיות הוי תרי עניני ולא דנין ולא חשבי אתקפתא דרב אדא דפריך לשם דאפי' מרוחקין בב' פרשיות דנין כו' אלא כרבי אפוטריקי דסבירא ליה אין דנין ע"ש:

דף ז עמוד א

תוס' בד"ה בלבער כ"ע כו' ולא לשם מורנא. נ"ב פי' שיש תולעת בערלתו:

בא"ד אינו מברך אלא אחר אירוסין. נ"ב ואנו לא נוהגין כן בגליל הזה:

דף ז עמוד ב

תוס' בד"ה ונרות מנר כו. חיפוש דנר מחיפוש כו' נ"ב פירוש שהחיפוש תהא לאור הנר גבי חמץ מחיפוש ירושלים שהוא בנרות וק"ל:

דף ט עמוד א

תוס' בד"ה כדי שתהא כו' דאין ישראל מאכיל לבהמתו כו'. נ"ב פי' שאסור קודם הרמה בעודו טבל וכ"ש אחר הרמה מן התרומה עצמו ומשום הכי אסור לישראל להאכיל לבהמתו כרשיני של תרומה אפי' היא שלו כגון שנפלה לו מאבי אמו כהן והעיקר קאי על כהן ששכר בהמתו של ישראל שאסור להאכילה כרשינים של תרומה משום שהיא הנאה של כילוי וכן הוא להדיא בתוס' פרק אלמנה לכ"ג ע"ש. (עיין במהרש"א):

דף ט עמוד ב

גמ' נהי דשיורי משיירא מיגרר מיהת ודאי גררום בההוא שעתא ל"א נמחק נ"ב בספרים מדוייקים אינו:

רש"י בד"ה שחולדה כו' וברדלס פותח טפח כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל דרש"י סבר שלא יהא חלל חוריהן אלא פותח טפח דאי אינו פותח טפח הוי כסתום והוי בוקע ועולה ושמא הכהן עומד עליו אבל פתח החור שנכנס לבור אף רש"י מודה שאינו פותח טפח כמו שפירשו התוס' ודו"ק:

דף י עמוד א

בתוס' בד"ה בבת אחת כו' דהיינו מדרבנן כו' כצ"ל:

בד"ה על ובדק כו' וסגי אפי לר"מ כו'. נ"ב נ"ל לפרש דה"ק וצריך לבטלו לר"מ ולרבנן אין צריך לבטלו ובדאורייתא פליגי כגון שבדק חמץ ולא ביטלו אבל אי ביטלו סגי לכ"ע אפי' לר"מ ר"ל אפי' אם תרצה לומר דלא קשה הכא מה יעשה כו' אלא צריך לחזור ולבדוק יפה בזריזות אפ"ה סגי הכא ודאי אפי' לר"מ כו' מאחר שבדיקת חמץ מדרבנן אלא שהדרן קושיין לדוכתא מדקאמר פלוגתא משמע דפליגי ביה ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף י עמוד ב

רש"י בד"ה משקרב העומר בו ביום יוצאין ומוצאין כו'. נ"ב במנחות פירש"י בזה הלשון משקרב העומר מיד כשיוצאין מוצאין שוקי ירושלים כו'. תוס' בד"ה בממוניה כו' אמר לעיל דניחא ליה כו'. נ"ב ואני אומר דאינו דומה כלל להא דלעיל דלא אמרינן ניחא ליה לאינש כו' אלא דוקא שיכול לקיימו בגופו אלא שאינו רוצה להטריח כה"ג אמרינן דניחא ליה כו' אבל כגון הכא שלא יכול לקיימו בגופו ופטור אף בממונו לא אטרח ודו"ק:

בד"ה ואם לא כו' שלא יעבור בבל יראה. נ"ב ואע"פ דהכא בע"כ איירי בביטלו דאי לא ביטלו וכי משום גזירה דשמא יאכלנו יהא עובר בבל יראה ובל ימצא דעכשיו אין שייך לבטלו לאחר איסורו כדלעיל מ"מ תחלת התקנה שעשו חכמים שצריך לבדוק היינו משום בל יראה כו' כדפירש"י בריש מכילתין ולא רצו חכמים לסמוך על הביטול לחוד כמו שפירשו התוס' שם ומשוה הכי אין שייך בדיקה אלא במקום ששייך לעבור בבל יראה ובל ימצא אם לא בטלו אבל לא התקינו בדיקה משום אכילה לבד ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף יא עמוד א

רש"י בד"ה ושל בית כו' לא מבית הזבלין כו'. נ"ב פי' שדה הצריכה לזבל:

בד"ה מאי איכא למימר כו' דאמר מיחו ולא מיחו כו' נ"ב פי' שיש חילוק בין מיחו ללא מיחו כלומר אע"פ שיש דברים שהן שלא ברצון חכמים מ"מ קצת דברים מיחו וקצת דברים לא מיחו כגון הכא דקתני לא מיחו משמע אע"פ שג"כ שלא ברצון חכמים מ"מ לא מיחו ומשני רבי יהודה היא דאית ליה הכי בדוכתא אחריתי גבי ו' דנרים עשו אנשי יריחו כו' על ג' מיחו חכמים ועל ג' נח מיחו ומביא לקמן דף נ' ע"ש:

תוס' בד"ה אבל לא כו' יש להתיר כמו משוה פסידא נ"ב וא"ל א"כ מאי פריך [דר"מ אדר"מ] דילמא חמץ הוא דשרי משום מצות ביעור והוי כמו פסידא ור"מ שרי פסידא דהא ס"ל קוצרין זה אינו דדוקא לר' יהודה דשרי קמח וקלי משום עולי רגלים ואע"ג דליכא פסידא ממש הוא הדין מצות ביעור חשיב נמי כפסידא אבל ר"מ אינו שרי אלא פסידא ממש וק"ל ואין להקשות מנלן דשרי רבי יהודה קמח וקלי משום עולי רגלים דילמא משוה שינוי זה אינו דסוף סוף למה לנו לסמוך על זה בחנם אי לאו משום עולי רגלים ומש"ה לר"מ אסור דס"ל שאין להתיר בחנם אלא משום פסידא ותדע דהא לפי האמת דמשני חדש בדילי מיניה וליכא למיחש אפ"ה אין גודשין משום דליכא פסידא ודו"ק:

דף יב עמוד א

רש"י בד"ה ומשני כו' י"ל טעיתי שתי שעות לאחורי כו'. נ"ב לאו דוקא אלא כלומר הטעות שאדם יכול לטעות שתי שעות אותו הטעות היה לאחורי ושעה אחת הוא ודו"ק ובס"א ראיתי וה"ג י"ל טעיתי ב' שעות לאחורי ומעשה היה קודם לראשונה אלא בין יממא כו'. בא"ד לקמיה ראשונה ושניה. נ"ב בנסתר נקרא שעה ראשונה ושניה לקמיה וממילא רביעית וחמישית לבתריה ובנוכח הוא להיפך שקרא ראשונה לאחריו ואידך מה שלפניו ודו"ק:

בא"ד ואי מזמי ליה לכולהו ה' כו' נ"ב פי' בדין הזמה אי אתה בא עליו להזימו אלא בבירור ומש"ה בג' הרג את הנפש ואתה בא להזימו צריך כל ה' שעות להזימה דאי אתה מזימו בד' שעות חוץ משעה ראשונה יכול לומר מה שאמרתי בג' היינו בתחלת ג' ומעשה היה בראשונה דעדיין אין כאן טעות שתי שעות וכשאתה מזימו כל הד' שעות חוץ משעה אחרונה יכול לומר מה שאמרתי בג' היינו בסוף ג' והמעשה היה בה' אף שלענין הכחשה אינו כן כדלעיל ודו"ק:

תוס' בד"ה באיזה יום כו' ושלא יכחישו את עצמן נ"ב פי' ולא אמרינן דהוי כחוזר ומגיד אלא הוה כעדות מוכחשת בעצמו ומש"ה חוזרין התוס' וכותבין א"נ כו' משום דלא מיסתבר ודו"ק. בא"ד א"נ נפקא מינה כו' נ"ב רש"י בריש פרקין לשם תירץ בענין אחר וע"ש מה שכתבתי (עיין במהרש"א). בד"ה לר"מ כו' וקרא לד' ה' כו'. נ"ב ותימא נהי שהעדים טועין בין ה' לד' אבל בין חמשה שעות לד' לא טעו ודו"ק:

דף יב עמוד ב

גמ' גזירה משום יום המעונן כו'. נ"ב תוס' אבל התם לענין עדות נפשות אע"ג דאמרי יום המעונן הוה לא נקיים עדותן בין ה' לז' דהואיל ורוב ימים אינן מעוננין לא אזלינן בתר מיעוט בדיני נפשות להחמיר ולקיים עדותן. גליון:

רש"י בד"ה אלא כו' והוצרך לומר בשניה היה כו'. נ"ב פי' אם אמר להדיא בתחילת ג' אבל אי לא אמר להדיא אינו מוצרך לומר בשניה היה אלא יכול לומר סוף שלש אמרתי ובשעה ו' היה המעשה כדפרישית לעיל בגליון דהכי דינא גבי הזמה ודו"ק ויש שרוצין לחלק בין הזמה להכחשה ואמרי דגבי הכחשה אמרינן אלו דייקינן לחומרא ואמרי' מאן דאמר בשלש הוא בתחילת ג' כו' כדי לבטל עדותן אבל לשון רש"י שאמר והוצרך לומר בשניה היה וטעיתי לא משמע הכי ודו"ק:

בד"ה בי קרנתא כו' ולהכי נקט לישנא כו' פלגי דרום בסוף מזרח כו' כצ"ל ונ"ב כזה*:

בד"ה אימתי כו' שריפה הס"ד:

בד"ה משום שינויא כו' משום דחמץ לכל מסור כו'. נ"ב פירוש וא"כ צ"ל דלא טעו בין ד' לז' משום דה' חמה במזרח כו' וא"כ יקשה לך בה' נמי ליכול אלא משום דחמץ לכל מסור ודו"ק:

בתוס' ד"ה שית חמה כו' אבל עדות מסורה לזריזין כו'. נ"ב ולפי' זה צ"ל הא דתנן התם א' אומר בה' ואחד. אומר בז' עדותן בטלה לפי שבחמש החמה כו' לאו דוקא חמש אלא הוא הדין ו' וז' אלא איידי דנקט לעיל ג' וה' נקט נמי כה"ג ודו"ק. שוב מצאתי בגליון שאחד תירץ לפני מהר"ם דמשום הכי נקט ה' וז' שהוא מילתא דפסיקא דאפי' אחד אמר בסוף ה' והשני אמר בתחילת ז' אפ"ה עדותן בטילה מה שאין כן בו' וז' כו' והודה מהר"ם ע"כ:

דף יג עמוד א

תוס' בד"ה ושורפין תרומות טמאות ותלויות וטהורות אפי' אם נאמר כו' כצ"ל:

בד"ה מאי לאו כו' כיסתא דיתמי. נ"ב פירוש עץ אלמוגין ובלע"ז קורל"ו:

דף יד עמוד א

תוס' בד"ה דאיכא משקין כו' ולקמן נמי אמרי' גבי מים אבל פחות כו' כצ"ל:

בד"ה עם בשר כו' דבפ"ק דשבת מוקי כו'. נ"ב פי' מבא ראיה דהא דכל הפוסל את התרומה כו' הוא מגזירת י"ח דבר הוא דאי כבר היה פסוק ונגזר כל הפוסל את התרומה א"כ לא היו צריכין לגזירת האוכלין והכלים שנטמאו במשקים שהרי כל הפוסל את התרומה כו' והידים פוסלות את התרומה ממילא עושין את המשקין תחלה אלא בודאי הוא דכל הפוסל את התרומה הוא בא מגזירת האוכלין והכלים שנטמאו במשקין כו' ועד הנה לא נגזרה וכן פירשו התוס' להדיא ע"ש:

דף יד עמוד ב

תוס' בד"ה התם פסול כו' לא יליף מיניה איסורא דרבנן כו'. נ"ב ואין לומר דטעמא משום דאיסורא מטומאה לא יליף דהא האי סוגיא קאי לקמן ושם קאמר דמודה רבי יוסי בשעה שביעית דאסור מדאורייתא דשורפין עם הטמאה דשם איסור ושם טומאה שוין לענין דאורייתא וה"ה לענין דרבנן אם לא שהטעם שאין לקלקל קלקול דרבנן ביותר מאחר שמדאורייתא אין מקולקל כלל וק"ל:

בא"ד אך שמחליף דברי רבי יוחנן לבר קפרא. נ"ב פירוש צ"ל דסוגיא שלנו תופשת סוגיית ירושלמי ואין חילוק ביניהן אלא שמחליף הירושלמי דברי ר"י לבר קפרא מסוגיא שלנו דאיתא בשם ר"י דמתני' איירי בולד טומאה דרבנן ולבר קפרא איירי בדאורייתא ושם איפכא דבר קפרא אומר תפתר בטבול יום כו'. ור"י אמר דמתני' איירי בולד טומאה דאורייתא ואין נפקותא בזה ודו"ק:

דף טו עמוד א

גמ' אבל היאך נשרוף התלויה עם הטמאה. נ"ב נ"ל דהכי פירושו אפי' תרומה תלויה שיש בה צד טומאה לא תוכל ללמוד מעדותן של ר' חנינא ור"ע אלא שר' יהושע ורבי אליעזר חולקין בה כ"ש תרומה טהורה שלא תוכל ללמוד מעדותן ואף ר"א ור' יהושע מודים בה ודו"ק:

דף טו עמוד ב

רש"י בד"ה והטמא ובשר כו' בפ' אחרון נ"ב בסופו:

בד"ה ה"ק ליה כו' אינה היא מן המידה כו' כצ"ל:

בד"ה א"ה דר"מ כו' כצ"ל:

דף טז עמוד ב

גמ' הן ישא איש בשר קדש כו'. נ"ב ופי' הפסוק ששאל חגי לכהנים תורת הטומאות אולי שכחו בגלות ושאל להם אם ישא איש בשר קודש בכנף בגדו פירוש בכנף בגדו שהוא טמא שנגע בשרץ ונשא בשר קדש בכנף בגדו הנה הכנף ראשון לטומאה ובשר קדש שני ונגע בכנפו אל הלחם פי' במה שבכנפו והוא הבשר נגע בו אל הלחם או אל הנזיד או אל היין או אל השמן ונגעו אלו אל המאכל היקדש פי' היטמא המאכל הזה שהוא רביעי לטומאה כי השרץ הוא אב הטומאה והכנף ראשון של טומאה ובשר קדש שני והלחם והנזיד והמשקים הללו שנגעו בבשר הם שלישי והמאכל שנגע באלו רביעי ועל זה שאלם על המאכל שהוא רביעי אם הוא טמא ואמרו לא והראיה כי על המאכל לבדו שאלם שאמר היקדש ולא אמר היקדשו. ויש מרבותינו ז"ל שאמרו כי טעו הכהנים בזו התשובה כי הרביעי טמא הוא בקדש אבל על הדרך השאלה האחרת ששאלם אם יגע טמא נפש בכל אלה השיבו כראוי פי' אם יהיה הכנף טמא טומאת נפש שנמצא שהכנף אב הטומאה והבשר ולד ראשון והלחם והנזיד והמשקין שני והמאכל שלישי ויענו הכהנים ויאמרו יטמא ושלישי בקדש היו יודעין שהוא טמא אבל רביעי בקדש לא היו יודעין שהוא טמא ובזה טעו לפיכך השיבם הנביא ואשר יקריבו שם טמא הוא. ויש מרבותינו ז"ל שאמרו כי לא טעו באחת מהן יש מהן שאמרו כי חמשה בקדש שאל מהן בראשונה וכראוי השיבוהו שאינו טמא ויש מהם שאמרו כי קודם שגזרו רביעי בקדש שאלם ובראוי השיבוהו ומזה שהשיב להם ואשר יקריבו. שם טמא הוא פי' אע"פ שהם יודעים הלכות טומאה וטהרה כל אשר יקריבו לפני כאלו הוא טמא הואיל והם מתעצלין בבנין הבית כו' ע"כ לשונו פי' של קמחי. ולפי פירושם צ"ל הא דאמר שמואל חמישי בקדש כו' היינו שמחלקים לחם ונזיד לחוד ויין ושמן לחוד כפי פי. התוס' וק"ל. תוס' בד"ה דם שאין כו'. דגלי קרא להדיא כצ"ל והס"ד. ונ"ב פי' שצריך כיסוי וק"ל:

בד"ה הא אינו כו' אימא עון שמאל כו'. נ"ב פי' שנוטל את המחתה בימין ואת הכף בשמאל:

בא"ד עון שהיה בו ודחיתיו. פי' משמע שיש בו עון לכתחלה בכ"מ ודחייה לאותו עון בצבור מפני כבוד צבור אז ביחיד מרצה הציץ אבל שמאל בי"כ אין בה שום עון אלא הכי הכשר מצותו:

דף יז עמוד א

תוס' בד"ה ד' בקדש כו' ונקט סדר כנף כו'. נ"ב ומ"מ לישנא דגמ' דאמר בשלמא לרב היינו דכתיב ארבעה לחם ונזיד יין ושמן משמע כפירש"י וק"ל:

דף יז עמוד ב

רש"י בד"ה צינורות שטווין כו':

בד"ה אבל כו' טמא מת שסחט כו'. נ"ב לא דק דבגמרא לא אייתי בהאי לישנא אלא רש"י הביאו לשם בפירושו דף ל"ד עמוד ימין ע"ש:

תוס' ד"ה אלא דהוי כו' תדע דבעינן שפופרת הנוד נ"ב פי' ואין נקב ביניהם כמלא שפופרת וק"ל:

בא"ד ארעא חלולי מחלחלא. נ"ב פי' אף דכל ארעא חלולי מחלחלא ואפ"ה בעינן מ' סאה במקום אחד ואם חסר פסול ולא אמרינן הרי נובע מהר גדול ועוד. נ"ב ושמא לאדם לעולם בעינן מ' סאה אפי' גופו עולה בפחות מן המעיין. גליון:

דף יח עמוד א

בד"ה לימד על כו' אף כלים שבאוירו יטמאו. נ"ב פי' וכלים ממעטינן כדלקמן ומן ראיה זו מפרשינן לקמן דהאי פת ע"כ שני הוא ע"ש:

תוס' בד"ה הא בשרה כו' כל שסופו ליטמא טומאה חמורה. נ"ב פי' כגון פרים הנשרפים שסופן לטמא כו' כמתעסקין בהן או נבלת עוף טהור שסופו לטמא כשיאכל בבית הבליעה וק"ל:

בא"ד כששימש מעשה עץ כו'. נ"ב פי' לאו מתורת אוכל היא מטמא אלא בתורת שומר לאוכל כעצם וכקרנים כו':

דף יח עמוד ב

רש"י בד"ה משקה שמטמא כו' וניחא ליה למילף ממשקה כו'. נ"ב קצת משמע שיכול שפיר לסיים ולגמור הק"ו ההוא ולהשיב אח"כ אוכל הבא מחמת כלי מי כתיב כו' אלא דיו כו' אלא דניחא ליה לתלמודא לקצר כך הוא משמע ואינו כן דהא אוכל משרץ בהדיא כתיב בקרא וכן הוא בתוס' (עיין במהרש"א):

דף יט עמוד א

רש"י בד"ה א"ל אם איתא כו' מהיכן קיבלה הואיל ואין כו'. נ"ב פי' מאחר דאיירי באוכל כדמסיק קרא דכתיב והבשר אשר יגע וגו' וק"ל:

בא"ד וס"ל טומאה עושה כיוצא בו כו'. נ"ב בכאן מקשין הישיבה א"כ משכחת שפיר רביעי בקודש מדאורייתא כגון שרץ כלי וכלי אוכל ואוכל אוכל ואוכל משקה ונראה בעיני דלא קשה דהא לא אשכחן להדיא דאוכל מטמא משקה אלא מדאיצטריך קרא למעוטי כיוצא בו כו' כמו שמסיק רש"י לקמן וזו לא אשכחנא אלא באוכל קמא אבל באוכל שבא מן האוכל דאדרבה ממעט בקרא שאינו עושה כיוצא בו אלא שמחלקינן אמרינן שבקדשים יכול לעשות כיוצא בו ושם לא שמעינן דמטמא משקין ודו"ק ולא מסתברא דהכל באוכלין משכחת כגון שרץ כלי וכלי אוכל עד ג' אוכלין שזה הוא רחוק שהאוכל מן האוכל בקדשים יהא לו יותר כח מאוכל קמא בחולין שאין עושה כיוצא בו כלל ודו"ק (עיין במהרש"א):

דף יט עמוד ב

רש"י בד"ה ופרכינן כו' מה סוטה יש בה דעת כו' כצ"ל: