פני יהושע/פסחים/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | הרמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א

בעזרת האל מקבץ נדחים אתחיל לפרש מסכת פסחים

במשנה אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר ופרש"י כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. ונראה דמה שהוצרך לפרש כן ולא ניחא ליה לפרש משום שמא יאכל כדאמרינן לקמן בגמ' להדיא גבי ככר בשמי קורה זימנין דנפיל ואתא למיכליה וכן בההיא דהמוצא חמץ ביום טוב כופה עליו כלי ע"כ טעמא משום שמא יאכל כמו שפירש"י עצמו וכה"ג טובא אלא דאפשר דס"ל דלא שייך חששא דשמא יאכל אלא בחמץ ידוע דוקא אבל בחמץ שאינו ידוע כי האי דהכא לבדוק לאור הנר בחורים ובסדקים לא שייך האי חששא כלל דהוי חשש' רחוקה וכמה ספיקי שמא אין כאן חמץ כלל ואת"ל דאיכא שמא אין סופו להמצא בתוך הפסח ואת"ל שימצא שמא לא יאכלנו ומש"ה ניחא ליה לפרש משום בל יראה דליכא אלא חד ספיקא וכמו שאבאר בלשון התוס' בסמוך. ועוד י"ל דבלא"ה ניחא ליה לרש"י לפרש טעמא דבל יראה דלפ"ז איכא למימר דבדיקה זו מדאורייתא כמו שאפרש בשיטת הרא"ש והר"ן ז"ל בסמוך ואפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל דכתב להדיא דבדיקת חמץ מדברי סופרים מכל מקום אסמכוה מיהא אקרא כדאמרינן להדיא בגמרא לאור הנר מנ"ל דילפינן מציאה ממציאה כו' ואקרא דלא ימצא קאי מש"ה מייתי רש"י קרא דבל יראה ובל ימצא גופא משא"כ טעמא דשמא יאכל ודאי לא הוי אלא מדרבנן לגמרי ולא שייכא בהאי אסמכתא כלל תדע דהא עיקר קרא דמייתי היינו שאור לא ימצא בבתיכם ושאור לא שייך ביה חששא שמא יאכל דלא חזי לאכילה כמבואר בפ"ק דביצה וה"נ משמע לקמן דף י"א דכל מידי דלא חזי לאכילה בעיניה לא שייך האי חששא ועוד אבאר בזה בלשון התוס'. ומיהו בעיקר מילתא דבדיקה זו אי הוה דאורייתא או דרבנן הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא דנהי דמהא דאמרינן לקמן במכילתין בכמה דוכתי דבדיקת חמץ דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי משמע לכאורה להדיא דהיכא דלא ביטל הוה דאורייתא ממש נראה שאין זו ראיה מוכרחת דאפשר דהתם בחמץ ידוע איירי דזה ודאי צריך לבדוק ולבער אם לא ביטל ואדרבה יש מהפוסקים דלא מהני בי' ביטול כמו שאפרש בעז"ה בסוגיא שלפנינו משא"כ במי שאין לו שום חמץ ידוע כי ההיא דמשנתינו דאפ"ה צריך לבדוק במקום שמכניסין שם חמץ אין לנו ראיה מוכרחת שיהא צריך בדיקה או ביטול מדאורייתא דלכאורה מסברא אין לומר שיהא צריך בדיקה מדאורייתא דמהיכי תיתי דנהי דמקום שמכניסין בו חמץ כגון מרתף אפ"ה ליכא אלא חששא בעלמא דלפעמים השמש נכנס ופתו בידו ואין זה אלא מיעוט ואפילו אם נחשב למיעוט המצוי אפ"ה לא אשכחן בשום דוכתא דחיישינן למיעוט המצוי מדאורייתא ואפילו ר"מ דחייש למיעוטא כתבו התוס' בכמה דוכתי דלא חיישינן אלא מדרבנן ואנן מיהא הא לא קי"ל כר"מ ועוד דאפילו ר"מ נמי מודה במיעוטא דמיעוטא דהו"ל כמו ספק ספיקא וה"נ במקום שמכניסין הו"ל ס"ס אימר הוה ואימר לא הוה ואפילו את"ל דהוה שמא חולדה או עכבר אכלתינהו ואפילו את"ל דאיירי במקום שאין חולדה וברדלס מצויין נמי איכא למימר שמא אדם בא ונטלו ובתחילת הענין למאי דמשמע לכאורה מל' רש"י דבדיקה זו מדאורייתא הוא היה נ"ל דהיינו מגזירת הכתוב דאפקיה רחמנא בלשון ולא ימצא ולא כתיב לא תמצא או לא יהיה לך ע"כ בא לומר שלא ימצא בתוך ביתך כלל אפילו ע"י חיפוש והיינו ע"כ שהצריך הכתוב לבדוק ולחפש אחריו קודם הפסח וכדדרשינן כה"ג גבי לא ילין שלא יבא לידי בל ילין אח"כ מצאתי כן בל' הרא"ש ז"ל במימרא דרב יהודא לקמן גבי הבודק צריך שיבטל ומקשינן בגמרא מאי טעמא אילימא משום פירורין וכתב שם הרא"ש ז"ל דאי הוה פירורין אע"פ שלא ראה אותם עובר בבל יראה מדכתיב לא יראה ולא כתיב לא תראה ע"ש א"כ משמע לכאורה דמדאורייתא הוי צריך לבדוק אפי' אחר פירורין אי לאו דמקשינן דממילא בטלי אלא דבאמת מלשון הרא"ש ז"ל נמי לא מוכח מידי דהתם הכי קאמר דס"ד מעיקרא דתקנו הבודק צריך שיבטל משום חמץ ידוע דאע"ג שבודק ומבער אפ"ה בודאי איכא פירורין והו"ל חמץ ידוע אבל בחמץ שאינו ידוע לעולם דהוי מדרבנן:

מיהו הר"ן ז"ל כתב להדיא דבדיקת חמץ מדאורייתא אפילו בחמץ שאינו ידוע אם לא ביטל וכתב דתשביתו דקרא היינו בא' משני דברים או בבדיקה או בביטול ולענ"ד דבריו אין מוכרחין דמה שכתב מדילפינן לאור הנר מקרא כבר דחה בעצמו וכתב י"ל דאסמכתא היא ובאמת כן נראין הדברים כדאשכחן נמי בתחומין דילפינן כה"ג מקום ממקום כו' ואפ"ה לא הוי אלא מדרבנן ובלא"ה י"ל דאי אפשר לומר דבדיקה לאור הנר ממש מדאורייתא כיון דמן התורה אין איסור אלא משש שעות ולמעלה והתם לא שייך אור הנר דשרגא בטיהרא מאי מהני אם לא שנאמר דנהי דלענין איסור אכילה משש שעות ולמעלה ממש לענין בדיקה מאורתא חייל דכתיב אך ביום הראשון תשביתו ומצינן י"ד שנקרא ראשון דמעיקרא וא"כ מאורתא חייב לבדוק כדי שלא יבא לידי בל ימצא כמו שאפרש לקמן לענין יוצא בשיירא ומה שהביא מתשביתו דע"כ היינו נמי בדיקה מדאר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה התם בחמץ ידוע איירי. אלא דנראה דהר"ן ז"ל סובר בפשיטות דמקום שמכניסין בו חמץ הו"ל כחמץ ידוע לגמרי וטעמו נראה דסובר דכיון שרגילין להשתמש בו כל השנה בוודאי נשאר בו חמץ ותו לא חיישינן לחולדה או לאדם שנטלו דאין ספק מוציא מידי ודאי ואין זה מוכרח ודעתי לפרש אי"ה בסוגיות שלפנינו. מיהו למי שמפרש בשיטת הרמב"ם ז"ל בנוסחא הישנה דלחמץ ידוע לא מהני ביטול א"כ ע"כ הא דאמרו בגמרא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי היינו בחמץ שאינו ידוע ואם כן ע"כ דמדאורייתא צריך לבדוק או לבטל אפילו בחמץ שאינו ידוע והא בהא תליא ובזו הסברא קשיא לי אדברי הר"ן ז"ל שכתב דתשביתו היינו באחד משני דרכים או בבדיקה וביעור או בביטול ואייתי ראייה מדאמר רבי יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה ומדאורייתא איירי ולפענ"ד לכאורה מוכח איפכא דמדפליגי רבנן ואמרו אף מפרר וזורה לרוח אלמא לרבי יהודה לא מהני ואמאי לא יהא מפרר וזורה לרוח מהני אלא כביטול בעלמא דהא לשיטת הר"ן ז"ל ביטול מועיל אף בחמץ ידוע ומה שיש ליישב בזה בשיטת הר"ן ז"ל אבאר במקומו אי"ה ואין להאריך כאן וגם בזה יצאתי חוץ לגדרי שאינו מעיקר המשנה אלא הוכרחתי להציג ראשי פרקים לפי שהוא מפתח גדול להלכות וסוגיות שלפנינו בכולהו פירקין ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה אור לי"ד כו' פ"ה שלא לעבור בבל יראה כו' וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמרינן בגמ' הבודק צריך שיבטל כו' עכ"ל והר"ן ז"ל כתב ליישב שיטת רש"י דהא דאמר ר"י לקמן הבודק צריך שיבטל לאו דהכי הוא מדין המשנה אלא שלאח"כ נתקנה תקנה זו בימי רבי יהודה ע"ש כ"כ קצת מהאחרונים בתשובותיהם. ולענ"ד הוא דוחק ומלבד זה לא ידעתי מי הכריחו להר"ן ז"ל לפרש כן בשיטת רש"י דהא בלא"ה אתי שפיר שיטת רש"י למאי דמסיק הר"ן ז"ל גופא דחכמים לא רצו לסמוך על הביטול דלפעמים אין מבטל בלב שלם ואם כן יפה כתב רש"י שתקנו בדיקה שלא יעבור בבל יראה דאפילו את"ל דצריך נמי ביטול מדין המשנה אפ"ה יעבור בבל יראה אם לא יבטלו בלב שלם. ועי"ל בשיטת רש"י דבדיקה וביטול בשעת בדיקה כולה חדא מילתא היא והביטול מן הבדיקה הוא מיהו הבדיקה עיקר וביטול טפל דאי לאו שתקנו שיבדוק בלילה לא היה מקום לתקן שיבטל בתחילת הלילה דכיון דלאו זמן איסורא ולאו זמן ביעורא דלמא פשע ולא מבטל כדמשני לקמן אהא דונבדוק בד' או בה' משא"כ משתקנו הבדיקה שהוא מעשה חשוב ודאי יזכור ביה לבטל באותה שעה וא"כ יפה כתב רש"י דעיקר הבדיקה מיהו משום בל יראה ודו"ק ועל שיטת התוספות שכתבו דטעם הבדיקה דילמא אתי למיכל יש לי לדקדק מסוגיא דלקמן דף י"א ושם יבואר בע"ה:

בא"ד דאי מותר לשהותו אמאי ישרף עכ"ל. וליכא למימר דישרף היינו לקיים עשה דתשביתו משום דפשיטא להו דלר"ת בעשה נמי לא עבר בחמץ נוקשה כיון דליכא אלא חד קרא כי היכי דפשיטא ליה מהאי טעמא דאינו עובר בבל יראה כמו שפירש להדיא בר"פ אלו עוברין ע"ש בחדושינו כן נ"ל:

בא"ד אבל בנוקשה דליכא אלא חד קרא. לכאורה אין דבריהם מוכרחין דאיכא למימר דכיון דגלי קרא דנוקשה בכלל חמץ לענין איסור אכילה תוך הפסח ה"ה לאחר הפסח כמ"ש תוספות דף כ"ט ע"ב לענין איסור הנאה לחזקיה כיון דמחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה שוב לא נחלק ביניהם אלא דהכא לא משמע להו לומר כן כיון דעיקר טעמא דר"ת דבנוקשה אינו עובר בב"י כיון דלא מרבינן אלא לאכילה עיין שם בר"פ אלו עוברין ודו"ק:

בגמרא מאי אור רב הונא אמר אור נגהי רב יהודה אמר לילי קס"ד מ"ד נגהי נגהי ממש. נראה דלשון נגהי היינו התחלת היום משהאיר השחר מש"ה בודקין לאור הנר דאי ביום ממש שרגא בטיהרא מאי אהני אדרבה מחשיך כפירש"י ולפ"ז י"ל דלמאי דס"ד השתא דפליגי בסברא דרב הונא סבר דבודקין מעלות השחר כיון דבהאי שעתא נמי בני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה ואיכא נמי הקדמה לזריזין כדמקשה הש"ס לקמן ונבדוק מצפרא כדכתיב וישכם אברהם בבוקר ורב יהודה דאמר לילי היינו משום דבעלות השחר איכא למיחש דילמא מיטרד או משתלי ולבתר הכי לא מצי למבדק לאור הנר מש"ה תקנו לבדוק בלילה דאיכא שהות טובא כן נ"ל ועיין בסמוך:

שם מיתיבי הבוקר אור והאנשים שולחו אלמא אור אורתא הוא. ולכאורה יש לתמוה על סדר קושיית הש"ס דמעיקרא בעי ליה למיפרך מקרא דויקרא אלקים לאור יום שהוא מוקדם בתורה בתחילת בריאת יום ולילה ועוד דכתיב להדיא ויקרא לאור יום משמע דאור שם יום. אמנם למאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דעיקר פלוגתייהו דרב הונא ורב יהודה היינו בענין הבדיקה לאור הנר ולקמן ילפינן עיקר בדיקה לאור הנר מציאה ממציאה דכתיב הכא לא ימצא בבתיכם וכתיב התם ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא וחיפוש מנרות כו' וא"כ בהאי קרא גופא דכתיב הבוקר אור והאנשים שולחו כתיב בתרי' ויחפש וימצא א"כ משמע דהאי חיפוש גופא נמי בנרות היה ואע"ג שהיה באור הבוקר אלמא דבהאי שעתא נמי שייך בדיקה בנרות וממילא נמי אית לן למימר דלגמרי ילפינן מציאה ממציאה נמי לענין הזמן דזמן הבדיקה הוא לאור הבוקר וע"ז משני שפיר מי כתיב האור בוקר הבוקר אור כתיב והיינו דמייתי נמי לדרבי יהודה דלעולם יכנס בכי טוב וכפרש"י מפני החיות וליסטים וממילא דזה הזמן היינו בנץ החמה כדכתיב תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער הכפירים שואגים לטרף תזרח השמש יאספון וכן פירש"י להדיא בחומש פרשת בא בקרא דואתם אל תצאו איש מפתח ביתו עד הבוקר לפי שהלילה רשות למחבלים דכתיב בו תרמוש כל חיתו יער וא"כ היינו ע"כ בהנץ החמה וא"כ תו ליכא למימר דבהאי שעתא שייך בדיקה לאור הנר דשרגא בטיהרא מאי אהני משא"כ למאי דס"ד מעיקרא דהיינו בעלות השחר. אע"ג דבסוטה פ' היה נוטל אמרינן כיון שהגיע עמוד השחר ניצול מחיות רעות ומליסטים י"ל דהתם איירי במי שמהלך באישון לילה קאמר שפיר דבעלות השחר ניצול דלא שכיח היזיקא אבל לתחילה אין לצאת כ"א בהנץ החמה כדפרישית כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם וכדרב יהודה כו' וכתבו התוס' דלא קאי אמאי דמשני כו'. ולמאי דפרישי' קאי שפיר אהא דמשני ויתכן יותר לפי שיטת הר"ן ז"ל דהא דילפינן לקמן בדיקה לאור הנר מציאה ממציאה הוי ילפותא גמורה ולא אסמכתא כדפרישית לעיל א"כ למאי דס"ד מעיקרא איכא למימר דהא דכתיב הבוקר אור היינו לאשמעינן הא גופא לאגמורי אבדיקת חמץ שיהיה באותו הזמן משא"כ למאי דמשני קשיא ליה יתורא דקרא דהבוקר אור ואהא מסיק שפיר דאיצטריך לכדרב יהודא ודו"ק. ועוד יש לפרש בפשיטות דמעיקרא קא סלקא דעתיה דהבוקר אור היינו עלות השחר כדפרישית אבל למאי דמשני צפרא נהור ע"כ היינו הנץ החמה כפרש"י וע"ז מסיק דודאי הכי הוא לעולם יכנס בכי טוב והיינו הנץ החמה:

שם מיתיבי וכאור בוקר יזרח שמש כו' הא דמייתי קרא דנביאים ולא מייתי מעיקרא מויקרא אלקים לאור יום נראה דאהאי שינויא דלעיל קאי דמשני מי כתיב האור בוקר משמע דאי הוה כתיב האור בוקר הוה מוכח שפיר דאור יממא מש"ה מייתי האי קרא דכתיב כאור בוקר. ועוד נראה ליישב למאי דפרישית דעיקר מלתא דאור יממא היינו בעלות השחר א"כ מהאי קרא משמע ליה הכי דכתיב וכאור בוקר יזרח שמש וכפרש"י דע"כ בעלות השחר קאמר דכמו שבאותו שעה ניכר מהיפך להיפך דמתחיל להאיר פתאום מתוך החושך הגמור כמו כן יהיה זריחת שמש לצדיקים שיצאו מאפילה וצרה שיש להם בעוה"ז לאור' דהיינו לעולם הבא וע"ז משני דודאי אי הוה כתיב אור בוקר הוה מוכח הכי אבל עכשיו דכתיב וכאור בקר משום דלמשל אתי א"כ יש לפרש בענינא אחרינא כדמסקינן ודו"ק:

שם מיתיבי ויקרא אלקים לאור יום אלמא אור יממא הוא ויש לדקדק דאי ס"ד דעיקר קרא להכי הוא דאתי א"כ איפכא מבעיא ליה ויקרא ליום אור ואם נפרש דהכי קאמר דמשעה שמתחיל להאיר נקרא יום וכוונת הקושיא דאלמא דמעלות השחר נקרא אור כיון דקושטא דמילתא דמעלות השחר יממא א"כ מאי האי דמשני למאיר ובא הא המקשה נמי מהאי גופא קא מקשה ולולי פרש"י היה נ"ל דודאי עיקר הקושיא מהא דקס"ד דמשעה שמתחיל להאיר נקרא יום אלמא דעלות השחר נקרא אור והמתרץ דקאמר למאיר ובא לאו היינו עלות השחר אלא כל זמן שמאיר ובא שהאור הולך וחזק דהיינו עד חצי היום נקרא יום וע"ז הדר ומקשה אלא מעתה ולחושך קרא לילה היינו משעה שמתחיל להחשיך נקרא לילה דהיינו מחצי היום כמו נטו צללי ערב והא קי"ל דעד צאת הכוכבים יממא הוא ולרווחא דמילתא לאלומי הקושיא קאמר הכי כיון דקושטא דמילתא הכי הוא ובזה אתי שפיר לשון מאיר ובא וכן מצאתי להדיא בספר הזוהר פרשת שמות דעד חצי יום נקרא יום ע"ש:

בתוס' בד"ה והא קי"ל דעד צאת הכוכבים עיין במהרש"א שהקשה מסוגיא דמגילה. ונראה דלק"מ דודאי בין בסוגיא דהכא ובין בסוגיא דמגילה מצינו למימר דהא דקאמר והא קי"ל דעד צאת הכוכבים יממא היינו דממעשה בכל יום קשיא ליה אלא שהתוספת רצו ליתן טעם על עיקר הדין וק"ל:

דף ב עמוד ב

בגמרא מיתיבי רבי יהודא אומר בודקין אור לי"ד ובי"ד שחרית ובשעת הביעור אלמא אור אורתא הוא. ויש לדקדק דילמא לעולם אור יממא והיינו עלות השחר וי"ד שחרית היינו הנץ החמה כדאשכחן נמי האי לישנא בברייתא דמשמע לענין איסור מלאכה יש לי ליישב כשנדקדק בלשון רש"י שכתב וטעמא דר' יהודה מפרש לקמן ולכאורה לא מפרש לקמן אלא למאי דס"ד דר' יהודה בג' פרקים קאמר אבל למסקנא דבאחד מג' פרקים קאמר לא יפרש מידי אלא בהא דמשעת ביעור ואילך אינו בודק דילמא אתי למיכל. אלא דנראה בזה דאכתי היא גופא קשיא בלישנא דר"י מאי קמ"ל ובקצרה הו"ל למימר כל שלא בדק בשעת הביעור שוב אינו בודק אע"כ דר"י אשמועינן נמי דהיכא דלא בדק בלילה לאור הנר הוה אמינא דאינו בודק בשחרית עד שעת הביעור דכל כמה דמצינן לאחר הבדיקה מאחרינן שלא יצטרך לחזור ולבדוק קמ"ל דאפ"ה בודק בשחרית אי משום דזריזין מקדימין או משום דבשחרית דהיינו עלות השחר נמי מצי למיבדק לאור הנר כדפרישית דקמל"ן נמי דבודק בשעת הביעור אע"ג דאסור באכילה מדרבנן ולא גזור דילמא אתי למיכל וא"כ מהא גופא מוכח דאור אורתא דאי ס"ד דאור לי"ד היינו עלות השחר א"כ מאי קמ"ל דאם לא בדק בעלות השחר דבודק בי"ד שחרית דהיינו הנץ החמה פשיטא דהכי הוא כן נ"ל:

בפירש"י בד"ה אסור בעשיית מלאכה במקום שנהגו דאמרינן לקמן כו' עכ"ל וכתב מורי זקיני ז"ל בס' מגיני שלמה דהוכרח לפרש כן כי היכי דלא תקשה הילכתא אהילכתא דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי. ולעד"נ דרש"י ז"ל מגופא דברייתא דייק לה דקשיא ליה אי ס"ד דאיסורא קאמר א"כ תנא היכא קאי דקתני מאימתי דהא לא אשכחן איסורא די"ד לא באורייתא ולא במתניתין אם לא היכא דקתני בהדיא הלילה ב"ש אוסרין וב"ה מתירין ואהא לא שייך להקשות מאימתי אבל לענין מנהגא אתי שפיר דקאי אמתני' דמקום שנהגו וכמה משניות דאיירי באיסור עשיית מלאכה שלא לצורך המועד והיינו מנהגא כמבואר לקמן כן נ"ל. ולשיטת התוספות איכא למימר דמאימתי אמילתא דחכמים קאי דקאמרי בגליל לא היו עושין כל עיקר ומשמע לקמן דהיינו איסורא ולרש"י לא נראה לפרש כן כיון דהנהו חכמים היינו ר"י גופא כדאיתא לקמן אח"ז עיינתי ומצאתי דברייתא זו שנויה בתוספתא פ' מקום שנהגו וכך היא שנויה מקום שנהגו לעשות מלאכה בי"ד עושין ובמקום שנהגו שלא לעשות אין עושין מאימתי י"ד אסור בעשיית מלאכה ראב"י אומר כו' וזה להדיא כפרש"י וכדפרישית. עי"ל דלא משמע לרש"י ז"ל דראב"י איסורא קאמר דא"כ הו"ל דלא כב"ש ודלא כב"ה כמ"ש התוספות למאי דמשני דאור יממא והו"ל ד' מחלוקות בדבר דלב"ש אסור מאורתא ולראב"י מעלות השחר ולרבי יהודה מהנץ החמה ולרבי מאיר ליכא איסורא כלל אלא מנהגא ואף למאי דס"ד מעיקרא דאור דראב"י אורתא וע"כ דס"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה בזה להתירא אלא לכולהו אית להו איסורא ולרבי מאיר קאמר ג"כ דלא נחלקו לאיסורא אלא למנהגא בעלמא ולרבי יהודה הו"ל מחלוקת בית שמאי ובית הילל וזה דוחק לכך פרש"י דלראב"י מנהגא וא"כ הו"ל ראב"י כרבי מאיר. ועוד י"ל דרש"י ז"ל לא נחית כאן לחלק בין איסורא למנהגא משום דמשמע ליה דאף האיסו' לאו מדינא אסור אלא שכך נהגו לאיסור גמור ולא משום פרישות וחומרא ומאן דאית ליה מנהגא שהוא משום מנהג וחומרא בעלמא ולא משום איסור וטובא איכא בינייהו כמו שיבואר בפ' מקום שנהגו בע"ה. ולפענ"ד מסוגיא דשמעתין הוא מוכרע דאי ס"ד דראב"י ור"י לדינא פליגי מסברא דנפשייהו א"כ ע"כ דכל אחד נותן טעם לדבריו מאימתי ראויה להיות אסור וא"כ מאי מהדר ליה ראב"י לר"י וכי היכן מצינו יום שמקצתו אסור ומאי קושיא כיון דאיכא טעם הא לא שייך לומר וכי היכן מצינו לכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש דלאו מסברא פליגי אלא בשום מנהגא כן נ"ל נכון ולפ"ז יכול אני לומר דשיטת רש"י ושיטת תוספת אחד ואין ביניהם אלא שינוי לשון ודו"ק:

בתוס' בד"ה מאימתי י"ד כו' ועוד ניחזי היכי נהוג עכ"ל. וכבר פירשתי שיחתי ליישב שיטת רש"י ז"ל מלבד מה שכתב מורי זקיני ז"ל מיהו קושייתם אחרונה נראה שישבה רש"י ז"ל בעצמו שכתב דלראב"י אפילו נהגו קודם לכן בטלה דעתם וע"כ דכוונתו למאי דמשנינן דאור יממא הוא מיהו מדראב"י שמעינן לר' יהודא דקודם הנץ החמה אפילו אם נהגו קודם לכן בטלה דעתם וכ"כ מורי זקיני ז"ל בשם הירושלמי ובאמת שהירושלמי הובא ג"כ בר"פ מקום שנהגו הני נשי דנהגו דלא עבדין עבידתא באפוקי שבתא לאו מנהגא כו' ובירושלמי הובא הא מילתא גבי הך דמקום שנהגו שלא לעשות בי"ד ע"ש:

בד"ה ראב"י אומר למאי דמסקינן אור ממש כו' עכ"ל. ולכאורה לשון דמסקי' אינו מדוקדק דמאי דמשני מאי אור עמוד השחר נראה דדיחוי בעלמא הוא דמהכא לא תפשוט דאור אורתא אבל לקמן הא מסקינן ואיפשוט דלכ"ע אור אורתא אלא דנראה דסברת התוספות דלעולם אור דהכא ודאי למסקנא יממא הוא דכיון דמסקינן דאשכחן דראב"י גופא מפליג בין יממא לליליא לענין תענית א"כ מאי מהדר לרבי יהודא וכי היכן מצינו דמשמע שמביא ראיה לדברי עצמו הא ודאי מצינו ודוחק לומר דראב"י לדבריו דרבי יהודה קאמר אפילו לדידך הו"ל למיסר מיהא מעלות השחר דא"כ עיקר דבריו חסר מן הספר דהא לא הוזכר כלל עלות השחר בדבריו ובאמת דהנץ החמה נמי טעמא איכא אבל אי אור דראב"י היינו עלות השחר אתי להו שפיר הא דקאמר וכי היכן מצינו לחלק בין עלות השחר להנץ החמה. כן נ"ל ועי' עוד בסמוך ולקמן גבי דכ"ע אור אורתא ודו"ק:

בא"ד ורבי יהודא נקיט הנץ החמה משעת כניסת הפועלים למלאכה כו' עכ"ל. ולכאורה עשו דבריהם כדברי נביאים מיהו בלשון התוספתא שהבאתי מבואר להדיא דמקום שנהגו לעשות מלאכה במחובר לקרקע בי"ד עושין. ולפ"ז יתישבו יותר דברי התוספת דזמן יציאת פועלים לשדה הוא ולולי דברי התוס' יש לי טעם אחר בשיעור הנץ החמה ועלות השחר ויבואר בפ' מקום שנהגו בעז"ה:

בגמ' בשלמא לדידי אשכחנא דקא מפלגי רבנן בין יממא לליליא דתנן גבי תעני' ציבור כו' ואע"ג דטובא אשכחן דמפליג בין יממא לליליא בלולב ושופר וכל מעשה הקרבנות כדאיתא סוף פ"ב דמגילה ומפלגינן נמי בין עלות השחר להנץ החמה היינו במילי דאורייתא במצות קום עשה אבל בענין איסורא כיון דלא אשכחן בדאורייתא שום יום שיהא יומו אסור ולילו מותר א"כ בדרבנן נמי אין לחלק ביניהם ואהא מסיק שפיר דבין יממא לליליא אשכחן מיהו דאע"ג דמדאורייתא לא אשכחן שום תענית שיהא יומו אסור ולילו מותר ואפילו בהנך דדברי קבלה עיקר איסורן היו מפסיקין מבעוד יום ואפ"ה תקנו רבנן בתענית דידהו לחלק ביניהם כיון דטובא אשכחן דמיפלג יום מלילה משא"כ בין עמוד השחר להנץ החמה לא משמע ליה לחלק ולהקל כיון דמעלות השחר יממא הוא ואף ע"ג דרבי שמעון אוסר בתענית מקרות הגבר היינו שמוסיף להחמיר כעין דאורייתא קצת משא"כ להקל מעלות השחר עד הנץ החמה לא משמע ליה:

דף ג עמוד א

ע"א בפירש"י בד"ה אם שיוה לו כו' ותשובת ב"ש במס' כריתות כו' עכ"ל. לכאורה דברי מותר הן ואין זה דרך רש"י ז"ל ואפשר שכוונתו בזה ליישב הא דפשיטא ליה לתלמודא הכא למיפשט דאור אורתא ואמאי לא דחי כדלעיל דאיכא למימר דאור עמוד השחר ויום היינו הנץ החמה ואע"ג דפשיטא דלב"ה אפילו בלילה מחייב ליה מדקאמר אם שיוה לו לטומאה מ"מ איכא למימר דנקיט אור לרבותא דב"ש דאפילו עד הנץ החמה פטר ליה וע"ז מייתי רש"י דתשובת ב"ש שכן שעה שראויה להביא בה קרבן וא"כ ע"כ מעלות השחר ב"ש נמי מודו דהא ראויה להביא קרבן כדתנן במגילה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר וק"ל:

בגמרא ת"ל והנותר עד יום בעוד יום הוא נאכל כו' ונראה דמיתורא דעד יום דריש ליה דהוה ליה למיכתב והנותר ביום השלישי אע"כ דהכי קאמר והנותר משכלה יום המחרת עד יום השלישי ישרף:

שם יכול ישרף מיד. ואע"ג דגבי פסח דכתיב עד בוקר באש תשרפו ודרשינן מיניה ליתן בוקר שני לשריפתו אלמא דאע"ג דיכול לשורפו במי"ט אפ"ה אין שורפין קדשים בלילה מ"מ איכא למימר דשאני התם כיון שאין יכול לשורפו סמוך לאכילתו נדחה ליום בוקר שני משא"כ הכא דאפשר לשורפו סמוך לאכילתו טפי עדיף כדמסיק ודין הוא:

בתוס' בד"ה ת"ל ביום תימה אמאי איצטריך כו' וי"ל דאי לאו עד יום כו' ואיצטריך ביום שלא ישרף בלילה שאחר כן עכ"ל. ואף ע"ג דלמאי דפרישית בסמוך ילפינן הא מילתא מפסח דנתן הכתוב בוקר שני לשריפתו מכל מקום איכא למימר שאני התם כיון דאין שורפין אותו בבוקר ראשון שהוא י"ט א"כ בוקר שני כבוקר ראשון חשוב כמ"ש התוספת ביבמות דף ע"ב ע"ב ע"ש משא"כ הכא ס"ד דהיכא שלא שרפו ביום בתחלת זמנו יכול לשרפו אח"כ בלילה מש"ה איצטריך ביום. אלא דאכתי איכא למידק דבהאי סוגיא גופא דיבמות מסקינן מדרשא דוהנותר דאפילו שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום מיתורא דו' וה' ומשמע שם דהודה לו רבי יוחנן ע"ש אלא דנ"ל דהאי דרשא דוהנותר דדרשינן התם היינו דווקא והנותר מבשר הזבח ביום השלישי דמייתי נמי הכא ואדרשה דביום סמיך דכיון דדרשינן מביום דאינו נשרף בלילה שייך למידרש נמי מו' וה' דוהנותר דאפילו שלא בזמנו נמי דינא הכי דנשרף ביום דוקא משא"כ בלאו דרשא דביום לא שייך לידרוש מיתורא דוי"ו וה' למעט שריפת לילה כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא ת"ש דתני דבי שמואל לילי י"ד בודקין כו' אלא בין רב הונא ובין רבי יהודא אור אורתא. נראה דמכל הני תיובתא דמייתי מעיקרא דאור אורתא אכתי לא הוה צריך לומר דרב הונא נמי אית ליה אור אורתא דנהי דאשכחן בכל הני דוכתי דאור אורתא מ"מ איכא למימר דמשמע הכי ומשמע הכי בכ"מ היכא דמוכח לפי ענינו ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת התוספות שכתבו בד"ה ראב"י דלמסקנא משעת האור דקאמר היינו עמוד השחר וכדפרישית משום דמוכח ואם כן ה"נ איכא למימר דלרב הונא לא משמע כלל דניבדוק מאורתא כדפרישית לעיל בתחילת דבריו וכדמקשינן נמי לקמן ונבדוק מצפרא שהוא זמן זריזין משא"כ מדאשכחן דתנא דבי שמואל ליל י"ד ע"כ הדר ביה. ולפי זה נ"ל עוד דהא דלא מייתי מעיקרא מתנא דבי שמואל דאיירי להדיא מבדיקת חמץ גופא דאכתי מצינו למימר דפלוגתא דתנאי היא דתנא דבי שמואל סבר כתנא דבי רבי ישמעאל די"ד נקרא ראשון ולית ליה נמי דרשא דביום כתיב כמו שאבאר לקמן דבלא"ה פלוגתא דתנאי היא וא"כ עיקר מצותו מדאורייתא מיד בתחילת ליל י"ד שנקרא ראשון יתחיל להתעסק בהשבתתו דהיינו בדיקה וכמ"ש בשם הר"ן ז"ל משא"כ תנא דמתניתין דקתני אור ולרב הונא הוי דווקא יממא א"כ אית ליה דרשא דביום או דרשא דאך חלק וא"כ לא שייך לאקדומי טפי מצפרא שהוא זמן זריזין או תחלת מצותו משא"כ השתא דמייתי כל הנך דוכתי דאור אורתא ואשכחן נמי דתנא דבי שמואל לילי א"כ לית לן למימר דאור דמתני' היינו יממא ולאפושי בפלוגתא. ועוד דלא הו"ל למיתני אור כיון דאיכא למיטעי כן נ"ל:

בגמרא דאמר ריב"ל כו' שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות כו'. ואע"ג דאשכחן נמי תשע איכא למימר דסבר דמהתם ליכא למשמע מיניה דהא בלא"ה יהיה טהור יהיה מיותר דהא מצי למיכתב אשר לא טהור אע"כ דיהיה לשום דרשא ורב פפא סובר דכיון שעיקם שייך נמי למיכתב יהיה ובדרשא דרב אחא בר יעקב לא משמע להו משום דלא הוי אלא בנביאים דאשכחן לשון כפול טובא תדע דבלא"ה כי לא טהור הוא מיותר לגמרי ורב אחא גופא סובר דכיון דכתב בלתי טהור איצטריך למיכתב נמי כי לא טהור ואפשר דאתא לאשמעינן דאע"ג דמסתמא כבר טבל דוד לטומאת קריו אפילו הכי אסור באכילת שלמים כי לא טהור לגמרי וטבול יום אסור בקדשים כן נ"ל:

שם שנאמר ומן הבהמה אשר איננה טהורה. והקשו במפרשים אמאי לא מייתי קרא קמא שנאמר בשעת הציווי ומן הבהמה אשר לא טהורה היא ולענ"ד לא קשה מידי דבשעת הציווי לנח לא שייך לומר הטמאה דאכתי לא ידע נח איזה נקרא טמאה עד שהראה לו הקב"ה מכל מין ואם כן מסתמא לא הוצרך להראות לו אלא מיני הטהורים שהן שבעה מינים לחוד וא"כ שפיר קאמר מן הבהמה אשר לא טהורה היא והיינו אותן שאיני מראה לך באצבע או אומר לך שהיא טהורה משא"כ במעשה שכבר ידע נח דאותן שלא הראה לו הן טמאים ועוד שהרי מאיליהן באו אל התיבה ואם כן שפיר הו"מ למיכתב הטמאה אע"כ דמשום ל' נקייה הוא כנ"ל נכון:

דף ג עמוד ב

בפירש"י בד"ה וכל היכא כו' והני דלעיל עיקם ללמדך כו' עד סוף הדיבור. נראה דכל הנך דלעיל איצטריכו הך דריב"ל איצטריך לאשמעינן דאפילו בגנות בהמה טמאה נמי לא שייך לומר בלשון מגונה והך דר"פ איצטריך דאפילו תשע. ועוד דאע"ג דאיירי בעיקר מצוה הנוהג לדורות ואם כן יש ללמוד בלשון קצרה. אפילו הכי רשאי להאריך משום לשון נקיה. והנך דנביאי נמי איצטריך דאפילו בנביאים. ובמה שכתב רש"י דבשאר מקומות כתיב לשון מגונה וקצר ללמדך נ"ל גם כן דעיקרא דמילתא לעולם בדברי תורה מ"מ יש לומר בלשון קצרה ומש"ה כתיב בכל דוכתא טמא כ"א במקום אחד או שנים שינה בלשון ארוך ללמד דאיכא מיהו צד מעליותא בלשון ארוך ונקי כי היכי דנילף דבכל מקום דשוין או בדבר שאין נוגע ללמוד לתלמידים יש לחזור על לשון ארוך כן נ"ל:

דף ד עמוד א

בגמרא והשתא דאמרת דלכ"ע אור אורתא כו' וניבדוק בשית פרש"י בשלמא אי אור יממא איכא למימר דמתניתין נמי בשש קאמר כו'. ולכאורה שזה סותר מה שכתבתי לעיל דע"כ מ"ד אור יממא היינו בעלות השחר או עכ"פ בהנץ החמה דאל"כ מאי מהני לאור הנר שרגא בטיהרא מאי אהני ונהי דמסוגיא דהכא לא קשה מידי דבלא"ה פרש"י אינו מוכרח דשפיר איכא למימר דמ"ד אור יממא היינו מצפרא ומשום דזריזין מקדימין למצוה אלא דמ"מ מפרש"י גופא מוכרח דלמ"ד אור יממא היינו ביום ממש ולפ"ז צ"ל דקס"ד דבדיקה דאור היום ממש טפי עדיף אלא שהצריכו אור הנר כדי שיכנס לחורין ולסדקין או בבית אפל או משום גזירת הכתוב לסברת הר"ן ז"ל דהוי ילפותא גמור וכל זה למאי דס"ד עכשיו דלא קים ליה האי סברא דאור הנר יפה טפי מאור היום אבל למסקנא דאתינן להאי סברא ודאי מצינו למימר דהא דהוה בעינן למימר מעיקרא דאיכא למ"ד אור יממא היינו בעלות השחר או בהנץ החמה ודו"ק:

שם וכ"ת זריזין מקדימין למצות ניבדוק מצפרא. וקשיא לי דמעיקרא דבעי למימר טעמא משום זריזין מאי קסבר אי סבר דבדיקה זו יש לה סמך מדאורייתא וכשיטת הר"ן ז"ל וכמו שפירשתי דבריו לעיל דכתיב ביום הראשון תשביתו ומצינו י"ד שנקרא ראשון דמעיקרא ולית ליה דרשא דביום או אך חלק א"כ מאי איריא משום זריזין ותיפוק ליה דעיקר מצותו בכך דמתחלת ליל י"ד נקרא ראשון ומאי מקשה נמי ונבדוק מצפרא דהא לא דמי למילה שאין זמנה בלילה כלל ומש"ה הוי זריזין מצפרא ולוישכם אברהם בבוקר נמי לא דמי כיון שלא נקבע לו זמן משא"כ הכא תחלת זמנו בלילה וכמה מצות דאורייתא ודרבנן זמנן מתחלת הלילה ואי קסבר שאין לבדיקת חמץ זמן קבוע כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן כעין דאורייתא אלא משום חשש בל יראה כשיטת רש"י או משום דילמא אתי למיכל כשיטת התוספות או שנאמר דיש לה סמך מדאורייתא די"ד נקרא ראשון אלא דביום כתיב ולא בלילה א"כ מעיקרא מאי ס"ד לומר דזריזין דאכתי אמאי קבעו תחלת ליל י"ד טפי משאר ימים ולילות ויכול אפילו מר"ח או משלשים יום לפני פסח לכל חד כדאית ליה אע"כ דכל כמה דנוכל לאחר זמן הבדיקה טפי עדיף שלא יצטרך לחזור ולבדוק וא"כ לא שייך הכא ענינא דזריזין כלל כיון דלא מטי זמן חיובא כלל ומוישכם אברהם בבוקר נמי לא שייך למילף דשאני התם דע"י הזריזות לילך לדרכו יקדים המצוה עצמה משא"כ הכא וכי מקשה ונבדוק מצפרא לא הוי צריך לאתויי ראיה אלא מגופא דביום כתיב ויש ליישב בדוחק דקס"ד דודאי עיקר מצות תשביתו היינו השבתה ממש מדכתיב אך חלק אלא דמ"מ תקנו חכמים שיזרז עצמו למצוה שיהא מושבת ועומד בזמנו וקבעו זמן הזריזים בליל י"ד משום דמצינו מיהא די"ד נקרא ראשון דמעיקרא משמע שכל היום יתעסק בהכשר המצוה שיהא בזמנה והכי איתא להדיא בירושלמי בריש מכילתין אלא דמייתי תו קרא אחרינא בראשון בי"ד לחדש ואם אינו ענין לאכילת מצה תנהו ענין לביעור חמץ וא"כ ממילא שמעינן דאיכא למימר דכל יום י"ד בכלל התחלת הביעור שהוא מכשירי מצוה ולפ"ז מקשה שפיר ונבדוק מצפרא ומייתי מאברהם דמשום מכשירי מצוה לא שייך זריזים בלילה כן נ"ל. מיהו לפי גירסת הרי"ף ז"ל יתיישב יותר דגריס וכ"ת זריזין דתניא כל היום כו' ונבדוק מצפרא וכתב הר"ן ז"ל דמסברא מקשה הכי ואם כן יש לפרש כדפרישית דנהי דמוישכם לא משמע שאין להקדים בלילה מ"מ מסברא מקשה הכא כיון דאין זמנה בלילה ואכתי לא מטי זמן חיובא לא שייך זריזין אלא בצפרא דביום כתיב ודו"ק:

בתוס' בד"ה שנאמר וישכם כו' וא"ת והיכי מוכח כו' והא בפרק גיד הנשה יליף כו' עכ"ל. נראה מבואר דקושייתם לפי גירסת הספרים שלנו דאהא דמקשה וניבדוק מצפרא מייתי מקרא דמוישכם להוכיח שאין להקדים יותר משא"כ לפי גירסת האלפסי דגריס להיפך וכמו שפירש הר"ן ז"ל דהא דמקשה ונבדוק מצפרא היינו מסברא וכדפרישית שאין בדיקת הלילה עושה שום זריזות בעיקר המצוה ולא מטא נמי זמן חיוב וא"כ אין מקום לקושית התוספות דודאי תרתי שמעת מיניה דבשמעתין דמייתי ברייתא וקרא דוישכם היינו לענין עיקר מלתא דזריזין אלא דאכתי היה לו לאברהם לזרז יותר ולחבוש חמורו בלילה כדי שימהר בעיקר מצות עקידה אלא ע"כ דהיינו משום דת"ח אל יצא יחידי בלילה והיינו עד הנץ החמה כדפרש"י כאן ולעיל גבי יצא בכי טוב וכן משמע נמי בפרש"י בחומש דלילה רשות למחבלים דכתיב בו תרמוש כל חיתו יער וא"כ הא כתיב בהדיא תזרח השמש יאספון ולפיכך השכים אברהם בעלות השחר וחבש חמורו ובתוך כך האיר היום כן נ"ל בשיטת הרי"ף ז"ל ומה שהכריחו לזה היינו משום דלא ניחא לו כתירוץ התוס' דבפרק גיד הנשה יליף מקרא דסדום ושם כתבו התוס' להדיא דברוב הספרים גרסינן בפ' גיד הנשה קרא דוישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו כן נ"ל דלפ"ז גירסת הספרים בשמעתין היינו לפי גירסת רוב הספרים דפרק גיד הנשה ודו"ק ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל דהכא מוכח מקרא דעקידה כו' דשלוחי מצוה אין ניזוקין ועוד שני נעריו היו עמו כו' עד סוף הדיבור. ומתוך כל אותן הקושיות מחקו התוס' בפרק גיד הנשה גירסת הספרים דמייתי מקרא דעקידה ופירשו דמקרא דסדום ילפינן כמו שכתבו כאן אלא דיש לי לדקדק בקושיית מהרש"א ז"ל דהאיך ילפינן מקרא דסדום דת"ח אל יצא יחידי בלילה שמא לא היה צריך לילך בלילה כאן דלא היה מצוה ומה שתירץ מהרש"א ז"ל דמיתורא דקרא קא דריש קשיא לי דקרא בלא"ה איצטריך לכדדרשינן בפ' תפלת השחר דאברהם תיקן תפלת השחר ומייתי מהאי קרא גופא מוישכם דסדום ובאמת דאלשון התוס' נמי קשה דליכא למילף כלל אלא דלשיטתם יש ליישב קצת דאפילו הכי לא מיקרי מצוה כיון שלא נצטווה על כך אבל קושיית מהרש"א במקומה עומדת ויש ליישב בדוחק דהא דיליף דת"ח אל יצא מוישכם דסדום לא ס"ל כהאי תנא דפ' תפלת השחר דתפלות אבות תקנום אלא כאידך ברייתא דכנגד תמידין תיקנום מיהו כל זה לשיטת התוס' משא"כ לשיטת הרי"ף ז"ל שכתבתי בסמוך נתיישב הכל על נכון בע"ה ומה שהקשו התוס' דשלוחי מצוה אין ניזוקין ושני נעריו היו עמו י"ל דהיכא דשכיח הזיקא שאני וכיון שמתקנאים בת"ח יותר הו"ל כשכיח הזיקא וכמ"ש רש"י ז"ל להדיא בפ' גיד הנשה אע"ג דלא היה יחידי לא היה רוצה לצאת בלילה ולדעתי עובדא דר' חנינא ואביי דפ' ערבי פסחים יוכיחו דאי לאו דמכריזין עלייהו ברקיע היו באין לכלל סכנה ומסתמא לא היה יחידי דת"ח אל יצא יחידי כן נ"ל לולי דברי תוס' שלא כתבו כן:

בגמ' אמר אביי הילכך האי צורבא מרבנן לא ליפתח כו' פירוש דלמאי דס"ד מעיקרא היה באפשר לומר דלעולם אור היום טפי עדיף מאור הנר אלא כיון דתקנו זמן הבדיקה בליל י"ד משום זריזות או משום שמתחיל הזמן תקנו שיבדוק לאור הנר וא"כ לא היה מקום לאסור ליפתח בעידנא שאף אם יעבור ואתי לאמשוכי כל הלילה אפ"ה יבדוק למחר אור היום משא"כ השתא דקאמר ר"נ ב"י שאור הנר יפה לבדיקה טפי מאור היום דע"כ זה עיקר הטעם לר"נ דאי משום שבני אדם מצויין בבתיהם יבדוק בהשכמה קודם יציאתו מביתו דאז יותר מצויים בבתיהם אלא ע"כ דעיקר הטעם דאור הנר יפה לבדיקה וא"כ לא ליפתח כו' כנ"ל מיהו מפרש"י לא משמע כן אלא דאור היום טפי עדיף לבדיקה אלא משום דילפינן לקמן מאור הנר וא"כ הא דקאמר ואור הנר יפה לבדיקה אבשעה קאי בשעה שאור הנר יפה משא"כ ביום אין אור הנר יפה ואם נפרש כשיטת רש"י ז"ל דהוי לגמרי מדאורייתא היכא שלא ביטל וכמ"ש בריש מכילתין בשיטת הר"ן ז"ל ואם כן הא דקאמר רנב"י בשעה שבני אדם מצויין ואור הנר יפה הוי לכאורה כיהודא ועוד לקרא כיון דלטעמא דאור הנר בדיקת הלילה מדאורייתא אלא דאפשר לומר דאע"ג דלאור הנר מדאורייתא אפ"ה היה באפשר לומר דהיינו ביום דאע"ג דמחשיך אפילו הכי גזירת הכתוב הוא ואם כן הא דמסיק אור הנר יפה בלילה טפי מביום הו"ל טעמא בעלמא כמו טעמא דבני אדם מצויין ובאמת דבלא"ה משום הא לא איריא דאיכא למימר דמ"ש רש"י ז"ל הא ילפינן לקמן חיפוש מצותו בנר היינו אסמכתא בעלמא ולעולם דבדיקת חמץ מדרבנן כדפרישית במתניתין אלא דבסמוך בלשון רש"י בד"ה חובת הדר משמע דהוי מדאורייתא היכא שלא ביטלו כמו שיבואר בסמוך:

שם בעא מיניה מרנב"י המשכיר בית כו' או דלמא דאיסורא ברשותיה קאי ופרש"י שהרי עתה הבית שלו. ומשמע לכאורה מזה דפשיטא ליה לבעל האיבעיא שהבית הוא של השוכר דשכירות קניא ואפ"ה מיבעיא ליה אם על המשכיר לבדוק דאף ע"ג דאין הבית שלו אפ"ה חמירא דידיה הוא וקשה דלקמן דף ו' מסקינן דשכירות לא קניא ומוכחינן לה ממתניתין דעכו"ם לא ישכיר ביתו לעובד כוכבים כו' ע"ש ואם נפרש דמ"ש רש"י שהרי עתה הבית שלו היינו לענין איסור חמץ גופא כדמסקינן התם דמיקרי מצוי בידך לגבי השוכר ולא לגבי המשכיר אלא דלפ"ז קשה מאי פשיט ליה ממזוזה דשכירות קניא אדפשיט ממזוזה ליפשוט ממתניתין דעבודת כוכבים דשכירות לא קניא ועוד דבסמוך מסיק רש"י גופא דכיון דבדיקת חמץ מדרבנן מספקא ליה לבעל האיבעיא טורח זה על מי מוטל אלמא דלאו משום דהבית עתה שלו מספקא ליה ועוד דמאי פשיט כלל כיון דבעל האיבעיא גופא הוי ידע נמי דשכירות קניא ואפ"ה ס"ד דעל המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא וזה לא שייך במזוזה. ולולא פרש"י כאן היה באפשר לפרש דהשתא נמי סבר בעל האיבעיא דשכירות לא קניא ועל המשכיר נמי אע"ג דמקרי ביתו אפ"ה אי לאו דחמירא דידיה לא היה מוטל עליו לבדוק דהא רואה הוא של אחרים וכ"ש הכא שאינו עתיד לראותו והו"ל חמץ של אחרים בגבולין דשרי לגמרי שהרי אין מצוי בידו כלל אלא דעיקר האיבעיא אם על המשכיר לבדוק כיון דחמירא דידיה הוא או דילמא על השוכר לבדוק כיון דאיסורא ברשותי' קאי וצריך לבדוק דלמא אתי למיכל מיניה אם ימצאנו בפסח ואף לשיטת רש"י שכתבתי במתניתין שהיא עיקר דחיוב הבדיקה לאו משום שמא יאכל אלא משום חשש בל יראה איכא למימר דכל זה היינו לפי המסקנא דפשטינן דתליא במסירת המפתח א"כ ע"כ שאין עיקר הבדיקה משום שמא יאכל אלא משום בל יראה דתליא במי שהבית שלו משא"כ בעל האיבעיא בהא גופא מספקא ליה אי טעמא דבדיקה משום בל יראה או משום שמא יאכל ולפ"ז מייתי שפיר ת"ש ממזוזה ואין כוונתו לפשוט שיטת בעל האיבעיא בא' משני צדדין דבלא"ה יש לדקדק כיון דבעי' מרב נחמן ב"י וקפשיט אם כן למה הפסיק בעל התלמוד בענינא דת"ש ולמאי דפרישית אתי שפיר דהאי תא שמע הוי כמו קושיא לסתור האיבעיא לגמרי דאפי' לא הוי טעם הבדיקה משום דאיסורא ברשותיה וחששא דשמא יאכל אלא שהחיוב על הבית אפ"ה אין כאן מקום ספק שהחיוב הוא על השוכר כדאשכחן במזוזה דאע"ג דשכירות לא קניא כדמוכח ממתניתין דעבודת כוכבים דמייתי לקמן אפ"ה על השוכר לעשות מזוזה משום דלענין מילי דמצוה מיקרי ביתו אי מדאורייתא ואי מדרבנן דהו"ל כאילו התנו כן וא"כ תפשוט מיניה לחמץ ממ"נ דאי מיקרי ביתו לענין מצות מדאורייתא ה"נ לא משגחינן בהא דחמירא דידיה דעיקר חיוב בדיקה בבית תליא דכתיב לא ימצא בבתיכם וכ"ש אי הוי מדרבנן ה"נ דכוותה דהו"ל כאילו התנו כך היה נ"ל לכאורה אלא כיון דרש"י ז"ל גופא מפרש הא דאיסורא ברשותיה קאי היינו שהרי עתה הבית שלו אם כן לא משמע דאיירי בחששא דשמא יאכל אלא לענין דמיקרי ביתו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא והנלע"ד דודאי שיטת רש"י ז"ל במה שכתב שהרי עתה הבית שלו היינו כדפרישית דאע"ג דשכירות לא קניא אפ"ה עובר דכתיב לא ימצא ודרשינן לקמן מי שמצוי בידך לענין שכירות ואע"ג שאין החמץ שלו כנראה מפרש"י לקמן בשמעתין וכאינך סוגיא דלא אימעט אלא של אחרים ושל גבוה ואחרים היינו עובדי כוכבים דוקא כמו שאבאר וראיתי בספר תורת חיים שכתב דקי"ל כל היכא שהבית שלו אע"פ שאין החמץ שלו עובר והיינו כדפרישית אלא דבמה שכתב דקי"ל לא ידעתי מהיכא פשיטא ליה כ"כ ואדרבא מלשון הפוסקים משמע להיפך ועי"ל דכיון שהחמץ מצוי אצלו נהי דמשום חששא דשמא יאכל לא הוי מצרכינן לבדוק חמץ שאינו ידוע כדפרישית במתניתין אפ"ה חיישינן לענין בל יראה גופא שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלה ואע"ג דלאו דידיה הוא ואפ"ה כיון שהמשכיר מסתמא בטלו או שבטל ממילא דכיון שיצא מהבית נתייאש ממנו כמ"ש הטור סימן תל"ג לענין שוכר עובד כוכבים ואפשר דה"ה אם השכירו לישראל כמ"ש בעל מגן אברהם ואם כן יוכל השוכר לזכות בו ממילא ואתי לידי בל יראה כדאיתא לקמן כך סברת האיבעיא ומייתי ת"ש לסתור האיבעיא כדפרישית ומייתי ממזוזה דלענין מצוה מיקרי ביתו לגמרי ולא של המשכיר וכיון דקרינא ביה לא ימצא בבתיכם א"כ פשיטא דעיקר החיוב עליו ותו לא איכפת לן בסברא דחמירא דידיה דעיקר החיוב בביתו תליא כן נ"ל ועדיין צ"ע ועיין עוד בסמוך ודו"ק ויותר נראה דמ"ש רש"י ז"ל שהרי עתה הבית שלו לאו משום דשכירות קניא או דמיקרי ביתו אלא משום דאע"ג דחיוב ודאי על המשכיר דחמירא דידיה אפ"ה כיון שהשוכר נכנס לתוכו והבית שלו לכל תשמישו שייך לגביה טפי ענין הבדיקה והוה ליה כאילו התנה על כך ובהכי בעי למיפשט שפיר ממזוזה דאע"ג דחיוב על המשכיר דשכירות לא קניא אפ"ה על השוכר לבדוק והיינו נמי דמילי דמצוה עליה רמיא כיון שהבית שלו לכל תשמישו הו"ל כאילו התנה דמסתמא לא קפיד במידי דמצוה ואהא דחי שפיר דשאני מזוזה דאיכא למימר דעיקר החיוב מן התורה על השוכר כפירש"י כן נ"ל נכון:

בפירש"י בד"ה חובת הדר לפי שהיא משמרתו וכתיב ביתך ביאתך אבל הכא בדיקת חמץ מדרבנן כו' עכ"ל. וא"א לפרש כוונת רש"י דכיון דהיא מדרבנן לא שייך למילף ממזוזה דבלא"ה אפילו הוי דאורייתא לא שייך למילף ממזוזה דטעמא מפני שהיא משמרתו אע"כ דלא נפשוט לאידך גיסא דהחיוב על המשכיר וכמ"ש מהרש"ל ז"ל מיהו אין לפרש דנפשוט לאידך גיסא מדאיצטריך לכתוב במזוזה ביתך ביאתך דהאי לא מייתרא דהא דרשינן מיניה מימין דרך ביאתך אלא דניפשוט מדרבי משרשיא גופא מדאיצטריך לאסוקי דמזוזה חובת הדר היא א"כ משמע דבלא"ה שכירות לא קניא אפילו לענין מצוה וקרינן ביתו של המשכיר וא"כ פשיטא דהחיוב על המשכיר דהא חמירא דידיה ורשותיה דידיה וע"ז כתב דאפ"ה לא תפשוט נמי לאידך גיסא כיון דבדיקת חמץ מדרבנן ואע"ג דלמאי דפרישית בעל האיבעיא נמי הוי פשיטא ליה דשכירות לא קניא והוה ליה ביתו של המשכיר אפ"ה כיון שלא נזכר בהדיא ומדרבי משרשיא ודאי מוכח לה מש"ה כתב רש"י כן. כן נ"ל ודו"ק:

מיהו בעיקר דברי רש"י דמזוזה חובת הדר היא מדאורייתא לא כן כתבו התוספות בפ"ק דעבודת כוכבים דף כ"א ע"ש ועיין בתוספות פרק התכלת דף מ"ד שנסתפקו בזה וכתבו ג"כ דתרי ביתך כתיבי חד לדרך ימין וחד לדרשא דהכא ע"ש:

בא"ד אבל הכא בדיקת חמץ מדרבנן דאי משום בל יראה כו' דסגי ליה בביטול בעלמא כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה נראה מלשונו דהיכא דלא ביטלו הוי בדיקת חמץ דאורייתא אף בחמץ שאינו ידוע כי ההיא דהכא וזה כשיטת הר"ן ז"ל שכתבתי במשנתינו ודלא כשיטת הרמב"ם ז"ל ורוב הפוסקים וכמ"ש שכן נראה לי עיקר אלא דלענ"ד משום הא נמי לא איריא דאפשר דכוונת רש"י ז"ל דא"א לבא כלל לידי חשש איסור דאורייתא אף אם ימצא גלוסקא יפה אח"כ אפ"ה אינו עובר לא השוכר ולא המשכיר כיון דבביטול בעלמא סגי ומסתמא ביטל המשכיר או שאין צורך לבטל דודאי נתייאש כיון שיצא ממנו כמ"ש בסמוך אלא דאכתי איכא למימר כיון דסוף סוף הביטול תלוי במשכיר ואם כן כיון שהתחיל במצוה אומרים לו גמור כמו שכתבו התוספות בסברת דאין לפרש על זה כתב רש"י ז"ל דליתא אלא לגבי השוכר נמי שייך יותר ביטול דהא מסח דעתיה מיניה כיון שאינו שלו גילה דעתיה שאינו רוצה לזכות בו ועוד דאפי' בפה יכול לבטל בעיקר מצות חכמים והיינו דמסיק רש"י דאמר כל חמירא דבביתא הדין כו' דלכאורה לשון מיותר הוא ולקמן בעיקר שמעתא דצריך שיבטל היה לו לפרש כן ולא הכא דלא מייתי לביטול אלא אגב גררא ולמאי דפרישית אתי שפיר דנהי דעיקר דין הביטול היינו באדם המבטל בשלו וצ"ל כל חמץ שיש לי ברשותי כמבואר בפוסקים כדי לכלול ג"כ מקומות אחרים מ"מ הכא שרוצה רש"י לפרש דהשוכר נמי יכול לעשות כל המצוה אפילו הביטול וא"כ לא שייך לומר כל חמץ שיש לי ברשותי דהא האי חמירא לאו דידיה ורשות נמי לאו דידיה הוא אלא דמשכיר לכך כתב רש"י דהשוכר יכול לומר בזה הלשון כל חמירא דבביתא הדין והיינו דגלי דעתיה דמסיח דעתו ממנו ואינו רוצה לזכות בו כן נ"ל נכון וברור בעז"ה בדיקדוק לשון רש"י ז"ל. ובזה נתיישב לשון הטור או"ח סימן תל"ד שכתב שאין לומר כל חמירא דאיכא בהדין ביתא ותמה עליו בעל טורי זהב שם דמהיכי תיתי דאמר כן והרי לך מבואר שהוא ממש לשון רש"י ז"ל כאן וע"ז הוצרך הטור לפסוק שאין לומר כן כיון דלרש"י גופא לא שייך הא מילתא אלא בשוכר ומשכיר כדפרישית דלא שכיח אח"ז ראיתי דרש"י כתב נמי לקמן בעיקר מימרא דר' יהודא זה הנוסח ומ"מ א"ש שהוצרך לפרש כן גם כאן מטעמא דפרישית ואפשר דהתם נמי היינו טעמא לבטל חמץ שהובא לבית זה ממקום אחר כגון ע"י חולדה ועכבר או משום שוכר ומשכיר גופא או בבני ביתו של אדם ותו לא פלוג רבנן ועוד דהטור סובר דאפילו היכא שמסר לו המפתח דעל השוכר לבדוק אפילו הכי אין לשנות הנוסח דמסתמא המשכיר מבטל דהבודק צריך שיבטל ואם כן כשאומר כל חמץ שיש לי ברשותי נכלל גם כן זה הבית ולגבי השוכר גופא סובר הטור דבגלוי דעת אפילו במחשבה סגי שאינו רוצה לזכות בו וכדפרישית כנ"ל ברור ודוק היטב:

בא"ד והשתא כה"ג מיבעיא ליה טורח זה על מי מוטל עכ"ל. ולכאורה ל' מיותר הוא ולמאי דפרישית אתי שפיר דלעיל בלשון האיבעיא היה אפשר לומר דלאו לענין הטורח לחוד מיבעיא ליה אלא אפילו לענין הביטול על מי מוטל עיקר המצוה והיה באפשר לפ' נמי להיפך דכל חד מינייהו קאמר אנא בעינא למיעבד האי מצוה משא"כ השתא דפשיטא ליה לרש"י מדר' משרשיא דשכירות לא קניא אפילו למידי דמצוה ואם כן קרינן ביתו של המשכיר לפ"ז פשיטא דהיכא דהמשכיר אומר אנא בעיא למיעבד הא מצוה שהדין עמו דמצי למימר שאינו רוצה לבטל החמץ אלא כדינו לבדוק ולבטל אחר הביעור ושריפה כדי לקיים המצוה בחמץ שלו כיון שעיקר החיוב עליו אי מדאורייתא או מדרבנן אע"כ דהכא איירי שלא באו לדין על הביטול דכל חד מינייהו מצי לבטל ורוצין לבטל כיון שאין בו טורח אלא על טורח הבדיקה לחוד מספקא לן היכא דכל חד מינייהו אומר שאינו רוצה לטרוח ולבדוק אלא לבטל לחוד והיינו דמיבעיא לן. כנ"ל נכון בעזה"י:

בתוס' בד"ה על המשכיר כו' אין לפרש הטעם כיון דשלו הוא ואין יכול לבטל כו' עכ"ל. ולא ידענא למה הוצרכו לזה דהא בלא"ה א"ש הא דקאמר דחמירא דידיה הוא דלכ"ע עיקר החיוב על מי שהחמץ שלו. ודוחק לומר דהתוס' סברו כשיטת הגאונים שהביא הרא"ש ז"ל דהמפקיד חמץ אצל ישראל חבירו שאין המפקיד חייב לבער כיון שרוב הפוסקים לא ס"ל הכי והכי קי"ל א"כ לא הוי שתקי מלפרש בהדיא ועוד דלפי זה לבטל נמי אינו צריך וליכא למימר דמ"מ כיון שאם לא יבטל המשכיר יעבור השוכר דלא מצי מבטל אבל לאחר שמבטל המשכיר אף השוכר נמי אינו עובר דהוה ליה של אחרים ושל גבוה כמו שאבאר בלשונם בד"ה מדאורייתא בביטול בעלמא אלא דזה ג"כ נראה דוחק דאטו משום לתא דשוכר נכוף את המשכיר לטורח הבדיקה ואין די במה שנכוף אותו לבטל. ולכאורה היה נ"ל דהתוספות לשיטתם שכתבו במשנתינו דריש מכילתין דבדיקה בחמץ אינו אלא משום חששא דשמא יאכל וא"כ קשיא להו הא דקאמר הכא דחמירא דידיה הוא ואכתי מאי הוי הא חששא דשמא יאכל לא שייך לגביה אלא לגבי השוכר ומש"ה רצו לפרש דאפי' הכי אתי שפיר דקאמר חמירא דידיה הוא לענין הביטול שצריך לבטל ואע"ג דלשיטתם הביטול מצוה בפ"ע הוא משום בל יראה והבדיקה ענין בפ"ע משום חששא דשמא יאכל אפ"ה כיון דמ"מ תיקנו תרווייהו דהבודק צריך שיבטל א"כ כולה חדא מצוה היא. ולפ"ז הוי אתי שפיר נמי מאי דקשיא ליה היאך רצו לפרש האיבעיא בענין זה דא"כ מאי פשיט ממזוזה דהשוכר חייב דמ"מ הכא שאני שאין השוכר יכול לבטל ולמאי דפרישית א"ש דבעל האיבעיא נמי הא מספקא ליה לאידך גיסא דאיכא למימר דעל השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי והיינו חששא דשמא יאכל וא"כ לפ"ז נאמר דהביטול יעשה המשכיר והבדיקה יעשה השוכר ואהא מייתי ת"ש לסתור האיבעיא דבלאו הא מלתא דאיסורא ברשותא קאי לענין שמא יאכל נמי על השוכר לבדוק כיון דמיקרי ביתו לגמרי ויעבור בבל יראה כיון שאינו יכול לבטל וכדקי"ל דבחמץ של ישראל הנפקד נמי עובר וכדפרישית בשיטת רש"י ז"ל בסמוך. ועוד נ"ל לפרש בענין אחר דמשום דלשיטתם דחיוב הבדיקה שמא יאכל לא אתי שפיר הא דקאמר דחמירא דידיה הוא א"כ היה נראה להם לכאורה לדחות שיטתם ולהכריח שיטת רש"י דחיוב הבדיקה היינו נמי משום בל יראה ונמשך אחר הביטול וע"ז מסקי דא"א לפרש כן דא"כ אפילו בי"ג נמי אלא ע"כ כפירוש ר"י דאחר התחלת החיוב אזלינן וכיון דקודם שהשכירה חל עליו החיוב דבדיקה משום שמא יאכל תו לא פלוג רבנן ואם כן שפיר מקיים ר"י שיטתו במשנתינו דריש מכילתין וזה נ"ל יותר נכון ודו"ק:

בד"ה אם משמסר לו המפתח פרש"י דמסירת מפתח קונה ואין נראה לר"י דהא אמר במרובה כבר כתבתי שם בפ' הפרה ליישב שיטת רש"י והרשב"ם ז"ל דודאי מסירת המפתח לחוד לא הוי אלא כא"ל לך חזק וקני אלא שאם קבל השוכר המפתח לחוד ונעל ופתח בו נגמר הקנין כמ"ש שם באריכות ואם כן הכא נמי כיון שהמשכיר מסר לו המפתח וכאילו א"ל לך חזק וקני א"כ ביד השוכר לבדוק דמאחר שיקח המפתח ויפתח הנעול הוא לאלתר רשותו אלא דבלא"ה לענ"ד א"ש ההיא דשמעתין דנהי דמסירת המפתח אינו גמר קנין היינו לענין שאם רצה א' מהם לחזור הרשות בידו משא"כ בשמעתין שאין שום אחד מהם רצה לחיור ולבטל השכירות אלא לקיים ואם כן כיון שהמשכיר א"ל לך תזק וקני ע"י מסירת המפתח הרי סילק עצמו מהבית שהרי ביד השוכר ליחזוק באחד מעניני חזקה א"כ שפיר קאמר על השוכר לבדוק כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

מיהו ר"י בעל התוספת לשיטתו בדיבור הקודם דהאיבעיא הוא דעל מי שחל התחלת החיוב עליו לבדוק ומסתמא כי פשיט ליה דהמשכיר בי"ג על השוכר לבדוק היינו נמי משום ה"ט גופא דמכיון שמסר לו המפתח בי"ג נמצא דמתחלת ליל י"ד חל עליו חובת הבדיקה וא"כ קשיא להו שפיר דכיון שלא נגמר הקנין במסירת המפתח א"כ לא חל עליו חיוב הבדיקה בתחלת ליל י"ד שהרי עדיין יכול לחזור בו כן נ"ל דלפ"ז רש"י לשיטתו ור"י לשיטתו ודוק היטב בכל מה שכתבתי בשמעתינו כי נכון הוא בעז"ה:

שם בגמ' בעו מיניה מרב נחמן ב"י המשכיר כו' חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק. לפי שיטת התוספת דריש מכילתין הו"מ למיבעי הא מילתא נמי בלא משכיר ושוכר אלא לענין ביתו של אדם דהוא מילתא דשכיח טפי וכגון שהלך בעל הבית בי"ד וכמו שאני עתיד לפרש ברייתא דבסמוך דהכל נאמנים דאי אין חזקתו בדוק צריכין בני הבית לבדוק משום חששא דשמא יאכל ואי חזקתו בדוק א"צ לבדוק אלא דניחא ליה למינקט האיבעיא בגוונא דלעיל אבל ליכא למימר דדוקא במשכיר מיבעיא ליה דשמא לאו כ"ע דינא גמירי וקסבר המשכיר דעל השוכר לבדוק משא"כ בבע"ה ממש פשיטא ליה דמסתמא בדק דאם כן מאי קפשיט רנב"י מברייתא דהכל נאמנים וקשקיל וטרי באוקימתי טובא ואמאי לא מוקי לה לענין סתם בע"ה ובני ביתו כדמשמע סתמא דלישנא אלא ע"כ דאין לחלק בכך דאי חזקתן בדוק משום דהכל בקיאין ממילא פשיטא דהמשכיר נמי בקי. מיהו לפרש"י דמתניתין דריש מכילתין וכדפרישית דלשיטתו לא שייך לבדוק בחמץ שאינו ידוע משום חששא דשמא יאכל אלא משום חששא דבל יראה א"כ יש לומר דלא שייך האיבעיא אלא לענין משכיר ושוכר שאם לא בדק המשכיר צריך השוכר לבדוק מה"ט גופא שלא יעבור בבל יראה כיון שהמשכיר נתייאש בודאי והחמץ ממילא ברשות השוכר ושמא דעתו עליה ויעבור בבל יראה דמקרי מצוי אצלו כדפרישית בסמוך משא"כ בבני ביתו לא שייך הא מילתא כלל כיון שהחמץ ורשות הכל לבע"ה ואין להם חלק בהם ולא מיקרי נמי מצוי בידך כן נראה לי ועיין בסמוך:

בפירש"י בד"ה בי"ד שחרית כו' דודאי בדקו אמש כו' עכ"ל. לכאורה הוצרך לפרש שחרית לאפוקי מליל י"ד דאיירי ביה באיבעיא דלעיל אמנם כן יש להסתפק עוד בכוונת רש"י דדוקא נקיט שחרית בענין שעדיין יש שהות לבטל ואם כן אין הספק אלא בחשש בדיקה דרבנן דאפילו אין חזקתו בדוק יכול השוכר לבטל וכדפרישית לעיל בסמוך בל' רש"י דהשוכר יכול לבטל משא"כ אם השכירו לו בי"ד אחר זמן איסורא דמהאי שעתא לא מצי מבטל ואם כן יש כאן חשש איסור דאורייתא דאתי לידי בל יראה אפשר דלא מיבעי' לן דודאי אין חזקתו בדוק וכדמשמע לכאורה במסקנא דשמעתין דשקלא וטריא איירי במילתא דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כמו שאבאר לקמן בשמעתין ואיכא למימר נמי לאידך גיסא דדוקא בשהשכירו שחרית מיבעיא לן דשמא אין חזקתו בדוק שהמשכיר שכח לבדוק בלילה משא"כ לאחר שעבר זמן הביעור מסתמא רמי אנפשיה ומדכר כיון דמצוה דאורייתא עליו והאי שעתא מידכרא טובא שהכל עסוקין בביעור חמציהן ויבואר יותר בסמוך וכן נראה מל' הרא"ש ז"ל דמסיק אאיבעין דמבטלו והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא וא"כ משמע דמפרש לשקלא וטריא דשמעתין ביש שהות לבטל ובזה נתיישב הא דמסיק הרא"ש ז"ל על זה וכתב ומתוך דברי ר"י משמע אפילו אין חזקתו בדוק כשישנו בעיר צריך לשאלו וכ"כ הרי"ץ גיאת ז"ל וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מה הוצרך הרא"ש ז"ל לדקדק הא מילתא מלשון הפוסקים הא גמרא ערוכה היא דאמרינן מאי נ"מ לישיילי' דליתיה קמן אם כן משמע להדיא דהיכא דאיתיה קמן לעולם צריך לשואלו אמנם למאי דפרישית אתי שפיר דודאי מפשטא דגמרא לא מצינן למידק הא מילתא דאפשר דהאיבעיא הוא בענין דליכא שהות לבטל דוקא כגון לאחר זמן איסורא ובדאיכא שהות אפשר דפשיטא ליה לבעל האיבעיא דמבטלו ותו לא מטרחינן ליה אלא דמלשון ר"י בסמוך בד"ה לאו משום דחזקתו בדוק משמע להדיא דאיירי בדאפשר לבטל ואפ"ה משמע מדבריו שצריך לשאלו כן נראה לי נכון ודו"ק:

בד"ה מאי טעמא נאמנין הא לאו בני אסהודי נינהו כו' עכ"ל. משמע מלשונו דאכולהו קאי ולא ידענא אמאי פשיטא ליה לרש"י דנשים לא מהימני דממ"נ אי ס"ל דבדיקת חמץ מיקרי איתחזק איסורא אף בחמץ שאינו ידוע וכשיטת הר"ן ז"ל שכתב במשנתינו א"כ מאי איריא נשים אפילו עד אחד דעלמא נמי לא מהימן כדאיתא בר"פ האשה רבה ואי משום דבידו כדאיתא התם א"כ באשה נמי ואי ס"ל דבדיקת חמץ שאין ידוע לא מיקרי איתחזק איסורא א"כ אשה נמי מהימנא דהא קיי"ל דכל היכא דע"א מהימן בדלא אתחזק איסורא אשה נמי מהימנא ואדרבה לשיטת התוספת בריש גיטין משמע דילפינן מוספרה לה דאיירי באשה ואף לפירש"י דהתם דילפינן משחיטה וניקור א"כ הא פשיטא לן בכל הנך דסמכינן אעדות נשים ממעשים בכל יום כמ"ש התוספת בשמעתין ולולי פירש"י היה נ"ל דהא דקאמר הכא מי מהימני מקטנים לחוד קשיא ליה דודאי לאו בני אסהודי נינהו ואף בזה עדיין צריך לי עיון היכא שהקטן הוא בן דעת מנ"ל דלא מהימן בדלא איתחזק איסורא כיון דאשה מהימנא ודעתי להרחיב הדיבור אי"ה בקונט' הכללים שלי ודו"ק:

בגמרא לאו משום דחזקתו בדוק דקסבר הכל חבירים כו' דתני' חבר שמת כו'. ולכאורה כל האריכות הזה שלא לצורך דכיון דלבעל האיבעיא הוי מספקא ליה אי חזקתו בדוק ולא יהיב טעם לדבריו אם כן מה"ט גופא פשיט ליה רנב"י מברייתא דחזקתו בדוק והנלע"ד בזה דודאי לסברת בעל האיבעיא דלא מספקא ליה אלא במשכיר ושוכר אם כן מסתמא בחמץ שאינו ידוע איירי שאין דרך המשכיר למסור המפתח ולהניח חמצו בבית השוכר א"כ לא הוי צריך לומר דמספקא ליה אי חזקתו בדוק משום דהכל חבירים או לא דאפילו אי נמי פשיטא ליה דאין הכל חבירים אצל בדיקת חמץ אלא רוב בני אדם חבירין נמי שפיר מספקא ליה אי חזקתו בדוק משום דסמכינן ארוב ואף אם נאמר דחמץ שאינו ידוע נמי מיקרי איתחזק איסורא כסברת הר"ן ז"ל ואשכחן נמי בכמה דוכתי דהיכא דהמיעוט מסייע לחזקה לא סמכינן ארובא להקל דהו"ל כפלגא ופלגא כדאיתא בר"פ האשה שהלכה וכמו שהארכתי בעז"ה בקונט' הכללים ובכמה דוכתי בסוגיא הש"ס אפ"ה איכא למימר דאין להחמיר כאן בכה"ג דאף לסברת הר"ן דסתם בתים מצוי בהם חמץ שאינו ידוע אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא ועכ"פ הו"ל כספק ספיקא אימר לא הוי את"ל דהוי שמא בדק המשכיר ועוד דבלא"ה כיון דמדאוריתא בביטול בעלמא סגי וליכא אלא איסור דרבנן סמכינן שפיר ארובא או דילמא אין חזקתו בדוק דלא סמכינן ארובא כיון דבדיקה תלוי במעשה ומסקינן בפ"ב דבכורות דרובא דתליא במעשה לא מיקרי רובא וא"כ לא מיבעיא לשיטת הר"ן ז"ל דבדיקת חמץ שאינו ידוע מדאורייתא דחזקה שיש בו חמץ א"כ י"ל דלא סמכינן אפי' ארוב גמור כ"ש ארובא דתליא במעשה אלא אפי' לשיטת הרמב"ם ז"ל שכתבתי ונ"ל שהיא דעת רש"י ג"כ דבדיקת חמץ שאינו ידוע מדברי סופרים לחוד אפ"ה הוי בחזקת איסור דרבנן ולא סמכינן ארובא כי האי ואפשר דאפילו ספק ספיקא לא הוי כיון דתליא במעשה לשיטת הסוברים דלא מהני ספק ספיקא בדאיתחזק איסורא וכמו שאבאר לקמן בעז"ה בסוגיא דאין חוששין וצבורין. נמצא דכל זה בשיטת בעל האיבעיא משא"כ בהאי ברייתא דפשיט רב נחמן ב"י דקתני בה הכל נאמנין על ביעור חמץ ולא קתני על בדיקת חמץ וא"כ צריך לפרש באחד משני דרכים או שנאמר דאיירי אף בחמץ ידוע ולפ"ז אתי נמי שפיר האי דהכל נאמנים אפילו בלא שוכר ומשכיר דלא שכיח כדפרישית אלא בכל גוונא אפי' לבני הבית שיודעים שהיה לו לבע"ה חמץ ידוע בחדר מהחדרים ואפ"ה אין צריכין לבדוק ע"י הנך עדות שאמרו שכבר ביער החמץ דאל"כ היו צריכין לבדוק דאפילו לפרש"י דלא חיישינן. לשמא יאכל ובל יראה נמי ליכא גבי זה שאין החמץ שלהם ולא הבית שלהם אלא דבחמץ ידוע לכ"ע צריך לבער משום שמא יאכל כדפרישית במשנתינו או שנאמר דההיא דקתני על ביעור חמץ היינו לאשמעינן דאפי' ביטול אין צריך דאי הוי קתני הכל נאמנין על בדיקת חמץ הו"א דוקא לענין בדיקה לחוד נאמנים לענין שאין צריך לבדוק עוד משא"כ לענין ביטול לעולם צריך המשכיר לבטל כמ"ש בפוסקים באמת להלכה משו"ה קתני דנאמנין על הביעור גם כן ואם כן א"צ לבטל ועוד דלשון הכל נאמנים על ביעור חמץ משמע דאיירי שכבר עבר זמן הביעור ואם כן תו לא מצי השוכר לבטל ואפ"ה נאמנים שא"צ ביעור נמצא דהשתא לפ"ז נקטינן מיהא דברייתא איירי דנאמנים לענין איסור דאורייתא כיון שלא ביטל וכ"ש אי איירי בחמץ ידוע ומהשתא ע"כ ליכא למימר דחזקתו בדוק משום דרוב חבירים דהא הו"ל רובא דתליא במעשה ועוד דבלא"ה נמי בחמץ ידוע איתחזק איסורא ואם כן סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא דמחמרינן בדאורייתא כ"ש בחמץ דמחמרינן טובא כמבואר בפוסקים וכ"ש במידי דאיכא תקנתא בבדיקה לכך הוצרך לאסוקי בהא מילתא דקסבר הכל חבירים אצל בדיקת חמץ ומייתי ראיה מחבר שמת דאע"ג דהתם נמי איתחזק איסור טבל והו"ל נמי רובא דתליא במעשה אפ"ה סמכינן משום דחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו וחזקה כי האי הו"ל כודאי וה"נ כיון דהכל חבירים הו"ל כודאי דעדיף מרובא כן נ"ל נכון ודו"ק:

בתוס' בד"ה לאו משום דחזקתו בדוק תימא מאי ס"ד כו' ואור"י דמיירי כו' אפילו לא יהיה בדוק לא יהיה מכשול כ"כ כו' עכ"ל. פי' דאפי' אם לא בדק מ"מ מסתמא בטלו ואפשר דממילא נתבטל אי איירי במשכיר דמסתמא במסירת המפתח נתייאש וסובר ר"י דהשוכר נמי אינו עובר כיון שלא נתכוין לזכות ואם כן אין צורך הבדיקה אלא שמא ימצאנו בפסח ואתי למיכל כמו שפירש ר"י במשנתינו וא"כ אין זה מכשול כ"כ דחששא רחוקה היא מיהו למאי דפרישית בסמוך דאיירי נמי בחמץ ידוע וכמו שאבאר בשילהי שמעתין לדעת המפרשי' שהוא ג"כ שיטת התוספת וא"כ אם נאמר דהתוספות סברי ג"כ דהיכא שמצוי בידו עובר אף בחמץ של ישראל כמו שכתב בספר תורת חיים והוספתי נופך משלי דלא ממעטינן מלך אלא של אחרים ושל גבוה א"כ למאי דמשמע דאיירי בשוכר ומשכיר ודאי יש כאן מכשול לגבי השוכר לענין בל יראה אם כן נראה מזה דהתוספות לא נחתו להך סברא דבעל תורת חיים ועיין מ"ש בזה בסוף דיבור הסמוך מיהו בלא"ה איכא למימר דמהני מיהו אמירה דהני דקתני לענין חמץ שאינו ידוע או לגבי בני ביתו אף בחמץ ידוע דלא מיקרי מצוי בידם כיון שאין להם שייכות בבית כן נראה לי ודו"ק:

בא"ד וממילא ידעינן דאמירה דהני מהני לענין שאין צריך לישאל כו' עד סוף הדיבור. ולא ידענא האיך שמעינן ממילא כיון דמסיק דאמירה דהני אטו מששא אית ביה ואם כן כיון דאיתא קמן מאי פשיטות דאין צריך לשואלו ונסמוך אדברי הקטן וכה"ג קשיא לי אתירוץ שני של ר"י דמקשה דפשיטא דמהימן במיגו ומאי פשיטותא כיון דסוף סוף אומרים שבדקו בעצמם ואם כן איכא למימר דנשים עצלניות ולא בדקו שפיר וכן בקטן ולא שייך מיגו כה"ג היכא שהם סוברין שבדקו כהוגן ואיצטריך מיהא לאשמעינן דאפי' הכי מהימני. ולולי דברי התוספת היה נ"ל דנהי דמעיקרא הוי ס"ד דאף אי חזקתו בדוק יש צורך לאמירה דהני לענין שאין צריך לשואלו מ"מ בתר הכי דחי וקאמר דלמא שאני הכא משום דקאמרי הני וכוונתו דכי היכי דלדידך מהני אמירה דהני אף בדאיתא קמן שא"צ לשואלו איכא למימר נמי דאפילו אי אין חזקתו בדוק אפ"ה מהני אמירה דהני כיון דמדרבנן הוא כדמסיק בסוף. ואהא מסיק אטו אמירה דהני מידי מששא אית ביה וע"כ סובר דחששא דאורייתא היא כמו שאבאר או דאפילו בדרבנן ס"ד דלית ביה מששא באמירת הקטן ואם כן ממילא דבדאיתא קמן צריך לשואלו או דאפילו בלא אמירת הקטן א"צ לישאל כיון דהכל חבירים ואם כן מקשה שפיר ניתני כל הבתים בחזקת בדוקין כן נ"ל ודו"ק. כל זה כתבתי לקיים פירוש התוספת דקס"ד דאמירה דהני מהני לענין לשאלו לחוד אבל לפמ"ש בשמעתין יש לפרש בענין אחר דקס"ד דאמירה דהני מהני לענין שא"צ לבטל או לענין חמץ ידוע וכדפרישית ועיין עוד בסמוך:

בגמרא אטו אמירה דהני מידי מששא אית בהו והקשה מהרש"א ז"ל דהו"מ למימר דהימנוה רבנן בדרבנן ותירץ דא"כ תפשוט דאין חזקתו בדוק כדקאמר כו'. ולכאורה לשונו אינו מדוקדק דמה בכך דתפשוט אלא דכוונתו מבואר שרוצה לומר דלא בעי למידחי לעיל דאיכא למימר דאין חזקתו בדוק אלא דהימנוה רבנן בדרבנן ואדרבה ניחא ליה למימר דתפשוט איפכא לפי סברא זו כן נראה לי בכוונתו. אמנם לפענ"ד בלא"ה אין מקום לקושייתו דלא שייך למימר הכא דהימנוה רבנן בדרבנן משום דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כיון דעכשיו ס"ד שאין המשכיר כאן אלא השוכר או בני ביתו ואם כן אפשר שלא ביטל המשכיר כלל ואם כן יעבור המשכיר גופא בבל יראה אם לא יבדוק השוכר או בני ביתו וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דלגבי השוכר נמי שייך בל יראה אלא דע"י אמירה דהני בעי למימר דנאמנין לענין שאפילו לבטל אין צריך ואם כן מקשה שפיר אטו מששא אית ביה כיון דבלא דיבוריה איכא איסורא דאורייתא משא"כ לקמן במסקנא דמוקמינן דמוחזק לן דלא בדק וקאמרי הני בדקיניה מצי איירי שפיר אפילו אם המשכיר לפנינו או אפילו לענין בעל הבית בביתו ממש דיכול לסמוך על בדיקת אלו כיון שיודע שכבר ביטל או שרוצה לבטל עכשיו ואם כן א"ש דהימנוה רבנן בדרבנן כן נ"ל לפי שיטת הגמרא מיהו מלשון רש"י בסמוך לא משמע כן דמשמע מלשונו דלמסקנא נמי איירי שאין הבע"ה לפנינו אלא לענין השוכר או בני ביתו של בע"ה ולפירושו צ"ל דהא דקאמר מדאורייתא בביטול בעלמא סגי היינו משום דנהי דאין חזקתו בדוק אפ"ה חזקתו שביטל כיון דלא תלי במעשה ואין בו טורח ודו"ק וע' עוד בסמוך:

שם כיון דבדיקת חמץ מדרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כו' משמע לכאורה מכאן דהיכא שלא ביטלו הוי בדיקת חמץ מדאוריית' וכשיטת הר"ן ז"ל שכתבתי במשנתינו מיהו למאי דפרישית בסמוך דברייתא דהכל נאמנין על ביעור חמץ איירי בחמץ ידוע אם כן אין ראיה מכאן דשפיר איצטריך לומר הכא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לענין חמץ ידוע ולפ"ז מוכח להדיא דבחמץ ידוע נמי מהני ביטול ודלא כשיטת הרמב"ם לפי נוסחא הישנה שהביאו מפרשי הרמב"ם ז"ל והוא שיטת הגאון שהביא הכל בו דלא מהני ביטול בחמץ ידוע ולשיטת הרמב"ם בנוסחא ישנה ושיטת הגאון ע"כ צ"ל דהא דאמרינן הכא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי היינו בחמץ שאינו ידוע ויש לתמוה דהא הרמב"ם ז"ל בדין שאחריו כתב בפירוש דבדיקת חמץ בחורים ובסדקים מדברי סופרים ויש ליישב ויבואר בסמוך:

ולפ"ז לפי מה שהבין בעל פרי חדש בא"ח סי תל"א דשיטת התוספת בר"פ כל שעה דחמץ שאינו ידוע ואפילו בידוע אלא שאינו יודע באיזה מקום מונח אינו עובר עליו א"כ לשיטתם נמי צריך לפרש האי דהכא דברייתא איירי בחמץ ידוע ולענ"ד אף שפירוש זה נכון בסוגיא דשמעתין כמו שכתבתי אפ"ה לא משמע לי שיהא כן שיטת התוס' והמדקדק בדבריהם בד"ה לאו משום כו' יראה דלא נחתו לזה הפירוש ולקמן פרק כל שעה אבאר דמלשון התוספת שם אין הכרח לפירוש בעל פרי חדש ע"ש:

ובעיקר הדברים אי מהני ביטול בחמץ שאינו ידוע אף שאיני כדאי להכניס ראשי בדבר שנחלקו אבות העולם ואף גם שבעל כסף משנה העיד שמצא כמה נוסחאות להיפך. עם כל זה אענה את חלקי שיש לקיים שיטת הגאון ונוסחא הישנה של הרמב"ם ז"ל ולענ"ד היא עיקר בש"ס דהיאך אפשר לומר דמהני ביטול בחמץ ידוע דאל"כ פלוגתא דרבי יהודה וחכמים אי ביעור חמץ דוקא בשריפה לר"י ולרבנן אף מפרר וזורה לרוח היכי משכחת לה אטו מי עדיף ביטול ממפרר וזורה לרוח ואף דלשיטת התוס' פלוגתא דר"י ורבנן היינו לאחר זמן איסורא דוקא דתו לא מצי מבטל ליה מ"מ תיקשה לשיטת רש"י ומדלא הקשו התוס' אלמא דלא נחתו להכי ועוד כמה סוגיות הסותרות זו את זו כמו שהביא בעל פר"ח סי' תל"א ולולי שאיני כדאי נ"ל ליישב כל הסוגיות ולומר דודאי לענין לאו דבל יראה ובל ימצא סגי בביטול אף בחמץ ידוע כדדרשינן להדיא בסיפרי לא יראה לך בטל בלבך וכמ"ש גם כן התוספת בשמעתין דמשבטלו הוה ליה של אחרים וליתא בכלל לא יראה אבל לענין עשה דתשביתו ודאי לא מהני ביטול אלא לר"י דוקא בשריפה דיליף מנותר ולרבנן אף מפרר דבזה מקיים העשה בידים משא"כ בביטול נהי דגרם שיהא של אחרים אפ"ה אין זה עיקר מצוה דתשביתו והיינו הא דאמרי רבנן בפרק כל שעה לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו ולא קאמר והתורה אמרה לא יראה לך חמץ ועמ"ש בזה לקמן פ' כל שעה ולשיטתינו א"ש דלאו דלא יראה יש לתקן ע"י ביטול משא"כ עשה דתשביתו וכן הוא בהדיא בנוסחא הישנה של הרמב"ם ז"ל שהביא הכ"מ וז"ל מה היא השבתה זו האמורה בתורה שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע יבטל בלבו ע"כ הרי לפנינו דהרמב"ם ז"ל לא איירי אלא במה היא מצות עשה דהשבתה ולא איירי מאיסור לאו וא"כ אני תמה על בעל הכ"מ שרצה להעמיד הנוסחא ישנה שהדבר מסור לחכמים כדי ליישב הסוגיות ואעפ"כ לא עלו לו כהוגן ולמה לא העמידן כפשטן דאיירי לענין מצות עשה שבכך יתיישבו כל הסוגיות כמו שאבאר כ"א על מקומו מיהו אפשר דהכ"מ נמי לזה נתכוון דודאי היכא דא"א לא עבר נמי אעשה דתשביתו דאונס רחמנא פטריה וכמו שאפרש בסמוך להסכים לשון רש"י ז"ל לזו הסברא ויותר יש לתמוה על בעל פרי חדש סי' תל"א שהאריך לסתור דברי הגאון שכתב דלא מהני ביטול בחמץ ידוע ואח"כ כתב ליישב קושיית הגאון מפ' כל שעה דכיון שאין החמץ שלו אין זה עשה דתשביתו ואם כן הלא בזה נתקיימו דברי הגאון דמש"ה גופא לא מהני ביטול בחמץ ידוע כיון שאינו מקיים העשה ובעמוד והשבת קאי ומאי לי איסור לאו או איסור עשה:

ומעתה חל עלינו חובת הביאור לפי שיטה זו בשמועתינו דא"כ היאך קאמר הכא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי דלפי מה שכתבנו דלשון ביעור חמץ איירי בחמץ ידוע אם כן אכתי בעשה קאי אלא דלענ"ד אדרבה מכאן סיוע לשיטה זו דהא מוקמינן לברייתא במשכיר ושוכר או בבני ביתו של בע"ה ולא בבע"ה עצמו דהכי דייק לישנא דגמרא דקאמר דמוחזק לן וכמו שפרש"י ז"ל להדיא ולכאורה לישנא דברייתא דקתני הכל נאמנים על ביעור חמץ ולא קתני הכל כשירין לביעור חמץ ולשון נאמנים משמע דמי שמסופק בדבר הן נאמנים לו נמצא דלפ"ז שאין הבע"ה לפנינו א"כ אין כאן מצות עשה דתשביתו מבתיכם ואף אם יבערו בלתי רשותו אין זו קיום המצוה דתשביתו אלא עיקר החיוב ביעור ובדיקה היינו שלא יעבור המשכיר או השוכר בבל יראה ובהא קאמר דביטול בעלמא סגי וכדפרישית דמסתמא כבר ביטל המשכיר והשוכר יבטל עכשיו והיינו דקתני הכל נאמנים דוקא דאי כשבע"ה בפנינו אינו יכול לסמוך על בעורין אלו כיון דמדאוריי' צריך לקיים תשביתו דוקא ולא מהני ביטול ובדאורייתא לא מהימני כן נ"ל נכון לולי דמפרש"י ותוס' לא משמע כן ודו"ק:

בתוס' בד"ה מדאורייתא כו' פ"ה מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו כו' וקשה לר"י דהאי תשביתו כו' הבערה היא דתניא בשמעתין כו' ועוד דתשביתו אמרינן לקמן כו' עכ"ל. וקושיא השניה מבואר דלא קשה כלל לפרש"י כ"א לפי שיטתם וכמו שאבאר באריכות אי"ה בפ' כל שעה לבאר היטב שיטת רש"י דפלוגתא דר"י ורבנן בביעור חמץ בשריפה היינו דוקא קודם ביעורו ואם כן ע"כ פירושא דקרא דראשון דמעיקרא תשביתו שיהא מושבת ועומד ביו"ט או לאחר שש אלא דלענ"ד קושייתם הראשונה נמי יש ליישב בפשיטות דאף למאי דפשיטא להו דלרבי יהודה ור"ע נמי בביטול בעלמא סגי דאפושי פלוגתא לא מפשינן ואפ"ה מצינן למימר דהיינו דוקא לענין חמץ שאינו ידוע וילפי מתשביתו אבל בחמץ ידוע פליגי רבי יהודה ורבנן דלר"י ולר"ע דקאי בשיטתיה הוי דוקא בשריפה ולאו מתשביתו אלא דילפי מנותר כדאיתא לקמן בהדיא בר"פ כל שעה ואף ע"ג דר"ע מייתי לקמן בשמעתין קרא דתשביתו אפ"ה סמיך אילפותא דנותר:

אמנם למאי דפרישית בסמוך בלא"ה אתי שפיר דנהי דלענין מצות עשה דתשביתו ודאי עיקר מצותו בשריפה כדילפינן מנותר אלא מדלא כתיב תבערו מודו ר"י ור"ע דהיכא שא"א לקיים מצות שריפה כגון שאין החמץ אצלו או שאין לו עצים השבתתו בכל דבר בכל מה שיכול להשבית וכדמקשו ליה רבנן לקמן אם כן לא מצא עצים יהא יושב ובטל וחזר ודן דין אחר ומשמע שם דלא השיב ע"ז כלום והיינו משום דמודה היכא דא"א כמו שאבאר בעז"ה לקמן בשם המכילתא וממילא דאם אין החמץ אצלו קיים עשה דתשביתו בביטול ומכ"ש דניתק הלאו דבל יראה בכך ולפ"ז פרש"י דשמעתין גופא יש ליישב בענין זה וכיון דהכא איירי שאין בעל החמץ לפנינו א"כ שפיר קאמר דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ומסתמא אף אם לא ביטל אתמול קודם זמן איסורא רמי אנפשיה ומידכר לבטל ויצא ידי מצותו בכך היינו דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו משא"כ היכא שאפשר לשרפו לר"י או לפרר לחכמים ודאי זה עיקר מצותו דתשביתו מ"מ לענין לאו דבל יראה לכ"ע בביטול בעלמא סגי כן נ"ל נכון בעז"ה:

בא"ד ואור"י דמאחר שביטלו הוי הפקר כו' מדאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה כו' עכ"ל. ויש לדקדק דלקמן דף הסמוך הקשה ר"י מאורליינש דהכא ממעטינן עובד כוכבים והקדש מחד קרא ובכמה דוכתי מצרכינן תרי קראי ותירצו בדיבור שאחריו בשם הרשב"א דכיון דגלי קרא בחד דוכתא למעט שניהם כא' ממילא בכל דוכתא סגי בחד קרא ולפ"ז שמעי' מיהא דלא שייך למעט ממיעוט דלך אלא עובד כוכבים והקדש דוקא ולא של הפקר וכן משמע לכאורה שם לקמן מלשון רש"י דאבל אתה רואה של אחרים פרש"י כגון עובד כוכבים והקדש משמע דדוקא קאמר. ולפ"ז שפיר הוצרך רש"י לפרש מדכתיב תשביתו וכבר כתבתי דנראה משיטת רש"י דכ"ש בחמץ של ישראל חבירו עובר הנפקד גם כן אע"ג דלא קיבל אחריות דברוב מקומות בש"ס לא שייך למעט מלך אלא של עובד כוכבים והקדש דוקא אם לא היכא דאיכא תו קרא יתירא וכתבתי גם כן שבספר תורת חיים כתב כן בפשיטות ואין להאריך בעיקר הדבר אלא שכתבתי ליישב שיטת רש"י ז"ל ושיטת התוס' מדבריהם דלקמן דף הסמוך יש ליישב וצ"ע ודו"ק:

בד"ה הימנוהו רבנן כו' מה שיש לדקדק בכל זה אין כאן עיקר מקומו ודעתי להאריך אי"ה בקונט' הכללים מלבד מה שכתבתי בכמה מקומות בסוגיות הש"ס:

בגמרא תנן התם ר"מ אומר כו' דכ"ע מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנליה. וקשיא לי הא לקמן בפ' כל שעה דף כ"ח יליף ר' יהודה להדיא מקרא דלא תאכל עליו חמץ דהיינו משעת שחיטת הפסח אם כן האיכא למימר דר"מ נמי בהא כוותיה ס"ל מיהו למאי שאפרש לקמן דרבי שמעון דפליג אדרבי יהודא בהא ודריש מהיקשא דבשעה שישנו בקום אכול מצה כו' לענין לפני זמנו וה"ה לענין לאחר זמנו כמו שאבאר שם ולפי זה כיון דאשכחן דר"מ סובר דלאחר זמנו אינו עובר מדאורייתא מדמפליג בין חמצו של עובד כוכבים לישראל שם בברייתא ועוד דסתם משנה נמי ר"מ אם כן ממילא דע"כ אית ליה לר"מ דרשה דבשעה שישנו ואם כן מה"ט גופא ע"כ לית ליה נמי האי דרשא דר"י לענין לפני זמנו ולפ"ז ע"כ צ"ל דלר"מ לפי זמנו אינו עובר אלא בעשה דלענין עשה לא שייך האי היקישא דבשעה שישנו כמו שאפרש שם וא"כ מקשה שפיר מנ"ל ומייתי לה שפיר מקרא דאך ביום הראשון תשביתו. אלא דאכתי קשה לרבא דיליף לקמן מלא תשחט על חמץ אם כן סוף סוף לית ליה האי ילפותא דר"ש בשעה שישנו לענין לפני זמנו והדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מייתי רבא האי קרא דלא תאכל עליו חמץ דמייתי רבי יהודא גופא ללאו דלפני זמנו ובתחלת עיוני היה נ"ל בזה דמקרא דלא תאכל עליו חמץ לא שמעינן אלא איסור אכילה לחוד ועדיין אני אומר דמותר להשהותו בבית ואפילו איסור הנאות נמי לא ידענא אליבא דחזקיה לקמן כמו שהקשו תוספות לקמן כ"ח וע"ש בחידושינו. ואחר העיון ראיתי בלשון הרא"ש ז"ל בשמעתין שהעתיק דכ"ע חמץ משש ולמעלה צריך לבערו מן הבית מנלן. ונראה בעליל שנתכוין למה שכתבתי אלא דאכתי קשיא לי דלמא אין ה"נ דמה שצריך להוציא חמצו מן הבית לאחר שש היינו מדרבנן שהרי רש"י ז"ל הרגיש בזה וכתב דאי לא מיתסר עד אורתא לא הוי גזרו ביה דבין יממא לליליא לא טעו אלמא שהוצרך לפרש כן דלא נימא דמדרבנן איירי ואם כן כיון דשמעינן מיהא דאסור באכילה מדאורייתא ואף בהנאה למאי דקי"ל כרבי אבהו אם כן שפיר קאמרי דשורפין ואסור להשהותו מדרבנן משום גזירה דשמא יאכל ועוד אהא הו"מ לשנויי בפשיטות דאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ. לכך נלע"ד בזה דפשיטא ליה לתלמודא דרבי יהודא גופא דיליף לקמן מלא תאכל עליו חמץ לענין לפני זמנו ואשחיטת הפסח קאי היינו דוקא לבתר דגלי לן קרא דשייך איסור חמץ בי"ד דהיינו מהנהו קראי דשמעתין אבל אי לאו הנך קראי דהכא לא הוה שייך כלל לאוקמי קרא דלא תאכל עליו בי"ד אלא בט"ו ולא תאכל עליו אזמן אכילת פסח קאי כדרבי שמעון או לדרשא אחריתא וכמו שאבאר שם בעז"ה ועי"ל דאפילו אי הוה מוקמינן להאי עליו אשחיטת הפסח אכתי הוי מוקמינן קרא כפשטא דאיסור אכילת חמץ בי"ד אינו אלא משום לתא דקרבן פסח דאשכחן נמי לא תשחט על חמץ דם זבחי אבל מי שאינו שוחט הפסח כגון דרך רחוקה וכ"ש בזמן הזה דליכא פסח ליכא למישמע מהאי קרא אלא לבתר דגלי לן קראי דשמעתין דשייך איסור חמץ בי"ד לעולם אם כן שפיר מוקי לה נמי ר"י קרא דלא תאכל עליו בכל זמן כן נ"ל נכון ובזה יתיישב גם כן לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות חמץ שהביא שני כתובים לענין לפני זמנו ע"ש ודו"ק:

בתוס' בד"ה וכתיב אך ביום הראשון כו' ואין נראה לר"י עד סוף הדיבור וכבר קדמוני מהרש"א ז"ל ומורי זקיני ז"ל דקושייתם הראשונה דוקא לשיטתם ולא לשיטת רש"י ז"ל אלא דלענ"ד קשה יותר דלכאורה דברי התוספות סותרין זה את זה דכיון דלשיטתם דהאי תשביתו דהיינו הבערה היינו דוקא לאחר איסורו אם כן האיך מסקו דמייתורא דקרא קדריש הא לא מייתר קרא דלהכי גופא אתא דביום הראשון דוקא תשביתו בשריפה אבל קודם איסורא משבית בכל דבר וליכא למימר שרוצין לומר דמייתורא דאך קדריש דאם כן זה תירוץ השני שכתבו ועוד דאם כן היאך מסיק הש"ס הא כיצד לרבות אדרבא אפילו מיעוטא ויש ליישב בדוחק:

מיהו לפי שיטת רש"י א"ש טובא דודאי לפירושו נמי ע"כ לאו ממשמעותא יליף דכיון דהשהא שעה אחת ע"כ מקצתו מותר דא"כ אכתי לא מתרץ כלל עיקר קושיית הגמרא מנ"ל דמשש ולמעלה אסור דהא בלא"ה פשיטא לן מסברא שצריך לבער בי"ד קודם בין השמשות כדי שלא יעבור בכניסת הלילה בבל יראה. אע"כ דרש"י נמי אייתורא דקרא ודרשא דאך סמיך אלא דאכתי משום ייתורא דקרא לא הוי עקרינן לקרא ממשמעותא ולמימר דהראשון היינו י"ד למאי דלא מסיק השתא הך דרשא דלקמן כמו שאבאר וכיון דפשטא דהראשון היינו ט"ו ראשון לי"ט ע"כ הוי מוקמינן לייתורא דקרא לדרשא אחריתא כדמוקמינן לקמן כל הנך הראשון ומאי חזית וכמו שכתבו התוס' לקמן בד"ה כדתניא או דהוי דרשינן ביום הראשון דוקא תשביתו ולפניו ולאחריו בכל דבר אבל לפי שאי אפשר לאוקמי קרא דהראשון כפשטא בי"ט עצמו דא"כ הרי השהה בו שעה א' וליכא לאוקמי קרא דאי עבר והשהה דהא קייל דאי לא כתב קרא ע"כ דהאי הראשון היינו קודם יום טוב ואם כן קרא יתירא דבלא"ה מסברא ידעינן שצריך לבער קודם זמן איסורו ואי לעשה דתשביתו לחוד אתי הו"מ למיכתב סתם תשביתו אע"כ דהאי הראשון פשטא דקרא היינו קודם דהיינו י"ד ולאשמעינן דהאי תשביתו די"ד לאו משום אלא שלא ישהא החמץ בט"ו דא"כ לשתוק מיניה אע"כ דאותו יום ראשון מצוה בפני עצמו הוא שיש בו איסור היום גופא כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ובעיקר פלוגתייהו דרש"י ותוספות אבאר לקמן אי"ה במקומו דף י"ב ובפרק כל שעה ודו"ק:

בגמרא ואימא לרבות ליל ט"ו לביעור דסד"א ימים כתיב כו' ע"כ. ולשיטת רש"י דבסמוך יש לפרש דהשתא לא שייך לומר דפשטא דקרא לא מיתוקמא בט"ו דהרי השהה בו שעה א' הא ליתא כיון דאדרבה פשטא דקרא דשבעת ימים משמע ולא לילות אלא דגלי דבליל ט"ו נמי אסור ואם כן שפיר מקיימינן קראי כדכתיבי דעיקר השבתה בתחלת ליל ט"ו ומתוך מה שכתבתי ממילא נתיישב מה שהקשו התוספות דהו"מ לשנויי ביום כתיב וכמ"ש ג"כ מהרש"ל ז"ל בקושיא השניה של התוספת דה"מ לדרוש הכל מהקישא נ"ל דאדרבא ר"י הגלילי גופא נמי אהאי דרשא דהכא סמיך דאלת"ה מאי חזית לאוקמא הקישא להך גיסא דלמא לאידך גיסא כיון דאכילת מצה דוקא בערב השבתת החמץ נמי דוקא מערב אלא ע"כ דרבי יוסי הגלילי אהך דרשא דהכא סמיך וכמו שאבאר בעז"ה:

דף ה עמוד א

ע"ב בגמרא דהא איתקש השבתת שאור כו' דכתיב שבעת ימים כו'. ויש לדקדק דמהאי קרא קמא גופא הו"מ למידרש הקישא דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה ויש ליישב דלא מצי לאתויי הקישא מהאי קרא דא"כ אדרבא מהאי הקישא גופא הוי משמע דהראשון לאו י"ד הוא אלא בערב ט"ו דומיא דאכילת חמץ ואכילת מצה כדפרישית בסמוך. אלא ע"כ דבהאי קרא דהראשון לפי האמת נמי לא שייך למידרש הקישא דהא כתיב בהדיא כי כל אוכל חמץ ונכרתה והאי ודאי לאו בי"ד איירי דהכתיב קרא אחרינא כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה ולפ"ז כיון דתשביתו היינו בי"ד וכל אוכל היינו בט"ו תו לא שייך האי הקישא כלל משא"כ מהאי הקישא דשבעת ימים מייתי שפיר ודו"ק ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה דהא איתקש כו' ור"ש פליג עליה ומהכא לא מצי למילף כו' עכ"ל כוונתם דודאי אפילו לר"ש דלפני זמנו אינו עובר לענין אכילה אפ"ה פשיטא להו דמודה נמי ר"ש דלאחר שש שורפין דלא אשכחן מאן דפליג בהא וא"כ אית ליה נמי הנך דרשא דהכא וקשיא להו דא"כ לילף אכילה מהשבתה ולכאורה היה נראה מלשונם דמשמע להו דלר"ש שרי באכילה עד הערב מדאוריי' והיינו כשיטת בעל המאור ז"ל דבאכילתו מקיים עשה דהשבתה אלא שאין צורך לפרש כן דבהדיא כתבו בפ' כל שעה דף כ"ח דלר"ש נמי אסור באכילה מדאוריי' אלא שאינו עובר בלאו אלא בעשה דתשביתו וקשיא להו הכא דאפילו בלאו יעבור מהאי הקישא וליכא למימר דילפינן בהקישא אכילה די"ד מהשבתה די"ד דהוי נמי עשה גרידא אלא שכבר כתבתי דבהאי קרא דתשביתו ביום הראשון לא שייך היקישא כיון דהאי בי"ד והאי בט"ו כן נ"ל ודוק:

בא"ד וקשה לרשב"א אמאי לא יליף כרת כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה היה נ"ל ליישב כיון דכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה משמע דוקא על האכילה חייב כרת ולא על השבתה כדדרשינן כה"ג לענין תערובת חמץ וחמץ נוקשה. ולכאורה היה נ"ל להביא ראיה מדאיצטריך קרא נפש לרבות השותה בפ' העור והרוטב א"כ משמע דאכילה דוקא. אלא דיש לדחות דאי לאו קרא דנפש הו"א איפכא דאפי' בבל יראה אינו עובר על החמץ שהמחה ונעשה משקה כיון דאוכל כתיב משו"ה איצטריך נפש. אלא דאפילו בלא ראיה נמי מצינן למימר כדפרישית. ועוד נ"ל דלא שייך כרת לענין השבתה כיון דלא אשכחן כרת בשב ואל תעשה חוץ מפסח ומילה כיון דאיכא סברא תו לא שייך היקישא להא מילתא אלא למילי אחריתא כדפרישית בכמה דוכתי. ואע"ג דאשכחן השבתה נמי בקום עשה כגון שקונה חמץ בי"ט אפ"ה עיקר קרא לאו בהכי איירי דכתיב לא ימצא בבתיכם ודרשינן לקמן מדכתיב לא ימצא היינו במצוי בידך מדלא כתיב לא תמצא ואם כן משמע שכבר מצוי אצלו וא"כ אין בו מעשה כן נ"ל ודו"ק:

בפירש"י בד"ה ראשון דמעיקרא משמע בלאו רומיא דקרא כו' עכ"ל. כוונתו בזה דודאי לרבי יוחנן כו' איצטריך נמי ילפותא דאך חלק דלא נימא מצפרא ואיצטריך נמי ילפותא דביום כתיב אלא דלא איצטריך למילף מרומיא דקראי והא דלא פרש"י כן לעיל מיניה בילפותא דתנא דבי ר"י משום דהתם איכא למימר דתדבר"י אית ליה נמי רומיא דקראי דאל"כ נהי דאשכחן די"ד נקרא ראשון מ"מ ניחא טפי לאוקמי בט"ו דנקרא טפי ראשון אע"כ דארומיא דקרא סמיך מיהו לא סגי ליה בכל הנך ילפותא דלעיל דאכתי אי לאו די"ד נקרא ראשון לא הוי מפקינן קרא מפשטא וע"כ הוי מתוקמא לליל ט"ו משום דהקישא לא משמע ליה להכי כדפרישית לעיל דאיכא למימר אדרבה היקישא לאידך גיסא משא"כ הכא בדרב נחמן ב"י דאמר ראשון דמעיקרא משמע ולא ניחא ליה בהאי דתנא דבי ר"י דקאמר דאשכחן י"ד דנקרא ראשון להא מילתא דפסח גופא אלא ע"כ דתדבר"י לית ליה דרשא דרומיא דקראי וא"כ לא סגי ליה נמי בתדבר"י לחוד דהא ט"ו נמי נקרא ראשון משו"ה מייתי ראשון דמעיקרא דלא שייך לאוקמי כלל בט"ו דא"כ הראשון למה לי כדמסיק בסמוך וממילא א"ש הא דמקשה הש"ס אלא מעתה ואי ס"ד דתדבר"י נמי ארומיא דקרא סמיך לא הוה מקשה מידי כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה דברי ר"י תימא לר"י דתדבר"י נפקא ליה מקראי אחרינא כו' עסה"ד. ולענ"ד נראה דלרבי ישמעאל איצטריכו תרווייהו דמהאי די"ד נקרא ראשון לחוד לא מצי למילף דט"ו נמי נקרא ראשון אם נאמר דלית ליה רומיא דקראי דלעיל כמו שפירשו בדרב נחמן ב"י. ועוד אפילו אי אית ליה אכתי אימא מצפרא או מאורתא משו"ה מייתי נמי קרא דלא תשחט ומלא תשחט לחוד נמי לא פסיקא ליה דאפשר דלא איירי אלא במי ששוחט הפסח כפשטא דקרא אבל מי שאין שוחט הפסח א"צ לבער אלא בט"ו כפשטא דקרא דביום הראשון תשביתו לכך הוצרך לומר ג"כ די"ד נקרא ראשון ואם כן מסתמא קרא דלא תשחט נמי בכל ענין קאמר וזמן שחיטה קאמר. ולפ"ז נתיישב גם כן מה שהקשו התוס' בד"ה לא תשחט דזמן שחיטה הוא אחר שבע ומחצה לאחר התמיד ולמאי דפרישית אתי שפיר דקרא דלא תשחט אינו אלא גילוי מילתא דאך ביום הראשון היינו בי"ד ואם כן התם דכתיב בפסח מצרים ע"כ היה זמן שחיטת הפסח מיד לאחר שש שלא היו מקריבין תמיד והיינו דכתיב בפסח מצרים בין הערביים לחוד ולא בערב וא"כ כיון שפירש אח"כ בפסח דורות לא תשחט והיינו זמן שחיטה מסתמא איירי בעיקר זמנו של פסח מצרים כן נ"ל:

בד"ה ואומר כל מלאכה כו' והא דתנן בפ' כל שעה ולא יסיק היינו מדרבנן. עיין מה שאכתוב בזה לקמן דיש מי שסובר דהיינו מדאורייתא ושם יבואר בעז"ה:

דף ה עמוד ב

בגמרא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה ופרש"י ז"ל דס"ל כר' יהודא דיליף מנותר. ולכאורה קשיא לי טובא משיטה זו על שיטת רש"י לקמן דף י"ב ובפרק כל שעה דעיקר פלוגתא דרבי יהודא ורבנן היינו שלא בשעת ביעורו דוקא דהיינו מתחלת שש ואם כן מאי קאמר ר"ע הכא מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ות"ל דלאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר. והנלע"ד בזה דודאי הא דקאמר ר"י אימתי אני אומר בשריפה שלא בשעת ביעורו ולפרש"י היינו קודם שש כל זה דוקא לבתר דמשמע לן דראשון דמעיקרא משמע ואם כן עיקר מצות עשה דתשביתו היינו בי"ד כדי שיהיה מושבת ועומד בי"ט עצמו וי"ל עוד דאך חלק נמי איירי בהאי מילתא גופא דקודם זמן איסורו יראה שיהא מושבת לאחר שש נמצא דכל זה לבתר דקים לן דהאי ראשון היינו י"ד ושייך ביה עשה דתשביתו ומשו"ה קאמר רבי יהודא דבשריפה דיליף מנותר וכמו שאפרש בעז"ה לקמן דף כ"ז דבהאי עשה דתשביתו דמיא לנותר שהוא בבל תותירו קודם זמנו משא"כ אם נאמר דהאי ביום הראשון אין לו משמעות כלל לי"ד אלא פשטא דקרא בט"ו דוקא איירי וא"כ אי ילפינן מנותר היינו לאחר זמן איסורו דוקא ואם כן לפ"ז שפיר קאמר ר"ע דודאי אית ליה לר"ע די"ד נקרא ראשון או כדתנא דבי ר"י או כדרב נחמן ב"י אלא דאכתי לא מוכח דאיירי דוקא בי"ד כיון דט"ו נמי נקרא ראשון איכא למימר דבט"ו איירי ועל זה מסיק שפיר כיון דהבערה אב מלאכה ואם נאמר דאיירי בט"ו ובהאי שעתא קאמר רחמנא תשביתו דהוה בשריפה א"כ אתי לידי איסור אב מלאכה בי"ט והא מהיכי תיתי הא קי"ל כל מלאכה שאפשר לעשותה מעי"ט אין לדחות בחנם אע"כ דאין ה"נ דהאי הראשון היינו בי"ד כיון דאשכחן דנקרא ראשון וקרא גופא אהכי סמיך לכתוב ראשון סתם דממילא נוקי לה במלתא דלא אתי לידי איסור מלאכה. ואדרבא בזה נתיישב גם כן הא דקאמר ר"ע מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואי ס"ד דרחמנא אמר דוקא בראשון דהיינו בי"ט עצמו א"כ גזירת הכתוב הוא שידחה י"ט אע"כ כדפרישית דר"ע נמי סבר דראשון משמע נמי י"ד אלא דאסברא סמיך כן נ"ל ודו"ק ועיין עוד לקמן בחידושינו בפ' כל שעה:

בפירש"י בד"ה ש"מ כו' דאי השבתתו בכל דבר הו"ל לאוקמא בי"ט כו' יאכלנו לכלבים כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דרש"י גופא כתב לקמן דף מ"ו במשנה דכיצד מפרישין דכשם שאין שורפין קדשים בי"ט כמו כן אסור להאכילה לכלבים וכן כתב ג"כ בפ"ג דביצה דף כ"ז ע"ש:

אמנם לאחר העיון נ"ל ליישב דודאי במידי דעיקר מצותו בשריפה דוקא בעינן שיהא מושבת לגמרי מן העולם וא"כ תו ליכא למימר דיאכילנה לכלבים היכא דא"א בשריפה דסוף סוף הא נמי מלאכה היא כיון דקפיד קרא שיהא מבוער מן העולם דוקא וזה שכתב רש"י בביצה דרחמנא אחשבה לשריפתו דכתיב באש תשרף ומצותו וביעורו מן העולם היינו מלאכה דקפיד רחמנא שלא לעשות בי"ט משא"כ אי הוי ס"ל לר"ע דחמץ אינו בשריפה ולא הוי יליף מנותר כלל ואם כן לא קפיד רחמנא לבערו מן העולם ועיקר העשה אינו אלא שלא יעבור בבל יראה לחוד אם כן אף אם ישליכנה לכלבים ליכא מלאכה כיון שאין מחויב לבערו מן העולם וממילא דלא הוי שייך לומר דרחמנא אחשבה כיון דלא יליף מנותר ולא הוי אלא כמו שאר איסורי הנאה דמותר להשליך לים וממילא דמותרין נמי להשליך לכלבים של הפקר כן נ"ל נכון שמעינן מהא דלשיטת רש"י ז"ל מותר להשליך חמץ לאחר איסורו לכלבים של הפקר ודלא כהגהת אשר"י לקמן פ' כל שעה ועי"ל דנהי דאסור לבער קדשים בי"ט אף שלא דרך שריפה אפ"ה לא הוי מלאכה גמורה אלא איסורא בעלמא ומדקאמר והתורה אמרה לא תעשה כל מלאכה אלמא דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה כנ"ל:

בגמרא וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה כו' וראיתי בספר תומת ישרים שהקשה בדף כ"ד בשם הרב רבינו אשר בהר"ר משולם והוא הרא"ש מלוני"ל ז"ל דאפילו אי אמרינן מתוך נמי שפיר קאמר ר"ע מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואסור בי"ט דהא חמץ בשריפה לא ילפינן אלא מנותר ושריפת נותר גופא לא דחי י"ט כדאיתא בכמה דוכתי דקבע לו תורה בקר שני לשריפתו:

אמנם לשיטת התוספות דשמעתין לא קשה מידי דבנותר אפילו אמרינן מתוך אפ"ה אסור בי"ט דהוי שלא לצורך היום כלל משא"כ בחמץ אי הוי אמרינן מתוך הוי שרי דאיכא צורך היום קצת שעובר בכל שעה בבל יראה כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה ש"מ הבערה לחלק יצאה מדקרי לה אב מלאכה כו' עכ"ל. ולכאורה זה לא יתכן אלא להאי לישנא דאמרינן בר"פ הזורק דהך דהוי במשכן וחשיבא קרי לה אב וכאותו גירסא דגרסינן במשכן וחשיבא דתרתי בעינן כמ"ש שם התוס' משא"כ לאידך לישנא דאמרינן התם אי נמי הך דכתיבא קרי אב א"כ אפילו אי הבערה ללאו יצאה שפיר קרי לה אב מלאכה דהא כתיבא בהדיא טפי משאר מלאכות לכך נראה עיקר כפירוש ריב"א דאי ללאו יצאה הוי שרי בי"ט אלא דגם בזה יש לדקדק דאכתי אפילו אי לחלק יצאה מצינן למימר דשרי בי"ט כיון דכתיב לא תבערו אש ביום השבת משמע בשבת אין בי"ט לא כדדרשינן כה"ג בפ"ק דביצה דף י"ב לענין הוצאה דכתיב ביום השבת בדברי קבלה כ"ש הכא דכתיב באורייתא. ולכאורה דממקומו הוא מוכרע דהא למאי דקאמר רבא דש"מ מדר"ע דלא אמרינן מתוך יש להקשות אטו ר"ע דאמר כב"ש דהא בפ"ק דביצה שם מוקמינן פלוגתא דב"ש וב"ה בטלטול קטן וס"ת ולולב בהכי דב"ה סברי דאמרינן מתוך אע"כ דרבא ס"ל כרבה דאמר התם דב"ש וב"ה פליגי בהאי קרא דאין הוצאה לי"ט דב"ה סברי דאין הוצאה דכתיב ביום השבת בשבת אין בי"ט לא ואם כן כ"ש דיש לומר כן בהבערה ואם כן מאי קאמר ר"ע בשמעתין מצינו להבערה שהיא אב מלאכה אע"כ דלר"ע הבערה אסורה בי"ט דהא דרש בס"פ אלו קשרים עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבין בי"ט אלמא דהבערה בי"ט אסור וכן מדדרשינן בנותר דקבע לו בקר שני לשריפתו אם כן לעולם אימא לך דללאו יצאה ואפ"ה אסור בי"ט מהאי טעמא גופא:

מיהו למאי דפרישית התם בפ"ק דביצה דר"ע דהכא לא הוי כב"ש אלא אפילו כב"ה דס"ל דאמרינן מתוך היינו בדבר שהוא צורך היום קצת משא"כ הכא לא מיקרי צורך היום כלל כיון דאפשר לעשותו מעי"ט והיינו כדפרישית בסמוך כיון דאשכחן די"ד נקרא ראשון א"כ שפיר קאמר ר"ע דאית לן למימר דמסתמא בי"ד איירי כיון דאפשר בכך לא דחינן י"ט דהוי שלא לצורך כלל וזה שלא כשיטת התוספות בסמוך בד"ה לא אמרינן מתוך דאי אמרינן מתוך שרי ואם כן מוקי לר"ע כב"ש וכשיטתם שם בפ"ק דביצה משא"כ לשיטתינו אדרבא ר"ע כב"ה והא גופא אשמעינן רבא דשמעינן מדר"ע דאפילו לב"ה לא אמרינן מתוך בדבר שאינו צורך היום וע"ש בחידושינו בפ"ק דביצה שכתבתי שם דמההיא דפרק אלו קשרים נמי לא מוכח מידי ודוק היטב:

בגמרא ת"ר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה ת"ל והלא כבר נאמר לא יראה כו'. אע"ג דהאי קרא דשבעת ימים כתיב מקמי קרא דלא יראה אפ"ה לא מצי למימר איפכא כיון דלא יראה איצטריך לאסור בגבולין ומשו"ה קשיא ליה להאי גיסא כיון דבתר הכי כתיב לא יראה לאסור אף בגבולין אם כן מה ת"ל לא ימצא בבתיכם כיון שבסוף אוסר הכתוב אף בגבולין מכ"ש בבתים:

מיהו לשיטת הרא"ש ז"ל והר"ן ז"ל שכתבתי במשנתינו דבדיקת חמץ שאינו ידוע נמי מדאורייתא ומשמע לכאורה דהיינו מדכתיב לא ימצא משמע פשטא דקרא דאפילו ע"י חיפוש לא ימצא ואם כן שפיר הא איצטריך נמי לא ימצא לחמץ שאינו ידוע דלא יראה לא משמע אלא חמץ ידוע אלא דהרא"ש ז"ל כתב להדיא לקמן בשמעתין דהבודק צריך שיבטל דמלא יראה נמי משמע שפיר אפילו באינו ידוע מדלא כתיב לא תראה משמע שלא יהא שום חמץ במקום הראוי לראיה ולדבריו צ"ל דהא דאמרינן בסמוך דאי מלא יראה יכול יטמין היינו שיטמין במקום שא"א לבא לידי ראיה שיטמין בכותל ויטוח בטיט או יסגירנו במסגר:

אלא דלפ"ז קשיא לאידך גיסא כיון דכתב רחמנא לא ימצא דאפילו להטמין במקום שאינו ראוי לראיה אסור כ"ש דעובר במקום הראוי לראיה וממילא ידעינן נמי דעובר בלא ימצא אפילו בחמץ שאינו ידוע מדכתיב לא ימצא ולא כתיב לא תמצא ואדרבא לא ימצא טפי משמע דאיירי שלא ימצא ע"י חיפוש דילפינן חיפוש ממציאה ולא יראה משמע טפי בידוע ואכתי אמאי כתיב לא יראה ליכתוב לא תראה וע"כ היינו כדמסיק הרא"ש ז"ל דאפילו אם אינו ידוע באיזה מקום מונח נמי עובר והא ודאי לא שמעינן מלא ימצא דכיון שאינו ידוע באיזה מקום לא מיקרי מצוי בידך ולא שייך נמי חיפוש בכה"ג אלא כשיודע באיזה מקום נאבד מש"ה איצטריך למיכתב לא יראה דשמעינן נמי הא דמ"מ אפשר לבא לידי ראיה כנ"ל נכון בשיטת הסוברים דבדיקת חמץ שאינו ידוע מדאורייתא:

אמנם לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דלא הוי מדאורייתא אין להקשות א"כ לכתוב לא תראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דהמפקיד אצל ישראל חבירו או אפילו אצל עובד כוכבים עובר המפקיד ואם כן לא שייך לכתוב כלל לא תראה אלא לא יראה דמשמע לא יהא החמץ שהוא שלך במקום הראוי לראיה:

ובאמת קשיא לי דהרא"ש ז"ל גופא כתב לקמן שילהי שמעתין להלכה דהמפקיד עובר א"כ האיך כתב לקמן דלכתוב לא תראה ואף ע"ג דהרא"ש ז"ל מסיק טעמא דהמפקיד עובר דקרינן ביה ביתו אפ"ה לא שייך לכתוב לא תראה כיון דקושטא דמילתא לאו בראייה תליא מלתא אלא שלא יראוהו גם כן אחרים ועוד אבאר בלשון הרא"ש ז"ל לקמן בסוגיא דהבודק צריך שיבטל ודו"ק:

שם והלא כבר נאמר ולא יראה לך שאור בכל גבולך. וכתב מהר"ם ז"ל דצריך להיות לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ בכל גבולך וכן הוא בדפוס בספרי האלפסי ועל פיו הוגה כן בדפוס הש"ס ולא ידעתי כוונתו בזה דקראי לאו הכי כתיבי אלא ברישא כתיב חמץ והדר שאור וסמיך בכל גבולך לשאור ואם כן קשיא ליה לתנא דברייתא אשאור גופא כיון דאף בגבולין אסור כ"ש בבתים וכדפרישית:

בפירש"י בד"ה לפי שנאמר כו' אבל אתה רואה בגבולין של אחרים כגון של עובדי כוכבים ושל גבוה אם הקדישן כו' עכ"ל. כבר כתבתי לעיל בסוגיא דמשכיר דמשמע מל' רש"י כאן דאתה רואה של אחרים היינו דוקא עובד כוכבים משא"כ של ישראל אי אתה רואה אף של אחרים אפילו לא קיבל אחריות ואע"ג דמצינן למימר דרש"י מילתא דשכיח נקיט משא"כ דישראל לא שכיח כיון דהמפקיד מיהו צריך לבער מדאורייתא או מדרבנן כמו שאבאר בשילהי שמעתין והנפקד נמי מיהא צריך לבער מדרבנן מ"מ נראה דלא הוצרך רש"י לפרש כן כיון דהכא בדרשא דקרא דאורייתא איירי ואם כן שפיר קאמר של אחרים דבכל ענין אינו עובר הנפקד לכך נראה יותר דרש"י ז"ל דוקא נקיט וכשיטת בעל תורת חיים שם שסובר כן בפשיטות דישראל בשל ישראל חבירו עובר בבל יראה. ולכאורה נ"ל ראיה מפורשת מהמכילתא שהביא הרא"ש ז"ל בשמעתין והר"ן ז"ל וכן הרמב"ן בחומש והכי איתא שם בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך יכול כמשמעו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות עובד כוכבים אף על פי שיכול לבערו אבל אינו ברשותו יצא חמצו של עובד כוכבים ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אף על פי שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו כו' עכ"ל. נמצינו למידין לפי משמעות לשון המכילתא דעיקר הפטור בשל אחרים היינו לפי שאין יכול לבערו שיתחייב לשלם ושלא מן הדין דכיון שלא קיבל עליו אחריות לא רמיא עליה כלל ומכל מקום אם יבערו ויזיק בידים יתחייב ומשום הכי פטרה רחמנא דומיא דמפולת שאין בידו לבערו ולא הצריכו הכתוב לפקח הגל ולבער מה שאין כן בשל ישראל שפיר קרינן ביה יכול לבערו שהרי אם יבערו פטור מתשלומין למאי דקי"ל חמץ בפסח לאו בר דמים הוא. ועוד נראה דאדרבא מחויב הנפקד לבערו לא מיבעיא לשיטת הפוסקים דהמפקיד עובר בבל יראה אם כן הא קי"ל זכין לאדם שלא בפניו וכל ישראל שלוחי דרחמנא נינהו וזכיה מטעם שליחות אם כן על הנפקד לבער וליכא למימר דשמא בטלו המפקיד וכשיטת רוב הפוסקים דביטול מהני אף בחמץ ידוע דמ"מ ליכא לאוקמי קרא בהכי דהא כשביטלו אפילו בשלו אינו עובר לאותה השיטה ובלא"ה נראה דוחק לאוקמא דיוקא דקראי מספיקא אלא ע"כ כי דייקינן רואה אתה של אחרים היינו אף בשלא ביטלו והיינו דמוקי לה דוקא בעובד כוכבים ומטעמא דמפרש במכילתא לפי שאין יכול לבערו וכדפרישית משא"כ בישראל יכול לבערו. אלא אפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דאין המפקיד עובר אפ"ה נראה דמודים דשל ישראל אצל ישראל אף בלא אחריות עובר מיהא הנפקד בעשה דתשביתו שאור מבתיכם והכא הא לא כתיב לך למעוטי ולכמה דינים אין שוין עשה דתשביתו ללאו של בל יראה אע"כ כדפרישית והא דישראל בשל עובד כוכבים בלא אחריות אפי' בעשה אינו עובר היינו נמי מדכתיב תשביתו מבתיכם ושייך למידרש נמי האי דרשא דמכילתא גופא לפי שאין יכול לבערו לא הוי דומיא דבתיכם והיינו דמדמה להו למפולת כן נ"ל ברור בשיטת רש"י ז"ל ולפי שיטת המכילתא וכן הוא להדיא ברש"י בחומש דמהאי קרא דשבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם הוא דממעטינן חמצו של עובד כוכבים ביד ישראל בלא אחריות ואף שהרמב"ן ז"ל השיגו שם וכתב דבגמרא יליף לה משלך אי אתה רואה אפ"ה יש ליישב שיטת רש"י כמו שאבאר מ"מ אף לפי סברת הרמב"ן ז"ל נראה דהיינו דוקא בחמצו של עובד כוכבים משא"כ בחמצו של ישראל נראה דהרמב"ן ז"ל גופא מודה דהנפקד עובר מיהו בעשה דתשביתו כיון דהכא לא כתיב לך ולאפוקי ממה שכתב בעל פרי חדש סימן תל"א דאין עובר לא המפקיד ולא הנפקד. ולענ"ד הוא להיפוך והרבה ראיות יש לי על זה ואין להאריך. נקטינן מיהא מהני מילי מעליותא כיון דלרש"י של אחרים היינו דוקא עובד כוכבים כיון שאין יכול לבערו אם כן שפיר הוצרך רש"י לפרש לעיל דהא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי היינו מדכתיב תשביתו ולא תבערו ולא פשיטא ליה דסגי בביטול מטעם הפקר כסברת התוספת ולמאי דפרישית אתי שפיר דהפקר גופא לא מימעט משל אחרים דהיינו דוקא עובד כוכבים לפי שאין הישראל יכול לבערו שיתחייב לשלם משא"כ בשל הפקר כ"ש דיכול לבערו אלא ע"כ דאפ"ה קאמר רחמנא דבביטול בעלמא סגי מדכתיב תשביתו ולא תבערו והיינו כדפרישית לעיל דוקא היכא דא"א לבער כגון שאינו אצל החמץ וכן בנפלה עליו מפולת והרבה כיוצא בה דהשתא אין בידו לבער ולא הוי דומיא דבתיכם והיינו ממש כדברי המכילתא. ולשיטת התוספות וסייעתם דהפקר מהני דמיקרי נמי של אחרים אפשר דמפרשי לדברי המכילתא דכה"ג נמי מיקרי אין בידו לבערו ולא ידעתי למה לכך נראה יותר דס"ל דלא קי"ל כהאי מכילתא דמפיק לה חמצו של עובד כוכבים מבתיכם ובתלמודא דידן ממעט לה משום שלך אי אתה רואה. אלא שכל המפרשים והפוסקים הקדמונים הביאו זו המכילתא וכמו שאפרש עוד לקמן שילהי שמעתין והרמב"ן ז"ל גופא בפי' החומש הביאו ולפי סוף דבריו נראה דלשון אינו יכול לבערו דקתני במכילתא לא קאי אחמצו של עובד כוכבים אלא אחמץ שנפל עליו מפולת וזה דוחק ועדיין צ"ע ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

בתוס' בד"ה אבל אתה רואה כו' הקשה הר"י דאורליי"נש דהכא לא מצריך תרי קראי כו' ובמנחות כו' עס"ה. לכאורה עדיפא הו"ל להקשות דבמנחות אע"ג דכתיב תרי זימני עריסותיכם אפ"ה לא ממעטינן אלא מירוח הקדש ומירוח העובד כוכבים והכא לשיטת התוספת ממעטינן משל אחרים אפילו חמץ של ישראל חבירו מדכתיב לעיל דביטול הוי מטעם הפקר ולא מיקרי לך כיון שיצא מרשותו ובקושיא זו לא הוי משני מידי בדיבור שאח"ז דכיון דגלי בחדא דוכתא ה"ה לכולהו דהא קמן דאע"ג דבחלה מירוח של ישראל ומכרו אח"כ אינו פוטר דמיקרי שפיר עריסותיכם אף ע"ג דממעטינן הקדש ועובד כוכבים ומ"מ הכא דממעטינן אף של ישראל חבירו דלא מיקרי לך קא משמע להו לך טפי מיעוטא מעריסותיכם אם כן מעיקרא לא מקשה הר"י מאורליינ"ש מידי. וכבר עלה בלבי לומר דהתוספות סברי נמי דישראל בישראל חבירו מיקרי שפיר לך או דאיתרבי מבכל גבולך דקאי אכל ישראל אלא דמשמע להו דוקא בהני דשייך בהו חיובא משא"כ בשל הפקר דלא הוי חמץ של חיוב כלל דאין לו בעלים דמי לשל הקדש ושל עובד כוכבים אלא דמל' התוספות לעיל ובכמה מקומות בפירקין בשיטה דאין חוששין משמע להדיא דלא נחתו לחלק בכך ועוד דאכתי מלשון המכילתא משמע דאדרבא של הפקר הוי טפי בכלל חיוב כיון שבידו לבערו. וגם בר מן דין קשיא לי האיך אפשר לומר דבחמץ של ישראל חבירו אינו עובר אם כן אמאי לא מייתי בפ' ראשית הגז אליבא דרבי אלעאי דממעט מלך אפילו שותפות ישראל אי לאו היכא דאיכא ריבויא ואם כן בחמץ נמי ליפטרו של שותפות אע"כ דחמץ ליתא בכל הנך כללא כיון דאפילו בשל ישראל חבירו חייב והיינו כדפרישית דקרינן ביה בכל גבולך ולא ממעטינן אלא היכא שאין בידו לבערו כדברי המכילתא שכתבתי וצ"ע:

בא"ד דהכא לא מצריך תרי קראי כו' ולכאורה לא ידענא מאי קשיא להו דהא השתא מעיקרא קאמר שפיר תנא דברייתא דממעטינן של אחרים ושל גבוה דהאיכא תרי לך ומכ"ש למאן דגריס בהדיא ברישא דברייתא תרי קראי דלך וע"כ דקושיית הר"י מאורליינ"ש היינו למסקנא דילפינן מתרי זימני לך למישרי נמי עובד כוכבים שכבשתו דשדינן ליה בע"כ אלא ימצא באם אינו ענין וקשיא להו מנ"ל למישרי עובד כוכבים שלא כבשתו דלמא לעובד כוכבים שכבשתו איצטריך דמחדא לא הוי ידעינן אלא הקדש לחוד אלא דהא נמי לא קשה דהא למסקנא דברייתא דכתיב לא ימצא ודרשינן לקמן דאפקא רחמנא בלשון לא ימצא להיכא שקיבל אחריות דאסור ואם כן אפילו אי הוי כתיב חד לך דהוי מוקמינן בהקדש לחוד דמסתבר טפי שכתבו התוס' במנחות להדיא אפ"ה הוי ידעינן נמי דבעובד כוכבים היכא דלא קיבל אחריות שרי מדאיצטריך לא ימצא. והנראה מזה דר"י מאורליינ"ש משמע ליה דלא ימצא לא מייתר דבלא"ה איצטריך שלא יטמין אבל למה שאפרש בסמוך דלמסקנא נמי ע"כ לא ימצא מיותר אי משום דלא יטמין לא צריכא קרא או משום דהוה ליה למיכתב לא תמצא או לא יהיה לך אע"כ דמייתר להכי דרשא למיקרי ביה לא ימצא שמצוי בידך לאסור היכא דקיבל אחריות א"כ ממילא דבלא קיבל אחריות שרי ואם כן ע"כ אידך לך להיכא דכבשתו כן נ"ל נכון ליישב שיטת ר"י מאורליינ"ש ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

בגמרא יכול יטמין ויקבל. ויש לדקדק מאי ס"ד דיטמין דנהי דלא עבר בלאו כיון דכתיב לא יראה דהוי משמע דבראייה תליא מלתא אכתי הא איכא עשה דביום הראשון תשביתו והאי הטמנה ודאי לאו השבתה היא וליכא למימר דה"נ לא מיירי אלא לענין דאין עובר בלאו דאכתי לשון יטמין דמשמע לכתחלה לא אתי שפיר ואין לומר ג"כ דקס"ד דהטמנה נמי מיקרי השבתה מבתיכם דדמי לנפל עליו מפולת וכגון שהעמיק והטמין אם כן אין ה"נ דשרי מדאורייתא ובשלמא לשיטת הפוסקים דבנפלה עליו מפולת גופא צריך לבטל מדאורייתא אתי שפיר אלא לשיטת הפוסקים דא"צ ביטול אלא מדרבנן וכדמשמע מל' רש"י לקמן דף ל"א ועוד דלדברי המכילתא שכתבתי בסמוך משמע דנפלה מפולת גופא לא ידעינן התירא אלא לבתר דכתיב לא ימצא בבתיכם ודרשינן מה ביתך ברשותך ולדרשת הגמרא דידן היינו מדכתיב לא ימצא ובנפלה מפולת אין מצוי בידו וא"כ הכא דאילו לא נאמר קאמר מהיכי תיתי להתיר הטמנה מעשה דלא תשביתו ואפשר כיון דבעשה נמי כתיב תשביתו מבתיכם הוי דרשינן נמי האי דרשא דמכילתא מה ביתו ברשותו לאפוקי הטמנה דלא מיקרי ברשותו כן נ"ל ועדיין צריך עיון:

שם אין לי אלא בעובד כוכבים שלא כבשתו כו' כבשתו ושרוי עמך בחצר מניין ופירש"י שכבשתו דהוי ממונו כממונך או שלא כבשתו אבל שרוי עמך בחצר מניין עכ"ל. ואע"ג דנראה פשוט דלפי האמת אפילו היכא דכבשתו ושרוי גם כן בחצר נמי שרי אפ"ה למאי דמיבעיא למימר השתא לאיסורא משמע לרש"י לפרש דאפי' בחד מינייהו נמי בעי למיסר כיון דבכל אחד יש טעם לאסור אלא דלפ"ז קשיא לי הא דמסקינן משום דכתיב לך לך תרי זימני ופרש"י דשדינן ליה אלא ימצא דאף במצוי אצלך ששרוי עמך בעינן לך ואם כן אכתי בכבשתו דמיקרי לך דממונו כממונך מנ"ל דשרי ואף אם נאמר דכבשתו ואין שרוי מגופא דלא ימצא בבתיכם ילפינן דוקא בבתיכם ובהכי הוי אתי שפיר טפי פשטא דלישנא דברייתא דמייתי גופא דקרא מיהא להתיר בחד מינייהו ובאידך סמיך אלך תרי זימני אלא דאכתי קשה היכא דכבשתו ושרוי עמך דאיכא תרתי לגריעותא דממונו כממונך ומיקרי לך ושרוי בחצר דהוי בבתיכם אימא דאסור ובאמת פשיטא לן בכולא תלמודא דלא מפלגינן כלל דהיכא דלא קיבל אחריות בכל ענין שרי וסגי במחיצה עשרה. ומה"ט גופא ליכא למימר נמי דכבשתו לא מיקרי מצוי אצלו כמו שרוי עמך בחצר ומגופא דקרא דמייתי לא ימצא ולא כתיב לא תמצא משמע דבעי' מצוי אצלך ושרינן אף בכבשתו ומלך תרי זימני ממעטינן שרוי עמך ולא כבשתו דלא מיקרי לך דאם כן אכתי היכא דכבשתו ושרוי עמך שהוא מצוי אצלו ובבתיכם וממונו כממונך מנ"ל דשרי:

ובאמת דלולי פרש"י היה נ"ל לפרש בפשיטות להיפוך דטעמא דכבשתו לאו משום דממונו כממונך דהא בכל דוכתא לא מצרכינן תרי קראי להכי כמו שהקשו התוספות בד"ה משום בשם רבינו תם אלא גריעותא דכבשתו היינו מדרשא דמכילתא דדרשינן מבבתיכם מה ביתך ברשותך דבעינן בידך לבערו וא"כ עובד כוכבים שכבשתו שיכול לכופו לבערו איכא למימר דאסור אלא דאכתי לא מצינן למימר דאסור דהא לא מיקרי לך. אלא משום דפשטא דקרא לא כתיב לך אלא בגבולין ולא בבתים ואיכא למימר דבבתים לא בעינן לך אלא ביכול לבערו לחוד תליא מילתא מדלא כתיב לך ואע"ג דאיכא ג"ש דשאור שאור אפ"ה איכא למימר דקי"ל לא אתי ג"ש ומפיק לפשטא לגמרי וכ"ש הכא דלחומרא וג"ש לא מייתרא להכי אלא לאסור בקיבל אחריות אף בגבולין ואם כן הכי קאמר אין לי דשרי אלא בלא כבשתו דאין בידו לבערו וה"ה בכבשתו נמי שרי כיון שאין שרוי בחצר ואם כן בעינן לך דהו"ל גבולין אבל בכבשתו ושרוי עמך בחצר דבידו לבערו וכיון ששרוי בחצר הו"ל בבתיכם דלא בעינן לך אימא דאסור ואהא מסיק שפיר ת"ל לא ימצא בבתיכם דאף בבתיכם ובידו לבערו נמי והו"ל לגמרי בבתיכם אפי' הכי בעינן לא ימצא שמצוי אצלך וכיון דלא קיבל אחריות לא מיקרי מצוי אצלך. אלא דאפ"ה פריך הש"ס שפיר דתנא מהדר אהתירא ונסיב קרא לאיסורא דאכתי מנ"ל למירבי הכי ולקולא דלמא קרא דוקא כתיב ולחומרא דבגבולין דוקא בראיה תליא מילתא ואפ"ה בעינן נמי לך אבל בבתים בכל ענין לא ימצא כלל היכא דבידו לבערו כיון דלא כתיב לך ואהא מסיק הש"ס שפיר משום דכתיב לך תרי זימני וע"כ באם אינו ענין שדינן חדא לגבולין וחדא לבתים וע"כ מפרשינן שפיר נמי פשטא דקרא דאפילו בבתיכם בעינן לא ימצא מצוי אצלו דוקא דהא ליכא לאוקמי פשטא דקרא להיפך דבבתיכם בכל ענין אסור דא"כ תרי לך ל"ל כן נ"ל נכון ונתיישבו כל קושיות התוס' וא"ש נמי דמייתי ברייתא קרא דלא ימצא בבתיכם ולא מייתי לך לך תרי זימני והעיקר חסר אע"כ כדפרישית דלאוקימתא דרבא עיקר ילפותא מלא ימצא בבתיכם דבבתיבם דברייתא אלא ימצא קאי אלא דהש"ס גופא מסיק דע"כ צריך לפרש כן כיון דכתיב לך תרי זימני אלא דרש"י ותוספת לא כתבו כן ודוק היטב:

בתוס' בד"ה משום דכתיב לך לך כו' ואור"י דאי לאו מלא ימצא כו' דההיא נמי לך חשיבא כו' אבל השתא כו' עכ"ל. וקשיא לי השתא נמי דשדינן לך אלא ימצא מנ"ל להתיר עובד כוכבים שכבשתו ולאסור בקיבל עליו אחריות אף בלא כבשתו אימא איפכא דהא קיי"ל כמ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי אלא דהכא מלא ימצא משמע לאסור דמצוי אצלו ומשו"ה איצטריך לך להתיר אף בקיבל אחריות לאשמעינן דלא ימצא איירי דוקא בכבשתו וליכא למימר דא"כ לישתוק מלא ימצא ולישתוק נמי מחד לך הא לא ימצא איצטריך לאסור הטמנה ואם כן הו"א דבא לאסור אף בקיבל אחריות ואיצטריך לך תרי זימני ולעולם דכבשתו ממשמעותא דלא ימצא מיתסר. והנראה בזה דלהטמנה לא איצטריך קרא כדפרישית לעיל או משום דאכתי הו"מ למיכתב לא תמצא או לא יהיה לך אע"כ דלא ימצא בא לאסור המותר דהיינו בקיבל אחריות ולך דשדינן אלא ימצא היינו להתיר האסור דהיינו כבשתו כן נ"ל בשיטת התוס' וכן נראה גם כן מלשון הגמרא לקמן דקאמר הניחא למ"ד דבר הגורם כו' אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא ל"ל ומאי קושיא הא איצטריך להטמנה וליכא למימר דאלישנא דברייתא קשיא ליה מאי איצטריך למילף קיבל אחריות מלא ימצא הא נמי לא קשיא דאיכא לאוקמי ברייתא אפילו כהאי תנא דלאו כממון דמי דהכי קי"ל אע"כ דלהטמנה לא איצטריך למיכתב לא ימצא כדפרישית ודו"ק:

בא"ד אבל עוד קשה כו' אמאי איצטריך ליה לעיל למידרש כו' עכ"ל. פי' דאף ע"ג דג"ש דשאור שאור ודאי לאיסורא דפקדון באחריות והטמנה בגבולין איצטריך אכתי לישנא דברייתא גופא קשיא להו אמאי איצטריך לאסוקי נמי ג"ש לענין אחרים ושל גבוה ותיפוק ליה דבלא ג"ש ידעינן התירא דעובד כוכבים אף בכבשתו וכל שכן בהקדש כן נראה לי אבל מהרש"א ז"ל הבין דברי התוס' בענין אחר ע"ש ואין להאריך ועיין מה שכתבתי בסמוך ליישב כל קושיית התוס' עד סוף הדיבור:

מיהו מה שכתבו כיון דגלי גלי נראה לי דממקומו הוא מוכרע דכיון דאיצטריכו תרי קראי לשאור וחמץ ולא איצטריכו נמי בכל חד קראי טובא לענין כבשתו ולענין הטמנה ופקדון באחריות אע"כ כיון דגלי גלי וק"ל:

בגמרא לא קשיא הא דקביל אחריות כו' כי הא דאמר רבא כו' דאילו מיגנב ואילו מיתבד כו'. ונחלקו הפוסקים אי דוקא קאמר רבא מיגנב ומיתבד שקיבל אחריות דגניבה ואבידה אבל אם לא קיבל אלא אחריות פשיעה פטור לבער ויש פוסקים דאפילו באחריות פשיעה חייב לבער עיין בלשון הרא"ש ז"ל ובפוסקים ולכאורה היה נ"ל מסוגיא דשמעתין דבאחריות פשיעה פטור לבער לא מיבעיא לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דבהקדש אע"ג דאיתמעט מדין שומרים אפ"ה חייב בפשיעה דפושע כמזיק וכתב הש"ך בח"מ סי' ס"ו ס"ק קכ"ו) שכן עיקר ושהוא ג"כ שיטת רש"י ז"ל וכמה פוסקים ע"ש אם כן האיך ממעטינן בשמעתין של גבוה הא מחייב מיהא בפשיעה ובהקדש לא שייך לחלק בין קיבל אחריות או לא אע"כ דאחריות דשמעתין היינו אחריות דגניבה ואבידה דוקא דבהקדש פטור. אלא דלכאורה נראה מלשון רש"י ז"ל להיפך דלעיל בשמעתין מפרש רש"י ז"ל של גבוה אם הקדישן לבדק הבית ומדלא מפ' בפשיטא דבגזבר איירי שפטור לבער חמץ של הקדש שהוא דבר המצוי יותר דהא במקדיש גופא מסתמא מסרו מיד לגיזבר שלא יעבור בבל תאחר ולא ליתי לידי תקלה. אלא ע"כ דגזבר כיון דחייב בפשיעה לשיטת רש"י ז"ל כמ"ש הש"ך אם כן חייב לבער לכך הוצרך לפרש במקדיש גופא ומשכחת ליה שפיר שהקדישו ע"מ שלא יתחייב באחריות כלל. אלא דאפ"ה נ"ל להוכיח מסוגיא דשמעתין לכאורה דבאחריות פשיעה פטור דאלת"ה מאי מקשה בסמוך למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי לא ימצא ל"ל ופרש"י דהיינו ר"ש דפ' מרובה ומאי קושיא הא לא שמעינן לר"ש אלא דבאחריות דגניבה ואבידה דהא לענין כפל דגנב איירי ומחייבו בכפל כיון שגורם למקדיש שמתחייב בתשלומין חשוב כממון המקדיש גופא ואם כן אם לא קיבל המקדיש עליו אחריות דגניבה אלא אחריות פשיעה משמע דפטור הגנב שהרי לא גרם בגניבתו שום ממון להמקדיש ואם כן אכתי איצטריך לא ימצא לחייב בממון אפי' בקיבל אחריות פשיעה דמיקרי נמי מצוי בידו אע"כ דלכ"ע באחריות פשיעה פטור לבער דלא מיקרי נמי מצוי בידך דפשיעה לא שכיחא:

אמנם אחר העיון נ"ל להיפך דשיטת הסוברים דבאחריות פשיעה נמי חייב עיקר כפשטא דלישנא דברייתא דקתני יכול לקבל פקדונות ואידך ברייתא דבסמוך נמי דקתני הפקיד אצלו חייב לבער וסתם פקדון לא מחייב אלא באחריות דפשיעה ואפ"ה חייב לבער ועוד דאי ס"ד דגניבה ואבידה דוקא קאמר תיקשה היא גופא מנ"ל דהא קי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואי משום דכתיב לא ימצא שמצוי בידך דילמא באחריות אונסין איירי דוקא דכיון שקיבל עליו כל אחריות דממילא מיקרי מצוי בידך ולא מימעט מלך ומאן פלג לן דממה נפשך אי לך דוקא ולא מרבינן מלא ימצא אלא חדא דדמי טפי למצוי בידך הו"ל לאוקמי אאונסין דוקא ואי ריבוי דלא ימצא עיקר דמרבי כל מידי דמצוי בידו ומיעוטא דלך לא ממעט אלא חדא היכא שהוא לגמרי של אחרים ואין לו תפיסת יד כלל אם כן מרבינן נמי אפילו אחריות פשיעה ובאמת ראיתי שהתוס' בס"פ האומנין ובפ' כל הנשבעין כתבו דלשיטת רש"י אינו חייב לבער אלא היכא שקיבל אף אחריות אונסין וזה דוחק ולקמן בסוגיא דעובד כוכבים שהלוה על חמצו אבאר עוד בזה אע"כ סברי דקושטא דמילתא הכי הוא דהא אי לאו מיעוטא דלך הו"א דאפילו של עובד כוכבים לגמרי נמי אסור ואפילו עובד כוכבים שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו היה חייב להוציאו והיינו משום דכתיב לא יראה דמשמע דבראייה תליא מילתא ואסור לראות אפילו חמצו של אחרים אלא דאתא מיעוטא דלך וממעט היכא שהוא של אחרים לגמרי ואין עליו שום אחריות כלל דלא קרינן ביה לא יראה שאין מוטל עליו כלל לראותו משא"כ היכא שיש לו שום אחריות אפילו דפשיעה גלי קרא דלא ימצא בידך דמיקרי מצוי בידך כיון שמוטל עליו לראותו אם החמץ קיים שלא יבא לידי חיוב פשיעה קרינן ביה לא יראה ולפ"ז מקשה בסמוך שפיר דלמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי ואם כן בלא"ה ליכא למימר דמיעוטא דלך דוקא דבעינן שיהא לגמרי שלו ממש דהא באחריות הוי מיהא גורם לממון אע"כ דאדרבה מיעוטא דלך לא ממעט אלא חדא ואינך מרבינן מלא יראה ואם כן לא ימצא ל"ל ומשני שפיר דקס"ד כיון דאי איתא הדר בעינא כו' ואם כן איכא למימר דבעינן שיהא שלו ממש ואיצטריך לא ימצא כן נראה לי ודוק היטב:

דף ו עמוד א

בגמרא בעו מיניה מרבא בהמת ארנונא כו' לכאורה אין לו מקום לסוגיא דלעיל דשמעתין דאיירי בעיקר חמץ של עובד כוכבים אי הוי ברשות ישראל מטעם אחריות ולא תלי מידי במצי מסלק ליה והכא לענין בהמת ועיסת ארנונא איפכא ולקמן גבי עובד כוכבים שהלוה לישראל על חמצו הוי שייך טפי לאתויי דדמי להאי וכמו שאבאר לקמן אי"ה במקומו בענין מצי מסלק ליה. ולענ"ד נראה דאדסליק מיניה בשמעתין קאי והיינו במאי דפשיט' ליה לסתמא דתלמודא דהיכא דמצי מסלק ליה פשיטא לכ"ע דחייב ולכאורה ממימרא דרבא דלעיל מסוגיא דשמעתין הוי משמע להיפך דלא מיבעיא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי דמטעם אחריות חשיב ליה כממונו וא"כ ה"נ אע"ג דמצי מסליק ליה מ"מ כיון דבאחריות עובד כוכבים נמי קאי הו"ל כאילו יש לו תפיסת יד בגוף הבהמה ופטור מבכורה אלא אפילו למ"ד בעלמא לאו כממון דמי אפ"ה כיון דרביניה רחמנא לענין חמץ דכממון דמי אם כן נהי דבעלמא לא ילפינן מיניה היינו משום דממונא מאיסורא לא ילפינן משא"כ לענין בכורה וחלה דאיסורא נינהו איכא למימר דכממון דמי דמדאורייתא לא שייך לחלק בין קולא וחומרא כמ"ש התוס' בכמה דוכתי משו"ה מייתי הכא הא מילתא דאפ"ה פשיטא להו דהיכא דמצי מסליק ליה חייבת דדוקא בחמץ תליא במצוי בידך לכ"ע מטעמא דפרישית בסמוך כיון דאי לאו מיעוטא דלך הו"א דאפילו של עובד כוכבי' ממש עובר הישראל בבל יראה משא"כ בשאר איסורין בתר עיקר אזלינן ושמעינן דאפילו לר"ש כיון דאיתא בעינא הדרא למרא ברשות בעלים קאי כנ"ל:

בתוס' בד"ה בהמת ארנונא כו' וקשה לרשב"א כו' עכ"ל. וכבר כתב מורי זקיני ז"ל בספר מגיני שלמה ליישב ושמצא בנוסחת הרי"ף ז"ל כשיטת רש"י ע"ש:

בפירש"י בד"ה ייחד לו בית כלומר לא קיבלו עליו כו' עכ"ל. גם בזה עיין בס' מגיני שלמה מיהו ממה שהוכרח לרש"י לפרש משמע להדיא דס"ל דאי קיבל עליו אחריות אפילו בייחד לו בית חייב לבער ואם כן משמע דכ"ש במפקיד חמצו ממש אצל העובד כוכבים דהמפקיד חייב לבער כיון שעיקר החמץ שלו לא מהני מה שהוא בבית עובד כוכבים ודלא כשיטת יש מהגאונים שהביא הרא"ש ז"ל בשמעתין והיא גם כן שיטת הרמב"ן ז"ל בפירוש החומש דהמפקיד פטור לבער אלא כשיטת רבינו יונה ז"ל שהביא הרא"ש והיא שיטת הרמב"ם וסייעתו. אלא דבאמת מל' רש"י כאן אין הכרע דאפשר דקאי נמי בשיטת יש מהגאונים והרמב"ן ז"ל דהמפקיד פטור כיון שהוא בבית אחרים ממש אלא דהכא בייחד לו בית דהבית של ישראל למאי דמסקינן דשכירות לא קניא אלא דפטור משו' שאין מצוי בידו וסובר רש"י ז"ל דהיינו דוקא בלא קיבל אחריות משא"כ בקיבל אחריות מיקרי מצוי בידו כיון שהוא גם כן בביתו ולפ"ז משמע אדרבה להיפך דרש"י ז"ל סובר כשיטת הרמב"ן ז"ל דהא עיקר סברת הרמב"ן ז"ל דאל"כ בבתיכם למאי אתא כיון דאף בגבולין אסור אע"כ דאתא למעט היכא שחמץ שלו בבית אחרים שאין המפקיד עובר ולפ"ז צ"ל דהחולקים ס"ל דבכה"ג איצטריך להא כרב אשי בשמעתין והיינו כשיטת התוספת כאן דקיבל אחריות על חמץ של עובד כוכבים לא מיתסר אלא בבתיכם וכמו שאבאר בסמוך בלשון התוס' וא"כ לפרש"י דלא איצטריך בבתיכם להכי אלא משום דלא קיבל אחריות ולא מיקרי מצוי בידך ממעטינן לה א"כ בבתיכם למאי אתא אע"כ כשיטת הרמב"ן ז"ל:

מיהו לפמ"ש לעיל באריכות דרש"י בשמעתין ובפירוש החומש היינו כשיטת המכילתא אם כן טובא איצטריך בבתיכם לומר לך מה ביתך ברשותך אף גבולין ברשותך וכדפרישית לעיל לענין כבשתו דאף במצוי לך בעינן בבתיכם וכן לענין נפלה עליו מפולת כיון שאין בידו לבערו לא הוי דומיא דבתיכם. כן נ"ל נכון. והואיל דאתא לידן הא מילתא צריך לי עיון בלשון הרא"ש ז"ל דשמעתין שהביא דעת רבינו יונה ז"ל דהמפקיד חייב לבערו והביא ראיה כדאמרינן בפרק מרובה וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש וכתב הרא"ש ז"ל על זה שלא הבין ראייתו. ובעיני יפלא על מאור עינינו הרא"ש ז"ל שהרי לכאורה דברי רבינו יונה ז"ל נכונים בטעמן דהא בפרק מרובה פליגי ר"ש ורבנן בגונב הקדש מבית בעלים דמחלק ר"ש בין קדשים שחייב באחריותן וחכמים פטרי בכל ענין ומפיק תלמודא טעמא דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש אלמא דאע"ג שקיבל אחריות והן בבית בעלים ממש אפ"ה אמרינן דלא קרינן ביה בית האיש אלא בית הקדש והיינו ע"כ משום שהגזבר יכול ליטלו בכל זמן מרשות הבעלים קרינן בהו בית הקדש דכייחד רשותו להקדש דמי וה"נ דכוותה כיון שהמפקיד יכול ליטול הפקדון שלו בכל זמן מהנפקד קרינן ביה שפיר בבתיכם דכמאן דייחד לו הנפקד מקום דמי וכדמסיק הרא"ש ז"ל גופא ודו"ק:

בתוס' בד"ה ייחד לו בית כו' ופי' ר"ת דאפילו באחריות כו' ור"פ אית ליה מסברא כו' עס"ה. ולא ידעתי למה הוצרכו לפרש דר"פ פשיטא ליה מסברא הלא מצינן למימר דר"פ נמי יליף להא מילתא מדכתיב בבתיכם משמע דקיבל אחריות על חמצו של עובד כוכבים בביתו של עובד כוכבים מותר אלא הא דלא מפרש ליה ר"פ נמי אסיפא כמו רב אשי נראה משום דקשיא ליה לשון הבריית' דלא מייתי קרא דבבתיכם אלא לא ימצא לחוד ומשו"ה מוקי לה ר"פ ארישא ורב אשי ניחא ליה לאוקמי אסיפא דברייתא דעלה קאי ולומר דסמיך אסיפא דקרא בבתיכם. ולכאורה נ"ל דזה בעצמו כוונת רש"י ז"ל שלא רצה לפרש כפירוש התוס' דבקיבל אחריות מיירי ואם כן למסקנא דרב אשי צ"ל דיליף מבבתיכם ואם כן העיקר חסר מהברייתא דלא מייתי בבתיכם אלא לא ימצא לחוד משו"ה ניחא ליה לרש"י לפרש דאיירי בלא קיבל אחריות וא"כ למסקנא דרב אשי מלא ימצא לחוד יליף לה שפיר אלא דהמקשה דלא נחית להאי סברא הוי סבר דעיקר ילפותא דרב אשי מבבתיכם כדמשמע פשטא דלישנא ואם כן היה רוצה לומר דאיירי אף בקיבל אחריות ואפ"ה פטור והיינו דקשיא ליה למימרא דשכירות קניא מיהו למסקנא עיקר ילפותא מלא ימצא דאיירי שלא קיבל אחריות אלא רב אשי גופא מייתי נמי מבבתיכם לומר לך דאף בבתיכם בעינן מצוי אצלך. כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ודוק היטב בכל מה שכתבתי בשיטה זו ואין להאריך יותר:

בגמרא א"ר יהודה אמר רב המוצא חמץ בביתו ביום טוב כופה עליו כלי ופי' רש"י כיון דלא חזי לטלטולי ואפוקי ואיירי בביטלו דלא שייך איסור בל יראה. ולכאורה קשה מכאן על השיטה שכתבתי לעיל דלא מהני ביטול בחמץ ידוע לענין עשה דתשביתו ושכן נ"ל עיקר וא"כ אכתי הא עבר מיהא בעשה ואם נאמר שהעמידו דבריהם במקום עשה דתשביתו ה"ה דהו"מ למימר שהעמידו דבריהם במקום לאו דבל יראה וליכא למימר דהכא בלא"ה לא מצי לקיים העשה דתשביתו כיון דרש"י ותוספת סברי דקי"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואסור לשורפו בי"ט הא ודאי ליתא דהא שיטת רש"י ז"ל דלאחר איסורו לכ"ע השבתתו בכל דבר והדרא קושיא לדוכתא. והנלע"ד בזה דרש"י לשיטתו שכתב לקמן במשנה דכיצד מפרישין חלה בי"ט ובמסכת ביצה פ' המביא גבי חלה שנטמאת הבאתיו לעיל דכל היכא דעיקר מצותו בשריפה כגון בשריפת קדשים דאחשבה רחמנא דכתיב באש תשרף ה"ה דאסור לבערו מן העולם בי"ט כגון להשליכו לנהר או להאכילו לכלבים של הפקר ואם כן ה"נ בחמץ למאי דקי"ל כר"י דעיקר מצותו בשריפה דילפינן מנותר וא"כ הא אחשבה רחמנא לביעורו ואע"ג דלאחר איסורו השבתתו בכל דבר היינו דוקא היכא שלא מצא עצים לשורפו כמ"ש לעיל ואם כן ה"נ כשמצא בי"ט היכא דאסור לשורפו ה"ה דאסור לבערו בי"ט אלא דאכתי היה צריך להוציאו מביתו מיהא שלא יאכל ממנו דלא הוי סגי בכפיית כלי היכא דאפשר לתקן יותר כדאיתא בסמוך דעושה מחיצה וכפרש"י בסמוך מש"ה הוצרך לפרש כאן דמשום דלא חזי לטלטולי ולאפוקי התירו לכפות הכלי דהם אמרו להחמיר בחששא דשמא יאכל והם אמרו לאסור הטלטול בי"ט אבל לעולם היכא דשייך בחמץ איסור דאורייתא לא העמידו דבריהם וכמ"ש בזה היכא שנתחמץ לו שום דבר בי"ט בחמץ גמור בענין דלא מהני ביה ביטול דמעיקרא ממילא דלשיטת רש"י ז"ל צריך להוציאו מביתו ולהניח במקום הפקר דנהי דלא מקיים עשה דתשביתו בכך אפ"ה מהני ליה דלא עבר מיהא בבל יראה ואינו חושש לאיסור טלטול דלא העמידו דבריהם במקום איסור דאורייתא דאע"ג דבדוכתי טובא העמידו דבריהם היכא דאיתמר איתמר כן נ"ל ברור לשיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

שם ואם של הקדש אינו צריך מ"ט מיבדל בדילי מינה. משמע לכאורה דא"צ לשום דבר ויש לדקדק נהי דמיבדל בדילי מינה במקומו אכתי הא איכא למיחש לחולדה כדתנינן מה שמשייר יניחנו בצינעא שלא יהיה צריך בדיקה אחריו. ובשלמא לשיטת רש"י שם דעיקר החששא בכל הסוגיא דלקמן בחולדה היינו מחששא דבל יראה וכפרש"י נמי בריש מכילתין דעיקר הבדיקה אינו אלא משום בל יראה ואם כן לא שייך האי חששא הכא משא"כ לשיטת התוספת דהיינו משום דלמא אתי למיכל וכדמוכח גם כן מדבריהם לקמן בסוגיא דחולדה ואם כן בשל הקדש נמי יהא צריך בדיקה מה"ט וצריך מיהא להצניעו או לכפות כלי ואפשר דכיון דמסקינן לקמן דההיא דמה שמשייר יניחנו בצינעא היינו דוקא שמא תיטול חולדה בפנינו ואם כן הכא בשל הקדש אף אם תיטול בפנינו לא יהא צריך בדיקה מחששא דדלמא אתא למיכל דכיון שראה שגררה חולדה משל הקדש אף אם ימצא אח"כ מיבדל בדיל מינה משום איסור הקדש ודוחק ולשיטת רש"י ז"ל א"ש בפשיטות ודו"ק:

שם ואמר רב יהודא אמר רב המפרש והיוצא בשיירא כו' תוך שלשים יום זקוק לבער כו'. והיינו נמי במי שאינו מניח שום אדם בביתו כמ"ש הפוסקים ולכאורה למאי דמסקינן בסמוך דהנהו ל' יום מדאורייתא נינהו אם כן איכא למימר שזה הדין גם כן מדאורייתא דכיון דדרשינן ראשון דמעיקרא משמע ופרישנא לעיל דאפ"ה אין מקרא יוצא מידי פשוטו אלא דמעיקרא מוזהר ועומד שיהא מושבת החמץ מביתו לכשיגיע זמן איסורו ואם כן תוך שלשים חל עליו העשה כיון שא"א לקיים בזמנו וכן נראה להדיא מל' רש"י ז"ל לקמן בפ' כל שעה דף כ"א ע"ב דעיקר פלוגתא דר"י וחכמים באין ביעור חמץ אלא שריפה היינו במפרש ויוצא בשיירא ע"ש. ולכאורה יש לתמוה דמהיכי תיתי יהא בשריפה שהרי יכול למוכרו ולמאי דפרישית א"ש דודאי אע"ג שמוכר כל החמץ שלו אפ"ה רוצה לקיים מיהא העשה דתשביתו בחמץ שלו כמ"ש הפוסקים ומש"ה משייר איזה חמץ לקיים בו מצות שריפה כדינו ולברך עליו וכן נראה לכאורה מלשון הגמרא הכא דקאמר חייב לבער ולא קאמר חייב לבדוק אלא ע"כ דאפילו לבער חל עליו החיוב והיינו לקיים מצות עשה דתשביתו והא דמקשה רבא בסמוך אי דעתו לחזור אפילו מר"ה נמי אע"ג דלא שייך הא מילתא קודם ל' יום אפ"ה כיון דאביי מחלק בין דעתו לחזור ואי מה"ט דפרישית אפילו באין דעתו לחזור אדרבה יותר יש לחייבו אע"כ דלטעמא דאביי לאו מה"ט נחית לה אלא מחששא דשמא יראנו תוך הפסח ואם כן מקשה שפיר א"ה אפילו מר"ה נמי משא"כ למסקנא דרבא שפיר מצינן למימר דהוא מדאורייתא ומטעמא דפרישית ועיין עוד בסמוך:

בפירש"י אפילו מר"ה נמי כו' והאי שעתא לאו ברשותיה היא דליבטליה כו' וכשראהו עובר עליה עכ"ל. הא דלא כתב משום חששא דדילמא אתי למיכל מיניה נראה דרש"י לשיטתו דלא שייך חששא דדילמא אתי למיכל אלא בחמץ ידוע דוקא וא"כ לא הוי פסיקא ליה לרבא לאקשויי עליה דאביי דלמא הא דמחלק אביי בין דעתו לחזור או לא היינו לענין חמץ שאינו ידוע ובלא"ה נמי לא פסיקא להקשות כ"כ אפילו מר"ה נמי שיהא מחוייב לבערו משום דלמא אתי למיכל דחששא רחוקה היא לכך הוצרך לפרש משום חששא דבל יראה ומה"ט גופא פירש"י גם כן וכשראהו עובר עליה דאפילו את"ל דבחמץ שאין ידוע איירי אפ"ה כיון שבמקום שמכניסין בו חמץ איירי שדרך להמצא חמץ א"כ אם יראנו יעבור עליו משא"כ אם לא יראנו אין כאן איסור דאורייתא וכמ"ש לעיל בריש מכילתין בשיטת רש"י ודלא כשיטת הרא"ש והר"ן ז"ל ודו"ק:

דף ו עמוד ב

בגמרא שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני. ואי תקשה רבנן בהנהו קראי דרשב"ג מאי עבדי להו שלא נאמרו פרשיות פסח אלא שני שבועות בלבד יש לומר דההיא דהחדש הזה לכם ליכא למשמע מינה כלל אליבא דרבנן כיון שעדיין הוה קודם מתן תורה ולא רמיא עלייהו חיובא כלל לשאול ולדרוש וכה"ג אמרינן בדוכתי טובא דאין למידין מקודם מתן תורה ומההיא דשנה שניה ויעשו את הפסח במועדו נמי לא תיקשי להו דמכיון שכבר היו יודעין כל דיני פסח וחמץ ומצה דבמצרים נאמר להם וממילא היו שואלין ודורשין בהם שלשים יום קודם פסח אלא דפרשת דויעשו בני ישראל את הפסח לא נאמרה אלא בשביל דבר שנתחדש במועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה מיהו לדברי האומר שלא נתחייבו ישראל בפסח אלא לאחר ירושה וישיבה וההיא דפסח מדבר ע"פ הדיבור הדרא קושיא לדוכתא דכיון שהיו סבורין שלא נתחייבו בפסח לא היו שואלין ודורשין ואם כן למה לא נאמרה אותה פרשה דויעשו את הפסח שלשים יום קודם פסח דהא בפ"ק דעבודת כוכבים משמע דעיקר הנהו שלשים יום היינו בשביל קרבן דשכיחי מומין ע"ש. ונראה מזה דרבנן דהכא לא ס"ל כהאי תנא דלא נתחייבו בפסח מדבר אלא ע"פ הדיבור ורשב"ג נראה דס"ל כהאי תנא ויליף שפיר דא"צ אלא שתי שבתות והשתא בהא קמיפלגי כנ"ל:

בתוס' בד"ה שנאמר ויהי אנשים והא דאמר בהנזקין כו' לא כפ"ה כו' כדמשמע הכא כו' ע"כ. ובתוס' פ' הנזקין ביארו יותר דלפ"ה הו"ל למימר דשואלין ודורשין ששה שבתות ע"ש שהקשו עוד קושיא אחרת ולענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו דילמא הא דקאמר רבי לוי בהנזקין שמנה פרשיות היינו אליבא דרשב"ג דבלא"ה משמע דהאי מימרא לאו אליבא דכ"ע מיתוקמא כמ"ש שם התוס' מפ' אחרי מות למ"ד אחרי מופלג. מיהו למאי דמשמע להו נמי לאוקמא האי מימרא דרבי לוי כחכמים דהכא נ"ל דאדרבה מהכא סייעתא לשיטת רש"י דלפי' התוספת היאך אפשר לאוקמי מילתא דרבי לוי כחכמים דאם כן תקשה היאך ילפו שלשים יום ותיפוק ליה דאדרבה יותר י"ל דשואלין ודורשין אפי' מראש השנה דהא פ' אחרי מות נאמרה בניסן ומזהיר על עשרה בתשרי מאי קאמרת שהוצרך להזהיר לאחר מיתת נדב ואביהוא שלא יבא אהרן אל הקדש בכל עת ולא ימות כדרך שמתו הם אכתי לא היה צריך לומר אלא אותו פסוק בלבד אל יבא בכל עת אל הקדש ותו לא אע"כ דאיידי דקאי בהא מילתא דאל יבא היה צריך לאסוקי לכולה פרשה דיוה"כ שנאמרה בה עינוים הרבה ונפישי מילי אם כן כ"ש דלא מצי למילף שלשים יום מפרשת פסח שני דמכיון ששאלו הטמאים והיה צריך לומר להם אל תעשו פסח כמ"ש התוספות בדיבור הסמוך ממילא היה צריך לאסוקי לכולה מילתא דפסח שני ושפיר קאמר רשב"ג אע"כ שאם באנו לומר דת"ק אית ליה האי מימרא דרבי לוי אדרבה לשיטת רש"י יתיישב הכל לנכון דבלא"ה קשיא לן אמימרא דרבי לוי מה שאלו הטמאים למה נגרע והלא יכולין היו ליטהר כדאיתא בפ' הישן בסוכה וכעין זה הקשו תוספת שם בפ' הנזקין אדרבי לוי לפ"ה. אמנם כן לענ"ד נראה עוד דאדרבה אותן הטמאים לנפש ידעו כל דיני פסח שבא בטומאה לציבור ולא ליחיד שהרי כבר נאמר להם במועדו ואפילו בטומאה ונאמר להם ג"כ באותו יום וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש דמינה ילפינן דטמא נפש עושה בטומאה אע"כ מדשאלו למה נגרע ע"כ מוקמי להנך קראי בציבור ולא ביחיד שכן האמת ואם כן אף אם נאמר דאדרבה זה עיקר שאלתם דמאחר שאמר להם באותו יום כל דיני טומאה ופ' וישלחו ואמר להם ג"כ שיעשו פסח ואמר להם ג"כ שיטמאו לנדב ואביהוא כמ"ד מישאל ואלצפן היו אם כן יפה אמרו למה נגרע שאמרת לנו לטמאות ובע"כ נדחו מפסח ואי תקשה יכולין היו ליטהר אף אתה אמור דבאותו שעה שאמרו למה נגרע אכתי לא נאמרה פרשת פרה כדמשמע מימרא דרבי לוי דקחשיב פרשת פרה לבסוף וכן נראה מסברא דודאי עיקר פרשת אמור אל הכהנים וכל הפרשיות דטומאה וטהרה ודאי הוצרך לומר להם בהשכמה קודם הקמת המשכן שיזהרו לקרב אל המשכן ופ' טמאים ששאלו ודאי לא היתה אלא לאחר מיתת נדב ואביהוא ופ' פרה לא הוצרך לומר אלא בסוף היום כדי שבשני לו ישרף הפרה כמבואר נמצא דבשעה ששאלו לא ידעו כלום מפרשת פרה וכן הוא להדיא במדרש דבשעה ששמע משה פרשת אמור אל הכהנים נתכרכמו פניו ואמר אם נטמא זה במה תהא טהרתו ולא השיבו הקב"ה דבר ולאח"כ כשהגיע לפ' פרה אמר באותה שעה לא השבתיך ועכשיו אני אומר לך זה טהרתך וכיון שמשה רבינו לא ידע הם מניין להם ומש"ה אמרו למה נגרע ואמר להם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם וע"פ אותה שאלה ששאל משה אמר לו הקב"ה באותו יום פ' פרה ואמרה לישראל וא"כ לא היה צריך להשיב לטמאים שום דבר דבמה שאמר להם פ' פרה יכולין הם לטהר וטהרו באמת כמ"ש התוספת בלא"ה לקמן בפ' האשה. וא"כ לפ"ז שפיר קאמרי רבנן הכא דאע"ג ששאלו הטמאים בר"ח ניסן אפ"ה לא הוצרך להשיבם אלא פ' פרה לחוד ומה שאמר להם פסח שני אפשר שלא היה באותו יום אלא לאח"כ או אף שהקב"ה אמר בשעת מעשה משה לא אמר לישראל אלא לאחר ימים הרבה כמ"ש התוספת בד"ה ממאי מיהו עכ"פ מוכח מל' הפסוק דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש לכם או לדורותיכם אם כן משמע דלכם היינו פסח דשנה זו ולדורותיכם היינו שנוהג ג"כ לדורות וא"כ ע"כ נאמרה פרשה זו קודם פסח דלאחר פסח לא שייך כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה ומדלא נאמרה קודם פסח ילפי רבנן דשואלין ודורשין שלשים יום כנ"ל נכון:

בד"ה ומזהיר על פסח שני אע"ג שע"י שאלתו כו' מ"מ לא היה צריך להאריך כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך מה שנלע"ד בזה מיהו לשיטת התוס' ודאי קשה מנ"ל דלמא באמת לא האריך בעניני פרשה זו עד לאחר י"ט כמ"ש התוספת גופא בדיבור הסמוך ממאי ואפשר כיון שלא נזכר שום תשובה לטמאים ע"כ שכל הפרשה היא תשובתן אלא דאכתי קשיא לי במ"ש התוס' שלא היה צריך לומר אלא אל תעשו פסח שהרי היה צריך לומר חיוב כרת דפסח ראשון למי שהוא טהור ובדרך רחוקה לא היה ואפשר דלאו דוקא כתבו אל תעשו פסח אלא שלא היה צריך לומר פסוקים דאיירו בפסח שני ועוד יש ליישב ע"פ המדרש דבאמת לא מת שום אדם באותן הימים וכן נראה מפרש"י בחומש שהיה החשבון מכוון כפי שהיו בשעת נדבת המשכן ואם כן לא היה שום טמא לנפש ולא הוצרכה פרשה זו אלא לדורות כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה ממאי דבריש ירחא קאי תימא דבשבת פ' ר"ע כו' עכ"ל. וליכא למימר דהא דפשיטא ליה לרבה בפ' ר"ע היינו לפי המסקנא דהכא דילפינן מדבר ממדבר דשואלין ודורשין שתי שבתות ואם כן ע"כ החדש הזה לכם נמי ע"כ בר"ח נאמרה הא ליתא דאכתי מאי פשיטא ליה לרבה דכו"ע הכי ס"ל דהא לת"ק דהכא דשואלין ודורשין שלשים יום ממילא דע"כ ס"ל דההיא דהחדש הזה לכם לאו משום שואלין ודורשין הוא וא"כ איכא למימר דבד' בירחא או בה' בירחא ולפ"ז דלמא תנא דפ' ר"ע נמי ס"ל כת"ק אע"כ דהא דפשיטא ליה לרבה היינו מדאמרינן במנחות כדמסקי מכזה ראה וקדש מיהו מההיא דמנחות לחוד לא מצי לאקשויי בפשיטות דאיכא למימר דלאו מילתא פסיקא הוא למידרש הזה להאי דרשא דכזה ראה וקדש דהא איכא למ"ד דמפיק לה לדרשא אחריתי זה ניסן ואין אחר ניסן. ועוד דאפילו אי דרשינן כזה ראה וקדש אפ"ה לא פשיטא לן כ"כ שהיה בר"ח דמאן יימר שהראה לו הלבנה ממש אלא אפשר שהראה לו כדמות לבנה בחידושה כדאמרינן נמי התם במנחות שהראה לו מנורה של אש ושקלים של אש וה"נ דכוותה ואדרבה נ"ל דעיקר קושיית הגמרא מנ"ל דבריש ירחא קאי היינו משום דקשיא ליה אי הוי בר"ח למה לא נאמר בהאי מילתא דבר אל בני ישראל כדכתיב בפסוק של אחריו כדי שיקיימו כל ישראל מצות קידוש החדש בר"ח ניסן לאמר מקודש מקודש דמשה ואהרן לא היו כ"א עדים בלבד כדאיתא בפ' ראוהו ב"ד אע"כ שלא נאמרה בר"ח ממש אלא בד' או בה' בירחא והראה לו דמות לבנה כזה ראה וקדש בר"ח הבא אחריו ולדורות ולפ"ז לא שייך לומר בהא מילתא דברו שצריך לומר לישראל בתחלה דיני פסח שזמנו קודם הדרן למלתא דעיקר קושיית התוספת ממימרא דרבה ר"פ ר"ע דמוכח מינה דפשיטא ליה דכזה ראה וקדש תרתי שמעת מינה ושהיה בודאי בר"ח והראה לו הלבנה ממש בחידושה כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא ונכתוב ברישא דחדש ראשון כו' רש"י בחומש פרש' בהעלותך פירש דלא פתח בזו מפני שהיא גנותן של ישראל ואפ"ה מייתי נמי הא דאין מוקדם ומאוחר משום דאכתי קשה דהו"ל למיכתב ברישא פרשת ויהי ביום כלות משה להקים המשכן דבזה שייך לפתוח הספר מיד אחר תורת כהנים ואח"כ פ' פסח ואח"כ דחדש שני אע"כ דאין מוקדם ומאוחר אלא דלא ניחא ליה לרש"י בפי' החומש האי מילתא לחוד דאין מוקדם ומאוחר דאפ"ה כיון שנזכר הזמן בפסוק לא שייך כ"כ טעמא דאין מוקדם להקדים המאוחר בפירוש ומש"ה צריך נמי לטעמא דגנותן כן נראה לי:

בפירש"י ונכתוב ברישא כו' לאו אשמעתין פריך כו'. וכבר צווחו קמאי ובתראי לפרש דאסוגיא דשמעתין פריך ואני ביארתי ג"כ בכמה דרכים אמנם הדרך היותר פשוט למאי דפרישית בשמעתין דאקרא גופא הו"מ למימר דלא שייך לכתוב ברישא פ' פסח ולפתוח הספר בזו כיון שהוא גנותן של ישראל שלא עשו כל ארבעים שנה במדבר אלא פסח זה בלבד אע"כ שנתחייבו לעשות משא"כ בשמעתין דיליף רשב"ג דשואלין ודורשין שתי שבתות ואי ס"ד דכבר נתחייבו א"כ כבר היו יודעין כל דיני פסח שבמצרים נאמר להם פסח דורות ולא נאמרה אותה פרשה אלא בשביל דינים שנתחדשו במועדו ואפילו בשבת ואפילו בטומאה ולא שייך בהא מילתא שואלין ודורשין ואדרבה משמע יותר כדברי חכמים דשואלין ודורשין ל' יום ואם כן כבר התחילו לישאל ולידרש אע"כ דרשב"ג סובר שלא נתחייבו במדבר כלל וא"כ אי לאו שאמר להם משה ע"פ הדיבור שיעשו לא היו שואלין ודורשין בו כלל והוצרך לומר בר"ח שנתחייבו כדי שישאלו וידרשו בכל דיני פסח מצרים ודורות ואם כן דלרשב"ג לא נתחייבו במדבר אלא על פי הדיבור תו ליכא שום גנות לישראל שלא עשו כ"א פסח זה בלבד ואם כן מקשה שפיר ונכתוב ברישא כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל מ"ט אילימא משום פירורין הא לא חשיבי כו'. וקשיא לי מאי איצטריך לאהדורי אטעמא ואמאי לא קאמר בפשיטות דאע"פ שבודק צריך לבטל דחיישינן שמא גיררה חולדה מבית לבית ואע"ג דתנן לקמן בהדיא דאין חוששין שמא גיררה חולדה מ"מ הא מסיק טעמא במתניתין גופא דא"כ אין לדבר סוף ואם כן משמע דהכי קאמר דאין חוששין להחמיר אף בביטול לשמא גיררה חולדה ודלמא אתו למיכל מיניה ולהצריכו לבדוק כמה פעמים דאם כן אין לדבר סוף משא"כ ביטול ודאי בעי משום חששא דחולדה דהא יש לדבר סוף לבטל ובשלמא לפי' הר"ן ז"ל בריש מכילתין בשיטת רש"י ז"ל דע"כ בימי המשנה לא היו צריכין לבטל כלל אלא רב הוא דתיקן לבטל ואם כן ע"כ דמתניתין דאין חוששין מיירי בלא ביטול משא"כ לשיטת התוס' דריש מכילתין וכמ"ש שם שהוא ג"כ שיטת רש"י ז"ל דרב יהודה אמר רב דינא קאמר ולא תקנתא דרב ואם כן בימי המשנה נמי הוצרך לבטל הדרא קושיא לדוכתא. ולכאורה יש ליישב דלפי המסקנא בסוגיא דאין חוששין משמע דאף בלא ביטול נמי אין חוששין דאיכא ספק ספיקא אימר לא הוי ואת"ל הוי אימר אכלתיה וכמ"ש מהרש"א ז"ל לקמן אלא לפמ"ש שם בחידושינו דאף בספק ספיקא איצטריך נמי לטעמא דאין לדבר סוף אם כן משמע דבלא ביטול חוששין דיש לדבר סוף ע"י ביטול ועיין בחדושינו לקמן גבי ולא חיישינן לחולדה והא קתני סיפא ועי"ל דמשמע ליה דהא דקאמר ר' יהודה הבודק צריך שיבטל משמע דמלתא דפסיקא הוא אפילו במקום שאין חולדה וברדלס מצויין ומשו"ה איצטריך לטעמא אחרינא ועדיין צ"ע:

שם אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה ופרש"י וחס עליה לשורפה. והקשו בתוס' אם כן מאי פריך וכי משכחת לה ליבטלה הא חס עליה לבטלה משמע שהבינו מפרש"י דדעתיה עליה ממש לזכות בה ויש לתמוה דא"כ מאי קס"ד דהיינו טעמא דרב יהודה אמר רב דמצריך ביטול בשעת הבדיקה ומאי מהני הביטול כיון שחוזר וזוכה בה אח"כ אע"כ דאין כוונת רש"י דחס עליה לבטלה דלאו ברשיעי עסקינן שיתכוון לזכות בחמץ בפסח אלא מ"ש רש"י דחס עליה לשורפה היינו שרוצה ליתן לבהמת הפקר או לעובד כוכבים שאינו מכירו או לישאל לחכמים מה יעשה בה ובתוך כך יעבור עליה כנ"ל ברור בכוונת רש"י ז"ל ודו"ק:

דף ז עמוד א

בגמרא כיון דאיסורא דרבנן עליה כדאורייתא דמיא כו' דאמר רב גידל אמר רב כו'. עיין מה שכתבתי בזה במקומו בר"פ כל שעה לבאר שיטת רש"י ושיטת ר"ת ז"ל כ"א לפי דרכו וגם הוספתי נופך משלי ושם ביארתי שיש לפרש הא דרב גידל בטעמא דאורייתא וחיטי קורדנייתא נמי ספק חמץ דאורייתא הוא ואפ"ה מייתי שפיר מדרב גידל דשייך מיהא איסור הנאה מדאורייתא בחמץ לפני זמנו ומש"ה חיישינן נמי בשעות דרבנן דגזרינן שש אטו שבע ע"ש באריכות. אלא דלפ"ז לא שייך הא מילתא אלא אליבא דרב דפסק לקמן בפ' כל שעה כר' יהודה דלפני זמנו אסור מדאורייתא משא"כ למאן דס"ל דחמץ לפני זמנו מותר בהנאה מדאורייתא אין ה"נ דמצי לבטל עד שתחשך ועמ"ש בזה לקמן דף י"א בסוגיא דאם לא בדק תוך המועד:

שם דיקא נמי דקתני היה יושב בבית המדרש ש"מ ופרש"י דאי בחמץ גמור אפילו אם היה פנוי מה לו לעשות עוד השבתה בלב זהו ביעורו כו' ואע"ג דמדרבנן לא מהני ביטול אלא דוקא ביעור מ"מ הכא כיון דשבת ויו"ט הוא לא מצי לבער ובזה יתיישב ג"כ אף לפי השיטה שכתבתי לעיל לקיים נוסחא הישנה של הרמב"ם ז"ל דמדאורייתא נמי לא מהני ביטול בחמץ ידוע אלא בעשה דתשביתו קאי ואפ"ה מדייק הכא שפיר דכיון דשבת וי"ט הוא לא מצי לקיים עשה דתשביתו דאף לבערו שלא כדרך שריפה נמי אסור מדאורייתא בשבת וי"ט כמ"ש לעיל גבי המוצא חמץ בי"ט כופה עליו כלי ע"ש:

שם אמר רבה בר ר"ה אמר רב הפת שעיפשה כיון שרבתה מצה מותרות היכי דמי אי דלא ידע כו'. וקשיא לי כיון דלמאי דס"ד השתא ע"כ הא דנקיט מילתא בפת שעיפשה היינו משום דע"י כך אין יכולין להבחין הי חמץ והי מצה ואם כן אמאי לא מוקי לה בפשיטות שנתערב לחם חמץ ידוע בשנים של מצה ואין יכולין להבחין ואפ"ה מותר דאע"ג דחמץ במשהו מ"מ ביבש ביבש קי"ל דחד בתרי בטל. מיהו לפי מה שפירש רבינו תם במנחות דף כ"ג לאחר שחזר בו דלר' יהודא דס"ל מין במינו לא בטיל אין לחלק בין לח בלח ליבש ביבש א"כ אתי שפיר כיון דאליבא דרב קיימינן הכא דס"ל לגמרי כרבי יהודה במין במינו אם כן אפי' ביבש ביבש בחמץ נמי לא בטל דדוקא לדידן דלא קיי"ל כרבי יהודה הוא דמפלגינן בחמץ בין לח ליבש. אלא דאכתי למסקנת תוספות במנחות דלרבי יהודה נמי ביבש ביבש מודה הדרא קושיא לדוכתא ואפשר דלישנא דכיון שרבתה מצה לא משמע ליה הכי דסתמא הו"ל למימר דחמץ במצה ביבש חד בתרי בטיל כנ"ל ועדיין צ"ע:

שם ניזול בתר בתרא מי לא תנן כו' בשעת הרגל מעשר כו' ואמר רבי שמעיה כו' ופרש"י דעיקר הקושיא מהא דאמרינן בשעת הרגל מעשר. וקשיא לי דלמא הא דאזלינן התם בתר בתרא היינו לחומרא דכיון דעשויין להתכבד תו לא אזלינן בתר רוב שתא לקולא אלא עושה אותו פלגא ופלגא אבל לעולם דעשויין להתכבד לא הוי כודאי ומש"ה לא אזלינן בחמץ ומצה בתר בתרא לקולא. ונ"ל דעיקר הקושיא נמי מדקתני בשאר ימות השנה חולין אלמא דהיינו משום דעשויין להתכבד חזקה גמורה היא דאל"כ אמאי תלינן לקולא כיון דאיכא למיתלי בשעת הרגל נפיל דנפישי ישראל טובא ונפישי מעות מעשר טובא ואי נמי בשאר ימות השנה נפיל האיכא מיעוט מעות מעשר והוי לן למיזל לחומרא ובשלמא בהא דקתני בהר הבית חולין איכא למימר דלא שכיח התם כלל מעות מעשר כמו שאפרש בלשון התוס' משא"כ ירושלים תיקשי אע"כ דעשויין להתכבד חזקה גמורה הוא כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה לפני סוחרי בהמה כו' פ"ה אע"פ דאיכא למיתלי כו' אין נראה לר"י כו' והוי ליה רובא להיתר עכ"ל. ולענ"ד משום הא לא איריא דבכמה דוכתי החמירו חכמים במיעוט המצוי וכ"ש הכא דאיירי בירושלים דליכא פסידא כלל אי אזלינן לחומרא כדאיתא בפ' הזהב דף נ"ב דחשיב לה דבר שיש לו מתירין והא דאמרינן בסמוך אם רוב חולין חולין אפשר דאיירי בגבולין דאיכא פסידא וטירחא להעלותן לירושלים ועוד י"ל דבסמוך הוי רוב חולין רוב גמור תלינן אף לקולא משא"כ הכא אפילו אי אזלינן בתר רוב שתא לא הוי רוב גמור דברוב שתא נמי איכא מיעוט מעשר ועוד יש לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. כ"ז נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

בד"ה בהר הבית חולין קשה לר"י האיך נמצאו שם כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על קושיית ר"י דאטו מי לא איצטריך לאשמעינן דינא אי איתרמי דנפל שהכניס אדם שוגג ונ"ל ליישב דעיקר קושיית ר"י דהוי לן למיתלי לחומרא למיזל בתר קורבה שנפל מיד הגזבר ומעות הקדש הן אע"כ דרוב וקרוב רוב עדיף ואזלינן בתר רובא דעלמא ואהא מקשה ר"י שפיר דלא שייך למיזל בתר רובא דעלמא כיון דאסור להכניסם לעזרה ובודאי מיד הגזבר נפל. מיהו בירושלמי דשקלים משמע דהא דלא תלינן בהר הבית בשל הקדש היינו משום דחזקה שאין הגזבר מוציא מעות הקדש עד שקונה תחלה הבהמה ומחלל המעות אפ"ה מקשה ר"י שפיר כיון דליכא למיתלי כלל במעות חולין אם כן ודאי מיד הגזבר נפל ואימא בהליכתו להר הבית נפיל ודמי הקדש בידו שגבה מאנשי העיר כנ"ל נכון:

בגמ' ומי אזלינן בתר בתרא והתניא רבי יוסי בר יהודה אומר תיבה שנשתמש כו' לכאורה בפשיטות הו"מ לאקשויי ברייתא אמתני' ולמאי דפרישית אתי שפיר דמפשטא דמתניתין איכא למימר דעשויין להתכבד לאו כודאי הוא אלא כספק ופלגא ופלגא מש"ה אזלינן לחומרא וכמו שחלקתי בכמה טעמים משא"כ משקלא וטריא דשמעתין דרמי מצה ומעשר אהדדי אע"ג דהכא לחומרא והכא לקולא אע"כ דכודאי משוה להו כדפרישית א"כ מקשה שפיר כן נראה לי ודו"ק:

שם אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיברך מאי מברך רב פפי אמר כו' לכאורה משמע דעיקר פלוגתייהו דרב פפי ורב פפא לא הוי אלא בלישנא דעל ביעור ומשמע לעבר או להבא ובהא מלתא לחודא מספקא לתלמודא מאי מברך. אלא דלפ"ז יש לדקדק אמאי מספקא ליה הכא טפי לענין חמץ מכמה וכמה ברכת המצות דמייתי הש"ס במסכת ברכות בברכת התורה וציצית ותפילין והרבה כיוצא באלו וכן בשבת בענין הדלקת נר חנוכה ובברכת המילה בפרק ר"א דמילה. לכך היה נראה לי דהכא בכולה מילתא מספקא ליה להש"ס מאי מברך אם יש לו לברך על בדיקת חמץ או לבדוק חמץ שהיא עיקר המצוה שעוסק בה עכשיו או אם יש לו לברך על הביטול שהוא עיקר מצותה מדאורייתא או על הביעור כיון שעיקר הבדיקה צורך הביעור היא ומסקו הנך אמוראי משמיה דרבא דמברך לבער או על ביעור והיינו משום דאין לו לברך על הבדיקה שאינה אלא מצוה דרבנן משא"כ הביעור היא מדאוריתא ואין לו לברך נמי על הביטול שהיא ג"כ מדאורייתא דמ"מ הביטול אינו אלא דברים שבלב כמבואר בפוסקים. אלא דאכתי יש לי לדקדק דלפי שיטת התוספת דלעיל בריש מכילתין דעיקר הבדיקה והביעור אפילו מדרבנן אינו אלא משום חומרא בעלמא שלא יבא לאכלו דאי לענין בל יראה בביטול בעלמא סגי ואם כן לפ"ז מאי ברכת וצונו שייך הכא לענין בדיקה וביעור דהא בפ' במה מדליקין מסקינן דהא דמברכינן וציונו במצות דרבנן היינו מלא תסור דכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקון. ואם כן לפ"ז משמע בפשיטות דלא שייך ברכה כה"ג במצוה דרבנן שכל עיקרה אינה אלא משום סייג וגדר דלא לפגוע באיסור לא תעשה דאורייתא. ולענ"ד נראה ברור דברכה כה"ג לא אשכחן בשום דוכתא. ולפע"ד צריך עיון ליישב שיטת התוספת בזה מיהו לפי מ"ש לעיל בריש מכילתין ובכמה דוכתי בפירקין דעיקר הביטול לא מהני מדאורייתא אלא לענין לא תעשה דבל יראה משא"כ לענין עשה דתשביתו היכא דאפשר לבער לא סגי בביטול וא"כ א"ש טובא בפשיטות דשייך ברכת וצונו בשעת בדיקה כיון שבדיקה זו היא צורך הביעור ודעתו לבער חמץ הנמצא ודו"ק:

בתוס' בד"ה והלכתא על ביעור חמץ יכול הוא לומר כן כו' או שמא דוקא על ביעור כו' עד סוף הדיבור. ועיין בלשון הרא"ש ז"ל ובלשון הר"ן ז"ל בשם הראב"ד שכתבו דמה שמברכין על ביעור ולא לבער היינו משום דאמרינן בברכות לענין המוציא או מוציא דיותר יש לברך המוציא משום דמברכותיו של אדם ניכר אם הוא ת"ח דלעולם יש להשמיע חידוש בענין הברכות ע"ש באריכות והתוס' דהכא נראה דלא פסיקא להו האי טעמא כ"כ דהתם סוף סוף כיון דמוציא והמוציא תרווייהו להבא משמע מש"ה יותר יש לברך המוציא כדי להשמיע חידוש הדין בברכות משא"כ הכא דבלאו לישנא דלעבר או להבא איכא נמי צד אחר למעליותא לברך לבער דהוי ברכה מבוררת להודיע שהמצוה על בעל החמץ עצמו משא"כ בעל ביעור כדאמרינן בשמעתין להדיא לענין למול ומש"ה מספקא להו להתוספות האיך יברך לכתחילה לבער או על ביעור ובאמת נראה שהר"ן ז"ל הרגיש בזו הסברא ומש"ה מסיק טעמא אחרינא דאדרבא כיון דבדיקת חמץ זמנין שאין בודק בעצמו ונעשית ע"י שליח והשליח ודאי צריך לברך על ביעור ולא לבער מש"ה לא חילקו רבנן בברכה שאפילו כשהוא בודק בעצמו מברך גם כן על ביעור להשוות מדותיהם וכתב שם לחלק בין ברכת מילה ובין ברכת בדיקת חמץ לענין השליחות ע"ש. ובאמת שדבריו מגומגמים קצת וצריכין ישוב:

אמנם כן לפי מה שכתבתי לעיל אין צורך לכל זה דשפיר י"ל בפשיטות דדוקא לענין בדיקת חמץ מסקינן דהלכתא על ביעור והיינו משום דלבער משמע דקאי הברכה על המעשה ביעור שעושה עכשיו כמו בכל הברכות שאדם מברך עובר לעשייתן דהיינו סמוך לעשייתן ואם כן יש במשמע שהברכה היא על הביטול שעושה בבדיקה שזה עיקר ביעורה מדאורייתא. ובאמת אינו כן שלא תקנו חכמים ברכה על הביטול שאינו אלא דברים שבלב ולא מצינן שמברך ברכה על דברים שבלב כמ"ש המפרשים והפוסקים בה' פסח מש"ה יש לפרש על ביעור שזה מורה שהברכה היא על הביעור שרוצה לעשות למחר באותו חמץ עצמה שמוצא בשעת הבדיקה שעל זה עיקר הברכה כיון שהבדיקה תחלת הביעור הוא:

ובזה נתיישב שיטת הרמב"ם ז"ל במה שהקשה עליו הר"ן במה שפסק דכשאב מל את בנו מברך למול וכתב ע"ז שהוא נגד סוגיא דשמעתין שמברך על ביעור ולפמ"ש לק"מ דלא שייך הך הלכתא אלא בחמץ לחוד מטעמא דפרישית ודוק היטב:

שם פיסקא לאור הנר מנה"מ אמר ר"ח למדנו מציאה ממציאה כו' וכתיב ויחפש בגדול החל כו'. ולכאורה דעיקר הילפותא הכא בסוגיא היינו לענין דבעינן אור הנר ואף ע"ג דלעיל דף ד' מסיק רנב"י מסברא דאור הנר יפה לבדיקה אפ"ה בעי ר"ח לאסמוכי אקרא וכדמשמע להדיא בל' הברייתא דבסמוך דבתר דקתני טעמא דאור הנר יפה לבדיקה מסיק אע"פ שאין ראיה לדבר. מיהו מל' הר"ן בריש מכילתין משמע דילפותא דהכא הוי ילפותא גמורה מדאורייתא וכמו שאפרש בסמוך בל' רש"י. אלא דבאמת יש לדקדק האיך שייך למילף מהכא דבעינן דוקא אור הנר דהא בהאי קרא דכתיב ויחפש בגדול החל בודאי לא היה החיפוש לאור הנר דהא כתיב הבוקר אור והאנשים שלחו דמייתי הש"ס בריש מכילתין וכבר כתבתי שם דלפי המסקנא שם דצפרא נהר היינו עכ"פ לאחר הנץ החמה ובהאי שעתא ודאי לא שייך חיפוש לאור הנר אלא לאור היום וכיון דתחלת הילפותא בסוגיא היינו מציאה מחיפוש משמע מיהא להדיא דחיפוש הוא ביום ואם כן מציאה דכתיב בחמץ נמי יש לעשותה ביום לכך נראה דהא דקאמר מנה"מ וכולה סוגיא אכולה מילתא קאי אתחילת הבדיקה מנ"ל שצריך לבדוק והיינו מן התורה לשיטת הר"ן או באסמכתא לאינך פוסקים ומנ"ל נמי שיש לבדוק לאור הנר ואהא מילתא מייתי שפיר דילפינן מציאה דחמץ ממציאה וחיפוש דכתיב ויחפש בגדול וימצא נמצא דסתם ל' מציאה דכתיב בקרא היינו ע"י חיפוש וא"כ שפיר ילפינן מהכא עיקר בדיקה או מן התורה או באסמכת' כיון דכתיב לא ימצא היינו ע"י חיפוש אלא דאכתי מהך ילפותא הוי משמע דצריך לבדוק דוקא ביום כדאשכחן בהאי דויחפש בגדול ועוד דחיפוש ובדיקה ביום ודאי טפי עדיף שאורו רב ואם כן היה מהסברא לומר דבדיקה בנר בלילה לא מהני מש"ה מייתי נמי הך קרא מחיפוש דירושלים דילפינן מיהא דלאור הנר נמי מיקרי חיפוש וא"כ מוקמינן שפיר לא ימצא דחמץ ע"י חיפוש הנר ומה שתקנו חכמים דוקא בלילה ולא ביום היינו משום דממילא מוקמינן לה מסברא דבדיקה דלילה טפי עדיף משום שבני אדם מצויין כו'. ועוד שאור הנר יפה לבדיקה משום שיכול להכניסו בחורין ובסדקין כנ"ל נכון. וכיוצא בזה כתבתי בהא דילפינן בעירובין לענין תחום שבת דילפינן מקום ממקום וניסה מניסה ותמצאנו בק"א ועיין עוד בסמוך:

בפירש"י בד"ה זכר לדבר כו' אלא אסמכתא בעלמא כו'. אין זה סותר למ"ש לעיל דף ד' דמל' רש"י משמע דבדיקה דאור הנר דאורייתא וכמ"ש הר"ן משמו ואם כן האיך כתב כאן דהוי אסמכתא אלא דבאמת לק"מ דכיון דמסיק רש"י כאן דהא דהוי אסמכתא היינו משום דד"ת מד"ק לא ילפינן. ולכאורה יש לתמוה דהא אשכחן בכה"ג בריש מסכת ב"ק דתני בברייתא אין נגיחה אלא בקרן ומסיק התם וכ"ת ד"ת מד"ק לא ילפינן כו' ומקשה הש"ס בפשיטות והאי מילף הוא גלוי מלתא בעלמא הוא וא"כ משמע להדיא דלענין פי' המלות שפיר מצינן למילף ד"ת מד"ק וא"כ ע"כ מ"ש רש"י כאן דאסמכתא בעלמא היינו לפרש הל' זכר לדבר משום דאכתי היה מקום לומר דבדיקה דיום טפי עדיף כהאי דויחפש בגדול וכדפרישית ועיין עוד בסמוך:

בד"ה קולא הוא כו' הילכך לא ילפינן חמץ מיניה להקל עכ"ל. ולכאורה ל' להקל שכתב רש"י אינו מיושב שהרי אפילו את"ל דקולא הוא דאקיל רחמנא גבי ירושלים ולעולם דבאבוקה נמי שייך חיפוש יותר אכתי אין לנו לומר להחמיר בחמץ שצריך דוקא אבוקה דמהיכי תיתי דמכיון דאשכחן דלנר יחידי נמי מיקרי חיפוש ומקיימינן בה קרא דלא ימצא א"כ אבוקה היכא רמיזא ואיפכא הו"ל לפרש דהא דקאמר וכ"ת היינו משום דסד"א בירושלים הוא דאקיל לענין אור אבוקה אבל לעולם דלענין חמץ אור דאבוקה נמי מהני ואהא מייתי שפיר קרא דנשמת אדם חופש ואף ע"ג דנשמת אדם הוי מצי לאדמויי לאבוקה ומדמה לאור הנר יחידי משמע דל' חיפוש שייך טפי בנר יחידי. מיהו למאי דפרישית בסמוך א"ש דודאי למאי דס"ד דקולא הוא דאקיל בירושלים שפיר הוי לן למימר דבעינן דוקא אבוקה וכיון דילפינן מציאה דחמץ מויחפש בגדול דביממא הוי שאורו רב וא"כ נהי דאשכחן דחיפוש דנר נמי מקרי חיפוש אכתי י"ל דבעינן נר דומיא דיממא והיינו אבוקה ואם כן יפה כתב רש"י דמה שבודקין לאור יחידי היינו להקל:

דף ח עמוד א

בפירש"י בד"ה לאורה נבדקת וא"צ להביא לה אור הנר אלא בודק ביום עכ"ל. לכאורה ל' א"צ להביא אור הנר אינו מדוקדק שאם רצונו לומר שא"צ לבדוק בליל י"ד ורשאי להמתין עד יום י"ד הו"ל לפ' כן בהדיא. ועוד דל' רבא גופא לא משמע הכי ואף במאי דקאמר דאור אכסדרה הוי בדיקה אכתי לא ידענא שא"צ לבדוק בליל י"ד בשעה שבני אדם מצויים ואפילו את"ל דכיון דאור אכסדרא עדיף טפי מאור הנר תו לא משכחינן להקל משום טעמא דבני אדם מצויים אכתי עיקר הדין חסר מדברי רבא לכך נראה דכוונת רש"י לפ' דברי רבא במאי שאמר אכסדרה לאורה נבדקת היינו במה שנבדקת ביום י"ג וא"צ להמתין עד הלילה כדי להביא נר ואפילו לשיטת הסוברים דבדיקה דיום י"ג אפילו לאור הנר לא מהני היינו משום דשרגא בטיהרא לא מהני אפ"ה באכסדרה שאורה רב רשאי לבדוק בי"ג משום דאיכא תרתי למעליותא וזריז נקרא כנ"ל בכוונת רש"י ובחנם האריך הפ"ח והשיג על דבריו:

דף ח עמוד ב

בגמרא אמר רחב"א אמר ר"י מפני מה אין פירות גנוסר בירושלים כו' ולכאורה לא שייך הך מימרא דר"י לכאן כלל ומהרש"א ז"ל בח"א הרגיש בזה ונדחק לפרשו. ולענ"ד נראה דשפיר קאי הך מימרא אהא דסליק מיניה דהא דדרשינן מופנית בבוקר והלכת לאהליך שילך וימצא אהלו בשלום היינו לבתר דכתיב לא יחמוד איש את ארצך ודרשינן מיניה שע"י מצות רגל לא יבא לידי נזק כלל וא"כ יפה אמר הכתוב ופנית בבקר והלכת לאהליך והיינו עצה טובה קמ"ל שבבוקר מיד לאחר שקיים מצות עליית הרגל ילך וישוב לביתו ואז בודאי ימצא אהלו בשלום דשלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכה ולא בחזרה משא"כ אם יתמהמה אחר הרגל בירושלים כדי להנות מטובה ולאכול מפירותיהם שוב אינו מובטח שינצל מן נזק וע"ז מייתי שפיר הך מימרא דר"י שמפני כך תקנו שלא יביא פירות גנוסר לירושלים מה"ט גופא שלא יבאו עולי הרגל לידי תקלה וע"י כך לא ימצאו אהליהם בשלום דהוי כעליה שלא לשמה ויעשה ח"ו תורת משה פלסתר במאי שהבטיחם לא יחמוד איש את ארצך:

דף ט עמוד א

במשנה אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום כו' נראה דבהך בבא קמייתא שפיר קתני לא זו אף זו דלא מיבעיא דלא חיישינן במבית לבית דלא שכיח כ"כ. ועוד דא"כ אין לדבר סוף כמ"ש התוספת לקמן ע"ב בד"ה ולא חיישינן. אלא אפילו ממקום למקום דמקום קרוב שכיח טפי. ועוד דיש לדבר סוף שיבדקו כמה בני אדם בשעה א' ממש כל הבית זה בזוית זה וזה בזוית אחר עד שרואין זה את זה וכיון שיש תקנה לדבר ס"ד דחיישינן קמ"ל דאפ"ה אין חוששין כלל לחולדה שאם באנו לחוש לכך אין לדבר סוף כלל דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר נמי כן נ"ל לפי פירש"י ותוספות ומהרש"א ז"ל בההוא דממקום למקום. מיהו מלשון הירושלמי משמע להיפך דמבית לבית שייך חששא דחולדה טפי מהך דממקום למקום ע"ש. ובהאי חששא דמסיק מעיר לעיר אין לדבר סוף מסיים בירושלמי יכולין הן כל ישראל לבדוק חמצן כאחת ומשמע דאי היו יכולין כל ישראל לבדוק כאחת תו לא שייך לומר אם כן אין לדבר סוף וקשיא לי אם כן מאי קאמרינן באמת א"כ אין לדבר סוף הא ודאי יש לדבר סוף שיחזרו ויבדקו שנית בשחרית דתו ליכא למיחש למידי דמסתמא כבר בדקו כל ישראל בלילה כדמסקינן לעיל דחזקתו בדוק ויש ליישב בדוחק מיהו בלא"ה קשה דאף אם יכולין כל ישראל לבדוק חמצן כא' אפ"ה אם יחוש לחולדה אין לדבר סוף דאף בתוך הפסח יש לחוש שמא גיררה חולדה חמץ של עובד כוכבים. מיהו לפרש"י דריש מכילתין דעיקר הבדיקה משום בל יראה א"כ לא קשה מידי דהא לחמצו של עובד כוכבים ליכא למיחש לבל יראה דאתה רואה של אחרים. אלא דלפ"ז צריך לומר דלא ממעטינן דאתה רואה של אחרים אלא של עובד כוכבים ושל הקדש דוקא כפרש"י לעיל דף ה' ע"ב וכדפרישית שם אבל ישראל בשל ישראל ודאי עובר דאלת"ה תקשי אגופא דמתניתין מאי קאמר דאין חוששין ממקום למקום אף בבית א' כפרש"י ותוס' ויהיב טעמא דא"כ אין לדבר סוף מבית לבית ומחצר לחצר ומעיר לעיר ומה נתינת טעם הוא זה דודאי מבית לבית ומחצר לחצר ומעיר לעיר דחמץ של חבירו הוא לא איכפת לן כיון דלא שייך חששא דבל יראה משא"כ ממקום למקום בבית א' דהכל חמץ שלו שפיר חיישינן וא"כ יש לדבר סוף כמ"ש התוס' ומהרש"א ז"ל אע"כ כדפרישית דבשל ישראל אין לחלק בין שלו לשל אחרים וכמו שאבאר לקמן וכמ"ש גם כן לעיל מלתא בטעמא והבאתי ראיה ממכילתין. אלא דאכתי לפי' התוס' בריש מכילתין דכולה בדיקה משום שמא יאכל קשה ליישב שיטת הירושלמי ובלא"ה נמי קשיא סוגיא דשמעתין כמו שאבאר בעז"ה ודו"ק:

בתוס' בד"ה אין חוששין כו' וא"ת והא מרישא שמעינן כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דמאי קשיא להו דלמא בהא מילתא גופא בעי מתניתין למיהב טעמא אהא דקתני רישא בכל מקום שאין מכניסין חמץ לא הצריכוהו בדיקה ולא חששו לשמא גיררה חולדה ממקום שמכניסין אלא דלא רצו להחמיר בכך כיון דא"כ אין לדבר סוף וכן נראה דמפ' לה הרמב"ם ז"ל למתניתין ממה שכתב בהל' חמץ פ"ב ע"ש אלא דלהתוס' לא משמע להו האי פירושא דודאי אי הוי קתני מבית לבית לחוד היה באפשר לפרש כן אבל כיון דקתני נמי ממקום למקום דרך לא זו אף זו אלמא דעיקר דינא אתי לאשמעינן דאין חוששין לחולדה ממקום למקום להצריך שיבדקו כמה בני אדם כא' כמ"ש התוס' לקמן בד"ה לא חיישינן לחולדה וכמ"ש מהרש"א ז"ל בשמעתין ואם כן דמתני' עיקר דינא אתי לאשמעינן קשיא להו שפיר כן נ"ל:

בגמרא טעמא דלא חזינן דשקל הא חזינן דשקל חיישינן ובעי בדיקה ואמאי נימא אכלתיה. לכאורה יש לתמוה מאי מהדר למידק הא חזינן דשקל ולהקשות אדיוקא ובעי לאוכוחי דבחזינן נמי לא בעי בדיקה דאימר אכלתיה ותיפוק ליה דבהדיא תנינן בסיפא דמתניתין בדף הסמוך ומה שמשייר יניחנו בצינעא שלא יהא צריך בדיקה אחריו ואף למאי דמסיק רבא שמא תטול חולדה בפנינו כו' שמעינן מיהת דבחזינן דשקל חיישינן ובעי בדיקה וה"ה לשינוייא דרבי מרי לקמן ונראה דוחק לומר דס"ד השתא כשינוייא דאביי לקמן דבי"ד דלא שכיח ריפתא בכולהו בתי מצנעא. מיהו לפי סוגיא דשמעתין לולי פירוש התוס' היה נ"ל ליישב דמהך דלקמן דמה שמשייר ודאי לא קשיא ליה דודאי בעי בדיקה בדחזינן דשקל דאיכא חששא דאורייתא דהא לא ביטלו דאע"ג דקיי"ל הבודק צריך שיבטל מ"מ מה שמשייר ודאי לא בטל וליכא למימר דיבטל אח"כ דשמא לא יזכור לבטלו עד אחר זמן איסורו דתו לא מצי מבטל וכיון דאיכא איסורא דאורייתא לא תלינן באימר אכלתיה מש"ה ניחא טפי דמה שמשייר יניח בצינעא. ועוד דהיכא דאיכא חששא דאורייתא כשבא לישאל לפנינו תו לא מהני ביטול לחוד אלא בעי נמי בדיקה כדמעיקרא מכל הנך טעמי דפרישית בריש מכילתין ויבואר עוד בשמעתין ובסוגיא דצבורים משא"כ מדיוקא דמתניתין דהכא מקשה שפיר כיון דקיי"ל הבודק צריך שיבטל אם כן מסתמא בביטלו איירי מתניתין ואם כן מאי קמ"ל דאין חוששין בלא חזינן אפילו בחזינן נמי לא בעי בדיקה כיון שכבר ביטל ותו ליכא אלא חשש איסורא דרבנן ובדרבנן שפיר איכא למיתלי אימר אכלתיה דספק הרגיל הוא דמי לא תנן מדורות הגויים אלמא דלא משיירא וכ"ש דא"ש טפי למה שהביא מהרש"א ז"ל בשם הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דמדורות הכושים נמי דרבנן ואפ"ה מקשה שפיר כדפרישית ובהכי אתי נמי שפיר דמעיקרא מאי ס"ד להקשות אהא דחזינן דשקל ממדורות הגויים דאירי בלא חזינן דהא כבר נחית להאי סברא לחלק בין חזינא ללא חזינא ולמאי דפרישית א"ש דעיקר הקושיא דאיכא מיהא שום סברא לומר דלא משיירא ממילא הוא ספק הרגיל וא"כ קשיא מתניתין כיון דבביטלו איירי וליכא אלא ספיקא דרבנן פשיטא דאיכא למיתלי באימר אכלתיה כן נ"ל נכון לולי פי' התוס' משא"כ לפירוש התוס' בד"ה כדי שתהא אוכלת דמפרש ר"י דסוגיא דשמעתין נמי בלא ביטלו איירי הדרא קושיא לדוכתא מאי מהדר אדיוקא ולא מקשה להדיא מתניתין דמה שמשייר אמתניתין דמדורות הגויים ויש ליישב לשיטת התוספת שכתבו בכמה דוכתי דניחא להקשות מדיוקא דרישא טפי ממאי דתנא בהדיא בסיפא ועי"ל דניחא להקשות מחולדה אחולדה משא"כ בהאי דמה שמשייר לא קתני בהדיא חולדה כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בפירש"י בד"ה הא חזינן שהביאתו לכאן כו' עכ"ל. לכאורה נראה דמה ששינה רש"י לפ' נגד משמעות לשון הגמ' והשמיט גם כן תיבת דשקל. היינו משום דנחית לסברת מהרש"א ז"ל דבחזינן דשקל נמי אין לדבר סוף כיון דלא חזינן המקום שהביאתו ואם כן ע"כ הא דבעינן למידק מעיקרא הא חזינן דשקל חיישינן היינו דוקא דחזינן ג"כ שהביאתו לכאן דלא שייך אין לדבר סוף ובהאי הוא דמסקינן דודאי חיישינן ולא תלינן שמא אכלתיה דאין ספק מוציא מידי ודאי משא"כ היכא דלא חזינן שהביאתו לכאן אלא דחזינן דשקל לחוד אכתי הוי ספק ספיקא. אלא דלפ"ז לא תירץ מהרש"א ז"ל שפיר מה שהקשה דאכתי בלא חזינן אמאי קתני מתני' טעמא דאין לדבר סוף ות"ל דהוי ספק ספיקא וע"כ דעיקר קושייתו דעל זה לא הוי משני הגמרא מידי ורצה לתרץ דניחא ליה למתני' לאסוקי טעמא דאין לדבר סוף דמהאי טעמא בחזינן דשקל נמי לא חיישינן ולמאי דפרישית דחזינן דשקל היינו שהביאתו לכאן כמו שפרש"י א"כ הא לא שייך בכה"ג טעמא דאין לדבר סוף ויש ליישב דבריו בדוחק. מיהו לענ"ד אין מקום לעיקר קושייתו דבלא"ה קשיא לי לעיקר דינא דמתניתין דאין חוששין דאיירי בלא חזינן מאי איצטריך כלל לטעמא דאין לדבר סוף פשיטא דאין חוששין אפילו בלא טעמא דשמא אכלתיה דהא לקמן דף הסמוך מסקינן דאפילו בספק על ספק לא על היינו בקעה ומפרש רש"י ז"ל דאף רבנן דמטמאו בבקעה מודו בחמץ דאין צריך בדיקה כיון דבדיקת חמץ דרבנן והתם איירי בחזינן דשקיל ואם כן כ"ש בלא חזינן דמדינא א"צ בדיקה ואף שיש ליישב לפי שיטת הר"ן ז"ל שכתב בריש מכילתין בשיטת רש"י דהבודק צריך שיבטל לאו מדין המשנה הוא אלא מתקנת האמוראים וא"כ איכא לאוקמי מתני' דהכא בלא ביטלו והוי ספיקא דאורייתא והוי לן למיחש אף בספק על לחכמים דמטמאין בבקעה ואפשר דאף בלא חזינן היה ראוי להחמיר אי לאו טעמא דא"כ אין לדבר סוף משא"כ לקמן בספק על איירי לאחר תקנת האמוראים דתקנו הבודק צריך שיבטל יפה כתב רש"י ז"ל דאף לרבנן א"צ בדיקה דתו לא הוי אלא ספיקא דרבנן. אלא שכבר כתבתי בריש מכילתין דסברת הר"ן ז"ל נראה דוחק. ועוד שהתוס' בריש מכילתין כתבו להדיא דמדין המשנה צריך ביטול ואם כן לדידהו תקשי וכמו שאבאר בלשון התוספת בסמוך. לכך נלע"ד ליישב כל הסוגיא לפי שיטת הרב המגיד ז"ל דמסברא אית לן למימר שהחמירו חכמים בספק חמץ טפי מבשאר איסורים כיון שתחלת הבדיקה לא ניתקן אלא משום ספק וא"כ מה"ט הוי לן למיחש אף בלא חזינן ואהא מסיק במתני' דאפ"ה לא החמירו יותר מדאי דא"כ אין לדבר סוף ואם כן נתיישב' ג"כ קושיית מהרש"א ז"ל דודאי אי לאו טעמא דאין לדבר סוף היה מהראוי להחמיר אף בספק ספיקא כמו בטומאה שכתבו התוספות לקמן בד"ה ספק ביאה שהחמירו בס"ס משום דמן הדין הוי לטהר אף בספק א' דאוקמא אחזקת טהרה ואפ"ה טמא ה"ה בס"ס וא"כ בחמץ נמי היה ראוי לומר כן וכ"ש למאי דפרישית במתני' דאפשר דתחלת הבדיקה בחמץ שאינו ידוע נמי ספק ספיקא הוא אימר לא הוי ואת"ל הוי אימר אכלתיה וא"כ הוי לן למיחש ג"כ שמא גיררה חולדה אלא שלא רצו להחמיר יותר מדאי דא"כ אין לדבר סוף. ולפ"ז עיקר קושיית הגמ' לא שייכא אלא אדיוקא דחזינן דשקל דנימא אכלתיה ומייתי ממדורות הגויים דאף ע"ג דבטומאה חיישינן לספק ספיקא ואפ"ה תלינן באכלתיה שקרוב לודאי הוא וא"כ ה"נ דכוותיה ואהא מסיק רבא דאע"ג דקרוב לודאי הוא אפ"ה אין מוציא מידי ודאי ממש כנ"ל נכון ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בתוספת בד"ה ואת"ל הוי כו' וי"ל דלא דמי הך ספיקא כו' ודמי לספק ביאה כו' עכ"ל. פי' דאתיא כרבי אליעזר דלקמן בדף הסמוך דמטהר בספק ביאה ונראה דלא נחתו הכא לפירושם דלקמן בשם ר"י דלר"א דמטהר בספק ביאה היינו משום דמטהר בכל ס"ס ע"ש. מיהו יש לדקדק מאי הוצרכו התוספות לידחק בכך ולאוקמא כר"א דהא בלא"ה משמע בשמעתין דפשיטא לן דאימר אכלתיה הוי ספק הרגיל כתירוצם השני מדמקשינן בסמוך ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת והיינו ע"כ משום דהוי ספק הרגיל כמו בחבר דקיי"ל דאפילו רוב ע"ה מעשרין הם וכ"ש בחבר ואף את"ל דכיון דקתני בחבר ואפילו הן בני יומן לא הוי ספק הרגיל ממש א"א לומר כן דאטו ס"ד דספק שאינו רגיל מוציא מידי ודאי הא פשיטא לן בכולא תלמודא דספק דאורייתא לחומרא וכ"ש היכא דאתחזק איסורא אלא ע"כ משום דספק הרגיל הוא וכמ"ש התוספת להדיא בפ' כל הצלמים ע"ש וא"כ ע"כ דאכלתיה נמי ספק הרגיל הוא אלא דאפ"ה אכתי לא פסיקא להו דספק אחד הרגיל עדיף מספיקי טובא דלא מהני בטומאה אפילו הן מאה ספיקי משו"ה הוצרכו לחלק מעיקרא דאימר הוי ספק גרוע ולתירוצם השני משמע להו שפיר דספק הרגיל עדיף טפי ודו"ק:

בגמרא והתניא חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות כו' ויש לי לדקדק מכאן על שיטת התוספות בדוכתי טובא דתרומת כל הפירות מדרבנן דמדאורייתא לא מחייב אלא בחמשת מיני תבואה ובתירוש ויצהר ואם כן לא הוי מקשה הכא מידי דאפשר דבתרומת פירות מדרבנן אמרינן ספק מוציא מידי ודאי ולא בדאורייתא ואף שיש לדחוק ולפרש דה"נ בבדיקת חמץ איירי נמי בדרבנן כגון שביטלו מ"מ התוספות כתבו כאן בשם הר"י דאיירי בלא ביטלו ועוד דאכתי לא הוי מקשה מידי בפרק כל הצלמים דאיירי מדאורייתא וצ"ע ליישב:

בתוס' בד"ה כדי שתהא כו' ואור"י דמתניתין איירי בשלא ביטלו דהוי ודאי דאורייתא עכ"ל. וליכא למימר דיבטלנו עכשיו דמ"מ כיון דעכשיו הוא חשש איסור חמץ דאורייתא ממילא דלא מהני נמי ביטול גרידא אלא בדיקה וביעור כמו בשאר חמץ דתקנו בדיקה וביעור ועוד יש לומר דבלא"ה ע"כ הא דמפרש ר"י דמתניתין איירי בשלא ביטלו לאו פשטא דמתניתין איירי בהכי דמהיכי תיתי דהא ר"י גופא מפרש בריש מכילתין דהא דאמר ר"י הבודק צריך שיבטל היינו מדין המשנה ואם כן סתמא דמתניתין דהכא נמי מסתמא איירי בהכי אלא דמה שמפרש ר"י דאיירי בלא ביטלו היינו אדיוקא דמתניתין דקתני אין לדבר סוף דמשמע הא חזינא דשקל חיישינן והיינו בלא ביטלו כגון שהוא אחר זמן איסורו כן נראה לי:

דף ט עמוד ב

בתוספות בד"ה ספק גררוהו וא"ת האי בור היכא קאי כו' וצ"ל דרגלי הכהן היה בר"ה כו' פותח טפח מביא את הטומאה. עיין במהרש"ל ומהרש"א שכתבו דרש"י הרגיש בזה במה שכתב סתם האי חור פותח טפח והיינו כפי' מהרש"ל שכתב שפתח החור במקום שנכנס לבור אינו פותח טפח אלא דמהרש"א כתב דהתוספות לשיטתם אזלי דלדידהו אפילו בכה"ג הוי קבר סתום ואף שדברים נכונים הם נראה לי דוחק לפרש סתימת לשון רש"י כן ומלבד כמה קושיות שקשה ע"ז. אמנם לפענ"ד אין צריך לכל זה משום דבלא"ה קשיא לי טובא על קושיית ר"י שהקשה דאי יש בו פותח טפח מביא את הטומאה לכך הוצרך לדחוק שאין בו פותח טפח שהוא נגד החוש דהא סתם חולדה וברדלס גופייהו יש בהם טפח ומכ"ש שהנפל בפיהם שיש בו פותח טפח כדאיתא בספרי פ' חוקת ומה דוחקן לפרש כן בפשיטות מצינן למימר דיש בהם טפח ואפי' הכי אינן מביאין הטומאה מחור לבור שהרי משנה שלימה שנינו פ' י"ג דאהלות חור שחררוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת שיעורו כמלא אגרוף חישב עליו לתשמיש בטפח והכא בנדון דידן שאין חור ידוע כלל ודאי דלא חישב כלל ושיעורו כמלא אגרוף של בן אבטיח שהוא שיעור גדול. ואע"ג דבפרק ג' מוכח להדיא דבחור שחררוהו שרצים נמי טפח על טפח מביא את הטומאה כדאיתא להדיא במשנה ז' אחד חור שחררוהו מים ואחד שחררוהו שרצים או מלחת כו' וע"כ בפותח טפח מיירי מדפליג ר"י דאי במלא אגרוף ר"י נמי מודה כדאיתא ריש פ' הישן אלא דמשום הא לא איריא דע"כ מתניתין אהדדי לא קשיא דההיא דפ' ג' איירי דהטומאה והטהרות שניהם באותה החור ממש והחלל טפח מאהיל על שניהם כא' ומשו"ה סגי בפותח טפח משא"כ בפרק י"ג איירי לענין שתביא טומאה מאהל לאהל ומשו"ה בעינן כמלא אגרוף כמו שמבואר להדיא סוף פרק מי שהחשיך בתוספות ובנזיר ובפרק בכל מערבין ובדוכתי טובא וכן מוכח להדיא בהרמב"ם בפי' המשניות ואם כן צדקו דברי רש"י כאן דכיון שאין אדם מאהיל על הנפל אלא על הבור תו ל"ל למימר שהחור של שרצים תביא את הטומאה מהחור לבור. ולענ"ד אפשר לומר דר"י בעל התוס' סובר דהאי חור של שרצים דשמעתין כיון דסמוך וטפל לבור ממש הוא הוי כאהל א' כדאשכחן גבי שבת דחורי רה"י הוי כדה"י אלא שדבר זה אינו מוכרח ועכ"פ דברי רש"י מבוארין מאד בפשיטות. ועפ"ז יש ליישב פי' תוספות בפרק כל הצלמים דף מ"ב שכתבו ג"כ דסתם חור שרצים יש בהם פותח טפח והמהרש"א הגיה שם ולכאורה דהתוספת התם קאי בשיטת רש"י דהכא. ובחנם חזר המהרש"א מהגירסא ראשונה ובמקום אחר הארכתי מאד בתכלית האריכות ליישב שיטת רש"י ועיין בק"א ודוק היטב:

בגמרא ומי אמרינן אין חוששין שמה גיררה חולדה והא קתני סיפא ומה שמשייר יניחו בצינעא כו'. כבר כתבתי דקשה מכאן לשיטת רוב הפוסקים דמשמע מדבריהם דהא דאמרינן לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים לא שני לן בין אחרים עובדי כוכבים לאחרים ישראל וכמבואר מלשון התוספות לעיל שכתבו דביטול מטעם הפקר וכדפרישית התם ואם כן לפ"ז לא הוי מקשה הכא מידי דהא דאמרינן אין חוששין היינו משום דאף אם גיררה הוי חמץ של אחרים ולא עבר מדאורייתא בבל יראה משא"כ הכא דקתני מה שמשייר אם כן החשש הוי בחמץ שלו ויעבור בבל יראה מדאורייתא ואף דבלא"ה כתבו התוספת הכא דעיקר הקושיא היינו ממקום למקום באותו בית עצמו אם כן משמע דאף בחמץ שלו נמי לא חיישינן אפ"ה איכא לאוקמי מתניתין בבטלו דלשיטת התוספות מדינא דמתניתין הבודק צריך שיבטל משא"כ ההיא דמה שמשייר ודאי לא ביטלו דהא שייר לצורכו. לכך היה נראה להכריח מכאן דאתה רואה של אחרים היינו דוקא של עובדי כוכבים ושל גבוה כמ"ש רש"י להדיא לעיל דף ה' ע"ב אבל בשל ישראל לא מיקרי של אחרים וכמ"ש לעיל בשם ספר תורת חיים דף ד' בסוגיא דמשכיר ושוכר ע"ש. ולשיטת התוספות צריך לומר דאשקלא וטריא דשמעתין קאי דמשמע דמפרש למתני' דאין חוששין נמי בלא ביטלו מדדייקינן הא חזינן דשקיל חיישינן וכתירוץ ראשון של ר"י ז"ל בד"ה כדי שתהא בהמתו אוכלת ועיין מ"ש שם ועדיין צ"ע ודו"ק:

בתוס' בד"ה ולא חיישינן כו' דא"כ אין לדבר סוף. פירוש דבהא לא הוי סלקא אדעתיה לאקשויי דחוששין דא"כ אין לדבר סוף ואם כן אפילו בלא מתניתין דהכא הו"מ לאקשויי מסברא אהא דקתני ומה שמשייר ואביי נמי לא הוי משני שפיר דבי"ד חיישינן דא"כ אין לדבר סוף בחששא ד"ד אע"כ דהוי ידע שפיר דהיכא דאין לדבר סוף לא חיישינן אלא דעיקר הקושיא ממקום למקום שיבדקו כמה בני אדם בפעם א' וק"ל:

בגמרא אמר אביי לא קשיא הא בי"ג הא בי"ד כו' ופרש"י דאביי מוקי למתניתין בבודק בי"ג כו'. ולכאורה פירושו דחוק דמהיכי תיתי מוקי לסתם מתניתין בבדיקה די"ג שהרי כל אדם אין בודקין אלא בי"ד. ועוד מה ס"ד דאביי אטו חולדה נביאה ועוד דאכתי בי"ד אין לדבר סוף:

ולולי פרש"י היה נ"ל דאביי מפרש מתניתין דאין חוששין כמו שפירש הרמב"ם ז"ל דאמקום שאין מכניסין חמץ קאי וקאמר דהא דלא בעי בדיקה היינו משום דאין חוששין ואהא קאמר שפיר דכיון דכל אדם בודק תחלת ליל י"ד מש"ה לא בעי בדיקה במקום שאין מכניסין חמץ כל השנה וליכא למיחש שמא גיררה חולדה בי"ג או קודם לכן דכיון דשכיח ריפתא לא מצנעא ובי"ד כ"ש דלא חיישינן שהרי כבר בדקו כולן חמציהן וחולדה לא משכחא מידי דהא מה שמשייר כל אדם תקנו חכמים דיניחנו בצינעא ואם כן א"ש מתניתין דמה שמשייר דאי לא שתקנו כן הוי חיישינן שפיר לחולדה דלמא שקלא ומשיירא משום דשכיח דמשיירא מיום ליום ולאו בודאי אכלתה אלא ספק אבל רבא דאקשה ליה אזיל לשיטתיה דמשני לעיל אמדורות הגוים אימר אכלתיה ולא מחלק בין פת לבשר ואם כן על כרחך דאימר אכלתיה הוי ספק קרוב לודאי דלא משייר כלל אף מיום ליום מדשרינן במדורות הגוים לאלתר ואם כן מקשה רבא שפיר אטו חולדה נביאה היא ואכתי אמאי יניחנו בצינעא הא ס"ס קרוב לודאי הוא אימר לא שקלה ואת"ל שקלה אימר אכלתיה כנ"ל נכון לולי שרש"י ותוספת לא פירשו כן ודוק היטב:

שם תשע ציבורין של מצה כו' היינו ט' חנויות כו'. ופרש"י דלענין בדיקה איירי ונראה לכאורה שהוכרח לפרש כן משום דכל הני פסקי הלכות אדסליק מיניה קאי בסוגיא דלעיל דאיירי לענין בדיקה ועוד דמסתמא איירי דומיא דכל הנך פסקי הלכות דבסמוך דכולהו איירי לענין בדיקה מיהו ודאי אף לפרש"י עיקר לשון דהיינו ט' חניות וכן הא דפי' אתי עכבר ושקל היינו סיפא איירי נמי לענין אכילה דומיא דחנויות דבנמצא הלך אחר הרוב א"כ בככרות נמי בט' של מצה מותרין לאוכלן בפסח. אלא דלפ"ז קשיא לי על מה שכתב הטור בשם רש"י בה' פסח סימן תמ"ו ביבש ביבש אפילו באלף לא בטיל ואסורין באכילה וא"כ אמאי אזלינן הכא בתר רוב בנמצא ואטו מי עדיף רובא דליתא קמן מרובא דאיתא קמן ובפ"ק דחולין משמע להדיא איפכא דרובא דאיתא קמן עדיף טובא וכיון דאפ"ה מחמרינן ביבש ביבש דאפילו באלף לא בטיל משום חומרא דפסח אם כן אמאי מדמינן ליה הכא לט' חניות ודוחק לומר דסוגיא דהכא אזלא דלא כהלכתא אלא למ"ד חמץ בפסח בששים וממילא ביבש ביבש בחד בתרי סגי:

מיהו בשיטת רש"י יש ליישב קצת דנהי דבכל דוכתא מדאורייתא רובא דאיתא קמן חשיב טפי מליתא קמן מ"מ הכא לענין איסור משהו דחומרא דרבנן בעלמא שייך לאסור טפי ברובא דאיתא קמן כיון דסוף סוף אוכל גוף האיסור בפסח משא"כ ברובא דליתא קמן שפיר יש לילך אחר הרוב ולומר שזה הנמצא הוא ודאי מצה וא"כ לא עביד איסורא כלל. אלא דאכתי קשה לשיטת הרי"ף ז"ל שהביא הטור בי"ד סימן ק"ט והביאו ב"י בהלכות פסח סימן תמ"ז דיבש ביבש בפסח מדינא אוסר בכל שהוא וכ' הב"י הטעם משום דבר שיש לו מתירין ואם כן האי טעמא גופא שייך הכא בט' ככרות והדרא קושיא לדוכתא אטו מי עדיף רובא דליתא קמן מרובא דאיתא קמן שהרי ככר הנמצא הוא דבר שיש לו מתירין. לכך היה נראה בזה דרש"י והרי"ף לא מפרשין סוגיא דהכא כלל לענין אכילה כיון דרבא פסק לקמן חמץ בפסח במשהו ומשמע להו דה"ה ביבש ביבש אלא דסוגיא דהכא איירי לענין בדיקה. ולפ"ז א"ש דכיון דאזלינן בתר רוב לפיכך כשעודנו בפי העכבר אמרינן דמצה הוא ומש"ה אין צריך לבדוק אחריו דהא לענין בדיקה לא שייך טעמא דדבר שיש לו מתירין כלל כנ"ל ועדיין צ"ע:

בתוס' בד"ה היינו תשע חנויות לפי מה שפי' הקונטרס לענין בדיקה לא נהירא לי כו' והכא ספיקא דרבנן הוא כו' ועוד קשה דבט' חנויות ליכא חזקת היתר כו' עכ"ל. כבר האריכו הפוסקים ראשונים והאחרונים בענין זה והאחרון הגדיל מ"ז בס' מג"ש שהרחיב הדיבור בזה בכל הסוגיא בתכלית האריכות עד שכמעט לא הניח מקום להתגדר בו והרוצה לעמוד על דבריו יע"ש לכן לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש בענין זה דלכאורה בלא"ה קשיא לי בדברי התוספות דמשום הך קושיא דספיקא דרבנן לקולא הוכרחו להוציא הסוגיא מפשטה ולפרש דאיירי כגון שלא ביטל וא"כ לא הוי דומיא דהך דבסמוך בשני צבורין דאיירי בשביטל כדמשמע מל' הגמרא ועיין מה שאכתוב בסמוך ובכה"ג גופא מפרש רש"י כל הנך דסוגיין בסמוך דאיירי בביטל וא"כ מה דוחקין לאוקמי בהכי משום הך קושיא דספיקא דרבנן ומאי קושיא אטו הא דספיקא דרבנן כלל גמור הוא בכמה דוכתין החמירו חכמים בספיקא אפילו באיסור דרבנן היכא דמסתבר להו כגון ספק מוכן כדמשמע להדיא בפ"ק דביצה דף ד' ע"ב מקמי מסקנא דרב אשי והא דמקשה התם אהא דאמרינן וספיקה אסורה אהנך אמוראי דגזרו משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו דלדידהו הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא היינו משום דהנך גזירות אין להם עיקר מן התורה כלל או משום טעמא אחרינא ע"ש במהרש"א ובתוס' ישנים ובחידושינו מ"מ ההיא דספק מוכן משנה שלימה היא וכן בכתמים דודאי אינן אלא מדרבנן ואפי' הכי החמירו בספיקן לאוסרה על בעלה וכה"ג אשכחן טובא בש"ס ובתוס' עצמם שבכמה מקומות החמירו חכמים בספק ואפי' בספק עירוב פלוגתא דתנאי בפ' בכל מערבין דף ל"ה ע"ש ובכל הסוגיא א"כ כ"ש בדיקת חמץ שיש לו עיקר מן התורה. ויותר יש לי לתמוה על קושיא השניה שהקשו התוספת דאפילו בלא ביטלו דהוי איסור דאורייתא אפ"ה לא דמי לתשע חניות לענין בדיקה משום דמוקמינן הבית בחזקת בדוק דמשמע לכאורה מדבריהם דאפילו באיסור דאורייתא לעולם מוקמינא אחזקת היתר והא ודאי ליתא דמלבד מה שהקשיתי כבר מספק מוכן וכתמים דאפילו בדרבנן מחמרינן אע"ג דאית לה חזקת היתר כ"ש בדאורייתא אלא דיותר קשה דהא ודאי גריעא הך חזקת הבית דהכא כיון דאיתרע לה הך חזקה טובא כיון שראינו שהכניס העכבר הככר לבית והככר אסור מדאורייתא איסור גמור מטעם קבוע ומ"ש מכל ספק טריפות דהיכא דאיכא ודאי ריעותא בפנינו צריך בדיקה. ולא מיבעיא לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו שפסקו האחרונים כמותו דהא דקיי"ל ספק דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן אבל מדאורייתא מותר אפילו בדליכא חזקת היתר ואפ"ה ע"כ מודו דהאי ספיקא דכל קבוע כמחצה על מחצה הוי מדאורייתא וילפינן לה מקרא דוארב לו וקם עליו כמו שפרש"י כאן וא"כ בכל האיסורים כה"ג פשיטא דחייב עליהם אשם תלוי דהוי כמו חתיכה מב' חתיכות כיון דנקבע איסורו א"כ לפ"ז פשיטא דהך ספיקא דקבוע חמיר טובא משאר כל הספיקות ודברי הב"י בכ"מ שכתב שיש להקל יותר בספק קבוע צ"ע דלהרמב"ם ודאי ליתא כדפרישית אלא דאפילו לשיטת רש"י ותוס' והרשב"א וסייעתם דכל ספיקי דאורייתא לחומרא מן התורה והיינו בדליכא חזקת היתר ולפ"ז בדאיכא חזקת היתר מוקמינן אחזקה אפ"ה ודאי לא גרע האי ספיקא דקבוע משאר ספיקות דהיכא דאיתרע לה חזקה תו לא אזלינן בתרה וכבר הארכנו בזה בקונט' הספיקות בביאור הסוגיא בפ"ק דחולין באזלינן בתר חזקה בלשון התוספות שם ואין כאן מקומו כיון דאפילו את"ל שיש לחלק בין ריעותא לריעותא היינו היכא שהחזקה להיתר היא בגוף הדבר ממש משא"כ הכא שהככר עצמו אין לו חזקת היתר ודאי סברא גדולה יש לומר דתו לא מהני חזקת הבית לאחר שכבר נעשה הספק ודאי מן התורה לענין הככר עצמו. ולע"ד אין צורך לראיות בזה אלא דמ"מ לכאורה ממקומו הוא מוכרע שיש לחלק בכך דאלת"ה תקשי לן הך מלתא דט' חנויות גופא דפשיטא לן הכא ובכמה דוכתי דמדאורייתא הוי כמחצה על מחצה ולא אזלינן בתר רובא והיינו משום דילפינן לה מדכתיב וארב לו וקם עליו ואכתי מי דמי דבשלמא התם דלענין ספק נפשות איירי ומספיקא ודאי לא קטלינן ליה דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה ומוקמינן לגברא אחזקתיה שאינו חייב מיתה מש"ה מהני ביה האי טעמא דכל קבוע לענין דלא אזלינן בתר רובא דמצרפינן האי חשיבות דקביעות לחזקה דגברא דאלים טובא ואיתרע לה רובא לגמרי משא"כ בט' חנויות דליכא חזקת היתר מנלן דהקביעות לחוד מבטל הרוב אע"כ שהטעם כמ"ש דאי לאו דקביעות לחודיה מהני תו לא הוי שייך חזקת היתר כלל דמכיון דאזלינן בתר רובא בכל דוכתי א"כ בט' ישראלים וחד עכו"ם בינייהו ודאי שישראל הרג ותו לא שייך כלל חזקת פטור דגברא דהא איתרע הך חזקה לגמרי אלא דע"כ דמטעמא דקביעות לחוד פטרתו התורה דקבוע עדיף מרובא וא"כ ה"נ דכוותיה דכיון שעיקר הספק אינו אלא על הככר בעצמו והוי ספיקא דאורייתא ואם אכלו חייבים עליו אשם תלוי אע"ג דגברא בחזקת פטור הוי קאי ומש"ה תו לא מהני חזקת הבית כלל דהא איתרע לה להך חזקה לגמרי לענין דספיקא מיהא הוי . תו קשיא לי דהא קיי"ל בפשיטות דבהיכא דסמיך בידן שאפשר לברר הספק לא מקרי ספק כלל ואם כן מהאי טעמא גופא כ"ש שיש לנו להחמיר בספק זה להצריכו מיהא בדיקה שהרי אפילו ברובא דעדיף מחזקה כתבו רוב הפוסקים בי"ד סי' א' דאע"ג דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אפ"ה יש לבודקו כשהוא לפנינו אע"ג דלא איתרע רובא וחזקת היתר כלל וכן בסכין בדוק מצרכינן ליה לכתחילה לבדוק הסכין אחר שחיטה אע"פ שהסכין בחזקת בדוק ולא איתרע וכ"ש הכא דאיתרע חזקה טובא שיש להחמיר להצריכו בדיקה לכתחלה ועוד דהא אפי' בספק טומאה בר"ה דפשיטא לן בכל דוכתי דטהור והטעם מבואר משום דמוקמינן לטהרות בחזקת היתר דנהי דברה"י לא מהני חזקת היתר היינו משום דהלכתא גמירי לה מסוטה משא"כ ברה"ר מוקמינן לה אדיניה דמוקמינן אחזקת היתר ואפ"ה אמר רבי יוחנן בפרק אין מעמידין דף ל"ז דהלכה ואין מורין כן ומסקינן שם כי אתו לקמיה דרבי ינאי אמר להו הא שיקעא דנהרי קמן זילו טבולו והטעם מבואר בזה דנהי דבטהרות מטהרינן ספק טומאה ברה"ר היינו משום דלית להו תקנתא אם נטמאו אותן משא"כ באדם דאית ליה תקנתא בטבילה לא סמכינן אחזקה דאיתרע אם כן כש"כ הכא לענין בדיקת חמץ שיש להחמיר בספק קבוע שהוא מדאורייתא להצריכו מיהא בדיקה דהא בכולהו סוגיין דהכא ולקמן ולעיל נמי גבי חזינן דשקל מדמינן בדיקת חמץ לספק טומאה. ואף שיש לחלק ולומר דבדיקת הבית יש טורח בדבר טפי מכל הנך בדיקות שהבאתי. אלא דלע"ד נראה דבדיקה דהכא לא מחייבינן לבדוק בחורין ובסדקים ובכל החדרים אלא באותו חדר לבדו דשני חדרים דינם כשני בתים וכמ"ש הב"ח בסימן תל"ט וכן מצאתי מבואר בירושלמי וכמו שאבאר עוד בסמוך וצ"ע בכל זה. העולה מתוך מה שכתבתי דלפע"ד דלאו לענין דינא קשיא להו להתוס' הנך קושיות דספיקא דרבנן וחזקה אלא דעיקר קושייתם על לישנא דגמרא דקאמר היינו ט' חנויות ואי לענין בדיקה לא שייך האי לישנא היינו ט' חנויות כיון שיש לחלק ביניהם מהנך טעמי דספיקא דרבנן וחזקה מיהו לפי מ"ש א"ש דהך מלתא דלא מהני חזקת הבית כיון שהספק הוא מחמת הככר לא ידעינן לה מסברא פשוטה אלא לבתר דאשכחן דילפינן ט' חנויות מקרא דוארב לו דמהכא מוכח דכי היכי דחזקת גברא לא מהני כיון שהספק ממקום אחר ה"ה לענין בדיקה דהכא וכדפרישית ודוק היטב:

בא"ד ונראה לר"י כו' קבעי אי שרי לאכילה אי לאו. ולכאורה יש לתמוה אם כן מאי קמ"ל היינו ט' חנויות הא מלתא דפשיטא הוא דמ"ש חנויות מכל שאר איסורין שבתורה אלא דלדוגמא בעלמא קתני ט' חנויות משום דמלתא דשכיח היא ואדרבא מסברא פשיטא שאין להקל בחמץ יותר מבנבילה ושאר איסורין דליכא אלא לאו בעלמא משא"כ בחמץ איכא איסור כרת ודוחק לומר דמשום סיפא דמלתא דבנמצא הלך אחר הרוב נקט האי לישנא דאפילו בחמץ דאיסור כרת יש לילך אחר הרוב דהא אשכחן נמי להיפך מיהו לפמ"ש בל' הגמרא יש ליישב קצת דהא גופא אתי לאשמעינן דחמץ בטל ברוב ביבש ביבש ולא אמרינן דדבר שיש לו מתירין הוא אלא שגם זה הוא דוחק וצ"ע ומה שיש לדקדק בזה בשיטת הפוסקים יבואר בק"א:

בד"ה היינו שני קופות כו' וכולהו שמעתא מיירי שהככר כ"כ גדול דליכא למימר אכלתיה עכ"ל. וכוונתם דבהאי דשתי קופות נמי אם אין הככר גדול אפי' בלא ביטל שרי מטעם ספק ספיקא ספק אי להאי על ככר של חמץ ואת"ל דעייל אימר אכלתיה. אלא דקצת מרבוותא קמאי לא שני להו בין ככר גדול לקטן ומש"ה מוקי לסוגיא דהכא כרבי זירא דבלחם ודאי משיירא וקצת מרבוותא דלא ניחא להו לאוקמי נמי כרבי זירא ומש"ה מחלקין בין חולדה לעכבר ולכאורה לישנא דגמרא מסייע להו דשביק לחולדה דסליק מיניה ונקיט לישנא דעכבר ועוד דטפי הו"ל למימר כל הך מלתא בתינוק שנטל ונכנס לבית כדאשכחן לקמן ועיין בכל זה בל' הפוסקים באריכות. אמנם לע"ד יש לי בזה עיון גדול על התוס' דפשיטא להו דהיכא שהככר קטן יש להתיר מטעם ספק ספיקא והרי הר"י בעל התוס' עצמו כתב בכמה דוכתי דהיכא שהספק א' בגוף האיסור והשני ע"י תערובת לא מיקרי ספק ספיקא ונחלקו הפוסקים בשיטתו היכא שהספק הראשון אינו אסור אלא מדרבנן וע"ז נחלק עליו ר"ת בפ"ק דביצה דף ג' בד"ה ואחרות באחרות משא"כ היכא שהספק הראשון אסור מן התורה משמע דר"ת נמי מודה אם כן בכה"ג דהכא בשתי קופות שהספק הראשון קודם שנכנסו העכברים לבתים היו שניהם אסורין מן התורה ואם כן שוב אין להתיר מטעם ספק ספיקא מכש"כ למאי דמשמע הכא דאיירי שהספק הראשון היה נודע קודם שנכנס לבתים וכן בט' ציבורים דלעיל כפי שיטת רש"י א"כ יש לתמוה על הפוסקים אמאי פשיטא להו להתיר בכה"ג מכח ס"ס דהא אפילו באיסורא דרבנן יש מחמירין בכה"ג היכא שנודע ספק הראשון תחלה קודם שנודע השני מ"מ באיסור דאורייתא לפע"ד כל אנפי שווין דאין להתיר מכח ס"ס בכה"ג ולדעתי צריך עיון גדול ליישב ואולי מקום הניחו לי מן השמים בזה מיהו בשיטת התוס' אפשר ליישב שכתבו כן לפי תירוצם השני שכתבו לעיל בד"ה ואת"ל הוה דהך ספיקא דאימר אכלתיה הוי ספק הרגיל וקרוב לודאי ומשום הכי כתבו כאן דצריך לאוקמי כשהככר גדול. משא"כ לתירוצם הראשון לא שייך לומר כן. מכל מקום על שיטת הפוסקים ודאי הקושיא במקומה עומדת:

דף י עמוד א

בגמרא אטו בדיקת חמץ דאורייתא דרבנן היא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כו' לכאורה משמע דכולה סוגיא דהכא איירי כשביטלו וכבר כתבתי דלפ"ז לא א"ש מ"ש התוס' לעיל בכוונת רש"י גבי ט' צבורין דאיירי בשלא ביטלו דנראה דוחק גדול לחלק בין הפרקים לאוקמי בבא דט' ציבורין בלא ביטל ובבא דשני ציבורין הסמוך ליה בביטל אלא דיש ליישב דהא בלא"ה הא דקאמר הכא היינו שתי קופות מוקמינן לה בתרומה דרבנן אף ע"ג שזה אינו מבואר במשנה בפי' אע"כ דמסברא ידעינן לה דפשיטא לן טובא דבתרומה דאורייתא לא שייך לומר שאני אומר א"כ לפ"ז שפיר קאמר היינו שתי קופות דכי היכי דבשתי קופות יש חילוק בין תרומה דאורייתא לתרומה דרבנן ה"נ לענין בדיקת חמץ יש לחלק בענין זה בין לא ביטלו דהוי דאורייתא ובין ביטלו דהוי דרבנן כן נ"ל בכוונת התוס' בשיטת רש"י אמנם כן מל' רש"י בעצמו בכל הסוגיא דהכא משמע דסתמא דמלתא הכי הוא דבדיקת חמץ דשמעתין היינו מדרבנן ונ"ל משום דבכה"ג דהכא שהעכבר נטל החמץ והביאו דרך בתים אפשר דאפילו ביטול אין צריך דמסתמא אין החמץ שלו דהא קיי"ל הבודק צריך שיבטל ומה שמשייר מניח בצינעא במקום שאין העכברים וחולדה יכולין ליטלו ולפ"ז הנהו ציבורין וככרות דשמעתין שמונחים בחצרות שלפני בתים או בשוק במקום גלוי אינן אלא משל אדם שעדיין לא בדק וביטל וכ"ש בהנך דבסמוך דאיירי בשני בתים או בשני ב"א דלא ידעינן אי להאי על ואי להאי על לא מיסתבר לאוקמי כשהחמץ של שניהם א"ו מסתמא איירי בחמץ דעלמא משל אחר או משל עובדי כוכבים ולפ"ז לא מבעיא לשיטת הסוברים דאין עובר בשל אחרים אפילו בשל ישראל אלא דאפילו לפמ"ש לעיל בשיטת רש"י דשל אחרים היינו דוקא בשל עובדי כוכבים אבל בשל ישראל עובר אפ"ה כיון דגלי דעתו דמסתמא לא ניחא ליה א"כ אין ביתו של אדם קונה לו בע"כ כדאמרינן בעלמא דאיסורא ודאי לא ניחא ליה דלקני כש"כ הכא לענין בדיקת חמץ יש להקל יותר לענין גילוי דעת כמ"ש הר"ן ז"ל בריש מכילתין. ואע"ג דאמרינן לעיל דבתר איסורא לא מצי לבטל דאף ע"ג שאינן שלו עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו נראה דהיינו דוקא בחמץ שלו דכיון שעבר ולא בדק ולא ביטל משו"ה עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו דומיא דבור ברה"ר משא"כ בכה"ג דהכא דעומד וצווח דלא ניחא ליה בהאי חמצו שבפי העכבר תו לא עבר עליה כיון דאנוס הוא והא דקאמר הכא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי דמשמע דביטול מיהא צריך היינו משום דאי לאו דילפינן מקרא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי אפילו בחמץ שלו ע"כ הוי מפרשינן לקרא דבל יראה ובל ימצא כפשטיה דבכל ענין עבר עליה ומכש"כ לפמ"ש הר"ן ז"ל בריש מכילתין שיש סברא לומר דמה שהחמירה התורה בבל יראה ובל ימצא היינו משום דלמא אתי למיכל מיניה משא"כ השתא כיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי דתשביתו היינו בלב א"כ כ"ש דבכה"ג דהכא אפילו ביטול אינו צריך כיון שעומד וצווח שאינו רוצה לזכות כלל בזה החמץ והו"ל כעובד כוכבים שנכנס לבית ישראל וחמצו בידו שאינו חייב להוציאו מביתו וה"ה הכא בנטילת העכבר אלא דודאי צריך לבדוק מדרבנן שמא נשארו פרורין ואתי למיכל מיניה או שימצא אח"כ הככר ויהא דעתו לזכות בו סוף סוף לא הוי אלא חששא דרבנן כן נ"ל לכאורה ועדיין צ"ע אחר זה ראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות חמץ דמשמע שמפרש הסוגיא בחמץ שלו אלא דאיהו לא מחלק בין ביטלו ולא ביטלו וכמו שאבאר בק"א בישוב לשונו ודו"ק:

בפירש"י בד"ה אחד טמא קבר מוטל בו לרחבו וממלא את כולו עכ"ל . נראה דמה שהוצרך לפרש כן לאו משום דאם אין ממלא את כולו הו"ל ס"ס דהא לענין טומאה משמע דלא שייך לחלק בין ספק א' לכמה ספיקות דברה"י דיינינן להדיא כל ספק שאתה יכול לרבות טמא כמ"ש התוס' לעיל וברה"ר אפילו בספק א' טהור אלא הא דמדמינן הכא בשני שבילין אפילו ברה"ר כשבא לישאל עליו ועל חבירו היינו משום דא"א לטהר שניהם דממ"נ חד מינייהו טמא אלא דמשום ה"ט גופא הוצרך רש"י לפרש דאיירי בממלא את כולו דאל"כ שפיר מצי לטהר שניהם כא' דבכל חד מינייהו הו"ל כספק דשמא לא נטמא שום א' מהם טומאה ודאית וכן כתב הר"ש בפי' המשניות:

בתוס' בד"ה הלך באחד מהן כו' הא דנקט טהרות כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש כאן מקום עיון למה הוצרכו לפרש כן מטעמי דנפשייהו ולחלק בין אדם לטהרות ואמאי לא מפרשי בפשיטות מהך סוגיא דפ' אין מעמידין דמחלק רבי ינאי בין אדם לטהרות דבאדם אפילו בספק טומאה ברה"ר טמא כיון דאית ליה תקנתא בטבילה וכדמשמע נמי התם בהך סוגיא גופא דאמר ר' יוחנן דספק טומאה ברה"ר הלכה ואין מורין כן מדקאמר הלכה משמע מכלל דפליגי וע"כ היינו משום דבאדם איירי ובהא ודאי פליגי רבי עקיבא ורבנן בפ"ה דטהרות וע"ש בלשון הר"ש בפי' המשניות ותיתי לי דקיימתי לכולהו מסברא דנפשאי. ולפ"ז יש לפרש בפשיטות דהא דנקט ועשה טהרות היינו לרבותא אפי' בטהרות דלית להו תקנתא בטבילה אפ"ה מדמינן להו כשבאו שניהם בבת אחת אלא דיש ליישב שיטת התוספות דלא ניחא להו לפרש מתניתין דטהרות כפירוש הר"ש משום הנך קושיות שהקשה הר"ש שם במלתא דרבי יוסי ע"ש ומתוך מה שכתבתי ממילא נתיישב מה שמקשים התוספת בסמוך דהכא מדמה ספק חמץ לספק טומאה ברה"ר ובסמוך מדמה לה לספק טומאה ברה"י ולמאי דפרישית א"ש דבדיקת חמץ ודאי יש לדמות לספק טומאה של אדם עצמו דלא שני לן בין רה"י לרה"ר למסקנא דפ' אין מעמידין היינו משום דאית ליה תקנתא בטבילה ה"ה נמי בדיקת חמץ כדפרישית בסמוך וכמו שאבאר עוד שכן מבואר מלשון רש"י בסמוך. ואחר העיון עוד מצאתי וראיתי שהתוספות בכתובות דף כ"ז בסוגיא דב' שבילין כתבו ג"כ הטעם דנקט ועשה טהרות כפירושם כאן אלא ששינו והוסיפו ליפות הטעם וכתבו דהא נהרא קמן זילו טבילו שהוא ממש לישנא דרבי ינאי בפ' אין מעמידין וזה תימא ביותר דהא לפי ה"ט שכתבו הכא והתם דמה דיש להחמיר באדם היינו משום שמא יגעו שניהם בככר א' דלפ"ז לא שייך ה"ט אלא לענין שני ב"א ולא בשאר ספק טומאה ברה"ר ובפ' אין מעמידין מבואר להדיא דמה"ט דהא נהרא קמן החמיר רבי ינאי בכל ספק טומאה ברה"ר וכן ר"י דאמר הלכה ואין מורין כן ע"ש וצ"ע ליישב דברי התוס' ודו"ק:

בפירש"י בד"ה רבי יהודה מדמי לה כו' וגבי בתים נמי אם באו לשאול זה לעצמו וזה בפני עצמו כו' כיון דבדיקת חמץ דרבנן כו' עכ"ל . יל"ד בדבריו דהא לפי ה"ט דבדיקת חמץ דרבנן הו"מ לפרש דאפילו הבא לשאול עליו ועל חבירו נמי יש להקל דכה"ג מפרש רש"י בכל הסוגיא דהכא דלענין בדיקת חמץ דרבנן מקילינן בחמץ לפסוק כדברי המיקל בשאר דוכתא בדאורייתא אם כן לפ"ז הו"מ לפרש רבותא טפי דלגבי בתים אפילו אם בא לשאול עליו ועל חבירו אפ"ה שניהם אין צריכין בדיקה כיון דמיקל רבי יהודה התם ולכאורה היה נ"ל ליישב דמשום הא לא איריא דנהי דאזלינן בבדיקת חמץ אחר המיקל היינו בדאורייתא דוקא אע"ג דאין הלכה כאותו המיקל בדאורייתא גופא כגון בשני שבילין דקיי"ל ר"י ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי אפ"ה בבדיקת חמץ מורינן כרבי יהודה אלא כיון דבאמת הך דשני שבילין גופא אפילו בבת אחת נמי לא הוי אלא מדרבנן כמ"ש התוספות בד"ה בבת אחת ואפ"ה מחמיר רבי יוסי אפילו בבא לשאול עליו ועל חבירו אם כן תו אין לחלק בין בדיקת חמץ לטהרות כיון דאידי ואידי דרבנן ומש"ה הוצרך רש"י לפרש דלא שייך להקל בחמץ דרבנן אלא לענין באו לשאול זה א"ז דומיא דטהרות דנמי לא הוו אלא מדרבנן דהא מדאורייתא בלא"ה כל ספק טומאה ברה"ר טהור כך נ"ל לכאורה. אלא דאכתי קשה דבסוגיא דכתובות משמע איפכא דהא לענין עיר שכבשוה כרקום דמחבואה א' מצילה על כולן מקשה הש"ס מ"ש משני שבילין דבבת אחת טמאין ה"נ כבבת א' דמי ומשני התם חד ודאי טמא הוא הכא מאן יימר דאיכא טומאה אם כן לפ"ז משמע להדיא דלענין בדיקת חמץ נמי אפילו בבת א' יש להקל דלא בעו בדיקה כלל מה"ט גופא דמאן יימר דאיכא חמץ. ובאמת דלכאורה לשון הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' חמץ מטין לכך דבחמץ בכל ענין אין צריך בדיקה ומצאתי בספר משנה למלך שכתב דהרמב"ם סמך אהך סוגיא דכתובות אלא דלע"ד סוגיא דהכא לא משמע כן דלפ"ז הוי במשמע דאפי' בבת א' ממש מקילינן בחמץ אע"ג דבשני שבילין ד"ה טמאין וא"כ אמאי קאמר היינו שני שבילין ולא הוי נמי דומיא דאינך דמייתי בסוגיין דמקילינן בחמץ דאיירי היכא דאשכחן במקום אחר פלוגתא משא"כ במידי דליכא פלוגתא דהא בבת אחת דלא הוי נמי אלא מדרבנן כמ"ש התוס' ואפ"ה אמרינן דטמאים אם כן אי איתא דבחמץ מקילינן טפי מה"ט דסוגיא דכתובות א"כ לא הו"ל לגמ' למיסתם ולמימר דהיינו שני שבילין אלא הו"ל לפרש. לכך נלע"ד דבדיקת חמץ לא דמי להך דכתובות דהתם לענין שבויה דרבנן כיון שיש להם חזקת טהרה ואית לן למימר דלא נטמאת שום א' מהן מש"ה מתירין כולם אפילו בבת אחת שהרי אם נטמא את כולם הוי חומרא גדולה כיון דלית להו תקנתא משא"כ הכא לענין חמץ אע"ג דאיכא למימר דאין כאן חמץ כלל מיהו עיקר דינא דסוגיא לענין בדיקה איירי משו"ה בבת אחת יש להצריך מיהו בדיקה כיון דסמיך בידן ועל זה אנו דנין לברר האיסור ומכש"כ למאי דפרישית דבדיקת חמץ דמיא לספק טומאה ברה"ר דאדם לפ"ז פרש"י עולה יפה דלא שייך להקל בחמץ אלא כשבא לשאול זה לעצמו וזה בפני עצמו דאמרינן לכל א' שא"צ לבדוק דלגבי דידיה הו"ל ספק על ספק לא על כיון דבכה"ג אשכחן ר"א דמטהר אפילו בספק טומאה ברה"י דטמא מדאורייתא ואע"ג שאם נטמא אותו אית ליה תקנתא בטבילה אפ"ה מיקל ר"ל מש"ה אע"ג דחכמים מטמאין בטומאה דאורייתא אפ"ה סמכינן אר"א מיהא בבדיקת חמץ דרבנן כנ"ל בשיטת רש"י ז"ל ודוק היטב:

שם בגמרא ספק על ספק לא על היינו בקעה. לכאורה יש לתמוה דהך מימרא לא צריכא כלל דכיון דאפילו בשני בתים בבאו לשאול זה בפני עצמו מקילינן בתרווייהו אף על גב דעכבר ודאי עייל לחד מינייהו אפילו הכי דיינינן לה כספק ביאה לכל חד אם כן כש"כ בבית אחד שיש להקל בספק על ספק לא על. אמנם למאי דפרישית בסמוך בל' רש"י א"ש דהא הך דשני בתים נמי לא נ"מ מידי לענין בדיקה אלא בבאו לשאול זא"ז דוקא דבענין אחר קיי"ל כרבי יוסי ומשום הכי הוצרך לאתויי האי דספק על ספק לא על כיון דבהך דשני בתים נמי עיקר הקולא הוא משום דלענין בדיקה סמכינן אדר"א דמטהר התם כדפרישית כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה על ובדק ולא אשכח כו' תימא אפילו לר"מ כו' כיון שבדק ולא מצא מה יעשה כו' עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב ע"פ מה שכתבתי לעיל בשם הירושלמי דכולהו בדיקות דאתיין מחמת ספק חולדה א"צ לבדוק אלא אותו בית בלבד אם כן לפ"ז שפיר מצינן למימר דלר"מ כיון שבדק ולא אשכח באותו בית צריך לבדוק פעם שנית בכל בתים הסמוכים כדמשמע לעיל בחזינן דשקל דחוששין מבית לבית וכמ"ש נ"ל מבואר מל' הרמב"ם בפ"ב מהל' חמץ בדין זה אלא דנראה מדבריו שפוסק כר"מ דלא כפר"י ויבואר בק"א:

דף י עמוד ב

במשנה ר"י אומר בודקין אור י"ד ובי"ד שחרית ובשעת הביעור. לכאורה יש לתמוה אמאי פלגינהו להנך בדיקות לג' פרקים הללו דהא לכאורה אם לא בדק בי"ד שחרית כל שעתא ושעתא זימנא הוא והכי הו"ל למימר ובי"ד עד שעת הביעור ואף למאי דס"ד דרב חסדא ורבה בר רב הונא דטעמא דר"י כנגד ג' השבתות שבתורה אי לדרשה גמורה אי לאסמכתא בעלמא אכתי היא גופא תיקשי ס"ס הא לא משכחת לה אלא שנים ליל י"ד וי"ד עד שעת הביעור וכ"ש דיש לדקדק כן אהא דאמר ר"י בברייתא כל שלא בדק בג' פרקים הללו ולכאורה נראה ליישב אם נאמר דהא דקאמר ר"י בשעת הביעור היינו שעת ביעורו מדאורייתא ואם כן איצטריך ליה למיתני הכי משום דסד"א דבהאי שעתא סובר ר"י נמי דאינו בודק מטעם דלמא אתי למיכל מיניה ואיכא חשש איסור דאורייתא קמ"ל דאפ"ה בודק כיון דאפילו אי אתי למיכל מיניה לא הוי ודאי איסור דאורייתא אלא דמלבד שזה דוחק אכתי לא אתי שפיר מאי דס"ד מעיקרא שהם כנגד ג' השבתות. לכך נלע"ד דהנך ג' פרקים דוקא נקט להו דטעמא דר"י דכיון דעיקר הבדיקה מן התורה היה ראוי להיות בשעת הביעור דהיינו בשית כדמקשה הש"ס לעיל דף ד' וניבדוק בשית אלא משום דזריזין מקדימין למצות ראוי להיות מצפרא כדמקשה נמי התם וניבדוק מצפרא אלא שחכמים תיקנו תחילת הבדיקה באור י"ד כדאמר רב נחמן ב"י לעיל בשעה שבני אדם מצויים בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה והשתא לפ"ז א"ש דלמאי דס"ד מעיקרא שצריך לבדוק בשלשתן כנגד ג' השבתות לאסמכתא אם כן תיקנוהו ג' פרקים הללו בליל י"ד מהנך טעמים דרנב"י ובי"ד שחרית דוקא דכיון שעיקר מצותו ביום שייך לבדוק בשחרית כמו בשאר מצות מטעמא דזריזין מקדימין. ועוד דבהאי שעתא נמי בני אדם מצויים בבתיהם וצריך לבדוק גם כן בשעת הביעור שהיא עיקר זמן מצותו ונראה עוד דלמאי דס"ד מעיקרא שצריך לבדוק בשלשתן לאו משום האי אסמכתא לחוד אלא משום חששא דשמא גיררה חולדה דנהי דתנינן לעיל במתניתין אין חוששין הא מסיק טעמא דאם כן אין לדבר סוף. והשתא מיהו לר"י לא שייך האי טעמא דהא ודאי יש לדבר סוף שיבדוק בשלשה פרקים הללו ותו לא וכן משמע מירושלמי דאפילו לרבנן לעולם צריך לבדוק ג' פעמים ונראה דהיינו נמי משום טעמא דחולדה אלא דחכמים לא קבעו זמן לדבר דאפי בג"פ רצופים סגי ואנן לא קיי"ל הכי משא"כ לר"י למאי דס"ד מעיקרא כנגד ג' השבתות יותר שייך לתקן בשלשה פרקים הללו מטעמא דפרישית וכה"ג נראה לי לפרש למאי דמסקינן דר"י נמי אם לא בדק קאמר אפ"ה כל הזמנים הללו דוקא קאמר תחילת מצותו צריך לבדוק דוקא תחילת ליל י"ד כדאמר אביי לעיל אדרנב"י הילכך האי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה כו' ואם לא בדק בלילה יבדוק בי"ד שחרית ובהאי שעתא נמי יהיה זהיר ליבדוק מיד בעוד שימצא בביתו ואם לא בדק בשחרית והלך לעסקיו או צורבא מרבנן שעוסק בלימודיו אין צריך להפסיק דכולי האי לא אטרחוהו רבנן כיון שיש לו שהות לבדוק בשעת הביעור ואדרבה בהאי שעתא עדיף טפי משום חששא דחולדה כיון שיש לדבר סוף דהא משעת הביעור ואילך ס"ל לר"י דשוב אינו בודק כנ"ל נכון ודו"ק:

בפירש"י בד"ה ותוך המועד בשעה ששית לאחר המועד משש שעות ולמעלה עד שתחשך עכ"ל. במנחות פירש רש"י בענין אחר דלאחר המועד היינו בתוך הפסח עצמו ע"ש ובסמוך בסוף הסוגיא אבאר ליישב דבריו דלא תקשי אהדדי:

בתוספות בד"ה ואם לא בדק כו' וקשה דלר"י כו' ולמה שינה לשונו עכ"ל. לכאורה היה נראה ליישב שיטת רש"י דבשעת הביעור דר"י היינו שעת ביעורו מדאורייתא דהיינו בסוף שש דבהאי שעתא אכתי לא גזר ר"י דלמא אתי למיכל מיניה כיון שאפילו אם יאכלנו בסוף שש ליכא איסורא דאוריית' משא"כ תוך המועד דרבנן היינו מתחילת שש שהוא מועד הביעור מדרבנן אלא דמלשון רש"י במנחות לא משמע הכי ע"ש דשעת הביעור דר"י היינו נמי בשעה ששית עצמו דסתמא דלישנא משמע דכל שעה ששית זמן ביעור מיקרי ואפ"ה יש ליישב שיטת רש"י דהא דנקט ר"י לישנא דבשעת הביעור היינו משום דבהאי שעתא לא חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה כיון שהוא עוסק בביעורו כדאמר רבא לקמן הוא עצמו מחזר עליו לשורפו כנ"ל בשיטת רש"י:

בא"ד ורש"י לא רצה לפרש כן מפני שפירש במשנה דבודקין שלא יעבור בבל יראה. כוונת התוספת כיון דעיקר בדיקת החמץ אינו אלא משום בל יראה תו לא מצינן לפרש לאחר המועד דהיינו לאחר פסח כיון דתו לא שייך בל יראה משא"כ התוס' לשיטתם דעיקר הבדיקה משום דלמא אתי למיכל מיניה . מיהו לפי מה שפירשתי לעיל בר"פ דרש"י נמי מודה דאפילו היכא דלא שייך בל יראה אפ"ה צריך בדיקה מדרבנן משום דלמא אתי למיכל מיניה אם כן לפ"ז לא שייך לפרש כשיטת התוספות בכוונת רש"י. אלא דלענ"ד לולי דברי תוספות נ"ל דאפילו משום חששא דדלמא אתי למיכל מיניה אפ"ה לא רצו לפרש דלאחר המועד היינו אחר הפסח דהא קיי"ל הלכה כר"ש דחמץ לאחר הפסח מותר לגמרי ולא מיתסר אלא מדרבנן משום קנסא בעלמא אם כן לא שייך למיחש משום ספיקא דלמא אתי למיכל ומכ"ש לפי' מהרש"ל דמתניתין בביטל מיירי וא"כ הרי כתבו רוב הפוסקים דהיכא שביטלו לא שייך האי קנסא דר"ש אפילו מאן דאוסר לא הוי אלא משום הערמה א"כ ודאי לא שייך האי חששא כן נראה לי ברור בשיטת רש"י ובלא"ה נ"ל דפרש"י מוכרח מאריכות לשון דמלתא דחכמים גופייהו דקחשבו כמה בדיקות ללא צורך כיון דלפי' התוס' בודק והולך לעולם פעם אחת כראוי. ומה שנחלקו מהרש"ל ומהרש"א אי מתניתין איירי בביטלו או בלא ביטלו דבר זה מחלוקת הקדמונים היא אי בדיקת חמץ שאינו ידוע מדאורייתא או לא ועיין בזה בסמוך:

בפירש"י בד"ה ג' השבתות שלש לשונות כו' נראה דהוצרך לפרש כן משום דלכאורה הנך ג' ד' הוו אע"כ דלא קחשיב אלא אותן ג' שנחלקו בלשונות. מיהו בירושלמי אמר רבי יוחנן דטעמא דרבי יהודא כנגד ג' פעמים שכתוב בתורה לא יראה ומקשה התם והכתיב תשביתו ומשני בעשה הוא וזה דלא כפרש"י אלא מדמייתי הכא בהדיא האי קרא דתשביתו משמע דממניניה הוא אלא דמ"מ למאי דמסיק בירושלמי דלא יראה ולא ימצא כחדא חשיב כדמסיק התם מלתא בטעמא אם כן שפיר מצינן לפרש כן בשמעתין לענין דחמץ ושאור כחדא חשיב להו והני נמי משום דמיצרך צריכי:

בגמרא מתיב ר"י כו' אלמא בשוב אינו בודק פליגי. מכאן יש להקשות על שיטת הפוסקים דבדיקת חמץ שאינו ידוע היכא דלא ביטל הוי מדאורייתא ומכ"ש לשיטת הפר"ח שרוצה להכריע כן מדאמרינן בשמעתין כנגד ג' השבתות ומשמע ליה דדרשא גמורה היא ובאמת שכן נראה מל' ירושלמי שהבאתי בסמוך. אם כן לפ"ז לא הוי מקשה הכא מידי אלמא בשוב אינו בודק הוא דפליגי אפ"ה מצ"ל דבתרתי פליגי פליגי בג' פרקים כדמשמע מלישנא דמתניתין ופליגי נמי בשוב אינו בודק כדמשמע מלישנא דברייתא ואע"ג דלא מסתבר לומר דפליגי בתרתי אפ"ה לכאורה בלא"ה פליגי נמי בשוב אינו בודק דר"י לטעמיה דשמעינן ליה דחמץ לפני זמנו משש שעות ולמעלה עובר בלאו ומלקות ומשו"ה שפיר קאמר שוב אינו בודק דמוטב שיעבור בשב ואל תעשה ממה שיעבור בקום עשה על כמה לאוין ומלקות וחכמים נמי לטעמייהו דסתם חכמים דר"י היינו רבי מאיר אם כן לא מיבעיא לשיטת הירושלמי דלר"מ חמץ לפני זמנו אינו אלא מדרבנן א"כ פשיטא דלא שייך לומר שוב אינו בודק ויעבור על עשה דתשביתו מדאורייתא משום חשש דדילמא אתי למיכל שאינו אלא מדרבנן אלא אפילו א"א דחכמים דמתניתין כר"ש ס"ל וכפירוש התוס' לקמן דף כ"ח ע"ב דלר"ש עובר בעשה דתשביתו אפ"ה לית לן למימר דשוב אינו בודק ויעבור בודאי על עשה דתשביתו משום חששא דדלמא אתי למיכל מיניה כיון דאפילו אם יאכלנו נמי לא יעבור אלא בהאי עשה דתשביתו גופא:

שם ומי גזר ר"י דלמא אתי למיכל מיניה כו' וקשיא לי לפי שיטת התוספו' בריש מכילתין דעיקר טעמא דבדיקת חמץ אינו אלא משום דלמא אתי למיכל מיניה וכתבו שם דמה שלא גזרו כן בשאר איסורים אלא בחמץ דוקא היינו משום דלא בדיל מיניה ואם כן מאי קאמר ומי גזר ר"י דלמא אתי למיכל מיניה דהא קמן דודאי גזר רבי יהודה דלמא אתי למיכל מיניה דאל"כ למה תיקנו בדיקה כלל ומאי מקשי נמי מאיסור חדש כיון דבלא"ה הוי ידע דיש לחלק בין חמץ לשאר איסורין מטעמא דחמץ לא בדיל מיניה והיינו כדמשני אביי בסמוך . ועוד שהרי התוס' לעיל בריש מכילתין לא הוצרכו לחלק בין חמץ לשאר איסורים מטעמא דחמץ לא בדיל מיניה אלא לפי מה דהוי קשיא להו מעיקרא משאר איסורי הנאה משא"כ משאר איסורים דמותרים בהנאה לא הוו קשיא להו כלל דמלתא דפשיטא היא דלא שייך למיגזר בהו כמו בחמץ שאסור בהנאה אם כן לפ"ז מאי מקשי הכא מדר"י אדר"י דמיקל בחדש ולא גזר ומאי קושיא דהא חדש מותר בהנאה וכ"ש דקשיא טפי לפי תירוץ השני שכתבו התוס' בריש מכילתין דשאני חמץ שהחמירה בו התורה לעבור על בל יראה משו"ה החמירו לבדוק ולבערו משום דלמא אתי למיכל ואם כן מאי מקשי הכא מדר"י אחדש דלא שייך ה"ט והנלע"ד בכל זה ליישב לפי שיטת התוס' שכתבו לקמן דמה שהתיר ר"י קמח וקלי היינו משום עולי רגלים וזה מוכרח לסברת המקשה גופא דהכא דאל"כ מאי מקשה מעיקרא מי גזר ר"י שמא יאכל ותיפוק ליה דודאי גזר שמא יאכל בחדש גופא דהא קאמר ר"י לקמן אבל לא גודשין ואם כן ע"כ הוי צריך לחלק דמה שהתיר ר"י בקמח וקלי היינו משום עולי רגלים אע"פ דעיקר קושיית המקשה היא משום דקס"ד דמצות ביעור חשיב מיהא כמו עולי רגלים אפילו לשיטת התוספות דמצות ביעור לא הוי אלא מדרבנן גזירה שמא יאכל דהא בביטל איירי אפ"ה חשיב כמו עולי רגלים וא"כ מקשה שפיר מי גזר ר"י שמא יאכל אפי' במקום מצות ביעור והא אשכחן ר"י דמתיר קמח וקלי אפי' משום עולי רגלים לחוד ואף על גב דעיקר הבדיקה נמי היינו משום דלמא אתי למיכל מיניה היינו במשך זמן מרובה שמא ישכח ויאכל בשגגת פסח או בשגגת חמץ אבל לעקור מצות בדיקה לגמרי משום הך חששא פורתא דשמא יאכל בשעת בדיקה לא שייך לגזור לר"י דלא גרע מעולי רגלים ואי תקשה אם כן דמקשה ע"כ הוי ס"ד הך סברא א"כ מאי מקשו התוס' לקמן אאידך קושיית הגמרא אבל לא גודשין דלמא הא דמותר לקצור משום פסידא ומאי קושיא דהא ע"כ הוי ידע המקשה דמצות ביעור הוי כמו פסידא . דאפשר דהתוס' בקושייתם הוו סברי דנהי דמצות ביעור הוי כמו עולי רגלים אפ"ה לא הוי כמו פסידא כיון דלשיטתם מצות ביעור אינה אלא מדרבנן כדפרישית וע"ז מתרצים התוס' לקמן דאפ"ה מצות ביעור הוי כמו פסידא כן נ"ל בשיטת התוס' ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת רש"י דתחלת הבדיקה לאו משום שמא יאכל לחוד אלא שלא יעבור בבל יראה דאפשר דהוי מדאורייתא כדפרישית בריש מכילתין אם כן מקשה הש"ס שפיר מי גזר אפילו במקום ביעור דודאי לא גרע מעולי רגלים ואפילו כמו פסידא כנ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

דף יא עמוד א

בגמרא אמר רבא דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא. לכאורה יש לתמוה דמה ענין קושיא זו דרבנן אדרבנן אדאביי טפי מלשינויא דרבא גופא דמשני מעיקרא דטעמא דחדש משום שינוי אם כן כ"ש דקשה דרבנן אדרבנן כיון דאפילו ע"י שינוי אסרו רבנן חדש משום גזרה דלמא יאכל וחמץ לא גזרו כלל מיהו בזה נ"ל דבהא דמשני לעיל שאני חדש לא גרסינן רבא אלא רבה מדהשיב לו אביי תלמידו כדאשכחן בכמה דוכתי וכן הוא בנוסחא שלפנינו במס' מנחות ובהאי קושיא דהכא גרסינן רבא ואם כן לפ"ז שפיר קאי קושיא דרבא בין אשינויא דרבה ובין אשינויא דאביי אלא דאכתי קשה אמקשה דלעיל בתחלת הסוגיא דפריך מי גזר ר"י ומאי קשיא ליה דר"י אדר"י טפי מדרבנן אדרבנן ויותר קשה דמאי מקשה רבא אהנך שינויי דלעיל דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא דכיון דרבא גופא מסיק ה"ט דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו א"כ מעיקרא מאי קשיא ליה דלמא רבה ואביי גופייהו נמי אית להו ה"ט ומש"ה לא קשיא להו דרבנן אדרבנן ועוד דכל האי לישנא דמסיק רבא דר"י אדר"י ל"ק כדשנינן לישנא יתירא הוא ולענ"ד ליישב בענין זה היינו על דרך שכתבתי לעיל בשיטת רש"י דמעיקרא לא קשיא ליה דרבנן אדרבנן דשפיר ידע דרבנן לטעמייהו דלפני זמנו אינו עובר בלא כלום ואפשר דהוי מדרבנן ואפילו את"ל דהוי מדאורייתא והיינו בעשה דתשביתו כמ"ש התוס' לקמן דף כ"ח בד"ה ר"ש אומר מ"מ ודאי לא אלים הך ספק דשמא יאכל ויעבור בעשה דתשביתו ממה שיעבור בידים כל שעה ושעה הך עשה דתשביתו גופא והיינו לפי פירש"י דלעיל דאיירי בלא ביטלה משא"כ השתא דמקשה אביי מהאי דקוצרין ומשני חדש בדיל מיניה דלפ"ז פליגי ר"מ ור"י בסברות הפוכות א"כ קשה מאי דוחקא לאוקמי בהכי אמאי לא משני בפשיטות דהאי דקוצרין היינו משום פסידא דהא ע"כ דהכי הוא דאל"כ תקשה דר"מ אדר"מ בחדש גופא דאוסר בקמח וקלי ומתיר בקוצרין בית השלחין אע"כ משום פסידא אם כן לר"י נמי איכא לאוקמי בהכי אלא ע"כ דהא דלא ניחא ליה לאביי לאוקמי בהכי היינו משום דפשיטא ליה דמצות ביעור הוי כמו פסידא משום דמשמע ליה לאביי דמתניתין ע"כ בלא ביטלו איירי כדפרישית דאי בביטלו מ"ט דרבנן דאמרו דבודק לאחר המועד והיינו לאחר המועד ממש ולא ניחא ליה לאביי לפ' דלאחר המועד היינו עד שתחשך דא"כ תוך המועד היינו שעת הביעור אם כן למה שני בלישניה דלר"י קרי ליה שעת הביעור ולרבנן תוך המועד כמו שהקשו תוס' לעיל דמשו"ה מפרשו דתוך המועד ולאחר המועד היינו ממש ולפ"ז ממילא דבלא ביטלו איירי דאי בביטלו למה יבדוק לרבנן לאחר המועד דמסתמא דרבנן דמתניתין כר"ש ס"ל דקיי"ל כוותיה דחמץ לאחר זמנו אינו אלא משום קנסא והיינו בלא ביטלו דוקא כדפרישית ואם כן מקשה רבא לאביי שפיר דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא אע"כ דהא דלא קשיא דר"מ אדר"מ כדמסיק רבא היינו משום דמחזר עליו לשורפו אם כן א"ש הא דקאמר דר"י אדר"י ל"ק כדשנינן והיינו כדשנינן מעיקרא הא דמתיר ר"י בקמח וקלי היינו ע"י שינוי והא דמתיר בקוצרין בית השלחין היינו משום פסידא והא דלא חשיב מצות ביעור כמו פסידא היינו משום דבביטל איירי והא דמצרכו רבנן לבדוק לאחר המועד היינו עד שתחשך והא דשני בלישניה דלר"י קרי ליה בשעת הביעור היינו משום דכיון דטעמא דרבנן דלא גזרו שמא יאכל היינו משום דמחזר עליו לשורפו והיינו משום דר"מ לטעמיה דלפני זמנו אינו עובר בלא כלום אלא מדרבנן משום עשה דתשביתו משו"ה מהני ה"ט דמחזר עליו לשורפו משא"כ בתוך המועד דאיכא לאו וכרת לא מהני אם כן לפ"ז ר"י נמי לטעמיה דמשש שעות ולמעלה נמי עובר בלאו ומשו"ה לא מהני ליה ה"ט דמחזר עליו לשורפו משא"כ בשעת הביעור שהיא בשעה ששית כיון דליכא אלא איסורא דרבנן מש"ה שרי ר"י מטעמא דמחזר עליו לשורפו ומש"ה משני בלישניה לקרותה בשעת הביעור כיון שעיקר ההיתר תלוי בכך שמחזר לבערו ולשורפו וכדפרישית במתני' כנ"ל נכון בישוב הסוגיא לפי שיטת רש"י. וממילא דלפ"ז צדקו יחדיו שיטת רש"י דמפרש כאן במשנתינו דלאחר המועד היינו עד שתחשך כיון דהכא בפסחים קאי שהוא עיקר מקומו לדיני בדיקת חמץ לכך מפרש הדין לפי המסקנא דרבא דאוקמי בהכי וכדפרישית משא"כ במנחות דלא מייתי הש"ס כל השקלא וטריא אלא אגב גררא דמתני' דהתם משו"ה מפרש רש"י דלאחר המועד היינו בתוך הפסח ולא ניחא ליה לפ' עד שתחשך כמו שפירש כאן כיון דלמאי דס"ד דרבא מעיקרא ולדבריו דאביי אי אפשר לפרש כן אם כן אמאי שני בלישניה לקרותו בשעת הביעור במאי דלא אסיק אדעתיה הך סברא דמחזר עליו לשורפו משו"ה מפרש בענין אחר כדרך רש"י בכמה מקומות שמפרש המשנה לפי השקלא וטריא אף דלא נשאר במסקנא והא דמפרש רש"י לאחר המועד בתוך הפסח עצמו ולא לאחר המועד ממש היינו משום דבתוך הפסח הוי מילתא דפסיקא משא"כ לאחר המועד תלינן לקמן דף כ"ט בפלוגתא דתנאי ואמוראי דרבא הוא דמוקי לה לר"ש משום קנסא וכמו שאבאר שם באריכות ע"ש ודוק היטב:

שם דרבנן אדרבנן ל"ק מתוך שמחזר עליו לשורפו כו' ויש לדקדק תינח בחמץ דשייך האי טעמא אבל אכתי קשיא דרבנן אדרבנן מ"ש חדש דגזרינן לכ"ע שמא יאכל כדקתני אבל לא גודשין אע"ג דמותר בהנאה וליכא אלא לאו גרידא ומ"ש מכל איסורין שבתורה כגון חלב דאיסור כרת וערלה ובשר בחלב וכלאי כרם דאסורין בהנאה אפ"ה מותר לשהותן ולהתעסק בהן ולא גזרינן שמא יאכל ויש ליישב לפי תירוץ ראשון שכתבו תוס' לעיל בריש מכילתין דלא שייך לגזור לשמא יאכל אלא בדבר שאין איסורו איסור עולם כגון חמץ ואם כן לפ"ז שייך ה"ט נמי בחדש משא"כ בשאר איסורין אלא דאכתי לתירוץ השני של התוס' שכתבו שם בריש מכילתין דשאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה א"כ הקושיא במ"ע דאכתי מ"ש חדש דגזרינן לכ"ע מכל שארי איסורין ונראה דהתוס' לעיל בתירוצם השני הוצרכו לטעמא דבל יראה היינו משום דבחמץ לא פסיקא להו דאין איסורו איסור עולם דהא לר"י דאוסר לאחר זמנו הוי איסורו איסור עולם לכך הוצרכו נמי לטעמא דבל יראה אבל לענין הסברא דאיסורו איסור עולם אכתי קיימא התוס' לפי האמת כי היכי דלא תקשה מחדש אשאר איסורין כנ"ל ודו"ק:

שם וכל היכא דלא בדיל מיניה מי גזר ר"י כו' והתנן לא יקוב אדם כו'. לכאורה שזה סותר במ"ש לעיל דהא דאמר רבא דר"י אדר"י ל"ק כדשנינן היינו כדשנינן מעיקרא משום דבחדש איכא שינוי אם כן לפ"ז צ"ל דהא דתני הכא לישנא דלא בדיל מיניה לא קאי אלא לשינויא דאביי דוקא וזה דוחק אלא דבאמת ל"ק מידי דהא בלא"ה הך לישנא דלא בדיל מיניה לישנא יתירא הוא דבפשיטות הו"ל לאקשויי מי גזר ר"י לשמא יאכל הא תנן לא יקוב ור"י מתיר אלמא אפילו בשבת דחמיר אפ"ה לא גזר ואף ע"ג דלא בדיל מיניה ועוד דטפי הו"ל לאקשויי דר"י אדר"י מחדש דקתני אבל לא גודשין אלמא אפי' בחדש דקיל טובא וכיון דלא בדילי מיניה גזר כ"ש שבת אלא ע"כ דבאמת לקושטא דמילתא לא שייך כלל הך קושיית הגמרא השקלא וטריא דלעיל ובפשיטות הוי מצי לאקשויי אמתניתין אבל לא גודשין ולא נקיט הכא אלא אגב גררא ולאלומי הקושיא דאפילו באיסור שבת דחמיר ולא בדיל מיניה אפ"ה לא גזר ר"י ועוד דבלא"ה הך סברא לחלק בין בדיל ובין לא בדיל ע"כ סברא מוכרחת היא לפמ"ש התוספות בריש מכילתין דעיקר בדיקת חמץ הוי משום גזרה דהחמירו בו משום דלא בדיל מיניה וכבר כתבתי דע"כ רש"י נמי מודה בהא כדפרישית בריש מכילתין כן נראה לי ואין להאריך יותר ודו"ק:

בפירש"י בד"ה ואפילו היא של חרס כו' והתניא וכו' והמסתפק חייב משום מכבה עכ"ל. ולכאורה מהך ברייתא לא משמע מידי דהא דקתני והמסתפק חייב משום מכבה לא אתיא אלא כר"י דאמר משאצל"ג חייב עליה משא"כ לפמ"ש רוב הפוסקים דקיי"ל מלאכה שאצל"ג פטור אם כן מסתמא אית לן לאוקמא רבנן דמתניתין לא יקוב אליבא דהלכתא אלא דלפ"ז הוי פלוגתא דרבנן ור"י סברות הפוכות דהא ר"י מחייב במלאכה שא"צ לגופה ומתיר הכא מיהו למסקנא לדברי התרצן א"ש דאדרבה אזלי לטעמייהו דכיון דלרבנן ליכא אלא איסורא דרבנן מש"ה גזרו דלמא אתי למיכל מיניה ור"י לטעמיה דמחייב במלאכה שא"צ לגופא מש"ה לא גזר משום חומרא דשבת מיבדל בדיל. והשתא אתי שפיר נמי הא דמקשה הש"ס בתר הכי ורמי שבת אשבת ולכאורה לא שייך הך קושיא הכא אלא במסכתא שבת גופא אבל למאי דפרישית אתי שפיר דודאי לא שייך להקשות משניות דשבת אהדדי דלא שייך כלל להשוות גזירות חכמים זו לזו כמ"ש התוספות בכמה דוכתי וכדאיתא נמי להדיא במשנה דמס' ידים דאין למידין דברי סופרים מד"ס אלא דעיקר הקושיא הכא במאי דמסקינן דר"י דמתיר היינו משום חומרא דשבת דמיבדל בדיל אם כן מקשה שפיר אמאי גזר ר"י גבי חבל הא מיבדל בדיל הא בקשירה ודאי איכא איסורא דאורייתא וחיוב סקילה ורבנן אדרבנן נמי קשיא דהא רבנן גזרו אפילו במידי דקיל לענין שבת במתניתין דלא יקוב ואשכחן נמי דכ"ש דגזרו רבנן היכא דאיכא כרת דחמיר והיינו למאי דפרישי' בשיטת רש"י דמפרש לאחר המועד היינו עד שתחשך והיינו משום דבתוך המועד מודו רבנן דגזרינן לשמא יאכל משום דאיכא כרת אפילו במקום מצות ביעור א"כ ממ"נ קשיא מהאי דחבל מ"ט לא גזרו כנ"ל ודו"ק:

בגמרא וכל היכא דבדיל מיניה מי גזר ר"י והתניא בכור שאחזו דם וכו' אף ע"ג דבלא"ה גזר ר"י אף אמאי דבדיל מיניה בחדש גופא דקתני אבל לא גודשין אפ"ה מקשה שפיר וכל היכא דבדיל מיניה מי גזר ר"י אפילו היכא דאיכא פסידא מדקתני קוצרין א"כ אמאי גזר בבכור הא איכא נמי פסידא כמ"ש תוס' אליבא דרבי מאיר וק"ל:

דף יא עמוד ב

במשנה ר"מ אומר אוכלין כל ה' כו' ר"י אומר אוכלין כל ד' כו'. בירושלמי מפרש דר"מ סובר דמתחלת ז' עד הלילה לא הוי אלא מדבריהם משום גדר ואסרו בששית מפני שמתחלפת בשביעית ולא משום גדר לגדר ר"י סובר מדאורייתא כו' ע"ש נמצא דלפ"ז מצינן למימר דר"י אוסר בששית מדבריהם משום גדר ואסרו בחמישית מפני שמתחלפת בששית אם כן לפ"ז משמע אליבא תלמודא דידן לא נחית להכי בין שינויא דאביי ובין לשינויא דרבא לקמן דמדברי שניהם נלמד פלוגתא דר"מ ור"י היינו משום טעות לחוד:

שם ותולין כל חמש כו' פירש"י דהיינו שאינו אוכל אבל מאכיל לבהמתו. וקשיא לי כיון דטעמא דר"י משום טעות אם כן מה בין איסור אכילה לאיסור הנאה דהא תרווייהו אסורין מדאוריית' ואין לוקין עליהן עד הלילה וכמ"ש התוס' להדיא לקמן (דף כ"ח ע"ב ד"ה וחד) דאפילו לחזקיה אליבא דר"י לפני זמנו אסור בהנאה מדאורייתא ויש ליישב דנהי דר"י סבר דאדם טועה ב' שעות לאו דרובא דאינשי טעו אלא מיעוטא או מיעוטא דמיעוטא חיישינן לטעות נמצא לפ"ז לא רצו חכמים להחמיר בכה"ג אלא לענין אכילה דהוי כלכתחלה משא"כ לענין איסור הנאה לא החמירו כ"כ כיון דאיכא פסידא אלא דלכאורה דלפ"ז הוי כמו סברות הפוכות דהא בעלמא אשכחן דר"מ חייש טפי למיעוטא ואפשר דבזה אנו צריכים גם כן לשיטת הירושלמי דר"מ סובר דשביעית גופא אינה אלא מדבריהם ומש"ה לא חייש למיעוטא משא"כ לר"י דמתחלת שביעית הוא מדאורייתא מש"ה מחמיר טפי וחייש למיעוטא לענין אכילה דהוי כלכתחילה כדפרישית כן נ"ל ודוק היטב:

בפירש"י בד"ה ושורפין בתחלת שש דהא ודאי רובא טעו בין שש לשבע עכ"ל. נראה דמ"ש רש"י דהא ודאי רובא טעו מוכח להדיא מסוגיא דשמעתין לענין עדות אחד אומר בשתי שעות וא' אומר בשלש עדותן קיימת והיינו דקטלינן ליה אם כן ע"כ משום דרובא טעו כדאמרינן לענין דרובא טעו בעיבורא דירחא דמשום מיעוטא לא אמרינן עדותן קיימת למיקטל גברא אם כן יפה כתב רש"י כאן דודאי רובא טעו אלא דאכתי מאי שלא פי' רש"י כן לעיל במילתיה דר"מ ור"י דאמרו נמי דשורפין בתחלת שש אלא דהתם אפשר אפי' משום מיעוטא דטעי אית להו דשורפין משא"כ הכא דאיירי אליבא דר"ג דמחלק בין חולין לתרומה משום דבתרומה אסור להפסיד קדשים בידים כל זמן שיוכל לאוכלן דאפ"ה אמר ר"ג דשורפין אפילו תרומה בתחלת שש א"כ ע"כ היינו משום דרובא טעו דאל"כ לא היינו מפסידין התרומה בידים כנ"ל וק"ל:

בגמרא תנן התם אחד אומר בשנים בחדש כו' עדותן קיימת ופירש"י כיון דהושוו שניהן לומר בשלישי או ברביעי וכשבודקין איזה יום בחדש כו' עכ"ל. ולכאורה שינה רש"י מסדר לשון המשנה דבתחלה היו בודקין בכמה בחדש ואח"כ באיזה יום הנראה מזה שאין מוקדם ומאוחר בדבריו אלא דרש"י ז"ל בא ליישב קושיית ריב"א דמאי עדותן קיימת הא אילו בדקינן בהני סהדי לכך מפרש רש"י דכיון שהשוו שניהן אח"כ לומר שהיה בשלישי או ברביעי אם כן היינו דיוקא דדייקינן בהנהו סהדי דמסתמא א' מהן טעה בעיבורו של חודש כן נ"ל ועיין מה שאכתוב בזה בל' התוספות:

רש"י הואיל ויש טועין בכך כו' לכאורה לשון רש"י אינו מדוקדק דהא לקושטא דמלתא אמרינן בר"פ בן סורר דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא דאל"כ לא הוי עדותן קיימת למיקטל גברא מספיקא ואם כן מה זה שכתב רש"י הואיל ויש טועין דמשמע מיעוטא הוא דטעי ונלע"ד הכל עולה בקן א' דהא דאמרינן דרובא דאינשי טעי אי אפשר לפ' הסברא כפשטן דמאי סברא היא זו דמהיכי תיתי יטעו רוב העולם לומר בהיפך ממה שהוא ועוד דאם רוב העולם טועין הו"ל למימר אינו יודע ויהיה עדותן בטילה דמה לי לצרה זאת ואי חשדינן ליה כמשקר במזיד כדי שיהא עדותן קיימת להרוג את חבירו הרי אינו יודע מה בלבו של חבירו אולי יאמר חבירו להיפך כמו שהאמת ואי חשדינן ששניהם קמשקרין אדרבה היה להם לכווין עדותן אע"כ דודאי באמת א' מהן אינו יודע בודאי עיבורא דירחא אלא מאי שאומר בשלישי או ברביעי היינו מפי השמועה דרובא דעלמא שאינן זריזין לא בקיאי כלל ואמרו מאומד אלא דמ"מ דבעדות שמסורה לזריזין מיעוט הוא דטעי אפ"ה עדותן קיימת כיון שכיוונו עדותן ליום א' בג' או בד' לימי השבוע כנ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה זה ידע בעיבורו של חדש כו' והקשה ריב"א מה אילו דייקינן כו' דהכי פריך בסמוך. ולכאורה אין הדמיון עולה יפה דבשלמא לקמן פריך רבא שפיר אמילתא דאביי ומה אילו דייקינן בהני סהדי כו' האיך ניקטול מספיקא כיון שיש תקנה בדבר לשאלו בכמה בשעה לא מיבעיא ללישנא קמא דאביי אליבא דר"מ אין אדם טועה ולא כלום אלא דאין אנו יודעין מה בלבו אם מתכווין לסוף שעה שנייה או לתחלת שעה שלישית אם כן פשיטא שיש לנו לשאלו אלא אפילו לאידך לישנא דטעמא משום דאדם טועה אפ"ה יש לנו לשאלו דשמא יאמר איני יודע ותיבטל העדות וליכא למימר א"כ נפישא ליה טפי מז' חקירות הא ליתא דאכתי תיקשי אקרא גופיה ליבעי שמונה חקירות והיינו בכמה בשעה וטפי הו"ל למימר דבאיזה יום אין צריך לשאלו כיון שכיוונו שניהם בכמה בחדש וטפי הו"ל לאוקמי דז' חקירות בכמה בשעה משא"כ הכא לענין הטעות בעיבור של חדש מה יתן ומה יוסיף הך חקירה כיון דאנו אומרין דבאמת אינו יודע אלא שאומר מאומד א"כ מסתמא אם נשאל אותו יאמר כמו בראשונה (ויש ליישב קצת לשיטת רש"י בסמוך) אלא דבר מן דין יש לתמוה יותר על קושיית ריב"א שיש לשאול אותו אם יודע בעיבורא של חדש ומאי קושיא דלמא אה"נ דשיילינן ליה בתר הכי שהרי כל המרבה לחקור הרי זה משובח ואמרינן נמי מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים אלא כיון דאינה מן מניין החקירות כיון שאין החקירה זו בפני עצמה אלא לפ' דבריו הראשונים ואין בדיקה זו מביאה לידי הזמה יותר ממה שאמר בראשונה כיון דלעולם עדותן קיימת וצ"ע:

בא"ד מ"מ שפיר מוכיח בפרק בן סורר כו' מיד הו"ל מוכחשים וכי הדר ומכוונים ליום א' הו"ל חוזר ומגיד עכ"ל. ולפ"ז צ"ל מה שמוכח בפ' בן סורר דאזלינן בד"נ בתר רובא לאו מדכתיב בקרא ז' חקירות ילפינן לה דהא איכא למימר דשאלינן להו תחילה באיזה יום ואח"כ בכמה בחדש דבכה"ג לא משכחת דהוו מוכחשין דליהוי חוזר ומגיד אלא ע"כ דדיוקא דרבינא התם דשמעינן מיהו במתני' דהיו בודקין דאזלינן בד"נ בתר רובא מדנקט להו ז' חקירות בהאי סידרא תחלה בכמה בחדש ואח"כ באיזה יום אלמא דפשיטא ליה לתנא דמתניתין דאזלינן בד"נ בתר רובא וכה"ג מייתי נמי התם רבי ירמיה מדפתי ראיה ממתניתין דבת שלש ויום א' וע"כ לאו מקרא דייק לה אלא ממתני' (מיהו לקמן משמע אפי' בלא הכחשה שייך חוזר ומגיד בתוך כדי דיבור ודו"ק):

בגמרא אמר אביי כשתמצא לומר לדברי ר"מ אין אדם טועה ולא כלום. לכאורה יש לתמוה האיך אפשר לומר כן אטו כ"ע אברהם אבינו הוו שאצטגנינות גדולה היתה בלבו לכוין עתות הרגעים הא אפילו משה ודוד לא הוו ידעי כדאיתא בברכות ונראה לי דהא דאמר הכא אין אדם טועה ולא כלום היינו בכה"ג גופא דאיירי בה מתניתין דז' חקירות דאי איתא שא' מן העדים לא היה יכול לכוין השעה או כמה בשעה א"כ היה לו לומר איני יודע ותהיה עדותן בטילה אלא ע"כ שבודאי יודע לכווין קרוב לסוף השעה שנייה קרוב לתחלת שעה שלישית:

מיהו בעיקר מימרא דאביי לישנא דאמר כשתמצא לומר כו' יש לדקדק מי הכריחו לפ' כן פלוגתייהו כיון דאיכא לאוקמי פלוגתייהו בפשיטות לענין טעות כדאשכחן במתניתין דהכא דלר"י אדם טועה יותר מלר"מ אפילו את"ל דאביי פשיטא ליה לחלק בין חמץ לעדות לקמן בשמעתין אפ"ה לא שייך שפיר לשון כשתמצא לומר ופירש"י כשתדקדק בדבריהם והנלע"ד משום דלא משמע ליה לאביי כלל לומר דפליגי לענין טעות דא"כ איפכא שמעינן להו דהא ודאי רובא דאינשי לא טעו כולי האי אלא מיעוטא וא"כ לר"י דאדם טועה יותר מסתמא היינו מיעוטא ואם כן למאי דקיי"ל כר"י לגבי ר"מ הוי משמע דחיישינן טפי אפילו למיעוטא דמיעוטא ובכמה דוכתי בש"ס משמע דר"מ חייש למיעוטא ולא קיי"ל כוותיה בשלמא לענין חמץ לא הוי סברות הפוכות והיינו מטעמא דפרישית במתניתין בשיטת הירושלמי דר"מ לטעמיה דחמץ מו' ולמעלה לר"מ מדבריהם ולר"י מדאורייתא משא"כ הכא דלא שייך לומר כן לכך הוכרח אביי לפ' טעם פלוגתתן בענין אחר דהא דר"מ לא חייש הכא למיעוטא דטעי היינו משום דבכה"ג אין אדם טועה ולא כלום מדלא אמר איני יודע כדפרישית כנ"ל נכון ודו"ק:

דף יב עמוד א

בתוס' בד"ה באיזה יום תימא כיון שכבר כיוונו יום א' לחדש כו' עד סוף הדיבור . בר"פ היו בודקין כתב רש"י ז"ל לתרץ קושיא זו בענין אחר הא דשיילינן להו באיזה יום היינו משום שעי"כ יוכלו לבא לידי הזמה יותר דאפשר שעדי הזמה לא ישימו על לבם לכווין יום החדש אם לא ע"י החקירות של איזה יום בשבת עי"כ יזכרו גם כן איזה יום בחדש ומהרש"ל כתב שם דאפילו בלא"ה הוי מצי רש"י לפ' דאי לאו חקירה באיזה יום לא הוי שייך תורת הזמה בחקירה לכמה בחדש אם יכחישו העידי הזמה זה את זה זה אומר בב' וזה אומר בג' דהוי מצי למיתלי דחד מנייהו טעי בקביעא דירחא כו' ע"ש. ומהרש"א ז"ל השיגו וכ' דא"כ בצרי להו מז' חקירות לפ"ז הוי שייך הך קושיא גם כן על תירוץ הב' שכתבו התוס' כאן אלא דבאמת עיקר דברי מהרש"א אינם מובנים לי כלל דהא בלא"ה ודאי לא סגיא בחקירות דאיזה יום לחוד כיון שעדיין אין כאן הגדה אם נעשה בתחלת החדש או בסוף החדש באותו יום מימי שבת עצמו נמצא דלפ"ז שפיר הוי בכמה בחדש מן ז' חקירות דמחקירה דאיזה יום לבד היו מזימין צריכין לומר עמנו הייתם בכל אותן הימים מימי השבת של כל אותו חדש אלא דעיקר כוונת התוס' כאן היינו אם לא יכחישו זה את זה בחקירה דכמה בחדש וע"ז כתבו שני תירוצים וכוונת תירוץ השני דאפ"ה לעולם צריך לישאל באיזה יום אם יכחישו זא"ז בימי החדש אבל כבר כתבתי דמסדר לשון המשנה משמע שבתחלה היו שואלין בכמה בחדש ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אם כיוונו עדותן בימי החדש למה שואלין אותו באיזה יום וכיון שתירוץ זה דוחק ותירוץ ראשון גם כן דוחק כמו שכתב מהרש"ל ז"ל כאן לכך הוכרח רש"י לפרש בפ' היו בודקין בענין אחר כנ"ל ודוק היטיב:

בגמרא אלא אמר רבא לדברי ר"מ אדם טועה שתי שעות ולדברי ר"י כו' כאן ודאי יש להקשות מה שהקשיתי לעיל דהכא משמע דלר"י אדם טועה יותר מלר"מ אף ע"ג דאותן שטועין יותר הוי מיעוטא דמיעוטא ובעלמא איפכא שמעינן ר"מ חייש טפי למיעוטא ונ"ל ליישב משום דבלא"ה הא מסקינן ביבמות בר"פ האשה שהלכה דהיכא דאיכא רובא בהדי חזקה לא חייש רבי מאיר למיעוטא ואם כן שפיר איכא למימר דבהא קמיפלגי דר"מ דאמר עדותן בטילה היינו משום דחזקת גברא מסייעא לרובא דלא טעי ומשו"ה לא קטלינן עלייהו דהא בחזקת שאינו חייב מיתה הוי מעיקרא ור"י סבר דטפי אית לן למיזל בתר חזקת עדים ומוקמינן להו בחזקת כשרות שאינן משקרין ובודאי טעה והא דאלים ליה ר"י חזקת עדים טפי מחזקת גברא היינו משום דחזקת גברא מיהו אתרע משא"כ חזקת עדים לא אתרע כלל כיון דאיכא למימר דטעי כן נראה לי נכון ודו"ק:

דף יב עמוד ב

בתוספות ד"ה אימתי שלא בשעת ביעורו פי' הקונטרס שלא בשעת ביעורו בשש כו' וקשה לר"ת היכי ימתין כו' ועוד דמנותר יליף כו' ומפרש ר"ת עס"ה. ולענ"ד נראה לי ליישב שיטת רש"י מה שהקשה ר"ת האיך ימתין לבערו עד תחלת שבע הא גזר ר"י לשמא יאכל נראה דלא קשה מידי דנהי דחייש ר"י לשמא יאכל אפילו היכא שמחזר עליו לשורפו היינו דוקא בשעת בדיקה שטרוד בבדיקה לחפש בכל המקומות חיישינן שפיר שמא ימצא גלוסקא יפה וישכח ויאכל דרך מתעסק משא"כ הכא שכבר בדק ומצא והצניע החמץ וא"כ כשיטלנו בתחלת שבע כדי לבערו ממש להטילו לים לאלתר או לזרותו לרוח תו לא שייך כלל הך חששא דשמא יאכל. ומה שהקשה עוד דלעיל קרי ליה תחלת שש שעת הביעור והכא קרי ליה שלא בשעת ביעורו נראה נמי דלא קשה מידי דלעיל דלענין בדיקת חמץ דרבנן איירי שפיר קרי ליה שעת הביעור כיון שהוא שעת הביעור של רוב העולם משא"כ הכא דמלתיה דר"י לענין שריפה איירי דאיירי מדינא דאורייתא שפיר אמר אימתי הוי מדאורייתא בשריפה שלא בשעת ביעורו והיינו מתחלת שש דהוי מדאורייתא שלא בשעת ביעורו:

אמנם הקושיא שלישית שהקשה ר"ת כיון דר"י מנותר יליף ממילא משמע איפכא כמו שמפרש ר"י באמת וכתב דהכי איתא בירושלמי נ"ל דאדרבה מאותו הירושלמי גופא נראה להדיא לפרש הך ברייתא דהכא כפי' רש"י דהכי איתא בירושלמי תני עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכל דבר משהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה ואתיא כר"י אית תנויי תני עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה משהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכל דבר ואתיא כרבנן עכ"ל הירושלמי והדבר ידוע דבתלמודא דידן בכולה מכילתין לא אישתמיט ולא אשכחן דפליגי ר"י ורבנן בסברות הפוכות לגמרי מהיפך להיפך בענין ביעור החמץ אימתי דינו בשריפה ואימתי בכל דבר לכך נראה דתלמודא דידן מפרש הנך תרתי ברייתות דירושלמי תרווייהו אליבא דר"י כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה דהא לקמן דף כ"ז ע"ב מייתי הש"ס ברייתא אחריתי דמעיקרא יליף ר"י בק"ו מנותר שאינו בבל יראה כו' ואמרו לו חכמים כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל כו' ומסיק בסיפא דברייתא חזר ר"י ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו כו' ולכאורה יש לתמוה טובא דמאי אולמא הך ילפותא דבנין אב טפי מעיקרא שדנו בק"ו ואכתי לא השיב למה שהקשו לו חכמים לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל ואף שרש"י כתב שם דהאי בבל תותירו הוי ג"ש ובין לקולא ובין לחומרא מ"מ הסוגיא בלישנא דברייתא לא משמע הכי כמו שאבאר שם אי"ה לכך נראה דדוקא בתחלת הדין דרצה ללמוד חמץ מק"ו דנותר שאינו בבל יראה כו' אם כן ודאי עיקר הק"ו היינו לאחר זמן איסורו משבע ואילך דומיא דנותר א"כ יפה השיבו לו חכמים לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל משא"כ למה שחזר ודנו דין אחר דיליף חמץ מנותר בבניין אב כיון ששניהם בבל תותירו ולישנא בל תותירו לא שייך אלא קודם זמן איסורו שלא יבא לידי נותר כמו כן בחמץ שלא יבא לידי בל יראה כדאיתא בירושלמי בריש מכילתין ותשביתו היינו מעיקרא ע"ש נמצא דלפ"ז נהי דבנותר אי אפשר לשורפו קודם איסורו אפילו אם ידוע שלא ימצא אוכלין משום דאין שורפין קדשים קודם זמן איסורו מ"מ בחמץ ודאי עיקר מצות שריפתו קודם זמן איסורו כדי שיהא מושבת בזמן איסורו ולפ"ז הוי עיקר מילתא דר"י קודם זמן איסורו אבל לאחר זמן איסורו מבערין בכל דבר מה"ט גופא דהתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו וא"כ לפ"ז תו לא הוי הך דינא תחילתו להחמיר וסופו להקל כיון שאם לא מצא עצים לשורפו ימתין עד תחלת שבע ויבערנו בכל דבר והיינו ממש כמו שפירש"י כאן כנ"ל נכון. וראיה ברורה לדברי מצאתי במכילתא פ' בא הובא בילקוט שמעוני וז"ל אמר ליה ר"י ב"ב לר"י סבור אתה שאתה מחמיר עליו אין אתה אלא מיקל עליו אם לא מצא אור ישב לו ולא ישרוף אלא בלשון זה הוי אומר עד שלא תגיע שעת הביעור מצות כילויו בשריפה משתגיע שעת הביעור מצות כילויו בכל דבר עכ"ל הברייתא דמכילתא נמצא שזה לגמרי כפירש"י כאן וכמו שכתבתי בפי' הברייתא דלקמן ושניהם עולות בקנה א' שלאחר שאמר לו ר"י ב"ב לר"י אלא כך הוי אומר הודה לדבריו והיינו שחזר ודנו דין אחר וכדפרישית דלפ"ז הוי לגמרי כדברי ר"י ב"ב דמכילתא ולפ"ז צדקו יחדיו שני הברייתות שהובאו בירושלמי זו איפכא מזו אלא דאפשר דהא דמוקי התם הך ברייתא כרבנן היינו כר"י ב"ב שהן ג"כ דברי ר"י עצמו לאחר חזרה וברייתא קמייתא דתני איפכא היינו כר"י עצמו קודם חזרה כנ"ל נכון בעזה"י ליישב כל הסוגיא על מכונה לפי שיטת רש"י ז"ל. מיהו בעיקר פירושו של ר"ת ז"ל אני יושב ומשתומם כשעה חדא ומותבינא תו תיובתא כלפי סנאי דר"ת מאותה ראיה עצמו שמביא מל' הירושלמי הוי ראיה לסתור דמלבד מה שכתבתי דמייתי נמי התם ברייתא איפכא כפירש"י עוד קשה יותר דהא בהאי ברייתא קמייתא דמוקי לה הירושלמי כר"י תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר משהגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה כו' נמצא דלפ"ז נהי דבעיקר הדין משמע דהיינו כמו שפי' ר"ת דלאחר זמן איסורו בשריפה לר"י מ"מ לשון הברייתא דהתם משמע להיפך דהא קאמר להדיא עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר ובהאי ברייתא דמייתי רבינא הכא אמר ר"י אימתי שלא בשעת ביעורו משמע שלא בשעת ביעורו אם כן ע"כ הך ברייתא דמייתי רבינא הכא פליגא אהך ברייתא דמייתי הירושלמי אלא כאידך ברייתא דמייתי הירושלמי דאית תנויי תני אלא דמאי דמוקי לה התם כרבנן מוקי לה רבינא נמי כר"י ומכ"ש א"ש למאי דפרישית דרבנן דהירושלמי היינו ר"י ב"ב ובאמת הודה לו ר"י וחזר ודנו דין אחר כל זה נראה ברור ומוכרח בסייעתא דשמיא לקיים שיטת רש"י ז"ל ושיטת רבינו תם ז"ל ופירושו צ"ע גדול ליישב ועיין מה שאכתוב בזה עוד לקמן דף כ"ז ודוק היטיב:

דף יג עמוד א

בתוס' בד"ה ר"ג לאו מכריע הוא וקשה לר"י דלימא הלכה כר"ג דסתם לן תנא כוותיה כו' עס"ה. ותירוצם דחוק מאד ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב לפמ"ש בריש פרק כל שעה בלשון רש"י במ"ש דמתניתין לדיוקא איצטריך ולא לגופיה למיסתם כר"ג והיינו כדפרישית התם דאי לגופיה ולמיסתם כר"ג הוה ליה למיתני בהדיא ולא מדיוקא דלישנא מותר ע"ש וכתבתי שם גם כן דאדרבה לישנא דמתניתין הוי משמע טפי כר"י ואי משום דמקשה הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל מאן לימא לן דהכי הוא הא ר"י סתמא קאמר תולין ואיכא למימר דאין רשאי להאכיל לבהמה וחיה משום חששא דלמא משיירא כדאיתא התם והא דמקשה התם והא איכא חמש היינו משום דבלא"ה מילתא דפשיטא היא דליכא למיחש לדילמא משיירא כדפרישית התם נקטינן מיהא דפשטא דלישנא דמתני' דכל שעה לא מיקרי סתמא דנימא דאתא לאפוקי מדר"י וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש שם דלמאי דבעי רבא מעיקרא למימר לעיל דטעמא דר"י דתולין היינו משום דיהבו ליה רבנן שעה א' ללקט עצים אם כן לפ"ז לקושטא דמלתא אין רשאי להאכיל לבהמה בחמש מה"ט גופא שהרי צריך לעמוד על גבי בהמתו כדי לבער המשוייר כמ"ש הרא"ש ז"ל שם ולפ"ז ממילא משמע דרבא לא חזר בו מסברא זו אף לאידך שינויא דגזרה משום יום המעונן וכמ"ש במשנתינו ולפ"ז יפה השיב ר"נ לרבא לפי שיטתו דר"ג לאו מכריע הוא ואם כן ממילא דהלכה כר"י אלא דר"נ גופא לא ס"ל בהא כרבא משום הכי מסיק נמי ואיבע"א רב דאמר כי האי תנא כנ"ל ודוק:

בפירש"י בד"ה מזון שתי סעודות ולא שלש כו' וע"פ אסור לאכול מן המנחה ולמעלה עכ"ל. שלמים וכן רבים תמהו על לשון רש"י בזה דהא בלא"ה אסור לאכול מחמש שעות ולמעלה משום איסור חמץ ולפענ"ד דברי רש"י פשוטים וברורים ונימוקו עמו משום דקשיא ליה דלכאורה כל הך מילתא דמשיירין מזון שתי סעודות כו' מלתא דפשיטא היא ולא שייך למיתנייה כלל דאי לענין עיקר דינא דשיורא דאפילו בחול נמי קתני לעיל מה שמשייר יניחנו בצינעא ואורחא דמלתא נמי לשייר ב' סעודות א' לערבית וא' לשחרית ואי משום שלא שייר בשבת שלש לצורך סעודה שלישית הא נמי פשיטא כיון דסעודת שלישית במנחה כדאי' בפ' כל כתבי לכך כתב רש"י דשפיר איצטריך למיתני שתי סעודות ולא שלש משום דסד"א דנהי דעיקר זמן סעודה שלישית במנחה היינו בכל שבתות השנה דאורחא דמלתא הכי היא משא"כ בע"פ שחל להיות בשבת הו"א דצריך לאכול סעודה שלישית קודם שעה חמישית כיון דכתיב תלתא זימני היום כדאיתא בפרק כל כתבי וכיון דבע"פ אסור לאכול מן המנחה ולמעלה מצה א"כ יקדים ויאכל קודם שעה חמישית בחמץ דעיקר מצותה בלחם קמ"ל אפ"ה לא אלא יקיימנה במיני תרגימא כנ"ל בכוונת רש"י ז"ל וק"ל:

דף יג עמוד ב

בגמרא דתניא אין מביאין תודה בחג המצות כו' פשיטא. וקשיא לי מאי פשיטותיה הא לקמן בפרק כל שעה דף כ"ט איכא מ"ד דיליף שאור דאכילה משאור דראייה ופירש"י שם דשל אחרים ושל גבוה מותר אף באכילה ואף התוס' לא אקשו על פירושו אלא משל אחרים דכיון שאכלו קנאו ושלך קרינא ביה משא"כ לענין לחמי תודה כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו למ"ד קדשים קלים לאו ממון בעלים הם אם כן שפיר איצטריך לאשמעי' דאפ"ה אסור דלא ילפינן שאור דאכילה משאור דראייה או משום דקדשים קלים ממון בעלים הם. וצ"ל דסתמא דתלמודא פשיטא ליה טובא דליתא להך ג"ש שאור דאכילה משאור דראיה כיון דראב"י גופא הדר ביה ואם כן לא נתקבלה הך ג"ש מסיני כלל ואין אדם דן ג"ש מעצמו כנ"ל וק"ל:

בגמרא משום רבי ינאי אמרו כשירות היו וכו' אם כן לפ"ז משמע דבי"ד איירי והיינו משום דבעי לאוקמי אפילו כמ"ד דמביאין קדשים לבית הפסול כדאיתא בפרק התערובות דר"ש הכי ס"ל ואף ע"ג דמסקינן התם דר"ש גופיה לא אמר אלא בדיעבד כגון ע"י תערובות אבל לכתחילה לא מ"מ מסקינן התם דתקוני גברא שאני דהוה ליה כדיעבד א"כ לפ"ז אית לן למימר דכיון דקיי"ל כרבא דברגל א' עובר בעשה כדאיתא בר"ה א"כ ה"נ הו"ל כדיעבד וק"ל:

דף יד עמוד א

במשנה ר' חנינא סגן הכהנים אומר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר כו' ונראה לכאורה דמשנה זו בשיטתו של ר"ע בסוף מסכת שקלים נשנית דהתם פליגי בית שמאי ובית הלל ור"א ור"ע דלבית שמאי שורפין הכל בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ ולבית הלל הכל בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים ולר"א נטמא באב הטומאה שורפין בחוץ ובולד הטומאה שורפין בפנים ולר"ע במקום טומאתו שם שריפתו וא"כ לפ"ז עדות של ר"ח אליבא דר"א לא משכחת ליה כלל דהא לדידיה לעולם אין שורפין נטמא באב הטומאה ונטמא בולד במקום א' אלא זה בפנים וזה בחוץ ולב"ה נמי נהי דמשכחת לה דשורפין אותן כאחד כשנטמאו בחוץ מ"מ בקדשי קדשים ודאי לא משכחת ליה דכיון שיצא לחוץ הא איפסלא ביוצא ואי בשלמים דקדשים קלים נינהו א"כ מאי לא נמנעו הכהנים דקאמר דהא שלמים דבעלים נינהו ובישראל ודאי שכיח טומאה טפי כדאמרינן בעלמא דכהנים זריזין הן וטפי הוי ליה למינקט בישראל אבל לר"ע מתוקמא שפיר טובא כשנטמאו שניהם בפנים. ואף דבאמת אין זו קושיא כ"כ ואפשר כב"ה נמי מתוקמא הא דנקיט לא נמנעו הכהנים היינו משום דאינהו בקיאין בדיני טומאה בשריפת קדשים טפי אלא דעם כל זה אפשר ליישב בזה שיטת הרמב"ם שפסק בפרק י"ט מהל' פסולי המוקדשים כר"ע לא נתבאר הטעם דהא בעלמא היכא דפליגי ר"ע וב"ה קי"ל הלכה כב"ה כדאיתא בס"פ המפקיד גבי שולח יד בפקדון ובברכות פ' מ"ש לענין הרוצה ליכנס בבהכ"ס ותפילין בידו ע"ש ובחידושינו שם וכן במ' דאהלות בפ"ה תנור שעינו קמורה לחוץ פסק הרמב"ם ז"ל גופא כב"ה לקולא לגבי דר"ע ע"ש ואם כן למה פסק כאן כר"ע ולמאי דפרישית א"ש כיון דפשטא דלישנא בעדות דר"ח סג"ה משמע כר"ע ועוד אבאר בזה בסוגיות הבאות לפנינו ואבאר גם כן דאפילו לר"א דשקלים נמי משכחת שפיר לעדותו של ר"ח ועיין בסמוך:

שם מלשרוף את הבשר שנטמא באב הטומאה עם בשר שנטמא בולד הטומאה. ומקשה בירושלמי לרבי יוחנן דמפרש מילתא דר"ש התם באב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דאורייתא מאי רבותא איכא בהא דהא לב"ה שורפין קדשים טהורין עם הטמאים כו' ומשני דלב"ש איצטריך כו' וכוונת הירושלמי ודאי דהאי טהורה דב"ה היינו פיגול ונותר כדאיתא לקמן בתלמודא דידן דף ט"ו ע"ב דמייתי ברייתא הפיגול והנותר והטמא ב"ש אומרים אין שורפין כאחת וב"ה אומרים שורפין כאחת והיינו קושיית הירושלמי מאי איריא טמא וטמא אפילו איסור וטומאה דאורייתא נמי שורפין לב"ה אלא בהא דמשני בירושלמי דלב"ש איצטריך לא ידעתי לפרשו דמלבד דשינויא דחיקא היא דהא קיי"ל ב"ש במקום ב"ה אינו משנה אלא דקשה יותר בהא דמייתי לכולה מתניתין דהכא דר"ח ודר"ע במסכת עדיות שהעידו כן ר"ח ור"ע וא"כ עדיות זו למה כיון דבאיסור וטומאה קיי"ל כב"ה ונראה דוחק לומר דעיקר עדותו של ר"ח סגה"כ במאי דאמר ששורפין שניהם במקום א' כר"ע דמסכת שקלים ולאפוקי מאינך תנאי דפליגי עליה דהא קתני בהדיא אף ע"פ שמוסיפין טומאה על טומאתו ומייתי עלה דהוסיף ר"ע אלמא דעיקר העדות לענין תוספת טומאה איירי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא:

ועוד דהא לקמן מייתי הש"ס ברייתא דאמר ר"י כו' כשהעידו רבותינו על מה העידו כו' והיינו עדותן של ר"ח ור"ע ובסיפא דהך ברייתא גופא מייתי האי דפיגול ונותר וטמא דב"ה אומרים נשרפים כא' ומשמע דר"י גופא אמרה לה א"כ עדותן של ר"ח ור"ע למה היא באה כיון דשמעינן לה במכ"ש מדב"ה. והנלע"ד ליישב בענין זה היינו משום דמהך דפיגול ונותר וטמא הו"א דהיינו דוקא בטומאה דרבנן ומש"ה איצטריך עדותן של ר"ח ור"ע לאשמעינן דאפילו באב הטומאה דאורייתא נמי שרי. והא דלא משני הכי בירושלמי לאוקמי מילתא דר"ח סגה"כ אפילו כב"ה היינו משום דהירושלמי לשיטתו שם דקודם תקנת אושא לא היו שורפין שום טומאה דרבנן אלא לתלות דהיינו עיבור צורה ואם כן בכלל נותר הוא ולא שייך למיתנייה בלשון הנותר והטומאה משא"כ גמרא דידן משמע בכמה דוכתי כמה דברים שהיו שורפין מיד תרומה וקדשים כדאיתא במס' שבת גבי י"ח דבר ע"ש ובחידושינו ועוד יש לי ליישב ישוב אחר יותר נכון ויבואר בסמוך ודוק היטב:

בגמרא מכדי בשר שנטמא באב הטומאה כו' שני ושני הוא. השתא משמע דפסיקא ליה לסתמא דתלמודא הכא דלשון אב הטומאה וולד הטומאה היינו אף ע"ג דשניהם ד"ת אפ"ה קרי ליה ולד כיון דעיקר טומאת ולד הטומאה היינו במה שנגע באב הטומאה ועוד דנפקא מיניה בין אב טומאה לולד הטומאה היינו דאב הטומאה מטמא אדם וכלים משא"כ ולד הטומאה אינה מטמא אדם וכלים כדאיתא בריש מס' ב"ק ואע"ג דהתם גבי ארבע אבות נזיקין פי' רש"י דהך דכתיבא בהדיא קרי אב ודלא כתיבא בהדיא קרי תולדה והכי משמע נמי שם בגמרא דאפילו חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה אפ"ה קרי ליה תולדה כיון דלא כתיב בהדיא וכה"ג אמרינן נמי התם דלענין אבות מלאכות דתנינן גבי שבת היינו דהנך מלאכות דהוי במשכן וחשיבא קרי להו אב כיון דכולה מלאכת שבת ילפינן ממלאכת המשכן והנך דלא הוי במשכן חשיבא קרי להו תולדה מ"מ לענין אבות הטומאה אמרינן שם להדיא דהנך דמטמאו אדם וכלים קרי להו אב והנך דאינם מטמאין אלא אוכלים ומשקים קרי להו תולדה והיינו משום דע"כ דהכי הוא דהא אי אפשר לפרש דאבות הטומאה היינו הנך דכתיבא בהדיא ודלא כתיבא בהדיא קרי ליה תולדה דהא ודאי ליתא דהא לא קחשיב התם אלא השרץ ושכבת זרע וטמא מת וזב ומצורע ובועל נדה וכו' ואי איתא דהנך דכתיבי בהדיא קרי להו אבות א"כ ליתני נמי מגע טמא מת ובעל קרי וכיוצא בהן דכל הנך נמי כתיבי בהדיא ואפילו ראשון ושני נמי כתיבי בהדיא בשרצים אע"כ דלא קרי אבות לענין טומאה אלא הנך דמטמאו אדם וכלים ואינך דלא מטמאו אלא אוכלים ומשקים קרי להו תולדה ומשום הכי משמע לסתמא דתלמודא השתא דהאי אב הטומאה וולד הטומאה דמתניתין איירי נמי בכה"ג מיהו למאן דמפרש לקמן דאב הטומאה דמתניתין היינו מדאורייתא וולד הטומאה דרבנן היינו משום דע"כ הוצרכו לפ' כן משום דע"כ הכי משמע להו מדאמר ר"מ מדבריהם למדנו ומהדר ליה ר"י אינה היא המדה כדאיתא לקמן וכמו שיבואר. וכה"ג נמי הא דאיתא בירושלמי דשמעתין דאיכא מאן דמוקי לה באב הטומאה דאורייתא וולד טומאה דרבנן ואיכא נמי אוקימתא אחריתי התם דמוקי לטבול יום דמתניתין בטבול יום דרבנן כגון בית הפרס כמו שיבואר בתוספות לקמן בשמעתין וא"כ טבול יום הוי אב הטומאה דרבנן והיינו משום הנך קושיות דמקשה התם בירושלמי כמו שהבאתי קצת לעיל וקצתן יבואר לקמן בשמעתין אלא דבירושלמי דסוף מס' שקלים לענין מקום שריפת אב הטומאה וולד הטומאה מפרש בר קפרא דאב הטומאה היינו דבר תורה וולד הטומאה היינו דרבנן ומשמע התם להדיא דלשון אב הטומאה וולד הטומאה היינו דאב הטומאה היינו הנך דכתיבי בהדיא ודלא כתיבי בהדיא קרי ולד והיינו דומיא דאבות נזיקין ואבות מלאכות דמפרשינן להו בכה"ג והיינו נמי משום הנך קושיות דמייתי התם בירושלמי ע"ש משא"כ הכא למאי דס"ד השתא משמע ליה לפרש לשון אב הטומאה וולד הטומאה דמתני' בכה"ג ממש דתנינן במתני' דריש מס' כלים כדפרישית דהא ודאי למאן דמפרש דלשון אב הטומאה היינו מאי דכתיבא בהדיא ולשון ולד הטומאה היינו טומאה מדבריהם דלא כתיבא אם כן לא הוי מקשה הכא מידי שני ושני הוא דאכתי הוי שפיר תוספת טומאה מטומאה דרבנן לדאורייתא:

ומה שהוצרכתי להאריך בזה היינו כדי ליישב הסוגיות הבאות לפנינו ומתוך מה שכתבתי מצינן לאוקמי נמי עדותו דר"ח סגה"כ אפילו אליבא דר"מ דשילהי שקלים כיון דאין לשון אב הטומאה וולד הטומאה דהכא ודהתם שוין ודוק היטיב:

בתוס' בד"ה אבל תרומה וקדשים עושה כיוצא בהן פי' בקונט' כו' ולר"ת דמפרש כו' אומר ר"י כו' עס"ה. ונראה שלא הוצרכו תוס' לפרש כן אלא משום דאזלי לשיטתייהו לקמן דאשכחינן שפיר רביעי בקדש אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל והיינו ע"י עצים ולבונה משא"כ לשיטת רש"י לקמן דף י"ט דלא אשכחן רביעי בקדש לר"מ ור"א ור"י דס"ל ט"מ לט"א מדרבנן אלא למ"ד אוכל מטמא אוכל אם כן בלא"ה מצינו למימר דלהך לישנא דרבא דבקדשים עושה כיוצא בו היינו משום דע"כ אליבא דר"ע הכי הוא דלמאי דס"ל דשני עושה שלישי בחולין דדריש יטמא יטמא וא"כ ע"כ דרביעי בקדש מדאורייתא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והיינו ע"כ דנגע בשלישי דמיקרי טמא א"כ רביעי בקדש כתיב בתורה וכ"כ התוס' בחגיגה דף כ"ד והיינו ע"כ משום דבקדשים טומאה עושה כיוצא בו ואם כן מדר"מ ור"י נשמע לדר"ע דהא לא אשכחן דפליגי בהכי לענין קדשים. מיהו להך לישנא דרבא דמקרא מלא דיבר הכתוב משמע לכאורה דהיינו דוקא אליבא דרבנן דהא אליבא דר"ע ע"כ בקדשים עושה כיוצא בו דאל"כ לא משכחת רביעי בקדש אלא דבאמת אין צורך לפ' כן כמו שאבאר לקמן דף י"ט ובסוגיא דאשתבש כהני בעזה"י ועיין מה שכתבתי בזה במסכת שבת בסוגיא די"ח דבר גבי אוכלים שנטמאו במשקים:

בד"ה דאיכא משקין וכו' מכאן מדקדק ריב"א כו' דסתם משקין דבהדי בשר לית בהו רביעי וכו' עכ"ל. נראה מזה דמשקין דבהדי בשר דקאמר בגמרא היינו אותן המשקין שרגילין להטפיח בהן בשר ועדיין טופח עליהן אלא דיש לדקדק דלפ"ז הוי להו משקין בית מטבחיים דאמרינן לקמן בין לרב ובין לשמואל אין מטמאין אחרים ונראה דוחק לומר דעדותן של ר"ח ועדותו של יוסף בן יועזר דאמר דכן סתרי אהדדי מיהו יש ליישב דעדותו דר"ח היינו בקדשים קלים דוקא כגון שהודחה ונטמאו בחוץ וכדאמרינן לקמן דלא אמרו דכן אלא במקומן:

בא"ד ור"ת אומר דמדאורייתא וכו' ולפי' צ"ל דהשתא לא אסיק אדעתיה דאוכל מטמא אוכל אפילו מדרבנן ואני בעניי משתומם כשעה חדא ותיוהא רבה קא חזינא הכא דהא משנה שלימה שנינו בפ"א דטהרות האוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין זה עם זה כו' וקתני סיפא כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן זה בזה ראשון כו' כביצה אוכל שני וכביצה אוכל שלישי שבללן זע"ז שני וכה"ג קתני טובא באינך בבי שם אלמא דאוכל מטמא אוכל מיהא מדרבנן ואם כן היאך לא ידע המקשן דהכא כל הנהו משניות דהתם ול"ל דהתם נמי מיירי שיש משקין עם האוכלין דהא ודאי ליתא דאם כן היאך קרי להו אוכל שני אוכל שלישי ותיפוק ליה דמשקים נעשים תחלה לעולם ונראה דוחק לומר דהנך משניות קודם שגזרו על המשקין להיות תחילה נשנו וכמ"ש התוספות בסמוך בד"ה עם בשר ומשקין דהא נמי ליתא דבשלמא בסמוך א"ש כדמסקו התוס' דכיון דר"ח אמר מימיהם של כהנים משמע דאפילו קודם י"ח דבר היו עושין כן משא"כ בהנך משניות דטהרות לא שייך לומר כן דהא כמה וכמה משניות לאין מספר מצינו בש"ס בברכות פ' אלו דברים עד עוקצין דמכולהו נלמוד דמשקים לעולם נעשין תחילה משום דהך גזרה הוי קדמי טובא לזמן חכמי המשנה אלא ע"כ דבאוכלין גרידא בלא משקים איירי משניות דטהרות אם כן הדרא קושיא לדוכתא דמשמע להדיא מהנך משניות דאוכל מטמא אוכל מיהא מדרבנן ולדעתי צ"ע גדול ליישב שיטת התוספות בזה לשיטת ר"ת:

בתוס' בד"ה מאי קמ"ל וכו' למ"ד אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא לא פריך דלדידיה ודאי הוסיף ר"ע וכו' עכ"ל. ולכאורה נראה דוחק לפרש כן דא"כ הול"ל הניחא למ"ד אין אוכל מטמא אוכל וכ"ש דלפמ"ש הרמב"ם כמ"ד אין אוכל מטמא אוכל כלל אפילו בקדשים מדאורייתא אם כן לפ"ז הוי כל השקלא וטריא דהכא שלא אליבא דהלכתא ולולי דברי התוס' היה נ"ל לפרש דאפי' למ"ד אין אוכל מטמא אוכל נמי פריך שפיר משום דמסברא נראה דהא דמוקמינן לעיל מילתא דר"ח לענין טומאה דרבנן אע"ג דודאי אורחא דמילתא דאיכא משקין כ"ש בהדי בשר כמ"ש התוס' והיינו משום דע"כ בהוכשרו איירי וא"כ לשיטת ריב"א ור"י בד"ה דאיכא משקין שכתבו דמשקין כל שהן מטמא' אחרים מדאורייתא אלא דאפ"ה מקשה שפיר עם בשר ומשקין מבעיא ליה והיינו למאי דס"ד מעיקרא דבדליכא משקין אין אוכל מטמא אוכל כלל דלפ"ז לא שייך מילתא דר"ח אלא בדאיכא משקין בהדה אם כן הוה ליה למיתני עם בשר ומשקין כי היכי דלא ליתי למיטעי דהא זימנין ליכא שום משקין כלל בהדה שכבר מתנגב בשעת שריפה משא"כ למאי דמסקינן דאוכל מטמא אוכל מיהא מדרבנן אם כן לפ"ז שייך מילתא דר"ח אפילו בדליכא משקין בהדה דשמעינן מיהו דמותר לעשות שלישי דאורייתא שני דרבנן אלא דאכתי מ"מ שמעינן שפיר מילתא דר"ח דמותר לעשות שלישי דאורייתא אפילו שני דאורייתא דהא אורחא דמילתא דאיכא משקין כל שהן בהדי בשר ואפ"ה מותר דהא ר"ח מימיהם של כהנים לא נמנעו אמר וא"כ מקשה שפיר היינו הך דמאי הוסיף ריע דמדר"ח נמי שמעינן לה כנ"ל. ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשיתי לעיל בשם הירושלמי דמאי איצטריך עדותו של ר"ח סגן הכהנים דהא אפילו בפיגול ונותר דטהורין מדאורייתא לגמרי אפ"ה מתירין ב"ה לשורפן עם הטמא וכ"ש דמותר בהך דר"ח ולמאי דפרישית א"ש דודאי מהאי דפיגול ונותר וטמא דמתירין ב"ה לא שמעינן מידי דאיכא למימר דהא דשרי ב"ה היינו משום דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן וכגון דליכא משקין בהדה משא"כ במילתא דר"ח שמעינן שפיר דאפילו בטומאה דאורייתא נמי שרי דכיון דאמר מימיהם של כהנים לא נמנעו משמע דאפילו בדאיכא משקין בהדה איירי דהא סתמא דמלתא הכי הוא דסתם בשר שהוכשר עדיין משקה כל שהן טופח עליה והא דדחיק בירושלמי לאוקמי כב"ש דאוסר בפיגול ונותר וטמא ולא מוקי לה אפילו כב"ה וכדפרישית אפשר דהירושלמי סובר כמ"ד דאוכל מטמא אוכל בקדשים כנ"ל ודו"ק:

דף יד עמוד ב

בתוספות בד"ה ואילו הכא פסול וטמא אע"ג דשלישי של תרומה מטמא הקדש כמו שלישי דקדש וכו' ולכאורה יש לדקדק דמאי קשיא להו שהרי רש"י כבר נזהר מזה בפ' חומר בקדש דף כ"ד ומפרש דרביעי בקדש מדרבנן הוא למאי דקיי"ל דאמרינן דיו אף ע"ג דמיפרך ק"ו ע"ש א"כ לפ"ז הוי מקשי הש"ס הכא שפיר דהא הכא בעדותו של ר"ע לענין טומאה דאורייתא איירי ואם כן שפיר קאמר ואילו הכא פסול וטמא מכ"ש למאי דפרישית בסמוך דכל השקלא וטריא דהכא היינו אפילו למאי דקיי"ל אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא ואפ"ה כולה מתניתין דר"ח ודר"ע מדאורייתא איירי מ"מ יש ליישב דהתוס' מקשו שפיר כיון דהכא אליבא דר"ע קיימינן ולדידיה ודאי רביעי בקדש דאורייתא דכיון דס"ל לר"ע דשני עושה שלישי בחולין אם כן קרינן ביה ברביעי בקדש והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מי לא עסקינן דנגע בשלישי וכמ"ש התוס' להדיא שם בחגיגה ולפ"ז ממילא משמע להו דהא דתנן נמי במס' טהרות שלישי שבכולן וכו' ופוסל אוכלי קדש אע"ג דאיכא למימר דהך מילתא מעלה דרבנן בעלמא מ"מ אליבא דר"ע ודאי הוי מדאורייתא דהא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא משמע דלא שנא נוגע בחולין או בתרומה או בקדש כנ"ל. אלא שאם לזה נתכוונו התוספות לא היו צריכין לאתויי ממתניתין דמס' טהרות אלא מדר"ע גופא הוי מצי לאקשויי בפשיטות ויש ליישב וצ"ע ועיין עוד בסמוך:

בא"ד מ"מ אומר ר"י דמגע טבול יום לא חשיב שלישי וכו' דבמעילה פ' חטאת העוף וכו' ודייק מינה לפסולי אין לטמויי לא וכו'. אף ע"ג דהתם דייקינן עלה דפלוגתא דאבא שאול ורבנן היא מ"מ לאבא שאול גופא נמי מסיק רבא התם דאינו אלא מעלה מדרבנן בעלמא בטבול יום אלא שאכתי יש לדקדק דמאי אלימי להו להתוס' הך סתמא דמתניתין דמעילה דמגע טבול יום לא חשיב כשלישי מהך סתמא דמתניתין דשילהי נדה דאמרו ב"ה התם דחזרו לומר דטבול יום הרי הוא כמגע טמא מת לקדשים משמע דהיינו כאבא שאול אלא דלענ"ד יש לחלק דבנדה גופא לא איירי אלא בטבולת יום ארוך דהחמירו בה רבנן לעשותה כטמא מת דהיינו ביושבת על דם טוהר ומשו"ה החמירו בה אבל בשאר טבול יום תליא בפלוגתא דאבא שאול ורבנן כנ"ל ברור וכן נראה להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות משכב ומושב ע"ש עד שאני תמה מאד על בעל התי"ט שם שילהי נדה שהקשה דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי וכמדומה אני ששכח דברי עצמו במ"ש שם באותה המשנה גופא שנראה מדבריו להדיא שיש לחלק כמו שכתבתי פה ברור בלי שום גמגום ודוק היטב:

בא"ד מיהו תימא דשלישי דטבול יום יעשה רביעי מק"ו וכו' א"כ כי עביד לקמן ק"ו נימא שלישי דטבול יום יוכיח ובירושלמי במס' חגיגה פריך לה עכ"ל. ואני עומד ומשתומם על דברי התוס' בזה שהקשו קושיית הגמ' בעצמה ובסוטה פ' כשם אמר רבי יוחנן אמילתא דרבי יוסי טעם בריבי איני יודע מה הוא שהרי תשובתו בצדו אוכל הבא מחמת טבול יום יוכיח ושקיל וטרי בהך מילתא טובא ע"ש ותמצא שהתוס' כאן הקשה מה שהביא רבי יוחנן בעצמו ובאמת לפי שיטת רש"י בחגיגה דף כ"ד שהבאתי לעיל בסמוך יש לחלק בין סוגיא דסוטה לסוגיא דהכא וכדמשמע נמי מלשון התוס' במעילה דף ט' מ"מ עיקר התמיה במקומה במה שכתבו התוס' כאן ובירושלמי במס' חגיגה פריך לה ואחר העיון בירושלמי ראיתי דר"י גופא הוא דפריך לה אם כן למה שבקו התוס' לסוגיא ערוכה וארוכה כמות שהיא בתלמודא דידן בסוטה פ' כשם ומייתי לישנא דר"י גופא דנקיט לה בירושלמי בלישנא קצרה ואי איתא דמתוך הסוגיא דסוטה אתי להו שפיר אם כן בירושלמי גופא נמי לא הוי פריך מידי וצריך עיון גדול ליישב ודוק היטיב:

בגמרא אמר רבא ש"מ וכו' ממאי דילמא לטמא אחרים מדרבנן. נראה דהך קושיא לא שייכא אלא אליבא דרבינא משמיה דרבא דאמר אפילו בקדשים אין עושה כיוצא בו ואם כן הוי עדותו של ר"ח סגה"כ נמי מדרבנן ואם כן מקשה שפיר דאפילו אי סבר ר"ע טומאת משקים לטמא אחרים מדרבנן אפ"ה הוי הוספה לגבי ר"ח דמדר"ח לא שמעינן אלא שלישי דאורייתא מותר לעשות שני דרבנן והוסיף ר"ע דשלישי דאורייתא מותר לעשות אפילו ראשון דרבנן משא"כ לרב אדא בר אהבה משמיה דרבא דאמר לעיל דבקדשים עושה כיוצא בו לפ"ז הוי עדותו של ר"ח בהוספת טומאה מדאורייתא ואם כן לא הוי מקשי הכא מידי דודאי אי הוי סבר ר"ע דטומאת משקין לטמא אחרים מדרבנן אם כן לא הוי הוספה לגבי דר"ח דאדרבה לא בא ר"ע אלא לפחות כמו שהקשו התוס' בשם הירושלמי והכא לא שייך תירוצו של הירושלמי וא"כ לשיטת התוספו' קשה טובא דלפמ"ש לעיל בד"ה מאי קמ"ל דכל השקלא וטריא בהוספה דר"ע היינו למ"ד אוכל מטמא אוכל מדאורייתא בקדשים אם כן משמע דסתמא דתלמודא סובר הכי ואם כן לא הוי מקשה הכא סתמא דתלמודא מידי דנראה דוחק לפ' דשקלא וטריא דלעיל איירי אליבא דר"א בר אהבה והכא אליבא דרבינא מיהו לפמ"ש לעיל דשקלא וטריא דלעיל היינו אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל והיינו משום דאפ"ה שמעינן מדר"ח אפילו לענין טומאה דאורייתא כיון דמסתמא משקין בהדי בשר כדפרישית א"כ מקשה הכא שפיר דילמא קסבר ר"ע טומאת משקים לטמא אחרים מדרבנן ואם כן לפ"ז לר"ע לא הוי עדותו של ר"ח אלא לענין הוספת טומאה מדרבנן דהא אפילו בדאיכא משקין בהדי בשר נמי לא הוי אלא הוספת טומאה מדרבנן במה שנטמא הבשר שני מחמת הבשר ראשון וא"כ שפיר הוסיף ר"ע אדר"ח לענין שלישי דאורייתא דמותר לעשותו אפילו ראשון דרבנן כנ"ל נכון ודו"ק:

בתוס' בד"ה והתם פסול וטמא וכו' וקשה לר"י בשלמא למ"ד אוכל מטמא אוכל א"ש אבל למ"ד וכו'. עכ"ל ולכאורה גברא רבה קא חזינא ותיובת' לא קא חזינא דהא התוס' כתבו לעיל בד"ה מאי קמ"ל דכל השקלא וטריא דשמעתין היינו למ"ד אוכל מטמא אוכל וא"כ מקשה הש"ס הכא שפיר אהאי מ"ד גופא האיך מפרש למתניתין אליבא דר"מ ויש ליישב דמשום הך קושיא דמי מפ' ר"ל משום בר קפרא בסמוך דמדבריהם דר"מ היינו מדברי ר"א ור"י ומש"ה לא ניחא להו להתוס' לומר דרבינא משמיה דרבא דאמר דבקדשים עושה כיוצא בו פליג אדבר קפרא וב"ק תנא הוא. ועוד דהא קושיית ר"י דהכא הן הן ממש דברי רבי יוסי דברייתא בסמוך דאמר אין הנדון דומה לראיה וכו' אם על השמן שנפסל בטבול יום זה פסול וזה טמא ואם כן לפ"ז פשיטא דלא שייך לומר דרבינא משמיה דרבא פליג אדר"י דס"ל אוכל מטמא אוכל בקדשים כנ"ל בכוונת קושיית התוס'. מיהו לשיטת רש"י לקמן דף י"ט דבלא"ה ע"כ סובר ר"י דאוכל מטמא אוכל ואם כן אין מקום לקושיית ר"י כלל. ובר מן דין בעיקר קושייתו של ר"י לא ידענא מאי קשיא ליה דהא משמע בפשיטות דעיקר עדותן של ר"ח ור"ע אי מותר להוסיף טומאה על טומאתו או לא וכן פלוגתא דר"מ ור"י ע"כ היינו משום דרשא דמשמרת תרומותי אי שייך בתרומה טמאה או לא וקדשים אתיא בק"ו מתרומה כמו שפירש"י לעיל במשנה ובאמת דהך מילתא איתא בבכורות פ' עד כמה דף ל"ג דמעיקרא הוי בעי למימר דהך פלוגתא דר"א ור"י תליא בפלוגתא אי יש אם למקרא או יש אם למסורת אי איירי בתרומה טהורה לחוד או בשתי תרומות ובתר הכי מסיק הש"ס דפליגי בדרשא דלך דר"י סובר הראוי לך שמור ושאינו ראוי לך א"צ שימור. נמצא דלפ"ז בהך מילתא גופא הוצרכנו לעדותן של ר"ח ור"ע דמותר להוסיף טומאה בדבר שהולך לאיבוד דלא קרינן ביה לך ובלאו עדותן הוי משמע דאסור להוסיף טומאה משום דרשא דתרומותי דמשמע בשתי תרומות אפי' טמאה דאע"ג דהולך לאיבוד אפ"ה בעי שימור ואם כן לפ"ז ודאי הש"ס מקשה שפיר הא דקאמר ר"מ מדבריהם למדנו דפשיטא מדר"ח לא למדנו כלום דנהי דאמר ר"ח דמותר להוסיף טומאה היינו משום דס"ל דתרומותי חדא משמע והיינו תרומה טהורה אבל טמאה לא בעי שימור ומשא"כ לענין שריפת תרומה טהורה וטמאה בפסח לעולם דאסור דאע"ג שהולך לאיבוד דלאו בהכי תליא מילתא כיון דסוף סוף טהורה היא קרינן ביה שפיר משמרת תרומותי וא"כ כיון דצריכה שימור פשיטא דאסור להוסיף טומאה אפי' בטומאה מדרבנן כדקיי"ל בכל דוכתי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואם כן בכה"ג מקשה הש"ס שפיר דמדברי ר"ע נמי לא למדנו דמי דמי התם פסול וטמא ומשום הכי לא בעי שימור דתרומותי חדא משמע בטהורה לגמרי משא"כ הכא לענין חמץ בפסח כיון דטהורה לגמרי אע"ג דאיכא איסור חמץ והולכת לאיבוד אפ"ה בעי שימור דלאו בהולכת לאיבוד תליא כיון דלא שמעינן מדר"ח ור"ע דאית להו דרשא דלך למידרש הראוי לך שמור וע"ז מסיק הש"ס שפיר נימא קסבר ר"מ מתניתין באב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דרבנן דמדאורייתא טהור מעליא הוא ובודאי דבעי שימור אפ"ה מתיר ר"ח להוסיף טומאה והיינו ע"כ משום דדריש לך הראוי לך שמור משא"כ בהולכת לאיבוד דאינה ראוי לך לא בעי שימור אם כן שפיר קאמר ר"מ מדברי ר"ח למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח כיון שהולכת לאיבוד ולא קרינן ביה לך לא בעי שימור כנ"ל נכון וברור בעזה"י בסוגיית הגמ' דבכורות. ומתוך כך נתיישב גם כן קושיית התוס' דלעיל בסמוך ד"ה הכא טהור והכא טמא דאפילו אי הוי מוקמינן להאי דשורפין תרומה טהורה דר"מ בשעה שביעית דאסור מדאורייתא אפ"ה לא למדנו דבר זה מדר"ח מה"ט גופא דפרישית ודוק היטב:

בא"ד תדע דהא ר"י דס"ל לקמן טומאת משקין וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי אולמא להו הך דר"י דלקמן דאיירי בטומאת משקין טפי מהאי דר"י דברייתא דבסמוך דאמר אין הנדון דומה לראיה וכו' אם על השמן וכו' זה פסול וזה טמא וכבר כתבתי שהן הן ממש דברי המקשה דהכא שע"ז הקשה ר"י קושייתו והוכרח לתרץ לחלק בין קילקול דאורייתא לקילקול דרבנן וממילא דבזה מתורץ נמי הך דר"י דלקמן ומאי אולמא הך מהך מלבד מה שהקשה מהרש"א ז"ל על לשון התוס' כאן במ"ש תדע ע"ש ותירוצו לכאורה נראה דוחק אמנם לענ"ד יש ליישב ע"ד שכתבתי בסמוך דודאי מהך קושיית ר"י דמעיקרא אין הכרח כ"כ לתירוצו לחלק בין קילקול לקילקול אלא דבפשיטות מ"ל דאה"נ דמקשה דהכא קאי אליבא דמ"ד אוכל מטמא אוכל כמו סוגיא דלעיל ואם כן מה"ט גופא ל"ק נמי מהך ברייתא דר"י בסמוך דאפשר לפ' בזה כשיטת רש"י לקמן דר"י בלא"ה ע"כ ס"ל אוכל מטמא אוכל ע"ש משא"כ מהך דר"י דלקמן לאוקימתא דרבי ירמיה דר"מ ור"י לטעמייהו דר"מ סבר טומאת משקין לטמא אחרים מדרבנן ור"י סבר מדאורייתא מ"מ שמעינן מיהא להך אוקימתא דר"מ ור"י ס"ל אוכל מטמא אוכל מדאורייתא כמ"ש רש"י לקמן דהא לא פליגי אלא בטומאת משקין לחוד ואם כן כתבו התוס' הכא שפיר תדע דאיתא לתירוצו דר"י דמחלק בין קילקול לקילקול דאל"כ תיקשה למ"ד אין אוכל מטמא אוכל היכא מפרש מילתא דר"י דמתניתין ודברייתא דבסמוך דאמר זה פסול וזה טמא כיון דשמעינן לר"י דאית ליה טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא. ולא שייך לומר כלל דמ"ד אין אוכל מטמא אוכל פליג אדר"מ ור"י. ובזה נתיישב ג"כ היטיב תירוצו של מהרש"א ז"ל ודו"ק. ועוד נ"ל לפ' כוונת התוס' בדרך אחר יותר נכון וליישב קושיית מהרש"א דנהי דר"י בקושייתו מעיקרא לא פשיטא ליה להקשות במאי דקאמר הש"ס בדר"ח התם טמא וטמא הכא טהור וטמא היינו משום דהיה באפשר לומר דהמקשה סובר דנהי דשמעינן מדר"ח דשלישי דאורייתא מותר לעשות שני דרבנן מ"מ איסור דרבנן אסור לעשות שני דרבנן אלא מדר"ע קשיא לר"י שפיר למאי דלא ניחא להו לאוקמי שיטת המקשה אליבא דמ"ד אוכל מטמא אוכל דוקא וע"ז הוכרח ר"י לתרץ לחלק בין קילקול לקילקול אלא משום דאין סברא זו פשוטה לר"י לחלק בכך א"כ יותר היה בהכרח לתרץ קושייתו דמעיקרא דסוגיא דהכא אליבא דמ"ד אוכל מטמא אוכל איירי וע"ז הוסיף ר"י בלשונו לומר תדע וכוונתו שאם נאמר דאין לחלק בענין הקילקולים בין דאורייתא גופא לדרבנן גופא אם כן ממילא נמי דאין לחלק בהך סברא אליבא דר"ח לומר דנהי דמותר להוסיף מדאורייתא לדרבנן אפ"ה אסור להוסיף מאיסור דרבנן לדרבנן דמה"ת דמסברא אית לן למימר דטומאה דרבנן לא מיקרי הוספה כלל כיון דאכתי טהור מדאורייתא ולא שייך הוספת טומאה אלא מדאורייתא לדאורייתא דוקא כמשמעות לשון המקשה אי מדר"ח התם טמא וטמא והכא טהור וטמא וכמשמעות לישנא דר"י בברייתא דבסמוך וע"ז כתב ר"י דע"כ צריך לחלק בין קילקול לקילקול דאל"כ תיקשה מהך דר"י דלקמן והיינו מה"ט גופא דפרישית דאי ס"ד דאין לחלק בין קילקול דאורייתא גופא לקילקול דרבנן גופא אם כן בפשיטות מסתבר לומר דטומאה דרבנן לא מיקרי הוספה כלל לגבי דאורייתא כיון דאכתי מדאורייתא טהור מעלי' ואם כן תקשה מדר"י לקמן אליבא דמ"ד אין אוכל מטמא אוכל כן נראה לי נכון ודוק היטיב:

ועוד יש לי לפרש בדרך שלישי על הדרך שכתבתי לעיל דאפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אפילו בקדשים מדאורייתא אפ"ה שמעינן שפיר מדר"ח דמותר להוסיף אפילו מטומאה דאורייתא לדאורייתא דהא מסתמא איכא משקין כל שהן בהדה ומש"ה מקשה שפיר נמי הכא אליבא דר"ח הכא טמא וטמא וכו' אבל לענין שריפת תרומה טהורה עם הטמאה שפיר מצינן למילף דאיסור דרבנן מותר לעשות שני דרבנן והיינו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל למאי דמשמע להו להתוס' דבתרומת חמץ מסתמא ליכא משקין בהדייהו ואף שכתבתי לעיל בלשון התוס' ד"ה מאי קמ"ל דהתוס' לא נחתו להך סברא דמסתמא אינא משקין בהדי בשר אפשר דהתוספות דלעיל היינו לשיטת ר"ת שם לעיל מיניה דמשקין פחות מרביעית אינן מטמאין אחרים אלא מדרבנן משא"כ בלשון התוס' כאן שהן מדברי ר"י שפיר מ"ל דאזיל לשיטתו שמפרש לעיל דאפילו משקין כל שהוא מטמאין אחרים מדאורייתא וא"כ שפיר שמעינן מדר"ח דמותר להוסיף אפילו טומאה דאורייתא כיון דמסתמא איכא משקין בהדי בשר גם זה נראה לי נכון מאד ודוק היטיב ולקמן אבאר עוד בזה בעזה"י:

בא"ד תיפתר בטבול יום וכו' עס"ה. והקשה מהרש"א ז"ל דאם כן הומ"ל נמי דר"ח בולד טומאה דאורייתא איירי ומדבריהם היינו מדר"ע ואפי' הכי שפיר קרי ליה מוסיף אדר"ח וכו' ע"ש. ולמאי דפרישית לעיל בתחלת הסוגיא בל' הגמרא א"ש טובא והיינו דמאן דמוקי לדר"ח בולד הטומאה דרבנן לאו משום שקלא וטריא דשמעתין הוא אלא דבלא"ה משמע ליה לשון ולד הטומאה סתמא היינו מדרבנן כדאשכחן בריש ב"ק דמאי דכתיבא קרי אב ודלא כתיבא קרי תולדה ואע"ג דאמרינן התם דלענין אבות הטומאה דריש כלים משמע דלאו בכתיבא תליא מילתא אלא מאי דמטמאין אדם וכלים קרי אב ואינך דלא מטמאין הוי תולדה מ"מ כיון דאשכחן בירושלמי דשילהי שקלים אהא דקתני התם נמי לשון בשר שנטמא באב הטומאה עם הבשר שנטמא בולד הטומאה ומפרש לה בר קפרא התם דאב היינו מדאורייתא וולד היינו מדרבנן משו"ה מפרש לה ב"ק נמי בירושלמי לאב הטומאה וולד הטומאה דהכא בכה"ג גופא דמפרש למתני' דשילהי שקלים והשתא א"ש מ"ש התוס' בסוף הדיבור אך שמחליף דברי ר"י לב"ק והיינו כדפרישית מש"ה מחליף התם בירושלמי פלוגתייהו דר"י וב"ק משום דמשמע להו דתליא בהך פלוגתא גופא במאי דפליגי בירושלמי דשילהי שקלים כנ"ל ודו"ק. ובעיקר דבריהם דמשמע מהך ירושלמי דטומאה דרבנן נמי בעי הערב שמש כדאשכחן בטומאת בית הפרס טבול יום ובתוס' בריש פ' חומר בקדש בד"ה האונן ומחוסר כיפורים האריכו בזה טובא אי טומאה דרבנן בעי הערב שמש או לא ומייתי נמי התם דבירושלמי דמעשרות פליגי אמוראי בהך מילתא ואם כן לפי דברי התוס' בשם הירושלמי כאן מוכח מהך מתניתין דהכא דטומאה דרבנן נמי בעי הערב שמש ועמ"ש בזה בפ"ק דשבת בתחלת הסוגיא די"ח דבר ובביצה דף י"ח בסוגיא דטבילת כלים:

דף טו עמוד א

בתוס' בד"ה ולד הטומאה דרבנן פירש הקונטרס כגון כלי שנטמא במשקין וכו' ולפירש"י אינה מן המדה היינו דלא מדמינן איסור דרבנן לטומאה דרבנן וכו' עכ"ל. ולאו אמה שכתבו לעיל לענין עיבור צורה קאי דהא כבר משני לה שפיר ובלא"ה נמי יש ליישב שיטת רש"י בזה כמו שאבאר אלא מלתא באפי נפשיה היא משום דלא ניחא להו לפרש כפרש"י דאיירי בכלי שנטמא במשקין דלפי זה צריך לפרש דאינה מן המדה היינו דלא מדמינן איסור לטומאה משא"כ לפירוש ר"י האי דאינה מן המדה היינו משום דר"י לטעמיה כדמסיק ר' ירמיה לקמן וכמ"ש מהרש"א ז"ל בזה ע"ש:

מיהו במה שהוצרך רש"י לפ' דאיירי בכלים שנטמאו במשקים ולא ניחא ליה לפ' בכה"ג דמוקי לה רבי ירמיה לקמן נראה לי דהיינו משום דרש"י לשיטתו שמפרש לקמן דאוקימתא דרבי ירמיה לא אתיא אלא אליבא דמ"ד אוכל מטמא אוכל בקדשים משא"כ למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אפילו בקדשים ע"כ לית ליה אוקימתא דרבי ירמיה אלא כדמוקי לה ר"ל משום ב"ק הכא דמדבריהם היינו מדברי ר"א ור"י אם כן לפ"ז לפי שיטת המקשה דהכא דלא אסיק אדעתיה כלל דמדבריהם אדר"א ור"י קאי אלא אדר"ח או אדר"ע וא"כ ע"כ צריך לפרש דלמאי דמשמע ליה השתא דאיירי בולד הטומאה דרבנן ומדבריהם היינו מדר"ח ע"כ צ"ל דהיינו אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אפילו בקדשים וא"כ תו לא מצינן לפ' לאוקימתא דר"י לכך הוצרך רש"י לפרש דולד הטומאה דרבנן דהכא איירי בכלים שנטמאו במשקין דבין לר"מ ובין לר"י הוי מדרבנן ואם כן א"ש אפי' למ"ד אין אוכל מטמא אוכל כדמסיק רש"י להדיא בד"ה מדברי ר"ח וא"כ ממילא צריכין אנו לפ' דאינה מן המדה היינו דלא מדמינן איסור לטומאה ואין זה דוחק לפי שיטת רש"י לפי מה שאבאר בסמוך דהך מילתא אי מדמינן איסור לטומאה או לא לאו בסברא תליא מילתא אלא תליא בסוגיא דבכורות דף ל"ג לענין דרשא דנתתי לך משמרת תרומותי ולקמן ע"ב גבי מחלוקת בשש אבאר יותר כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י אע"ג דאכתי איכא למידק למה איצטריך רש"י לפ' דולד הטומאה דרבנן היינו כלי שנטמא במשקין דלפ"ז טעון עיבור צורה כמ"ש ואמאי לא מפרש בפשיטות בשאר טומאה מדרבנן ואף דבאמת אין זו קושיא כ"כ כיון דכבר כתבו התוס' דאפשר דעיבור צורה היינו לינה בעלמא אלא דבלא"ה נראה לי דרש"י לדוגמא בעלמא נקיט כלי שנטמא במשקין ולא אתא אלא לאפוקי דלא נטעי לפרש דסתם ולד הטומאה דרבנן היינו טומאת ידים דשכיחי טובא ובאמת לא שייך לפ' כן אליבא דר"ח דהא אמרינן לקמן שאין טומאת ידים במקדש ול"ל דאיירי בטומאת ידים דחוץ למקדש כדפרישית בלשון משנתינו דבלא"ה בנטמא בשר בחוץ איירי לחד פירושא אלא דאפ"ה א"א לפ' כן כיון דבקדשי קדשים איירי כדפרישית אם כן מיפסל ביוצא אלא דאכתי איכא למידק במ"ש רש"י דאיירי בכלים שנטמאו במשקין א"כ לא הוי תחלת גזירתן לשריפה דהא בטומאת י"ח דבר מסקינן בפ"ק דשבת דידים לחוד הוי תחלת גזירתן לשריפה הא אחרינא לא הוי אלא לתלות ור"ח מימיהם של כהנים אמר. מיהו לפמ"ש התוס' דעיבור צורה היינו לינה בעלמא א"ש דעיבור צורה היינו גזירה דלתלות כנ"ל ודוק היטיב ולקמן גבי מחט שנמצאת בבשר אבאר עוד בזה:

בא"ד וס"ל השתא דחיבת הקודש מהני למימני ביה ראשון ושני וכו' עס"ה. מיהו בפ' חומר בקדש כתבו התוס' בד"ה מניין לרביעי בקדש דהר' אלחנן הקשה על זה וכתב דלמ"ד אין אוכל מטמא אוכל ע"כ לא ס"ל הך סברא דחיבת הקדש מהני למימני ביה ראשון ושני ע"ש:

בד"ה דמדאורייתא וכו' מאי קסבר אי קסבר דיש להשוותם וכו' אי קסבר דאין להשוותם וכו' עכ"ל. נראה שהתוס' כתבו כן לפי שיטתם בכל הסוגיא דהך מילתא דמדמינן איסור לטומאה או לא וכה"ג אי מדמינן הוספת טומאה דרבנן מיניה וביה להוספת דאורייתא כל הנך מילתא תליא בסברא משא"כ לפמ"ש דתלי בדרשא דמשמרת תרומותי אי הוי גזירת הכתוב או משום דלא קרינא ביה לך והיינו הראוי לך ומתרומה ילפינן לקדשים אם כן אין מקום לקושיית ר"י דודאי ילפינן שפיר מדר"ח דאמר דמותר להוסיף אפילו בדאורייתא והיינו ע"כ משום דאזיל לאיבוד ולא קרינן ביה הראוי לך ואם כן שפיר למדנו דשורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח מה"ט גופא דלא קרינן ביה לך כנ"ל ודוק היטיב:

בגמרא ומאי מדבריהם מדברי ר' חנינא סגה"כ. לא שייך להקשות האי מדבריהם מדבריו מיבעי ליה כדמקשה בסמוך כיון דהכא ר"ע ודאי מודה לר"ח ואדרבה הוסיף על דבריו אם כן שייך שפיר לשון מדבריהם משא"כ בסמוך בדר"א ור"י מקשה שפיר מדבריו מיבעי ליה והיינו מדברי ר"י דהא לר"א ודאי אין שורפין תרומה טהורה עם הטמאה וק"ל. מיהו בלא"ה נראה לי דהאי מדבריהם דהכא אע"ג דקאמר מדברי ר"ח סגה"כ אפ"ה צריכין אנו נמי ללמוד מדברי ר"ע דאי מדר"ח לחוד לא שמעינן לה דמאן לימא לן הך מילתא גופא דר"ח בולד הטומאה דרבנן דילמא בולד הטומאה דאורייתא דוקא אבל ממה שהוסיף ר"ע אדר"ח קאמר ר"מ שפיר מדבריהם למדנו דהא לקמן לאוקימתא דרבי ירמיה מסקינן דר"מ לטעמיה דאמר טומאת משקין לטמא אחרים מדרבנן כדמוכח מהך ברייתא דספק משקין וכ"ש לפמ"ש התוס' שם דאליבא דר"ע פליגי ר"מ ור"י אם כן לפי זה ע"כ לר"מ לא איירי ר"ח אלא בולד הטומאה דרבנן דאי ס"ד בולד הטומאה דאורייתא אם כן לא שייך לומר הוסיף רבי עקיבא דאדרבה לא בא אלא לפחות דלר"ח מותר להוסיף אפילו טומאה דאורייתא לר"ע לא הוי אלא הוספת טומאה מדרבנן דהא שמן משקה הוא אע"כ דר"ח נמי בולד הטומאה מדרבנן איירי ואם כן שפיר הוי הוספה לענין שלישי דמותר לעשותו אפילו ראשון דרבנן כן נראה לי והוצרכתי לזה כדי ליישב היטיב לקמן באוקימתא דרבי ירמיה ודוק היטיב:

בפירש"י בד"ה ומאי' מדבריהם וכו' דמיטמאו לה מדרבנן אוכל את האוכל וכו' עס"ה. נראה דכוונת רש"י בזה לפ' סוגיין באוקימתא דהכא אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן מ"מ ודאי דלמ"ד דאוכל מטמא אוכל כ"ש דא"ש טפי דמדבריהם היינו מדברי ר"ח וכיון דמתיר ר"ח בטומאה דרבנן להוסיף לה טומאה דאורייתא וע"כ היינו משום דבלא"ה אזיל לאיבוד ואם כן מה"ט גופא מותר לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה כנ"ל בכוונתו ודו"ק:

בד"ה ארשב"ל לא תדחק לאוקמי הכי וכו' עס"ה. נראה דכוונת רש"י בזה משום דקשיא ליה מאי דוחקיה דב"ק לפרש דמדבריהם היינו מדברי ר"א ור"י ולא מפרש לה בפשיטות דהיינו מדר"ח כסברת המקשה לכך כתב רש"י דנראה לר"ל משום ב"ק דוחק לפ' דאב הטומאה היינו מדאורייתא וולד הטומאה היינו מדרבנן כיון דבחדא בבא נקיט להו וכדמשמע נמי מלשון נימא קסבר דהיינו לשון קושיא מיהו למאי דפרישית לעיל דבלא"ה שייך לומר דלשון אב הטומאה היינו מדאורייתא כיון דכתיבא בהדיא קרי לה אב וטומאה דרבנן לא כתיבא קרי לה ולד כמו שדקדקתי בלשון הירושלמי דשמעתין ודשילהי שקלים אם כן אין דוחק לפ' כן אלא דאפ"ה ניחא ליה לב"ק לפ' דמדבריהם היינו מדברי ר"א ור"י כיון דקתני בסיפא ומודים או משום דתלמודא דידן מחליף פלוגתא דר"י וב"ק דירושלמי כמ"ש התוס' ואם כן הוי שפיר ב"ק לטעמיה כנ"ל ודו"ק:

בד"ה יניחנה במקום המוצנע וכו' וטעמא מפרש בבכורות כו' דמשמרת תרומותי שתי' במשמע וכו' ובד"ה יניחנה במקום התורפה כו' דקסבר יש אם למסורת כו' עכ"ל. לכאורה אין פירושו עולה לפי המסקנא דסוגיא דבכורות דלכ"ע יש אם למסורת אלא דר"א ור"י בדרשא דלך פליגי דר"י סבר הראוי לך שמור ור"א סבר האי נמי ראוי שמא יבא אליהו ויטהרנו אלא דאחר העיון ראיתי שלשון רש"י מדוקדק דנהי דמסקנא דבכורות מסקינן דפליגי בדרשא דלך ובסברא דשמא יבא אליהו ויטהרנה היינו לפי האמת לדברי ר"י דלא פליגי ר"א ור"י אלא בתלויה וטמאה משא"כ הכא דקיימינן השתא אליבא דר"מ דאפילו בטהורה וטמאה פליגי אם כן ע"כ הוי סבר דפלוגתייהו אם יש אם למקרא או למסורת כמו שנראה מדברי התוס' דבכורות בד"ה אחת תרומה טהורה וכו' ע"ש ואין להאריך כאן בסוגיא דהתם ועיין מה שכתבתי בזה בשבת דף כ"ה ולקמן בסמוך אבאר יותר:

בתוס' בד"ה חבית שנולד לו ספק טומאה פי' הקונטרס וכו' וקשה לר"י אי ברה"י ספיקו טמא ונראה לר"י וכו' עס"ה. ולא זכיתי להבין דברי ריב"א ור"י בזה דמעיקרא מאי קשיא להו דהא שפיר מצינן למימר כפי' הקונטרס ולעולם ברה"י איירי ואף ע"ג דספיקא טמא מן התורה דילפינן לה מסוטה אפ"ה שפיר סבר ר"א דיניחנה במקום המוצנע משום דשמא יבא אליהו ויטהרנה כדמסקינן להדיא בבכורות ה"ט גופא והא ודאי בכל ספק טומאה ברה"י אם יבא אליהו או יבורר הספק על ידי עדים יהא טהור משום הכי בעי ר"א שימור ויש ליישב:

בגמרא מי דמי התם גרמא בעלמא והכא בידים. ויש לדקדק דאכתי מה חילוק יש בין גרמא ובין בידים דממ"נ מאי קסבר רבי יהושע אי ס"ל יש אם למקרא דב' תרומות במשמע אם כן הרי מוזהר מדאורייתא לשמור אפילו תרומה תלויה אם כן אמאי יניחנה במקום התורפה ויגלנה הא שימור מעליא בעי וכ"ש שלא יגרום טומאה בכוונה ואי ס"ל יש אם למסורת א"כ אפילו בידים מותר דמה"ת לאיסור וכ"ש למאי דמסיק התם דבקרא פליגי ודכ"ע יש אם למסורת אלא דר"י דריש מדכתיב לך הראוי לך שמור ושאינו ראוי לך לא תשמור אם כן ממילא משמע דמותר לטמאות תלויה אפילו בידים כיון שאינו ראוי לך למאי דלא ס"ל לרבי יהושע ה"ט דשמא יבא אליהו ויטהרנה. והנלע"ד בזה דהשתא דקאמר מי דמי בעי למימר דנהי דמדאורייתא שרי לטמאות תלויה בידים אפ"ה אסור מיהו מדרבנן לטמאותו בידים אף על גב דאינו ראוי לו אלא דוקא היכא דאיכא פסידא וכדמשמע להדיא מאידך מתניתין דבסמוך דלא שרי רבי יהושע להציל בטומאה אלא משום פסידא דחולין אלמא דמדרבנן איירי דאם מדאוריתא לא שייך להתיר משום פסידא וכ"ש למאי דבעי למימר לקמן דאפילו משום פסידא דעצים שייך להתיר וה"נ משמע בסוגיא דבכורות דלמאי דבעי למימר מעיקרא היינו משום איסור דרבנן ע"ש בפירש"י ותוספות. מיהו בירושלמי דשמעתין משמע דהנך תרתי מתניתין דחבית פליגי אהדדי דחבית קמייתא מוקי לה התם כרבי יוסי דוקא מדלא שרי רבי יהושע אלא גרמא דוקא אלמא דבידים אסור ולר"י ליתא כלל אידך מתניתין דחבית בתרייתא דהך דחבית בתרייתא לא מתוקמא אלא כר"מ דוקא ולית ליה לר"מ הך דחבית קמייתא ע"ש מיהו בסוגיא דשמעתין לא משמע הכי אלא דר"מ ור"י בהך מתניתין דחבית בתרייתא פליגי ואפ"ה קאמר ר"י אינה מן המדה ובסברא דהפסד מרובה ובהפסד מועט פליגי או דר"מ סבר דיש אם למקרא כנ"ל ודו"ק:

דף טו עמוד ב

בפרש"י ד"ה הפיגול לא צריך הכא אלא מסיים הברייתא עכ"ל. נראה דכוונת רש"י דרבא דאותיב ליה לר"נ לא הוי צריך לאתויי הך דפיגול והנותר דבלא"ה פריך שפיר אבל לר"י גופא שפיר מ"ל דמייתי הך דפיגול והנותר דה"ק לר"מ אי בשעה ז' מיירי אפילו בלא מדבריהם שפיר למדנו מדב"ה דאיסור דאורייתא וטומאה שוין ואי בשש קאמרת כדקאמר ר"י בסמוך א"כ אפילו מדבריהם לא למדנו דאדרבה מדנקיט הכא הפיגול והנותר והטמא בית הלל אומרים נשרפין כאחת משמע דדוקא הנך דאסירי מדאורייתא ועוד דאיכא עלייהו שם טומאה מדרבנן כדאמרינן בסמוך משא"כ בתרומה טהורה לגמרי אסור לשורפה בששית עם הטומאה כן נראה לי בכוונת רש"י וכבר העליתי בכמה דרכים דרבא נמי איצטריך ליה לאתויי הך דהפיגול והנותר בלשון הקושיא אלא שאין רצוני להאריך והמבין יבין מדעתו עפ"י מה שכתבתי לעיל ודו"ק היטב:

שם אמר ליה ר"נ רבי יוסי לאו אדעתיה דהוא סבר ר"מ מדר"ח וכו'. ולכאורה יש לתמוה דכיון דר"י הכי הוי סבר בדר"מ מאן לימא לן דקושטא דמילתא לאו הכי הוא דמי איכא מידי דר"י לא הוי ידע ואמוראי דלעיל הוי ידעי ואף שמצינו כיוצא בזה בפ' בתרא דר"ה דף למ"ד גבי הרחוקים מותרים אלא שגם שם העליתי ליישב לנכון ע"ש ועוד דכאן קשה יותר כיון דר"י בר פלוגתא דר"מ הוי ור"מ קאמר מדבריהם למדנו היאך לא הוי ידע ר"י מדברי מי איירי ר"מ וכבר עלה בלבי ליישב ע"פ שיטת הירושלמי שהבאתי בסמוך דר"מ ור"י בהנך תרתי מתניתין דחבית פליגי דלר"י לא הוי שמיעא ליה הך דחבית בתרייתא אלא שכבר כתבתי דבסוגיא דהכא לא משמע הכי. והנלע"ד ליישב בזה דהא דקאמר ר"מ מדבריהם למדנו היינו משום דכשהיו עוסקים בבה"מ בעדותן של ר"ח ור"ע היו עוסקין גם כן בהך דר"מ ור"י דהיינו למאי דפרישית לעיל דעיקר מילתא אי שרי להוסיף טומאה על טומאה בקדשים או לא לא למדנו אלא מתרומה דכתיב ואני נחתי לך את משמרת תרומותי ואם כן עדותן של ר"ח ור"ע ופלוגתא דר"א ור"י חדא מילתא היא ואם כן לפ"ז מ"ל דר"י לא אסיק אדעתיה דר"מ מדבריהם דר"א ור"י דאע"ג דיש סברא טפי לומר כן דר"מ לומד תרומה מתרומה מלמימר דר"מ לומד תרומה מקדשים דר"ח ור"ע אלא דאפ"ה הוי סבר ר"י דע"כ לא יליף ר"מ מדר"א ור"י דאדרבה ר"מ איפכא שמעינן ליה בסוגיא דבכורות מדאוסר שם להקיז דם לבהמה שאחזה דם משום דס"ל דאסור להטיל מום אע"ג דבלא"ה אזלה לאיבוד והיינו כדאמרינן התם דמתני ליה ר"א לברה ואמרי לה ר"ח לבריה אהך פלוגתא דבכור דכמחלוקת כאן כך מחלוקת בחבית של תרומה דתנן חבית של תרומה וכו' דפליגי ר"א ורבי יהושע ור"מ כר"א אם כן לפ"ז תו לא מצינן למימר דר"מ מדבריהם דרבי יהושע קאמר כיון דאיהו גופא ס"ל כר"א לכך הוי סבר ר"י דע"כ ר"מ מדבריהם דר"ח קאמר והא דאוסר ר"א בתרומה תלויה לטמאותה היינו מדרבנן כדפרשית וכדמשמע מסוגיא דבכורות ע"ש ומשו"ה לא למדו ר"מ אלא מדר"ח דמתיר אפילו בקדשים כיון דבלא"ה הולכת בודאי לאיבוד ואם כן משו"ה מתיר נמי תרומה טהורה עם הטמאה בפסח נמצא דכ"ז הוי סבר ר"י בדר"מ משו"ה קאמר ליה אין הנדון דומה לראיה. משא"כ הנך אמוראי דלעיל דמפרשי דמדבריהם הוי מדברי ר"א ור"י היינו כמסקנא דסוגיא דבכורות דפלוגתא דר"מ וחכמים בבכור שאחזו דם לא תליא כלל בפלוגתא דר"א ור"י לענין חבית של תרומה אלא דבין בבכור ובין בתרומה בקראי פליגי וכדמוכח להך מילתא התם מדרבי חייא ב"א אר"י דהכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב ור"מ גופא הכי ס"ל במנחות ויליף לה מקראי אלמא דמה"ט גופא היה ראוי לאסור להוסיף טומאה על טומאה בין בתרומה ובין בקדשים אלא דאפ"ה מתיר רבי יהושע בתרומה משום דכתיב ואני נתתי לך משמרת תרומותי הראוי לך שמור ואם כן לפ"ז שפיר יליף ר"מ מדברהם דר"י וכדפרישית דטפי משמע דר"מ יליף תרומה מתרומה ממה שנאמר דר"מ יליף תרומה מקדשים כן נ"ל נכון ודו"ק היטיב. ועוד יש ליישב בדרך אחר לפי שיטת התוספות דלעיל דמאן דקאמר דמדבריהם היינו מדברי ר"ח ומפרש לדר"ח בולד הטומאה דרבנן היינו בבשר שנטמא במשקין כאוקימתא דרבי ירמיה בסמוך דאזדו ר"מ לטעמיה ור"י לטעמיה ואם כן לפי זה אתי שפיר טובא הא דאמר ר"י לר"מ אין הנדון דומה לראיה היינו דאכתי לא הוי שמיעא ליה לר"י דר"מ פליג עליה בהא דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא משא"כ הנך אמוראי דלעיל דבתר דשמיעא להו הך ברייתא דבסמוך דר"מ סובר טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן ואם כן לפ"ז למאי דקי"ל אין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן תו לא מ"ל דר"מ מדר"ח יליף אלא מדר"א ור"י כמ"ש רש"י להדיא בסמוך באוקימתא דרבי ירמיה גם זה נ"ל נכון לפי שיטת התוס' דלעיל ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך באוקימתא דרבי ירמיה בלשון רש"י ודוק היטב:

שם אמר רבי אסי אר"י מחלוקת בשש וכו' א"ל ר"ז לר"א נימא קסבר ר"י וכו' ופירש"י דהא דקאמר נימא קסבר היינו דמספקא ליה אי לרבי יוחנן ר"מ מדר"ח יליף דוקא נקיט שש לאפוקי ד' או ה' או מדר"י יליף והוא הדין ד' או ה'. ונראה דמה שהוצרך רש"י לפרש כן ולא מפרש בפשיטות דהאי ונימא קסבר הוי בלשון קושיא כדאשכחן לעיל בדף הקודם דקאמר סתמא דתלמודא נימא קסבר ר"מ וכו' ולד הטומאה דרבנן בהאי לישנא ממש דקאמר הכא והתם ודאי לשון קושיא ופירוקא הוא דדוקא התם משמע לרש"י לפרש כן משום דכל השקלא וטריא אדר"מ גופא קאי למאי דלא אסיק אדעתיה דמדבריהם דר"מ אדר"י קאי משא"כ בסוגיא דהכא דכל השקלא וטריא דלעיל איירי בהכי אי מדבריהם קאי אדר"ח או אדר"א ומייתי נמי הך ברייתא דאמר ר"י אין הנדון דומה לראיה פשיטא דהאי ברייתא ודאי משמע דמדר"ח יליף אם כן לפ"ז תו לא שייך לפרש הכא האי נימא קסבר ר"י דהכא בלשון קושיא כיון דפשטא דמילתא הכי הוא לכך הוצרך רש"י לפרש דהא דקאמר נימא קסבר ר"י היינו משום דמספקא ליה לענין דינא בד' וה' כנ"ל בכוונת רש"י מיהו לפמ"ש לעיל דבירושלמי דשקלים מפרש ר"י להדיא דלשון אב הטומאה וולד הטומאה היינו דאורייתא אם כן שפיר שייך לפרש האי נימא קסבר ר"י דהכא בלשון קושיא דאם כן קשיא דר"י אדר"י ומשו"ה נמי הוצרך סתמא דתלמודא לאתויי האי דאיתמר נמי משום דממימרא דר"י הכא טפי הוי שייך לפרש איפכא אבל מדאשכחן דר"י גופא אמר ולד הטומאה דרבנן ע"כ צריך לחלק בין לישנא דאב הטומאה וולד הטומאה דהכא ובין לישנא דאב הטומאה וולד הטומאה דשקלים כדפרישית לעיל ודו"ק:

בתוספות בד"ה נימא קסבר ר"י פי' הקונט' וכו' ואין נראה לר"י דדלמא הא דנקיט שש וכו' ועוד דבד' וה' לא אזיל לאיבוד וכו' עכ"ל. קושיא ראשונה כבר נתיישב מתוך מה שכתבתי בסמוך בלשון רש"י דהא דקאמר נימא קסבר לאו בלשון הוכחה וקושיא הוא אלא דמספקא ליה מילתא דר"י לענין ד' וה' גופא ומה שהקשו עוד בקושיא שנייה דבד' וה' לא אזיל לאיבוד כיון שימצא להן אוכלין הרבה לא ידענא מאי קשיא להו דהא ודאי מסתמא איירי שכבר ביקש להן אוכלין ולא מצא דאל"כ למה ישרפנה חנם ועוד דא"כ מאי איריא תרומה טהורה עם הטמאה דאפי' טהורה לחוד אסור לשורפה ולאבדה בידים קודם זמנה דכי היכי דאסור לטמאות תרומה בידים ה"נ אסור לאבדה בידים וזה ברור וכדאיתא להדיא בירושלמי ודברי התוס' בזה צ"ע :

בא"ד ונראה לר"י דדייק וכו' וא"ת הא דבז' שורפין וכו' וי"ל כו' מסברא אין לנו ללמוד איסור מטומאה וכו' עס"ה. נראה שהתוס' כ"כ לפי פירושם לעיל בכל הסוגיא דהך מילתא אי מדמינן איסור לטומאה או לא תליא בסברא משא"כ לפמ"ש לעיל דהך מילתא אי מדמינן איסור לטומאה תליא בדרשא דקרא דונתתי לך משמרת תרומותי אי דרשינן הראוי לך שמור או לא ומתרומה ילפינן לקדשים א"כ אין מקום לדבריהם דהכא כלל ולפ"ז א"ש טובא דמה שלא רצה רש"י לפ' כפי' ר"י דהא דקאמר נימא קסבר היינו דדייק מדקאמר אבל בז' דברי הכל שורפין היינו משום דרש"י מפרש הא דמדמינן איסור לטומאה תליא בדרשא דקרא כדפרישית. כן נראה לי ודוק היטב:

בפירש"י בד"ה ואזדא ר"מ לטעמיה וכו' ואכתי איכא לאקשויי סוף סוף כיון דאין אוכל מטמא אוכל וכו' אע"כ ר' ירמיה כר"א או כאביי ס"ל וכו' עס"ה. ובאמת שזה דוחק גדול שהרי מבואר לעיל בלשון רש"י עצמו דשקלא וטריא דלעיל אפיסקא דמדבריהם היינו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל ע"ש א"כ לפ"ז ממילא משמע לר' ירמיה נמי הכי הוא מיהו לפמ"ש לעיל בכמה דוכתי אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל בקדשים אפ"ה שמעינן שפיר מדר"ח דמותר להוסיף אפילו מדרבנן לדאורייתא כיון דמסתמא איכא משקין בהדי בשר א"כ לפ"ז שפיר מתוקמא אוקימתא דר' ירמיה אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל דאי לר"י דט"מ לט"א מדאורייתא הא הוי שפיר הוספה מטומאה דרבנן לטומאה דאורייתא ע"י משקין דבהדי בשר ולר"מ נמי דס"ל טומאת משקין לטמא אחרים מדרבנן הא בלאו הכי ע"כ אית ליה לרבי מאיר אוכל מטמא אוכל לשיטת רש"י דלקמן דף י"ט דאם לא כן והבשר אשר יגע בכל טמא דכתיב בקדשים והאי בכל טמא ע"כ דנגע בשני איירי והיכי משכחת לה לא ע"י משקין ולא ע"י אוכלין אע"כ דאוכל מטמא אוכל לר"מ וא"כ שפיר מתוקמא אוקימתא דר' ירמיה אליבא דכולי עלמא. ודוק היטב: ומה שיש לדקדק בזה מהא דאמרינן לקמן דמשקה מטבחיא דכן מלטמא טומאת אחרים יבואר לקמן:

בתוס' בד"ה ר' יוסי לטעמיה קשה ר"י גופא וכו' והא דאית ליה הכא דאוריי' בשיטת ר"ע רבו אמרה ואין זה לטעמיה ועוד קשה וכו' וכי אינו מודה ר"מ דלר"ע וכו' עס"ה. ולדעתי יש לתמוה טובא במ"ש התוס' דר"מ ור"י אליבא דר"ע פליגי והיאך אפשר לומר כן דהא רבא מדייק לעיל דר"ע ע"כ אית ליה במתני' דהכא טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא דאל"כ ליכא תוספת טומאה בעדותו וע"ז לא שייך תירוצו של הר' יוסף מירושלים ואם נאמר דדוקא אליבא דר' ירמיה כתבו התוס' כן ומשמע להו ג"כ דר' ירמיה לית ליה הוכחה דרבה דלעיל אליבא דר"ע משא"כ לרבא גופיה מפרש דר"מ ור"י אליבא דנפשייהו פליגי דמלבד שזה דוחק גדול דאדרבא איפכא מסתברא מדקאמר ר' ירמיה ואזדו לטעמייהו משמע דאליבא דנפשייהו פליגי אלא דיותר קשה דאם כן אליבא דר' ירמיה גופא נמי מצינן למימר דלעולם ר"מ ור"י אליבא דנפשייהו פליגי דאף על גב דרבא אמר לקמן דר"י לא סבר כר"ע היינו משום דרבא לטעמיה דאמר נמי לעיל דר"ע ע"כ סובר ט"מ לט"א דאורייתא וכל השקלא וטריא דלקמן דמסקינן דר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה וליה לא ס"ל היינו אליבא דר"ל איירי דאמר דר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה והיינו מדרשא דיטמא יטמא וע"ז סובב והולך כל השקלא וטריא דהתם משא"כ לר' ירמיה דהכא שפיר מצ"ל דלית ליה הך מילתא דר"ל לקמן דאמר בשיטת ר"ע רבו אמרה אלא אליבא דנפשיה וממילא נמי דלית ליה לר' ירמיה הא דמסקינן לקמן אליבא דרבא בשיטת ר"ע אמרה וליה לא ס"ל אלא דר"י אפילו אליבא דנפשיה ס"ל ט"מ לט"א דאוריית' ולאו מדרשא דיטמא יטמא אלא מטעמא אחרינא כמו שאבאר שם במקומו דף י"ט בטוב טעם בעזה"י ואם כן לפ"ז נמי דר"מ אליבא דנפשיה אמרה ולא אליבא דר"ע דלר"ע ודאי הוי מדאורייתא א"כ לפ"ז ממ"נ אין מקום לקושיית התוס' כאן. ועוד דאי ס"ד דר"מ ור"י בברייתא דספק משקין אליבא דר"ע פליגי ולא אליבא דנפשייהו כמו שהוכיחו התוס' מדר"י לדר"מ אם כן לפ"ז רבי יהודא ור"א ור"ש כולהו אליבא דר"ע פליגי ואם כן לפ"ז מאי מקשה הש"ס לקמן דף י"ז ע"ב דר"י אדר"י לענין טומאת משקין לטמא כלים ואיצטריך לשנויי דחזר ביה ר"י ואמאי לא משני בפשיטות דהכא ר"י אליבא דר"ע והתם ר"י אליבא דנפשיה כדאמרי' בכה"ג בדר"מ ור"י והא דמקשה נמי בסמוך דר"א אדר"א הו"מ לשנויי בפשיטות דהאי וכן היה ר"א אומר כדבריו היינו אליבא דר"ע והא דאמר ר"א אין טומאה למשקין כל עיקר בלא"ה ע"כ היינו אליבא דנפשיה דהא לר"ע שמעינן בהדיא במתניתין דיש למשקין טומאה בעולם וצ"ע ליישב שיטת התוס' בזה. אלא דלולי דבריהם שפיר יש לפרש דר"מ ור' יוסי בברייתא דספק משקין אליבא דנפשייהו פליגי כדפרישית וכמו שיבואר לקמן נמצא לפ"ז שפיר קאמר ר' ירמיה ואזדו לטעמייהו ממש ועיין במהרש"א ועיין ג"כ מ"ש הת"י בפ"ד דטהרות ודוק היטב:

דף טז עמוד א

בפירש"י בד"ה ספק משקין וכו' כגון טמא שפשט רגלו וכו' ספק משקין לטמא אחרים כגון היה מקל בידו ובראשו משקין טמאין וכו' כך היא שנויה במס' טהרות עכ"ל. נראה דהא דתני לה בסדר טהרות בכה"ג בתרי עניני ולא קתני לפרש הא דלטמא אחרים בהך ענינא גופא דאותן המשקין שנטמאו ע"י הספק דטמא שפשט רגלו אפ"ה לטמא אחרים טהור היינו משום דבאמת לא שייך לומר כן דמאחר שכבר נטמאו המשקין עצמן מחמת ספק דקי"ל ספק טומאה ברה"י טמא והיינו טומאה ודאית כדאמרי' בריש נדה ובכמה דוכתי דמסוטה גמרינן לה ואם כן כשנעשה הספק כודאי תו לא מיקרי ספק כדי שנאמר לטמא אחרים טהור ומשו"ה הוצרך לפרש במתניתין דטהרות דהא דאמרינן לטמא אחרים טהור לאו אספק דרישא קאי אלא אמילתא אחרינא ובעיקר פי' המשנה דהתם עיין בלשון רבי שמשון שם באריכות ולפי פירושו שם נמי משמע דר"מ ור"י דפליגי בספק משקין היינו אליבא דנפשייהו ודוק ותשכח והיינו כדפרישית בסמוך בלשון התוס'. מיהו מה שהוצרך רש"י להאריך כאן ולהביא סדר המשנה דמס' טהרות היינו משום דבלא"ה לא הוי א"ש בפשיטות הא דקאמר ר"י ואזדו לטעמייהו מהך ברייתא דספק משקין דכבר היה מקום לפרש פלוגתא דר"מ ור"י בספק משקין לאו בטומאת משקין דאורייתא איירי דאפשר דבכה"ג לכ"ע מטמא אחרים אלא דעיקר פלוגתייהו היינו בספק משקין דרבנן כגון במשקין הבא' מחמת ידים כדאשכחן כמה ספיקות בטומאה דרבנן דהוי לחומרא כמו ששנינו באותו פרק עצמו ואין זה דוחק לפרש כן סתם לשון ספק משקין דהא לקמן דף י"ז ע"ב בהא דרמינן דר"י אדר"י נמי מעיקרא בעי הש"ס לאוקמי בכה"ג לחלק בין משקין למשקין ע"ש וכן בשבת בסוגי' די"ח דבר לכך הוצרך רש"י להביא כל המשנה דטהרות משקין דמפרש התם בהדיא ספק משקין ליטמא טמא היינו מדאורייתא כדקתני כיצד אדם טמא שנכנס לשם ואם כן הך סיפא דלטמא אחרים טהור דמפרש דהיינו שזרק מקל ובראשו משקין טמאים מפרשינן נמי דאיירי בטומאת משקין דאורייתא דומיא דרישא אלא הא דקתני רישא טמא שפשט רגלו וסיפא שזרק מקל היינו לאשמעינן דדוקא באדם שיש בו דעת לישאל ואשמעינן בסיפא דאע"ג שהמקל דבר שאין בו דעת לישאל הוא אפ"ה כיון שהספק בא ע"י אדם כדבר שיש בו דעת לישאל דמי וע"ש באריכות בלשון הר"ש בפי' המשניות אבל לענין עיקר הטומאה ודאי דרישא וסיפא בחדא מילתא איירי בספק טומאת משקין דאורייתא והיינו דאמר ר"י ואזדו לטעמייהו כנ"ל בכוונת רש"י ודו"ק:

בגמרא והתניא ר"א אומר אין טומאה למשקין כל עיקר תדע שהרי העיד יוסף בן יועזר וכו' ועל משקי בי מטבחייא דכן וכו' אלא לרב דאמר דכן ממש וכו'. לקמן מפרש בגמרא דלרב אליבא דר"א הא דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האי יטמא לאו לשון טומאה אלא הכשר ונראה לכאורה דהא דדחיק רב להוציא המקרא מידי פשוטו דהיינו טומאה ממש כמו כל לשון יטמא ע"כ משום דכיון דלשון דכן דיוסף בן יועזר משמע לרב דהיינו דכן ממש אלא דאכתי קשה אדר"א גופא מאי דוחקיה לאוקמי דיוסף בן יועזר בכה"ג להוציא המקרא דיטמא מידי פשוטו הא מצינן למימר דהא דקאמר יוסף בן יועזר דכן היינו בטומאת משקין דרבנן כגון שבאו מחמת ידים או מחמת שאר טומאה דרבנן דבכה"ג שפיר קאמר דמשקים בי מטבחייא דכן ממש מכל טומאה דרבנן כדפרישית בסמוך דאשכחן בכמה דוכתי לשון משקה סתם דאיירי בטומא' דרבנן דוקא. וליכא למימר דעדותו של יוסף בן יועזר היה ידוע לכל שהיה אותו מעשה לטהר טומאת משקין בי מטבחייא אפילו מטומאה דאורייתא דהא ודאי ליתא דהא ע"כ לר"ע דמתניתין דידן ולכל הנך תנאי דברייתא דספק משקין דהכא ע"כ לית להו האי סהדותא דיוסף בן יועזר אם נפרש דבריו דכן ממש אפילו בטומאה דאורייתא (ועיין מה שאכתוב בזה לקמן ד' ט"ז ע"ב בהא דאמר ר"פ הלכתא גמירי לה) והנראה לענ"ד בזה דמאן דמפרש דכן ממש וס"ל טומאת משקין עצמן דרבנן היינו משום דבלא"ה ע"כ צריך לפרש יטמא דקרא דמשקין היינו הכשר דאין לפרש בלשון טומאה ממש דאם כן ליכתוב טמא כדאמר ר"ע אינו אומר טמא אלא יטמא לימד שיטמא אחרים ואם כן שפיר קאמר ר' אליעזר לר"מ למאי דסבירא לך לטמא אחרים טהור א"כ ע"כ דהאי יטמא דמשקין היינו הכשר מדלא כתיב טמא א"כ מה"ט גופא טפי אית לן למימר אין טומאה למשקין כל עיקר כיון דיטמא דקרא איירי בהכשר ובהא מייתי ראיה שפיר מדיוסף בן יועזר דע"כ הא דקאמר דכן היינו דכן ממש אפילו מטומאה דאורייתא ומה"ט גופא דע"כ יטמא דקרא היינו הכשר. מיהו לפי האמת לא תקשה עליה דר"מ מהטעם שאבאר לקמן ד' י"ט. ועוד דאי ס"ל לר"א כשיטת ר"ע רבו דככר שני עושה שלישי בחולין אם כן ע"כ ס"ל אוכל מטמא אוכל אפילו בחולין וממילא נמי דמשקין טמא ומטמא משקין כיוצא בהן דאל"כ לא משכחת שלישי בחולין אפי' לשיטת התוס' דהא עצים ולבונה לא שייך בחולין אע"כ דעושה כיוצא בו ואם כן לפ"ז ממילא מוכח דהאי יטמא דקרא דכתיב במשקין היינו הכשר ולא טומאה דאי טומאה ממש קאמר ליערבינהו מכל האוכל אשר יאכל או מכל משקה אשר ישתה יטמא והיינו כדאמר רבינא לקמן דף י"ח וכמו שאבאר שם בעזה"י ודוק היטיב:

שם גופא רב אמר דכן ממש קסבר טומאת משקין דרבנן וכו' פי' דכל טומאת משקין בין לטמא עצמן ובין לטמא אחרים הוי דרבנן דהא ודאי מודה רב דמשקין לטמא אחרים מדרבנן והיינו גזירה קדמונית כדמוכח לקמן במאי דקאמר רב אישתבש כהני והיינו משום דמשקי בי מדבחייא מטמא אלמא דיין מטמא השמן ולפ"ז משקין מטמא אחרים תקנה קדומה היתה קודם נבואת חגי ומסברא נמי אית לן למימר הכי דהא לכאורה נראה דמה שגזרו חכמים על המשקין אע"ג דלרב אליבא דר"א לא אשכחן דכוותיה באורייתא ואין לו עיקר כלל אפ"ה גזרו חכמים משום משקין דזב וזבה כדאיתא בשבת בסוגי' די"ח דבר וא"כ ממילא דמה"ט גופא מטמא אחרים כדאשכחן במשקין דזב וזבה אלא דלפ"ז אית לן למימר נמי דמה"ט גופא משקין נעשין תחילה ולקושטא דמילתא מוכח דליתא דהא רב גופא אמר לקמן דרביעי בקדש בעי מינייהו ואי ס"ד דיין הוי תחלה א"כ אפילו שמן נעשה ראשון ולפחות שני (ועיין בזה בלשון הרמב"ם בהקדמת פי' המשניות דסדר טהרות) וע"כ צ"ל לפי שיטת רש"י ותוס' שלפנינו דבימי חגי עדיין לא רצו לגזור ולהחמיר כ"כ שיהא תחילה ואף לפמ"ש בסוגיא י"ח דבר להוכיח דמה שטומאת משקין הטמאין מן התורה נעשין תחילה גזירה קדמונית אפ"ה ע"כ היינו לאחר נבואת חגי וקודם י"ח דבר דבי"ח דבר גזרו אפילו במה שפוסל התרומה מדרבנן שיהא משקין נעשין תחילה כדפרישית התם וזה נוטה קצת לשיטת הרמב"ם ז"ל כל זה נראה לי מוכרח לפי שיטת רב. אלא דאכתי איכא למידק דאפילו למאי דסבר רב דטומאת משקין עצמן דרבנן אפ"ה תיקשי אמאי קאמר דכן ממש דאטו מי גרע הנך משקין דקדש מעצים ולבונה דקי"ל דחיבת הקדש מכשרתן ובשלמא לשיטת רש"י דלקמן ובכמה דוכתי דעצים ולבונה נמי לא מיטמאין אלא מדרבנן א"ש משא"כ לפי' התוספות דהוי דאורייתא ודאי קשה ונ"ל ליישב דמידי הוא טעמא אלא לרב הא רב משקי בי מטבחייא תנא דדכן והיינו דם ומים אם כן לפי זה אית לן למימר דלא שייך בהו חיבת הקדש כמו בעצים ולבונה שקריבין על גבי המזבח משו"ה שייך בהו חיבת הקדש וכמו כן משקים בי מדבחייא אליבא דרב וכמו שאבאר לקמן בסוגיא דאישתבש כהני בדף הסמוך ודוק היטב:

בגמרא אמר ליה ר"ה בר חיננא לבריה כי עיילת לקמיה דר"פ רמי ליה מי אמר שמואל וכו' קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא וכו'. הא דמקשה אדשמואל ולא מקשה אמשנה וברייתא דטהרות דלעיל דקתני ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור היינו משום דניחא ליה להקשות טפי אדשמואל דאיירי בקדשים ומיקל בקדשים מבחולין לענין טומאת משקין והאי קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא נמי בקדשים איירי משא"כ מתניתין וברייתא דטהרות אפשר דלא איירי אלא בחולין דחולין מקדשים לא גמרינן דאפשר דדוקא בקדשים אמרינן דמשקים מטמא אוכל מדאורייתא ואע"ג דרבי ירמיה דקאמר ואזדו לטעמייהו משמע דלא שני ליה בין חולין לקדשים אפ"ה ר"ה ב"ח לא פסיקא ליה ומכ"ש דא"ש לפי שיטת התוס' דרבי ירמיה דאמר ואזדו לטעמייהו סובר דר"מ ור"י אליבא דר"ע פליגי דלפ"ז טעמא דר"י ור"ע משום דדריש יטמא יטמא א"כ ודאי לא שייך לחלק בין חולין לקדשים ואף לפמ"ש בסמוך דלר"י נמי ר"מ ור"י אליבא דנפשייהו פליגי אפ"ה א"ש כמו שאבאר לקמן דף י"ט. אלא דאכתי התמיה במקומה עומדת על שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק כמ"ד טומאת משקין לטמא עצמן דאורייתא לטמא אחרים מדרבנן והיאך אפשר לומר כן דהא אסיקנא הכא לדשמואל בקושיא ולהרמב"ם ל"ל דשני ליה בין חולין לקדשים דבקדשים מטמאין אחרים מדאורייתא מהאי קרא גופא דוהבשר אשר יגע בכל טמא דהא ודאי ליתא שהרי הרמב"ם ז"ל פסק להדיא דאדרבה בקדשים אפילו טומאת עצמן אין להם ויש ליישב דאכתי איכא לאוקמי קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא כשנטמאו במשקין בחוץ דלקמן אמרינן דלא אמרו דכן אלא במקומן. מיהו בעיקר דברי הרמב"ם שפסק כמ"ד לטמא את עצמן מדאורייתא לטמא אחרים מדרבנן יבואר בסמוך ולקמן בדף י"ט לנכון ועיין מ"ש בזה בחידושי גיטין דף נ"ד:

שם כי עיילת לקמיה דרב פפא רמי ליה מי אמר שמואל וכו' קרי כאן והבשר. ואף על גב דר"פ גופא מסיק לקמן דף י"ז ע"ב דמשקין בי מטבחיא הלכתא גמירי לה נראה דהיינו דוקא אליבא דרב דאמר דכן ממש משא"כ לשמואל דאמר דכן היינו לטמא אחרים דוקא ע"כ ליתא להאי טעמא דהלכתא גמירי לה דאל"כ מאי דוחקיה דשמואל לאפוקי לשון דכן ממשמעותיה דהיינו דכן ממש אע"כ דלשמואל לאו הילכתא היא אלא בטעמא תליא מילתא דטומאת עצמן דאורייתא ולטמא אחרים מדרבנן אם כן מקשה שפיר עליה דשמואל אפילו אליבא דר"פ כנ"ל ועיין עוד לקמן במימרא דר"פ גופא ולקמן דף י"ט:

שם חד בתלושין וחד במחוברין וכו' ת"ש אך מעיין ובור וכו' ותלושין מי מכשירין וכו'. ולכאורה לשון הסוגיא תמוה למה הפסיק בהך קושיא דאך מעין ובור מקמי קושיא דתלושין מי מכשירין שחזר לענין ראשון. הנלע"ד בזה משום דלקושטא דמילתא האי קרא דאך מעיין ובור ומקוה מים יהיה טהור יש לפרש בא' משני פנים או שנאמר דלענין טומאה גופא איירי דמים מחוברים אין מקבלין טומאה ותלושין מטמאין ויש לפרש גם כן דלענין הכשר איירי דמעיין ובור שהן מחוברים לא מכשרו דלעולם האי קרא דאך מעיין ובור ארישא דקרא דלעיל מיניה קאי דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ועליה כתיב אך מעיין דאך מיעוטא הוא אי לענין טומאה או לעניין הכשר וא"כ שפיר מקשו עליה דרב ממ"נ דהא רב תרתי קאמר דמשקים אפילו תלושין אין מקבלין טומאה ואידך המחוברין נמי מכשרו ואם כן הך קרא דאך מעיין במאי מוקי לה כן נ"ל נכון ודו"ק:

בתוספות בד"ה חד בתלושין וכו' ומחוברין פי' ריב"א וכו' והעלה האוכל מן המים וכו' עכ"ל. ונ"ל דלמ"ד דהאי קרא דכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא היינו טומאה ממש וא"כ ליכא אלא חד קרא בשרצים לענין הכשר אפ"ה לא תקשה מחוברים מנ"ל דמכשרו דאיכא למימר כיון דהנך מחוברים לא מכשרו אלא לאחר שהעלה האוכל מן המים אם כן בכלל תלושין נינהו דודאי משקה טופח עליהן ומשו"ה לא בעי קרא כנ"ל וק"ל ועמ"ש לקמן דף כ' בלשון התוס' ד"ה לא דיין:

בגמרא ותלושין מי מכשרו ופירש"י אמים הוא דמתמה וכו' אבל אשאר משקים לא מטמא דכולהו תלושין נינהו עכ"ל. וכונתו בזה כיון דבקרא כתיב וכל משקה אלמא דתלושין ודאי מכשרו מדאורייתא אלא דאפ"ה קס"ד דמים תלושין לא הוי בכלל כל משקה כיון דלא חשיבי ומשו"ה אין מכשירין מדאורייתא בתלושין אבל מדרבנן ודאי לא שייך לומר ותלושין מי מכשרו דהא כמה וכמה משניות במס' מכשירין מבואר להדיא דמים תלושין מכשרו ולא אשכחן דמחלק בין הכשר לטומאת שרצים או לטומאת מת וק"ל:

דף טז עמוד ב

בתוספות ד"ה מדרבנן ודלא כיוסף בן יועזר הו"מ לאוקמי מדאורייתא וכמ"ד טומאת משקין דאורייתא וכו' עס"ה. ולענ"ד יש ליישב יותר בפשיטות דסתמא דתלמודא הכא אזלא אליבא דר"פ לקמן דאמר אפילו למ"ד טומאת משקין דאורייתא אפ"ה משקה מטבחייא הלכתא גמירי לה וא"כ לפ"ז ליכא מאן דפליג עליה דיוסף בן יועזר ומש"ה הוצרך לאוקמי מדרבנן ודלא כיוסף בן יועזר וכן מבואר להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל דאף ע"ג שפסק דטומאת משקין לטמא את עצמן דאורייתא אפ"ה פסק דמשקין בי מטבחייא טהורים לגמרי (ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בעיקר מימרא דרב פפא) והא דמפרש סתמא דתלמודא לעיל בטעמא דרב דאמר דכן ממש משום דקסבר טומאת משקין דרבנן אלמא דלית ליה לסתמא דתלמודא מימרא דר"פ דהלכתא גמירי לה אלא דאיכא למימר משום דלעיל אסוגיא דלעיל מיניה קאי דעיקר פלוגתא דרב ושמואל אברייתא דר"א קאי וא"כ ודאי לא שייך לומר דהלכתא גמירי לה דאם כן מאי תדע דקאמר ר"א כדמקשה הש"ס לקמן ומשו"ה אסיקנא לדר"פ בקושיא משא"כ הכא בעי הש"ס לאוקמא הך מתניתין דדם שנטמא מדרבנן דוקא ודלא כיוסף בן יועזר משום דלקושטא דמילתא קי"ל כר"פ דיוסף בן יועזר הלכתא גמרי לה כמו שאבאר לקמן ודו"ק:

בגמרא ת"ש הן ישא איש בשר קדש וכו' ואמר רב אישתבש כהני. וקשיא לי אמאי איצטריך לאתויי כלל הך דרב דהא אדרבא כ"ש אי הוי אמרינן דלא אישתבש כהני טפי הו"מ לאקשויי בפשיטות מגופיה דקרא מדשאל להם חגי היקדש ואמרו לא וע"כ אאחרון שבהם קאי ולפרש"י היינו שמן ולפירוש ר"ת דאו או קאמר אחרון שבהם היינו אל כל מאכל הקדש וא"כ שמעינן מיהא דיין ודאי טמא וקשה לרב דאמר דכן ממש אפילו את"ל דאי לאו דרב לא הוי מצי לאקשויי כלל מתשובת הכהנים כיון דמפשטא דקרא משמע דאישתבש כהני מדהשיב להם הנביא וכן כל מעשה ידיהם טמא וא"כ לא היו בקיאין כלל להבחין בין טמא לטהור ומדהשיבו סתם ואמרו לא ולא ביחנו דבריהם איזה מהם טמא ואיזה מהם טהור אם כן ממ"נ טעו אם כוונתן באמרם לא על האחרון לחוד שהוא שמן לפרש"י ולר"ת על כל מאכל אם כן הרי טעו במה שטמאו היין שלא כדין לרב דאמר דכן ממש ואם מה שאמרו לא אכולהו קאי הרי טעו במה שטיהרו הלחם ונזיד אפי' אם נאמר דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא והשאלה והתשובה הכל מדאורייתא סוף סוף עכ"פ הלחם מיהא טמא ומשאלת חגי שאמר להם היקדש בלשון יחיד נמי לא מצי לאקשויי בפשיטות משום דאפשר לומר דלנסותם בכל פרטי דינים אמר להם כן ומשו"ה הוצרך לאתויי הא דרב דאמר אישתבש כהני והיינו משום דרביעי בקדש בעא מינייהו כדמסקינן בסמוך דבהכי פליגי רב ושמואל אלמא דאפילו שמן טמא מכ"ש יין וא"כ קשה לרב דאמר דכן ממש אלא דאכתי קשה דטפי הוי מצי לאקשויי בפשיטות מסיפא דקרא ממה שאמר להם אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא ויענו הכהנים ויאמרו יטמא דמשמע מיהו יין ושמן טמאים וקשיא לרב. מיהו בהא נמי מצינן למימר שהכהנים לא היו בקיאין כלל בדיני טומאה ובסיפא דקרא טימאו את הטהור דהיינו יין ושמן לרב דאמר דכן ממש וברישא דקרא טיהרו את הטמא דהיינו לחם ונזיד לחם אליבא דכולי עלמא ובנזיד למאן דאמר אוכל מטמא אוכל מדאוריתא והוא הדין למאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל בדרבנן בדיק להו משום הכי הוצרך לאתויי הא דרב דאמר אישתבש כהני וע"כ ארביעי בקדש קאי לאפוקי מדשמואל ואם כן ממילא משמע דיין שהוא שלישי טמא וקשה לרב דאמר דכן ממש כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

דף יז עמוד א

בגמרא ואמר רב אישתבש כהני מידי הוא טעמא אלא לרב וכו' וקשיא לי טובא הא ודאי לשמואל נמי קשה דהא למאי דאית ליה לא אישתבש כהני משום דחמישי בקדש בעא מינייהו הא דייקינן בסמוך דדוקא משום דיין הוי חמישי לכך טיהרו אותו משום דרביעי לא עביד חמישי אבל אי הוי שמן שלישי או רביעי הוי טמא ומשו"ה מסקינן דע"כ שמואל כרב ס"ל דמשקי בי מטבחייא תניא אם כן למאי דס"ד השתא דמשקי בי מדבחייא תנא קשה בין לרב ובין לשמואל. ונלע"ד ליישב דודאי הא דאמרינן בסמוך דשמואל דאמר לא אישתבש כהני דחמישי בקדש בעא מינייהו לאו כולהו ממימרא דשמואל גופא היא דאפשר דשמואל לא קאמר אלא לא אישתבש כהני וסתמא דתלמודא הוא דמפרש להאי דשמואל דחמישי בקדש והיינו לפי האמת דשמואל נמי משקי בי מטבחייא תנא א"כ ודאי שאל להם חגי בראשונה היינו על הסדר ממש ואם כן ודאי לשמואל חמישי בקדש בעא מינייהו משא"כ למאי דס"ד השתא דמשקי בי מדבחייא תנא ע"כ הוי אמרינן דהא דאמר שמואל לא אישתבש כהני לאו משום דהוי שמן חמישי אפילו אי הוי שלישי או רביעי נמי הוי טהור כיון דיין אינו מטמא לשמן ולא מצי לאקשויי נמי לשמואל מסיפא דקרא שאמרו יטמא דשפיר הוי ידע הא דמסקינן דלשמואל איירי דנגעו כולהו בראשון אם כן לפ"ז לא שייך להקשות אלא אדרב ושפיר משני מידי הוא טעמא אלא לרב כנ"ל נכון:

אלא דלפ"ז קשה כיון דשמואל גופא לא מסיק הך מילתא דרביעי בקדש בעא מינייהו א"כ אמאי דחק סתמא דתלמודא לפרש אליבא דשמואל דחמישי בקדש בעא מינייהו דלכאורה הוא דוחק גדול לומר שחגי שאל להם לידע אם יאמרו על חמישי בקדש שהוא טמא ועוד נראה גם כן דוחק לומר דרב ושמואל פליגי בפשטא דקרא ונגע בכנף בגדו אי איירי בכנף בגדו ממש או במה שנגע בכנפו וטפי הוי מצינן לפרש בפשיטות דבין לרב ובין לשמואל רביעי בקדש בעא מינייהו אלא דלרב דאמר אישתבש כהני היינו משום דסבר דחגי בדרבנן בדיק להו וכבר נגזרה בימיו על המשקין שיטמאו אחרים ולשמואל דאמר לא אישתבש כהני סבר דחגי בדאורייתא בדיק להו לפי שעדיין לא גזרו על המשקין שיטמא אחרים אע"כ דשמואל גופיה הוא דמסיק למילתיה דחמישי בקדש בעא מינייהו א"כ הדרא קושיא קמייתא לדוכתיה. ויש ליישב דלעולם סתמא דתלמודא מסיק הכא אליבא דשמואל משום דלא משמע לפרש דשמואל ברביעי בקדש איירי וסבר דבדאורייתא בדיק להו דא"כ תקשי אדשמואל גופיה מה ראה לומר כן דלפ"ז צריך לומר דמה שאמר להם חגי וכן כל מעשיהם טמא היינו מתוך שקילקלו מעשיהם וזה דוחק גדול ביותר להוציא המקרא מידי פשוטו וטפי הו"ל לשמואל למימר כרב דאישתבש כהני דהא משום דבדרבנן בדיק להו משו"ה ניחא ליה לסתמא דתלמודא לומר דלשמואל לא אישתבש משום דחמישי בקדש בעא מינייהו משום דהכי משמע ליה קרא מדכתיב ונגע בכנפו ולא כתיב ונגע כנפו כדמסקינן בסמוך כן נראה לי ודוק היטיב:

בפירש"י בד"ה אישתבש כהני וכו' וכ"ש אי בדאורייתא קא משתעי קשיא לרב וכו' עכ"ל. אע"ג דבחגיגה פירש רש"י דהא דרביעי בקדש טמא אינו אלא ממעלות דרבנן היינו למ"ד דאמרינן דיו אפילו היכא דמיפרך ק"ו משא"כ למ"ד דלא אמרינן דיו בכה"ג שפיר מצינן למימר דרביעי בקדש הוי דאורייתא והיינו למ"ד אוכל מטמא אוכל בקדשים דאל"כ לא משכחת רביעי בקדש מדאורייתא לפי שיטת רש"י דעצים ולבונה מדרבנן נינהו וכ"ש הכא דאליבא דרב ושמואל קיימינן דאין משקין מטמא אחרים מדאורייתא וא"כ ע"כ ס"ל אוכל מטמא אוכל בקדשים דאלת"ה לא משכחת אפי' שלישי בקדש מן התורה שהרי למדנוהו לקמן מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא דמי לא עסקינן דנגע בשני והא ודאי למ"ד דאין משקין מטמא אחרים מדאורייתא ע"כ דהאי והבשר דקרא היינו שנטמא ע"י אוכל ואם כן אוכל מטמא אוכל ולפ"ז שפיר הוי מצינן למימר דאפילו רביעי בקדש הוי מדאורייתא וחגי בדאורייתא בדיק להו. מיהו מה שהוצרך רש"י לפ' כן אף על גב דמילתא דפשיטא היא דאי בדאורייתא משתעי קשה טפי לרב אלא משום דנראה לרש"י דוחק לומר דהך תקנתא דרבנן דמשקין מטמא אחרים תקנה קדומה היתה אפילו מימי בית ראשון מדקרי להו רב אישתבש כהני וכמו שנראה בהדיא מפירש"י בנביאים על הפסוק שאל נא את הכהנים וא"כ יותר מסתבר לומר בדאורייתא בדיק להו כנ"ל ודו"ק:

שם בגמרא רב משקי בי מטבחייא תנא אבל משקי בי מדבחייא מטמא. הא דמחלקינן בין הני להני נראה דהני טומאת דם ומים שכיחי טפי ומשו"ה חששו להפסד קדשים כמו שפירש"י לעיל בדף הקודם משא"כ ביין ושמן לא שכיחי כ"כ משום הכי לא חששו להפסד קדשים מיהו נראה דוחק לומר דטומאת דם הוי שכיחי טפי מיין ושמן אמנם לענ"ד אין צורך לפ' כן אלא לפי שיטת רש"י לקמן ובכמה דוכתי דהא דחיבת הקדש מטמא היינו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא משא"כ לפי שיטת התוס' בכולה סוגיא ובכמה דוכתי דעצים ולבונה מיטמאין מדאורייתא משום חיבת הקדש אם כן שפיר מצינן למימר דאפילו לרב דאמר טומאת משקין אפילו לטמא עצמן אינו אלא מדרבנן דיטמא דקרא היינו הכשר אפילו הכי שפיר מצינן למימר דבמשקין דקדש יש לטמאו מדאורייתא משום חיבת הקדש דלא גריעי מעצים ולבונה דהא ריבוי דוהבשר סתמא כתיב ולאו דוקא אעצים ולבונה אלא הא דנקיט עצים ולבונה היינו משום שקריבין על גבי מזבח אם כן לפ"ז שפיר יש לומר דכל משקי בי מדבחייא טמאים מדאורייתא משום חיבת הקדש מה"ט גופא דלא גריעי מעצים ולבונה אבל משקי בי מטבחייא לא דמי לעצים ולבונה כיון שאין קריבין על גבי מזבח כמותה ולא הוי בכלל רבוי דוהבשר. מיהו לשמואל דסבירא ליה דט"מ לט"ע דאורייתא ולט"א דרבנן ואפ"ה אמרינן בסמוך דשמואל משקי בי מטבחייא תנא אבל מדבחייא מטמא וע"כ צריך לומר דשמואל סובר דחיבת הקדש מהני אפילו למימני ביה ראשון ושני מש"ה שפיר יש לחלק בין יין ושמן ובין מים ודם לענין לטמא אחרים מהאי טעמא גופא שכתבתי אליבא דרב לענין טומאת עצמן כנ"ל ודוק היטב:

בתוס' בד"ה רביעי בקדש בעא מינייהו פי' הקונטרס דנגע בכנפו וכו' וקשה לר"ת דמ"ש דואל כל מאכל יהא פי' או יותר מכולם וכו' עס"ה. ולענ"ד נראה דודאי פשטא דקרא ולישנא דגמרא משמע להדיא כשיטת רש"י מדאמרינן בשלמא לרב היינו דכתיב ד' לחם ונזיד ויין ושמן וזה מבואר כפירש"י וכמ"ש מהרש"ל ז"ל והיינו משום דכל הנך ד' בפרטי נקיט להו חגי והיינו למנות בהן ראשון ושני שלישי ורביעי משא"כ אל כל מאכל הקדש דע"כ בלא"ה היינו א' מכל מיני מאכל או זה או זה דאל"כ הוה ליה חמישי וששי אפילו עד מאה אע"כ דהאי אל כל מאכל כללא קחשיב להו ואיין דלעיל קאי שיגע היין בשמן או באחד מכל מיני מאכל והטעם נ"ל מבואר ממה שאמר להם חגי מעיקרא בכמה מינים נפרדים לחם ונזיד יין ושמן היינו כדי לנסותם אם בקיאין בכמה פרטי דיני טומאה ולהכי שאל להם על הלחם והנזיד דאף על גב דראשון ושני כתיבי בהדיא בקרא בטומאת שרצים כדאיתא לקמן אפילו הכי היה רוצה לנסותם אם הלחם מטמא הנזיד מטעמא דאוכל מטמא אוכל מדאורייתא בקדשים או מדרבנן ופן יאמרו שאין אוכל מטמא אוכל כלל וכה"ג שאל להם על היין ושמן כדי לנסותם בעיקר טומאת משקין אי משקין עושין כיוצא בהן ואכתי לא הוי סגי לחגי בהכי שהרי אם יאמרו לא יטמא על האחרון שהוא שמן אפילו הכי היה מקום לומר דהיינו משום דאין משקה עושה כיוצא בו כדמשמע לקמן דאוכלין ומשקין לא ילפינן חדא מאידך לענין כיוצא בו אבל עדיין אפשר שיודעין דרביעי בקדש טמא לכך שאל להם גם כן אל כל מאכל הקדש דאיין קאי שנגע היין בהם דהוי אוכל רביעי והיינו כמו שהשיבו באמת ואמרו לא דסבירא להו רביעי בקדש טהור ומשום הכי קאמר רב דאישתבש כהני לענין רביעי בקדש דלא משמע ליה לרב לומר דהאי אל כל מאכל לאו או קאמר אלא חמישי ממש אם כן מאי שנא הנך דלעיל דקחשיב ליה בפרטי ובמינים נפרדים כמו כן הוה ליה לומר החמישי נמי במין ידוע בפרט במין מאכל או במין משקה אלא על כרחך דאו קאמר ולפי זה אליבא דשמואל נמי מצינן לפרש הכי דלא מצי למימר דאל כל מאכל היינו חמישי דאם כן למה שני בלישניה מפרטא לכללא אע"כ כדמסיק דטעמא דשמואל משום דנגע בכנפו ואם כן היין הוי רביעי ושמן הוי חמישי והיה רוצה לנסותם בזה בין במיני משקין או במיני אוכלים כיון דשפיר יש לחלק ביניהם כדפרישית כנ"ל נכון לפי שיטת רש"י ועיין באריכות בהקדמת הרמב"ם ז"ל לפי' המשניות בסדר טהרות שהאריך מאד בסוגיא דשמעתין ולפי שיטתו אפילו מה שגזרו חכמים במשקין להיות תחילה כבר נגזרה בימי חגי וקרוב לזה כתבתי בחידושי שבת בסוגיא די"ח דבר ע"ש. ומה שהקשו התוס' עוד על פירש"י למה קורא הכתוב לשרץ כנף נראה דאורחא דמילתא קאמר לפי שהכהנים זריזין הם ואם היו רואין שהשרץ נגע בלחם היו מסלקין הלחם ושרפו מיד אם כן לא שייך לומר שנגע השרץ בלחם ולחם בנזיד ונזיד ביין ויין בשמן ונעלמו הטומאות מהכהנים ולא ידעו עד אחר שנעשה כל המעשים אם לא ע"י שנסתבך השרץ בכנף הבגד שלא במתכוין לפיכך נגע הלחם בנזיד ונזיד ביין וכו' ולאחר כל המעשים ראו שנסתבך השרץ בכנף בגדם בענין שידוע להם כיון שכאן נמצא מסתמא כאן היה קודם שנתעסקו בכל אלה ואפשר דאפילו מדינא נמי אפילו מסופק אם היה השרץ קודם לכן או לא אפ"ה ודאי טמא דאמרינן כאן נמצא כאן היה כדאמרינן בריש נדה גבי הממלא עשרה דליין ונמצא שרץ וכו' וכה"ג טובא כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י וכל קושיות התוס' ודוק היטיב:

בא"ד ומפרש ר"ת דהשרץ נגע בכנף וכו' והכנף אל הלחם וכו' עכ"ל. ויש לתמוה דר"ת לא חשש למאי שכתב רש"י דאי אפשר לפרש כן דאם כן מאי איריא דנקיט כנף הא כל הבגד נמי ראשון הוי ואפשר דאי הוי כתיב בבגדו היה מקום לומר דלאו דוקא באותו בגד שהשרץ מונח בו איירי אלא אפי' בשאר בגדים ובאמת אינו כן דאין כלי מטמא כלי ומשו"ה נקט בכנף בגדו:

בא"ד דלא בעי למינקט שיעשה כיוצא בו וכו' עכ"ל. וקשה דאכתי הניחא למאן דסבירא ליה דאין אוכל מטמא אוכל בקדשים מדאורייתא אבל למ"ד דאוכל מטמא אוכל מדאורייתא מאי איכא למימר דלפי זה לא שייך לפרש דלחם ונזיד ויין ושמן זוגי זוגי קתני באו או דמה"ת ומאי שנא מאל כל מאכל דלאו לשון או הוא ומכ"ש דקשה טפי למאי דפרישית דלרב ושמואל דטומאת משקין לט"א מדרבנן ע"כ דאוכל מטמא אוכל מדאורייתא דאל"כ והבשר אשר יגע בכל טמא דע"כ היינו דנגע בשני היכי משכחת לה אפילו אם נאמר דר"ת סובר כשיטת התוספות דעצים ולבונה דאורייתא משום דמיטמאין מחיבת הקדש דהא מסקינן דהיינו דוקא לאיפסולי גופא אבל לטמא אחרינא בעיא דריש לקיש היא ולא איפשטא ומכ"ש דקשה טפי למאי שכתבתי בסמוך דלרב ושמואל ע"כ חיבת הקדש לאו דאורייתא דאי סלקא דעתך דאורייתא אם כן טומאת משקין דקדש דהיינו יין ושמן דהכא נמי ליהוו דאורייתא דהא ודאי לא גריעי מעצים ולבונה וצ"ע ליישב שיטת ר"ת בכל זה ודוק היטיב:

בגמרא אמר ר"נ אמר רבה בר אבהו בקיאין הן בטומאת מת וכו' ופירש"י ויודעין שהשלישי נעשה בה רביעי. ונראה לי דמה שטעו הכהנים לחלק בין טומאת מת לשרץ לענין רביעי בקדש דוקא היינו משום דהוו סברי דמה שגורו חכמים לענין רביעי בקדש שיהא טמא היינו משום דזימנין אתא למיטעי ולומר על שלישי שהוא רביעי לפי שאינו יודע דחרב הרי היא כחלל או שאינו יודע דהמת אבי אבות הטומאה ואינו אלא אב הטומאה משום הכי גזרו בכל רביעי משא"כ בשרץ לא שייך הך מילתא ועוד דבמת יש סברא גם כן לומר דרביעי בקדש טמא מק"ו דאדם שנגע במת ואח"כ אדם באדם דטמא טומאת שבעה ועוד אדם שנגע בזה טמא טומאת ערב אלמא אע"ג דבעלמא אין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אפ"ה מיטמא בטומאת מת אפילו על ידי ולד הטומאה מכ"ש דאוכל רביעי באוכלין ומשקין דקדש שיהא טמא נמצא דלפ"ז היה מקום להכהנים לטעות ולחלק בין מת לשרץ אף על גב דלפי האמת אינו כן דלענין אוכלין ומשקין מת ושרץ שוין לענין רביעי בקדש כיון דאוכלין ומשקין אינן נעשין אב הטומאה לעולם כנ"ל נכון לפי משמעות לשון רש"י ז"ל ודו"ק:

דף יז עמוד ב

בגמרא אמר ר"פ אפילו למ"ד ט"מ דאורייתא וכו' משקי בי מטבחייא הלכתא גמירי לה. לכאורה שדברי ר"פ ממקומו מוכרח דהא בעדותו של ר"ע דמתניתין דייק רבא לעיל טומאת משקין אפילו לט"א דאורייתא ועדותו של ר"ע נשנית ג"כ במס' עדיות וכמו כן עדותו של יוסף בן יועזר נמי בעדיות וקי"ל דכל מאי דתנינן בבחירתא שהיא מסכת עדיות כן הלכה ואם כן תיקשי הלכתא אהלכתא עדותו דר"ע אעדותו דיוסף בן יועזר אלא ע"כ כדר"פ ולפ"ז הא דמקשה ר"ה בריה דר"נ לר"פ מדרבי אליעזר לאו קושיא אלימתא היא דבפשיטות מצינן למימר דע"כ ר"א וכל הנך תנאי דפליגי עליה בברייתא דספק משקין וס"ל דאורייתא בהך מילתא גופא פליגי דלהנך תנאי אית להו הלכתא גמירי לה ולר"א לית ליה ובזה עולה יפה פסק הרמב"ם ז"ל דאף למה שפסק דטומאת משקין עצמן דאורייתא אפ"ה כתב דמשקין בי מטבחייא טהורין לגמרי וע"כ היינו משום דס"ל להרמב"ם דהלכתא גמירי לה מה"ט גופא דפרישית דמעדותו של ר"ע שנשנית בעדיות מוכח כן ואע"ג דבשמעתין אסיקנא לדר"פ בקושיא אפ"ה שיטת רוב הפוסקים דלא דחינן מימרא משום קושיא ותדע שכן הוא שהרי בעיקר דברי הרמב"ם במה שפסק דט"מ לט"ע דאורייתא ולט"א דרבנן והיינו כדשמואל לעיל בדף הקודם ואף על גב דלעיל נמי אסיקנא לדשמואל בקושיא אע"כ דאפילו הכי לא דחינן מימרא משום קושיא ואם כן ה"ה נמי להך מילתא שפסק כר"פ. ועוד נראה דהא דאסיקנא לדר"פ בקושיא היינו משום הך קושייא בתרייתא דמקשה רבינא לר"א מדר"ש אדר"ש אליבא דר"פ ולפי האמת נמי לאו קושיא אלימתא היא דהא בלא"ה כתבו התוס' לעיל בברייתא דספק משקין דכל הנך תנאי ר"י ור"מ ור"ש ור"א כולהו אליבא דר"ע דוקא פליגי והוכיחו כן משום דרבי יוסי אליבא דנפשיה אית ליה לט"א מדרבנן ואם כן לפי זה תו לא שייך להקשות דר"ש אדר"ש דשפיר מצינן למימר דר"ש בברייתא דספק משקין היינו דוקא אליבא דר"ע אבל אליבא דנפשיה שפיר מצי סבר דאפי' משקין לט"ע מדרבנן מש"ה מחלק במשקין בי מטבחייא בין כלים לקרקע ועיין מה שאכתוב בזה לקמן דף י"ט ודף כ':

בתוספות בד"ה אבל דם לא וא"ת אדרבה וכו' דדם קדשים לא איתקש למים וכו' עכ"ל. לכאורה משמע דמשמע להו בפשיטות דמה"ט דדם קדשים אין מכשיר וה"ה דאין מטמא דטומאה והכשר כהדדי נינהו כדפרישי' לעיל גבי ותלושין מי מכשרו אלא דלענ"ד אי אפשר לומר כן חדא דלענין הכשר גופא הא דאמרינן דדם קדשים אין מכשיר היינו דוקא אותו דם שמתקבל בכלי כמו שפירש"י לעיל משא"כ שאר דם קדשים ודאי איתקש למים כדאמרינן לקמן בפ' כל שעה ובכמה דוכתי דדם לאחר שנעשה מצותו מותר בהנאה מדאורייתא דאיתקש למים ע"ש בתוס' ואם כן הכא לענין דם דמשקים בי מטבחייא היינו מסתמא באותו דם שלאחר זריקה איירי דומיא דמים דאפילו לצורך הדחה קרינן בהו משקים בי מטבחייא. ועוד דאי ס"ד דפשיטא להו להתוספות הך סברא דדם קדשים אינו מקבל טומאה כי היכי דאינם מכשירין אם כן הא דמקשינן לעיל אדרב אליבא דיוסף בן יועזר דאמר דכן ממש מהא דקתני דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה ואם כן לשיטת התוס' לא שייך האי קושיא אדרב אליבא דיוסף בן יועזר דבלא"ה תקשי אליבא דכ"ע הך שנטמא וזרקו היכי משכחת לה הא דם קדשים אינו מקבל טומאה משום דאין נשפך כמים אע"כ דהתוס' כאן לאו מסברא פשוטה כתבו לדמות טומאת דם להכשר אלא דעיקר כונתם דאכתי אדרבה בדם יש לטהר טפי מבמים כיון דאשכחן דדם קילי טפי ממים לענין הכשר כנ"ל בכוונתם. וא"כ לפ"ז בחנם כתב מהרש"א ז"ל דרש"י והתוס' פליגי בהך סברא ע"ש ודוק היטיב:

בגמרא אמר מר רבי יהודה אומר לכל טמא למימרא דסבר ר"י טומאת משקין וכו' והתנן כל הכלים וכו' ומסקינן דחזר ביה ר"י. כבר כתבתי לעיל דף ט"ז שיטת התוס' שכתבו דכל הנך תנאי דברייתא דספק משקין אליבא דר"ע דוקא פליגי אם כן לא א"ש כל השקלא וטריא דהכא דמקשינן דר"י אדר"י ומסקינן דחזר ביה ר"י ומאי קושיא הא בפשיטות מצינן למימר הא ר"י אליבא דר"ע והא ר"י אליבא דנפשיה דכה"ג כתבו התוס' לעיל אליבא דרבי יוסי מיהו בברייתא דת"כ ובילקוט פרק שמיני מצאתי להדיא דדריש רבי יהודה קרא דוכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא מלמד שהמשקה מטמא את הכלים ואם כן משמע דר"י אליבא דנפשיה ס"ל הכי ע"ש ולפי זה מצינן למימר דבשקלא וטריא דהכא נמי אהך ברייתא דת"כ סמיך אלא משום דבהך ברייתא דספק משקין איירי בכולה הסוגיא משום הכי מייתי להך שקלא וטריא הך ברייתא גופא ולעולם דאברייתא דת"כ סמיך והשתא א"ש נמי הא דמסקינן דחזר ביה ר"י ובעלמא דמקשינן דברי חד תנא אהדדי לא משנינן הכי אלא משום דבהך ברייתא דת"כ איתא דאמר רבי יהושע בן קרחה אמרתי לו לרבי יהודא מפני מה אין אנו רואין לדברי רבי יוסי שאמר אין טומאה לכלים מד"ת אלא מד"ס והביא ראיה לדבריו ע"ש ואם כן מדלא השיב ר"י לריב"ק משמע דאודויי אודי ליה ואם כן שפיר י"ל דע"י אותה תשובה חזר ביה ר"י מדבריו כנ"ל אלא דבר מן דין יש לדקדק דמאי ס"ד הכא למימר דאיכא מאן דסבר ט"מ לטמא כלים מדאורייתא ותיפוק ליה דקיי"ל דכלים אינם מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ובמשקין הא אין נעשין אב הטומאה לעולם וע"כ משמע הכא דהך מילתא לאו הלכה פסוקה היא כ"כ אלא הא דאמרינן כה"ג בריש ב"ק ובכמה דוכתי דאב הטומאה דוקא הוא דמטמא אדם וכלים ולא וולד הטומאה היינו לפי המסקנא דהכא שחזר ביה ר"י וכמו שאבאר עוד בסמוך:

שם אבעיא להו מכלים הוא דהדר ביה אבל באוכלין וכו' או דלמא לגמרי הדר ביה כר"מ. נראה דהא דמספקא ליה היינו משום דמסברא אית לן למימר דלגמרי הדר ביה דאי ס"ד דדריש יטמא יטמא דכתיב גבי משקין לטמא אחרים טפי הוה ליה לאוקמי לטמא את הכלים כדמשמע לישנא דקרא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא מדסמכו כלי ליטמא כמ"ש רש"י להדיא לעיל דף ט"ז במימרא דר"י גופא וכתב גם כן דהכי דרשינן ליה בתורת כהנים וכדפרישית בסמוך. אלא דאיכא למימר לאידך גיסא דדוקא מכלים לחוד הוא דהדר ביה דאע"ג דסמכו קרא כלי ליטמא אפ"ה הא קי"ל דכלים אינן מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה וילפינן לה בכמה דוכתי מקרא וכמו שיבואר עוד בשיטה זו דפירקין:

דף יח עמוד א

אמר רבה בב"ח אמר ר"ל ר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה דדריש יטמא יטמא וכו' ולפ"ז משמע דאין הלכה כר"י דאמר דט"מ לט"א דאורייתא דהא לא קיי"ל כר"ע במאי דדריש יטמא יטמא לענין דשני עושה שלישי בחולין דהא בכולא תלמודא ובכמה סתמי משניות משמע בפשיטות דאין שני עושה שלישי בחולין ואם כן לפ"ז ממילא במאי דפליגי ר"מ ור"י לענין שורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח הוי הלכה כר"מ דאף על גב דקיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י מ"מ בהא הלכה כר"מ והיינו לפי אוקימתא דרבי ירמיה דלעיל דף ט"ו ע"ב דאמר ואזדו לטעמייהו וכו' ע"ש ומכ"ש למאי דמסקינן לקמן אליבא דר"ל דר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה וליה לא סבירא ליה ואם כן פשיטא דהלכה כר"מ לענין שריפת תרומה בפסח מטעמא דפרישית אלא דר"ל בהכי לטעמיה דמפרש לעיל משמיה דבר קפרא דפלוגתא דר"מ ור"י בשריפת תרומה בפסח היינו מדברי ר"א ור"י ואם כן לפי זה הדרינן לכללא דר"מ ור"י הלכה כר"י:

ומתוך מה שכתבתי יש ליישב מה שפסק הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' חמץ ומצה דהיכא שצריך לשרוף תרומה בע"ש כגון שחל ע"פ בשבת לא ישרוף הטהורה עם הטמאה ותמה עליו בעל כ"מ מאי איריא בע"ש אפילו בע"פ דעלמא נמי כדמשמע בגמ' ולמאי דפרישית א"ש דלמאי דקיי"ל ר"י ור"ל הלכה כר"י ור"י אמר לעיל מחלוקת בשש וכו' ומסיק רבי ירמיה אליבא דר"י ואזדו לטעמייהו ואם כן לפ"ז הוי הלכה כר"מ ושורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח אפילו בשש ואם כן לפי זה בפסח דעלמא דאורחא דמילתא ששורפין בתחלת שש הוי הלכה כר"מ וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל להדיא דט"מ לט"א מדרבנן כר"מ משא"כ בע"ש שלפני ע"פ ודאי אפילו ר"מ גופא מודה שאין שורפין תרומה טהורה עם הטמאה דאפילו בד' וה' בע"פ גופיה כתב רש"י ז"ל לעיל להדיא במימרא דרבי יוחנן דמודה ר"מ דאין שורפין כנ"ל נכון ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ולפ"ז יש לתמוה גם כן על הרב המגיד משנה שם בהל' חמץ ומצה בטעמו שפסק הרמב"ם ז"ל משום דהלכה כר"י ולמאי דפרישית ודאי ליתא וצ"ע ליישב ועיין לקמן בסוף הסוגיא ודוק היטיב. מיהו אכתי איכא למידק אדר"ל גופא מאי דוחקיה למימר דר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה דלפי זה מסקינן לקמן וליה לא סבירא ליה ואמאי לא מפ' ר"ל בפשיטות דר"י אפילו אליבא דנפשיה נמי סבר דט"מ לט"א דאורייתא דנהי ר"י לא דריש יטמא יטמא כר"ע רבו כדמסיק הש"ס לקמן אפ"ה הא מצינן למימר דכיון דטומאת משקין לט"א דאורייתא כפשטא דקרא דכתיב יטמא דהיינו טומאה ממש ולא הכשר אם כן ממילא סבר ר"י דמשקין לט"א דאורייתא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ומי לא עסקינן דנגע הבשר במשקין דהא מה"ט אסיקנא לעיל בדף ט"ז למימרא דשמואל בקושיא ולפי מאי דפרישית לעיל דלא דחינן מימרא משום קושי' אם כן שפיר מצ"ל דמה"ט גופא מפרש ר"ל דר"י דוקא בשיטת ר"ע רבו אמרה אבל ר"י גופיה סובר כר"מ ולט"א מדרבנן כיון דהכי הלכתא וכדשמואל והיינו כמו שכתבתי בשיטת הרמב"ם ז"ל ועיין מ"ש בזה לעיל דף ט"ז שם בלשון התוס' ועיין עוד לקמן בסוף הסוגיא:

שם והכא היכי דריש כו' ולכאורה הלשון תמוה מאי קאמר והכא היכי דריש הא מילתא דפשיטא היא דלשיטת ר"ע דדריש יטמא יטמא אם כן ממילא דמשקין מטמא אחרים מדאורייתא ואע"ג דנראה שרש"י ז"ל הרגיש בזה ומפרש דהא דקאמר והכא היכי דריש היינו במאי דמוקי לה ר"י לטמא אוכל ולא לטמא משקין כיוצא בה ולא כלי אלא דאכתי איכא למידק דמאי קשיא ליה לסתמא דתלמודא בהכי דהא לענין כלים פשיטא לן בכולה תלמודא דאין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ועמ"ש בזה בסמוך ולענין משקין נמי מאי קשיא ליה הכא טפי מבכל הסוגיא דלעיל דמשמע דמלתא דפשיטא היא דלענין חולין אין טומאה עושה כיוצא בו מדאורייתא אלא מדרבנן ואם כן משום הכי מהנך טעמי פשיטא דשפיר קאמר ר"י דספק משקין דדוקא לאוכלין טמאין דהוה ליה ספק דאורייתא אבל למשקין ולכלים דאינן אלא מדרבנן משום הכי ספיקו טהור. והנלע"ד בזה דעיקר השקלא וטריא דהכא במאי דקאמר והכא היכי דריש היינו משום דמסברא היה נראה דנהי דפשיטא לן דבחולין אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא דכתיב וכי יותן מים על זרע וגו' טמא הוא ואין עושה כיוצא בו טמא אפ"ה איכא למימר דדוקא באוכלין דקילי שאין מקבלין טומאה שלא בהכשר משום הכי אין עושה כיוצא בו משא"כ במשקין דחמירי שהן עלולין לקבל טומאה איכא למימר דעושין כיוצא בהן:

ועוד נראה לי לדקדק בלישנא דגמרא דקאמר אתה אומר לטמא את האוכלין או אינו אלא לטמא את המשקין דלישנא דאו אינו משמע שרוצה לומר דהאי יטמא יטמא דמשקין היינו דוקא לטמא את המשקין ולא לטמא טומאת אוכלין דאיירי ביה ר"י ועליה קאי והיינו מה"ט גופא דפרישית דבמשקין יותר יש לנו לומר דמקבל טומאה כיון דעלולין לקבל טומאה משא"כ טומאת אוכלין דקילי אין לנו לטמאו אלא במאי דכתיבא בהדיא דהיינו ע"י אוכל ועוד דבמשקין טפי אית לן למימר דעושין כיוצא בהן כדאשכחן במשקין דזב וזבה ובמי חטאת דאף לפי האמת עושין כיוצא בהן מן התורה ואם כן איכא למימר דה"ה דעושין כיוצא בהן ע"י ראשון ושני כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם אמר ר"פ לא מצינו טומאה שעושה כיוצא בה עיין מה שפירשו רש"י והתוס' בזה. ולכאורה אכתי לשון לא מצינו אינו מדוקדק כמ"ש התוס' על פרש"י ובאמת אף לפי פי' ר"י אינו מדוקדק כ"כ לשון לא מצינו ומכ"ש למאי דפרישית בסמוך דהא דקאמר מעיקרא או אינו אלא לטמא את המשקין דנהי דפשיטא ליה דאין אוכל מטמא אוכל אפילו הכי הוי ס"ד דמשקה מטמא משקה מטעמא דפרישית ואם כן לפי זה לא תירץ ר"פ כלום לפי פי' ר"י דאדרשא דטמא הוא קאי דאכתי היינו קושיין דאו אינו ולולי פרש"י והתוס' היה נ"ל דלשון לא מצינו דקאמר ר"פ היינו דלא מצינו לגמרי בשום מקום שיהא הטומאה עושה כיוצא בו לא באדם ולא בכלי ולא באוכלין דהא אפילו באדם וכלים דחמירי שנעשין אב הטומאה אפ"ה אין אדם מטמא אדם ולא כלים את הכלים על ידי ראשון ושני אם כן ה"ה לענין משקין ואף על גב דלקושטא דמילתא מה שאדם וכלים אין עושין כיוצא בהן ע"י ראשון ושני היינו משום דאין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה סוף סוף שפיר קאמר ר"פ דלא מצינו טומאה שעושה כיוצא בה ע"י ראשון ושני לא באדם ולא בכלים ולא באוכלין אם כן מסתמא ה"ה במשקין ואף על נב דמצינו דאדם מטמא אדם וכלים את הכלים בטומאת מת כדכתיב בהדיא וכל אשר יגע בו הטמא יטמא וגו' וכמו ששנינו גם כן ברפ"ק דאהלות מ"מ שאני התם דהוי ע"י אב הטומאה ובכה"ג באמת במשקין גופייהו נמי מצינו דעושין כיוצא בהן והיינו במשקין דזב וזבה ובמי חטאת כדפרישית כן נ"ל נכון ודוק ועיין עוד בסמוך:

בפירש"י בד"ה דאי ס"ד האי יטמא דכתיב במשקין וכו' ואמרינן הוא טמא ואין עושה טומאה כיוצא בו ומדאיצטריך למעוטי אוכל וכו' עס"ה. ולכאורה ל' רש"י תמוה מאד דמ"ש ומדאיצטריך למעוטי לשון יתור הוא וכמ"ש מהרש"א ז"ל דבלא"ה למאי דריש ר"ע יטמא יטמא ממילא שמעינן ע"כ דאוכל מטמא משקה. אמנם לענ"ד יש ליישב בפשיטות והיינו דרש"י ז"ל מפרש להא דקאמר רבינא מגופא דקרא נמי לא מצית אמרת היינו דאפילו למאי דלא קיי"ל כר"ע דדריש יטמא יטמא לענין דשני עושה שלישי בחולין כדמסקינן לקמן דאפילו ר"י גופא בשיטת ר"ע אמרה וליה לא ס"ל והיינו משום דלא משמע לן הא דקאמר ר"ע טמא אינו אומר אלא יטמא משום דאורחא דקרא למיכתב יטמא אפילו לטומאת עצמו אלא דאפ"ה אפשר דט"מ לט"א דאורייתא משום דיטמא דכתיב גבי משקין מיותר לגמרי דבחד יטמא הוי סגי למידרש דאוכלין ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ולא כלים וע"כ מדכתיב יטמא יתירא ילפינן מיניה ט"מ לט"א והיינו נמי סברא דר"י אפילו אליבא דנפשיה אף לפי המסקנא דלקמן וכמו שאבאר. אלא דאכתי היה מקום לומר דמשקין מטמא אחרים היינו משקין ולא אוכלין כלישנא דאו אינו וכדפרישית דנהי דאוכלין אין עושין כיוצא בהן מדכתיב טמא הוא אפ"ה ליכא למילף מיניה לענין משקין דאין עושין כיוצא בהן דמשקין מאוכלין לא ילפינן דבהכי רהטא כל השקלא וטריא דהכא וכדפרישית בסמוך אלא דבהא מסיק רבינא דמגופיה דקרא מוכח דאין משקין עושין כיוצא בהן דאל"כ אכתי ליערבינהו וליכתבינהו כיון דאוכלין ומשקין אינן מיטמאין אלא משקין וכדי שלא נאמר דהא דלא ערבינהו היינו לאשמעינן דאוכלין אין מטמאין דבר אחר כלל משום דקילי ע"ז כתב רש"י דהא ודאי ליתא מדכתיב טמא הוא ע"כ היינו דאין עושה כיוצא בו אבל משקין מטמא דהא ליכא למימר דהא דכתיב הוא טמא היינו דהוא לבדו טמא ואין מטמא אחרים כלל דאם כן אמאי איצטריך למכתב הוא אפילו אי הוי טמא ממילא הוי ידעינן דאין מטמאין אחרים דמה"ת כן נראה לי ברור בכונת רש"י ז"ל אף שקיצר בלשונו מ"מ האמת עד לעצמו כיון דלקושטא דמילתא הכי הוא דאף למאי דלא קי"ל כר"ע אפ"ה קי"ל דאין משקין עושין כיוצא בהן והיינו ע"כ כדפרישית. ואין להקשות דאכתי לפי האמת דילמא הא דלא ערבינהו היינו לאשמעינן דמשקין מטמא אחרים בין אוכלין ובין משקין הא ליתא דמסתמא יטמא דסיפא גבי משקין הוי דומיא דרישא מה יטמא דרישא בחדא סיפא נמי בחדא ועוד דגילוי מילתא בעלמא הוא לאוקמי קרא בדדמי דבתר דשמעינן דאין אוכל מטמא אוכל מסתמא האי יטמא דסיפא דאיירי בחדא היינו אוכלין ולא משקין דאין משקין עושין כיוצא בהן. כן נראה לי ודוק היטב ועמ"ש לקמן בסוף הסוגיא:

שם בגמרא ואימא לטמא את הכלים ולאו ק"ו הוא וכו' ולכאורה יש לתמוה טובא מעיקרא מאי ס"ד לסתמא דתלמודא להקשות ואימא לטמא את הכלים וכי אפשר לומר כן הא קי"ל דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה וילפינן לה מקרא כמ"ש רש"י ז"ל בשמעתין וכדאיתא נמי להדיא בשלהי פירקין ובהכל שוחטין ובדוכתי טובא ולעיל בשמעתין הא מסקינן לעיל דאפילו רבי יהודה דאמר לכל טמא חזר בו וכדפרישית דמה"ט גופא הדר ביה ובלשון רש"י דשילהי פירקין אאריך בזה דעיקר ילפותא דילפינן לה מהאי קרא גופא דכתיב בשרצים וכל אשר יפול מהם אל תוכו ודרשינן תוכו ולא תוך תוכו דאפילו כלי שטף מציל והיינו מה"ט גופא דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה. והנלע"ד בזה ליישב דהא דמקשה סתמא דתלמודא הכי היינו משום דלא ניחא ליה לאוקמי האי יטמא דמשקין שיטמא אוכלין כיון דאוכלין קילי שאין מקבלין טומאה שלא בהכשר וכדפרישית משום הכי שייך טפי לומר דהאי יטמא היינו לטמא את הכלים דאיירי ביה האי קרא גופא כדכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא והיינו שאותם משקין יטמא אותו כלי עצמו שהן בתוכו דנהי שהכלי עצמו אינו מקבל טומאה מאויר כלי חרס גופיה אפשר דהיינו משום דגזרת הכתוב הוא דאין כלי מקבל טומאה מאויר כלי חרס כיון דטומאת אויר חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו אוכלין ומשקין ולא כלי אבל על ידי משקין שבתוך הכלי שפיר י"ל דמטמא הכלי כיון דטומאת מגע הוא וכן נראה להדיא מלשון רש"י לעיל דף ט"ז דהיינו טעמא דר"י דאמר לכל טמא קודם שחזר בו וכתב שכך שנויה בת"כ אם כן לפי זה מקשה הכא שפיר ואימא לטמא את הכלים והיינו משום דליתא להאי כללא דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה מה"ט גופא דממה שאין הכלי מקבל טומאה מאויר כלי חרס לא מצינן למילף דשאני טומאת אויר דחידוש הוא אבל בטומאת מגע לעולם מצינן למימר דכלי מקבל טומאה אפילו מולד הטומאה כדמשמע פשטא דקרא דוכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא דאסמיך כלי ליטמא אבל לעולם דמשקין אין מטמאין אוכלין כיון דאוכלין קילי טובא דבעו הכשר. נמצא לפי זה משני הש"ס שפיר ולאו קל וחומר הוא והכוונה בזה דאי אפשר לפרש האי יטמא דמשקין כפשטיה שיטמא אותו הכלי עצמו כיון דהכלי גופיה לא נטמא מחמת אויר כלי חרס יהיה מאיזה טעם שיהיה אם כן תו לא שייך לומר שיקבל הכלי טומאת מגע מחמת המשקין שבתוכו כיון שהמשקין גופא לא נטמאו אלא מחמת אויר הכלי שאין מטמאין אלא אוכלין ומשקין ולא הכלי אפילו אם יהיה הטעם משום דטומאת אויר חידוש הוא סוף סוף אכתי ק"ו גמור הוא ואם כן לפי האמת דאי אפשר לאוקמי האי יטמא דכתיב במשקין לטמא את הכלי משום האי קל וחומר אע"כ דיטמא דמשקין היינו לטמא את האוכלין השתא ממילא הדרינן לכללא דמה שאין הכלי מיטמא מאויר כלי חרס לאו משום דטומאת אויר חידוש הוא כדס"ד מעיקרא אלא משום דאין הכלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה כדאשכחן בטומאת אדם דאע"ג דחמיר דנעשה אב הטומאה אפ"ה אין מקבל טומאה מולד הטומאה כמ"ש רש"י בשילהי פירקין דילפינן לה מקרא ע"ש אם כן הוא הדין בכלים אף על גב דנעשה אב הטומאה אפילו הכי אין מקבל טומאה מולד הטומאה ממילא דהיינו טעמא דאין אויר כלי חרס מטמא כלים אלא אוכלין ומשקין כן נראה לי נכון. ומעתה לפי זה ממילא נתיישב מה שהקשו התוספות ובעל המאור דלענין אוכלין ומשקין נמי אמאי לא אמרינן כה"ג קל וחומר כמו בכלים ולמאי דפרישית א"ש דלא שייך האי קל וחומר אלא לענין כלים דשמעתין לאפוקי ממאי דסלקא דעתן מעיקרא דיש לחלק בין טומאת אויר לטומאת מגע ואהא ודאי משני שפיר ולאו ק"ו הוא וכדפרישית אבל לענין אוכלין ומשקין לא שייך האי ק"ו דמה שאין עושין כיוצא בהן לאו משום קולא וחומרא הוא אלא מגזרת הכתוב ודוק היטב:

דף יח עמוד ב

יטמא דרישא היכי דריש וכו' או אינו אלא לטמא את הכלי ופרש"י יטמא דרישא גבי אוכל היכי דריש ליה ר"ע עכ"ל. שינה רש"י כאן לשונו ממה שפירש לעיל בד"ה והכא היכי דריש דשם מפ' היכי דריש ליה ר"י והיינו משום דלעיל לענין יטמא דמשקין קאי דאיירי ביה רבי יוסי דקאמר ספק משקין לאוכלין טמאין לכלים טהורים ומפרש ר"ל דר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה דדריש יטמא יטמא בקרא דכל אשר יפול מהם אל תוכו ואם כן הוצרך רש"י לפרש דהא דקאמר הש"ס והכא היכי דריש אדר"י קאי דדריש יטמא יטמא גבי משקין ושקיל וטרי בהך מילתא כמו שפרש"י לעיל וכדפרישית אבל לר"ע גופא לא אשכחן דאיירי לענין יטמא דמשקין משא"כ בהך דהכא דאמרינן יטמא דרישא היכי דריש והיינו יטמא דכתיב גבי אוכלין דלא איירי ביה ר"י כלל ואם כן שפיר מפ' רש"י דאדר"ע קאי דאיירי ר"ע בעיקר מילתא וקאמר לימד על ככר שני שעושה שלישי בחולין אלא כיון דר"ע יליף לה מקרא אחרינא ודריש יטמא יטמא מקשה הש"ס הכא האי יטמא דרישא היכי דריש כנ"ל. אלא דלפ"ז קשה אם כן מאי מקשה הש"ס יטמא דרישא היכי דריש דהא זיל קרי בי רב הוא דר"ע דריש האי יטמא יטמא באוכלין כה"ג דדריש בקרא קמא כי הוא כמו כלל ופרט כדפרישית וכמו שאבאר. ואי משום דעיקר השקלא וטריא במאי שאוכל מטמא מה שנגע בו היינו משקין דוקא ולא כלים או איפכא או דמטמא תרוייהו כדמשמע להדיא מלישנא דשקלא וטריא דשמעתין וכמו שאבאר אם כן אכתי לא שייך הך מילתא אדר"ע טפי מאדחכמים דפליגי עליה וקיי"ל כוותייהו דאין שני עושה שלישי בחולין דלא דרשינן יטמא יטמא אפילו הכי פשיטא לן בכולה תלמודא דאוכל ראשון מטמא משקין מדאוריתא אבל אין אוכלין מטמא כלים כלל מנ"ל הך מילתא ומהיכא דפשיטא לן אליבא דרבנן לענין ראשון ושני וממילא דה"ה לר"ע לענין שני ושלישי. וליכא למימר דלר"ע שייך לאקשויי טפי יטמא דרישא היכי דריש כיון דבלא"ה דריש ר"ע יטמא יטמא בקרא קמא דוכל אשר יפול וגו' דאם כן בזה לא הוי מסיק הש"ס מידי בכל השקלא וטריא דבתר הכי אע"כ דהנך תרתי יטמא יטמא דקרא קמא ודאוכלין חדא נינהו וליכא יתורא כיון דבכלל ופרט דרשינן להו שפיר שייך לשון יטמא כיון דלפי האמת לטמא אחרים איירי ואם כן הדרא קושיא לדוכתא. והנלע"ד בזה דודאי לדידן א"ש דהא דפשיטא לן דאוכל ראשון מטמא משקין היינו מדכתיב טמא הוא ודרשינן שאין עושה כיוצא בו ומדאיצטריך הוא למעוטי דאין אוכל מטמא אוכל מכלל דמטמא משקין כמו שפרש"י לעיל בסמוך במימרא דרבינא. והא דפשיטא לן נמי דאין אוכל ראשון מטמא כלים היינו משום דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה דילפינן לה בשילהי פירקין בכמה דוכתי מהאי כלל ופרט גופא דאוכלין ומשקין מיטמאין מאויר הכלי ואין כלים מיטמאין. משא"כ לר"ע דדריש יטמא יטמא דייק הש"ס שפיר ואימא לטמא את הכלים דאפשר דליתא האי כללא דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה והאי כלל ופרט איכא למידרש בגוונא אחרינא אליבא דר"ע דדוקא אוכלין ומשקין מטמאין מה שנוגע בהן אבל כלים ראשונים ושניים אין להם אלא טומאת עצמן וכמו שנראה מלשון רש"י ז"ל בשילהי פירקין וכמו שאבאר שם כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם או אינו אלא לטמא את הכלי אמרת ק"ו ומה משקין וכו' ולכאורה הסוגיא תמוה מאד בין בעיקר הק"ו כמו שהקשה הבעל המאור והביאו המהרש"א ז"ל דאם כן לענין משקה מטמא אוכל נמי שייך ק"ו בכה"ג וכו' ע"ש שבעל המאור יישבו בדוחק ותירוצו של מהרש"א ז"ל גם כן אינו מספיק כמו שאבאר. ובין במאי דקאמר הש"ס וכ"ת אוכל חמור דמטמא משקין ואכתי מאי חומרייהו דאוכלין טפי ממשקין דהא משקין נמי מטמא אוכלין:

אמנם לענ"ד נ"ל ליישב הסוגיא דהכא על הדרך שכתבתי לעיל והיינו דהא דקאמר או אינו אלא לטמא את הכלי לשון או אינו משמע שיש לנו לומר דאין אוכל מטמא משקין אלא כלים לחוד והיינו כדפרישית דסתם לשון יטמא דדריש ר"ע לטמא אחרים היינו בחד מתרי גווני או שמטמא כל הנוגע בהם או דאינו מטמא אלא דבר אחד לבד במאי דמסתבר טפי דמוקמינן לקרא בדדמי וכיון דאי אפשר לפרש דמטמא הכל דהא אין הטומאה עושה כיוצא בה אם כן ע"כ דאינו מטמא אלא דבר א' לבד וכ"ש לבתר דאמרינן לעיל יטמא דמשקין היינו בחדא אם כן יטמא דאוכלין נמי היינו בחדא ומפרשינן לה הכא לענין שאוכלין מטמא משקין ולא כלים ועל זה קאמר שפיר או אינו אלא לטמא את הכלי והיינו משום דאיכא לאוקמי קרא בדדמי דכלים ודאי חמירי ממשקין שהרי הכלים מצינו שנעשין אב הטומאה משא"כ במשקין והיינו כדפרישית בסמוך דלר"ע אפשר דכלי מקבל טומאה אפילו מולד הטומאה דראשון ושני וע"ז מסיק הש"ס שפיר אמרת ק"ו מה משקין שמטמא אוכל אף ע"ג דטומאת אוכלין קילי טובא דבעי הכשר ואם כן היה בדין דכ"ש דמשקין יטמאו כלים דחמירי טובא מאוכלין דכלים לא בעו הכשר ועוד שנעשין אב הטומאה אפילו הכי פשיטא לן לעיל דאין משקין מטמא אלא אוכלין ולא כלים אלמא דליתא להך סברא דמשום דכלים חמירי לקבל טומאה ממשקין אם כן כ"ש באוכל שאין מטמא אוכל דאין עושה כיוצא בו ולמאי דבעינן למימר או אינו אין מטמא נמי משקין ואם כן שאוכל לא מטמא שום דבר לא אוכלין ולא משקין אלמא דטומאת אוכלין קיל טובא משום דבעו הכשר וכדפרישית והיינו או אינו דקאמר אם כן כ"ש שיש לנו לומר דאין אוכל מטמא כלי כיון דלאו בחומרא דכלים תליא מילתא ולפי זה ע"כ דהאי יטמא דאוכלין היינו לטמא את המשקין דעלולין לקבל טומאה ואהא מקשה הש"ס מאי איריא דעלולין וכו' ות"ל דליכא מידי אחרינא ואהא מסיק דה"ק וכ"ת אוכל חמור שכן מטמא משקה ואין הכוונה לומר דאוכלין חמירי ממשקין דהא ליתא דאשכחן נמי איפכא דמשקין מטמא אוכל אלא דעיקר הכוונה כיון דאשכחן מיהא נמי צד חומר באוכלין הוה ליה אוכלין ומשקין שקולין ואם כן לפי זה נהי דמשקין אין מטמאין כלי ל"ש משקין שנטמאו בכלי ולא שנא שנטמאו בשרץ כדאמרינן לעיל דאמרינן דיו מ"מ באוכלין הבא' מחמת שרץ דלא שייך דיו דהא כתיבא בהדיא וכי יפול מנבלתם על זרע ואם כן יש לומר דכי היכי דמטמא משקין מק"ו דאוכלין הבאין מחמת כלי לבתר דדרשינן יטמא יטמא לטמא את המשקין ואם כן בדין הוא דאוכלין מחמת שרץ יטמא' גם כן כלים דחמירי וע"ז מסיק הש"ס שפיר דודאי לעולם משקין חמירי מאוכלין דאדרבה מה שאוכלין מטמאו משקין היינו משום חומרא דמשקין דעלולין ואם כן לפי זה דאוכלין חמירי ממשקין שפיר ילפינן בק"ו אפילו אוכלין שנטמאו בשרץ אין מטמא' כלים מק"ו דמשקין שנטמאו בשרץ דמסקינן לעיל שאין מטמא' כלי כן נ"ל נכון בעזה"י ליישב סוגיא בלי גמגום ודוק היטב:

שם דעלולין לקבל טומאה. לכאורה בהאי ק"ו גופא הוי מצי למילף דאין אוכל מטמא כלי מק"ו ומה משקין דעלולין לקבל טומאה אין מטמא' כלי כ"ש אוכלין דאין עלולין אלא דאפשר דהאי טעמא דעלולין לא שייך אלא לענין קבלת טומאה אבל לענין לטמא אחרים לא שייך האי טעמא וק"ל:

בפירש"י בד"ה חד למעוטי משקין וכו' מיהא גלי באוכל וה"ה למשקין עכ"ל. פי' דכיון דגלי באוכל דאין לחלק בין נטמא מחמת כלי ובין נטמא מחמת שרץ דבתרוייהו אין עושין כיוצא בהן ממילא דה"ה דאין לחלק במשקין בין נטמאו בכלי ובין נטמאו בשרץ אבל לענין עיקר הדין דאין עושה כיוצא בו ודאי איצטריך תרי קראי חד לאוכלין וחד למשקין כדמשמע מלשון רש"י עצמו בדיבור הקודם דממאי דקרינן בתרווייהו יטמא ממעטינן להו אלמא דצריכי תרי קראי וכדפרישית לעיל באריכות וק"ל:

בגמרא אמר ליה רבינא לרב אשי והא אמר רבא לא ר"י סבר כר"ע ולא ר"ע סבר כר"י. ולכאורה לא הוי צריך לאתויי הא דאמר רבא ולמירמא גברא אגברא מדרבא אדר"ל ובפשיטות הוי מצי לאקשויי מהך ברייתא גופא דמייתי רב אשי בסמוך דאמר ר"י מניין לרביעי בקודש וכו' דקתני שלישי שפסול בתרומה וקאמר נמי למדנו שלישי בקודש מן התורה אלמא דשלישי בחולין לר"י טהור לגמרי ודלא כר"ע דאמר שני עושה שלישי בחולין אלא דהוי אפשר למידחי ולמימר דר"י אליבא דכ"ע בעי למימר דרביעי בקודש פסול אפילו למאן דלית ליה שני עושה שלישי בחולין משו"ה איצטריך רבינא לאתויי מדאמר רבא והיינו משום דמשמע ליה דהאי דיוקא דדייק רבא מדלא קאמר ר"י רביעי בתרומה וחמישי בקדש דיוקא מעליא הוא משו"ה מקשו מינה אדר"ל כנ"ל ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך:

דף יט עמוד א

בפירש"י בד"ה אמר ליה אם איתא דיש חולקין וכו' אלא ודאי לית ליה לר"ע ק"ו משום פירכא דדור אחרון וכו' עכ"ל. ולכאורה לפמ"ש רש"י לעיל בסמוך דהא דיליף ר"י רביעי בקודש מק"ו ולא אמרי' דיו משום דאם כן מיפרך ק"ו ואם כן למאי דקיי"ל בס"פ כיצד הרגל דאפי' היכא דמיפרך ק"ו אמרינן דיו אם כן בפשיטות הוה מצי לפרש דהיינו נמי טעמא דר"ע דלית ליה ק"ו דר"י משום דאמרינן דיו אלא משום דקושטא דמילתא אמרינן במס' סוטה האי פירכא דדור אחרון והיינו אפילו למאן דלית ליה דיו משום הכי נקיט רש"י הכא נמי ה"ט דדור אחרון ויתכן יותר דרש"י לשיטתו שמפרש בחגיגה דף כ"ד דבלא"ה האי ק"ו דר"י אינו אלא מדרבנן והא דקאמר למדנו שלישי בקודש מן התורה מילתא בעלמא היא ע"ש ואם כן לא שייך הכא הך מילתא דדיו משום הכי הוצרך לפרש כאן דטעמא דר"ע משום פירכא דדור אחרון ומכ"ש דא"ש לפמ"ש התוס' לעיל בסמוך בד"ה ומה מחוסר כיפורים דלא שייך הכא דיו וק"ל ועיין בסמוך:

בא"ד רביעי בקדש נמי מוהבשר אשר יגע וכו' דהא לר"ע הואיל ודריש יטמא יטמא עכ"ל. נראה דכוונת רש"י בזה משום דאמרי' בסמוך מעדותו של ר"ע נשנית משנה זו דרביעי בקודש פסול משום הכי הוצרך רש"י לפ' מהיכא יליף לה ר"ע כיון דלית ליה ק"ו דר"י וע"כ מקרא דוהבשר. ובתוס' נמי בד"ה ניתני נמי רביעי בתרומה פשיטא להו הך סברא דלר"ע אית לן למילף רביעי בקודש מהאי קרא דיטמא יטמא ומשום הכי קשיא להו להתוס' אמאי לא מייתי בגמרא מהכא דר"י סבר כר"ע. מיהו לולי דברי רש"י ותוס' בזה היה נ"ל דאין זה מוכרח כ"כ ודוקא לענין שני עושה שלישי בקדש מדייק הש"ס שפיר לעיל בכמה דוכתי דכיון דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מי לא עסקינן דנגע בשני דהא שני ודאי מיקרי טמא ממש דבאוכלין ומשקין שנטמאו מחמת אויר כלי חרס דהוי שני כתב רחמנא יטמא משא"כ לענין שלישי לר"ע בחולין נהי דדריש יטמא יטמא מ"מ לא פסיקא לן למימר דרביעי קרינן ביה אשר יגע בכל טמא דבלשון תורה לא אשכחן לשון פסול וא"כ האי יטמא דכתיב' בשני דעושה שלישי היינו דשלישי הוי פסול ולא טמא ואם כן שפיר איכא למימר דרביעי בקודש לא קרינן ביה אפילו לר"ע אשר יגע בכל טמא. ובלא"ה לא ידעתי מי הכריחו לרש"י לפרש כן שהרי לפי פירושו בחגיגה דף כ"ד דרביעי בקודש אפילו לר"י דאית ליה ק"ו אפילו הכי לא הוי אלא מדרבנן ע"ש ואם כן לפי זה בפשיטות מצינן למימר דהאי עדותו של ר"ע בסמוך דמשמע מינה דרביעי בקודש פסול היינו נמי מדרבנן כמ"ש רש"י ז"ל להדיא בסמוך דבלא"ה עיקר עדותו של ר"ע היינו מדרבנן מדנקיט גחלים ולבונה וצ"ע ודוק היטיב:

בא"ד ומבעיא לן לר"מ וכו' ולר"י נמי דאוקימנא דליה לא ס"ל וכו' ונראה לי דע"כ לא משכחת לה אלא מדרבנן וכו' עכ"ל. וכבר הרגישו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל בזה דמ"ש רש"י הכא אליבא דרבי יהודא הוי כמשנה שאינה צריכה כיון דבלא"ה מסיק רש"י בזה הדיבור עצמו דלר"י דאמר למדנו שלישי בקדש מן התורה ע"כ ס"ל דאוכל מטמא אוכל ואם כן ממילא דרביעי נמי משכחת לה מדאורייתא ומה שתירצו מהרש"ל ומהרש"א בזה דברים דחוקים הם שדברי מהרש"ל ז"ל כ"כ מהרש"א שהם דוחק גדול ובאמת אין לסברתו שורש וענף בכל הסוגיא ולא בלשון רש"י וא"כ כל כה"ג לא הו"ל לרש"י לסתום אלא לפ' וגם מה שכתב מהרש"א ז"ל דלשיטת רש"י הוי הך מילתא דאין אוכל מטמא אוכל בקדשים פלוגתא דר"מ ור"י ומשו"ה הקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא קאמר לעיל גבי ואזדו לטעמייהו דפלוגתא דר"מ ור"י היינו אי אמ"א ואזדו לטעמייהו וכו' ע"ש ולפע"ד דברי מהרש"א ז"ל בזה תמוהים יותר דמה"ת נימא דר"מ ור"א פליגי אדר"י לענין אוכל מטמא אוכל כיון דלא אשכחן דפליגי בהך מלתא כלל ולא אשכחן נמי שום תנא דפליג אדר"י בהא וכ"ש הכא בשמעתין בהא דמקשה רבינא לעיל בסמוך מרבא אדר"ל ומסקינן עלה דר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה וליה לא ס"ל ולפרש"י ותוס' היינו דר"י גופא סבירא ליה דט"מ לט"א לאו דאורייתא אם כן היאך אפשר לומר אליבא דרבינא אליבא דרבא דר"י ס"ל אוכל מטמא אוכל והא רבינא משמיה דרבא גופיה הוא מריה דשמעתין לעיל בתחילת השיטה דאמר מקרא מלא דיבר הכתוב דאפילו בקדשים אין עושה כיוצא בו משמע דלרבינא משמיה דרבא מסברא דנפשיה פשיטא ליה הך מילתא ועוד דאם כן מאי מקשה הש"ס לעיל שם אדר"ח סגה"כ מהא דרבינא משמיה דרבא ומאי קושיא הא בפשיטות איכא למימר דר"ח סגה"כ כו"י ס"ל וכה"ג גופא כתב רש"י ז"ל בדף הקודם במימרא דר"ל אליבא דר"ע וכדפרישית נמי ע"ש. לכך נלע"ד בענין זה ליישב שיטת רש"י בפשיטות דאדרבא מה"ט גופא לא מצי רש"י לפ' כאן אהא דקשיא ליה מרביעי בקודש האיך משכחת לה למימר דס"ל אוכל מטמא אוכל כיון דהך קשיא רביעי בקודש אסוגיא דשמעתין קאי במאי דמסקינן וליה לא ס"ל והך מילתא משום קושיא דרבינא אליבא דרבא מסקינן הכי אם כן לפי זה תו לא מצינן למימר דס"ל לר"י דאוכל מטמא אוכל דהא רבינא משמיה דרבא גופא בפי' אמר מקרא מלא דיבר הכתוב לכך הוצרך רש"י לפ' אהך קושיא דרביעי בקודש דלאו מדאורייתא איירי אלא ממעלות דרבנן והביא ראיה ממאי דאמרינן בחגיגה דהנך ה' מעלות בתרייתא דחומר בקודש לית להו דררא דטומאה דאורייתא אלא משום דבאמת הך מילתא לא פסיקא ליה לרש"י אליבא דכ"ע משום דסוגיא דסוטה בפ' כשם פשטא דלישנא דגמרא מעיקרא משמע דהא דרביעי בקודש לר"י הוי מדאורייתא כמ"ש התוס' שם ובחגיגה באריכות והך מילתא דחגיגה דה' מעלות בתרייתא לא הוי מדאורייתא נמי לא ברירא התם בגמרא אלא אליבא דר"י דאמר צירוף דרבנן ומעדותו של ר"ע נישנית כדאמרינן נמי הכא בשמעתין משא"כ לרב חנן ור"ל משום ב"ק ור"נ אמר רבה בר אבוה דכולהו סברי דצירוף דאורייתא דמפיק ליה ר"ח מקרא כדמייתי נמי הכא בשמעתין אם כן לפי זה כל הנך מעלות דחומר בקדש הוו מדאורייתא בין לענין צירוף וכ"ש לענין רביעי בקדש דהיינו כמשמעות הסוגיא דסוטה שהביא רש"י עצמו כאן וכמו שהאריכו התוס' בזה בכמה דוכתי ואם כן לפי זה מיהא דלא תיקשי אהנך אמוראי דסבירא להו דרביעי בקדש מדאורייתא וכ"ש שלישי כדאמר ר"י למדנו שלישי בקדש מן התורה והיכי משכחת לה שלישי ורביעי מדאורייתא לר"י דהא משמע הכא דר"י משמיה דנפשיה ע"כ ס"ל דט"מ לט"א לאו דאורייתא כיון דלית ליה הא דר"ע לכך הוצרך רש"י לפרש דע"כ ס"ל לר"י אוכל מטמא אוכל והיינו אליבא הנך אמוראי דחגיגה דס"ל דכולה מתניתין דהתם מדאורייתא איירי ולפי זה ע"כ דלהנך אמוראי לית להו הא דאמר רבינא משמיה דרבא מקרא מלא דיבר הכתוב אלא כרב אדא בר אהבה משמיה דרבא דאמר לעיל בתחלת השיטה דבקדשים עושה כיוצא בו מ"מ לרבינא משמיה דרבא דפליג הוצרך רש"י לתירוצו הראשון כאן דלדידיה הך דרביעי בקדש דבצירוף הוי מדרבנן ודלא כר"ח והנך אמוראי דהתם דקיימי בשיטתיה כן נ"ל נכון בעזה"י בכוונת רש"י ז"ל בלי גמגום. מיהו אפ"ה מקשה רבינא הכא שפיר מדרבא אדר"ל אף על גב דלפמ"ש רבא ור"ל פליגי בסוגיא דחגיגה אי הוי מדאורייתא או דרבנן מכל מקום אדרבא קשה טפי כיון דאפילו לרבא דאמר דרביעי בקדש מדרבנן אפ"ה פשיטא ליה דר"י לא סבר כר"ע מדלא קאמר רביעי בתרומה וחמישי בקדש אם כן כ"ש לר"ל דאמר דק"ו דר"י היינו מדאורייתא אם כן פשיטא דהול"ל רביעי בתרומה וחמישי בקדש מהאי ק"ו גופא אע"כ דאה"נ דלר"ל ר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה וליה לא ס"ל ודוק היטב. אמנם בעיקר שיטת רש"י ותוס' כאן ולעיל גבי ואזדו לטעמייהו דף ט"ו דפשיטא להו דלמאי דמסקינן הכא וליה לא ס"ל היינו דר"י גופא סבר דט"מ לט"א לאו דאורייתא כיון דלא דריש יטמא יטמא ולענ"ד צ"ע טובא אמאי פשיטא להו הך מילתא דהא שפיר מצינן למימר דהא דאמרינן הכא וליה לא ס"ל היינו בהך מילתא לחוד במאי דס"ל ר"ע דשני עושה שלישי בחולין ולר"י ע"כ אינו עושה שלישי דלא דריש יטמא יטמא מ"מ בעיקר הדין במאי דס"ל לר"ע דט"מ לט"א דאורייתא שפיר מצי ר"י נמי למיסבר הכי לענין קדשים עכ"פ והיינו מהך קושיא גופא לעיל דאמר ליה רב הונא בר חיננא לבריה שם גבי ואזדו לטעמייהו אהא דאמר שמואל דמשקין טומאת עצמן יש להן אבל לא לטמא אחרים אמאי קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ומשום הן קושיא אסיקנא לשמואל בקושיא א"כ בפשיטות מצינן למימר עכ"פ טעמא דר"י מהאי קרא גופיה וכבר הארכתי בזה שם במקומו ובכמה מקומות בשיטה זו:

בתוספות בד"ה לא לישתמיט וכו' פי' הקונט' דלמ"ד ט"מ לט"א דרבנן וכו' וע"י עצים ולבונה משכחת לה שפיר כדפי' לעיל וכו' עכ"ל. ולכאורה יש להקשות אמאי לא ניחא ליה לרש"י לפרש כן דאף לפי מאי שמפרש בסמוך דעצים ולבונה מעלה מדרבנן בעלמא הוא היינו לפי הסוגיא דפ"ב דחולין דף ל"ו לרב יוסף אליבא דר"ל משא"כ בסוגיא דשמעתין דאיירי בהו הנך אמוראי רבא ורבינא ורב אשי ורב כהנא וכולהו אמילתא דר"י ור"ש בברייתא דלעיל קאי דבעי למידק דר"י בשיטת רבו אמרה וליה לא ס"ל וממילא דה"ה לר"ש ולפרש"י היינו דאינהו סברי דט"מ לט"א דרבנן ומשום הכי קשיא ליה לרש"י היכי משכחת לה רביעי בקדש והוצרך לפרש דהיינו מדרבנן או משום דאוכל מטמא אוכל ומאי דוחקיה לפרש כן ותיפוק ליה דכל הנך אמוראי רבינא ור"א ור"כ אשכחן להו בפ' המנחות והנסכים דף ק"ג דלר"ש דס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לישרוף כשרוף דמי ואפ"ה ס"ל דפיגול ונותר מטמא טומאת אוכלין אע"ג דעפרא בעלמא הוא ודייקו כל הנך אמוראי משום דחיבת הקדש מכשרתן ואמרינן נמי התם דלרבא ר"י נמי בשיטת ר"ש קאי ומסקינן התם דחיבת הקדש הוי מדאוריי' לטומאת עצמן ולר"ל מבעיא ליה אי מונין בו ראשון ושני מדאורייתא אבל מדרבנן ודאי מונין בו ראשון ושני כדמוכח ממילתא דר"ש ולרבא אפילו לר"י וה"נ משמע בחולין דף ל"ו דאי אמרינן דמונין בו ראשון ושני מדרבנן ע"כ טומאת עצמן דעצים ולבונה הוי מדאורייתא ואם כן לפ"ז שפיר הוי מצי רש"י לפרש כאן דמשכחת לה רביעי בקודש כגון שרביעי בקדש הוא עצים ולבונה דטמא מדאורייתא והך מילתא הוי קשיא לי טובא. אמנם לאחר העיון יראה לי להיפך דמהך סוגיא דמנחות מוכח כפירש"י כאן דרביעי בקדש מעלה דרבנן בעלמא הוא ודלא כפי' התוס' כאן דק"ו דר"י הוי מדאורייתא דאם כן מאי מדייק הש"ס כאן ובסוטה דף כ"ט דר"י לית ליה שני עושה שלישי בחולין מדלא תני רביעי בתרומה וחמישי בקדש מהאי ק"ו ותיפוק ליה דבתרומה לא משכחת דאתי לידי רביעי דהא עצים ולבונה לא שייך בהו ולא מצי למיתני נמי חמישי בקדש כיון דע"כ לא משכחת אפילו רביעי בקדש אלא בענין שהרביעי הוא עצים ולבונה דהא אין מונים בו ראשון ושני ואם כן מה"ט גופא לא אתי הקדש לידי חמישי מדאורייתא משא"כ לשיטת רש"י א"ש טובא כיון דבלא"ה האי ק"ו דר"י לא הוי אלא מעלה דרבנן כדמשמע בפ' חומר בקדש וכדפרישית אם כן שפיר הוי מצי למיתני רביעי בתרומה וחמישי בקדש מהאי ק"ו גופא דהא אוכל מטמא אוכל מדרבנן. מיהו יש ליישב גם כן שיטת התוס' דסוף סוף שפיר דייקו הנך אמוראי דר"י לא ס"ל כר"ע דאי ס"ד דס"ל כר"ע לענין שני עושה שלישי והיינו משום דדריש יטמא יטמא ע"כ הוי סברי נמי דט"מ לט"א דאורייתא מהאי דרשא גופא יטמא יטמא דכתיב במשקין. ואם כן שפיר הוי מצי למיתני רביעי בתרומה וחמישי בקדש הכל ע"י כלים ואוכלין ומשקין כגון אוכל משקה ומשקה אוכל. אע"כ דלא דרשי יטמא יטמא לענין משקין אם כן ממילא נמי דלא דרשי לה לענין שני עושה שלישי בחולין כן נ"ל. אלא דאכתי יש לדקדק מהך סוגיא דמנחות שכתבתי דמשמע התם דלר"ש דאית ליה כל העומד לשרוף כשרוף דמי ואפילו הכי סבירא ליה דפיגול ונותר מטמא טומאת אוכלין היינו משום דחיבת הקדש מכשרתן אלמא דחיבת הקדש לר"ש דאורייתא מיהא לטומאת עצמן ולר"ל מבעיא ליה אי הוי מדאורייתא למימני ביה ראשון ושני כדמסקינן התם להדיא אם כן אמאי לא פשיט לה ר"ל מדר"ש דאי ס"ד דחיבת הקודש מדאורייתא אפילו למימני ביה ראשון ושני אם כן לר"ש דאמר לעיל דף י"ז במשקין בי מטבחייא דכן היכי משכחת לה אטו מי גרע מעצים ולבונה דחיבת הקדש מכשרתן ואף שהתוס' בפ"ב דחולין הרגישו בזה ותירצו דעצים ולבונה דמי טפי לאוכל משא"כ במשקין ע"ש דמלבד שדבריהם דחוקים ובאמת יש ליישב קושייתם בענין אחר מ"מ אליבא דר"ש במנחות דמשמע דאפילו מאי דהוי עפרא בעלמא משוויא להו חיבת הקודש כמדאורייתא אם כן כ"ש משקין והדרא קושיא לדוכתיה אלא דיש ליישב לפמ"ש לעיל דאפשר דקי"ל כר"פ דמשקין בי מטבחייא הלכתא גמירי לה אע"ג דאסיקנא התם לדר"פ בקושיא אפ"ה לא דחינן מימרא בקושיא אם כן איכא למימר דלר"ש נמי הלכתא גמירי לה ועיין בחידושינו לעיל במימרא דר"פ:

בא"ד ור"ל דמבעיא ליה אי מהני חיבת הקודש למימני ביה ראשון ושני יסבור דאוכל מטמא אוכל עכ"ל. פי' דאלת"ה אם כן מאי קמיבעיא ליה לר"ל תיפשוט ליה מדר"ע דאית ליה נמי רביעי בקדש והיינו ע"י עצים ולבונה ואם כן ע"כ דמונין ביה ראשון ושני ולא ניחא להו לפרש שהרביעי גופא הוא עצים ולבונה משום דאזדו לשיטתייהו בדיבור הקודם דלר"ע לרביעי בקודש ילפינן לה מוהבשר אשר יגע בכל טמא והיינו דנגע בשלישי ואם כן שהבשר עצמו הוא רביעי ע"כ שקיבל מעצים ולבונה או ממה שקיבל מעצים ולבונה ומדלא פשיט ליה ר"ל מדר"ע ע"כ שר"ל סובר דאוכל מטמא אוכל כן נראה לי בכוונתם. (מיהו דוקא לר"ל ניחא להו לפרש דאפילו יסבור דאוכל מטמא אוכל משא"כ לרבא דאיירי בשקלא וטריא דשמעתין לא ניחא ליה לפרש כפירש"י דסבר רבא דאוכל מטמא אוכל כיון דרבינא משמיה דרבא אמר לעיל דאין אוכל מטמא אוכל ועיין מה שכתבתי בזה לעיל בתחלת הסוגיא דר"א ב"א ורבינא דפליגי אליבא דרבא היינו פלוגתייהו ברביעי בקדש גופא אי הוי מדאוריי' או דרבנן) אבל אי אפשר לפ' דבריהם דתיפשוט בעי' דר"ל מרביעי בקדש דר"י דהא אליבא דר"י ודאי משכחת לה שפיר שעצים ולבונה עצמן הם רביעי אע"כ כדפרישית. וזה מבואר ממה שסמכו דבור זה בהא דלא לישתמיט תנא דאיירי אליבא דר"ע דוקא ולא אליבא דר"י ודו"ק:

בא"ד ומה שפי' הקונט' מדקתני לה גבי מעלות וכו' אין נראה לר"י דהא אוקמא כר"ע וכו'. ולמאי דפרישית בלשון רש"י נראה דרש"י הרגיש בכל זה אלא משום דהתם בחגיגה פלוגתא דאמוראי היא אי הנך ה' מעלות בתרייתא הוו דאורייתא או דרבנן משו"ה הוצרך רש"י לפ' כן בתרי גווני דלמר הוי רביעי בקדש מדרבנן ולמ"ד דאורייתא ע"כ דאוכל מטמא אוכל ותליא נמי בפלוגתא דתנאי אי אמרינן דיו היכא דמיפרך ק"ו כמו שפירש"י בחגיגה ובסוטה וכמו שהארכתי בזה בשיטת לשון רש"י ודוק:

בא"ד ועוד פי' הקונט' וכו' אומר ר"י הניחא לאביי ולר"א ב"א אבל לרבינא דילמא אתא הוא לקדשים עס"ה. ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י בזה דליכא לאוקמי לשון טמא הוא דכתיב בחולין למעט קדשים דלא ניליף מוהבשר אשר יגע בכל טמא כיון דבלא"ה אליבא דר"ע דאיירינן ביה איצטריך האי קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לרביעי בקדש לשיטתם בדיבור הקודם או לרבויי אפילו ע"י עצים ולבונה ומה"ת נוקי לקרא לענין אוכל מטמא אוכל כיון דבהדיא מיעטו קרא דאין טומאה עושה כיוצא בו כדמסקינן לעיל בדף הקודם בדרשת יטמא יטמא וכל שכן אליבא דרבינא. וכדפרישית לעיל:

בד"ה אלמא קסבר וכו' יש פירושים מרש"י וכו' ונראה לר"י כמו שהוגה בפירושו דדייק דצירוף דרבנן מהא דקתני רישא על אפר חטאת וכו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש לתמוה שכל דברי התוספות כאן שכתבו שהוגה בפירושו של רש"י מבואר להדיא בגמרא דחגיגה דף כ"ד דמאפר חטאת דייק לה התם דצירוף דרבנן אלא כיון דלא מייתי הכא בשמעתין הך דאפר חטאת כלל ואפילו הכי קאמר אלמא קסבר צירוף דרבנן משום הכי הוצרך רש"י לפרש כאן דמלבונה וגחלים דייק לה כנ"ל ברור. ולולי שיצא מפי הר"י הג"ה זו שהוגה בפירש"י הייתי אומר דהג"ה זו בטעות הוא ואין לנו אלא כפירש"י כאן:

מיהו בעיקר פירש"י שכתב דהאי אלמא קסבר צירוף דרבנן מילתא באפי נפשיה היא היינו לפי שיטתו ופירושו לעיל בשמעתין דלר"ע רביעי בקדש ודאי מדאורייתא הוא מוהבשר אשר יגע בכל טמא משא"כ לפי מאי דפרישית בסוגיא דשמעתין ובמימרא דרבי יוחנן דאמר מעדותו של ר"ע נישנית היינו כשיטת הנך אמוראי דאמרו בחגיגה דהנך ה' מעלות בתרייתא מדרבנן נינהו בין לרביעי בקדש ובין לצירוף א"כ א"ש סוגיא דשמעתין בפשיטות דהאי אלמא קסבר אעיקר סוגיא קאי דכיון דדייקינן דר"ע לית ליה ק"ו דר"י ואפ"ה אית ליה רביעי בקדש ומהיכא יליף לה דמוהבשר אשר יגע בכל טמא לא שמעינן לה מטעמא דפרישית דשלישי לא אשכחן בהדיא דאיקרי טמא אלא פסול כיון דלא אתיא אלא מיתורא דיטמא יטמא ואם כן לפי זה ע"כ דהא דאית ליה ר"ע רביעי בקדש היינו מדרבנן אם כן הוי צירוף נמי דרבנן וכסוגיא דחגיגה דצירוף ורביעי בקדש כהדדי נינהו ובה' מעלות בתרייתא קתני לה כנ"ל לולי דרש"י ותוס' לא פירשו כן והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בגמרא ואנן אהכי ניקום ונסמוך נפק רב אשי וכו' לכאורה לשון ניקום ונסמוך אינו מדוקדק דמלבד דהוי כמו הילכתא למשיחא לפמ"ש התוס' בחגיגה דף כ"ד דלכ"ע רביעי בקדש אינו טמא בחולין שנעשו על טהרת הקדש ואם כן לא נפקא מיניה מידי השתא דליכא קדשים אלא דבלא"ה דבקדשים גופא נמי לא נפקא מיניה מידי בהך מילתא אי ר"ע סבר לה כר"י בהאי ק"ו או לא כיון דבלא"ה פשיטא לן דאין הלכה כר"ע במאי דס"ל דשני עושה שלישי בחולין כדמשמע בכל הש"ס ונראה ליישב דודאי נ"מ טובא אי הוי הלכה כר"מ או כר"י לענין ט"מ לט"א מדאורייתא או מדרבנן דכיון דלר"ע ע"כ לית ליה האי ק"ו דרביעי בקדש לענין תרומה ואם כן ע"כ הא דתנינן סתם משנה בחגיגה בר"פ חומר בקדש דרביעי בקדש פסול אינו אלא מעלה דרבנן בעלמא ולא מדאורייתא כדפרישית בסמוך ואם כן לפי זה בפשיטות מצינן למימר דט"מ לט"א אינו אלא מדרבנן והיינו כר"מ וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא כדפרישית לעיל בכל השיטה ומכ"ש דאפשר דרבי יוסי גופא נמי אליבא דנפשיה סבר הכי והא דאמר לעיל גבי ואזדו לטעמייהו דספק משקין לאוכלין טמאין היינו דוקא אליבא דר"ע רבו ואם כן לפי זה ממילא נמי נ"מ טובא לענין מילתא דרבי יוחנן דאמר מחלוקת בשש אבל בשבע ד"ה שורפים אי דוקא בשש קאמר אבל בד' וה' לא והיינו כאוקימתא דרבי ירמיה דאמר ואזדו לטעמייהו משא"כ אם נאמר דר"ע נמי אית ליה האי ק"ו דר"י מדאורייתא ואם כן הך מתניתין דר"פ חומר בקדש היינו נמי מדאורייתא ואם כן ממילא שמעינן דט"מ לט"א נמי דאורייתא לר"י אפילו אליבא דנפשיה דנהי דבהך דשני עושה שלישי לא סבר ר"י כר"ע מ"מ שפיר סבר דט"מ לט"א דאורייתא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא מי לא עסקינן דנגע במשקין דמהאי טעמא אסיקנא לעיל לדשמואל בקושיא ואם כן לפי זה ממילא דמאי דפליגי ר"מ ור"י בשריפת תרומה טהורה עם הטמאה בפסח בשש הוי הלכה כר"י כדקיי"ל בעלמא רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה כדפי' בדף הקודם במימרא דר"ל כן נראה לי נכון ואין להאריך יותר והמדקדק היטב בכל מה שכתבתי בשיטה זו יראה בעין שכלו שדברי נכונים וברורים הם ודוק היטב:

בגמרא תנן התם על מחט שנמצא וכו' אמר ר"ע זכינו שאין טומאת ידים במקדש ופירש"י זכינו זכות וטובה וריוח ותקנה היא לנו מהפסד קדשים וכו'. לכאורה יש לתמוה על לשון רש"י שכתב כל הנך לישני מעליותא יתירה בלשון זכינו ובכמה דוכתי מצינן דלשון זכינו היינו זכינו לדין ועוד דלפירושו לא אתי שפיר הא דמקשה ונימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש כמו שאבאר. והנלע"ד בזה דכוונת רש"י דהכא לא שייך לפרש דזכינו היינו לשון זכינו בדין דמאי חידש ר"ע בזה דהא למסקנא דשמעתין עיקר עדותן של ר"ח סגה"כ בפ"ב דעדיות על המחט לא בא להעיד אלא על הידים לחוד שהן טהורין דמה שהסכין טהור והבשר טמא מילתא דפשיטא טובא היא ואם כן דעיקר עדות לידים לחוד תו לא שייך לשון זכינו דקאמר ר"ע לכך הוצרך רש"י לפרש דהאי זכינו דקאמר ר"ע היינו דיש זכות וריווח ותקנה בזה העדות דידים טפי מתקנות ועדות אחרת לפי שאם היו גוזרין במקדש על טומאת ידים היה הפסד גדול בקדשים לפי מה שנראה מפירש"י דאסתם ידים קאי ואם כן הוי מילתא דשכיחא טובא והפסד גדול לקדשים. ואף על גב דפשטא דמתניתין דידים טהורין היינו שלא נטמא על ידי מחט דלא איירי בסתם ידים מכל מקום בממילא שמעינן מעדות זה דסתם ידים פשיטא שלא גזרו במקדש דאי ס"ד דגזרה דסתם ידים היתה אפילו במקדש אף ע"ג דלא הוי אלא מחששא בעלמא דעסקניות הן ועוד דיש הפסד גדול לקדשים בדבר כיון דשכיח טובא ואפי' הכי גזרו בהן אפילו במקדש א"כ להנך ידים דנגעו בראשון שהיה להם לגזור אף במקדש אפילו בלא היסח הדעת דסתם נטילה דודאי הנך ידים דפסלו בהן את התרומה חמירי טובא טפי מסתם ידים וליכא נמי פסידא דקדשים כ"כ כיון דלא שכיחי כנ"ל בכוונת רש"י ודוק ועיין עוד בסמוך:

דף יט עמוד ב

בגמרא ונימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש ופירש"י ונימא נמי זכינו שאין טומאת כלים במקדש וכו' עכ"ל ואף למאי דמשמע מלשון רש"י בסמוך דהאי זכינו היינו דזכות וטובה וריווח ותקנה היא לנו מהפסד קדשים וכבר פירשתי דהיינו משום דטומאת ידים גופא היה הפסד גדול בקדשים ואם כן לפ"ז לא שייך האי לישנא דזכינו לענין טומאת כלים דלא שכיח כ"כ אלא דאפ"ה כיון דעיקר מילתא לענין טומאת ידים שייך לישנא דזכינו כיון דשכיח אם כן כ"ש דאי הוי תנא שאין טומאת ידים וכלים במקדש שייך שפיר טפי לישנא דזכינו. אלא דאכתי לא ידענא מי הכריחו לרש"י לפרש כן כיון דבנוסחאות הגמרא שלפנינו לא גרסינן ונימא זכינו אם כן בפשיטות מצינן לפרש דהמקשה בעי למימר דלא ליתני לשון זכינו כיון דלקושטא דמילתא אפילו בכלים דלא שכיחי לא גזרו במקדש אלמא שאין עיקר הטעם משום פסידא דקדשים ויש ליישב וק"ל:

בתוס' בד"ה ונימא וכו' תימא לר"י ממאי היה לו לכלי ליטמא אם ממשקין כו' עכ"ל. אגופא דמתניתין דקתני שהסכין טהור לא קשיא להו מאי קמ"ל דממה היה לו לסכין ליטמא דודאי בפשיטות מצינן למימר דעיקר רבותא לאשמעינן הך מילתא גופא דאין כלי מטמא כלי וכ"ש לאוקימתא דרב דאיירי במחט טמא מת ואתא לאשמעינן דאפ"ה הסכין טהור כדמסיק רב אשי זאת אומרת עזרה ר"ה היא אבל הכא לסברת המקשה דמשמע ליה הא דסכין טהור היינו משום דאין טומאת כלים במקדש והיינו משום דלא ניחא ליה למימר דאיירי אפילו בחולין אלא דוקא בקדשים דומיא דבשר וידים דאיירי במקדש דוקא כדמסקינן לקמן ואם כן לפי זה ע"כ דהא דקתני שהסכין טהור היינו לאשמעינן שאין מקבלין טומאה ממשקין וכדמשמע מאוקימתא דרב ומקושיא דרבא ומשו"ה מקשו התוס' שפיר הא משקי בי מטבחייא דכן:

ובזה נתיישב גם כן דלכאורה לפירש"י ותוס' מעיקרא היה סבור הש"ס דאיירי דאיכא משקים בהדי בשר והיינו כדמסקינן שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה ובסוף לפי המסקנא דרבא איירי דליכא משקין בהדי בשר והיינו שכבר נתנגבו אותן המשקין שהוכשר הבשר על ידיהן ואם כן לפ"ז העיקר חסר מן הספר בין לפי המקשה ובין לפי המסקנא דרבא אבל למאי דפרישית א"ש דכיון דמעיקרא הוי פשיטא ליה בכולה מתניתין דמחט היינו לענין קדשים ומשום שלא גזרו במקדש אם כן ע"כ איירי דאיכא משקין בהדה דאל"כ מאי סהדותא דר"ח סגה"כ לענין סכין דטהור ואם כן מקשה שפיר משא"כ למסקנא דרבא דמה שהסכין טהור היינו אפילו בחולין ולענין דאין כלי מטמא כלי או משום דעזרה ר"ה היא אם כן מוקמינן למתניתין כפשטא דאיירי דליכא משקין בהדה כיון שלא נזכר משקין כלל במשנה וכדמקשינן לעיל בהתחלת השיטה עם בשר ומשקין מיבעיא ליה כן נראה לי ודו"ק:

בא"ד ויש לומר דר"ע וכו' אם כן לית ליה שיהא דכן וזה אין נראה לו דלר"ע יהא דכן מלטמא כלים עכ"ל. עיין במהרש"א שנדחק בזה. ולע"ד דברי התוס' פשוטים ומוכרחים מהא דאיתא לעיל דף ט"ז דמייתי הש"ס ברייתא דתניא ר"א אומר אין טומאה למשקין כל עיקר תדע שהרי העיד יוסף בן יועזר על משקי בי מטבחייא דכן ואם כן ע"כ מילתא דפשיטא הוא דאין לפ' האי דכן לענין טומאת כלים לחוד אלא אי לרב דכן ממש אפילו לטומאת עצמן או לשמואל לענין שאין משקין בי מטבחייא מטמאין לדבר אחר כל עיקר:

מיהו לפמ"ש לעיל דף י"ז ע"ב בשיטת הרמב"ם ז"ל דקיי"ל כר"פ דמשקין בי מטבחייא אפילו למ"ד ט"מ דאורייתא אפילו הכי הלכתא גמירי לה וכמו שכתבתי שם דלא דחינן שום מימרא משום קושיא ואם כן לפ"ז אין מקום לתירוץ התוס' דהכא אלא דהתוס' לשיטתייהו דלא נחתי לסברת הרמב"ם ז"ל כדפרישית לעיל ועוד דבלא"ה א"ש לפמ"ש בסמוך דע"כ למאי דס"ד מעיקרא דמה ששנינו שהסכין טהור היינו לאשמעינן דאין טומאת כלים במקדש אפילו אי איכא משקין בהדה ואם כן ע"כ הוה סבר דלא כר"פ דאמר הלכתא גמירי לה אלא כר"ה בריה דר"י ורבינא דהתם דמסקו לדר"פ בקושיא מ"מ הרמב"ם ז"ל פוסק כר"פ משום דלא דחינן למימרא משום קושיא והיינו נמי לפי המסקנא דרבא דהכא דהך מתניתין דמחט דהסכין טהור לא איירי מכלים שנטמאו במשקין אלא מכלים בכלים דאפילו בחולין טהור כן נראה לי ודוק היטב:

בא"ד וא"ת דילמא כי אמר ר"ע וכו' דשלמה גזר לקדש וכו' עכ"ל וכן מה שהקשו בסמוך בד"ה תרווייהו וכו' תימא דידים לקדש שלמה גזר וכו' עכ"ל. עיין מה שכתבתי בזה בפ"ק דשבת בסוגיא די"ח דבר דלמסקנא דהתם הא דשלמה גזר לנט"י לקדש לא גזר עלייהו שיטמאו בדיעבד אלא עיקר תקנת שלמה לא היה אלא לנטילת ידים לקדש למצוה בעלמא כי היכי דגזרו לבסוף אפי' בחולין כה"ג והבאתי ראיה מסוגיא דר"פ עושין פסין ואם כן לפי זה אין מקום לקושיית התוס' דהכא. אלא דאכתי יש לדקדק לפי מה שהעליתי שם דלמאי דגרסינן התם במסקנא אלא שלמה גזר לקדשים הדר ביה הש"ס ממאי דקאמר מעיקרא דשמאי והלל גזרו ולא קיבלו מינייהו ואתו תלמידייהו וגזרו בי"ח דבר וקיבלו מינייהו ולפי המסקנא אין צורך בזה דאיכא למימר דשלמה גזר לקדשים למצוה בעלמא ואתו שמאי והלל וגזרו טומאה על הידים לקדשים אפילו בדיעבד ואתו תלמידייהו וגזרו אפילו טומאת ידים לפסול את התרומה ואם כן לפי זה לא הוי א"ש הא דמקשה רבא הכא בשמעתין והא תרווייהו בו ביום גזרו דהא שפיר מצינן למימר דידים דהכא דאיירי לקדשים קודם גזירת כלים נישנו והיינו משום דידים לקדשים היינו גזירה דשמאי והלל גופייהו משא"כ גזרת כלים הם מגזרת י"ח דבר דתלמידי שמאי והלל אלא דיש ליישב דלא ניחא ליה לרבא לאוקמי סהדותא דר"ח סגה"כ לענין הסכין טהור שהיה באותו זמן מועט שבין גזרת שמאי ובין גזירת תלמידיו. ועוד דבלא"ה לא משמע ליה לרבא לאוקמי כלל הך אוקימתא דרב או ר"י ב"ח דמוקי למתניתין דהסכין טהור בדאיכא משקין בהדי בשר ובלא"ה משמע ליה לאוקמי בפשיטות אפילו בדליכא משקין בהדה אלא לענין כלים בכלים דאפילו בחולין לא מטמאין כנ"ל נכון:

ובזה נתיישב לי גם כן טובא דאכתי קשה אדרב ור"י ב"ח גופייהו דאמרי להדיא ידים קודם גזרת כלים נישנו והיאך אפשר לומר כן הא תרווייהו בו ביום גזרו ולמאי דפרישית א"ש דלרב או לר"י ב"ח משמע להו ידים קודם גזרת כלים נישנו כדפרישית דידים היינו גזרת שמאי והלל גופייהו לקדשים וכלים גזרת תלמידים ואם כן סהדותא דר"ח סגה"כ הוי בתר שמאי והלל גופייהו ודוק היטב:

בא"ד וא"ת מנ"ל להגמרא וכו' והא דקתני שהסכין טהור ההיא נשנית קודם י"ח דבר וכו' עס"ה. ולמאי דפרישית אין מקום לקושייתם דאי ס"ד דהך סהדותא איירי קודם שגזרו כלום על כלים שנטמאו במשקין אם כן למה הוצרכנו לעדותו של ר"ח סגה"כ לענין הסכין דפשיטא שהוא טהור למה יהא טמא כן נראה לי ודו"ק:

בד"ה וברה"י ספיקו טמא תימא הא איצטריך לאוקמי בר"ה משום ידים דספיקן ברה"י טמא עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על תמיהתם בזה חדא דהא משנה ערוכה היא בפ"ה דטהרות דספק ידים אם נגעו בטהרות או לא נגעו אפילו ברה"י טהור ועוד דהכא במתניתין דמחט לאו מספק כה"ג איירי כיון דלקושטא דמילתא אפילו ודאי נגעו קתני דטהור דאין טומאת ידים במקדש וא"כ אין כאן טומאת ידים כלל ולכאורה היה נ"ל שטעות נפל בספרים בלשון התוס' דבמקום משום ידים צ"ל משום אדם ואם כן כוונתם בזה דאהא גופא דמקשה אדם וכלים נמי ליטמאו הוצרך רב אשי לומר זאת אומרת עזרה ר"ה היא משום אדם דספיקו ברה"י טמא אלא דהא נמי ליתא דהא שפיר מתוקמא אפילו ברה"י דהא מסתמא האדם לא נגע במחט אלא ע"י הסכין ואם כן למאי דס"ד דהסכין הוי דבר שאין בו דעת לישאל ואפילו הסכין טהור כ"ש באדם שנגע ע"י הסכין ועוד דבלא"ה הא נמי מסקינן במסכת ע"ז פרק אין מעמידין דף ל"ז דבאדם גופא בהא דאמרינן ספק בר"ה טהור אבל הלכה ואין מורין כן דאמר רבי ינאי דאמרי' להו הא מיא בשיקעא דנהרא זילו טבולו וכ"ש הכא במשנה דמחט ר"ע איירי בה ושמעינן לר"ע בהדיא ברפ"ה דטהרות שסובר כן דבאדם ספק נגע ספק לא נגע אפילו בר"ה טמא (וע"ש בפירוש המשניות לרבינו שמשון ז"ל ובחידושינו לעיל דף י' בלשון התוס' ד"ה הלך באחד מהן) ואם כן לפי זה ע"כ איירי הכא בכה"ג שהאדם גופא לא נגע במחט אלא על ידי הסכין וצ"ע ודו"ק:

דף כ עמוד א

בגמרא האי בשר דאיתכשר במאי ופירש"י ה"נ מצי בעי אקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא במאי איתכשר וכו' עס"ה. אף על גב דלקושטא דמילתא בחולין דף ל"ו דייק בגמרא אקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא במאי איתכשר ומייתי התם כל השקלא וטריא דהכא ומסיק נמי כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר כדמסקינן הכא אפילו הכי קשה ליה לרש"י שפיר אסוגיא דשמעתין דהכא דמקשה אמתניתין דמחט ולא מקשה אגופא דקרא מיהו מ"ש מהרש"א ז"ל בזה מפי אחרים וכתב דרש"י אזיל לשיטתו דחיבת הקדש אינו אלא מדרבנן ודבריו תמוהים בזה כיון דלקושטא דמילתא מייתי בגמרא דחולין הך מילתא דאיתכשר בחיבת הקדש גופא ודו"ק:

בתוספות בד"ה לא דיין וכו' משום דס"ל דתלושין לא מכשירין וכו' עס"ה. וכ"כ בסמוך בד"ה ובשעת שחיטה וכו' אליבא דשמואל ונראה שהתוס' נמשכו בכל זה לפי שיטתם לעיל דף ט"ז בד"ה חד בתלושין וחד במחוברין. מיהו כבר כתבתי שם שאין זה מוכרח דדוקא אליבא דרב הוא דמוקמינן דאיצטריכו תרי קראי חד לתלושין וחד למחוברין משום דמייתרו קראי משא"כ לפי האמת מצינן למימר דתלושין ומחוברין מחד קרא נפקא דכיון דמחוברין אין מכשירין הפירות אלא לאחר שהעלה מן המים כמו שפי' ריב"א לעיל ובחולין דף ל"א אם כן הדר הוי להו כתלושין ממש וזה מוכרח משיטת הרמב"ם ז"ל דאף למאי שפסק כשמואל בט"מ לטמא עצמן מדאורייתא ולא דריש יטמא יטמא לענין הכשר ואפילו הכי נראה מחיבורו פ"ב מהלכות טומאת אוכלין דעיקר הכשר מים מדאורייתא היינו בתלושין. ובאמת לכאורה פשטא דלישנא דקרא דוכי יתן מים על זרע דדרשינן דכי יותן דומיא דכי יתן דניחא ליה משמע להדיא דטפי איירי בתלושין דשייך ביה לשון יתן ויותן כדמשמע מלשון כמה משניות דמכשירין ועוד יש לומר דלשמואל לא בעינן תרי קראי לטומאת שרץ ולטומאת מת ותדע שכן הוא דהא בחולין דף ל"ז משמע להדיא דהא דמוקמינן הנך תרי קראי בהכשר חד לטומאת שרץ וחד לטומאת מת היינו דוקא למאי דבעי למימר דחיבת הקדש דאורייתא מה שאין כן למאי דמספקא ליה ריש לקיש אי הוי דאורייתא או דרבנן וכ"ש לרב יוסף דפשיטא ליה דהוי דרבנן וכדמשמע משיטת רש"י בכל השיטה שלפנינו כמ"ש בדף הקודם ובחגיגה ואם כן משמע דהנך תרי קראי דהכשר אתי למעוטי דחיבת הקודש אינו מכשיר שזו היא סברת המקשה שם בחולין ואם כן תקשה מנ"ל דבעינן הכשר לטומאת מת אע"כ כדפרישית דלאינך אמוראי לא בעינן תרי קראי למת ולשרץ דגילוי מלתא בעלמא הוא ועוד דלכאורה לא אשכחן טומאת אוכלין דטמאין במת דהא לא איירי בהו קרא דהא לא שייך לא טבילה ולא הזאה אע"כ דילפינן להו משרץ בק"ו או בבנין אב משרץ ונבילה ואם כן הא קי"ל דאפילו היכא דמפרך ק"ו אמרינן דיו אם כן פשיטא דאוכלין שנטמאו על ידי מת דצריכין הכשר מים כמו טומאת שרץ ואין להאריך בזה יותר כאן דעיקר מקומו בחולין אלא שהוצרכתי להאריך כאן כדי ליישב שיטת רש"י שכן נראה מלשונו כמ"ש בסמוך דלהכי נקט פרה של זבחי שלמים וכמו שדקדקו התוס' בשמו דתלושין מכשירין כנ"ל ודו"ק:

בד"ה אלא דאיתכשר וכו' וא"ת אי חיבת הקדש וכו' מאי נ"מ דמשקים בי מטבחייא דכן ואין מכשירין וכו' עס"ה. והך קושיית התוספות שייך בין לרב דאמר דכן ממש ובין לשמואל דאמר דכן מלטמא טומאת אחרים כיון דמונין בו ראשון ושני וכה"ג בהא דאין מכשירין ועיין מה שכתבתי בזה בדף ט"ז בהא דאמר רב דכן ממש ובדף י"ז בהא דתני רב ושמואל משקים בי מטבחייא דלפי מ"ש שם נתיישב' קושיית התוספות דהכא דאפשר דבמשקים בי מטבחייא לא שייך חיבת הקדש כמו בעצים ולבונה שקריבין על גבי מזבח וה"ה בבשר דהכא דאיירי לענין הכשר (מהד"ב מהמחבר ז"ל: דכיון דבשר שלמים אין קרב ע"ג מזבח תו לא שייך ביה חיבת הקדש) וכ"ש למאי דפרישית לעיל בהא דאמר ר"פ משקים בי מטבחייא הלכתא גמירי לה דאף ע"ג דאסיקנא לדר"פ בקושי' אפ"ה לא אידחי מימרא דידיה דמה"ט פסק הרמב"ם ז"ל כר"פ אם כן כ"ש דאין מקום לקושית התוספות דהכא דלמאי דבעי למימר דחיבת הקדש מהני אפילו למימני ביה ראשון ושני אפילו הכי שפיר מצי סבר דהלכתא גמירי לה דמשקים בי מטבחייא לא מהני חיבת הקדש בין לענין טומאה ובין לענין הכשר ודו"ק:

בפירש"י בד"ה ואוכלין מטמאין את המשקין דדריש יטמא דגבי אוכלין לטמא אוכלין ומשקין כדדריש ליה ר"ע וכו' עס"ה. ולכאורה נראה שזה סותר במ"ש לעיל בכוונת רש"י גבי מימרא דרבינא דקאמר ליערבינהו וליכתבינהו וכתבתי שם דכוונתו אפילו למאי דלא קי"ל כר"ע דדריש יטמא יטמא אפי' הכי נפקא לן מקרא דאוכלין מטמאין המשקין מדאיצטריך למיכתב טמא הוא כמ"ש שם באריכות אלא דאפ"ה י"ל דניחא ליה לרש"י כאן לפ' הברייתא מטעם דרשא דר"ע דלפ"ז כל סדר שלש הטומאות השנויין בברייתא כאן הם לפי סדר הכתובים בפסוק ממש לפי המסקנא שכך סידרן הכתוב דשרץ מטמא הכלי שהוא התנור והכלי שהוא התנור מטמא האוכלין כדכתיב מכל האוכל אשר יאכל והאוכלין מטמאין את המשקין כיון דדרשינן אליבא דר"ע יטמא יטמא דכתיב באוכלין לטמא את המשקין כדאמרינן לעיל משא"כ לאוקימתא דרבינא דמה שאוכלין מטמאין המשקין לאו מהאי קרא דמכל האוכל שנטמא ע"י התנור ילפי' לה אלא מקרא אחרינא דכתיב וכי יפול מנבלתם עליו טמא הוא הוא טמא ואין עושה כיוצא בו אם כן לפי זה אין סדר הברייתא לפי סדר הפסוקים ובלא"ה ע"כ הך ברייתא לא תני אלא טומאה דאורייתא דאי דרבנן הרי חזרו המשקין ונעשין תחלה כנ"ל נכון ודו"ק:

דף כ עמוד ב

בפירש"י ת"ל וסמיך ליה מכל האוכל כלומר וכו' ואשמעינן קרא דאוכלין ומשקין הוא דמקבלין טומאה מולד הטומאה אבל כלי לא וכו' עס"ה. ממה שהאריך רש"י כאן נראה דהא דקי"ל בפשיטות דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה לאו מכללא ילפינן להו אלא בכל חד צריך קרא באפי נפשיה וכבר כתבתי לעיל בדף י"ח גבי ואימא לטמא את הכלים דהטעם משום דממה שאין הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס אכתי לא מצינן למילף הכלל שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה דאפשר דשאני אויר כלי חרס דחידוש הוא וכן ממה שאין כלים ואדם מקבלין טומאה מאדם וכלים שהן ראשון או שני לטומאה אכתי לא מצינן למילף האי כללא שאין כלים ואדם מקבלין טומאה מאוכלין ומשקין שהן ולד הטומאה דהיינו כדפרישית לעיל משום דלכאורה האי דרשא דיטמא יטמא דכתיב באוכלין ומשקין טפי הוה שייך למידרש פשטא דקרא דיטמא שאוכלין ומשקין מטמאין כלים יותר ממה שנאמר שאוכלין מטמא משקין ומשקין אוכלין כמו שהארכתי בזה במקומו מיהו לפי האמת דמסקינן לעיל דא"א לידרוש יטמא דאוכלין ומשקין לטמא את הכלים משום דאיכא ק"ו ממילא הדרינן לכללא דכלל גמור הוא שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ואין להאריך יותר ודו"ק:

בגמרא רב חסדא רמי פסחא אפסחא וכו' ומשני הא ר"ש אליבא דר' יהושע הא ר"י אליבא דרבי יהושע דתניא וכו'. נראה דהא דפליג ר"י ור"ש אליבא דר"י לענין תלויה היינו משום דבבכורות דף ל"ד בעי הש"ס למימר מעיקרא דטעמא דרבי יהושע משום דיש אם למסורת דתרומתי ואם כן לפי זה אין מחויב לשמור אלא טהורה לבד ולא תלויה ואפילו בידים מותר לטמא את התלויה אפילו היכא דלא אזיל לאיבוד וכ"ש בתרומת חמץ בע"פ בששית ואם כן היינו טעמא דר"ש אליבא דר"י משא"כ ר"י סבר דטעמא דרבי יהושע כדמסקינן התם דכתיב הראוי לך שמור ושאינו ראוי לך לא תשמור משום הכי קסבר דתלויה בעי שימור שמא יבא אליהו ויטהרנה ומטעמא דאזיל לאיבוד בע"פ נמי אין להתיר כיון דבששית ליכא אלא איסורא דרבנן וכ"ש הכא שמבער בע"ש דההיא שעתא לא אזלא לאיבוד ואף ע"ג דבבכורות משמע דרבי יהושע לא חייש לשמא יבא אליהו ויטהרנה היינו נמי אליבא דר"ש דאיירי התם ומיקל להקיז דם בבכור ומשו"ה בעי למימר מעיקרא דמחלוקת דבכור ותרומה הא בהא תליא משום הכי מסיק התם דלא אלא דבתרומה בקרא פליגי וכבר הארכתי בזה לעיל בדף ט"ו ע"ש ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה מי אמר רבי יהושע וכו' אומר ר"י הא דלא משני פסח שאני היינו דמשמע ליה דפסח לא מעלה ולא מוריד מדשרי בתלויה ואסר בטהורות וכו' עד סו"ה. נראה דכוונת התוס' דאע"ג דבלא"ה איצטריך להא דמשני הא ר"י אליבא דר"י הא ר"ש אליבא דרבי יהושע משום הך קושיא דפסחא אפסח' דלעיל דהא ע"כ הוי ידע הך ברייתא דלעיל דפליגי ר"י ור"ש בע"פ דבדוכתא אחרינא לא משכחת לה דפליגי אלא דאפ"ה קשיא להתוס' שפיר דהוי מצי לאוקמי הך דחבית אפילו אליבא דר"ש דדוקא בע"פ מתיר ר"ש אפילו לטמאו בידים כיון דאזיל לאיבוד משום איסור חמץ ואינו ראוי לו אבל בחבית סבר דגרמא אין אבל בידים לא וע"ז כתבו התוס' שפיר דאי אפשר לומר כן מדאוסר בטהורה בע"פ אע"ג דאזלא לאיבוד כנ"ל וק"ל:

בגמרא ר"א רמי תרומה אתרומה ומשני. כבר כתבתי לעיל דף ט"ו בשם הירושלמי דרמי התם נמי תרומה אתרומה ומוקי לה כתנאי חבית קמייתא כרבי יוסי אליבא דרבי יהושע וכתבתי ג"כ שם דהא דלא מוקי לה הכא בגמ' דידן כדמשמע לעיל היינו משום דמשמע ליה כסוגיא דבכורות למאי דס"ד מעיקרא דמחלוקת דבכורות ותרומה חדא מילתא היא ואם כן קשיא דר"מ אדר"מ דהא ר"מ מחמיר טפי לענין בכור ולפ"ז כ"ש הכא בשמעתין דר"א הוא דרמי תרומה אתרומה ובבכורות משמע לחד לישנא דר"א גופא הוא דקאמר כמחלוקת בזו כן מחלוקת בזו דבכורות ותרומה חדא מילתא היא א"כ משו"ה לא מצי לאוקמי הכא הך דחבית בתרייתא כר"מ דהא ר"מ איפכא שמעינן ליה משו"ה הוצרך ר"א לחלק ולשנויי שאני התם דאיכא הפסד חולין וכדמשני נמי לעיל דף ט"ו וכדפרישית התם דמשום דליכא משמרת תרומה כה"ג אלא איסורא דרבנן וכ"ש לר"א דבכורות דאמר דבכורות ותרומה חדא מילתא היא ותרווייהו מדרבנן מש"ה במקום פסידא הקילו. ואי תיקשי אם כן לר"א דבכורות דאמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ולפ"ז ר"מ דמחמיר בבכור מחמיר נמי בתרומה א"כ תיקשי ליה מתניתין דידן דקאמר ר"מ מדבריהם למדנו ומיקל טפי מרבי יוסי ור"ש. נ"ל דלאו קושיא היא דלר"א דבכורות סבר ר"מ במתניתין דהכא דפסחא שאני כיון דאזלא לאיבוד מחמת איסור חמץ ור"מ מדמה איסור לטומאה כנ"ל נכון ודוק היטב. ותו לא מידי:

קצת השמטות משיטת דר"ח סגה"כ

א ואין זה לקט אלא שכחה מה שכתבתי דף י"ד בתוס' בד"ה אבל תרומה וקדשים דלר"ע איכא למילף דבקדשים אוכל מטמא אוכל דאל"כ לא אשכחן רביעי בקדש הכוונה בזה דע"כ הכי הוא לר"מ ור"א אליבא דר"ע לפי שיטת התוס' דר"מ ור"א סברו אליבא דר"ע דט"מ לט"א מדרבנן ואם כן לפ"ז כיון דלר"ע רביעי בקדש דאורייתא ואם כן לשיטת רש"י ע"כ סבר ר"ע דאוכל מטמא אוכל בקדשים ואף לפי שיטתי דר"מ ור"א אליבא דנפשייהו פליגי אפ"ה א"ש דמדר"מ ור"א שמעינן דאוכל מטמא אוכל בקדשים אי ס"ל כרבי יוסי דרביעי בקדש דאורייתא ודוק ועיין מה שכתבתי בזה בדף י"ט:

ב' בדף י"ד ע"ב אמר רבא ש"מ קסבר ר"ע ט"מ לט"א דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מכדי האי נר וכו' ומקשה בגמרא ממאי דלמא לט"א מדרבנן. ולכאורה יש לתמוה דהא ע"כ בלאו הכי מוכח דסבר ר"ע ט"מ לט"א דאורייתא כיון דדריש יטמא יטמא לענין שני עושה שלישי בחולין ואם כן ע"כ במשקין נמי דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא דריש ר"ע יטמא יטמא וא"כ מקרא מלא הוא דט"מ לט"א דאורייתא אליבא דר"ע כדאמר ר"ל לקמן בדף י"ח. אלא דבאמת לק"מ דאכתי מצינן למימר דסבר ר"ע ט"מ לט"א מדרבנן והאי יטמא דכתיב במשקין דריש ליה ר"ע לענין הכשר לא לענין טומאה כדאמרינן לקמן דף ט"ז אליבא דרב דאמר דכן ממש ותדע שכן הוא דהא לשיטת התוס' לקמן גבי ואזדא לטעמייהו דר' מאיר אליבא דר"ע אמר דט"מ לט"א דרבנן ואם כן ע"כ כדפרישית כמ"ש שם התוס':

ג' מה שכתבתי בדף ט"ז בהא דאמר רב דכן ממש דאכתי איכא למידק האיך אפשר לומר דכן ממש אטו מי גרע הנך משקין מעצים ולבונה דקי"ל דחיבת הקדש מכשרתן לפי' תוספות וכתבתי ליישב:

אמנם אחר זה ראיתי שהתוספות בעצמם דף כ' בד"ה אלא דאיתכשר שהרגישו קצת בזה ונדחקו ליישב בע"א. מיהו דבריהם שם לאו אליבא דרב איירי אלא אפילו אליבא דשמואל ועיין מה שכתבתי שם בזה: