פני יהושע/פסחים/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | הרמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מב עמוד א

במשנה ואלו עוברין בפסח ופרש"י דעוברין עליהן בבל יראה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ובחיבורו פ"ב מהל' חמץ ומצה. ונראה דלישנא דאלו עוברין משמע להו דעוברין בלאו כדאשכחן האי לישנא בכמה דוכתי בש"ס ומשו"ה לא מצי לפ' לענין אכילה דעוברין בלאו דא"כ הא דקתני סיפא זה הכלל כל שהוא ממין דגן עוברין בפסח הרי אלו באזהרה ואין בו כרת והרי אלו באזהרה ודאי לענין אכילה איירי מדקתני ואין בו כרת ואם כן ע"כ דהא דקתני מעיקרא עוברין בפסח היינו לענין בל יראה ומשמע להו דחד תנא אמרינהו כמו שאבאר באריכות אי"ה לקמן בשמעתין ומה שהקשה ר"ת דמהיכי תיתי יעבור בבל יראה כיון דלענין אכילה גופא איצטריך קרא י"ל דרש"י והרמב"ם ז"ל סברי דאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ כדאי' לעיל וקי"ל אין היקש למחצה מיהו ר"ת ז"ל סובר דלא שייך האי הקישא כיון דכתיב בקראי דהקישא תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכן באידך קרא שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה אם כן משמע דלא איתקש השבתת שאור אלא לחמץ שיש בו כרת וכיון דבהנך ליכא כרת תו לא שייכי בהאי הקישא מ"מ אין זו קושי' כ"כ על רש"י והרמב"ם ז"ל דסברי כיון דבבל יראה ליכא כרת א"כ עיקר הקישא היינו לצד לאו שבה כן נ"ל נכון. ועוד נ"ל לפרש בדרך אחר דדוקא לענין אכילה צריך קרא דממ"נ אי חמץ נוקשה מיקרי חמץ מסברא כמ"ש התוספות לקמן מסוגיא דחולין לענין תודה ואם כן ע"כ הא דאיצטריך קרא לענין מלקות בחמץ היינו משום דלא נמעט לגמרי מקרא דכי כל אוכל חמץ דמשמע דוקא חמץ גמור ואיצטריך ריבוי לפרש דלא נמעט אלא לענין כרת אם כן לענין בל יראה דליכא מיעוטא דכל אוכל חמץ תו לא איצטריך ריבוי דמסברא מיקרי חמץ ואי חמץ נוקשה לא מיקרי חמץ מסברא והיינו כמ"ש רש"י ז"ל לקמן דף הסמוך משום דאין ראוי לאכילה וכמו שאפרש באריכות שפירושו מוכרח א"כ לא שייך ה"ט אלא לענין אכילה דקי"ל כל איסורין שבתורה אין לוקין אלא דרך אכילתן וכ"ש הכא דהאוכלן בטלה דעתו כמו שיבואר משא"כ לקמן לענין בל יראה לא תליא בהכי אא"כ שנפסל לגמרי מאכילת כלב כגון בחרכו או במלוגמא וכה"ג י"ל לענין תערובת ככותח הבבלי ואינך אי שייך בהו איסורא מסברא דטעם כעיקר דאורייתא וא"כ ע"כ הא דאיצטריך קרא לרבויי דלא נמעט מכל אוכל חמץ דוקא חמץ גמור ולא ע"י תערובת וכמ"ש הכסף משנה והרבה מהראשונים ואחרונים א"כ לענין בל יראה דליכא מיעוטא לא צריכא רבוי' ואי טעם כעיקר לאו דאורייתא כשיטת רש"י וסייעתו בכל איסורין אלא דבעינן דוקא כזית בכדי אכילת פרס והכא בכותח וכל הנך ליכא כזית בכא"פ דבטלה דעתו אצל כל אדם כדאי' לקמן דף מ"ד וכפרש"י שם וא"כ לא שייך האי מילתא אלא לענין אכילה מטעמא דפרישית דבעינן דרך אכילתן דוקא משא"כ לענין בל יראה דלא בעינן דרך אכילתן אם כן כל שיש בו כזית בכא"פ עובר עליהן וכמ"ש רוב הפוסקים דבתערובות חמץ אף למי שפסק כחכמים דאינו עובר בולא כלום אפ"ה חייב לבער מדאורייתא מטעמא דפרישית ועיין בב"י סי' תמ"ב ובט"ז ובס' מגן אברהם ובמ"ש בשם הרמ"ך ובשם הר"ן ז"ל כל זה נ"ל נכון וברור בעז"ה ועוד אבאר לקמן באריכות ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה ואלו עוברין פ"ה לעבור בבל יראה כו' וגם ריב"א מדקדק כו' דמשמע עוברין מן העולם כו' ואין נראה לר"ת כו' ונראה לר"ת דאלו עוברין פירוש האוכלן ועוברין היינו מעל השולחן דלאו בני מיכל נינהו כו' עכ"ל. האי לישנא דר"ת תמיהא לי טובא דנהי דלא רצה לפרש כפרש"י דס"ל דאין עובר מדאורייתא בבל יראה ולא רצה ג"כ לפ' דעוברין בלאו לענין אכילה מדקתני סיפא הרי זה עובר בפסח וקתני נמי הרי אלו באזהרה אלא דאכתי אמאי לא מפ' דעוברין היינו לבער מן העולם כפירוש ריב"א דהא אף לפר"ת צריך לבער מיהא מדרבנן דלמא אתי למיכל מיניה וכמ"ש התוס' להדיא בריש מכילתין דאף לפר"ת דהכא אפ"ה מודה דחמץ נוקשה אע"ג דליכא בל יראה אפ"ה צריך לבער דלא פלוג רבנן ואף אם נאמר דלשון עוברין לא משמע ליה לר"ת דפירושו לבער מן העולם אלא להעבירן מן השלחן דאכתי אתנא דמתניתין גופא תיקשי אמאי קתני בהאי לישנא דעוברין מהשלחן דאיכא למיטעי דמותרין בהנאה ולקושטא דמילתא אף אי הוי מדרבנן אסירי בהנאה כמ"ש ר"ת ז"ל גופא לענין חיטי קורדנייתא דהוי נוקשה ואין חוששין לקידושין דאסירי בהנאה ואיכא למיטעי נמי דמותר להשהותן ולקושטא דמלתא דאסור להשהותן לשיטת התוספות דריש מכילתין. והנלע"ד בזה דודאי ר"ת לשיטתו דס"ל כשיטת התוס' לקמן דף הסמוך בד"ה מאן תנא דמאן דלית ליה דעובר בלאו ה"ה דליכא איסורא דאורייתא וכמו שאבאר שם באריכות אי"ה וסובר ג"כ דהאי ת"ק דמתני' דהכא סובר דאין עובר בלאו דהרי אלו באזהרה דסיפא מוקמינן לה כר"א או כר"מ ולית הלכתא כוותיה ואם כן סתמא דרישא אליבא דהלכתא דזה הכלל בלא"ה ר"א מסיק לה כמ"ש התוס' בד"ה למה מנו ואם כן סובר ר"ת גם כן דהיכא דליכא אלא איסורא דרבנן אין אסור להשהותן כדמשמע מל' הרא"ש ז"ל לחד לישנא וכמ"ש הטור בפשיטות ומ"ש התוס' בריש מכילתין דאף לר"ת דליכא בל יראה אפ"ה חייב לבער מדרבנן והביאו ראיה משיאור ישרף ע"ש נראה דהתוס' כתבו כן להלכה מסברא דנפשייהו אבל ר"ת ז"ל גופא לית ליה האי סברא אלא היכא דליכא אלא איסורא דרבנן מותר להשהותן וכן נראה מל' הרא"ש ז"ל דלר"ת אפי' היכא דאסור מדאוריית' מ"מ כיון דליכא בל יראה מותר להשהותן ומהאי דשיאור ישרף לא קשיא ליה כמו שאבאר לקמן בדף הסמוך בד"ה מאן תנא ע"ש לכך הוכרח לפרש דאלו עוברין היינו מעל השלחן דהיינו איסורא דרבנן בעלמא כנ"ל בשיטת ר"ת ז"ל אלא דאכתי לישנא דמתניתין קשיא דעוברין מעל השלחן היינו איסור אכילה לחוד משמע הא לכלב שרי והא ודאי ליתא מההיא דחיטי קורדניית' דפר"ת גופא דאסורים בהנאה והיה נראה בעיני לפרש עוד דודאי עיקר לישנא דאלו עוברין משמע לר"ת דלקושטא דמילתא היינו שעובר בלאו האוכלן אלא דהוצרך למיתני נמי דהרי אלו באזהרה שלא נטעה לומר דעוברין היינו מהשלחן ומה שהכריחו לזה היינו מסוגיא דלקמן בפיסקא דהרי אלו באזהרה דלא מקשה הכי ארישא דמתניתין דאלו עוברין מאן תנא אע"כ דעוברין משמע נמי מהשלחן כן נראה לי ולקמן אבאר יותר:

בד"ה רבי אליעזר אומר כו' מ"מ מדקאמר אף משמע דמודה לת"ק כו' עכ"ל. ולכאורה למאי דפרישית בסמוך דלפר"ת דעוברין מעל השלחן היינו לענין איסורא דרבנן א"כ לא הוי מקשו הכא מידי דנהי דמסקינן בגמרא דנוקשה לר"א לית ליה היינו דליכא איסורא דאורייתא משא"כ איסורא דרבנן משמע דלכ"ע איכא וכמ"ש כל הפוסקים וכמ"ש מהרש"א ז"ל לקמן ועיין מה שאכתוב לקמן על דברי מהרש"א ז"ל. ואם כן לפי זה שייך שפיר דמודה ר"א בקמייתא דעוברין מדרבנן אבל בעירובו סובר ר"א דמלקות נמי איכא וא"כ היה נראה מזה דהתוס' דהכא לאו לשיטת ר"ת כתבו כן אלא לשיטת רש"י וריב"א אלא דאיכא למימר דאף לפר"ת נמי מדקאמר אף משמע דקמייתא חמירא טפי וא"כ מלקות נמי איכא בנוקשה כמו בתכשיטי נשים דע"י תערובת והיינו דקתני אף אלא דבכל זה לא הונח לי דאכתי איכא למימר דלר"א בתכשיטי נשים נמי ס"ל דלא עבר בלאו וליכא אלא איסורא דרבנן דאע"ג דבשאר תערובת חמץ ס"ל דעובר בלאו אי אמרי' דחד רבי אליעזר הוא במשנה ובברייתא אפ"ה כיון דתכשיטי נשים לת"ק אפילו מדרבנן שרי לפר"ת והיינו כמ"ש מהרש"א ז"ל דלא דמי לשאר תערובת אם כן מצינן למימר דלר"א מדרבנן הוא דאסור ושייך שפיר לשון אף דמודה בקמייתא דכ"ש דכולהו אסורי מדרבנן אלא לענין מלקות שפיר מפליג בין חמץ נוקשה לתערובת חמץ כדמפליג בברייתא וליכא למימר דדיוקא דתוס' מדקתני זה הכלל בסיפא וקתני הרי אלו באזהרה ומשמע דר"א אמרה כמ"ש התוס' לקמן ואכולהו אלא דלפ"ז לא הוו צריכי לדקדק מדקתני אף אלא הוו להו לדקדק בהדי' מדקתני הרי אלו באזהרה אע"כ דלא נחתו להאי דיוקא אי משום דלא פסיקא להו השתא דזה הכלל ר"א מסיק לה או שנאמר אע"ג דר"א מסיק לזה הכלל אפילו הכי הא דקתני הרי אלו באזהרה אתאן לת"ק כמו שאבאר לקמן ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דלפר"ת אין הכרח לומר דתרי ר"א נינהו ודברי התוס' כאן לפריב"א או שנאמר דלפר"ת הא דעוברין מעל השלחן היינו מדאורייתא ולמלקות אלא שהוצרך לפרש עוברין מעל השלחן ולא עוברין בלאו מדלא קתני עוברין עליהן כמ"ש הרא"ש ז"ל בשיטת ר"ת או מדמהדר ותני הרי אלו באזהרה אלמא דעוברין היינו מעל השלחן. ולפ"ז ע"כ ס"ל לר"ת דאע"ג דאסירי מדאורייתא לגמרי אף למלקות אפ"ה אין מתבערין מן העולם אפי' מדרבנן וכדמסיק הרא"ש ז"ל בשיטת ר"ת כנ"ל אלא דאכתי קשה אתנא דמתני' גופא אמאי קתני עוברין דמשמע דמותר בהנאה והא ליתא לר"ת מההיא דחיטי קורדנייתא וכ"ש אם נאמר דאסורים מדאורייתא וכמ"ש תוס' להדיא בפ' כל שעה דאף לחזקיה דמפיק איסורי הנאה מלא יאכל אפ"ה מודה דנוקשה וע"י תערובת אע"ג דמרבינן להו מכל מחמצת לא תאכלו אפ"ה אסורין בהנאה מדאורייתא וע"ש בחידושינו ודוק היטב:

בא"ד לכך נראה דגרסינן ר' אלעזר בחד מינייהו או במתניתין או בברייתא עכ"ל. ולכאורה לפמ"ש התוס' לקמן דף הסמוך בד"ה למה מנו דזה הכלל דמתניתין ר"א מסיק לה אם כן ע"כ דבמתניתין גרסינן רבי אליעזר שהוא חבירו של רבי יהושע דברייתא ומודה ליה בזה הכלל ומשו"ה קאמר שפיר אם כן למה מנו משא"כ אי גרסינן במתני' ר"א שהוא ר"א בן שמוע אם כן האיך מסיק עליה רבי יהושע לומר וכי מאחר ששנינו דהא ר"א בן שמוע בתר הכי דרי דרי הוי והנראה מזה דהתוס' דהכא לא פסיקא להו השתא דזה הכלל ר"א מסיק לה וכדפרישית בסמוך וכמו שאבאר עוד לקמן במקומו. מיהו נ"ל דכל דברי התוס' בזה הם לפירוש ריב"א או לפירוש ר"ת כדפרישית בסמוך. משא"כ לפרש"י דאלו עוברין היינו לענין בל יראה ובל ימצא וכדפרישית בפי' דבריו באריכות אם כן אין הכרח לומר דגרסינן בחד מינייהו רבי אלעזר אלא דבתרוייהו גרסינן ר"א ודוקא לענין בל יראה סבירא ליה דעובר אף בנוקשה מטעמא דפרישית משא"כ לענין אכילה ס"ל דלא לקי כיון שאינו דרך אכילתו וכדפרישית ואבאר עוד לקמן באריכות ואע"ג דאפשר דריב"א נמי מפ' הכי מ"מ לא פסיקא כ"כ כמו לשיטת ופי' רש"י כנ"ל ודו"ק:

דף מב עמוד ב

בפירש"י בד"ה דרמו בו שערי שמטילין לתוכן מי שעורין כגון שכר שלנו כו' עכ"ל. לכאורה נראה דלאו דוקא כעין שלנו דהא לקמן ד' מ"ד גבי הנח לכותח הבבלי כ' רש"י להדיא דסתם שכר עיקרו מתמרים או מתאנים אלא שבמדי מערב עמהם מי שעורים קצת ואם כן אין זה כמו שכר שלנו וכמ"ש הרא"ש ז"ל להדיא דשכר שלנו שעיקרו משעורין חמץ גמור הוא ומשמע דלכ"ע חיוב כרת נמי אית ביה כיון שיש בו כזית בכא"פ ואי משום דמשקה הוא הא מרבינן בפ' העור והרוטב מדכתיב בחמץ נפש לרבות השותה והיה נראה לכאורה דמ"ש רש"י ז"ל כאן כגון שכר שלנו היינו שבמדי מערבין בו מאותן מי שעורין שהוא כעין שכר שלנו אבל לעולם דעיקרו מתמרים או מתאנים כמ"ש רש"י ז"ל לקמן אלא שבסוף לשונו שכתב כאן ובמדי עושין אותו שכר ממי שעורין כעין אותו שלנו אם כן משמע להדיא דעיקרו משעורין וקשיא לשונות רש"י אהדדי. והנלע"ד ליישב דלקמן בשקלא וטריא דאביי ורב דימי רוצה רש"י לפרש למאי דמשמע התם דאין לחלק בין טעמו וממשו לטעמו ולא ממשו כדמוכח מהא דמקשה א"ה אמאי פליגי רבנן אדר"א בכותח הבבלי וכמ"ש שם בשם בעל פרי חדש דכותח מקרי טעמו ולא ממשו וא"כ ע"כ אזלי האי סוגיא דלקמן כמ"ד טעם כעיקר דאורייתא היכא דאיכא כזית בכא"פ דהכי ס"ל לאביי בעלמא דיליף מבשר וחלב ואם כן לא שני לן בין טעמו וממשו ובין טעמו ולא ממשו דהא טעם כעיקר משו"ה הוצרך לפרש דשכר המדי מערבין בו מי שעורים קצת משא"כ הכא כתב רש"י בפשיטות למאי דס"ל לרש"י בכמה דוכתי דטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו אפילו בדאיכא כזית בכא"פ דלא שייך כזית אלא בדבר שלא נימוח דמיקרי טעמו וממשו ועיין בלשון רש"י בסוף מס' ע"ז שכ"כ להדיא והיא שיטת הרשב"א והר"ן ז"ל כמ"ש הפוסקים ואם כן יפה כתב כאן דאפילו בשכר שלנו ליכא כרת ורבנן פליגי אף לענין מלקות דאע"ג דיש בו כזית בכא"פ אפ"ה כיון דטעמו ולא ממשו היא שהשעורין נמחו לגמרי ומיקרי מי שעורין אם כן הא קמ"ל דאין לוקין עליו כדאית' להדיא בסוף מסכת ע"ז וכ"כ רש"י ז"ל בחולין ומבואר ג"כ מלשונו בסוגיא דשמעתין לקמן כמו שאבאר בעז"ה. כנ"ל נכון ודוק היטב. ועוד אבאר ליישב שתי הלשונות לקמן גבי הנח לכותח הבבלי וק"ל:

בגמרא זיתום מצרי תני רבי יוסף תלתא שערי כו' וצ"ל דאפ"ה אין בו כזית בכא"פ למאן דס"ל דהוי דאורייתא ואע"ג דבפ' שמונה שרצים משמע דאין שותין זיתום המצרי בשבת משמע דלאו לשתיה קאי אלא לרפואה וכ"כ הרמב"ם ז"ל כאן בפי' המשניות אפילו הכי צ"ל דחזי נמי לשתיה ולא הוי כחמץ נוקשה דהא לקמן בברייתא דר"א קחשיב נמי זיתום המצרי ומסקינן דר"א נוקשה לית ליה וע' בתוס' פרק שמונה שרצים ועיין כאן בבעל המאור:

בתוספות בד"ה טיפולין של בנות עשירים וא"ת א"כ היינו תכשיטי נשים כו' עכ"ל. ועיין במהרש"א מיהו לפי גירסת ספרים שלנו דגרסינן טיפולן של בנות עשירים שמשיירות לבנות עניים אם כן לא שייך להקשות אם כן היינו תכשיטי נשים ואדרבה הוה ליה לפרש החילוק שביניהם. אלא שראיתי בספר תמים דעים בסי' רמ"ה שכתב הראב"ד ז"ל דלא גרסינן שמשיירות לבנות עניים אלא טיפולן של בנות עשירים לחוד ונראה שכן הוא ג"כ גירסת רש"י ותוספות:

דף מג עמוד א

בגמרא תניא אמר רבי יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא כו' למה מנו חכמים את אלו כו'. ותמיהא לי טובא דלכאורה משמע דלא קאי האי כללא אלא אהנך פרטי דנוקשה ובתערובות לא שייך לישנא דכל שהוא מין דגן כדאיתא להדיא בפרק כיצד מברכין דף ל"ו ע"ב בהא דאמרי רב ושמואל כל שהוא מחמשת מינים מברכין במ"מ וקאמרי נמי כל שיש בו ומסקינן התם דאיצטריכו תרווייהו דאי איתמר כל שהוא הו"א בעיניה קמ"ל כל שיש בו דאפילו ע"י תערובת מיהו משום הא לא איריא דאפשר דאמורא צריך לפרש דבריו יותר אבל בלשון תנאים הכל בכלל בין נוקשה בין תערובת אלא דיותר קשה אי לענין תערובת מאי כללא הוא דאכתי לא ידעינן במאי איירי אי בכזית בכא"פ או בנותן טעם או במשהו וליכא למימר דסמיך בהא אסברא מאי דשייך בכל האיסורין הא ודאי ליתא דהא משמע מל' הרי"ף והרא"ש ז"ל דאדרבה הנך דמתניתין אין בהן בנותן טעם דבנ"ט אפילו רבנן מודו וכדמסיק הטור וכל האחרונים דהנך לקיוהא בעלמא עבידי וא"כ ודאי לא שמעינן להו מכללא דהא בכל חדא מינייהו איצטריך לאשמעינן היא גופא דלקיוהא עבידא ומכל זה היה נ"ל לכאורה שזה דחקו לר"ת לפרש במתניתין דעוברין היינו מעל השלחן ואם כן הא דקתני נמי כל שהוא ממין דגן ה"ז עובר היינו מעל השולחן ואפילו נתערב במשהו נמי עוברין מהשולחן מדרבנן וכן לענין נוקשה כל שיש בו שום חשש נוקשה אסורים מדרבנן מיהא באכילה כדאשכחן בשיאור דר"מ לר' יהודה דאע"ג דלא חשיב ליה נוקשה דקאמר נותן לפני כלבו אפ"ה מודה דאסור באכילה מדרבנן כמ"ש התוס' בסמוך ולפ"ז קאמר רבי יהושע שפיר וכי מאחר ששנינו כלל גמור דכולן עוברין מהשולחן אם כן למה מנו את אלו וקתני בהן נמי לישנא דעוברין גופא. ולפ"ז קאמר גם כן דהרי אלו באזהרה לאו אכללא קאי אלא מילתא באפי' נפשיה כמ"ש בסמוך בלשון התוס' ולפ"ז נצטרך ג"כ לומר דכל מידי אסור במשהו אפילו נתערב קודם פסח אפ"ה אסורין לאכלן בפסח דחזר וניעור וכל זה דוחק ועוד הניחא לפר"ת אלא דאכתי לשיטת רש"י וריב"א דמתניתין קשה וצ"ע:

בתוספות בד"ה למה מנו תימא לרשב"א כו' ותירץ ר"י כו' ועוד הקשה כו' דהאיכא תכשיטי נשים כו' אלא ר"א הוא דקאמר לה עכ"ל. לכאורה נראה שעוד הקשה היינו הרשב"א ומסיק דר"א קאמר לה א"כ משמע מזה דהרי אלו באזהרה שייך אזה הכלל וסיומא דמלתא הוא דאל"כ אין מקום לקושיית הרשב"א הראשונה אע"כ כדפרישית ומסיק דכולה ר"א מסיק לה אלא דלפ"ז יש לתמוה בהא דמקשה הש"ס בסמוך מאן תנא ואי ס"ד דר"א מסיק לה תו לא שייך להקשות מאן תנא דהא קמן דר"א אמרה וסוגיא זו לא מצינו לכך נ"ל לפרש דהאי ועוד הקשה היינו ר"י שרוצה לפרש עוד תירוץ אחר אקושיית הרשב"א והיינו משום דעוד הקשה ר"י הא ת"ק לית ליה האי כללא דהאיכא תכשיטי נשים אע"כ דזה הכלל רבי אלעזר אמרה והא דקתני הרי אלו באזהרה ע"כ אתאן לת"ק כדחזינן בשקלא וטריא דשמעתין וממילא נמי דע"כ רבי יהושע אמילתא דר"א קאי דקאמר להאי כללא ור"י קאי בשיטת ר"א בהא ואם כן אין מקום לקושיית הרשב"א דהא לא שמעינן מהא דהרי אלו דאיירי לענין לאו או כרת כיון דהרי אלו באזהרה תנא אחרינא מסיק לה והא דמשמע לתלמודא דלאו ר"א מסיק לכולה מילתא דהרי אלו באזהרה היינו משום דאם לא כן לא הוי צריך למיתני הרי זה עובר בפסח אלא זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי אלו באזהרה ואין בו כרת אלא על כרחך דהרי אלו באזהרה באמת אתאן לתנא קמא נמצא דכל זה לפירוש ר"י דקאי בשיטת רבינו תם דעוברין היינו לענין אכילה אבל הרשב"א שהקשה קושיא הראשונה סובר כשיטת רש"י וריב"א דלעיל וסובר גם כן דהאי זה הכלל ת"ק גופא מסיק לה לכולה מלתא ואי משום דהאיכא תכשיטי נשים איכא למימר דלא חייש להאי דיוקא דבלא"ה ע"כ לאו כלל גמור הוא דהאיכא כמה מיני נוקשה דשרו להשהותן כגון עריבת העבדנים ופת שעיפשה ומלוגמא וכן שיאור דר"מ לר"י אע"כ דהאי כללא לא איירי אלא במידי דחזי לאכילה כיון דת"ק סבר תכשיטי נשים לא חזי לאכילה כמ"ש התוס' לעיל דמאיס טפי א"כ ממילא דלא שייך בהאי כללא אלא דמי' למלוגמא ופת שעיפשה כנ"ל נכון ומוכרח בפי' התוס' ושיטת הגמ' ודוק היטב. עוד מצאתי בס' תמים דעים סי' רמ"ה בשם הראב"ד ז"ל דת"ק ור"א לא פליגי לענין תכשיטי נשים אלא דת"ק לא חש לשנותו ור"א מוסיף על דבריו דכיון דמסקינן שלא הוצרכו לשנות אלא כדי שיהא בקי בהן ובשמותיהן כדי שיזהר לפרוש א"כ סבר ת"ק דכיון דמאיס ממילא פריש מיניה ואפושי פלוגתא לא מפשינן ודו"ק:

בפירש"י בד"ה מאן תנא כו' ותכשיטי נשים בעיניה הוא אבל נוקשה דאינו ראוי לאכילה כו' עכ"ל. ונראה דרש"י ג"כ מפרש כשיטת הראב"ד שכתבתי בסמוך דת"ק ור"א לא פליגי לענין תכשיטי נשים והא דנקיט רש"י בלישניה תכשיטי נשים טפי מאינך נראה דכיון דמלשון המקשה דקאמר מאן תנא דנוקשה בלאו ולא קאמר מאן תנא דאין בו כרת אלמא דפשיטא ליה טובא דנוקשה לאו חמץ מקרי ומאי פשיטות דהא לענין מי פירות אשכחן תנאי טובא דישרף מיד היכא שהוא נוקשה ובמס' מנחות איכא דנפקא ליה מקרא לרבות מנחת נסכים לחימוץ והיינו מי פירות דנוקשה הוא וכן לענין תודה כתבו התוס' כאן דאיכא קרא אע"כ דעיקר קושיית המקשה אנוקשה דאין ראוי לאכילה אמאי לקי הא קי"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין אלא דרך אכילתן כדמוכח לקמן במסקנא דכותח הבבלי ואם כן עיקר הקושיא מתכשיטי נשים דמאיס טפי כמ"ש התוס' לעיל והיינו דמקשה אסיפא דהרי אלו באזהרה ולא מקשה מרישא דקתני ואלו עוברין משום דרישא איירי לפרש"י לענין בל יראה ולא תליא בדרך אכילתן כן נ"ל ומזה הטעם עצמו הוצרך רש"י לפרש בתערובת חמץ שאינו בעין שנימוח כי היכי דתיהוי קושיית הגמרא מאן תנא דלקי דרש"י לשיטתו דטעמו ולא ממשו דאין לוקין היינו דהיכא שנימוח גוף האיסור אע"ג שיש בו טעם כזית כא"פ אפ"ה לא לקי כמ"ש בס' פרי חדש בהל' פסח סימן תמ"ב בשיטת רש"י ז"ל ע"ש אלא דמאי דפשיטא ליה דכותח הבבלי נמי מיקרי טעמו ולא ממשו לדעתי אין זה מוכרח כמו שאבאר לקמן ומשו"ה נקיט רש"י כאן כגון כותח הבבלי ושכר המדי וא"כ עיקר הקושיא משכר המדי דודאי טעמו ולא ממשו משא"כ לשיטת הסוברים דטעם כעיקר דאורייתא אפילו בנימוח היכא שיש כזית בכא"פ וטעמו ולא ממשו דקי"ל דאין לוקין היינו היכא שאין בו כזית בכא"פ ולפי זה קושיית הגמ' דהכא לאידך גיסא מאן תנא דבלאו ולא בכרת דהא בהנך עירובי חמץ דמתניתין משמע דאיכא כזית בכא"פ כדמקשה הש"ס לקמן בפשיטות אי בכא"פ דאורייתא אמאי פליגי רבנן אדר"א בכותח הבבלי ושקלא וטריא דשמעתין לא משמע הכי ודו"ק:

בתוספות בד"ה מאן תנא כו' משמע בשמעתין דאי לאו דאיתרבי חמץ נוקשה למלקות אפילו איסור לא היה בו עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלא ידע מהיכן משמע להו הכי אדרבה כל הפוסקים כתבו דאיסורא איכא וכדמוכח נמי מההיא דשיאור ישרף ולענ"ד במחילת כבוד תורתו דמהרש"א ז"ל אגב חורפא ושיטפיה כתב כן שאם רוצה לומר בכוונת התוס' דאפילו איסור דרבנן אין בו הא ודאי ליתא שהרי כתבו להדיא דאפילו איסור לא היה בו ומדלא כתבו אפילו איסור ליכא אלמא דפשיטא להו דודאי לכ"ע אסור מדרבנן וכמ"ש התוס' להדיא בסמוך בד"ה ונותנו לפני כלבו דאפילו שיאור דר"מ לרבי יהודה דלא חשיב ליה נוקשה אפ"ה מודה ר"י דאסור מדרבנן כ"ש בנוקשה גמור וכמ"ש התוס' ג"כ בההיא דחיטי קורדנייתא דנוקשה הוא ואין חוששין לקידושין ועיין לעיל בלשון התוס' בפ"ק וכן בנוקשה דמי פירות כתבו התוס' דלכ"ע אסור מדרבנן משום נוקשה וכך הסוגיא פשוטה אלא דעיקר כוונת התוס' כאן דמאן דלית ליה מלקות בנוקשה ה"ה דלא היה בו שום איסור דאורייתא אלא איסור בעלמא מדרבנן והיינו דקשיא להו מסוגיא דחולין דאיירי לענין תודה אי מיקרי חמץ מדאורייתא או לא וכמו שאבאר דבריהם בסמוך ולפ"ז אזלו להו כל הראיות דמהרש"א ז"ל דמ"ש כל הפוסקים דעירובו איסורא מיהא איכא היינו מדרבנן כמו שדקדק הכ"מ בהדיא מלשון הטור שכתב דלחכמים ליכא אלא איסורא בעלמא והיינו מדרבנן וכן במה שהביא משיאור ישרף נמי היינו מדרבנן כמו שכתבו התוס' להדיא במנחות דף נ"ג ויבואר לקמן ואם כוונת מהרש"א ז"ל נמי לענין איסורא דאורייתא ומ"ש שכ"כ כל הפוסקים היינו כמ"ש הב"י מסברא דנפשיה לדקדק דלא כמשמעות לשון הטור אלא דלכ"ע איסורא דאורייתא נמי איכא ומשמע ליה נמי דההיא דשיאור ישרף היינו מדאורייתא מדאסור להשהותן ולא שת לבו לדקדק בל' התוס' דמנחות דכתבו דמספקא להו אי שיאור דר"י אסור מדאורייתא או מדרבנן אלא כוונת מהרש"א ז"ל לדברי התוספות דריש מכילתין שכתבו להדיא דאע"ג דשיאור נוקשה היא ומותר לאחר פסח אף לרבי יהודה דליכא אלא חד קרא אפ"ה אסור להשהותו מדרבנן וא"כ משמע לכאורה דשיאור דר"י מיהא תוך הפסח אסור מדאורייתא אף ע"ג דליכא מלקות דקתני והאוכלו פטור וכמו שאבאר בזה בסמוך אלא דלפ"ז יש לתמוה ביותר כמ"ש מהרש"א ז"ל דלא ידע מהיכא משמע להו משמעתין דהא ודאי מסוגיא דשמעתין יפה כתבו דמשמע דליכא איסורא דאורייתא דמהיכי תיתי ממ"נ אי ס"ל דחמץ נוקשה מיתרבו מכל מחמצת אם כן מלקי נמי לילקי ואי ליתא בכלל מחמצת דלא דרש כל אם כן איסורא מהיכא וכ"ש למאן דדריש כל לענין עירובו לחוד דחמירי ולא לענין נוקשה דקיל ולא הוי בכלל ריבוי דכל ואם כן איסורא דאורייתא היכא רמיזא ולכאורה היה נ"ל משום הא לא איריא דאיכא למימר דאפילו מאן דלא דריש כל היינו לענין חיוב מלקות אבל לענין איסורא לכ"ע דרשי כל כמ"ש התוס' לקמן ריש דף הסמוך בד"ה לענין חמץ נמי לענין דרשת כל דחצי שיעור וכמו שאפרש דבריהם שם דה"ה לענין דרשת כל מחמצת ודלא כפירוש מהרש"א ז"ל שם מ"מ מהרש"א ז"ל וודאי לא נחית להכי כדמשמע מתוך פירושו שם ולקמן וכמו שאבאר במקומו אי"ה. ועוד דאכתי מוכחי התוספות שפיר משמעתין והיינו מדאמרינן בסמוך תניא כוותיה דרבי יהודה וכו' ואילו נוקשה לא קאמר אלמא נוקשה לר"א לית ליה וא"כ ע"כ דאפילו איסור אין בו מדאורייתא דממ"נ אי דריש כל נמי לענין נוקשה מלקי נמי לילקי דהא ר"א ע"כ דריש ריבוי דכל אף לענין מלקות כדס"ל בעירובו אע"כ דלא דריש כל לענין נוקשה אלא לענין עירובו וא"כ איסורא דאורייתא בנוקשה מהיכא תיתי ואם כן יפה כתבו דמאן דל"ל מלקות בנוקשה והיינו ר"א דברייתא אפילו איסורא דאורייתא אין בו וכ"ש לחכמים דמקילי טפי מדר"א אף לענין עירובו כ"ש בנוקשה דקיל. כנ"ל ליישב להוציא מידי ספיקא דמהרש"א ז"ל שכתב דלא ידע מנא להו ולמ"ש הוכחה גמורה היא. מיהו בעיקר כוונת התוס' אפרש בענין אחר בסמוך ודוק היטב:

שם מאן תנא כו' משמע בשמעתין כו'. כבר כתבתי בסמוך דהכי משמע טובא מסוגיא דשמעתין אלא מדסמכו התוס' דבריהם אלשון המקשה גופא דקאמר מאן תנא צריך לפרש דבריהם דמלשון המקשה גופא דייקו ויש לפרש דבריהם כמ"ש בס' ט"ז בא"ח סי' תמ"ב דאי ס"ד דאיכא איסורא דאורייתא לכ"ע לא שייך להקשות מאן תנא דהא מתניתין לא איירי במלקות ע"ש אלא שבספר חק יעקב קרא מלא בתמה תמוה על בעל הט"ז דהרי אלו באזהרה היינו ממלקות ולענ"ד אין בזה שגיאה לבעל ט"ז דוודאי אשכחן טובא דהרי אלו באזהרה היינו אע"ג דליכא מלקות אלא איסור דאורייתא גרידא והכי איתא להדיא בברייתא דריש פ' יוה"כ דאיתיביה ר"י לר"ל כל חלב לא תאכלו יכול כל שישנו בעונש ישנו באזהרה וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת"ל כל חלב אלמא דבחצי שיעור אע"ג דליכא מלקות אלא איסור גרידא אפי' הכי קתני בהן דישנה באזהרה וכהנה רבות בתלמוד דעונש לחוד ואינו מלקות ואזהרה לחוד לאו גרידא ומהא דקתני במתניתין ואין בו כרת ולא קתני ואין בו מלקות נמי ליכא למישמע מיניה כיון דעיקר מיעוט היינו מקרא דכי כל אוכל חמץ ונכרתה דבעינן חמץ גמור משו"ה קתני ואין בו כרת וממילא דלאו נמי ליכא ואשכחן נמי כה"ג טובא בש"ס דקתני פטור מכרת אף ע"ג דליכא נמי מלקות דהא בהא תליא וצא ולמד מלשון הרמב"ם ז"ל בהא מילתא גופא שכתב דשיאור שהכסיפו פניו הרי זה אסור לאכלו ואין בו כרת ומדהשמיט דין המלקות אלמא דליכא מלקות דפוסק כסתם מתניתין דשיאור ישרף והאוכלו פטור ואין להאריך כאן בזה ויבואר במקומו ואף ע"פ שפוסק צריך לפרש דבריו יותר אפ"ה סמך עצמו דבמ"ש דאין בו כרת נשמע דמלקות נמי ליכא ועוד דאכתי קשה לרב נחמן דלא מוקי למתניתין כר"מ דע"כ לא קאמר אלא בנוקשה אבל בתערובת לא ואי ס"ד דאיסורא דאורייתא איכא לכ"ע שפיר מצי לאוקמי מתני' כר"מ ומתני' מילי מילי קתני דזה הכלל כל שהוא מין דגן בין עירובו בין נוקשה לעולם איכא אזהרה דהיינו איסורא אבל אין בהן כרת בשניהם אבל לענין מלקות בעירובו ליכא ובנוקשה איכא אע"כ דהיכא דליכא מלקות איסורא דאורייתא נמי ליכא למאן דלא דריש כל להא מילתא וכדפרישי. כ"ז כתבתי ליישב לפי שיטת בעל ט"ז:

אמנם כן נלע"ד כשנדקדק בהמשך ל' התוס' ובעיקר קושיית ר"י נ"ל לפרש בפשיטות בדרך היותר קרוב משום דמסוגיא דחולין דקאמר הש"ס אי לר"מ מדלקי עליה חמץ מעליא הוא אע"ג דליכא כרת אע"כ משמע מזה דהש"ס חושב לסברא פשוטה כיון דשיאור לר"מ נוקשה הוא ממילא חמץ גמור הוא דנוקשה מיקרי חמץ אלא הא דפטור מכרת היינו מגזירת הכתוב דבעינן חמץ גמור טפי לענין כרת מיתורא דקרא והיינו דקשיא ליה לר"י דבשמעתין לא משמע הכי מדמקשה הש"ס מאן תנא דעירובו נוקשה בלאו ולא קא מתמה לאידך גיסא מאן תנא דאין בו כרת אע"כ דמסברא לא מיקרי חמץ כלל ואפילו איסור לא היה בו אי לאו דרבייה קרא למלקות כדמשמע בשמעתין נמי בסמוך ואם כן קשיין סוגיות אהדדי דכיון דמצרכינן קרא יתירא לענין חמץ אלמא דליתא בכלל חמץ כלל מסברא אלא דהכא מרבינן לה מכל מחמצת דמיקרי נמי מחמצת וא"כ בתודה דכתיב חמץ ולא מחמצת ולא כל משמע דאין נוקשה בכלל וקשיא סוגיא דחולין כנ"ל נכון ודו"ק:

בא"ד ותימא לר"י דבפ"ק דחולין כו' ע"ש. לכאורה אין קושיית ר"י נמשך לדברי התוס' הקודמין לא מיבעיא למאי דמשמע מפי' מהרש"א ז"ל דמ"ש התוס' דמשמע בשמעתין היינו דאיסורא דרבנן נמי ליכא א"כ אין זה ענין לקושיית ר"י דאפילו אי איכא איסורא דרבנן נמי שייכא קושיית ר"י דהתם ודאי לענין תודה דאורייתא איירי אלא אף אם נפרש ל' התוס' כמ"ש לענין איסור דאורייתא אפ"ה מצי ר"י להקשות בפשיטות דאף אי אית ביה איסורא דאורייתא לכ"ע או אפילו מלקות משום דהוי בכלל מחמצת או בריבוי דכל אפ"ה לא מקשה מידי מפ"ק דחולין דכיון דליכא כרת בנוקשה ולא הוי בכלל חמץ גמור איכא למימר דלא מיקרי נמי חמץ לענין תודה וכ"ש לפי' מהרש"א ז"ל בשמעתין בסמוך דלאו מיתורא דכי כל אוכל חמץ ממעטינן להו מכרת אלא מפשטא דקרא דלא מיקרי חמץ אם כן קשה מתודה דפ"ק דחולין אבל למאי דפרישית בסמוך א"ש שזה בעצמו קושיית ר"י דפ"ק דחולין משמע דנוקשה מיקרי חמץ גמור אי לא דמעטיה קרא מגזירת הכתוב לענין כרת ומייתורא דקרא כמו שאפרש ובשמעתין משמע איפכא דלמלקות ולאיסורא נמי צריכא קרא משום דלא הוי בכלל לשון חמץ כנ"ל. מיהו קשיא לי מאי מקשה ר"י מסוגיא דפ"ק דחולין דלמא סוגיא דהתם אמסקנא דהכא קאי דתניא כוותיה דר"י דלר"א נוקשה לית ליה וא"כ ע"כ דמתניתין דהכא ר"מ היא וסבר דתרווייהו בעירובו ונוקשה הן באזהרה וקשה מנ"ל לר"מ לרבות תרווייהו דלמא רבוי דכל מחמצת לא אתי אלא לרבות עירובו לחוד כדס"ל לר"א או נוקשה לחוד אי ס"ל דנוקשה חמיר טפי ול"ל דלר"מ מרבינן תרווייהו מכל ולר"א חדא דאכתי במאי קמיפלגי אע"כ דבהא גופא פליגי דלר"א נוקשה לא הוי בכלל חמץ כלל ולא שייך לרבות מריבוי דכל ומשו"ה מוקי לה בעירובו דאשכחן מיהא בעלמא איסור דאורייתא אי משום דחצי שיעור אסור מן התורה אי משום דטעם כעיקר וכ"ש למאי דמסקינן דאית בהו כזית בכא"פ וכמו שיבואר אי"ה ור"מ סבר דאדרבא נוקשה לא צריך קרא לרבויי דחמץ גמור הוא אלא דמעטינהו רחמנא מכרת וריבוי דכל נמי לעירובו כר"א ואם כן מקשה הש"ס שפיר בפ"ק דחולין לר"מ מדלקי עליה ולא מוקי לקרא לעירובו דס"ל נמי דלקי אלמא דנוקשה חמץ גמור הוא ולא צריך קרא אלא למעטו מכרת ובלא"ה קשיא לי על תמיהתו של ר"י ועל תירוצו דהתם איכא נמי שום קרא וסתם דבריו ולענ"ד בפשיטות מצינן למימר דמה"ט גופא דמרבי ר"מ נוקשה בפסח מריבוי דכל כמו שפרש"י ומה"ט אמרינן דכ"ש עירובו והיינו משום דתרווייהו מכל נפקא או משום דעירובו לא צריך קרא אם כן מה"ט גופא מצינן למימר דמרבי ר"מ נמי נוקשה לענין מנחות מרבויא דכי כל שאור דמפיק לה לקמן אליבא דר"א לעירובו אם כן לר"מ מוקי לה לנוקשה ולעירובו כיון דשקולין הם או משום דעירובו ל"צ קרא כמו לענין פסח. וכ"ש דלמאי דמסקינן בפרק כל המנחות דף נ"ז ר' יוחנן אליבא דר"ע דמרבינן מנחת נסכים לחימוץ והיינו משום דמגבלה במים והוי מי פירות עם מים דנוקשה מיהא הוי כדאיתא התם ע"ש ובתוס' דף נ"ג אם כן הרי לפנינו דאדרבא במנחות איכא ריבויא טפי לענין נוקשה מלענין פסח ויש ליישב ודו"ק ועיין לקמן בסוף הסוגיא. ובהכי הוי א"ש נמי הא דמקשה בסמוך ור"א עירובו בלאו מנ"ל ולא מקשה הכי לר"מ נוקשה בלאו מנ"ל אע"כ דנוקשה לר"מ מסברא אית ליה וממילא מוקי לרבויא דכל לענין עירובו וה"ט דר"י דקאמר שמעינן לר"מ דנוקשה בלאו וה"ה לעירובו דברוב הספרים גרסינן ה"ה כמ"ש מהרש"א ז"ל:

בא"ד ואור"י דהתם נמי איכא שום קרא דמרבינן מיניה חמץ נוקשה עכ"ל. ובפ"ק דחולין ביארו יותר דאיכא שום יתור לריבויא דנוקשה. ולענ"ד אף שאיני כדאי להשיב על דברי ר"י מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דאי ס"ל דאיכא קרא לרבויי נוקשה אם כן אכתי מאי קמבעיא ליה לרבי זירא בפ"ק דחולין בשיאור דר"י דהיינו אי לר"י ספיקא הוי ונפיק ממ"נ אי בריה הוי ולא הוי בכלל חמץ ולא בכלל מצה ואמאי הא איכא יתורא דקרא דנוקשה לענין תודה חמץ מיקרי ומסתמא דאין לחלק בין שאר נוקשה לנוקשה דשיאור כדמשמע בשמעתין וכמ"ש כל הפוסקים שפסקו דלא כסתם משנתינו דאלו עוברין לא לענין עירובו ולא לענין נוקשה משום דאידך סתמא דלקמן עדיף דתנן שיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא דבנוקשה ליכא מלקות ואי ס"ד דנוקשה דשיאור דרבי יהודה לא חשיב כשאר נוקשה וכ"ש שיאור דר"מ אם כן אמאי דחינן לסתם מתניתין דאלו עוברין מהלכה משום אידך סתמא דלקמן דהא לא קשיין אהדדי דלעולם בעירובו ונוקשה דקחשיב במתניתין דאלו עוברין הן באזהרה והא דקתני לקמן שיאור ישרף היינו דשיאור דר"י נמי לא חשיב נוקשה אלא איסורא דרבנן. ועוד דא"כ רבי יהודה בהאי יתורא דתודה מאי דריש ביה דהא לא שייך בתודה שום נוקשה אחרינא אלא נוקשה דשיאור לחוד אם לא שנאמר דעיקר הריבוי היינו לענין מחמיצין בתפוחים כדמוקי התוס' דהיינו נוקשה דמי פירות וכ"ז דוחק גדול ועוד דכיון דמרבינן מיהא בתודה דנוקשה מיקרי חמץ אם כן אמאי קסבר ר"א בסמוך דעירובו בלאו ומרבי ליה מכל ואילו נוקשה לא קאמר ואדרבה טפי אית לן לרבויי נוקשה דאשכחן דמיקרי חמץ לענין תודה דקדשים ואף לקולא כ"ש דיש להחמיר ולקרותו חמץ להחמיר לענין פסח משא"כ עירובו לא אשכחן דחייב מלקות בשום דוכתא כדמשמע בשמעתין וכמו שיבואר וצ"ע גדול ליישב תירוץ ר"י דהא למאי דפרישית בסמוך בלא"ה נתיישב קושיית ר"י כדפרישית ודוק:

בגמרא אמר רב יהודה אמר רב ר"י היא שמעינן לר"מ דאמר נוקשה בלאו וכ"ש עירובו כו'. לגירסא זו דגרסינן כל שכן ובסמוך נמי במילתא דרב נחמן איפכא נוקשה וכ"ש עירובו ואם כן הסוגיא תמוה דהו"ל סברות הפוכות אלא דאף אי גרסינן בתרווייהו ה"ה נמי קשה מהיכי תיתי הוי ה"ה כיון דהאי מילתא לחוד והאי לחוד ואי משום דתרווייהו מרבינן מכל אם כן מאי דחי ר"נ ע"כ לא קאמר ר"מ הא שפיר קאמר ר"י דמרבינן תרווייהו מכל כדאית ליה לר"נ גופא אליבא דר"א ועוד דמאי מייתי תניא כוותיה דר"נ דר"א נוקשה בעיניה לא קאמר וע"כ דלאו הא בהא תליא אם כן מאי קאמר ר"י נמי דר"מ הוא דלמא ר"מ לא קאמר אלא בנוקשה לחוד כדדחי ר"נ ואי משום דהוי סברות הפוכות ר"מ ור"א אדרבה השתא קשה טפי במאי קמיפלגי דר"א לא מרבי מריבוי דכל אלא חדא ור"מ מרבי תרווייהו ואדרבא טפי אית לן למימר דכ"א מרבי חדא דדמי ליה טפי מסברא ולא הוי סברות הפוכות כיון שאין ענין זה לזה אלא בטעמים שונים וכ"ש לתירוץ ר"י דלר"מ מרבינן נוקשה בתודה שלר"א ע"כ לית ליה כדפרישית איכא למימר דלענין דרשא דתודה לחוד פליגי דר"מ דריש לה משו"ה מרבי ליה נמי לענין פסח מריבוי דכל כיון דאשכחן מיהא דאיקרי חמץ ור"א לית ליה האי דרשא וניחא ליה לאוקמי ריבוי לענין עירובו דאשכחן מיהא צד איסור אי משום חצי שיעור או היתר מצטרף לאיסור כדאשכחן בנזיר וחטאת או משום טעם כעיקר כמו שאבאר אי"ה באריכות. ותחלה אבא ליישב הסוגיא לפי שיטת רש"י והרמב"ם ז"ל שכתבתי במשנתינו דאלו עוברין היינו בבל יראה וכתבתי גם כן דלפ"ז מצינן למימר דר"א דמתניתין ור"א דברייתא בסמוך חד ר"א הוא ואם כן מצינן לפרש דהא דקאמר בגמרא מאן תנא ומצינן בפיסקא דהרי אלו באזהרה ולא בזה הכלל היינו משום דהא גופא מספקא ליה אי הרי אלו באזהרה נמי מדברי ר"א הוא וכדמשמע להרשב"א ז"ל בד"ה למה מנו אלו דהרי אלו באזהרה אתאן לת"ק והיינו סתם משנה דר"א היא ואהא קאמר ר"י אמר רב ר"מ היא דאשכחן ליה בעלמא דאיירי לענין איסור אכילה במלקות לענין נוקשה ואם כן ממילא אית לן למימר מסתמא דהרי אלו באזהרה נמי ר"מ היא וקתני דה"ה לעירובו ולית לן לאוקמי דהרי אלו באזהרה ר"א קאמר לה דהא נוקשה בעיניה לענין אכילה לית ליה כדתניא כוותיה לקמן ורב נחמן לא ניחא ליה לאוקמי דהרי אלו באזהרה אתאן לת"ק ור"מ היא דע"כ לא קאמר אלא לענין נוקשה ולא לענין עירובו דהא בעירובו פליגי חכמים עליה דר"א ומסתמא הלכה כחכמים וממילא דר"מ נמי ס"ל כחכמים כיון דע"כ הרי אלו באזהרה יחידאה היא דרבנן פליגי א"כ טפי אית לן למימר דר"א הוא דקאמר זה הכלל ומסיק נמי דהרי אלו באזהרה השתא מסיק הש"ס שפיר תניא כוותיה דר"י דהא ר"א נוקשה בעיניה לא קאמר ואי ר"א דמתניתין הוא אם כן אמאי לא קאמר נוקשה ועכ"פ הול"ל רבותא בתכשיטי נשים לאפוקי מדרבנן דפליגי עליה אע"כ דר"א גופא מחלק בין איסור בל יראה דשייך אפילו בתכשיטי נשים ובין איסור אכילה דתליא בראוי לאכילה כמו בכל האיסורין דבעינן דרך אכילתן כדפרישית במתניתין ואם כן ממילא דעוברין בפסח והרי אלו באזהרה לאו הא בהא תליא ואם כן ממילא אית לן למימר דסתם מתניתין ר"מ היא ולא לאוקמי לבר מהלכתא. ועפ"ז יש ליישב ג"כ שיטת הטור בסי' תמ"ב שכתב דכל אלו לר"א בלאו והקשו כל המפרשים עליו דהוי דלא כתניא כוותיה דר"י דר"א נוקשה בעיניה לא קאמר ולמאי דפרישית אתי שפיר דעיקר דיוקא דתניא כוותיה היינו לענין תכשיטי נשים דלא נימא דמתני' אתיא דוקא כר"א דקאמר זה הכלל דמשמע אף תכשיטי נשים ובהא קאמר דליתא דהא ר"א גופא מיהא מודה בתכשיטי נשים דלא מיתסרא באכילה למלקות אע"כ דהרי אלו באזהרה כר"מ נמי אתיא והשתא דמוקמינן לה אפילו כר"מ צ"ל דר"א נמי הכי ס"ל אלא בתכשיטי נשים לכ"ע אית להו מלקות בתכשיטי נשים וכיון שהטור השמיט תכשיטי נשים אם כן יפה כתב דלר"א כולהו בלאו וניחא ליה למינקט ר"א טפי מדר' מאיר כיון דר"א פריט להו בהדיא כותח הבבלי ואינך כנ"ל נכון לפי שיטת רש"י דמפרש לשקלא וטריא דשמעתין לענין תכשיטי נשים ודוק היטב:

ובדרך אחר נ"ל לפרש דרבי יהודה ורב נחמן פליגי בפלוגתא דאביי ורב דימי לקמן דף הסמוך דר"י אמר רב ס"ל כרב דימי דכזית בכא"פ אפילו ע"י תערובת הוי דאורייתא בכל האיסורין אלא הא דפליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי ואינך היינו משום דלית בהו כזית בכא"פ דאי משטר שטיר בטלה דעתו וה"ה לשכר המדי נמי אין דרך לשתות בכא"פ ובטלה דעתו כפרש"י לקמן ואם כן שפיר קאמר כיון דר"מ אית ליה דנוקשה בלאו אע"ג דאין ראוי לאכילה כפרש"י דשמעתין לענין שיאור ואפ"ה מרבינן לה לענין חמץ דלא אמרינן בטלה דעתיה אלא באוכל תליא מילתא אם כן שפיר קאמר כ"ש לעירובו דכותח הבבלי ואינך דהאיכא כזית בכא"פ וא"כ היכא דאכיל להו בכא"פ כמו כל האיסורין חייב מלקות ולא אמרינן בטלה דעתו במכ"ש דהנך דלאו בני אכילה נינהו כקולן של סופרים ותכשיטי נשים ומדמדמה להו לשיאור אלמא דשיאור נמי אין ראוי לאכילה לרוב אדם כ"א למי שדעתו יפה כ"ש בהנך ורב נחמן סבר דבכא"פ ע"י תערובת לא הוי דאורייתא למאן דלית ליה טעם כעיקר או אפילו למאן דאית ליה טעם כעיקר אלא דהנך לאו לטעם עבידי אלא לקיוהא כמ"ש המפרשים ויבואר לקמן אלא דמגזרת הכתוב מרבינן להו לר"א וא"כ שפיר קאמר ר"נ דע"כ לא קאמר ר"מ אלא בנוקשה דמרבינן ליה מכל מחמצת משא"כ עירובו לא שייך לרבויי לענין חמץ טפי מלענין שאר איסורין כנ"ל נכון ובזה יתיישבו גם כן דברי הטור ואין להאריך והמשכיל יבין מדעתו ודוק היטב:

בתוספות בד"ה ונותנו לפני כלבו כו' מדאורייתא אפילו באכילה שרי כו' אלא מדרבנן אסור עכ"ל. ולכאורה נ"ל להכריח מכאן דרבי יהודה אית ליה נמי דנוקשה איסורא דאורייתא אית ביה ומשו"ה קאמר בשיאור דידיה שהוא כקרני חגבים דישרף והאוכלו פטור דנהי דפטור ממלקות היינו משום דספיקא הוי או משום דבריה הוי ולאיסורא ולא למלקות והיינו דאיבעיא לן בפ"ק דחולין ולא איפשטא ומשמע דבכל נוקשה שייך למיבעי הכי ומשו"ה ישרף משא"כ בשיאור דר"מ לר"י דלא הוי אלא מדרבנן משו"ה לא מחמיר לאוסרו בהנאה אלא באכילה לחוד. אבל אם נאמר דשיאור דר"י גופא נמי לא מיתסר אלא מדרבנן משום דלית ליה נוקשה כלל וא"כ כיון דהכסיפו פניו וכקרני חגבים תרווייהו מדרבנן לרבי יהודה מאי שנא דבקרני חגבים ישרף ובהכסיפו פניו נותנו לפני כלבו אם לא שנאמר דלענין אכילה כיון דאשכחן צד כרת בחמץ גמור החמירו חכמים בהכסיפו פניו אטו קרני חגבים וקרני חגבים אטו חמץ גמור משא"כ בהנאה דליכא אלא איסור לאו אלא דבעלמא אמרינן בגמרא מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת ועמ"ש בזה לעיל בפ"ק בהא דקאמר רבי יהודה תולין כל חמש ועי"ל כדפרישית בסמוך דר"י לא פליג לענין נוקשה אדר"מ דאסור מדאורייתא דלוקין עליו אלא דבנוקשה דשיאור דרבי יהודה גופא לחוד הוא דמספקא ליה אי ספיקא הוי או בריה הוי כדאיתא בפ"ק דחולין ובכלל הספק ובריה היינו אי דמי לשאר נוקשה או לא מיהו לשון בריה לא משמע הכי אלא דבכל נוקשה דרמיזא באורייתא לר"מ הוא דמספקא לגמרא אי לר' יהודה ספיקא הוי אי מרבינן להו מכל או לא או משום דרבינהו רחמנא למלקות ולא לכרת איכא למימר דבריה הוי כן נ"ל לפי משמעות הסוגיא דחולין ובר"פ כל המנחות דף נ"ג משמע דלרב חסדא פשיטא ליה דשיאור דר"י לר"י בריה הוי ע"ש ועמ"ש שם בתוס' ובדף נ"ד שם כתבו התוספות דיש להסתפק בשיאור דר"י לר"י אי ס"ל דאסור מדאורייתא או מדרבנן וכמדומה לי שנעלם כל דברי התוספות שם ממרן הב"י סימן תמ"ב ומבעל טורי זהב וממהרש"א ז"ל ודוק היטב:

בגמרא תניא כוותיה דר"י כו' ואילו נוקשה בעיניה לא קאמר ועיין מה שהקשו בתוספות למאי דמשמע דגירסתם בדרב נחמן דכ"ש הוא ולא ה"ה מיהו מה שתירצו דהו"ל למיתני לאשמעינן דלית ביה כרת נראה דחוק קצת דמאי דמסיים ר"א בברייתא על חמץ דגן גמור ענוש כרת ממילא משמע דליכא כרת אלא בחמץ גמור ולא בנוקשה דלא מיקרי חמץ גמור אלא חמץ נוקשה ומכ"ש למאן דגריס בדר"נ ה"ה לא שייך לתרץ כתירוצם. וכבר כתבתי ליישב לפי שיטה ראשונה למאי דבעינא למימר דלשיטת רש"י והרמב"ם ז"ל ר"א דמתניתין ור"א דברייתא חד ר"א הוא ואם כן שפיר קאמר ואילו נוקשה לא קאמר דהיינו תכשיטי נשים כדקאמר במתניתין דלא שייך לומר דכ"ש הוא או ה"ה דהא חכמים פליגי בהא וכ"ש לפי' הר"ן דתכשיטי נשים היינו נוקשה ע"י תערובת אם כן הו"ל למיתני לרבותא דודאי לקושטא דמילתא לא שייך לחלק אלא אי מרבינן תרווייהו מריבויא דכל ה"ה דמרבינן נמי נוקשה דע"י תערובת דמדאורייתא לא שייך לחלק בין חדא לריעותא או תרתי לגריעותא דכולהו מריבויי אתיין אי כל ריבוי גמור משמע אע"כ דר"א לא מרבי אלא חדא והיינו ע"י עירובו לחוד:

מיהו נ"ל לפרש עוד בדרך אחר לכל הפירושים אף לשיטת התוס' דר"א דבריית' לאו ר"א דמתני' הוא והיינו משום דבלא"ה קשיא לי דהא דקאמר ואילו נוקשה לא קאמר דאטו כי רוכלא ליתני כל דיני חמץ דלמא לא איצטריך לומר עירובו בלאו אלא לאפוקי מחכמים דפליגי עליה ואמרו בלא כלום משא"כ לענין נוקשה לא איצטריך ליה לאשמעינן דבלא"ה שמעינן לה מדר"מ דקאמר שיאור ישרף והאוכלו בארבעים וכ"ש למאי דפרישית דלפי' התוס' ע"כ במתני' גרסינן רבי אליעזר שהוא חבירו של רבי יהושע דקאמר וכי מאחר ששנינו כו' ור"א דברייתא ע"כ ר"א בן שמוע שהוא תלמידו של ר"מ או חבירו דרבי יהודה בן בבא סמכינהו כדאיתא פ"ק דסנהדרין וא"כ ר"א בן שמוע אדר"מ סמיך אע"כ דאכתי שפיר קאמר ואילו נוקשה בעיניה לא קאמר דהול"ל לאפוקי מדרבי יהודה דפליג אדר"מ והיינו אם נאמר דטעמא דר"י דאמר אף בשיאור דנפשיה האוכלו פטור היינו משום דלית ליה מלקות בשום נוקשה. אלא דאף לאידך גיסא שכתבתי דאיכא למימר דר"י גופא מודה בשאר נוקשה דבמלקות ולא בכרת כר"מ ולא פליג אלא בשיאור אי מיקרי נוקשה או לא כדפרישית דאכתי לפי זה נ"ל דכ"ש דשפיר קאמר אר"י אמר רב דמתניתין כר"מ דנוקשה בלאו וה"ה לעירובו דכיון דמרבי אפילו הכסיפו פניו דהוי נוקשה ולר"י אפילו קרני חגבים לא הוי נוקשה ולא אשכחן פלוגתא רחוקה כזו אע"כ דבהא פליגי דר"מ סובר דריבוי דכל מחמצת הוי ריבוי גמור וכל מאי דמצינן למימר שיש בו צד מחמצת מרבינן מינה ומשו"ה מרבינן אף הכסיפו פניו שהוא בכלל מחמצת קצת וכ"ש לעירובו דמרבי מכל דהא אשכחן צד איסור בעירובו בשאר איסורים בנזיר וחטאת כדלקמן והוי נמי בכלל לשון כל מחמצת אלא דרב נחמן דלא נחית להאי סברא וקאמר ע"כ לא קאמר ר"מ אלא בנוקשה ולא בעירובו היינו משום דס"ל דר"מ נמי לא מרבי מריבויא דכל אלא חדא והיינו נוקשה והכסיפו פניו בכלל נוקשה הוא לכ"ע אלא ר' יהודה דפליג היינו משום דלית ליה נוקשה כלל דלא דריש כל ואם כן שפיר מסיק הש"ס תניא כוותיה דר"י ולאפוקי מדרב נחמן דאי כר"נ דס"ל דר"י פליג בכל נוקשה אם כן הוה ליה לר"א למימר נמי נוקשה לאפוקי מדר"י דפליג אדר"מ ואי משמע לן דר"י לא פליג ומודה בנוקשה אלא דס"ל דאפילו קרני חגבים לא הוי נוקשה דריבוי דכל חדא משמע והיינו שאר נוקשה כגון מי פירות דראוי לאכילה וכן זיתום המצרי ואינך ור"מ מרבה אפילו הכסיפו פניו משום דכל ריבוי גמור הוא לכל מילי אם כן ה"ה לעירובו. כנ"ל נכון. ובזה נתיישב היטב הדק לשון הטור סימן תמ"ב שכ' דלר"א כל אלו בלאו אפילו נוקשה והיינו משום דלקושטא דמילתא לא איצטריך לר"א למיתני נוקשה דליכא מאן דפליג דע"כ רבי יהודה נמי מודה בנוקשה כדמשמע מסוגיא דפ"ק דחולין דהא דפטור בשיאור ממלקות היינו משום דספיקא הוא או בריה והיינו דמספקא ליה נמי בברייתא כדמוכח מאיבעיא דרבי זירא וכ"ש למאי דפשיטא ליה לרב חסדא בפרק כל המנחות דשיאור דר"י לר"י מדאורייתא הוא מדמקשה ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור אלמא דבריה הוא והיינו נוקשה ואם כן ע"כ אית ליה לר"י נוקשה אלא כיון דפטור מכרת משמע דבריה הוא. ובזה צדקו דברי הטור דמאי דאמרינן תניא כוותיה לאפוקי ממאי דדחה רב נחמן הוא ממ"נ כדפרישית. והדברים ברורים למבין בעז"ה ודוק היטב:

שם לכדתניא מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאיליו מחמת ד"א מניין כו' לעיל פ' כל שעה כתב ריב"א דע"כ דבר אחר היינו דלאו מינו דאי ע"י שיאור הוי חמץ טפי מנתחמץ מאליו אלא דלפ"ז איכא למידק א"כ מנ"ל לרבויי מחמת ד"א דלאו מינו דלמא מחמצת איצטריך לנתחמץ מאליו דלא תימא דוקא נתחמץ ע"י שאור מיהא לר"מ דר"פ כל המנחות לא קשיא מידי דהא לא שני ליה כלל בין נתחמץ ע"י שאור או מאיליו אף לענין מנחות משא"כ לר"י דאמר התם דע"י עצמו אינו מן המובחר לענין מנחות אלא דוקא ע"י שאור אם כן סד"א דעל חמץ גמור שע"י שאור קפיד רחמנא ולא נתחמץ מאליו משו"ה איצטריך מחמצת ואכתי ע"י ד"א דלאו מינו מנ"ל ובזה היה נ"ל ליישב קושיית התוס דשמעתין בד"ה ההיא כל דקשיא להו תרי כי כל כתיבי ולמאי דפרישית א"ש דאי לאו ריבוי דכי כל הו"א דמחמצת לא אתי אלא לנתחמץ מאיליו ולא ע"י ד"א דלאו מינו משו"ה איצטריך כי כל לרבויי ולר"מ דלא איצטריך להכי איכא למימר דמיתורא דכי כל מרבי ר"מ שאור דרבי יהודה לכרת דהיינו כקרני חגבים כנ"ל. ובמ"ש מהרש"א ז"ל דמגופא דחמץ דרשינן ולא מיתורא כבר כתבתי דלכאורה א"א לפרש כן בשמעתין אלא מייתורא כפי' בעל המאור והר"ן ז"ל או מדשני בלישניה כמ"ש בשם הראב"ד ז"ל בס' תמים דעים ובמ"ש עוד מהרש"א ז"ל דלר' יהודה ודאי מדשני בלישניה ידעינן לה משא"כ לת"ק ילפינן מפשטא ולא ידענא מה הועיל בזה דאכתי קושייתו דמהרש"א ז"ל במקומו דמאי מקשה לקמן ומאי חזית למעט עירובו מכרת אימא איפכא ומאי קושיא דלמא ר"א גופא כר' יהודה דמדאפקיה בלשון מחמצת ושני בלישניה הוא דשמעינן למעט עירובו מכרת ויש ליישב ובעיקר קושייתו מסוגי' דלקמן דמאי חזית אבאר במקומו ודו"ק:

דף מג עמוד ב

בתוספות בד"ה סד"א כו' יש מקשים למה נשים חייבים בציצית כו' כדדרשינן בערכין גבי כהנים כו' עכ"ל והניחו בקושי'. ולענ"ד יש ליישב לפמ"ש בכמה מקומות בש"ס והעיקר בקידושין דלעולם לא שייך למילף בהקישא או בג"ש אלא היכא שמפורש בא' מהם בפירוש שייך למילף אידך מיניה בהקישא או בג"ש משא"כ היכא דלא ידעינן לחד מינייהו אלא מסברא או מכללא תו לא שייך למילף אידך מיניה כיון דלא שייך האי סברא וכללא באידך קרא אם כן כל חדא תיקו אדוכתיה וכ"ש היכא דאיצטריך ההיקש או ג"ש בלא"ה לא שייך למימר בכה"ג אין היקש וג"ש למחצה לסתור הסברא או הכלל והוכחתי כן בראיות ברורות. ואם כן לפ"ז א"ש דכלאים וציצית דלא ידעינן נשים לחייבם בכלאים בפי' אלא מכללא דחייבים בכל מצות לא תעשה ואם כן כיון דבציצית לא שייך האי כללא ואדרבה איכא כללא להיפך דמ"ע שהזמן גרמא פטורין אם כן לא שייך הכא הקישא וכ"ש דהקישא לא מיותר דאיצטריך לכהנים ולכלאים בציצית משא"כ הכא שפיר קאמר דאי לאו דמרבינן מכל לחייבן בחמץ הו"א דאתי הקישא דחמץ למצה לפטורא כיון דבמצה מצינו מפורש לפטורי מג"ש דסוכה דכתיב האזרח והיינו כתירוץ השני שכ' בשם ר"י משום הכי איצטריך כל לרבות נשים לחיוב חמץ והשתא נמי ילפינן שפיר הקישא דמצה לחמץ כיון דבחמץ כתיב מפורש כנ"ל נכון. אח"ז ראיתי בלשון התוס' פ"ק דערכין שתירצו קושייתם דהכא והן הדברים שכתבתי וא"א לפרש דבריהם בענין אחר אלא על הדרך שכתבתי. ומה שהניחו כאן בקושיא היינו משום דבכמה דוכתי משמע להדיא דהתוס' לית להו האי כללא שכתבתי לענין ההיקש והג"ש כמבואר אצלינו במס' גיטין וקדושין לענין הקישא דויצאה והיתה וג"ש דלה לה מאשה ועיין בתוס' לעיל דף כ"ד ע"ב בד"ה אמרת ק"ו. והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בגמרא ומאי חזית דהאי כל לרבויי נשים ומפקת עירובו אימא לרבויי עירובו. ולכאורה יש לתמוה דמאי ס"ד לרבויי עירובו דליתא בכל התורה כולה כדאמרינן בסמוך טפי מנשים דאדרבה מסברא י"ל דמחייבו אי לאו הקישא ואהני כל לאקושי איפכא דהכי מיסתבר מיהו לפר"י דלא שייך לרבויי נשים לחיובא דאדרבה יש לפוטרן מאכילת מצה מהקישא דהאזרח אם כן א"ש וכמ"ש התוס' ג"כ בסמוך בד"ה מאן שמעת דאין סברא לרבויי נשים משום האי הקישא וא"כ טפי יש לרבות עירובו מכל כיון דהכא אליבא דר"א קיימינן דמרבה עירובו מכל לענין שאור בל תקטירו כדאיתא בסמוך ולפ"ז יש ליישב ג"כ קושיית מהרש"א ז"ל לעיל בשמעתין על שיטת בעל המאור והר"ן ז"ל דמיתורא דכי כל אוכל חמץ ממעטינן עירובו מכרת וא"כ מאי מקשה הכא מאי חזית. וכבר כתבתי לשיטת הראב"ד ז"ל שכתב דמדשני קרא ממחמצת לחמץ הוא דממעטינן עירובו מכרת אם כן לפירושו נמי שייכא קושיית מהרש"א ז"ל וכתבתי ג"כ דלשיטת מהרש"א גופא נמי קשה מאי מקשה ומאי חזית דלמא ר"א כר"י סבירא ליה דיליף בהדיא מדאפקה בל' מחמצת ושני ליה בין מחמצת לחמץ וע"כ למעט עירובו אתא דאל"כ כי כל אוכל חמץ ונכרתה ל"ל דבלא"ה מדאפקא בל' כי כל אוכל מחמצת ונכרתה נרבי נתחמץ מחמת ד"א לכרת ומכי כל עירובו לכרת אע"כ דכל חמץ למעוטי אתא אבל למאי דפרישית א"ש דכיון דר"א דריש כי כל דשאור בל תקטירו לעירובו הכי נמי האי כי כל דהכא הוה ליה לרבויי עירובו וממיעוטא דכל חמץ לא נמעט אלא נוקשה למאי דפרישית לעיל דהא דאמרינן דלר"א נוקשה לית ליה היינו למלקות אבל איסורא מיהא אית ליה ואם כן איצטריך קרא למעט וכ"ש למאי דפרישית באינך גווני דר"א לקושטא דמילתא אית ליה נוקשה כמו ר"מ כשיטת הטור. ועוד דבלא"ה מצינן למימר דקושיא דמאי חזית היינו לתנא דמתניתין דידן דממעט לתרווייהו מכרת אם כן מקשה שפיר דלמא לא ממעטינן אלא נוקשה ממיעוט דכל חמץ ומריבויא דכי כל אוכל מחמצת נרבי עירובו כן נראה לי נכון ותו לא מידי ודו"ק:

שם ור"א אומר כל לרבות את הנשים כי כל לרבות את עירובו. והקשה בעל המאור היאך אפשר לומר כן לרבות עירובו אפילו לענין כרת הא בהדיא ממעטינן לה מדכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה דוקא על חמץ דגן גמור ענוש כרת וע"כ דמיתורא דקרא דריש והאריך בזה ע"ש וגם מהרש"א ז"ל האריך בזה לעיל בלשון רש"י בד"ה לענין כרת לא כתיב מחמצת ותוכן דבריו דלאו מיתורא דקרא קא דריש אלא מפשטא ע"ש באריכות. ולע"ד אין צורך לכל זה אלא דאפי' את"ל דמיתורא דקרא ממעט לה אפ"ה מקשה הכא שפיר דהא ע"כ דהא דקאמר ר"א על עירובו בלאו היינו תרי מיני עירובו עירובו דכותח הבבלי דהוי המל"א כדמשמע בסמוך ואיכא נמי עירובו דשכר המדי שהוא נימוח ומשום טעם כעיקר אתינן עלה לרבויי לענין פסח והא דמרבינן לתרווייהו מחד קרא ולר"מ אפילו נוקשה היינו משום דכל ריבוי גמור הוא וכמ"ש בעל המאור בעצמו והיינו נמי כדפרישית לעיל דשייך לרבויי כל מידי דאשכחן מיהא בעלמא היתר מצטרף לאיסור בחטאת או בשאור ובנזיר לר"א טעם כעיקר לרבנן בנזיר ולר"ע נמי בבשר בחלב ובגיעולי עכו"ם ונוקשה לר"מ במנחות כדפרישית לעיל בד"ה מאן תנא בתמיהא של ר"י ובתירוצו דאיכא במנחות שום קרא. נמצא דכ"ז היינו אי מצינן לאוקמי האי ריבוי' דכל לרבויי כל מילי משא"כ השתא נמי דאיכא קרא דכי כל אוכל חמץ דמיעוטא משמע כמ"ש בעל המאור א"כ מקשה הש"ס הכא שפיר אליבא דר"א דמנ"ל לאוקמי האי מיעוטא לתרי מיני עירובו דלפ"ז האי ריבוי דכי כל וריבויי דכל דכיילינהו קרא בחדא לצדדין ולאו בחד גוונא דריבויא דכי כל דמרבינן נשים היינו אף לכרת וריבוי דכל לעירובו היינו בלאו גרידא וכה"ג מקשה הש"ס בכמה דוכתי סכינא חריפא מפסקא קראי וכ"ש הכא דהוי לקולא לענין עירובו למעט מכרת ומה ראה ר"א לומר כן וטפי הוה ליה לאוקמי הנך תרי ריבויי דנשים ועירובו בחד גוונא ולחומרא אף לענין כרת ואי משום מיעוטא דכי כל אוכל חמץ איכא לאוקמי למעט היתר מצטרף לאיסור או איפכא כמו שאבאר בסוגיא דבסמוך דבכל חד מהנך תרי איכא חד למעליותא וחד לגריעותא כמ"ש רש"י והתוספות למר כדאית ליה וכו'. ועוד דאפילו את"ל דהנך תרי מיני עירובו שקולין הם לגמרי אפילו הכי הו"ל לר"א לרבויי תרווייהו לענין חמץ ואכתי מצי לאוקמי מיעוטא דחמץ דגן גמור למעט נוקשה מכרת או אפילו מלאו כי היכי דלא נילף לחומרא ממנחות והיינו לגמרי כדאשכחן לרבי יהודה אליבא דר"מ כנ"ל נכון בעז"ה:

וע"פ זה יש ליישב ג"כ שיטת הטור דמוקי למתניתין כר"א בין לענין נוקשה ובין לענין עירובו והקשה עליו מסוגיא דשמעתין דאמרינן לעיל תניא כוותיה דרבי יהודה דלר"א נוקשה לית ליה ולמאי דפרישית א"ש דנהי דלעיל בתחילת הסוגיא הוי משמע ליה דר"א נוקשה קיל מעירובו ואיפכא מדר"מ אפ"ה השתא לפי המסקנא דאסיקנא לר"א בקושיא ואפ"ה לא אידחי מימרא דידיה דסוגיית הש"ס בכל דוכתי דאפילו מימרא דאמורא לא דחינן משום קושיא מכ"ש לדר"א דתנא הוא אע"כ דהא דאסיקנא בקושיא היינו למידחי סייעתא דלעיל דע"כ שמעינן דלר"א נמי נוקשה חמיר מתערובת כמו לר"מ ואם כן ע"כ כיון דאיכא ריבויא ומיעוטא היינו לענין תרי מיני עירובו דשקולין הם והי מנייהו מפקת וע"כ מרבינן תרווייהו ללאו וממעטינן להו מכרת וממילא דכ"ש לנוקשה דחמיר כדאשכחן במנחות ואפ"ה מלתא דפשיטא דלית ביה כרת כפשטיה דקרא דדוקא בחמץ דגן גמור חייב כרת ובמנחות נמי ליכא כרת בנוקשה כלל ומכ"ש אם נאמר דנוקשה בריה הוי כדאיתא פ"ק דחולין ודוק היטב:

שם וכ"ת כי כל ר"א לא דריש והתניא שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מניין כו' ופרש"י דמקצתו היינו חצי זית והקשו עליו בתוספות בסמוך בד"ה כמאן כר"א כו' ע"ש. ולע"ד נראה דמה שהכריחו לרש"י לפרש כן היינו משום דלישנא דתלמודא משמע ליה הכי מדאמר רבי אבהו משמיה דרבי יוחנן בסמוך כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת ולפ"ז ע"כ דהאי המל"א דר' יוחנן היינו שאין ההיתר והאיסור מעורבין לגמרי אלא כל אחד ניכר כגון פת ששרה ביין דהיינו משרת דקרא כדמשמע לקמן להדיא בכולה שמעתין דר' יוחנן כר"ע אמר למילתיה דדריש משרת בכה"ג ואם כן לפ"ז ממילא דהא דזעירי מוסיף אדר"י וקאמר אף שאור בל תקטירו המל"א ע"כ היינו נמי בכה"ג גופא שהאיסור וההיתר ניכר כל א' בפני עצמו והיינו כפירש"י דאי לפי' התוספות לא דמי כלל האי המל"א דשאור להמל"א דנזיר דאיירי בה ר"י ובזה נתיישב בפשיטות מה שהקשו התוס' בד"ה מאן תנא דדריש כל דר"ע וכמה תנאי אשכחן דדרשי כל ותירצו בדוחק גדול ולפמ"ש בשיטת רש"י א"ש טובא דהא דקאמר כמאן כר"א דדריש כל היינו בהך מילתא גופא דר"א יליף מריבויא דכל המל"א בחמץ כדאשכחן במתניתין ובבריי' ומשום הכי דריש נמי האי כל דשאור לריבויא מקצתו דהיינו המל"א ומה"ט גופא הוכרח רש"י לפרש כן ליישב קושיית התוס'. ואי תקשי דא"כ אדרבה מהכא מוכח דלא כפרש"י דהא לעיל בחמץ בפסח יליף ר"א מריבויא דכל בין להמל"א ובין לתערובת גמור מחד ריבויא אם כן אמאי איצטריך בשאור תרי ריבויי חד למקצת דהיינו המל"א וחד לעירובו ממש אלא דלק"מ דלעיל בחמץ ודאי סגי בחד קרא כדפרישית לעיל משום דשקולין הם המל"א ועירובו דלכל חד איכא חדא לחומרא בהמל"א משום שהאיסור ניכר בפני עצמו ולא שייך בו ביטול וכ"ש היכא דאיכא רוב איסור ועוד דחצי שיעור אסור מן התורה אלא דגזרת הכתוב הוא מהלכה למשה מסיני דבעינן כזית דסתם אכילה הוא בכזית משום הכי יש לחייבו כיון שהאיסור משלים לכשיעור אוכל משא"כ כשנתערב לגמרי ואפשר דבטל ברוב כמ"ש רש"י לקמן בסוף הסוגיא דהכי הלכתא וכ"כ הרמב"ם וכל הפוסקים ויש סברא אחרת להיפך דעירובו חמור טפי כיון שטעם האיסור מתפשט בכולה ואיכא למימר דטעמו לא בטיל ועוד דאדרבה כיון שאין כל א' ניכר אי אפשר להבדיל האיסור מההיתר משו"ה יש לאסור משא"כ בהמל"א היכא שכל א' ניכר בפני עצמו אפשר להבדילו אפילו בפת ויין אפשר לסוחטן כדאשכחן בחולין דאיכא למ"ד אפשר לסוחטו מותר. נמצא דלפי זה כיון דבכל חד מינייהו איכא צד לחומרא שקולין הם והי מינייהו מפקת משו"ה מרבינן תרווייהו מחד ריבוי דכל משא"כ לענין הקטרה שפיר מצינן למימר דהמל"א חמיר טפי כיון שהאיסור הוא מובדל ונקטר בפני עצמו משו"ה לא בטיל משא"כ בעירובו כשנתערב לגמרי א"כ לא דמיא להקטרת איסור כלל וטעם כעיקר הו"א דלא שייך בהקטרה דלאו בטעמא תליא מילתא משו"ה איצטריך ריבויא דכי כל לרבויי נמי עירובו לאיסורא כנ"ל נכון בעזה"י ליישב שיטת רש"י מכל מה שהקשו התוס' עליו בסמוך מסוגיא דשמעתין ומה שהקשו עליו מסוגיא דמנחות מאביי ורבא ע' בס' מג"ש למ"ז ז"ל ודוק היטב:

שם אמר רבי אבהו אר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר כו'. והא דלא ילפינן כל איסורין מנזיר היינו כדאמרינן לקמן דהוי נזיר וחטאת שני כתובים והא דקאמר רבי יוחנן חוץ מנזיר אף על גב דאיכא חטאת משום דבקדשים לא קמיירי כמ"ש התוס' אלא דלפ"ז יש לדקדק בהא דקאמר זעירי אף שאור בל תקטירו דמשמע דמוסיף אדר"י ולמאי דפרישי' אפשר דר"י נמי מודה אלא דבקדשים לא קמיירי ונהי דלמסקנא דבסמוך זעירי בלא"ה לא אתי לאשמעינן אלא לאפוקי מדאביי אכתי קשיא למאי דס"ד מעיקרא אלא דלק"מ דהא ודאי למאי דס"ד מעיקרא נמי ע"כ דר"י לית ליה הא דזעירי דכיון דבשאור לא ילפינן היתר מצטרף לאיסור אלא מריבוי דכל כר"מ א"כ ע"כ ר"י לית ליה הא דר"א מדקאמר חוץ מאיסורי נזיר אלמא דבחמץ אין המל"א ודלא כר"א אלא כרבנן דפליגי עליה ולא דרשי כל ואע"ג דר"י אית ליה בכל דוכתי הלכה כסת"מ וסתם מתניתין דידן מוקמינן לעיל כר"א אפ"ה איכא למימר דר"י סבר דסיפא דמתניתין דקתני זה הכלל כו' הרי אלו באזהרה ר"א הוא דקאמר לה כמ"ש התוס' לעיל בד"ה למה מנו ולפ"ז מצינן למימר דהא דקתני ברישא אלו עוברין היינו כפרש"י דלענין ב"י ובל ימצא איירי וכמ"ש לעיל בחידושינו דלענין בל יראה יותר שייך לומר דעובר מבאכילה או כפי' ריב"א דעוברין מן העולם והיינו מדרבנן או אפילו לר"ת דעוברין מן השלחן נמי מצינו למימר דהיינו מדרבנן וכ"ש לענין המל"א דודאי מן התורה אסור בכל איסורין דהא קי"ל כרבי יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה וכ"ש דר"י גופא מצי לאוקמי מתניתין בהכי דהא ר"י ודאי לא איירי אלא לענין מלקות וא"כ לרבנן מלקות בחמץ ליכא דלגמרי מיעטו רחמנא מקרא דכי כל אוכל חמץ. ולכאורה אדרבה לפ"ז א"ש טובא דממתני' גופא מוכח דת"ק דאלו עוברין פליג לגמרי אדר"א דר"א לטעמיה דס"ל כל ריבויא הוא ומרבי כל מילי כמ"ש ג"כ בעל המאור ומשו"ה מרבי אף תכשיטי נשים דהוי נוקשה ועי"ת דמדאורייתא אין לחלק ורבנן לטעמייהו דלא דרשי כל ואדרבה מיעוטא דכי כל אוכל חמץ לגמרי משמע דאינו עובר אפילו בלאו אלא בחמץ גמור ומש"ה בנוקשה לחוד או עי"ת לחוד לחכמים אין אסור אלא מדבריהם כמ"ש הטור בשיטת הרי"ף ומה"ט גופא לא גזרו בתכשיטי נשים אפילו מדרבנן כיון דאיכא תרתי לריעותא נוקשה ועי"ת. ומעתה לפ"ז יש לי ליישב שיטת הרי"ף בפשיטות דמה"ט גופא פסק כחכמים כיון דרבי יוחנן ע"כ הכי ס"ל והיינו כדפרישית דמתניתין דאלו עוברין לא חשיב סתמא דאדרבא משמע להיפך דת"ק פליג אדר"א. ואף שהרא"ש ז"ל כתב בשיטת הרי"ף בענין אחר דטעמא דידיה משום דהוי סתם ואחר כך מחלוקת מהאי דשיאור ישרף דלקמן אלא דלע"ד נראה דוחק כיון דממתני' אדרבא משמע איפכא דמחמיר טפי אי לאו הך ברייתא דשיאור דהתם כמ"ש הרא"ש והרמב"ן ז"ל בעצמם ועוד דאכתי הא מצינן למימר דנהי דלענין שאור הוי דלא כר"א אפילו הכי לענין תערובת שפיר אית לן למימר דהלכה כוותיה דהא לאו הא בהא תליא כדמסיק הש"ס להדיא אליבא דר"י אמר רב בהא דתניא כוותיה דלר"א גופא נוקשה לית ליה משא"כ למאי דפרישית נתיישב' שיטת הרי"ף לנכון בלי גמגום. והנלע"ד כתבתי ודוק היטב ועיין עוד לקמן בסוף הסוגיא:

בפירש"י בד"ה אין היתר כו' וכל משרת לא גרסינן כו' עס"ה. עמ"ש לקמן בסוף הסוגיא בזה דאפשר דיש לקיים הגירסא:

בתוספות בד"ה כמאן כר"א נראה לר"י כו' ורש"י פי' כו' וקשה לן לפי' טובא כו' עס"ה. כבר כתבתי לעיל בסמוך בלשון הגמרא דקאמר וכ"ת כו' והתניא שאור דיש ליישב כל הקושיות שהקשו התוס' כאן על פירש"י וכאן אבא בקצרה דמ"ש דלפירושו הוי דזעירי לא כאביי ולא כרבא אין זה קושיא כ"כ כמ"ש ג"כ מ"ז ז"ל בס' מג"ש אלא דלמאי דפרישית בסמוך א"ש טפי דכיון דלאביי ורבא גופייהו משמע דסברי דלא כר"א דדריש כל לריבוי גמור והיינו כשיטת הרי"ף וסייעתו שפסקו כחכמים דמתניתין וכ"ש לרבא הא שמעינן ליה בהדיא בחולין ובזבחים דטעם כעיקר לאו דאורייתא. אם כן לפ"ז מכ"ש דלית להו המל"א ומשו"ה משמע להו לאוקמי הך ברייתא דשאור בפשיטות לאביי היינו חצי זית לחוד ולרבא לענין דלא בעינן הקטר שלם ולאו משום דהמל"א והא דקאמר עירובו מנין אפשר דלאביי ורבא היינו בדאית ביה כזית בכא"פ ואפ"ה איצטריך קרא בשאור היינו כדפרישית לעיל דאין לדמות הקטרה לאכילה כיון דלאו בטעמא תליא מילתא וכמ"ש מבואר להדיא בלשון רש"י דלעיל בד"ה מקצתו דמפרש חצי זית סתם ודוקא כאן אליבא דזעירי מפרש מקצתו להמל"א וכן משמע ג"כ במנחות (דף נ"ח ע"א) בהך דאביי ורבא דלא מייתי מילתא דרבי אליעזר כלל וע"כ היינו כדפרישית. וע"פ סברא זו ממילא נתיישבו ג"כ קושיא ב' וג' של תוס' שהקשו על פרש"י כיון דלמאי דפרישית לעולם בעינן לענין הקטרה תרי קראי דלא שייך לומר דשקולין הם וכתבתי ג"כ דלא פסיקא לן אי עירובו חמיר טפי או היתר מצטרף לאיסור חמיר טפי וכ"ש אליבא דרבנן וכמו שאבאר לקמן בסוף הסוגיא גבי חטאת ודו"ק:

דף מד עמוד א

בגמרא אי הכי לענין חמץ בפסח נמי ופרש"י דהא אמרי' על עירובו בלאו והיינו נמי המל"א. ואף לפמ"ש דבלשון רש"י משמע דהמל"א לחוד ועירובו לחוד מ"מ לענין חמץ בפסח כיון דלקושטא דמילתא ר"א תרווייהו מרבי מחד ריבויא דכל ואפ"ה מפיק להו בלשון עירובו דקאמר על עירובו בלאו אלמא דהמל"א שפיר הוי בכלל עירובו דרבי אליעזר דהא קתני להדיא כותח הבבלי דהיינו המל"א ושכר המדי היינו עירובו כן נראה לי בכוונת רש"י:

בתוס' בד"ה לענין חמץ בפסח נמי כו' וא"ת והא בפרק בתרא דיומא כו' עס"ה. עמ"ש מהרש"א ז"ל בזה ולע"ד דבריו תמוהים דנראה מלשונו שרוצה לפרש בקושיית התוס' דכיון דחצי שיעור אסור אפילו בחמץ כמו בחלב אם כן כ"ש דהמל"א וע"ז הקשה מה שהקשה. ובאמת שאין זה כוונת התוספות כלל דאם לזה נתכוונו לעיל אמימרא דר"י גופא הו"ל לאקשויי אמאי קאמר כל איסורין אין המל"א ותיפוק ליה דבלא"ה חצי שיעור אסור אע"כ דודאי מילתא דפשיטא היא דחצי שיעור היינו לאיסורא גרידא ומימרא דרבי יוחנן איירי למלקות אלא דעיקר קושיית התוס' דכי היכי דמקשינן הכא אליבא דזעירי דלמאי דס"ל דדריש כל הו"ל למימר חמץ בפסח נמי א"כ לרבי יוחנן גופא נמי שייך לאקשויי הכי כיון דאשכחן לר"י דדריש כל בפרק בתרא דיומא לענין חצי שיעור ונהי דהתם לענין איסור גרידא איירי היינו משום דאי אפשר לאוקמי לענין מלקות משום דכתיב לא תאכל ואין אכילה בפחות מכזית משא"כ לענין חמץ שפיר הו"ל למידרש האי כל להמל"א למלקות כמו לר"א ואף לתירוץ השני שכתבו התוס' לעיל בד"ה מאן תנא דלאינך תנאי ואמוראי לא דרשינן כל בדבר שאין סברא מ"מ הכא ל"ש לומר כן דכיון דר"י דריש אף לענין חצי שיעור שאינו ראוי לאכילה וע"כ היינו משום דאיכא סברא כדאמר ר"י התם בר"פ בתרא דיומא משום דחזי לאיצטרופי אם כן כ"ש לענין המל"א דשייך הך סברא טפי וע"ז מתרצין התוס' דאפילו הכי לר"י לא משמע ליה כלל לחייב מלקות במידי דאתיא מכל אלא איסור גרידא וכ"ש הכא דפשטא דקרא אכילה כתיב ביה דמשמע כזית מאיסור לחוד וע"כ מוקי להאי כל לדרשא אחריתי ככל הנך תנאי דפליגי אדר"א אע"ג דדרשי כל וכמו שאבאר לקמן בסוף הסוגיא. כנ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

בגמרא א"ל אביי לרב דימי וכל איסורין שבתורה אין המל"א והתנן המקפה של תרומה כו' ולכאורה נראה דהא דבעי אביי למימר דבכל איסורין המל"א היינו נמי משום דכר"ע ס"ל דמפיק משרת בנזיר להמל"א ומש"ה קס"ד דה"ה לכל איסורין ילפינן מנזיר דלית ליה הך סברא דנזיר וחטאת הוו שני כתובים אי משום דבחטאת גופא לאו משום המל"א איירי אלא משום טעם כעיקר או משום דסבר דחטאת ונזיר לא מיקרי שני כתובים כדבעי למימר בפרק ג' מינים דחטאת מנזיר לא אתי דמה לנזיר שאסור בחרצן וכמו שאבאר לקמן ומשו"ה בעי אביי למידק הך מילתא גופא מהאי דמקפה של תרומה. אלא דאכתי קשיא לי מאי מקשה אביי אדר"י כיון דר"י ע"כ בחמץ בפסח ס"ל כחכמים דר"א דפליגי אכותח הבבלי דאין המל"א כדמקשה אביי גופא לקמן א"ה אמאי פליגי רבנן כו' משמע דלדידיה ניחא כמ"ש התוס' ואם כן לפ"ז שפיר מצ"ל דמה"ט גופא דס"ל לר"י בחמץ כת"ק דר"א דאין המל"א אי ממיעוטא דכל אוכל חמץ דחמץ דגן גמור בעינן ומשו"ה סובר נמי דכ"ש דבכל איסורין אין המל"א דליכא למילף מנזיר דחמץ בפסח יוכיח דחמיר טובא שהוא בכרת ובבל יראה ואין המל"א וכ"ש לשאר איסורין משא"כ הך מתני' דהמקפה של תרומה שפיר מצי לאוקמי כר"א דבחמץ נמי המל"א ומשו"ה יליף כל איסורין מנזיר וחמץ בפסח דהא ליכא למימר דחמץ ונזיר הוי שני כתובים דהא נזיר מחמץ ודאי לא אתיא דחמץ חמיר טפי וחמץ מנזיר אע"ג דאיכא למילף אפ"ה לא מיקרי שני כתובים כיון דר"א מריבוי דכל מרבי לה בחמץ והאי ריבויא לאו להמל"א לחוד אתי אלא אפילו לחמץ שעי"ת או אפשר דאפילו לנוקשה כדפרישית לעיל בישוב לשון הטור דלקושטא דמלתא ר"א נמי אית ליה נוקשה:

והנלע"ד בזה דאביי בלא"ה לאו מגופא דמתניתין דמקפה של תרומה מקשה אדר"י כמו שאבאר אלא מדאמר רבה בב"ח מ"ט הואיל וזר לוקה עליהן בכזית ואם כן מדתלי תניא בדלא תניא אלמא דהלכה פסוקה היא דזר לוקה עליהן בכזית והיינו משום דהמל"א וכסתמא דמתניתין דאלו עוברין קי"ל ומשו"ה יליף תרומה מנזיר וחמץ אם כן מקשה שפיר אדר"י דפסק דלא כמתניתין והיינו כחד מהנך טעמי דפרישית לעיל. ועוד דבכולה תלמודא אשכחן דרבה בב"ח תלמידא דר"י הוי וכ"ש למאי דגרסינן בפרק ג' מינים בהך מילתא גופא ארבב"ח אר"י משו"ה לא מסתבר דפליג אדר"י והיינו דמקשה אדר' דימי דאמרה משמיה דר"י כנ"ל ודוק היטב:

בתוספות בד"ה ה"ג רש"י מקום מגעו כו' ונראה לר"י כו' כדגרסינן בכל הספרים כו' והא לא הוי כביצה כו' עס"ה. ונראה דהתוס' בזה לשיטתייהו שכתבו לעיל דף ל"ג ע"ב בד"ה אימת מתכשרו ובכמה דוכתי דפחות מכביצה אין מקבל טומאה כלל אפי' לעצמו משא"כ לפרש"י דלעיל שם דלעצמו מקבל בכל שהוא ועיין בחידושינו לעיל שהעליתי ליישב שיטת רש"י דפלוגת' דתנאי היא א"כ תו לא שייך הך גירסא בשמעתין דלא הוי כביצה אלא כגירסת רש"י דלבטיל ברובא ודו"ק:

בגמרא לאו משום דהמל"א אע"ג דאביי גופא ס"ל בפ' כל הבשר דף ק"ח דטעמו ולא ממשו בעלמא דאוריית' והובא בתוס' לקמן אלא דנראה לי דאביי גופא נמי לא קאמר התם אלא לענין איסורא דאורייתא אבל לעולם דמה"ט אין לומר דלוקין עליו דאף לפי' התוס' דאביי מבשר בחלב יליף לה (ועיין מה שאכתוב לקמן) אפ"ה אין מזהירין מן הדין ובכה"ג ודאי לא הוי גילוי מלתא בעלמא משא"כ מה"ט דהמל"א הוי אתי ליה שפיר דלא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא כיון דבלא"ה חצי שיעור אסור מן התורה כדמסיק רבי יוחנן טעמיה משום דחזי לאיצטרופי אם כן כיון שמצרף השתא לאכול ההיתר ואיסור בבת אחת והרוב מן האיסור דאשכחן דחייב רחמנא בנזיר ודאי הוי גילוי מילתא בעלמא דה"ה לשאר איסורין וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דאביי בעי למימר דקי"ל כר"א בכותח הבבלי ויליף שאר איסורין מנזיר ומחמץ אם כן פשיטא דהוי גילוי מלתא בעלמא דאל"כ לא הוי מרבי לה ר"א מריבויא דכל כיון דאית ליה לאוקמי במילתא אחריתי כנ"ל נכון. מיהו מלשון רש"י נראה לפ' בע"א דהאי לישנא דרבה בב"ח דקאמר הואיל וזר לוקה עליהן בכזית משמע ליה לאביי דבאכילת כזית לחוד חייב אי מטעם דטעם כעיקר לא הוי מחייב אלא בשאכל כ"כ שיהא מן האיסור לחוד כזית כדמשמע לכאורה לקמן בשמעתין דמקשה דלמא מיין לחוד משו"ה מקשה לרב דימי דבעי למידק דהטעם משום דהמל"א ומשו"ה באכילת כזית לחוד סגי ומשני ליה רב דימי דאה"נ דלאו בכזית לחוד איירי אלא שאכל כל הפרס שיש בו כזית איסור כן נראה בכוונת רש"י ועמ"ש בסמוך ודו"ק:

שם מאי כזית דאיכא כזית בכא"פ כו' ופרש"י דאיירי שאכל כל הפרס. ולכאורה לשון דאיכא כזית לא משמע הכי דלפרש"י הו"ל למימר הב"ע דאכל כזית בכא"פ. ועוד יש לתמוה טובא על פירושו דא"כ מאי האי דקא מתמה אביי וקאמר וכזית בכא"פ דאורייתא היא ושקיל וטרי בהך מילתא טובא ובעי למימר דלאו דאורייתא והיאך אפשר לומר כן הא כל הש"ס מלא מזה דכזית בכא"פ הוי מדאורייתא וכ"ש אליבא דאביי דס"ל בעלמא דטעם כעיקר דאורייתא אפילו עד ששים ובעי למימר נמי הכא דהמל"א דאורייתא אף למלקות א"כ מאי מקום תימא יש בזה ממאי דמהדר ליה רב דימי דלעולם דהמל"א לאו דאורייתא היכא דלא אכל בין הכל אלא כזית והאי דרבה בב"ח היינו כשאכל כל הפרס שיש בו כזית איסור אלא דנראה בזה דרש"י לשיטתו שמפרש ג"כ במס' ע"ז ד' ס"ו דהא דאמר ר' אבהו אר"י דטעמו וממשו אסור ולוקין וזהו כזית בכא"פ איירי נמי בענין שאוכל כל הפרס ע"ש בפרש"י באריכות ומשמע להדיא מדבריו דהא דאיצטריך ר"י לאשמעינן דלוקין עליו בכה"ג אף על גב דבמשנה בכריתות מבואר להדיא דבשוגג בכזית בכא"פ חייב אפילו כרת איכא לאוקמי הך מתניתין שאוכל האיסור לבד בלי שום תערובת בכדי שהיית שיעור אכילת פרס אבל ע"י תערובת לא איירי התם משו"ה איצטריך רבי יוחנן לאשמעינן אף ע"י תערובת דלוקין עליו נמצא דכל זה לפרש"י דהתם. משא"כ לפי' ר"ת ורבי' חיים שהביא הרא"ש בפרק גיד הנשה דכל שיש בו כזית בכא"פ מיקרי טעמו וממשו ואפילו לא אכל ממנו אלא כזית בין הכל מתערובת הזה אפ"ה לוקין ונראה דלפירושם היינו נמי מהלכה למשה מסיני. אם כן לפ"ז א"ש סוגיא דהכא טובא דהא דמוקמינן האי דמקפה בדאיכא כזית בכא"פ כפשטא דלישנא שיש בתערובת כזית בכא"פ משו"ה לוקין אפילו בכזית ממנו ובהכי מוקי למילתא דרבה בב"ח דאמר הואיל וזר לוקה עליהן בכזית. נמצא דלפ"ז שפיר מתמה אביי בהך סברא דלא משמע ליה כלל לחייב בכה"ג מהל"מ וכ"ש לרבי יוחנן דסובר טעם כעיקר לאו דאורייתא כדאמר להדיא בשילהי עכו"ם שם וסובר נמי בשמעתין דאין המל"א אם כן הוי כסברא הפוכה משו"ה שקיל וטרי אביי בהך מילתא טובא וכמו שאבאר בסמוך ומה שיש לדקדק עוד בזה ובשיטת הרמב"ם ז"ל אבאר בסוף הסוגיא ודו"ק:

בתוספות בד"ה איתיביה שתי קופות וא"ת מאי פריך כו' והא פשיטא כו' והכא מיירי שרבו חולין על התרומה כו' עס"ה. לכאורה נראה דרש"י נזהר מזה וכתב בד"ה היכי אמרינן שאני אומר כו' בעון מיתה כו' וכי אכל לה איכא כזית תרומה בכא"פ וע"כ דכוונתו כיון דחמורה טובא דבמיתה אין סברא לומר שאני אומר כיון דאפשר דזימנין שאוכל כזית בכא"פ מהתרומה וא"כ כ"ש דמקשה הכי שפיר משתי קופות דנהי דמדאורייתא חד בתרי בטיל בכל איסורין אפ"ה כיון דהחמירו חכמים בתרומה דעון מיתה במין במינו טפי עד אחד ומאה אם כן כ"ש שאין לנו להקל ולסמוך על שאני אומר כיון דאפשר דזימנין אתי אפילו לידי איסור דאורייתא אם יזדמן לו כזית בכא"פ מהתרומה עצמה כן נ"ל ליישב לפי שיטת רש"י. מיהו למאי דפרישית בסמוך בשיטת ר"ת ור"ח וסייעתם דעיקר השקלא וטריא דאביי ורב דימי היינו משום דאביי פשיטא ליה כיון דלרבי יוחנן לית ליה טעם כעיקר כדפרישית בשילהי עכו"ם וסובר נמי הכא דאי המל"א א"כ אין סברא לומר דבאכילת כזית לחוד בכא"פ הוי דאורייתא והיינו דקא מתמה ובהא קמהדר ליה רב דימי דודאי הכי הוא דהוי מדאורייתא וע"כ היינו מהל"מ כהלכתא בלא טעמא דכיון דנתינת טעם לר"י לא הוי כעיקר וא"כ הא דקאמר דכזית בכא"פ אסור ולוקין לאו משום נתינת טעם הוא אלא מצד ממשות איסור דכיון דיש בכל התערובת כזית בכא"פ נהפך ההיתר לאיסור ומה"ט גופא כתבו הפוסקים דכשיש בו כזית בכא"פ אפילו ליכא טעמא אפ"ה אסור ולוקין וכ"כ בעל פרי חדש סי' תמ"ב דמל' הרב אלפס ז"ל בשמעתין נמי משמע כן ע"ש באריכות. אם כן לפי זה שפיר מקשה אביי לרב דימי מהאי דשתי קופות שהרי לפי סברא זו דאכילת כזית בכא"פ הוי הל"מ ולוקין אפילו דליכא טעמא אלא מצד ממשות שבו תו לא שייך לחלק בין מין במינו למין בשאינו מינו מדאורייתא וכ"ש מדרבנן שהחמירו טפי לענין תרומה כנ"ל נכון לפי שיטת ר"ת ורבי' חיים וסייעתם. והמעיין היטב בל' הרשב"א ז"ל בחידושיו בפרק הערל ד' פ"ב שכתב בסוף דבריו דליתא לסוגיא דפרק אלו עוברין מקמי סוגיא דפרק הערל ולכאורה דבריו תמוהין ואין ליישבו כ"א לפמ"ש כאן דווקא בסוגיא דהכא בשקלא וטריא דאביי ורב דימי ע"כ נחתו להך סברא דהך מילתא דכזית בכא"פ הל"מ כהלכתא בלא טעמא. ולפ"ז משו"ה לא משמע ליה לחלק בין במין במינו למין בשאינו מינו כמו שנרמז שם בלשון הרשב"א ז"ל. מיהו לפי האמת דקי"ל דמין במינו חד בתרי בטיל ומשמע דאפילו בכזית בכא"פ א"כ ע"כ דבטעמא נמי תליא מילתא והיינו כפשטא דלישנא דאמר רבי יוחנן טעמו וממשו דתרתי בעינן וכמו שאבאר לקמן בסוף הסוגיא בעזה"י ודו"ק:

בגמרא והאי משרת להכי הוא דאתא האי מיבעיא ליה לכדתניא משרת ליתן טעם כעיקר ויש לדקדק דהכא משמע דמסתבר טפי לרבויי במשרת טעם כעיקר ממאי דמוקי לה ר"י להמל"א וא"כ ע"כ היינו משום טעם כעיקר חמיר טפי ובסמוך משמע קצת להיפך דמקשה הש"ס ור"ע טעם כעיקר מנ"ל משמע דאע"ג דר"ע מחמיר בהמל"א ממשרת אפ"ה אכתי לא ידעינן דטעם כעיקר כמו שנראה מלשון רש"י בסמוך אלמא דהמל"א חמיר טפי וכן נראה ג"כ מלשון רש"י בסוף הסוגיא אליבא דרבנן דפליגי בכותח הבבלי והיה נ"ל ליישב לפי מאי דגרסינן בפרק ג' מינים דהך קושיא דהאי משרת להכי הוא דאתא אביי גופא הוא דמקשה לרב דימי בתר כל הך שקלא וטריא דלעיל ע"ש בלשון הגמ'. ואם כן לפ"ז שפיר מצינן למימר דאביי לטעמיה ולשיטתיה דפשיטא ליה בפרק גיד הנשה דטעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דיליף מבשר בחלב כמ"ש התוספת לקמן (ועיין מה שאכתוב בסמוך) אלא דאכתי נזיר לא ילפינן מיניה כמ"ש התוס' דנזיר קיל טובא מכל איסורין מכ"ש מבשר בחלב משו"ה איצטריך משרת ואם כן לפ"ז שייך לאוקמי הך רבויא דמשרת לטעם כעיקר דאשכחן בכל איסורין ולא להמל"א. משא"כ בסוגיא דבסמוך ולקמן דאיירי אליבא דר"י ואליבא דהלכתא דקאמר ר"י טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו והיינו נמי כדאמר רבא בפרק גיד הנשה דמבשר בחלב לא ילפינן דחידוש הוא דדרך בישול דוקא אסרה תורה. אם כן לפ"ז לעולם המל"א חמיר טפי וכמו שאבאר עוד בסוף הסוגיא כך היה נ"ל לכאורה. אלא דיותר נראה דאף לפמ"ש לעיל דהמל"א וטעם כעיקר שקולין הם דהי מינייהו מפקת היינו לענין ריבויא דכל גבי חמץ משא"כ הכא לענין ילפותא דמשרת ודאי שייך לאוקמי טפי לענין טעם כעיקר דהכי משמע פשטא דקרא דכתיב וכל משרת ענבים לא ישתה משמע דדרך שתיה אסרה תורה משא"כ בשרה פתו ביין דר"ע הוי דרך אכילה והשתא א"ש נמי הא דמקשה בסמוך ור"ע טעם כעיקר מנ"ל משום דאי הוי מצי לאוקמי לענין טעם כעיקר טפי הו"ל לאוקמי בהכי דאף על גב דהמל"א חמיר טפי אפ"ה פשטא דקרא בטעם כעיקר איירי כדפרישית כן נ"ל ודו"ק:

דף מד עמוד ב

בגמרא ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב. ויש לדקדק אמאי דמשמע הכא דבעי למילף מהכא דטעם כעיקר דאורייתא אע"ג דלית ביה כזית בכא"פ דהא בכזית כא"פ כ"ע מודו ולפרש"י דלעיל הוי הל"מ בכל איסורין וכדאמרינן נמי בסמוך אי מיין לחוד מאי למימרא. ולכאורה נראה דאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין הוי יותר מכזית בכא"פ דפרס ד' ביצים וכזית הוי א' משמיני' שבו ואם כן אי אפשר שיתן טעם יין בכה"ג דהא אפילו יין השרוני דעדיף טובא אפ"ה לא דרו עליה אלא ב' או ג' חלקים מים ואחד יין. והנלע"ד בזה יבואר בסוף הסוגיא בישוב שיטת הרמב"ם ז"ל:

שם ור"ע טעם כעיקר מנ"ל. משמע דפשיטא ליה לתלמודא דר"ע אית ליה טעם כעיקר מדאורייתא וא"כ יש לתמוה טובא על פרש"י דלקמן בסוף הסוגיא דאף למאי דקי"ל כר"ע דמשרת דנזיר להמל"א אפ"ה טעם כעיקר אינו אלא מדרבנן וכרבנן דפליגי בכותח הבבלי אם כן מאי מקשה הש"ס אר"ע דלמא ר"ע גופא נמי לית ליה טעם כעיקר וכן הקשה מהרש"א לקמן בפרש"י ונלע"ד ליישב בפשיטות דכיון דמשרת דנזיר ע"כ או בשרה ענבים במים איירי דהיינו טעם כעיקר כרבנן דברייתא דלעיל או המל"א בשרה פתו ביין כר"ע דמתניתין ודברייתא דלעיל. ואם כן לפ"ז ע"כ שאותה ששנינו בר"פ ג' מינים דמשנה ראשונה אמרה דאינו חייב עד שישתה רביעית יין האי רביעית יין ע"כ איירי אפילו ע"י שריית ענבים במים שיש בהן טעם יין והיינו כרבנן דברייתא. וא"כ לפ"ז ע"כ הא דקתני במתניתין עלה דהאי ר"ע אומר אפילו שרה פתו ביין מדקאמר אפי' משמע דמודה בקמייתא לת"ק דמשנה ראשונה אם כן ממילא משמע דר"ע אית ליה טעם כעיקר ואית ליה נמי המל"א משו"ה מקשה שפיר מנ"ל דאי לאו דאית ליה ילפותא אחרינא לטעם כעיקר לא הוי מוקי משרת להמל"א ולטעם כעיקר כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם יליף מבשר בחלב לאו טעמא בעלמא הוא ואסור ה"נ ל"ש. וקשיא לי טובא היאך מצינן למילף כל איסורין מבשר בחלב לענין טעם כעיקר דהא לא מבעיא דלא מצינן למילף נזיר מיניה משום הנך פירכא דלעיל דנזיר אין איסורו איסור עולם כו' וכמו שהקשו התוס' בסמוך בד"ה אלא יליף מגיעולי עכו"ם ותירוצם לא שייך כאן אלא אפילו שאר איסורין היאך מצינן למילף מיניה דמה לבשר בחלב שחמיר שאסור אף בבישול ובהנאה ואם כן אפילו איסורי הנאה לא מצי למילף מיניה משום פירכא דבישול ומכ"ש הנך דלאו איסורי הנאה. ועוד דהך פירכא דאיסור הנאה לאו פירכא קולא וחומרא בעלמא הוא אלא פירכא גמורה מעיקרא דדינא דאפילו את"ל דטעם לא הוי כעיקר ממש כדי שנאמר שכל האוכל הוי כאילו אוכל גוף האיסור ממש אפ"ה יש לאסור באיסור הנאה דכיון שהאיסור נותן טעם בהיתר והוא נהנה מטעמו אין לך איסור הנאה גדולה מזו. וכבר חזרתי על כל הצדדים ליישב קושיא זו ולא מצאתי אם לא שנאמר דלמאי דבעי למילף אליבא דר"ע כל איסורין לענין טעם כעיקר מבשר בחלב היינו משום דמשמע ליה דאיסור בשר בחלב באכילה לא ילפינן אלא מקרא דלא תאכל כל תועבה כדאמר רב אשי בס"פ כל הבשר דכל שתיעבתי ונראה משום דעיקר קרא דלא תאכל כל תועבה לא אתא אלא לאיסור אכילה דבשר בחלב וא"כ לפ"ז א"ש דמצינן למימר דלר"ע הך מילתא דטעם כעיקר לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא דכיון דאשכחן דאע"ג דאכילת הבשר שנתבשל בחלב לא הוי אלא טעמא בעלמא מהחלב שבלוע בו אפ"ה שייך בו לשון לא תאכל כל תועבה ואי לאו דטעם כעיקר ממש לא הוי שייך בו לשון אכילת תועבה דכה"ג אשכחן לענין שתייה בכלל אכילה כיון דכתיב ואכלת דגנך ותירושך דתירוש חמרא הוא וקרינן ואכלת ומהכא ילפינן לה בכל התורה כולה דאיסור שתייה הוי בכלל אכילה אפילו לענין מלקות וכרת אע"ג דהאי קרא דואכלת דגנך ותירושך לא איירי כלל לענין איסור אע"כ דכה"ג גילוי מילתא בעלמא הוא וא"כ ה"נ מצינן למימר לענין טעם כעיקר כיון דקרייא רחמנא אכילה אלמא דטעם כעיקר ממש ובענין זה יש לפרש גם כן דאפשר דהשתא משמע דאיסור אכילה בבשר בחלב היינו כדאמר רבי יוחנן לר"ל בס"פ כל הבשר כעורה זו ששנה רבי לא תאכלנו כו' ע"ש וכה"ג איכא טובא התם דאיכא מאן דיליף מדכתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל יש לך בישול אחר שהוא כזה וזהו בשר בחלב ואם כן שפיר מצינן למימר דר"ע נמי יליף אכילת בשר בחלב מחד מהנך ילפותא ומדקריי' רחמנא לשון אכילה אף ע"ג דטעמא בעלמא הוא אם כן שפיר מצינן למילף מיניה כל איסורין שבתורה דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא כנ"ל. אלא דאפ"ה פריך שפיר בשמעתין ובמימרא דרבא בפרק כל הבשר שהביאו התוספות כאן דליכא למילף מבשר בחלב משום דחידוש הוא והיינו משום דאדרבה מהאי חידושא מוכח דאיסור אכילה בבשר בחלב לאו משום טעם כעיקר לחוד הוא דא"כ אפילו בתרו כולי יומא בחלב' הוה ליה למיסר ומדלא אסר רחמנא אלא דרך בישול אלמא דלאו משום טעם כעיקר אסרה רחמנא כמו שאבאר עוד בסמוך ודוק היטב:

בתוס' בד"ה ורבנן מבב"ח לא גמרינן דחידוש הוא תימא לרשב"א התינח לרבא כו' עס"ה. כאן הניחו בקושיא ובפ' כל הבשר כתבו דאביי הדר ביה לגבי דרבא. אמנם לע"ד לולי דבריהם נראה דאין צורך לדחוק בזה דאדרבא מהך סוגיא דפרק כ"ה גופא איכא למידק איפכא ממאי דאמר אביי אמתני' דטיפת חלב דטעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרינן כו' ע"ש שהאריך בדבריו. ויש לתמוה דכל אריכות הלשון שלא לצורך הוא ובפשיטות הו"ל לאביי למימר טעמו ולא ממשו ככל איסורין דאורייתא דילפינן מבב"ח ואי משום דבעי למימר דאי חידוש הוא אפילו ליכא טעמא נמי דאם כן אכתי נמי לקושטא דמילתא תקשי ליה אמתניתין דקתני אם יש בה בנ"ט אסור אמאי אפילו ליכא נ"ט נמי דהא ודאי בב"ח חידוש הוא אע"כ דה"נ קאמר אביי דממתניתין מוכח דע"כ טעמו ולא ממשו בעלמא בכל איסורין סבר תנא דמתני' דהוי דאוריי' משום ילפותא ואפשר דהיינו מהך ילפותא גופא דיליף לה מנזיר מקרא דמשרת כרבנן דר"ע דברייתא דלעיל או כמסקנא דשמעתין דר"ע יליף לה מגיעולי עכו"ם. ואם כן לפ"ז א"ש כיון דאשכחן דבעלמא בכל איסורין הוי טעם כעיקר משו"ה מוקמינן קרא דאיסור אכילה בב"ח בדדמי דאינו אסור אלא כשיש בו בנ"ט כמו בכל איסורין משא"כ אם נאמר דבעלמא טעם כעיקר מדרבנן דמדאוריית' טעמא בעלמא לאו כלום הוא והא דאסרה רחמנא בב"ח משום דחידוש הוא א"כ אפילו ליכא נ"ט נמי דהא מדאורייתא אין לחלק בין יש בו בנ"ט לאין בו דטעמא לאו מידי וא"כ תקשי מתני' דטיפת חלב דמצרין נ"ט אע"כ דטעם כעיקו בעלמא הוי מדאורייתא ובהא מהדר ליה רבא שפיר דאדרבא מבב"ח משמע איפכא דאי ס"ד דמשום טעם כעיקר אסרה רחמנא לבב"ח א"כ אפילו בתרו כולי יומא בחלבא הו"ל למיסר ומדאכפיל קרא ותנא ומשלש ג' פעמים בלשון לא תבשל משמע דדוקא דרך בישול אסרה תורה אע"כ דקושטא דמילתא הכי הוא דאע"ג דטעם אינו כעיקר ממש אפ"ה סתמא דמילתא דדרך בישול בכל דבר שנותנין לתוך המאכל היינו כדי שיתן בו טעם ואם כן היינו נמי טעמא דמתניתין דטכ"ע דבב"ח נמי בעינן נ"ט. כנ"ל נכון וברור לפי לשון הסוגיא במימרא דאביי התם. ובזה נתיישב ג"כ בין בסוגיא דהכא ובין בסוגיא דהתם בפרק כ"ה למאי דבעי למילף מבב"ח דטעם כעיקר הוי מדאורייתא אפילו בליכא כזית בכא"פ מנ"ל הך מילתא דלמא הא דאסר רחמנא בב"ח היינו דוקא כשיש בו כזית בכא"פ דקרי לה רבי יוחנן גופא במסכת ע"ז דף ס"ז טעמו וממשו ואף על גב דלפרש"י דלעיל כזית בכא"פ עי"ת הלמ"מ הוא בכל איסורין אפ"ה הא איצטריך קרא למיסר בכה"ג בב"ח אף על גב דכל חד וחד לחוד שרי אבל למאי דפרישית א"ש דכיון דדרך בישול אסרה תורה וסתם בישול היינו בנ"ט אפילו ליכא כזית בכא"פ וגם זה נכון בעז"ה ובסוף הסוגיא אבאר עוד בזה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל בענין יותר נכון ודוק היטב:

בתוס' בד"ה אלא יליף מגיעולי עכו"ם הקשה הר' יוסף היאך יליף ר"ע טעם כעיקר בנזיר מגיעולי עכו"ם כו' ותירץ דבמדין נמי היו כליהם בלועות מיין ואסורין לנזיר עכ"ל. ולכאורה זה התירוץ דחוק מאד דמאן יימר שהוצרך להגעיל משום בליעת יין לנזיר דלמא משום בליעת שאר איסורין. ובר מן דין קשיא לי דאפילו כל איסורין היאך מצינן למילף מגיעולי עכו"ם דלמא הך הגעלה לא הוי אלא משום איסור בליעת בשר בחלב לחוד דחידוש הוא דטעמיה אסור מן התורה. מיהו בלשון התוס' בנזיר פרק ג' מינים מבואר זה התירוץ יותר באריכות וז"ל דבכולהו כלי מדין הצריך הכתוב הגעלה אף לאותן שנבלעין מיין דנאסרו נזירי ישראל להשתמש בהן דקרא בכולהו כלים כתיב ואותן כלים שמדינים בישלו בהן יין כו' דאכולם אמר רחמנא תעבירו באש עכ"ל. והנראה בכוונתן דכיון דכלי כסף וכלי זהב אמורין בפרשת גיעולי עכו"ם ובכולהו כתיב כל אשר יבא באש משמע להו שאין דרך לבשל בכלי כסף וכלי זהב אלא יין שצריך בישול מעט ואם כן ע"כ שאין הטעם אלא משום איסור נזיר דסתם יינן אינן אלא מדרבנן כנ"ל בכוונתן. אלא דלע"ד יש להוסיף דאפילו בלאו האי קרא דתעבירו באש אלא מתעבירו במים נמי מצינן למילף כיון דבעי הדחה ושפשוף ובקצתן מילוי ועירוי (וכמדומה לי שראיתי בלשון הר"ן דמילוי ועירוי ילפינן מתעבירו במים) ואם כן לפ"ז א"ש טובא דכלי כסף וכלי זהב אין דרכן לבשל בהן כלל אלא להכניס בהן יין לקיום קצת ואם כן ממילא שמעינן כיון דאפי' הכי הצריך הכתוב הדחה ושפשוף ומילוי ועירוי ע"כ היינו משום איסור נזיר וכ"ש דליכא לאוקמי לענין בשר וחלב דאפילו כבוש דידיה כגון תרו כולי יומא בחלבא נמי לא מיתסר מדאורייתא כנ"ל לפי שיטת התוס'. אמנם למאי דפרישית לעיל דנראה דלענין טעם כעיקר בגילוי מילתא בעלמא סגי ולא שייך שום פירכא אם כן א"ש טפי ולע"ד ממקומו הוא מוכרע דאלת"ה אם כן היאך מצינן כלל למילף טעם כעיקר מגיעולי עכו"ם דלמא הך מילתא דגיעולי עכו"ם היינו לענין לכתחילה שאסרה תורה לבשל בלי הגעלה כיון שיש בו כדי ליתן טעם אע"כ דעיקר ילפותא דאדרבה מדהקפידה תורה על נתינת טעם של בליעת ופליטת כלים בעלמא אלמא דטעם האיסור מילת' רבתי היא ממילא שמעינן טעם כעיקר ובזה נתיישב היטב הסוגיא דהכא ודנזיר להמעיין שם ודו"ק:

דף מה עמוד א

בגמרא משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובים כו' והא דילפינן מחטאת דהמל"א היינו כמו שפרש"י בסמוך בד"ה ה"ג ורבנן דע"כ חטאת להמל"א אתי דאי לטעם כעיקר אתיא בק"ו משאר איסורין כל חד כדאית ליה אע"כ להמל"א אתי דאי נמי לא איבלע בכולה אי אכל חצי זית פיגול וחצי זית היתר בבת אחת נגמור מינה דבקדשים נחייב. כן נראה מבואר מלשון רש"י. אלא דלכאורה נראה דוחק דהיכא רמיזא הך מילתא דחצי זית פיגול וחצי זית היתר בקרא דכל אשר יגע בבשרה אם לא שנאמר דבאם אינו ענין יליף לה. מיהו לע"ד אחר העיון נ"ל לפרש בפשיטות דודאי פשטא דקרא כל אשר יגע בבשרה היינו ע"י צליית היתר ואיסור דעיקר לשון נגיעה לא שייך אלא בכה"ג דאי דרך בישול הרי הרוטב מבלבל. ועוד דעיקר אכילת קדשים היינו דרך צלי ובהא קאמר רחמנא כל אשר יגע בבשרה יקדש והיינו נטילת מקום ע"פ פעפוע כמבואר בפוסקים והכי איתא להדיא בברייתא דת"כ אהאי קרא דכל אשר יגע בהם יקדש יכול אע"פ שלא בלע כו' יכול אם נגע במקצתו יהא כולו פסול ת"ל כל הנוגע הא כיצד חותך מקום הבלע יקדש להיות כמוהו אם כן ממילא שמעינן דכשאוכל כזית ממקום הבלע שהוא בכדי עובי נטילת המקום חייב דודאי הכי הוא דהא לא ידעינן כמה נפיק מיניה וכמה בלע ואם כן אין שיעור לדבר והיאך קאמר רחמנא יקדש להיות כמוה לחייב כרת וחטאת הא א"א שיהיה כל האכילה מן האיסור דהא ודאי יש בו ג"כ טעם ההיתר של עצמו אע"כ דהיתר מצטרף לאיסור. כנ"ל נכון בע"ה ודוק היטב:

בתוספות בד"ה ורבנן אמרי לך כו' אומר ר"י דבנזיר פרק ג' מינים משמע דנזיר וחטאת לרבנן תרווייהו לטעם כעיקר כו' עכ"ל. ולכאורה ודאי משמע הכי התם משקלא וטריא דמעיקרא. מיהו כד דייקינן בה א"א לפרש כן דא"כ לא א"ש הא דמהדרינן התם אליבא דר"ע שפיר הוי שני כתובים דניכתוב בנזיר ונגמר חטאת מיניה דהא כל התורה כולה גמרינן מנזיר ואי ס"ד דרבנן נזיר וחטאת תרווייהו לטעם כעיקר אתי א"כ אמאי קאמר ר"ע דכל התורה גמרינן מנזיר הא לאו מנזיר לחוד ילפינן אלא מנזיר וחטאת דתו לא שייך למיפרך מה לנזיר דאפילו חרצן אסור ליה דאיכא למימר חטאת יוכיח ולעולם דפירכא דחרצן פירכא גמורה היא ואם כן לר"ע לענין המל"א נמי לא הוי שני כתובים אע"כ דרבנן נמי נזיר וחטאת לאו לטעם כעיקר אתי אלא חטאת להמל"א ונזיר לטעם כעיקר כדמסקינן הכא והתם ולפ"ז ע"כ דהא דקאמר התם נמי מעיקרא דלרבנן תרווייהו מיצרך צריכי לאו אליבא דנפשייהו איירי אלא דלדבריהם דר"ע קאמרי וע"ש בפרש"י באריכות שהביא חילופי נוסחאות בזה ודו"ק:

בא"ד דאפילו חרצן אסור ליה. לכאורה משמע דפירכא גמורה היא דהא אכילת חרצן הוי שלא כדרך אכילתן דפטור בכל איסורין ואפ"ה חייב בנזיר אלא דאפ"ה לפי המסקנא דהכא ודהתם משמע דלאו פירכא היא דמה שהנזיר אסור בחרצן היינו משום דמצותו בכך וכה"ג לא מיקרי פירכא כי היכי דלא פרכינן מה לנזיר שכן אסור בתגלחת וכה"ג אשכחן בש"ס טובא:

בפירש"י בד"ה ור"ע אית ליה גיעולי עכו"ם כו' ורבנן דפליגי עליה דר"א בכותח הבבלי אלמא לית להו טעם כעיקר מפקי להאי משרת כו' והכי אמרינן בכל הבשר כו' עס"ה. והקשה מהרש"א ז"ל על פרש"י דאם כן דקי"ל טעם כעיקר דרבנן מאי קאמר לעיל בכל השקלא וטריא דע"כ ר"ע אית ליה טעם כעיקר דאורייתא מדרשא אחרינא ואמאי לא אמר בפשיטות דר"ע נמי ס"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא אלא מדרבנן ולפמ"ש לעיל לק"מ דודאי טעם כעיקר שייך טפי בדרשא דמשרת מדכתיב לא ישתה והיינו שרה ענבים במים וא"כ אי לאו דיליף ר"ע טעם כעיקר מדרשא אחריתי לא הוי מוקי להאי משרת להמל"א אלא לטעם כעיקר ואפשר דמשום הכי כתב מהרש"א בל' קצת קשה. מיהו למאי דפרישית לעיל א"ש טפי דודאי ע"כ ר"ע גופא נמי אית ליה טעם כעיקר דאוריי' מדקאמר התם במתני' דנזיר אפילו שרה פתו ביין כו' משמע דבהא לחוד פליג את"ק דמתניתין דהתם דע"כ אית ליה טעם כעיקר דהא דקאמרי עד שישתה רביעית יין ע"כ אפילו שרה ענבים במים ויש בו טעם יין נמי חייב כדשמעינן לרבנן בברייתא דמשרת דמייתי הש"ס לעיל ולא משמע לתלמודא לומר דרבנן דמתניתין פליגי ארבנן דברייתא ואם כן ע"כ דר"ע מודה וה"ה לרבי יוחנן דס"ל כר"ע. מיהו אנן השתא כרבא דבפ' גיד הנשה קיי"ל דאמר להדיא דטעם כעיקר בחולין מדאורייתא ברובא בטיל וכדמשמע נמי באידך מימרא דרבא בפ' כל הבשר שהביא רש"י כאן והיינו משום דס"ל לרבא כרבנן דכותח הבבלי וכמ"ש הרי"ף ז"ל כן נראה לי נכון בע"ה בשיטת רש"י שהיא ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל בעיקר מילתא דטעם כעיקר דרבנן אלא דמדקדוק לשונות הרמב"ם ז"ל שהביא בעל פרי חדש בא"ח סי תמ"ב ע"ש בתכלית אריכות. ולע"ד דברי בעל פ"ח תמוהים דלפירושו קשיין הנך תרתי מימרות דרבי אבהו אר"י דהכא ודשילהי עכו"ם אהדדי. ולע"ד נראה שהרמב"ם ז"ל מפרש כל הסוגיא דשמעתין בשקלא וטריא דטעם כעיקר היינו דוקא בדאיכא כזית בכא"פ והיינו כמימרא דרבי אבהו אר"י בשילהי ע"ז דהיינו טעמו וממשו וכדפרישית לעיל דפשטא דברייתא דקתני משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין היינו דמסתמא יש בהן כזית בכא"פ דאל"כ א"א שיהא בהם טעם יין גמור דבכה"ג ודאי נמי הוי טעמו וממשו שכל היין שהיה נבלע מענבים נכנס ע"י שרייה לתוך המים עד שנהפך המים ליין דבכה"ג אפילו שריית צמוקים במים יין גמור הוא ומקדשין עליו ומברכין עליו בפה"ג. וכמו שכתבתי גם כן בתחילת הסוגיא גבי מקפה בכל השקלא וטריא דהתם אלא דבמאי דמשמע מפרש"י בהא דאמר אביי לעיל וכזית בכא"פ דאורייתא היא דהיינו הל"מ בשאר איסורין ואם כן לא הוי צריך קרא דמשרת להכי נלע"ד דלהרמב"ם לא משמע ליה לפ' כן דודאי עיקר הל"מ כא"פ היינו כשאוכל האיסור לבד בלא תערובות משא"כ ע"י תערובות אי לאו דילפינן מקרא דטעם כעיקר מיהא מילתא היא מקרא דמשרת או משום ילפותא בעלמא הוה אמינא דשרי מדאורייתא אלא לבתר דאשכחן קרא דטעמא מילתא היא ממילא מוקמינן נמי הך הל"מ מסיני דבכא"פ בין שלא ע"י תערובות ובין עי"ת כשיש בו כזית בכא"פ ואכל כל הפרס והמעיין בכל מה שכתבתי לעיל בזו הסוגי' יבין וישכיל שיש ליישב ע"ד זה כל הסוגיא דהכא ודנזיר בפשיטות לפי שיטת הרמב"ם ז"ל ויתיישבו כמה קושיות ודקדוקים. מיהו במ"ש הרמב"ם ז"ל דאפי' בנזיר אין המל"א וזה דלא כמימרא דרבי אבהו אר"י בשמעתין דמאן דפליג אדר"י ע"כ צ"ל בטעמו של הרמב"ם כדפרישית לעיל שפוסק כת"ק דמתני' דנזיר דפליגי עליה דר"ע וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ואם כן הא דאמר רבי יוחנן לעיל בשמעתין חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת לאו משום דס"ל כר"ע אמר הכי כדמשמע לכאורה מהא דאמרינן לעיל ורבי יוחנן דאמר כר"ע אלא דבסוגיא דנזיר גרסינן בל' אחר ורבי אבהו דאמר כר"ע ע"ש ואם כן משמע דרבי אבהו אר"י ה"ק בכל איסורין שבתורה אין המל"א אליבא דכ"ע דאפילו לר"ע דדריש משרת דבנזיר אסור אפ"ה בכל איסורין מודה והיינו כמסקנא דשמעתין וכבר יש לי ליישב דהא דגרסינן לעיל רבי יוחנן דאמר כר"ע היינו למאי דס"ד מעיקרא משא"כ לפי המסקנא אלא שאין לי להאריך יותר ואם יגזור ה' עלי בחיים אבאר עוד בענין זה באריכות בכללי דיני התערובות ובק"א ודוק היטב בכל מה שכתבתי בסוגיא זו כי נכון הוא בעה"י:

במשנה בצק שבסידקי עריבה אם יש כזית במקום א' חייב לבער ואם לאו בטל במיעוטו. והקשה בס' ט"ז סימן תמ"ב דהניחא לשיטת רש"י וסייעתו דריש מכילתין דטעם הבדיקה משום חומרא דבל יראה אלא לשיטת התוס' דטעם משום דלמא אתי למיכל מיניה אם כן אפילו פחות מכזית נמי דהא קי"ל חצי שיעור אסור מן התורה ומשו"ה רצה לפ' דהאי חייב לבער היינו דחייב מלקות אם לא ביערו אלא דשדא ביה נרגא ע"ש באריכות ובלא"ה לישנא דמתני' לא משמע הכי. מיהו לא ידענא מאי קשיא ליה דהא אפילו לשיטת התוס' דחששא דילמא אתי למיכל מיניה הא כתבו דמחמרינן בחמץ טפי משאר איסורין היינו משום דלא בדיל מיניה וע"כ צ"ל משום דאית ביה נמי כרת דאל"כ תקשי מחדש דלא בדיל מיניה. ואם כן לפ"ז בחצי שיעור דליכא צד איסור כרת ולא מלקות אלא איסור גרידא וכ"ש בהאי פחות מכזית דלא אשכחן דאיקרי אכילה דאין אכילה בפחות מכזית וכ"ש בבצק כזה דאפילו כולי שתא בדיל מיניה שהרי בטל במיעוטו אם כן אין שום קושיא אם נאמר דבכה"ג לא חששו לדלמא אתו למיכל מיניה ולא דמי לחמץ נוקשה בכשיעור דלא פלוג רבנן. וכ"ש דא"ש לאידך סברא דמה שהחמירו בחמץ מבשאר אסורין היינו משום שהחמירה תורה בבל יראה ואם כן בפחות מכזית שהתירה תורה בפי' לענין בל יראה דהא ב"ה מקרא יליף לה תו לא שייך למיגזר דבין כזית לפחות מכזית לא טעו אינשי כן נראה לי:

דף מו עמוד א

במשנה כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט כו' ופרש"י דלשורפ' או להאכילה לכלבים א"א דאין שורפין קדשים בי"ט. כאן קיצר רש"י ובמסכת' ביצה דף כ"ז ע"ב מפרש רש"י באריכות דכיון דעיקר איסורא דאין שורפין קדשים בי"ט לאו משום מלאכה אסרה רחמנא והיינו כקושיית התוספת כאן אע"כ משום דרחמנא אחשבה למצות ביעור כמלאכה גמורה אם כן ה"ה לאכילת כלבים וע"ש בחידושינו שכתבתי דעיקר מלתא דרש"י בפירושו היינו לענין קדשים גופייהו דכתיב באש תשרופו משא"כ לענין חלה לא הוי אלא מדרבנן לפי שיטת רש"י בפרק במה מדליקין ועיין גם שם בחידושינו בפירש"י ובלשון התוספת. אלא דלפ"ז יש לי לדקדק דאם כן דעיקר מילתא דאכילת כלבים לא הוי אלא מדרבנן אם כן לא הוי צריך להאי טעמא דרחמנא אחשבה דהא ע"כ האי מפרישין חלה בטומאה דמתניתין היינו כשנטמאת לאחר לישה דאי קודם לישה היה צריך ללוש פחות מכשיעור כדאיתא בירושלמי והר"ן ז"ל הביאו כאן ואם כן בכשנטמאת בי"ט איירי בלא"ה אינו רשאי ליתן לכלבים דהא מאתמול לא הוי מוכן לכלבים כי אם לאדם למאי דקי"ל כר"י הגלילי דלכם ולא לכלבים ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ב דביצה דף כ"א גבי הני סופלי לחיותא היכא שדינן ע"ש באריכות. מיהו בעיקר הדבר מאי דפשיטא להו לרש"י והתוספות כאן ובמס' ביצה דמותר ליתן חלה טמאה לכלבים של כהן בלשון הר"ן ז"ל לא משמע כן וכמ"ש מהרש"ל בכוונתו ודלא כמהרש"א ועיין בתוס' י"ט ובספר בית דוד ואין להאריך כאן יותר:

בתוספות בד"ה לא תקרא לה שם כו' דאין שורפין קדשים בי"ט כו' ותימא בשלמא קדש כו' עס"ה. ולכאורה נראה דלא שייך הך קושיא זו כאן בשמעתין כלל דדוקא לענין שמן שריפה שעומד להדלקה שייך להקשות וכי מפני שמצוה לשרוף מיגרע גרע כיון דצורך י"ט ממש הוא משא"כ לענין חלה דבשמעתין דבשום ענין לא שייך בה שריפה לצורך י"ט ממש אם כן אין מקום לקושייתם וכבר עלה בלבי לומר דאפ"ה קשיא להו הכא בשמעתין לענין אכילה לכלבים דלפי שיטתם בפ"ג דביצה דמותר לטלטל בי"ט לצורך כלבים אפילו למאן דדריש לכם ולא לכלבים ואם כן שפיר קשיא להו הכא דאטו משום שיש בו מצות ביעור מגרע גרע כך היה נראה לי. אלא דאי אפשר לפרש כן שהרי כתבו התוס' שם בפ"ג דביצה דמצות ביעור חלה טמאה דוקא בשריפה עיין גם שם בחידושינו ולפי זה צריך לומר דאה"נ דלא שייך קושיית התוספות ותירוצם הכא בשמעתין אלא דאגב גררא מייתי להו כיון דרש"י הביא לשון דאין שורפין קדשים בי"ט ויש ליישב בדוחק ועיין בחידושינו בפרק במה מדליקין בכל הסוגיא דשריפת קדשים ודו"ק:

בד"ה עד שתאפה כו' ואם תאמר אמאי לא שרי לאפות חלה טמאה מטעם דאמר ר"ש בר"א ואמר רבה התם הלכה כר"ש בר"א כו' עס"ה. ויש לדקדק דלפמ"ש בחידושי ביצה בדף כ"א בלשון התוס' בד"ה עיסה דע"כ סברת התוס' דהתם דמטעמא דר"ש ב"א לחוד לא שרינן איסורא דאורייתא אלא איסור דרבנן. אם כן לפי שיטתם בדיבור הקודם דחלה טמאה הוי כמו נדרים ונדבות דגזרת הכתוב הוא דאסורה מדאורייתא ולא אמרינן בה מתוך שהותרה לצורך אם כן אין מקום לקושייתם כאן שהרי אם יקרא לה שם קודם שתאפה יהא אסור לאפותה ולשורפה מדאורייתא. ואפשר דקושיית התוס' היא ע"פ מ"ש בסמוך בד"ה הואיל ואי בעי מתשיל דהקשה בקונט' דאם כן יקרא לה שם ואח"כ תאפה מטעם הואיל ואי בעי מתשיל ותירצו דאומר ר"י דאין לנו לעשות על ידי הואיל כיון דאפשר בענין אחר ע"כ דכוונתם דעל ידי הואיל נמי איסורא דרבנן מיהא איכא ואם כן קשיא להו הכא שפיר דמהאי טעמא דהלכה כר"ש ב"א איסורא דרבנן נמי ליכא ואם כן יהא מותר מטעם הואיל כן נראה לי ועדיין צ"ע ודו"ק:

דף מו עמוד ב

בפירש"י בד"ה לא זהו חמץ שמוזהרין כו' וקרא כתיב שלך אי אתה רואה כו' ולא של חבירך דאכתי לא מטא ליד כהן עכ"ל. ולכאורה שיש ממשנתינו סתירה על מה שכתבתי לעיל בריש מכילתין בשיטת הרמב"ם ז"ל דבחמץ ידוע לא מהני ביטול דנהי דע"י ביטול אינו עובר בבל יראה מ"מ עשה דתשביתו מיהא איכא היכא דאפשר להשביתו כמצותו דהא קי"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה וכמו שהארכתי בזה בפ"ק במקומות הרבה. וא"כ לפ"ז מאי האי דקאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ומשו"ה מניחה עד הערב ואם החמיצה החמיצה דאכתי הרי הוא גורם שעובר בעשה דתשביתו שאין יכול לבערו בי"ט אלא שכבר כתבתי לעיל בפ"ק גבי המוצא חמץ בביתו בי"ט דכל היכא שאי אפשר לקיים עשה דתשביתו שאין בידו לבערו אינו עובר בלא כלום ע"ש וכ"ש הכא דאכתי בשעת הפרשת חלה לא החמיצה ואין הדבר ודאי שתבא לידי חימוץ אלא מספק משום הכי לא קפיד רבי יהושע בכה"ג כיון שלא יהא אפשר לבערו בי"ט לית לן בה ולשמא יאכל נמי ליכא למיחש דבדיל מינה משום מצוה דחלה כן נ"ל:

ובזה נתיישב מה שהקשיתי לעיל דף ל"ב גבי האוכל תרומת חמץ בפסח דאמאי לא מוקי לה התם כרבי יהושע דהכא דלדידיה חמץ בפסח בר דמים הוא שהישראל יוכל להשהותו דשל אחרים הוא וכמו שפרש"י כאן ולמאי דפרישי' לק"מ דודאי התם דחמץ גמור הוא אינו רשאי להשהותו שצריך לקיים עשה דתשביתו כיון דבידו לבערו דאכתי לא מטא ליד כהן ואינו חייב באחריותו ודו"ק:

בגמרא לא דכ"ע סברי טובת הנאה אינו ממון והכא בהואיל קמיפלגי דר"א סבר אמרינן הואיל ואי בעי איתשיל עלה ממונא הוא כו'. ולקמן בסוף הסוגיא מפ' רש"י כדומה לו דלא גרסינן הואיל אי בעי מיתשיל עלה אלא ה"ג ר"א סבר אמרינן הואיל והיינו דהואיל כל חדא וחדא חזיא ליה וכמו שפרש"י גם כן כאן דבלא"ה אף לפי גירסא שלפנינו נמי איצטריך לן למימר האי הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה אליבא דר"א דאל"כ אין לחלק בין קריאת השם קודם אפייה בין לאחר אפייה. אלא דלפ"ז קשיא לי אם כן מאי האי דקאמר רבי יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ותיפוק ליה דלר"א נמי הכי הוא כיון דלכ"ע טובת הנאה אינו ממון ולכ"ע נמי לא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה דהא מה"ט כתב רש"י לקמן דלא גרסינן לה ע"ש ואם כן לא פליגי ר"א ור"י כלל לענין בל יראה בחלה אלא בהואיל דאפייה לחוד. וע"כ צ"ל דאה"נ דרבי יהושע לאו לדבריו דר"א קאמר אלא טעמיה דנפשיה מפרש דכיון דאפשר בתקנה להניחה עד הערב כיון שאין זה חמץ שמוזהרין עליו בב"י משו"ה יוכל להפרישם מיד כדרך כל הפרשת חלה אלא דא"א לומר כן מכמה טעמים חדא דבירושלמי אמרינן להדיא דר"א גופא אמר לר' יהושע לא נמצאת עובר בבל יראה וב"י (וכדמייתי הש"ס לקמן בסוף הסוגיא ואף שכתב שם רש"י דהשתא לא אסיק אדעתיה הך ברייתא מ"מ נראה דוחק) ומהדר ליה ר"י מוטב לעבור מצות לא תעשה שלא באתה לפניו ומסיק נמי התם דאזדו לטעמייהו בהא בפלוגתייהו בכה"ג ע"ש באריכות. נמצא דלפ"ז משמע להדיא דלענין חמץ פליגי אי בטובת הנאה או משום דאי בעי מיתשיל עלה. ועוד דאם כן לא שייך עיקר מילתא דר"א בהפרשת חלה לענין פסח טפי מבשאר י"ט. ועוד דאכתי תקשי אדבן בתירא דאמר תטיל בצונן אמאי הא לא שייך בה חששא דבל יראה וליכא למימר דאכתי חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה דא"כ כל חלה בי"ט היכא מפרשינן לה ומניחה לשורפה עד הערב ואמאי לא חיישינן דלמא אתי למיכל מינה דאיסור מיתה הוא ומ"ש איסור מיתה מכרת אע"כ דבדיל מינה כדפרישית וא"כ הדרא קושיא לדוכתא:

מיהו למאי דפרישית בסמוך דהא דדרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים היינו לענין לאו דב"י אבל עשה דתשביתו מיהא שייך ביה א"כ א"ש ונתיישבו כל הקושיות. נמצא דלפי זה יש ראיה ברורה למה שכתבתי סברא זו בריש מכילתין ובפ"ק בכמה דוכתי ולשון הירושלמי נמי מיושב היטב במאי דקאמר רבי יהושע מוטב לעבור מצות לא תעשה שלא באתה לפניו והיינו כדפרישית כיון דהשתא עדיין לא החמיצה ולא הוי אלא גרמא בעלמא אלא דלשון לא תעשה אינו מדוקדק ועדיין צ"ע ודו"ק:

בתוספות בד"ה הואיל ואי בעי מיתשיל והקשה בקונטרס כו' ועי"ל דהואיל ואי בעי מיתשיל עלה לא שכיח לא אמרינן להתיר. ולע"ד נראה להוסיף על דבריהם דבלא"ה נראה דהאי הואיל ואי בעי מיתשיל עלה לאו סברא גמורה היא כמ"ש רש"י בעצמו אלא דדוקא לענין חמץ לעבור בב"י משמע דאפי' ע"י הואיל עובר מדאשכחן לעיל בפ"ק דף ו' אברייתא דקתני יכול יטמין ויקבל פקדונות ת"ל לא ימצא ומסקינן התם דאיירי בקיבל עליה אחריות וכיון דאילו מיגניב ואילו מיתביד ברשותיה קאי אלמא דאע"ג דהשתא לאו ברשותיה קאי אלא הואיל ואילו מיגניב ואילו מיתביד כו' והיינו נמי כדמסקינן התם דאע"ג דלמ"ד דבעלמא דבר הגורם לממון לאו כממון דמי אפ"ה הכא שאני דאמר רחמנא לא ימצא והאי כמצוי בידו דמי ואם כן הכי נמי איכא למימר כה"ג דמה"ט דאי בעי מיתשיל עלה הוי כמצוי בידו. ובזה יש לי ליישב ג"כ במאי דקאמר רבי לקמן הלכה כבן בתירא דמשמע דשייך חששא דבל יראה בכה"ג ולא כר' יהושע אע"ג דשמעינן ליה לרבי בס"פ האיש מקדש דטובת הנאה אינו ממון אבל למאי דפרישית א"ש אף ע"ג דבעלמא טובת הנאה אינו ממון אפ"ה לענין חמץ שפיר מצי סבר דכממון דמי כיון דמצוי בידו כן נראה לי ודו"ק:

בא"ד וקשה לרשב"א כיון דמבצע מכל חדא וכו' האיך שרו רבנן כו' כיון דאפשר בלא הואיל כו' עכ"ל. כוונתן מבואר דעיקר קושייתם דע"י הואיל איסורא דרבנן מיהא איכא א"כ למאי דפרישית לעיל בל' התוס' ד"ה עד שתאפה למאי דקי"ל כר"ש ב"א דממלא' אשה כל התנור פת דסברא זו בהדי הואיל אפילו איסורא דרבנן ליכא אם כן נתיישב' קושיית התוס'. ובעיקר דבריהם בהא דאי מבצע מכל חדא וחדא ולא סגיא לבצוע מאחת על כולם עיין בתשובת מהרש"ל סימן נ"ח באריכות:

בפירש"י בד"ה מדאורייתא צרכי שבת נעשין בי"ט כו' ושבת וי"ט חדא קדושה היא כו' עכ"ל. ולכאורה יש קצת ראיה לסברא זו מהא דקי"ל ס"פ אלו קשרים דחלבי שבת קריבין בי"ט אע"ג דחלבי חול אין קריבין בי"ט אלמא דאשכחן לענין גבוה דצרכי שבת נעשין בי"ט א"כ אפשר דה"ה לענין צורך הדיוט כן נ"ל ועיין בסמוך:

דף מז עמוד א

בגמרא מתיב רב מרי שתי הלחם כו' ואי אמרת צרכי שבת נעשין בי"ט השתא דשבת בי"ט שרי דיו"ט ביו"ט מיבעי'. ולכאורה לפמ"ש בסמוך מסוגיא דפרק אלו קשרים לא הוי מקשה הכא מידי דהא לקושטא דמילתא אף ע"ג דשתי הלחם אין דוחין י"ט וכ"ש דנדרים ונדבות אין קריבין בי"ט דהא בהא תליא כדאיתא במסכת ביצה דף כ' ע"ב אלמא דבשבת ויו"ט איכא למישרי טפי מבשל י"ט עצמו אלא דאפשר דשאני התם בחלבי שבת כיון שכבר קרב עיקר הקרבן בשבת כמצותו משו"ה סופו של זה הקרבן נמי דוחה י"ט כמו שנראה מלשון רש"י שם בפרק אלו קשרים ואם כן ל"ש הך סברא לענין שתי הלחם. ועפ"ז היה נ"ל ליישב לישנא דגמ' דהכא אף לפי פרש"י דלכאורה נראה תמוה מאד כמו שהקשו בתוס' על פירושו אלא משום דמסתימת לשון רש"י לא משמע שנתכוין למה שכתבתי לכך לא כתבתי ובלא"ה פשיטא דלישנא דגמרא משמע כפי' התוספות:

שם ולרשב"ג כו' ס"ל כאבא שאול דאמר לכם ולא לעכו"ם. פרש"י כאבא שאול במסכת ביצה ואף דשם בפ"ב דביצה לא אשכחן הך מילתא במימרא דאבא שאול בברייתא אלא במילתא דת"ק דאבא שאול דב"ה גופא מהדרו ליה לב"ש הכי אלא דאפילו הכי כיון דמסיק התם הש"ס דאבא שאול ות"ק פליגי בנדרים ונדבות קרבין ביו"ט ולפרש"י והתוספו' אבא שאול סבר נדרים ונדבות קריבין בי"ט ואם כן ע"כ דאבא שאול לית ליה הך דרשא דלכם ולא לגבוה וע"ש בחידושינו ובלשון התוס' שהקשו מסוגיא דהכא על פי' רבינו שמואל וכתבתי שם דאדרבה מסוגיא דהכא משמע טפי כפי' רבינו שמואל וכאן אין להאריך:

דף מז עמוד ב

בד"ה כתישה בי"ט מי שרי הקשה ריב"א מאי פריך כו' ועוד תימא היכי פריך כו' הא י"ט אין נדחה מפני עשה כו' עכ"ל. וכוונתן דאין עשה דכיסוי דוחה ל"ת ועשה די"ט כדמסיק רב אשי בפרק במה מדליקין לענין שריפת קדשים ובפ"ק דביצה לענין כיסוי גופא. מ"מ נראה דהאי ועוד תימא שהקשו התוס' לאו קושיית ריב"א היא דאדרבה בפרק שילוח הקן דף קמ"א כתבו התוס' דריב"א גופא מתרץ להך קושיא דנהי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ כיון דנדחה ל"ת ואין כאן אלא עשה תו לא שייך מלקות. ונראה דמה שלא הביאו זה התירוץ כאן היינו משום דאכתי לא מתרצי קושיא קמייתא שהקשה ריב"א ומשו"ה תירצו הרשב"ם ור"ת בענין אחר דשוויה לתרתי קושיות כן נ"ל. מיהו בחידושינו בפ"ק דביצה דף ח' בלשון התוס' ד"ה בעפר תיחוח כתבתי באריכות ליישב קושי' ריב"א דהכא באחד משני דרכים ע"ש ותמצא נחת:

בד"ה ולוקה משום הבערה בפ"ק דביצה אמר הא מני ב"ש היא כו' ובד"ה אהבערה לא לחייב מכאן מוכיח ריב"א דרבה דאמר הואיל אפי' לב"ש אמרינן עכ"ל. וכוונתן מבואר דאי אליבא דב"ה אפילו בלא טעמא דהואיל לא מחייב אהבערה דאפילו לכתחלה שרי דאמרינן מתוך שהותרה כו' אלא דלכאורה אין דברי ריב"א מוכרחים דהא מ"ש בד"ה ולוקה משום הבערה דבפ"ק דביצה מוקמינן לה להך ברייתא כב"ש רבי יוחנן הוא דאמר הכי התם למאי דאית ליה דב"ש וב"ה דהתם במתניתין במתוך פליגי דלב"ה אית ליה מתוך משא"כ לרבה דאיירי בשמעתין שמעינן ליה התם דלא פסיקא ליה הך מילתא דטעמא דב"ה משום מתוך אלא משום דאין עירוב והוצאה לי"ט וע"ש ואפשר דריב"א משמע ליה דרבה לבתר דשמע מרב יוסף התם קיבלה מיניה:

ועוד נראה דהתוס' בזה לשיטתייהו בסמוך בד"ה הואיל וחזי שכתבו דבלא"ה הא דאיתיביה אביי בשמעתין לאו לרבה גופה מקשה דהא רבה בלא"ה ס"ל דמשום הבערה לא מחייב דאין חילוק מלאכות בי"ט אע"כ דאביי אעיקר דינא דהואיל פריך אפילו למאן דאית ליה דב"ה ס"ל דאמרינן מתוך שהותרה ואית ליה נמי דיש חילוק מלאכות בי"ט כמו שאבאר בסמוך ודו"ק:

דף מח עמוד א

בגמ' ועוד הא את הוא דאמרת חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט ופרש"י דאפילו אם עשה במזיד שתי מלאכו' אינו חייב שתים והכא אמאי מחייב שתים משום מוקצה ומשום בישול. ויש לתמוה טובא דהך קושיא גופא הוה ליה לאביי לאותובי לרבה מעיקרא אמאי מחייב אהבערה הא אין חילוק מלאכות בי"ט כמו שהקשו לעיל בתוס'. ועוד דלכאורה לא אשכחן מאן דפליג אדרבה בהא דאין חלוק מלאכות בי"ט כדפי' בקונט' (והוא ריב"ן חתנו של רש"י) שם מילתא בטעמא אליבא דכ"ע. והנלע"ד בזה לפי משמעות פי הקונט' דהתם דהא דמילתא דפשיטא דאין חילוק מלאכות בי"ט אלא במזיד לענין מלקות היינו דוקא בעושה מלאכה אחת שחייבין עליה משום שני שמות וכן בעושה מלאכה אחת ממש כגון קצר וקצר בלי הפסק בינתיים בהתראה אחת משא"כ בעושה שני מלאכות גמורות כגון הבערה ובישול שהן על ידי שני התראות התראת הבערה והתראת בישול שכל אחת מעשה בפני עצמה היא וכ"ש אם שהה בינתיים נראה מסברא דחייב שתים דכה"ג לאו חילוק מלאכות מיקרי דשני התראות דמזיד הו"ל כשני העלמות דשוגג וכדאיתא שם במשנה דמכות נזיר שאמרו לו אל תשתה אל תשתה ושתה חייב על כל אחת ואחת אם כן כ"ש בהבערה ובישול משום הכי הוי משמע ליה לאביי מעיקרא דלמאן דלית ליה הואיל שפיר חייב משום הבערה משא"כ הכא לענין עצי מוקצה ובישול מקשה אביי שפיר דהנך תרתי מעשה אחד הוא דודאי אף למאי דאית ליה לרבה דעצי מוקצה דאורייתא ואזהרתו מל"ת כל מלאכה היינו דוקא לענין מוקצה דאכילה שאסור לאכול ממנה ביו"ט או ליהנות ממנה הנאת הגוף דהני נמי אוכל נפש מיקרו כגון הסקה ומדורה להתחמם כנגדה ועצים לבשל בהם לצורך י"ט דאסור. וא"כ לפ"ז עיקר מלקות דעצי מוקצה היינו במאי שמבשל בהן ובהא ודאי פשיטא ליה לאביי דאין לחייבו שתים על מעשה א' כדפי' הקונט' דהתם ונהי דהתם במילתא דרבה גופא משמע קצת דאפי' בשני מלאכות אמר רבה דאין חילוק מלאכות דהא אהך קושיא דאינו חייב נמי משום זורע דהיינו זריעה וחרישה קאי התם מ"מ יש ליישב דאפשר דאיירי התם ששניהם נעשין בבת אחת ע"ש בסוגיא. ואם כן לפ"ז עכ"פ מקשה אביי שפיר בשמעתין לרבה דקאמר והא את הוא דאמרת דאין חילוק מלאכות והיינו מכח כ"ש לענין עצי מוקצה וכדפרישית כן נראה לי ועדיין צ"ע בסוגיא דהתם ודוק היטב:

שם אמר רמי בר חמא הא דר"ח ורבה מחלוקת דר"א ור"י היא ופרש"י דלא קאי רמי ב"ח אהואיל דאי בעי מיתשיל עלה דלעיל אלא אהואיל דמלאכת י"ט. ולכאורה אליבא דרמי ב"ח לא היה צריך לפ' כן אלא דשפיר מצינן למימר דלר"א בכל ענין אמרינן הואיל בין לענין איסור חמץ ובין לענין מלאכת י"ט ולרבי יהושע לית ליה הואיל כלל אלא כיון דבמילתא דר"פ דקאי עלה דרמי ב"ח לא דחה אלא האי הואיל דמלאכת י"ט ובהאי הואיל דאי בעי מיתשיל לא דחה מידי א"כ ממילא משמע דרמי ב"ח נמי לא קאי אלא אהואיל דמלאכת י"ט דלענין איסור חמץ אפשר דטעמא דר"א לאו משום הואיל אי בעי מיתשיל אלא משום דטובת הנאה ממון וכן נראה מל' רש"י בסמוך בד"ה מילתא דקשיא לן ודוק:

בפירש"י בד"ה אלא דבעידנא דעיילי' לה איכא למימר כל חדא וחדא חזיא ליה בלא הואיל דבכל חדא איכא למימר זו לא תהא לחלה עכ"ל. הא דלא קאמר בפשיטות דלר"א אה"נ דלאחר שתאפה בוצע מכל חדא וחדא היינו משום דלקושטא דמילתא אין דרך לבצוע מכל אחד כמו שפרש"י בסמוך בד"ה דלא חזיא וכן מוכח מפירושו בכל הסוגיא ובמשנתינו וכמ"ש מהרש"ל ז"ל בתשובה נ"ח באריכות:

בד"ה אבל הכא כו' ונראה בעיני דאין הואיל בזה כו' דאם כן הקדש דקי"ל כו' הא אי בעי פריק ליה. עמ"ש בעל תי"ט בזה באריכות בהא דלא קאמר נמי בהקדש אי בעי מיתשיל עליה והיינו משום דאליבא דר"א קיימינן הכא ור"א ס"ל דאין שאלה בהקדש כדאמרינן בערכין דף כ"ג אלא דלע"ד משום הא לא איריא דבשביל כך לא הו"ל לרש"י למחוק הגרסא כיון דבערכין איכא נמי אוקימתא אחרינא ואדרבה לפ"ז א"ש טפי דסתמא דתלמודא דאמר לעיל דטעמא דר"א משום הואיל אי בעי מיתשיל עליה היינו משום דסבר כהאי אוקימתא דערכין דלר"א נשאלין על הקדש משו"ה יש לחלק בין הקדש לחלה משא"כ הנך אמוראי דסוגיא דהכא לית להו הך אוקימתא א"כ ע"כ דר"א נמי לית ליה האי הואיל דאי בעי מיתשיל דאי ס"ד דאית ליה אמאי לא פליג בשל אחרים דהקדש משו"ה הוצרך רש"י לפרש דבהקדש נמי אליבא דכ"ע אי בעי פריק ליה וא"כ ע"כ דאפ"ה לא שייך הואיל בכה"ג דאין הואיל בדבר שאינו שלו ואם כן ה"ה לחלה ומה"ט כתב רש"י שדומה בעיניו דלא גרסינן האי הואיל ואי בעי מיתשיל. ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתי בל' רש"י במשנתינו באריכות:

דף מח עמוד ב

במשנה שיאור ישרף והאוכלו פטור כו' וחכ"א זה וזה האוכלו חייב כרת אע"ג דרש"י כתב לעיל דף מ"ג דשיאור אינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר וא"כ אמאי חייב כרת דאפילו מלקות לא לחייב דהא קי"ל דכל איסורין אין לוקין אלא כדרך אכילתן ואפי' חמץ בכלל (ונראה דוחק לומר דלחכמים ראוי לאכילה דלא שייך מחלוקת בכה"ג במציאות ובדבר המוחש) אלא דנראה מ"ש רש"י שאינו ראוי לאכילה היינו שאין ראוי לאכילה גמורה כמו חמץ גמור הואיל ועדיין לא גמר חימוצו אבל מ"מ הוי שפיר דרך אכילתן משו"ה מחייבו רבנן ומה שיש לדקדק במשנתינו ובברייתא דבסמוך לענין פסק הלכה בשיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל כתבתי לעיל באריכות ע"ש:

דף מט עמוד א

במשנה י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני שבת דברי ר"א וחכמים אומרים בזמנו וכתב בעל המאור דר"מ לטעמיה דס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה וכיון דאי אפשר לשורפו בשבת משו"ה מבערין מלפני שבת ושורפו כמצותו וחכמים לטעמייהו דהשבתתו בכל דבר משו"ה מבערין בזמנו בשבת עכ"ל ע"ש ולע"ד לשיטת הפוסקים והמפרשים לא משמע כן לא מבעיא לשיטת התוס' דלעיל בכמה דוכתי דעיקר פלוגתא דר"י ורבנן היינו דוקא לאחר זמן איסורא א"כ לא שייך לומר כן אלא אפילו לשיטת רש"י שמפרש לעיל בכמה דוכתי להיפך אפ"ה נראה דר"י גופא לא קאמר אלא כשמבער בע"פ ממש שחל בחול משא"כ כשחל בשבת דאי אפשר לשורפו ר"י גופא מודה דמשביתו בכל דבר שיכול לבער כדאשכחן במוצא חמץ בי"ט עצמו שכופה עליו כלי אם אין יכול לבערו בע"א כמ"ש כל הפוסקים אפילו אותן שסוברים כר"י. וא"כ לפ"ז לא שייך פלוגתא דמתניתין דר"מ וחכמים בהאי טעמא שכתב בעל המאור ז"ל. ונקטינן מיהו דשיטת בעל המאור בפלוגתא דר"י וחכמים בשעת ביעורו או שלא בשעת ביעורו היינו כפרש"י וכמ"ש לעיל בחידושינו בכמה דוכתי ודו"ק:

שם ר"א ב"ר צדוק אומר תרומה מלפני השבת. וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל דקי"ל כר"א ב"ר צדוק דקאי כר"א איש ברתותא דלעיל בפ"ק דף י"ד שכן הלכה כמותו וכבר האריך הר"ן ז"ל בפ"ק בישוב שיטת הרי"ף והב"י בא"ח סימן תמ"ד תמה על לשון הר"ן שכתב דעיקר כוונת הרי"ף היינו לענין תרומה ואין דרך הרי"ף להביא בפסקיו דבר שאין נוהג בזמן הזה ע"ש באריכות ולע"ד לא ידענא מאי קשיא ליה להב"י דודאי נפקא מיניה בזמן הזה לענין חלה שכתב הרי"ף ז"ל לעיל אמתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה דבחלת ח"ל האידנא יהבינן לכהן קטן וא"כ שפיר איצטריך לאשמעינן דבע"פ שחל להיות בשבת ואשתייר חלה מע"ש דליכא כהן קטן צריך לבער בע"ש ולא אמרינן שימתין מלבערו שמא ימצא כהן קטן או גדול שטבל לקריו ואם לא ימצא יוכל לבערו למחר להשליכו לאיבוד משו"ה כתב הרי"ף דאפ"ה צריך לבער מע"ש והיינו כר"א ב"ר צדוק דקאי כר"א איש ברתותא כנ"ל ועיין בק"א: