ר"ן על הרי"ף/פסחים/פרק י

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | רשב"ם | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | הרמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף יט עמוד א

ערבי פסחים סמוך למנחה. מנחה קטנה דהיינו ט' שעות ומחצה וסמוך לה היינו חצי שעה דהיינו בסוף שעה תשיעית כדתנן תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה וסמוך לה כחצי שעה קודם:

לא יאכל אדם:    כלומר לא יתחיל לאכול ומפרש בגמרא דהיינו טעמא כי היכי דלא ליתי למיכליה למצה אכילה גסה כלומר שלא יוכל לבלוע אותה אלא בקושי וכי האי גונא לא יצא בה ידי חובתו דלא מיקריא אכילה וכדאמרי' (ביבמות) שהאוכל תרומה אכילה גסה אינו חייב בו משום אוכל אלא משום מזיק:

לא יאכל עד שיסב:    כדרך בן חורין זכר לחירות:

לא יפחתו:    גבאי צדקה המפרנסים את העניים כדתנן אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום אלמא לישנא דלא יפחתו אגבאי צדקה קאי:

מארבעה כוסות של יין:    תקנו חכמים לארבע ברכות ארבעה כוסות כדי שתהא כל אחת על כוס אחד ובירושלמי משמע כנגד ארבע גאולות הכתובים בפרשה ועוד אמרו כנגד ארבעה כוסות התרעלה שעתיד הקב"ה להשקות את העובדי כוכבים ונראה שלפיכך נהגו לומר בכוס רביעי קודם ההלל שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך:

גמ' כדי שיכנס לשבת כשהוא בתאוה:    כדי שיהיה קדוש וסעודת שבת חביב עליו:

רבי יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך:    מתחיל לאכול עד שתחשך:

ובערבי שבתות ובערבי ימים טובים היכא

דף יט עמוד ב

דאתחיל לה מקמי תשע וכו' זה שכתב הרב ז"ל דאתחיל ליה מקמי ט' לערבי פסחים נצרכה דאילו לשאר ימים טובים לא אצטריך למנקט מקמי תשע דהא קי"ל כר' יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך אלא משום דאף ערבי פסחים בכלל יו"ט נקטה הכי ומיהו אף בערב הפסח נמי אם התחיל לאחר ט' אע"פ שעשה באיסור כך דינו לענין הפסקה שפורס מפה ומקדש:

דתניא מפסיקין לשבתות דברי ר' יהודה:    כלומר מפסיקין מלאכול ומברכין ברכת המזון והכי איתמר לקמן בהדיא אבל עקירת השולחן לא מעלה ולא מוריד ומאי דאמרינן בגמרא עקירת השלחן בהדי הפסקה לאו דוקא אלא לפי שהיה דרכן לאכול על גבי שלחנות קטנות ולסלק אותן מלפניהן אחר אכילה קרי ליה להפסק אכילה עקירת שולחן:

רצונך נפסיק ונחוש לדברי רבי יהודה חברנו:    שהיה אומר מפסיקים לשבתות ומיהא שמעינן דהפסקת אכילה קאמרי ולאו עקירת שולחן דהא ר' יהודה דפסיק ורשב"ג היה אומר להפסיק לכבודו ואי אפשר שעקרו השלחן שהרי עדיין היה רבי יוסי אוכל אלא ודאי הפסקת אכילה קאמרי:

אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש:    וא"ת ושמואל דאמר כמאן י"ל רבנן הכי קאמרי והיינו ברייתא דקתני פורס מפה ומקדש כמו שנפרש אותה בסמוך בס"ד וכן אמר בירושל' אבל חכמים אומרים פורס מפה ומקדש:

ואח"כ שרי המוציא ומברך ברכת המזון:    לשון הרב אלפסי ז"ל הוא והקשה הר"ז הלוי ז"ל עליו אם איתא דשרי המוציא אף ברכת המזון נמי הוה צריך מקמי דשרי ליה שלא מצינו בהמ"ז אחת לב' ברכות של המוציא וכיון שאינו צריך ברכה למפרע אלמא לקבעיה הדר ולא צריך לברוכי המוציא ולאו קושיא היא דהא איכא נמלך דמברך על כל כוס וכוס לכתחלה כדאיתא לקמן (דף קג ב) ואינו נראה שיהא מברך ברכה למפרע אלא אחר כולן ובפת נמי הכי איתא לדינא דנמלך דאמרינן התם בפ' כל הבשר (דף קז ב) השמש מברך על כל כוס וכוס ועל כל פרוסה ופרוסה ותניא אידך מברך על כל כוס וכוס אבל לא על כל פרוסה ופרוסה ומשני הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב אלמא דדינא דנמלך אפילו בפת איתיה ולא מסתבר דמברך על כל פרוסה ופרוסה ברכה למפרע:

תנ"ה ושוין שאין מביאין את השולחן אא"כ קדש:    פי' הר"ז הלוי ז"ל דבערב הפסח קאמר דאפי' ר' יוסי מודה משום חיובא דמצה דלא יאכל עד שתחשך ולא נהירא דמדקאמר אא"כ קדש משמע דלא יביא את השולחן בזמן קדוש קאמר אלא הכי פירושא שאע"פ שמיקל ר' יוסי ואומר אוכל והולך עד שתחשך מודה הוא שאין מביאין את השולחן משחשיכה אא"כ קדש:

ואם הביא פורס מפה ומקדש:    הך סיפא דברייתא לאו אשוין קא מהדר דהא ר' יוסי לא מודה בהכי דאין מפסיקין כלל קאמר אלא תנא דהך ברייתא הוא דאמר הכי וכיון דאפי' רבי יוסי מודה דאין מביאין את השולחן משחשיכה אא"כ קדש אם הביא מבעוד יום אע"פ שאינו חייב להפסיק לגמרי פורס מפה ומקדש:

ידי קדוש יצאו:    דלא בעי רב קדוש במקום סעודה:

ידי יין לא יצאו:    שאם יש להם יין לשתות בביתם חייבין לברך בפה"ג שאינן פטורין בברכת היין של שתיית הכוס ששתו בבהכ"נ דאע"ג דתנן (ברכות דף מב א) בירך על היין שלפני המזון פטר היין שלאחר המזון ומוקמינן לה התם בברכות (דף מב ב) בשבתות וימים טובים שאדם קובע סעודתו על היין הכא כיון שנעקרו ממקומן ה"ל היסח הדעת וצריך לברך:

אף ידי קדוש לא יצאו:    דס"ל לשמואל דאין קדוש אלא במקום סעודה וכתב רב אחא ז"ל דטעמיה מדכתיב וקראת לשבת עונג במקום קריאה שם תהא עונג:

לאפוקי אורחים ידי חובתן דאכלו ושתו בבי כנישתא:    שאע"פ שאמרו (מגילה כח א) בבתי כנסיות שאין אוכלין בהן ואין שותין בהן אפשר

דף כ עמוד א

דאורחין מותרין שמצות הרבים היא שאוכלין שם מקופה של צדקה של בני העיר. אי נמי דאכלי בבי כנשתא לאו דוקא אלא בחדרים הסמוכים לה ושומעין קדוש משם שהוא קביעות סעודתן ואנו עכשיו אף על גב דלא אכלי אורחין בבי כנשתא ונקטינן דאין קדוש אלא במקום סעודה אפילו הכי נקטינן לקדושי בבי כנישתא דכיון דמעיקרא אתקון משום אורחים אמרינן ליה שתקנות חכמים קבועות הן כדאשכחינן במעין שבע דמערב שבת (שבת דף כד ב) דאתקון משום עם שבשדות הבאים באחרונה ואפילו היכא דליתא לההיא טעמא כגון דאיתנהו כולהו בבי כנשתא אמרינן ליה דכיון דאתקן אתקן:

סבור מיניה הני מילי:    דאין קידוש אלא במקום סעודה אלא מבית לבית אם קדש בבית זה וסעד בבית אחר דומיא דקידוש בבית הכנסת דאפלגו ביה רב ושמואל:

אבל מפינה לפינה:    באותו בית:

ואפילו מארעא לאגרא הוה מקדש:    ואע"ג דליכא למיפשט מהא מפינה לפינה אפ"ה כיון דמבית לבית לאו דוקא אלמא אין הקביעות תלוי בבית אלא במקום סעודה ומעתה אפילו מפינה לפינה מיהו איכא למאן דאמר דהני מילי היכא דלא חזו ליה דוכתא דקדיש ביה אבל חזו ליה דוכתא דקדיש ביה לא צריך ומדמו ליה לשתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד דתנן בפרק שלשה שאכלו (דף נ א) דמזמנין כאחד:

בי מר:    רבה ומדאמרינן לעיל דלשמואל דאמר אין קדוש אלא במקום סעודה דקידושא בבי כנישתא לא מהני אלא לאורחים שמעינן שהמקדש בבית זו ובשעת קדוש דעתו לאכול בבית אחר לא יצא אע"ג דבירושלמי בפרק כיצד לא משמע הכי דגרסי' התם רבי אבא בר כהנא ורבי חייא בר אשי בשם רב אמרי צריך אדם לפסול סוכתו מבעוד יום ר' יהושע בן לוי אמר צריך אדם לקדש בתוך ביתו ר' יעקב בר אחא בשם שמואל אמר קדש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר צריך לקדש רבי חנינא בשם ר' אושעיא אמר מי שסוכתו עריבה עליו מקדש ליל יו"ט האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו אמר רבי אבין לא פליגין דמר רבי אושעיא (בשלא) היה דעתו לאכול בבית אחר כלומר שתחלה כשקדש בבית זה היה דעתו לאכול בסוכתו דמר שמואל [כשלא] היה דעתו לאכול בבית אחר משמע מיהא דכי אמר שמואל אין קדוש אלא במקום סעודה דוקא כשהיה דעתו מתחלה לאכול בבית שקדש ונמלך אבל כשהיה בדעתו מתחלה לאכול בבית אחר לא ולפום סוגיין לא משמע הכי וכדכתיבנא ואיכא מ"ד דכי איתמר בירושלמי דהיכא שהיה דעתו מתחלה לאכול במקום אחר מהני ה"מ מבית לסוכה דהוה ליה כמארעא לאגרא ומפינה לפינה דלא הוי שנוי כולי האי וכי משמע מגמ' דילן דלא מהני ה"מ מבית לבית ולא נהירא דכיון דלענין קדוש דיניה מפינה לפינה כמבית לבית ליכא לאפלוגי בינייהו ותו דבשלמא מארעא לאגרא חזו אהדדי אבל בסוכה מי לא עסקינן דביתו כאן וסוכתו במקום אחר דהוה ליה מבית לבית אלא ודאי דירושלמי פליגא ואנן כגמרא דידן נקטינן:

ושמעינן תו מעובדא דאביי ורבה דלא תימא כי אמר שמואל אין קדוש אלא במקום סעודה ה"מ דוקא כשסועד במקום אחר אבל כשאינו סועד כלל ידי קדוש יצא דליתא אלא כל שלא אכל לא יצא ידי קדוש כלל ובגמ' נמי משמע דמי שקדש בבית אחר אע"פ שדעתו בשעת קדוש לאכול שם כיון שלאחר כך לא אכל לא מיקרי קדוש במקום סעודה וצריך לחזור לקדש:

אבל מברך הטוב והמטיב:    מוכח בפ' הרואה (דף נט ב) דה"מ בדאיכא אחרינא בהדיה אבל ליכא אחריני בהדיה מברך שהחיינו וכתב הראב"ד ז"ל דהוא הדין נמי בשנוי הפת מברך הטוב והמטיב אבל חכמי הצרפתים אומרים דלא מברכין על שנוי פת הטוב והמטיב דאורחייהו דאינשי למיכל מיניה מתרי מיני וכי בריך מעיקרא יהיב דעתיה אכולהו מינייהו אבל יין לפי שאין דרך לשתות בסעודה אחת משני מינין מברכין הטוב והמטיב ויש מי שכתב דבעינן שיהא האחרון יותר משובח הא לאו הכי אינו מברך הטוב והמטיב והרב בעל העיטור כתב דמסתברא דעל רוב היין שבא לו מברך הטוב והמטיב ולאו משום חשיבותא דאטו אי גריע מי מברך דיין האמת כדאקשינן בסנהדרין (דף מב א) אמאי דאמרינן דליברך בתוספת דלבנה הטוב והמטיב ומהדרינן כי חסרה מי מברך דיין האמת אלא ודאי על רבוי היין הוא מברך ותו דגרסינן בירושלמי על כל חבית וחבית שהיה פותח מברך הטוב והמטיב וכי אחרון אחרון משובח היה ותו מקמי דלשתי היכי יודע חשיבותיה אלא ודאי על רבוי היין קבעו ברכה זו והרמב"ם ז"ל כתב בפ' ד' מהלכות ברכות דשנוי יין היינו ממין אחר כגון ששותין אדום והביאו לבן ישן והביאו חדש:

אבל מפינה לפינה לא:    ואע"ג דלעיל גבי אין קדוש אלא במקום סעודה מסקינן דאפילו מפינה לפינה היינו טעמא משום דקביעות סעודה לא הוי אלא במקום סעודה ממש שאין דרך בני אדם לקבוע מקום סעודה בתוך כל הבית אבל גבי שתיית היין אין אדם מייחד מקום מיוחד בבית לשתייתו הילכך משמע דבפת ומיני דגן דאדם קובע באכילתן מקום מיוחד כל ששינהו אפילו מפינה לפינה צריך לברך ושנוי מקום דאמרינן צריך לברך היינו בין שהלך למקום אחר ולא חזר למקומו בין שהלך וחזר למקומו דהא והא שנוי מקום מיקרי וצריך לברך והכי מוכח לקמן בסמוך:

לא שנו אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן:    כתב הרב האלפסי ז"ל כגון פירות או יין פירוש אפילו פירות של שבעת המינין דומיא דיין שאין לך דבר שטעון ברכה לאחריו במקומן לדעת הרב אלפסי ז"ל אלא פת וחביץ קידרא שאדם קובע סעודתו עליהם אבל כל שאין אדם קובע סעודתו עליהם

דף כ עמוד ב

אפילו הוא משבעת המינים אינו טעון ברכה לאחריו במקומו אבל ר' שמואל ז"ל כתב בפירוש דכולהו שבעת המינים טעונים ברכה לאחריהן במקומן ואין דעתו מתחוור מסוגיית הגמרא והיינו טעמא דמפלגינן בין שאינן טעונין לטעונין דשאינן טעונין כיון שעמד והלך למקום אחר עמידתו זו היא גמר סעודתו והך סעודה סעודה אחריתי היא וצריך לברך אבל הטעונין ברכה לאחריהן במקומן הואיל ולא בירך אחריהן והלך למקום אחר לסעוד על דעת קביעות הראשונה הלך ואין צריך לברך:

מיתיבי:    לרב חסדא:

חברים שהיו מסובין וכו':    מדקתני עקרו מכלל דבדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומם עסקינן פירוש לאו מלישנא דעקרו קא דייק דהא כי האי לישנא איתמר בגמ' ביין ואע"פ שאין טעון ברכה לאחריו במקומו לדעת הרב אלפסי ז"ל אלא דייק לה מדקתני כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע בשלמא בדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן ניחא לפי שכשהוא יוצא ממקומו הרי הוא עוקר ממקומו ומשום הכי צריך לברך דאע"ג דתנן בפרק אלו דברים (דף נג ב) שמי שאכל ושכח ולא בירך יחזור למקומו ויברך הני מילי בשוכח אבל לכתחלה קודם שיעקור ממקומו צריך לברך ומש"ה ניחא אבל אי בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן עסקינן אמאי טעונין ברכה למפרע והרי אין לך עקירות שהוא סלוק יותר מנמלך ונמלך קובע ברכה לפניו אבל לא לאחריו כמו שכתבתי (לעיל יט: ד"ה ואח"כ) :

וטעמא דהניחו שם זקן:    כלומר שכיון שנשאר שם לא נעקר הקביעות אבל לא הניחו שם וכו' וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה ומהא משמע דאפילו חזר למקומו הראשון שנוי מקום מיקרי:

אמר רב נחמן בר יצחק מאן תנא עקירות ר' יהודה:    כלומר מאן תנא להך ברייתא דקתני אפילו בדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן אם לא הניחו שם זקן או חולה:

וקא אמרי רבוותא דהלכתא כרב ששת וכו':    והיכא ששכח ויצא ולא בירך נראים הדברים דלאחר שיחזור יברך למפרע עד שלא יחזור ויאכל ואחר כך יברך לכתחלה וכן דעת הרמב"ן ז"ל והרא"ה תלמידו ז"ל:

כוס ראשון אומר עליו קדוש היום והשני אומר עליו ברכת המזון דברי ר' יהודה:    ור' יהודה לטעמיה דאמר (דף ק א) מפסיקין לשבתות והפסקה זו היינו ברכת המזון וכמו שכתבתי למעלה ולפיכך קודם לה קדוש היום כמו שהוא גרם לה כדאמרינן ביין שהוא גורם לקדוש שתאמר:

ר' יוסי אומר אוכלין ושותין עד שתחשך:    ר' יוסי לטעמיה דאמר אין מפסיקין וה"ה דשרי ר' יוסי אפילו משתחשך אלא משום דר' יהודה מצריך להפסיק משקדש היום והיינו קודם צאת הכוכבי' דבין השמשות מיקרי קדוש היום כדמוכח בפ"ק דברכות (ד' ב ב) נקט ר' יוסי עד שתחשך וה"ה לאחר מכן והיינו דקאמר כוס ראשון וכו' כלומר אם גמרו ואם לאו אוכלין ושותין עד שיגמרו:

כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון והשני אומר עליו קידוש היום:    ואע"פ שאינו אוכל כלל לאחר קידוש היום כיון שגמרו שם סעודתם מקום סעודה מיקרי:

דקדושא ואבדלתא חדא מילתא היא:    דתרוייהו עיולי יומא נינהו אבל ברכת המזון וקידושא תרתי מילי נינהו דברכת המזון למפרע על מזונו וקדושה להבא עיולי יומא הוא:

רב אמר יקנ"ה:    סבירא ליה דקידוש היום ברישא דעדיפא מהבדלה אי נמי דכי מבדיל ברישא מחזי דתהוי קדושת היום עליה כמשאוי ולפיכך יין קודם לקידוש דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ואחר הקדוש נר והבדלה כשאר מוצאי שבת:

ושמואל אמר ינה"ק:    דס"ל דהבדלה קודמת לקדוש כמלך שיוצא דהיינו שבת ואפרכוס נכנס דהיינו י"ט מלוין את המלך ואחר כך יוצאין לקראת האפרכוס:

אביי אמר יקזנ"ה ורבא אמר יקנה"ז אביי ורבא ס"ל כדרב ובזמן הוא דפליגי אביי אמר יקזנ"ה דס"ל דכי היכי דבשאר ימים טובים אומר זמן אחר קדוש הכא נמי לא שנא בתר קדוש אמרינן ליה ורבא ס"ל דמה מצינו בכ"מ זמן בסוף הכא נמי אומר זמן בסוף ואיכא לעיוני אמאי לא מברכין משבת ליו"ט אבשמים כשאר מוצ"ש ואיכא מ"ד דהיינו טעמא גזירה שמא יקטום וליתא דאמאי נגזור בתלוש שמא יקטום טפי ממחובר דקי"ל (סוכה דף לז ב) הדס במחובר מותר להריח בו ולא חיישינן להכי ותו כי קטים בתלוש מאי הוי דהא ריחני כאוכלין דמו שאין בהם משום תקון כלי וכדאמרינן

דף כא עמוד א

בפ' המביא במסכת י"ט (לג ב) כי הוינא בי רב הוה מפשח ויהיב לן אלוותא אלוותא ואע"ג דחזו לקתא דנגרי וחציני אלא היינו טעמא דמשבת לחול שיצא ממנוחה שלימה לעמל גדול צריך הנחת נפש בבשמים אבל משבת ליו"ט הרי יש ביו"ט ג"כ קצת מנוחה ומיו"ט לחול גם כן אינו יוצא ממנוחה גמורה שהרי טרח באוכל נפש ולפיכך אין מברכין על הבשמים בשניהם:

אייתו לקמייהו מאור ובשמים:    מוצאי שבת היה:

נר ומזון בשמים והבדלה:    בברכות פ' אלו דברים (דף נא ב) איתא להך מתניתין במי שיושב ואוכל בערב וחשך עליו היום ואין לו אלא כוס אחד ופליגי בסדר ברכות כיצד סודרן:

על המזון שבתחלה:    דכיון דגמר סעודתיה איחייב ביה ואין מעבירין על המצות:

קאי עלייהו:    משמש עליהם והוא עומד עליהם מתרגם והוא משמש עילויהון:

בירך אכסא קמא:    בורא פה"ג:

ואכסא דברכתא:    לאחר ברכת המזון בירך בורא פרי הגפן כמו שאנו עושים:

נמלך אנא:    על כל כוס וכוס אני נמלך שלא הייתי סבור לשתותו והרי הוא כתחלת שתיה:

כתלמידי דרב:    מסקינן בהאי עובדא דמייתינן דברכת המזון הויא הפסקה:

איתסר לכו למשתי:    פירש הרב אלפסי ז"ל דהא דאמר איתסר לכו למשתי בלא ברכה וכיון דמכי אמרו הבו ונבריך איתסר להו למשתי כל שכן לאחר ברכת המזון צריכין לברך בורא פרי הגפן ואחרים כתבו דכי איתמר איתסר לכו למשתי משום קביעות ברכת המזון קאמר שאסורין לשתות אפילו בברכה עד שיברכו והארכתי בזה בחדושים:

דהא י"ט אחר השבת קאמר רב יקנ"ה והנה הברכה אינה מפסקת:    כלומר שאין הבדלה מפסקת בין בורא פרי הגפן לשתיה ומכולהו קידושי לא מייתי ראיה שאין הקידוש מפסיק בין בורא פרי הגפן לשתיה דהא פשיטא ליה דכחדא ברכה היא אבל מיקנ"ה דאיכא הבדלה דהיא מילתא אחריתא מקשי ואההיא גופא מהדרי' דכחדא ברכה דמיין:

התם עקר דעתיה ממשתיא:    ואע"ג דכסא בידיה דדעתיה למשתי אפילו הכי כל ברכת המזון עקירות וסלוק היא למה שלפניו:

כי מטי לאבדולי קם שמעיה ואדליק אבוקה משרגא:    בגמ' מוכח דלאו אהאי עובדא דאמימר ומר זוטרא ורב אשי קיימא אלא אעובדא אחרינא דמייתי בגמרא לעיל מהא עובדא דר' יעקב בר אבא דעל לבי רבא:

לא סבר לה מר דאבוקה להבדלה מצוה מן המובחר:    משום דמברכינן בורא מאורי האש בלשון רבוי לפי שהרבה מאורות יש באור כדאיתא בברכות (דף נב ב) והיינו דעדיפא אבוקה מפני שניכרין בה:

והמוסיף לא יוסיף על שבע:    דשבע הבדלות אשכחן בתורה ותו לא כדאיתא בגמ':

בין יום השביעי לששת ימי המעש' מעין חתימה הוא:    ומכאן דקדקו בתוספות שאין לומר באתה חוננתנו בין יום השביעי לששת ימי המעשה אלא בין קדש לחול בין אור לחשך בין ישראל לעמים דהא מוכח הכא דלא אמרינן בין יום השביעי לששת ימי המעשה אלא משום דבעי למימר מעין חתימה סמוך לחתימה ובאתה חוננתנו לא הוי מעין חתימה שהרי חותמין בחונן הדעת הילכך יו"ט שחל להיות אחר השבת דבעינן למימר סמוך לחתימה בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת משמע דלא בעי למימר בין יום השביעי לששת ימי המעשה דהא לאו מעין חתימה הוא וליכא למימר דסדר הבדלות הוא מונה כדאמרינן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת כדאמר בפ"ק דחולין (דף כו ב) דהתם מעין חתימה הוא שאף היא הבדלה בין קדש לחול אע"פ שאינו קדש לעצמו אבל כאן אינו מעין חתימה וכבר קבעו במקומו בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת אבל עכשיו נהגו לאומרו ואפשר דהיינו טעמא משום דלא פסיקא לן אי קי"ל כמ"ד מעין פתיחה אע"פ שהרב אלפסי ז"ל פסק כשמואל אי נמי דמ"ד מעין חתימה אף מעין חתימה קאמר והוא הדין מעין פתיחה ואף על פי שלא מתוך יום השביעי הוא חותם שאני הכא דלא אפשר:

הוה אמרינן בין קדש לחול ואפכינן סילתי:    העצים שעל האור ופירש"י ז"ל במסכת שבת (דף קנ ב) דלהיכרא בעלמא היו אומרים כן כדי ללוות את המלך ועושין מלאכה ואח"כ מברכין על הכוס ברכה גמורה דהבדלה כ"ש דאי אבדיל בתפלה מותר לעשות צרכיו וחוזר ומבדיל על הכוס כך פרש"י ז"ל שם נראה מדבריו שהוא מפרשה בלא שם שאינו אומר אלא המבדיל בין קדש לחול ומיד מותר בעשיית צרכיו אבל אינו מותר באכילה ושתיה אבל ממש"כ הרב אלפסי כאן ובפ' שואל נראה שהוא מפרשה בשם ומלכות ועל הכוס ואפי' לענין היתר אכילה ולמימר דסגי בחדא אי לאו משום מנהגא ולא נהירא דהא רב אשי לענין היתר (אכילה) [מלאכה] בלחוד אמרה דלענין היתר מלאכה בכל דהו סגי לן ומוכח נמי בהדיא בפ' שואל דהא דרב אשי בשדה ובלא כוס לפיכך דברי רש"י ז"ל עיקר:

אומר הבדלות במוצאי שבת וכו':    שמקדש חמור

דף כא עמוד ב

לקדש קל אומר הבדלה אבל לא ממוצאי יו"ט לשבת דהוי מקדש קל לחמור:

פוק חזי אי נגה יומא:    כלומר אם לילה הוא לגמרי כדאמרינן בריש מכילתא (דף ג א) באתריה דרב הונא קרו נגהי ומסתפקי אי מטא אכתי זמניה דיכלי למיקבעיה ואמר להו לא צריכיתו שבת היא דקבעה אנפשה כלומר אין אתם צריכין להמתין שלא לקבוע היום עד שחשכה דשבת קבעה אנפשה כשיקדש היום אתם יכולין לקובעה ולקדש כיון שהוא בין השמשות דהכי אמר רב כשם ששבת קובעת למעשר כך קובעת לקדוש היום כלומר שכשם שהשבת קובעת למעשר מבעוד יום כדתנן ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי משום דכיון דאסור לאכול מן הטבל אפי' עראי בשבת חשיב כמתקן כך שבת קובעת לקדוש כלומר שיכול לקדש כיון שהוא בין השמשות וסבור מינה כשם שקובעת לקדוש כך קובעת להבדלה ולא למימרא שתהא קובעת הבדלה דומיא דקדוש מבעוד יום דאפוקי יומא מאחרינן ליה אלא שבקדוש אמרינן תרתי אמרי' קובעת ואמרינן מבעוד יום כמעשר וגבי הבדלה לא אמרינן שתהא קובעת לגמרי כקדוש ואפילו מבעוד יום אלא שהיא קובעת שצריך להפסיק בשבילה כשם שצריך להפסיק בשביל קדוש ומסקינן דאינה קובעת להפסקה כלל זו היא שיטתו של הרב אלפסי והר"ז הלוי ז"ל הקשה עליו שהרי שבת אינה קובעת למעשר אלא משתחשך דתנן (ביצה דף לה א) חשכה בליל שבת רבי אליעזר אומר יגמור ר' יהושע אומר לא יגמור ולאו קושיא היא דחשכה ודאי לאו דוקא דהא אמרינן התם המעביר פירות ממקום למקום וקדש עליו היום אמר ר' יהודה הלל עצמו אוסר וקדש היינו בין השמשות כדמוכח בריש ברכות (דף ב ב) אלא ודאי חשכה לאו דוקא ודכוותה הא דתנן (שבת דף יט ב) משלשלין את הפסח לתוך התנור עם חשכה אין נותנין פת לתוך התנור עם חשכה ופי' חשכה בכולן שקיעת חמה כדתנן וכולן בית הלל מתירין עם השמש וחשכה בליל שבת נמי דכותה וכן בדין שהרי מה שהשבת קובעת למעשר משום דכתיב בה עונג ובודאי שעונג שבת קודם חשיכה הוא כדתניא בפ"ק דברכות (דף ב ב) משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות והיינו קודם צאת הכוכבים כדמוכח התם ויש לרבינו שמואל ז"ל דרך אחרת בשמועה זו וכתבתיה בחידושי בס"ד:

רבנן דבי רב אשי לא קפדי אמיא:    ודוקא קמי אבדלתא אבל קמי קדושא אפי' מיא לא:

מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל היום כולו:    תרי לישני נינהו בגמ' חד לישנא דגמ' דהיינו הך לישנא דרבא ואידך דמרימר דאמרי' בגמרא מרימר מתני הכי דבחד גרסינן כל היום כולו ובאידך גרסי' כל השבת כולה ובודאי דכלישנא דגמרא דהיינו לישנא דרבא קי"ל אלא שבנוסחאות שלנו איכא בלישנא דרבא כל השבת כולה ובלישנא דמרימר כל היום כולו ולפיכך נקטינן דמבדיל והולך כל השבת כלישנא דרבא ומיהו דוקא עד רביעי בשבת דבגמרא בעי ועד כמה ומהדרין עד ד' בשבת כדאמרינן (גיטין דף עז א) לענין גיטין דחד בשבא ותרי בשבא ותלתא בשבא בתר שבא ארבעה וחמשה ומעלי שבתא קמי שבתא אבל הרב אלפסי ז"ל גורס בלישנא דרבא מבדיל והולך כל היום כולו ולפיכך כשחל תשעה באב במוצאי שבת אין מבדילין כלל אבל בעל הלכות גדולות כתב שאע"פ שהבדלה אין לה תשלומין אלא כל היום כיון שאי אפשר להבדיל במוצאי שבת מבדיל במוצאי ט' באב והקשו עליו דכיון דנקטינן דאינו מבדיל אלא כל היום כולו נמצא שאין לה תשלומין כלל

דף כב עמוד א

דכיון שיום אחר הלילה כל יומא מוצאי שבת הוא ואפשר לומר לדעתו ז"ל שלפי שעשאוהו כפושע ומזיד כיון שלא הבדיל כל היום כולו לא נתנו לו תשלומין כדאמרינן בפ' תפלת השחר (דף כו א) דמי ששכח ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים אפי' הכי אם הזיד ולא התפלל אין לו תשלומין וכאן אפילו שכח דשוכח מזיד הוא כיון שעבר יום אחד ולא נזכר אבל היכא דלא אפשר כגון בתשעה באב סמכינן אלישנא דאמימר דאמר מבדיל והולך כל השבת כולה ומיהו הרמב"ן ז"ל כתב בספר תורת האדם דאפילו למאן דאמר מבדיל והולך כל השבת כולה הבדלה של מוצאי תשעה באב אינה צריכה תשלומין שלא נתחייב אותו מוצאי שבת בהבדלה על הכוס דהא אמרינן בפ' אין עומדין (ד' לג א) בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס חזרו והענו קבעוה בתפלה והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס וכיון שהבדלה על הכוס מטולטלת היא בין עניות לעשירות אין לך עניות גדולה מתשעה באב שכל ישראל עניים מרודים הילכך לא מחייב' בתשלומין:

ובת טוות:    לן בתענית ולשון ארמי הוא בדניאל:

ש"מ תלת:    שלשה דברים בסדר הבדלה ואע"ג דשמעינן מינה דמבדילין על חמר מדינה אע"פ שאינו יין לא קא חשיב ליה דלא איירי אלא בסדר הבדלה אי נמי מילתא דפשיטא היא דכיון דאין יין בעיר טוב לו שיבדיל על השכר משיאכל בלא הבדלה ומדאמרי' דאמימר בת טוות שמעינן דאע"ג דמקדשין על הפת כדאיתא בסמוך אין מבדילין עליו וטעמא דמילתא דכיון דאין קדוש אלא במקום סעודה פת מענינא דקדוש הוא אבל אינו מענין הבדלה והכי נמי משמע מדאמר בברכות (דף לג א) דכשהענו אמרו שהמבדיל בתפלה אין צריך שיבדיל על הכוס ואם איתא אכתי אמאי לא מבדיל על הפת אלא ש"מ דהבדלה על הפת ליתא כלל:

זכרהו על היין:    בכניסתו דמסתמא הכי קאמר קרא לקדשו בכניסתו:

אין לי אלא בלילה ביום מנין:    משמע ליה דהך דרשא אסמכתא בעלמא היא דאי קידושא דיממא דאורייתא היכי לא אמרינן ביה אלא בורא פרי הגפן ותו לא והלא ברכה זו ברכת הנהנין היא ולאו מעין קידושא היא אלא קידושא דאוריית' בלילה היא דהוי בכניסתו אלא משום דכבוד יום עדיף מכבוד לילה ראו חכמים לעשות ביום זכר לקידוש והיינו בורא פרי הגפן ותו לא שהוא התחלת קידוש של לילה ועוד שלפי שאין אומרים שירה אלא על היין כיון שמברכין על היין תחלה שלא כדרך שאר הסעודות הוי כעין שבח ושירה לקדושתו של יום ומשום דלא הוי אלא מדרבנן לא ראו להאריך בו יותר כדי שלא להשוותו לקידושא של לילה וקראוהו קידושא רבא לכנוי לפי שאינו עיקר כקידוש של לילה וזוטר שיעוריה כדקרינן לסומא סגי נהור ומ"מ כיון דתקנוהו רבנן כעין קידוש אפשר שאף ביום אסור לטעום קודם שיקדש ואפשר שצריך ג"כ שיהא במקום סעודה כקידוש של לילה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפכ"ט מהלכות שבת אבל הראב"ד ז"ל השיגו ואמר דכיון דהאי קידושא מדרבנן בעלמא הוא מותר לטעום קודם שיקדש ולא אסרו אלא לקידוש של לילה:

ואגיד ביה:    האריך בו לדעת אם יסרהב אחד מהם לשתות ובכך יבין שבורא פרי הגפן רגילין לומר ותו לא שאם לא כן היה אומר להם קידוש גדול של לילה כמנהגם:

חזייה לההוא סבא דהוה גחין ושתי:    מהא משמע דהאי דנהיגי דרמו מכסא דברכתא לכל כוס וכוס לאו חיובא היא דהא סבא לא נטר להכי משום דנהיגי ביה יקרא עד דשקיל ליה בלבד:

נטל ידיו לא יקדש:    פרש"י ז"ל לא יקדש הוא כדי שלא יסיח דעתו ויצטרך ליטול ידיו פעם שנית ודחינן ליה מדרב דהוה מקדש אריפתא ובודאי דהוה משי ידיה מעיקרא אלמא אין הקידוש מפסיק בין נטילת ידים לאכילה ואע"ג דאיכא למידחי דדוקא במקדש על הפת הוא דלא הוי הפסקה לפי שהפת לפניו ודעתו לאכול מיד לאחר קידוש אבל כי מקדש אחמרא הוי הפסק אפילו הכי כיון דתלמודא לא דחי הכי אנן לא מפלגינן בינייהו ומיהו לכתחלה מקדשין ואח"כ נוטלין כב"ה דאמרינן בפרק אלו דברים (דף נב ב) דתכף לנטילת ידים סעודה ותמהני אם איתא דלא מפלגינן בין מקדש אריפתא למקדש אחמרא רב היכי עבר אדב"ה והוי משי ידיה מעיקרא ואפשר דמשום חביבותא דריפתא הוה עביד הכי אע"ג דלא מקיים מצות נטילה מן המובחר ומיהו מינה ילפינן דאע"ג דמקדש אחמרא לית ליה לממשא ידיה עד בתר קידוש כב"ה מיהו אי משא ידיה מעיקרא שפיר מצי לקדושי ולא הוי היסח הדעת זהו תורף פירושו ז"ל והר"ז הלוי ז"ל פירש דרב לטעמיה (דף קו ב) דאמר טעם אינו מקדש ואף זה שנטל ידיו גלה בדעתו שקפץ לאכילה וזלזל בקדוש היום והוה ליה כאילו טעם ולא יקדש הוא אבל אחרים מקדשין לו ודחה ר' יצחק להא שמעתא דכיון דאפשר לקדושי אריפתא אין זה זלזול בקידוש היום ומקדש על איזה מהם שירצה וכל שכן אנן השתא דקי"ל טעם מקדש טעם מבדיל לא חיישינן להא דרב ברונא כל עיקר אבל מדברי הרב אלפסי ז"ל נראה שהוא מפרש כך נטל ידיו לא יקדש משום דכיון דאין נוטלין ידים לפירות גלי אדעתיה דחביבא ליה ריפתא וסבירא ליה לרב ברונא דאין מקדשין על הפת הילכך לא יקדש כלל שעל הפת א"א ואי מקדש אחמרא נמצא מקדש על שאינו חביב הלכך לא יקדש אבל אחרים מקדשין על היין ואסיקנא דליתא דהא רב כל אימת דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא דאלמא בחביבות תליא מלתא וכל אימת דחביבא ליה חמרא מקדש אחמרא הילכך נקטינן דמקדשין אריפתא ומיהו אכתי נפיק לן מדרב ברונא דנטל ידיו לא יקדש אלא על הפת דממרימר מיהא שמעינן דמכי משא ידיה גלי אדעתיה דריפתא חביבא ליה ומיהא לא אתותב זו היא דעתי בדברי הרב אלפסי ז"ל וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ט מהלכות שבת וראיתי לאחרים שלא פירשו כן:

אין מקדשין אלא

דף כב עמוד ב

על היין. לאו למעוטי ריפתא אלא למעוטי שיכרא:

אבל קבע עילויה לית לן בה:    אשיכרא קאמרי אבל אמיא אפי' קבע עילויה לאו כלום הוא והיינו לישנא דקאמר קבע עילויה ולא אמר קבע עילוייהו ושיכרא נמי דמעלי כי קבע סעודתיה עילויה דוקא לענין ברכת המזון אבל לענין קידוש אפילו קבע סעודתיה עילויה אי נמי הוי חמר מדינה אין מקדשין עליו דהא אמרינן בפרק המוכר פירות (דף צז א) שאין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח דקידוש אפשר בפת אבל בהבדלה וברכת המזון שאי אפשר בפת התירו בהבדלה כל היכא דהוי חמר מדינה ובברכת המזון כל היכא דקבע סעודתיה עילויה:

אם טעם מלא לוגמיו יצא:    מלא לוגמיו דקאמרינן הכא לאו דוקא אלא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה מלא לוגמיו דאילו מלא לוגמיו ממש הוי טפי מרביעית מדאמרי' בפ' בתרא דיומא (דף פ א) כמה ישתה ויהא חייב בש"א כדי רביעית ובה"א מלא לוגמיו ומפרש ליה דלא מלא לוגמיו ממש קאמר אלא כל שאילו מסלקו לצד אחד ויראה מלא לוגמיו ומקשינן דא"כ הוה ליה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה משמע דאי הוה סבירא לן מלא לוגמיו ממש ניחא דהוה ליה מחומרי ב"ש ומקולי ב"ה אלמא מלא לוגמיו הוי יותר מרביעית אלא ודאי כי אמרינן הכא מלא לוגמיו היינו שיסלקנו לצד אחד ויראה מלא לוגמיו ומיהו כי אמרינן האי שיעורא ה"מ לאדם בינוני דהאי שיעורא הוי בציר מרביעי' אבל לעוג מלך הבשן ודכוותיה דהויא ביה האי שיעורא טפי מרביעית ברביעית לחודיה סגי דאע"ג דלגבי יום הכפורים מסקינן התם דכל חד וחד בדידיה משערינן היינו טעמא משום דהתם ביתובי דעתא תליא מילתא וכל חד וחד בדידיה מיתב דעתיה אבל הכא דכוליה כוס ברביעית סגי אי אפשר דנבעי דנטעום מיניה יותר מרביעית אלא בכדי שיסלקנו לצד אחד או ברביעית סגי הי מינייהו דבציר טפי ומיהו הני מילי לענין קידוש אבל לענין ד' כוסות אמרינן לקמן והוא דשתי רובא דכסא הלכך בקידושא דפסחא דאית ביה תרתי קידוש והוי נמי דארבע כוסות בעינן שיטעום ממנו רובא דכסא מדין ארבע כוסות ואי רובא בציר מכדי שיסלקנו בעינן שיטעום נמי בכדי שיסלקנו מיהו ברביעית סגי וכדכתיבנא:

אין אומרים קידוש היום אלא על היין הראוי לנסך ע"ג המזבח:    שאע"פ שמברכין עליו בפה"ג אין מקדשין עליו והיינו דאמר למעוטי יין שריחו רע ומגולה אתא וליכא למימר שאין מברכין עליו בורא פרי הגפן דהא אפי' לקדושא לא איפסל אלא משום הקריבהו נא לפחתך וחמר חיורין נמי דאסיקנא בפ' המוכר פירות (דף צז ב) דאין מקדשין עליו מדכתיב אל תרא יין כי יתאדם אין ספק שמברכין עליו בורא פרי הגפן ואם תאמר כי היכי דאמרינן דלמעוטי יין שריחו רע או מגולה אתא אמאי לא אמרינן למעוטי מעושן ומבושל דפסילי לגבי מזבח כדתנן במסכת מנחות (דף פו ב) אין מביאין יין מבושל ולא מעושן ואם הביא פסול יש לומר דהא דאמרינן דאין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך ע"ג מזבח לא אמרו אלא באותו שאין ראוי לנסך מפני גריעות שבו והיינו דאמרינן (שם) גבי יין מזוג עלויי עליוה כלומר דאע"ג דאיפסיל לגבי מזבח כיון דלא איפסיל אלא מחמת שאינו משכר ולא מחמת גריעות שיש בגופו דאדרבה עלויי עליוה לא איפסיל לקדוש ויין מבושל ומעושן נמי אין פוסלין לנסכים מפני גריעותן דאדרבה העשון והבשול משביחן וכדאמרי' בבבא בתרא (דף ס ב) באמת ביין התירו מפני שמשביחו [כלומר העשון משביחו ומבושל נמי הבשול משביחו וכדתנן בפרק בתרא דתרומות אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו ור' יהודה מתיר מפני שמשביחו] והא דאפסילו לגבי נסוך אינו אלא מפני שנשתנו מברייתן ואנן דרשינן כבש ונסכים מה כבש שלא נשתנו אף נסכים שלא נשתנו כדאי' בפ"ב דבכורות (דף יז א) אבל אלו כיון שלא נשתנו לגריעותא דאדרבה השביחו בשנוייהן מקדשין עליהן אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק כ"ט מהלכות שבת שאין מקדשין על המבושל ומשמיה דרב צמח גאון ז"ל אמרו דהיינו טעמא דלא קאמר למעוטי מבושל משום דמבושל לאו מקדוש בלחוד אימעיט שאף בורא פרי הגפן אין מברכין עליו וכ"כ רש"י ז"ל ואינו כן שהרי אמרו בירושלמי בפרק ערבי פסחים יוצאין ביין מבושל והרי אמרינן על כוס ראשון קדוש היום וש"מ שמקדשין עליו ואין צריך לומר שמברכין עליו בפה"ג כמו הטעם שכתבנו ולפי זה גם כן יין שנפל לתוכו מעט דבש אע"פ שהוא פסול לגבי מזבח כיון שאינו פסול מפני גריעות שבו מקדשין עליו וראיה עוד לדבר מדאמרינן בפסחים מהו לצאת בקונדיטון מן מה דתני בר קפרא קונדיטון כיין הדא אמרה יוצאין בקונדיטון ומפרש בהגדה שקונדיטון יש בו דבש דאמרינן התם למה נמשלו דברי תורה לקונדיטון מה קונדיטון יש בו דבש ופלפלין וכבר כתב הרב הנזכר בזה שתי דעות בפרק הנזכר ולמדנו שעיקר הדבר כדברי המתיר וכן דעת הראב"ד ז"ל בהשגות:

יין מגתו:    ותירוש לא יביא דכתיב הסך נסך שכר וכו' מידי דמשכר ואם הביא כשר דעכובא לא כתיב אי נמי הסך נסך שכר לה' מ"מ וכיון דלנסכים כשר בדיעבד לגבי קידוש אפילו לכתחלה שרי דלא חמיר קדוש כנסוך:

דאמר רבא סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קדוש היום:    כלומר וכי תימא דחמור קדוש כנסוך ליתא דהא אמר וכו' אלמא מקדשין עליו [לכתחלה] דלא חמיר קדוש כנסוך:

ויין מזוג נמי:    אע"ג דלענין נסכים פסול דאינו בכלל שכר ובספרי דריש לה הכי ונסכו יין רביעית ההין יין אתה מנסך ולא המזוג לענין קדוש עלויי עליוה דהא אמר ר' יוסי בר חנינא וכו':

מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים פלוגתייהו בפרק שלשה שאכלו (דף נ ב) דרבנן סברי דמברכין איין חי בפה"ג דחשוב הוא ור' אליעזר סבר דאין מברכין עליו בפה"ג אא"כ נתן לתוכו מים ואמרינן דמודים חכמים לר"א בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים ואם תאמר והא אדרבה אמרינן התם (דף נא א) באחד מעשרה דברים שנאמרו בכוס של ברכה חי וכו' תירץ רת"ם ז"ל דחי לאו דוקא דאף מזוג ולא מזוג קרי חי והכי משמע בפרק בן סורר ומורה (דף ע א) ואחרים אמרו שצריך שיהא חי בכוס עד שיברך ברכת הארץ ואין נותנין בו מים ובברכת הארץ נותנין עליו מים ורש"י ז"ל פי' דחי דבעינן בכוס של ברכה היינו שיהא חי בכוס ואח"כ ימזגנו ואחרים פירשו דעל הכלי קאמר שיהא שלם ולא שבור ומצינו חי שפירושו שלם כדאמרינן במסכת מכות (דף טז ב) רסק ט' נמלים וא' חי ואינו נוח לי מדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (דף נא א) דחי בברכת הארץ נותן עליו מים:

גרסינן בפרק המוכר פירות (דף צז ב) חמר חווריאן מהו אמר ליה אל תרא יין כי יתאדם פירוש לענין קדוש קא מבעי ליה אי נמי לקדוש ולנסכים אבל ליכא למימר דלנסכים בלחוד קאמר ליה דאם כן הוה ליה לפרושי וכיון דפשיט ליה מאל תרא יין כי יתאדם ש"מ דחמר חווריאן פסול לקדוש ואם תאמר היכי אסיקנא דפסול הא תניא הכא בפרקין (דף קח ב) דר' יהודה אמר עד שיהא בהן טעם ומראה יין ואמר רבא מ"ט דר' יהודה דכתיב אל תרא יין כי יתאדם מכלל דפליגי רבנן עליה ומאי קא מבעיא ליה איכא למימר הלכה בעא מיניה ופשט ליה כר' יהודה אי נמי לא פליגי רבנן עליה ואע"ג דמשמיה דר' יהודה איתמר מצינו כיוצא בה: וכתב הרמב"ן ז"ל דאפילו בדיעבד אם קדש ביין לבן לא יצא דמלישנא דעד שיהא בהן מראה יין אפי' דיעבד משמע ואע"פ שאמרו בירושלמי אמר ר' ירמיה מצוה לצאת ביין אדום מ"ט אל תרא יין כי יתאדם אפילו דיעבד נמי הוא דליכא למימר דלכתחלה בלחוד הוא דקאמר דמנא תיתי אי בעי קרא כדכתיב אפילו דיעבד נמי לא ואי לא בעי קרא כדכתיב אפי' לכתחלה יהא כשר שהרי חשוב הוא ועולה על שלחן מלכים ולא אשכחן בגמרא דלענין קדוש לא יביא ואם הביא כשר:

ויין של מרתף:    פירוש יין שלא נבדק ואיכא למיחש שמא יין תוסס הוא כלומר דריחיה חלא וטעמיה חמרא דאורחיה בהכי כדאיתא התם (דף צג ב) במרתף של יין שמקבל עליו עשרה קוססות למאה ולא הוה צריך הרב אלפסי ז"ל להביא בהלכותיו יין של מרתף דהא אפילו ודאי ריחיה חלא וטעמיה חמרא מקדשין עליו כמו שהביא ז"ל בהלכותיו בסמוך אלא משום יין של צמוקים אתייה דתרוייהו סמיכי להדדי בגמ':

יין הנמכר בחנות:    דטעמיה חמרא וריחיה חלא:

הבודק את החבית:    לראות אם ריח של יין היא כדי שיהא מתקן ממנה חביות אחרות כפי מה שישתה מהן בכל יום ולא שיטול ממנה כלום אלא שאומר שהתרומה תהא בתוכה וצריך שיציין מקום בפיה או בשוליה דאי לא אלא דאמר סתמא לתוכה לא אמר כלום והכי אמרינן בהדיא במעשרות כל שלשה ימים הראשונים ודאי יין וכל מה

דף כג עמוד א

שהפריש עליה בתוך אותן ג' ימים הוי מתוקן ואת"ל בתר טעמא אזלינן (ובתר) דטעמיה עקר כלומר לאלתר אם סלק ידו הוי ריחיה חלא וטעמיה חמרא כלומר שמשהוא מתחיל להחמיץ אינו נעשה חומץ גמור בריחא וטעמא עד ג' ימים:

מכאן ואילך ספק שמא כשהפריש עליה היה כבר זה חומץ ונמצא תורם מן החומץ על היין והוי ליה ממין על שאינו מינו דלענין תרומה לכ"ע תרי מיני נינהו:

ואע"ג דפליג ר' יהושע בן לוי ואמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא ולא ידעי' כמאן מינייהו קא פשיט רב יוסף משום דמתניתין דאייתינן איכא לפרושי בפירושה אחרינא דאתיא כר' יהושע בן לוי וכדאיתא התם בגמ':

חלא דאיסורא לגו חמרא דהיתירא דברי הכל בנותן טעם דהו"ל מין בשא"מ חמרא לגו חלא אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא פירוש דחמרא דאתי לגו חלא עד דלא מטי ליה נקט ליה לריחא דחלא ודיניה כחלא והוה ליה כמין במינו ובמשהו דמיירי ביין נסך או בטבל:

ורבא אמר בנותן טעם ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא:    והוה ליה כמין בשאינו מינו ובנותן טעם וקי"ל כרבא:

ושמרים דרמא עלייהו מיא לא מברכין עלייהו בפה"ג:    פירוש כל היכא דלא רמא תלתא ואתא ארבעה:

ומיהו דוקא בשמרים אי נמי בפורצני הנדרכים בגת ע"י קורה שהקורה דוחקת ומוציאה כל לחלוחית שבהם אבל בפורצני שלנו שהן נדרכים ברגלי אדם ורמי בהו מיא והיין נמשך מאיליו לא אמרינן הכי שהרי ברוב הפעמים אינו מוצא כדי מדתו ואפילו הכי חמרא מעליא הוא לפי שהפורצנים עצמן בולעין היין והיין יוצא הלכך הכל לפי טעמו וריחו:

דילמא אתי למיכל מצה אכילה גסה:    ואכילה גסה לא שמה אכילה בין לענין מצות בין לענין איסורין דהא אמרי' במסכת יומא (דף פ ב) דהאוכל אכילה גסה [ביה"כ פטור וביבמות נמי אמרי' דהאוכל תרומה אכילה גסה] אינו חייב משום אוכל אלא משום מזיק:

אכילה גסה:    היינו כל שאכל קודם לכן כ"כ שאינו יכול לאכול לאחר מכן אלא בקושי אבל על השובע ודאי שמה אכילה [וחשיבא טפי ומשום הכי פסח וקדשים אין נאכלים אלא על השובע כלומר אחר אכילה] כדרך כל מאכל חשוב שהוא בא לבסוף אבל מצה ומרור אין מצותן בכך אלא אי בעי הכי ואי בעי הכי והכי איתא בספרי:

ואיבעיא לן בגמרא האי סמוך למנחה אי סמוך למנחה גדולה אי סמוך למנחה קטנה ולא איפשיטא הילכך מינקיט לחומרא עדיף:

ואע"פ שאין ראיה לדבר:    דאכילה ממשכת אכילה זכר קצת יש לדבר:

נירו לכם ניר:    חרשו הקרקע כדי שתקבל הזריעה שהרי אם אינה חרושה ופתוחה אינה מקבלתה אף אדם האוכל דברים שאינן משביעין אותו פותחין את בני מעיו ומרחיבין אותן ומקבל מאכל של סעודה אח"כ לתאבון:

מצה צריכה הסיבה:    כשאוכל מצה של מצוה לילה הראשון:

מרור אין צריך הסיבה:    לפי שהוא זכר לעבדות:

דההיא שעתא משתעי בחירות:    שאומר הגדה:

והשתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי כולהו בעו הסיבה:    ואע"ג דבעלמא קיימא לן איפכא דכל ספקא דרבנן לקולא הכא כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לרווחא דמילתא כך פירשו ז"ל ולי נראה דעל כרחך [בעי] למיעבד הסיבה בכולהו דאי ניזיל לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואי נקיל בתרוייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי:

פרקדן לא שמה הסיבה:    מוכח בפרק המוכר את הספינה (דף עד א) שהשוכב על ערפו נקרא פרקדן דאמרינן התם גבי מתי מדבר דהוו גנו אפרקיד והוה עבר טייעא כי רכיב גמלא תותי כרעייהו מיהו אפשר שהשוכב על פניו ג"כ נקרא פרקדן ובתרוייהו איתיה לטעמא שמא יקדים קנה לושט:

הסיבת ימין לא שמה הסיבה:    שהרי צריך לאכול בימינו ולא עוד וכו' אפרקדן קאי:

אשה אינה צריכה הסיבה:    לפי שמשמשת לבעלה:

שאף הן היו באותו הנס:    פירשו בירושלמי שאף הן היו בספק כלומר בספק סכנה ודכוותיה אמרי' גבי חנוכה ומגילה ודוקא מהאי טעמא הא לאו הכי פטורות דהויא לה מצות עשה שהזמן גרמא וכי היכי דבדאורייתא פטור הכי נמי בדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון:

כדי מזיגת כוס יפה:    היינו כוס של ברכת המזון וקרי ליה כוס יפה משום די' דברים נאמרו בכוס של ברכה כדאיתא בפרק שלשה שאכלו (דף נא א) ושיעורו רובע רביעית לוג יין חי כדי שימזגנו ויעמד על רביעית דכל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא:

שתאן חי:    שלא מזגן יצא וכגון שיש בכל כוס רביעית לוג דבבציר מרביעית לאו כלום הוא דכי היכי דבמזוג בעינן רביעית בין הכל הכי נמי בחי בעינן רביעית:

ידי חירות לא יצאו:    כלומר שלא קיים מצוה מן המובחר ומיהו אינו צריך לחזור ולשתות ארבעה כוסות:

שתאן בבת אחת:    לאו בחדא כסא דהא לא צריכה למימר שהרי הכוסות הללו אע"פ שיש מהם שיעור למטה אין להם שיעור למעלה ואפילו גדול כמה אינו נידון אלא ככוס אחד אלא הכי קאמר שאם שתאן סמוכין בזה אחר זה שלא על הסדר שסדרו אותן חכמים בארבע כוסות לא יצא וצריך לחזור ולשתותן כסדרן:

השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא:    כלומר בני חיובא יצאו כולן. ובכוס שיש בו שיעורין הרבה עסקינן:

והוא דשתא רובא דכסא:    כלומר דשתי כל חד וחד רובא של רביעית וקמ"ל שאין צריך שיהא לכל אחד כוס חלוק בפני עצמו:

ארבע כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית:    כלומר בין כולן רביעית יין חי

דף כג עמוד ב

כדי שימזגנו ויעמוד על ד' רביעיות דמטי רביעית לכל חד:

מה תועלת לתינוקות ביין:    כלומר דבכי הא לא שייך לחנכם במצות דכיון שאין נהנין ושמחין בו אינו להם דרך חירות:

חוטפין מצה:    מסלקין את הקערה ואת הלחם מיד התינוקות כדי שלא יאכלו הרבה ויישנו שכך דרכן של תינוקות והכי מוכח בתוס' דתניא ר' אליעזר אומר חוטפין מצה לתינוקות כדי שלא יהו ישנים:

קיסטא דמוריסא:    מדה שמוכרין בה המורייס ובה משערין רביעית לפסח שממלאין אותה ומחלקין אותה לארבע כוסות דלוג ד' רביעיות:

תמניתא קמייתא:    [מדה] קדומה [ששמה] תמניתא הות יתירא על דא תמניתא דהשתא רביעית:

ובה משערין רביעית לפסח:    שהיו ממלאים אותה מים ואח"כ מריקין ממנה בתמניתא דהשתא עד שיהא מלאה ומים הנשארים הם רביעית:

רביעית של תורה:    כגון רביעית יין של נזיר הלכה למשה מסיני ורביעית דם הבאה משני מתים דנפקא לן מקרא וכגון רביעית שמן לרקיקי נזיר דאיכא דיליף לה מקרא במנחות (דף פט א):

אצבעיים על אצבעיים וכו':    כדתניא לקמן דכיון דאמה על אמה ברום ג' אמות מחזיק ארבעים סאה מיניה ילפינן דאצבעיים על אצבעיים מחזיק רביעית וכך הוא דרך החשבון בלשון קצרה לתלמידים שנחלק רום הכלי שהוא שלש אמות לעשרים חלקים יהיה כל חלק מהם י"ח חומשי אצבע שהרי בשלש אמות י"ח טפחים ובכל טפח ד' אצבעות ובכל אצבע ה' חומשים [יגיע לי"ח טפחים ע"ב אצבעות עושין ש"ס חומשין עיין בפירש"י ורשב"ם] נמצא חלק העשרים י"ח חומשי אצבע אח"כ נוציא מאלו הי"ח חומשים הרביע נשארו י"ג חומשי אצבע וחצי שהן אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע וכן נעשה מן המים עשרים חלקים יהיה החלק הנחלק ב' סאין נוציא הרובע ישאר סאה ומחצה שהן תשעה קבין נמצא שאמה על אמה ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק תשעה קבין שהן ל"ו לוגין ואמה על אמה הוו ששה טפחים על ששה טפחים שהם בתשבורת ל"ו טפחים נמצא לוג לכל טפח ורובע הטפח שהוא אצבעיים יחזיק רביעית הלוג ומאחר שלמדנו שטפח על טפח ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק לוג והוא רובע קב למדנו שחמשת רבעים קמח שחייבים בחלה שיעורם ה' טפחים בתשבורת וה' בכלי שארכו ב' טפחים וחצי ורחבו טפחיים על שני טפחים הם ד' טפחים בתשבורת וחצי טפח על פני ב' טפחים הוא טפח שלם נמצאו ה' טפחים ויהיה רום הכלי אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע:

לא יאכל תרי וכו':    דבזוגות חיישינן לכשפים כדאיתא בגמרא:

כוס של ברכה מצטרף לטובה:    לבטל זוג שתי כוסות הראשונות ואינו מצטרף לרעה להשלים זוג עם הרביעי

דף כד עמוד א

שלאחריו:

רבינא אמר כל חד וחד מצוה באנפיה נפשיה הוא:    כלומר שאף על פי שד' כוסות תקנו חכמים מכל מקום בכל חד וחד קבעו מצוה באפי נפשיה:

כתב הרב אלפסי ז"ל דכיון דכל חד וחד מצוה באפי נפשיה לענין ברכה נמי צריך לברוכי בפה"ג אכל כסא וכסא למד הרב ז"ל ענין הברכה ממה שאמר לענין זוגות לפי שהן שוין בדין נמלך שהרי נמלך אין בו משום זוגות ונמלך נמי קובע ברכה אחרת הילכך כיון דחזינן דהני כסי לא מצטרפין דלהוי זוגות אלמא לא מימשכי אהדדי והוו כנמלך הילכך כל אחד קובע ברכה לעצמו ולמדה עוד הרב מדאמר בפ' כסוי הדם (דף פו ב) גבי הא דאמר רבי יהודה שחט חיה יכסה ואחר ישחוט בן עוף ואמרי' עלה ומודה ר' יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת ומקשינן ומאי שנא מדרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב דהוו יתבי בסעודתא וכו' ומתרצי' הכי השתא התם משתי וברוכי בהדדי לא אפשר הכא אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסה בחדא ידא והכי נמי משתי ומימר הגדה ומאי דבעי מימר כהדדי לא אפשר והר"ז הלוי ז"ל הקשה למה הוא צריך לברך על כוס שני שהרי מקרא ההגדה אינו מפסיקו משתיה שהרי אמרו (דף קיז ב) בין הכוסות הללו אם רצה לשתות שותה ולאו קושיא היא שאפי' תימא דהכי הוא מ"מ הרי עליו לקרות ההגדה ומיקרי ומישתי בהדדי לא אפשר ועוד דאע"ג דאמרי' דבין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה משמע ודאי דהיינו בין כוסות אבל לא באמצע הכוס שאחר שמזג הכוס לספר עליו יציאת מצרים שהוא מן התורה אינו בדין שימזוג כוס אחר וישתה ועוד שהרי אומר עליו ב' פרקים מן ההלל וברכה אשר גאלנו שהן מפסיקים אותו בעל כרחו משתיה ואומר עוד הר"ז ז"ל דכי אמרי' משום דמשתי וברוכי לא אפשר צריך לחזור ולברך הני מילי בדבר שהוא סלוק אכילה כברכת המזון או סלוק שחיטה ככסוי אי לאו משום טעמא דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא [והקשו עליו שהרי מה שאמרו דמודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת לא לענין שחיטה בלבד אמרו כן אלא אף לענין כסוי ואף על פי שהשחיטה בנתים אינה הפסק לכסוי צריכינן לטעמא דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא] ואין זו קושיא אצלי דאפילו נפרש כן כיון שהכסוי והשחיטה ענינין חלוקים הן לגמרי בדין הוא שתהא שחיטה הפסק וחלוק לכסוי אי לאו משום טעמא דאפשר דשחיט בחדא ידא וכו' מה שאין כן אארבע כוסות הללו שכולן מצות שתיה ואין בכאן סלוק שיפסיק אבל דעת הרב אלפסי ז"ל דכל היכא דמשתי וברוכי לא אפשר אע"פ שאינו דבר של סלוק צריך לברך ומיהו ה"מ בדבר הקבוע עליו חובה כקריאת ההגדה אבל דבר שאינו קבוע עליו חובה לא דאי לא תימא הכי תקשי להא דאמרי' (דף קב א) בחברים שהיו מסובין ועקרו רגליהן לילך בבהכ"נ או בבית המדרש שאם הניחו שם זקן או חולה כשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה ואע"פ שהתפללו בבהכ"נ או שענו שם קדושה וקדיש וכיוצא בהן והא הכא דמיכל ומימר הנהו מילי בהדי הדדי לא אפשר [ותנן נמי (ברכות דף מב א) דבירך על היין שלפני המזון בשבתות וי"ט דפטר את היין לאחר המזון ואע"פ שבירך המוציא בנתים ומשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר] אלא ודאי לא אמרי' הכי אלא בדבר הקבוע עליו חובה אבל דבר הרשות שאם רצה אינו מפסיק לא וכי תימא דהא קי"ל (ברכות דף מב) דשח בין תפלה לתפלה צריך לברך והא התם שיחת הרשות היא ואפ"ה מפסקת לא דמי דהתם ב' מצות הן ואפי' שיחה דרשות מפסקת בין הברכה לעשיית המצוה כדאמרי' (ברכות מ א) דטול ברוך לא הוי הפסק דמשמע הא שיחות אחרים הוי הפסק אבל אחר שהתחיל המצוה אין שיחה מפסקת דהא אמרינן (שם דף יד א) בהלל דשואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ואינו חוזר ומברך אבל שיחת חובה מפסקת וד' כוסות נמי אף על גב דקביעות אחת הם וכמצוה אחת דמי אפ"ה כיון שיש ריוח ביניהם שיחת חובה הוי הפסק וא"ת למה אינו מברך על המרור בפה"א שאע"פ שבירך בטבול ראשון הרי הפסיק ביניהן ההלל והברכה שסדר על כוס ב' ואילו לקמן (דף קיד ב) אמרי' דמברך אמרור לאכול מרור ולא מדכרינן בורא פרי האדמה כלל י"ל שאינו נפטר בכך בבפה"א שברך בתחלה אלא שברכת המוציא פוטרתו שפת פוטרת כל מיני מאכל והיינו טעמא נמי דברכת לאכול מרור לא מפסקא להמוציא שברך בתחלה לפי שהכל מענין הסעודה הוא:

ולענין על הגפן ועל פה"ג כתב הרב אלפסי ז"ל שנראין הדברים שהוא מברך אותו בתר תרי כסי קמאי ובתר תרי כסי בתראי בתר תרי כסי קמאי היינו לומר שהוא מברך אותו קודם

דף כד עמוד ב

בהמ"ז שא"א לפטור יין של אחר ברכת המזון ושלפניו בברכה אחת שהרי בהמ"ז מפסקת ביניהם כדרך שהיא מפסקת לענין ברכה הראשונה שקובעת לו ברכה והר"ז הלוי ז"ל חלק עליו שהרי הגאונים ז"ל אמרו שברכת שלש פוטרת מעין שלש וכל מה ששתה קודם ברכת המזון ברכת המזון פוטרתו ואין זה נכון שאם אמרו הגאונים שברכת שלש פוטרת מעין שלש לא אמרו כן אלא בדברים של מזון כדייסא וחביץ קידרא וכדאמרי' נמי גבי תמרים בפ"ק דברכות (ד' יב א) משום דתמרי נמי מיזן זייני אבל בשאר פירות כתאנים וענבים הדבר ברור שאין ברכת המזון פוטרת ברכה אחרונה שלהם דהא פסקו בפ' כיצד מברכין (דף מא ב) הלכתא דברים הבאים לאחר הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם ודאי לאחר הסעודה היינו קודם בהמ"ז דאילו לאחר בהמ"ז פשיטא אלא ודאי דברכת שלש במידי דלא זיין אינה פוטרת מעין שלש ומיהו אע"ג דברכת שלש אינה פוטרת מעין שלש אכתי איכא למימר שאין צריך לברך על הגפן ועל פרי הגפן אלא בתר כולהו כסי דאע"ג דברכת המזון מפסיק אין לנו הפסק שיהא קובע ברכה לאחריו שאין לנו הפסק גדול מנמלך שהוא קובע ברכה לפניו ואין קובע ברכה לאחריו וכן דעת רבינו האי גאון ז"ל שאינו מברך על הגפן ועל פרי הגפן אלא לבתר כולהו כסי:

מתני' מברך על היום ואח"כ מברך על היין:    מפרש טעמא בגמרא שהיין גורם לקדוש שיבא וכבר קדש היום ועדיין יין לא בא ובית הלל אומרים מברך על היין ואח"כ מברך על היום מפרש טעמא בגמרא שהיין גורם לקדוש שתאמר ועוד שברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם:

הביאו לפניו מטבל בחזרת:    מתני' בדלית ליה שאר ירקי דאי אית ליה שאר ירקי מטבל כדאיתא בגמ' ופרש"י ז"ל דמאי מטבל מטפל דלא ניחא ליה לפרושי מטבל ממש שהרי עדיין לא הביאו לפניו חרוסת דבתר הכי קתני לה וליתא דבגמ' משמע דעבדינן תרי טיבולי כי היכי דליהוי היכרא לתינוקות ואמרינן נמי (דף קטו ב) נטל ידיו בטבול ראשון צריך שיטול ידיו בטבול שני אלא ודאי בטבול ממש קאמר ובחרוסת ואע"ג דבתר הכי קתני הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת לאו למימרא שלא הביאו לפניו החרוסת קודם לכן אלא הבאה דרישא שאינו אלא מה שהוא צריך לשעתו לא קאמר הביאו לפניו כך וכך (דהא) [להכי] לא קתני אלא הביאו לפניו סתמא ומטבל בחזרת היינו לומר דמטבל במה שנהגו שהיינו בחרוסת אבל הבאה דסיפא שאינו צריך לה עכשיו עד לאחר ההגדה ואעפ"כ מביאין לפניו משום הכירא דתינוקות בדידה קתני הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ועוד דאצטריך ליה למנקט חרוסת בסיפא למתני אע"פ שאין חרוסת מצוה ופלוגתא דרבי אלעזר בר צדוק וליכא לפרושי דטבול ראשון לא צריך למיהוי בחרוסת אלא במאי דבעי והוא דמהני לקיפה דהיינו תולעת דאמרינן בגמ' דאיתא בחזרת ומש"ה לא קתני חרוסת בטבול ראשון דהא לת"ק דס"ל שאין חרוסת מצוה בטבול שני נמי ליתיה אלא משום קיפה ואפ"ה קתני חרוסת ועוד דמסקינן בגמרא דבדלית ליה שאר ירקי בטבול ראשון יוצא ידי חובתו ושני אינו אלא להכירא דתינוקות אלא ודאי כדפרישית:

עד שמגיע לפרפרת הפת:    פירש"י ז"ל דחזרת שהוא אוכל אחר מצה קרי הכי שכיון שנאכלת בתוך הסעודה הרי היא כלפתן והרמב"ן ז"ל פירש דמצה גופה קרי הכי לפי שהיא עשויה רקיקים וה"ק עד שמגיע לפרפרת דהיינו פת שהיא מצה:

הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת:    לאחר טבול ראשון מביאין לפניו מצה וחזרת וחרוסת ואע"פ שאין אוכל מהן עד לאחר הגדה מקדימין להביאן לפניו כדי שיראו התינוקות וישאלו ושני תבשילין מפרש בגמרא אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה:

ואע"פ שאין חרוסת מצוה:    שיילינן בגמרא אי לאו מצוה אמאי מייתו לה ומהדרינן משום קיפה:

גמ' מצוה להביא מצה וחזרת וכו':    מוכח בגמ' דר' יוסי ס"ל דמצות צריכות כוונה ומש"ה קאמר שאע"פ שטבל בחזרת קודם מצה מצוה להביא לפניו חזרת לאחר מצה דכיון דמקרא משמע מצה ברישא כדכתיב על מצות ומרורים כי אכיל מרור ברישא דילמא לא איכוון למצוה הלכך לא נפיק מטבול קמא אלא מטבול בתרא ומש"ה [קאמר] מצוה דאי משום היכרא דתינוקות בלחוד לא שייך לישנא דמצוה אבל רבנן פליגי עליה דס"ל מצות אין צריכות כוונה ולדידהו בטבול ראשון נפיק ושני ליתיה אלא משום הכירא דתינוקות וכיון שהביאו הרב אלפסי ז"ל להא דר' יוסי בהלכותיו משמע דס"ל דהלכתא כוותיה אבל הר"ז הלוי ז"ל פוסק כרבנן דאמר אכלן בלא מתכוין יצא וכתב רבינו האי גאון ז"ל אע"פ שהלכה היא שהעושה מצוה אע"פ שלא נתכוין יצא יהא אדם רגיל להתכוין למצוה וכתב הרא"ה ז"ל דאפי' למ"ד מצות אין צריכות כונה דוקא בשיודע שהוא פסח ושזו חזרת אלא שאינו מתכוין למצוה אבל כסבור שהוא חול או שאין ירק זה מין מרור לא יצא והביא ראיה מדאמרינן בר"ה (דף כח א) למ"ד מצות אין צריכות כוונה כפאוהו ואכל מצה יצא ואמרינן כפאו מאן אילימא כפאו שד והתניא עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כחלים לכל דבריו וכשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו אלא כפאוהו פרסיים ולמה ליה למנקטה כי האי גוונא ולא נקט כסבור שהוא חול ואכל מצה או סבור שאינו מצה ואכלה אלא ש"מ דבכי האי גוונא לא יצא:

מאי שני תבשילין אמר רב הונא סילקא וארוזא:    רבותא קאמר דאפי' בהני סגי ולא בעינן שיהיו מיני בשר:

הואיל ונפק מפומיה דרב הונא:    אע"ג דלא נקטינהו אלא לדוגמא בעלמא:

אפי' דג וביצה שעליו:    רגילין היו לתת ביצים טרופות בתבשיל דגים וקאמר דדג וביצה שעליו חשיבי שני תבשילין ואפשר דחזקיה לא מודה בסילקא וארוזא דס"ל דבשר בעינן ובשר דגים מיהת חשוב בשר לענין נדר כדאי' בנדרים (דף נד ב):

רב יוסף אמר שני מיני בשר א' זכר לפסח וא' זכר לחגיגה:    כולהו אמוראי מודו דטעמא דשני תבשילין משום הכי הוא ורב יוסף מה

דף כה עמוד א

טעם קאמר כלומר כיון דשני תבשילין זכר לשני קרבנות הן באין בעינן שני מיני בשר:

אפי' גרמא ובשולא:    גרמא לחודיה ודאי לא מהני אלא בדסביך ביה בשרא פורתא דהאי נמי גרמא מיקרי ובשולא מרק שנתבשל עמו ולרבינא מיהא בישרא בעינן:

היכא דליכא שאר ירקי מאי:    הך בעיא ודאי במצות צריכות כונה שייכא דאי אין צריכות כונה על כרחך מקמא נפק ידי חובתיה ועלה בעי ברוכי:

מברך אמרור ברישא בפה"א ולכי מטי אחזרת:    כלומר וכי מטי אחזרת שאחר מצה לצאת בה ידי חובתו שכך הוא מצוה מן המובחר מברך על אכילת מרור ומקמא לא נפיק דמצות צריכות כונה וכיון דקמא בבפה"א הוא דאכליה לא איכוין למצות מרור ולא נפיק ביה ורב חסדא אהדר ליה דאפילו נימא מצות צריכות כונה מחזי כי חוכא שיברך עליו לאחר שמלא כריסו ממנו ואיפסיקא הלכתא כרב חסדא. בדרב הונא גרסינן על אכילת מרור ובדרב חסדא לאכול מרור דכיון דסבירא ליה לרב הונא דמטבול שני נפיק כיון שמלא כריסו ממנו אע"ג דעד השתא לא נפיק ביה לא מיקרי שפיר עובר לעשייתן אבל לרב חסדא דנפיק בטבול ראשון מברך לאכול וכבר כתבתי זה בפרק קמא בס"ד:

הכי אמר הלל משמיה דגמרא:    הלל זה אמורא היה:

ומרור דרבנן:    דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו דמשמע בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא אבל מצה אהדרה קרא דכתיב בערב תאכלו מצות ואתי מרור דרבנן ומבטל לה למצה דאורייתא דבעינן טעמא דמצה לחודה וכי תימא והא חרוסת לתנא דמתניתין דלא מצוה אלא רשות ולא מבטל מרור דאורייתא בזמן שבהמ"ק קיים איכא למימר שאני התם דטבול בעלמא הוא ולא חשיב שדרך אכילתו בכך:

שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן:    בזמן שבית המקדש קיים משום שנא' על מצות ומרורים יאכלוהו דמשמע פסח מצה ומרור בהדי הדדי:

תלמוד לומר יאכלוהו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו:    מיאכלוהו קא דייק:

והשתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן:    כלומר דאי אתמר הלכתא כרבנן הוה אכיל כל חד וחד לחודיה ובהכי הוה סגי ואי אתמר הלכה כהלל הוה ליה למיכל מצה לחודא כי היכי דלא תיבטל במרור דרבנן מיהו בתר הכי הוה כריך מצה ומרור דליכא למימר דמצה דרשות מבטל לה למרור דרבנן דלאו רשות גרידא הוא דמיבעי למיעבד זכר למקדש אבל השתא [לא] יכלינן למעבד הכי דילמא קי"ל כרבנן וכיון שכבר אכל מצה לחודה כי כרך לה בהדי מרור בתר הכי הויא לה רשות גמור וכי היכי דמצוה מדרבנן מבטלה לה לדאורייתא ה"נ רשות גמור מבטל ליה לדרבנן הילכך משום ספיקא דתרוייהו אכיל ברישא מצה לחודיה והדר אכיל מרור לחודיה והדר כריך להו לתרוייהו זכר למקדש כהלל:

ומסתברא דבעי טבול בכריכה זו דהא למ"ד חרוסת מצוה הלל ודאי בזמן הבית מטבל היה בחרוסת ואנן בעינן למעבד זכר למקדש:

כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים:    דסתם ידים שניות הן ושני מטמא משקין להיות תחלה כדאיתא בפ"ק דשבת (דף יד א) הא אי לא משקין משום אוכלין לא צריך דהא אין שני עושה שלישי בחולין בר מסעודת פת דתקון בה רבנן נטילת ידים משום סרך תרומה ואסמכוה למילתי' אקרא דוהתקדשתם:

אגב חולייה:    שנותנין בו תפוחים כדאמרינן לקמן זכר לתפוח:

נטל ידיו בטבול ראשון צריך שיטול ידיו בטבול שני:    איידי דנקט טבול ראשון נקט נמי טבול שני אבל בלאו טבול נמי צריך שיטול ידיו משום המוציא ויש אומרים דנקט טבול לפי שהוא קובע נט"י יותר מן המצה שידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין אלא ע"י משקה אלא שגזרו עליהן משום סרך תרומה:

דילמא אסחיה לדעתיה ונגע:    אם תאמר ואי נגע לברכה נמי פסול דגרסינן בפ' שני נזירים (דף נט א) מהו לחוך בבגדו בתפלה א"ל אסור ולית הלכתא כותיה משמע הא שלא בבגדו אסור משום דנגע י"ל אי נגע ה"נ שאף לברכה פסול אבל הכא לא נגע ודאי אלא דאסחי' לדעתיה וידים של היסח הדעת כשרות לברכה ולתפלה אלא שגזרו בהן לענין טומאה ועשו אותן שניות ועל ידים אלו של היסח הדעת אמרו שהנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח אבל לא בודאי נגע שהרי פסולות הן לברכה:

והא דבעינן נט"י במה שטבולו למשקין טפי מלשתות משום דהתם לא עביד דנגע במשקין בתוך הכוס אבל הכא עביד דנגע במשקין ע"י טבול מיהו בפ' כיצד מברכין (דף מג א) משמע שצריך ליטול ידו אחת

דף כה עמוד ב

ששותה בה:

גרסי' בגמ' (דף קטו ב) בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא והכי פי' בלע מצה יצא דמכל מקום הרי קיים מצות אכילה בלע מרור לא יצא דמרור זכר לוימררו את חייהם הוא דאתי הילכך לא נפיק עד דטעים ליה בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא אע"ג דלעיל אמרי' דאתי מרור דרבנן ומבטל מצה דאורייתא וכ"ש רשות גמורה והכא כיון דלא יצא ידי מרור רשות גמור הוא ואפ"ה לא מבטל למצה היינו טעמא דכי אמרי' דמבטל ה"מ כשנכנס במעיו וטעם אחר מעורב בו והיינו ע"י אכילה אבל כשבלען אין הטעמים מתערבין וכזית מצה לחודיה קאי ומ"ה יצא כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא שאין דרך אכילה בכך:

ואין עוקרין את השלחן אלא בפני מי שאומר ההגדה:    דרכן היה לאכול בשולחנות קטנים כל אחד בשולחן שלו:

כולהו נמי לפני מי שאומר הגדה:    שדרכן היה שאחד אומר הגדה ואחרים שומעין:

שעונין עליו דברים הרבה:    שאומר עליו הגדה:

מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה:    למהר מתוך שצריכין לפת אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה למהר מלאכתו שלא יחמיץ:

הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע:    ודאי על הפרוסה יברך לאכול מצה דהא להכי אתיא אבל המוציא איכא מ"ד דאשלימה מברך ליה ולא נהירא דטפי עדיף לברוכי המוציא בפרוסה גופה דאיתעבידא בה חדא מצוה כדאמרינן (ברכות דף לט ב) (בעירובין) דמהדרי רבנן לברוכי המוציא אריפתא דעירובי דהואיל ואיתעביד ביה חדא מצוה ליתעביד ביה אחריתי ועוד דהא דאמר רב פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע אתמר בכיצד מברכין (דף לט ב) עלה דההיא דאפליגו התם הביאו לפניו פתיתין ושלמין אי מברך המוציא אשלמין משום דשלם עדיף או אפתיתין משום דמיקרבא הנאתייהו ואמרינן עלה וירא שמים יוצא ידי שתיהן מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע כלומר בוצע הפתיתין דאי לאו מאי עבידתייהו ואמרינן תו עלה הכל מודים בפסח משמע דכוותה עבדינן בפסח דמברך אפתיתין המוציא:

מיהו כתב רבינו האי גאון דלא איתמר אלא בהביאו לפניו פתיתין [דומיא דהתם כשהביאו לפניו פתיתין] ה"נ בהביאו לפניו פרוסה וקאמר שהוא רשאי לברך על הפרוסה אבל אם הביאו לפניו שלמין שיהא רשאי לפרוס אין לנו דאי משום דדרשי' לה מלחם עוני לא איתמר אלא לרשות דומיא דאמרינן בפרק כיצד מברכין (דף לח א) האי כובא דארעא נהמא הוא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מ"ט לחם עוני כתיב וההיא ודאי לרשות איתמר דליכא למימר דבעי כובא דארעא למצוה אבל עכשיו נהגו הכל לברך על הפרוסה אלא שמקדים לפורסה קודם הגדה כדי שבשעת המוציא ימצאנה כשהיא פרוסה:

זכר לתפוח:    אמרי' בפ"ק דסוטה (דף יא ב) שהיו הולכות לילד תחת התפוח כדי שלא ירגישו בהן מצרים והיו יולדות שם בלא עצב והיינו דכתיב תחת התפוח עוררתיך:

צריך לקהויי במיני קיוהא:    כגון תפוחים חמוצים וחומץ:

וצריך לסמוכיה:    זכר לטיט:

תגרי חרך שבירושלים:    על שם שיש בחנויותיהן חלונות כעין פתחים ומוציאין לשם שולחנות שמניחין בהן מה שמוכרין נקראים תגרי חרך על שם מציץ מן החרכים:

מתני' מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל:    שעכשיו באין לעקור השלחן נותן לב הבן לשאול מה נשתנה וכו':

כולו צלי:    מוקמינן לה בפסח שני פרק אלו דברים (דף ע א) כמ"ד חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא צלי:

כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו:    כלומר לא יצא ידי חובתו כראוי אבל לא יצא ידי חובתו כלל לא קאמר ודכוותה בסוכה (דף כח א) א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך לאו דוקא דהא לא הוי טעמא דההיא אלא משום דילמא אתי לאמשוכי בתר שולחנו וכל היכא דלא אימשך לא סגי דלא יצא אלא ודאי כדאמרי':

מצה על שום שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק וגו':    ולא יכלו להתמהמה שאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין אותו דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום כדאיתא בפסח שני ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ ולפיכך אילו יכלו להתמהמה החמיצו עיסותיהם לצורך מחר שלא הוזהרו בבל יראה אלא מתוך שלא היה להם פנאי אפאוהו מצה וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת מצה:

רבי טרפון אומר ואינו חותם:    דס"ל

דף כו עמוד א

לרבי טרפון שמטבע קצר הוא שפותח בברוך ואינו חותם:

גמ' צריך שיזכיר יציאת מצרים בקדוש היום כתיב הכא למען תזכור וכתיב התם זכור את יום השבת:    וימים טובים ילפינן להו משבת במה מצינו:

דצלותא מצמיח קרן ישועה:    לפי שכבר חתמנו מגן אברהם ושתי חתימות כי הדדי לא שייכי בתפלה:

ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים:    נתן הנביא אמרו לדוד מפי הגבורה:

זה שאומרים מגן דוד:    כשם שאומרים מגן אברהם:

סבי דפומבדיתא:    רב יהודה ורב עינא הכי איתא בסוף פ"ק דסנהדרין (דף יז ב) בשבתא שבת דעלמא בלא יו"ט:

ביומא טבא:    שאינו שבת דאילו שבת ויו"ט חתמינן בתרוייהו מקדש השבת וישראל והזמנים:

מתני' ואומרים עליו ברכת השיר:    מפרש לה בגמ':

גמ' ירושלמי למה בשביל שלא ישתכר:    כלומר וישכח לגמור את ההלל:

שמעת מינה ברכה טעונה כוס:    ודאי מפשט פשיטא ליה דמצותה מן המובחר על הכוס שהרי נאמרו כמה מעלות טובות בכוס של ברכה אלא מדתנן ואפי' מן התמחוי בעי' למפשט שמחזירין עליה כדרך שמחזירין על המצות דקס"ד דכוס ג' משום ברכת המזון בלחוד הוא דאתי ודחי דעיקר תקנתא משום חירות אלא כיון דאיתי' עבדינן ביה מצות ברכה וכיון שהביא זה הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו נראה שהוא פוסק דברכה אינה טעונה כוס:

מאי ברכת השיר רב יהודה אומר יהללוך:    מדמברכינן בליל פסחים לאחר קריאת ההלל יהללוך משמע שמברכין לפניו לגמור הלל כדרך שמברכין לפניו לגמור הלל בכל הימים שגומרין אותו שאי אפשר שיברכו לאחריו ולא לפניו שהרי שנינו כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו כדאיתא בפ' בא סימן (דף נא ב) וראיה לדבר מדתניא במס' סופרים (פ"כ הל"ט) ר"ש בן יהוצדק אומר שמונה עשר יום ולילה אחד יחיד גומר בהן את ההלל ואלו הן שמונת ימי חנוכה ויו"ט של עצרת וחג הסוכות ויום שמיני עצרת ויו"ט הראשון של פסח ולילו ובגולה אחד ועשרים יום וב' לילות ומצוה מן המובחר לקרות הלל בבית הכנסת בשתי לילות של גליות ולברך עליהן ולאמרו בנעימה לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדו וכשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך שכבר בירך ברבים הא משמע דכשהוא קורא אותו טעון ברכה שהוא בכלל ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל [אלא] שאם קדם וקרא בבית הכנסת אינו צריך לברך בביתו שכבר בירך ברבים וכי תימא והא בגמרא דילן בערכין (דף י ב) תני לה דרבי שמעון בן יהוצדק דאמר י"ח יום שיחיד גומר בהן את ההלל ולא קתני לילה הראשון של פסח לאו קושיא היא דהתם הלל שעל עשיית מצוה לא קתני תדע דהא לא מני נמי [הלל] שבשחיטת פסחים דמני להו במתני' דהתם ועוד דהתם ימים קתני לפרושי מתני' דהחליל מכה לפני המזבח ועוד ראיה שמברכין על הלל שבלילי פסחים מדגרסי' בירושל' בפ"ק דברכות כל הברכות פותחין בברוך ואם היתה ברכה הסמוכה לחברתה כגון ק"ש ותפלה אין פותחין בהן בברוך. התיב רבי ירמיה הרי גאולה של הלל שניה היא דאמר ר' יוחנן הלל אם שמעו בבהכ"נ יצא התיב רבי אליעזר קומי ר' יוסי והא סופא אמר ליה שתים הנה (להבא) אחת להבא אחת לשעבר וכך פירושו דלפי שאמרו שברכה אחרונה שבק"ש מפני שהיא סמוכה לאהבת עולם שלפניה אינה פותחת בברוך הקשה רבי ירמיה הרי ברכת אשר גאלנו שאנו מברכין בלילי פסחים שהיא סמוכה לברכה ראשונה של קריית הלל ולמה פותחין בה בברוך שהיה רבי ירמיה סבור דברכה ראשונה דהיינו לגמור את הלל על שני פרקים הללו מברכינן אותה וברכה אחרונה אשר גאלנו כעין ששנינו בה וחותם בגאולה וכיון שכן דמיא לברכה אחרונה שבק"ש שאין פותחין בה ומתרץ שניא היא דאמר ר' יוחנן הלל אם שמעו בב"ה יצא וכשהוא קורא בביתו אינו מברך עליו שכבר בירך ברבים כדאיתא במסכת סופרים אבל מברך אשר גאלנו על כוס שני שלא בירך אותו בבהכ"נ הילכך כיון שלפעמים אינם סמוכות פתחו בה בברוך כמו שנהגו בברכת אשר ברא ששון ושמחה והקשה רבי אלעזר על פירוש זה והא סופא כלומר ברכה של סוף הלל דהיינו יהללוך שאינה סמוכה ואינה פותחת דאלמא לאו בסמיכותא תליא מילתא לפי שהיה רבי אלעזר סבור שברכה ראשונה דהיינו לגמור את הלל כשמברכינן אותה אינה אלא על שני פרקין ראשונים ואין להם בסוף אלא ברכת גאולה וברכת השיר על פרקין אחרונים ואין להם ברכה לפניהם ואעפ"כ אין פותחין בה ולא אמרי' כיון דפעמים אינה סמוכה כגון בביתו אע"פ שהיא סמוכה בב"ה יפתח בה כמו שתירצנו בגאולה ופריק רבי יוסי דברכת של הלל שתים הן להבא כלומר על מצותה של קריאה והיינו ראשונה של קריאה שמברכין לגמור את הלל ואחרונה דהיינו ברכת השיר ושתים אלו באות לעולם כאחת וסמוכות זו לזו לעולם שאם קורהו בבית הכנסת מברך שם שתיהן כאחת ובביתו אינו מברך מהן כלל ואם לא קראו בבית הכנסת מברך שתיהן בביתו ואף שם יהללוך היא סמוכה לברכה שלפני ההלל שהיא לגמור לפי שעל קריאת ההלל היא באה וברכת אשר גאלנו אינה מפסקת בין שתי ברכות הללו שהיא אינה להבא כלומר על מצותה של קריאה אלא הודאה היא לשעבר על גאולתם של מצרים זהו מה שכתב הרמב"ן ז"ל בפירוש זה הירושלמי ותמהני אם כפירושו למה הוצרך בתחלה לתרץ שניא היא דאמר רבי יוחנן הלל אם שמעו בבית הכנסת יצא הא אפילו תימא דלא יצא ברכת גאולה אינה סמוכה שאינה אלא הודאה לשעבר על גאולתה של מצרים כמו שתירץ רבי יוסי אא"כ תאמר דלפירכיה דרבי ירמיה בההוא פירוקא סגי ליה ובתר דפריק רבי יוסי לא צריכין לההוא פירוקא ויותר נראה לי דה"ק שניא היא דאמר רבי יוחנן הלל אם שמעו בביהכ"נ יצא ואינו מברך לגמור ואפ"ה מברך אשר גאלנו אלמא ברכת אשר גאלנו אינה סמוכה לברכה ראשונה אלא ברכה שתקנו על כוס שני ובתר הכי פריך והא סופא כלומר והרי ברכת יהללוך שאע"פ שנתקנה לכוס רביעי אינה פותחת בברוך ואף ברכת אשר גאלנו ואע"פ שנתקנה לכוס שני לא היה ראוי לפתוח בה בברוך שמפני זה לא נתבטל סמיכותה כשם שלא נתבטל מברכה שהיא בסוף שהיא יהללוך ופריק רבי יוסי דלא דמו דברכת יהללוך אע"פ שמברכינן אותה

דף כו עמוד ב

על כוס רביעי אפ"ה על קריאת ההלל היא באה שהרי בכל הימים שגומרין בהן את הלל אומרין אותה ושתים הם להבא כלומר על קריאת הלל אבל אשר גאלנו אינה אלא הודאה לשעבר על גאולתה של מצרים שהרי לא נתקנה אלא מפני כוס שני וזהו דרך נכון בפי' הירושלמי ומ"מ כיון שהקשו והרי גאולה של הלל שמעינן מינה שמברכינן בתחלתו לגמור שאל"כ לא היה מקום לאותה קושיא כלל וכי תימא והרי מפסיקין בו וקובעין סעודה בתוכו ואם איתא דמברכין לפניו לגמור וברכת יהללוך הויא ברכה שלאחר מצותה היאך קבעו הפסק זה בין שתי ברכות הללו איכא למימר שאין הפסק הבא מחמת המצוה מבטל המצוה [ולא] קבע ברכה שהרי הגאונים ז"ל אמרו שאם הפסיק באמצע מצוה ושח אינו חוזר ומברך שהרי הלל שמברכין קודם קריאתו ואעפ"כ בין פרק לפרק פוסק ואינו חוזר ומברך ותקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד נמי ברכה אחת לכולן ואסור להפסיק ביניהם ואעפ"כ אומר תפלה ואשרי דסדרו של יום אינו הפסק אף כאן אינו הפסק שכך נתקנו למצוה וסדרו של יום ועוד אמר הרמב"ן ז"ל שמצינו גדולה מזו בברכת התורה דמעיקר תקנה הפותח מברך לפניה והחותם מברך לאחריה והרי כאן כמה הפסקות שזה ברך וקרא ונסתלק והלך לו ושמא יצא לשוק וששה אחרונים קוראין בברכה שלו ואחרון מברך בסוף ופוטר בברכה שלו ששה הראשונים והטעם כיון דקריאת כל השבעה חובה ליום מצוה אחת היא ואין הפסקות שלהם כלום שעיקר מצוה זו להפסקות הללו היא וכן קריאת הלל על אכילת פסחים ומצה חובה היא ואין הפסקה של סעודה גורמת ברכה לא בתחלה ולא בסוף הילכך מברך בתחלת מצוה וסופה וכ"ת א"כ אחרון הקורא בתורה לא יפתח בברוך כשמברך לאחריה כשם שאין ברכת יהללוך פותחת בברוך לא דמי דהתם כיון שהיא באנשים הרבה אין ברכתו של אחרון כסמוכה לברכתו של ראשון אבל בהלל כיון שאחד מברך לשתיהן עשו אותן כסמוכות:

אבל רבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובה שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים לגמור את ההלל שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה שכך שנינו ר"ג אומר וכו' ובסיפא לפיכך אנו חייבין להודות להלל וכו' לפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו אלו דברי הגאון ז"ל וכן הסכימו הגאונים רב צמח ורב יוסף ורב יצחק בן גיאות ז"ל וזו שהקשו מדתנן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו אפשר לתרץ לפי דבריהם שברכת יהללוך בלילי פסחים אינה באה על קריאת ההלל לאחריו כדי שנאמר שתהא טעונה לפניו אלא על כוס רביעי היא באה והיינו טעמא דקרי ליה הכא ברכת השיר והיינו דהכא שיילינן מאי ברכת השיר ואילו התם בסוכה דהוא עיקר דינא דהלל כי קתני (דף לט א) מקום שנהגו לברך אחריו יברך לא שיילי מאי מברך אלא ודאי ברכה אחרונה של הלל היתה ידועה אצלם ולא שאלו עליה מעולם אבל הכא ברכת הכוס היא ולפיכך שינו שמה וקראוה ברכת השיר כלומר שאינה ברכה על קריאת הלל אלא ברכת השבח היא ולפיכך חותמת ואינה פותחת כענין שמצינו ברכות השבח שבאות בחתימה בלא פתיחה כגון על הגשמים מודים אנחנו לך וכו' וחותמת ואינה פותחת כך תירצו בזה ותמהני דא"כ אף ברכת אשר גאלנו לא היה לה לפתוח בברוך מפני טעם זה וקרוב אני לומר דברכת יהללוך בלילי פסחים הויא כסמוכה לברכת אשר גאלנו ששתיהן באות על מה שנתחדש בלילי פסחים מד' כוסות שברכה ראשונה של קידוש אף בשאר יו"ט היא באה וכן ברכת המזון אבל ברכת גאולה ויהללוך באות על מה שנתחדש בליל זה ולפיכך דנו אותה ברכה של יהללוך כסמוכה א"נ לפי שברכת יהללוך בימים שקורא בהם את ההלל סמוכה ואינה פותחת אף בלילי פסחים שאינה סמוכה לא ראו לפתוח בה שלא רצו לתקן ברכה אחת בשתי מטבעות כדי שלא יבא לפתוח בה בזמן שהיא סמוכה וזה יותר מסכים עם מה שכתבתי למעלה בפירוש הירושלמי וזה מה שאמרו בירושלמי שניא היא שאם שמעו בבהכ"נ יצא תירץ הרשב"א ז"ל לפי שיטה זו דה"ק שעיקר תקנת קריאת ההלל בלילי פסחים בבהכ"נ היתה ולא בביתו ולפיכך בין שמעו בבהכ"נ בין לא שמעו אינו מברך בביתו שהשוו חכמים מדותיהם כדי שלא יהא מי שלא שמעו מברך ומי ששמעו אינו מברך:

חמישי אומר עליו הלל הגדול ד"ר טרפון:    כתב הר"ז הלוי ז"ל דר' טרפון אמתני' פליג דתנן ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין ור' טרפון ס"ל דחמשה נינהו ועל החמישי אומר הלל הגדול ולפ"ז לא קי"ל כר' טרפון ולא נהירא דאי ברייתא פליגא אמתני' הוה ליה למתני בגמרא מני מתני' לא ר' טרפון ולא יש אומרים דהכי אורחא דתלמודא ועוד דאם איתא דהכי הוא היכי אפשר דלא אשתמיט חד תנא למתני ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין ר' טרפון אומר חמשה ועוד דמדשקלי וטרו אמוראי בדר' טרפון אלמא הלכתא כוותיה וסוגיין

דף כז עמוד א

בכולי פרקין ריהטא [דד' כוסות נינהו ולא חמשה אלא ודאי כדברי הגאונים ז"ל עיקר] דד' כוסות חובה וחמישי רשות ואם רצה לשתות אומר עליו הלל הגדול אי נמי דמצוה מן המובחר לשתות כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול והיינו לישנא דאומר עליו הלל הגדול וכך מטין דברי הרמב"ם ז"ל בפרק אחרון מהלכות חמץ ומצה:

מתני' ישנו מקצתן יאכלו:    פי' מתני' לענין פסח מיתניא דאם ישנו מקצתן לכשיקיצו יאכלו אפי' אותן שישנו אבל ישנו כולן לא יאכלו דהוה ליה כשני מקומות:

רבי יוסי אומר נתנמנמו יאכלו:    דנמנום לא הוי הפסק:

וכתב רבינו שמואל ז"ל דהוא הדין למצה בזמן הזה דנרדמו (כולן) לא יאכלו והביא ראיה מדאיתא בגמרא דאביי הוה יתיב קמיה דרבה וא"ל מינם קא ניים מר ואינהו אחר חורבן היו וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שהביא משנה זו בהלכות ומהאי עובדא פסק רבינו שמואל כר' יוסי דהא רבה לחודיה הוה ניים ולא אביי ואפ"ה א"ל מינם קא ניים מר ואין זו ראיה לפסוק כר' יוסי שאפשר שאביי לא היה מבעלי הסעודה אלא שהיה יושב לפני רבו לכבודו עד שהיה גומר סעודתו והר"ז הלוי כתב דדינא דמתני' בפסח דוקא הוא ולא במצה ועובדא דאביי ורבה לא בפסח הוה אלא בבי מדרשא ולא הביאוהו בגמ' [אלא] כדי ללמוד ממנו פי' דנרדמו ונתנמנמו:

גמ' מאי אפיקומן רב אמר שלא יעקרו מחבורה לחבורה:    ואפיקומן לשון אפיקו מנאי ופירש רבינו שמואל דהא דרב ושמואל בהא פליגי דרב ס"ל שמותר לאכול אחר הפסח מה שירצה באותה חבורה אבל אסור לאכול דבר בחבורה אחרת כדי שלא יבא לאכול הפסח בשני מקומות ושמואל ור' יוחנן סבירא להו שאפילו באותה חבורה אסור לאכול כלום אחר הפסח שאם תתיר לו לאכול כלום לפעמים יאכל רוב אכילתו אחר הפסח ונמצא שאין הפסח נאכל על השבע ושמואל ורבי יוחנן לא פליגי אלא מר נקיט מאי דארחי' ומר נקיט מאי דארחי' וכי אמרינן תניא כותיה דרבי יוחנן בדין הוא דמצי למימר תניא כותיה דשמואל אלא משום דסליק מיניה דגמ' מסדר ליה בתרא קאמר תניא כותיה דר' יוחנן זהו תורף פירושו ז"ל ולא נהירא דאם איתא דמשום הכי הוא היכי אמרינן בסמוך בגמרא לא מבעיא לאחר מצה דכיון דלא נפיש טעמא מפכח ליה וכו' והא לאו בפכוחי טעמא אתינן עלה כלל לפיכך נ"ל דרב ושמואל ור' יוחנן כולהו בחד טעמא שייכים דחיישינן שמא יבא לאכול את הפסח בב' מקומות ומשום הכי אסר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה כמו שפירש"י ז"ל ושמואל חייש טפי שאפילו באותה חבורה אסור לאכול אחר הפסח מיני בשר דשמא לא יזכור שאכל הפסח דטעמא דבישרא בתרא מפכח ליה לטעמא דבישרא קמא וישוב עוד לאכול פסח ושמא יאכלנו במקום אחר ודוקא במיני בשר הוא דחייש דארדלי אינן שתי תיבות ולא מיני כמהין ופטריות כמו שפרש"י ז"ל אלא מיני עופות הן כמו גוזליא וכך אמרו בירושלמי ארדלין וגוזלין ולמיני בשר הוא דחייש שמואל לפי שמתוך שטעם בשר אחריו בפיו ישכח טעם הפסח אבל למיכל תמרים וקליות ואגוזים לשמואל שרי שאין אלו מעבירין טעם בשר הפסח ורבי יוחנן חייש אפילו בהני ותניא כותיה דרבי יוחנן ולפי זה מאי דתניא כותיה דר' יוחנן דוקא היא:

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן:    דסבירא ליה דכיון דמצה זכר לפסח אתיא כשם שאין מפטירין אחר הפסח כך אין מפטירין אחר מצה ולישנא בתרא לא חייש להכי וקיי"ל כלישנא קמא:

ומאן דצחי לית ליה רשותא למשתי אלא מיא אבל חמרא לא:    זו היא סברת הגאונים והרב אלפסי ז"ל דסבירא להו דכיון דתנא חמישי אומר עליו הלל הגדול אלמא דבלאו הכי אסור ליה למשתי בתר כוס רביעי ולא משום מצה שהרי כבר שתי אחרי' שתי כוסות ועוד אמרו כגון תמרים וקליות ואגוזים ומיני מיכלא אבל מיני משתיא לא אלא טעם הדבר כדי שלא יהא מוסיף על ארבע כוסות ונראה כמי שמתחיל בסדר אחר ורוצה לאכול פסח ומצה ומרור ואין נמנין על שני פסחים כאחד ועוד שאם כן לא היה פסח ראשון נאכל על השבע וכן למצה לפיכך אסרו לשתות אחר ד' כוסות אלא שהתירו לו כוס חמישי והאריכו עליו את הדרך לקרות עליו הלל הגדול כך כתב הרמב"ן ז"ל לקיים דברי רב אלפסי ז"ל והר"ז הלוי ז"ל חולק עליו ואומר דדוקא בין שלישי לרביעי הוא שאמר לא ישתה ופירשו עלה בירושלמי כדי שלא ישתכר כלומר ויפסיד קריאת ההלל אבל אחר כוס ד' שכבר גמר את ההלל אם נשתכר לא הפסיד ולא נשכר:

והיכא דלית ליה כולה סעודתא ממצה דמנטרא וכו':    יש תמהים על הרב אלפסי ז"ל על שהתחיל ואמר היכא דלית ליה ממצה דמינטרא אלא כזית בלבד ואחר כך סיים בשני זיתים דאמר דלבסוף מברך על כזית דמנטר לאכול מצה וכו' והדר אמר דכריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה והרי כאן שני זיתים ואפשר שכשאמר הרב ז"ל כריך מצה ומרור מההיא דלא מינטרא קאמר דכיון דכריכה אינה אלא משום זכר למקדש בעלמא מסתייה דעביד לה אפילו ממצה דלא מינטרא אי נמי דכי קאמר דלית ליה אלא כזית בלחוד לאו כזית בלחוד דוקא קאמר אלא כשיעור חובתיה קאמר והר"ז הלוי ז"ל כתב דהיכא דלית ליה אלא כזית מצה דמינטרא אינו כורך כלל אלא אוכל זה בעצמו וזה בעצמו שהכריכה בזמן הזה אינה אלא לזכר בעלמא והיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר:

הסופגנין והדובשנין והאסקריטין:    לא חזו למצה דמצוה דמצה עשירה נינהו מפני שמטוגנין בדבש:

ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה:    דמצת מצוה נאכלת באחרונה כשם שהפסח היה נאכל על השבע:

ומאן דלית ליה חמרא בלילי דפסחא מקדש אריפתא וכו' והיכי עביד שארי ברישא המוציא:    מידי דהוה אבורא פרי הגפן דקדים לקידוש ומנח ידא עילויה עד דגמר קידושא שכיון שמקדש עליה מצוה לאוחזה בידו כשם שאוחז בכוס שמקדש עליו ובתר דגמר קידושא מברך לאכול מצה משום דקדוש עדיף טפי:

ומאן דבעי ברוכי בתרי או בתלתא בתי וכו' ומברך ברכת המזון והדר מברך לכל חד וחד בביתיה:    פירוש לאחר ברכת המזון לאלתר שהוא כוס ג' יכול לברך לכל אחד ואחד בביתו קודם כוס ד' ואין צריך לומר אחר כוס ד'

דף כז עמוד ב

שיכול לברך לכל אחד ואחד:

כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא שהרי כל ישראל ערבין זה לזה במצות חוץ מברכת הלחם והיין ושאר ברכת הפירות שאינן אלא שלא ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ובזו אין כאן ערבות שאין זה חובת האדם לא ליתהני ולא ליבריך:

ברכת הלחם של אכילת מצה:    שמברכין לפניה המוציא:

וברכת היין:    שמברכין לפני קדוש היום מהו על אכילת מצה ומקדש ישראל והזמנים לא תבעי לך דחובה נינהו ומפיק אלא ברכת המוציא וברכת היין מיבעיא לן שאינן באות אלא שהמברך צריך שיטעום ואי אפשר ליהנות בלא ברכה ואי נמי לא טעים איהו אי אפשר דלא יהיב לחד מינייהו למטעם ובעי ברכה מהו כיון דחובה היא אכילת מצה חובה עליו וכן קדוש היום חובה עליו ואי אפשר בלא הנאה והנאה אי אפשר בלא ברכה נמצאת המצוה תלויה בברכת ההנאה ומפיק או דילמא ברכת הנאה לאו חובה למצוה אתי' שאף בכל ההנאות היא נוהגת:

מאי טעמא הוי דבר שהיה בכלל:    יום ז' בכלל קרא דכתיב שבעת ימים תאכל מצות היה ויצא מן הכלל דכתיב ששת ימים תאכל מצות ומפיק ליה לשביעי:

בזמן שאין בית המקדש קיים מנין:    כלומר שאין שם פסח:

גרסינן בגמ' (דף קכ ב) אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לא יצא ידי חובתו פי' לר"א בן עזריה דאמר דפסח אינו נאכל אלא עד חצות ואיכא מ"ד דהכי קי"ל כיון דסתם לן תנא בפ"ק דברכות (דף ב א) כותיה דתנן התם כל הנאכלים ליום (ולילה עד חצות) מצותן עד שיעלה עמוד השחר הקטר חלבים ואברים (עד חצות) מצותן עד שיעלה עמוד השחר ודייקינן עלה בגמרא (דף ט א) ואילו אכילת פסחים לא קתני מני ר' אלעזר בן עזריה היא ובפרקין נמי סתם לן כוותיה דתנן (דף קכ ב) הפסח אחר חצות מטמא את הידים ואוקימנא לה כר' אלעזר בן עזריה ובפרק איזהו מקומן (דף נו ב) סתם לן תנא כוותיה דתנן הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואע"ג דסתם לן נמי כר' עקיבא דפליג עליה דתנן בפ' הקורא את המגילה למפרע (דף כ ב) דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואמרינן בגמרא לאתויי מאי לאתויי אכילת פסחים דלא כראב"ע ותלתא סתמי לא אלימי מחד סתמא כדאמרינן בפ' מצות חליצה (דף קא ב) מה לי חדא סתמא מה לי תרי סתמי ואפ"ה מספקא לן הי מינייהו סתמא בתרייתא הילכך אזלינן לחומרא כר' אלעזר בן עזריה ולפיכך צריך ליזהר ולאכול קודם חצות מצה של אפיקומן ואפילו בקריאת ההלל החמירו בתוספ' לקרותו קודם חצות ויש מקילין ואומרים דסתמא דסתים כר"ע אלים טפי מדקתני ליה התם גבי הלכתא פסיקתא ועוד דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו והיינו דאמר רבא לר"א בן עזריה ולא אמר לה סתמא ואין ראוי להקל בכך:

ירושלמי בשבועות פרק שלישי שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח:    דשבועה חלה לבטל את המצות בשב ואל תעשה בכולל הילכך האיך שבועה מגו דחיילא אמצה דכל ימות שנה חיילא נמי אמצה דלילי הפסח:

שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בלילי הפסח:    דכיון דהכא ליכא כולל אין שבועה חלה לבטל את המצוה:

שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה:    דמגו דחיילא אשאר צללים חיילא נמי אצל סוכה:

שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה:    משום דהכא ליכא כולל וכי תימא אמאי והלא כשם שמצה כוללת מצה שאינה של מצוה כך סוכה כוללת סוכה שאינה של מצוה יש לומר דהיינו טעמא משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכל לחם שהוא מצה קרוי מצה ואין סוכה סתם בלשון בני אדם אלא סוכת מצוה וכן לולב והר"ז הלוי ז"ל חולק על הרב אלפסי ז"ל שכתב זה הירושלמי ואמר דלפום גמ' דילן ליתיה דבפ' שבועות שתים בתרא (דף כב ב) משמע דשבועה אינה חלה לבטל את המצוה ואפי' בכולל דאמרינן התם עלה דמתני' דתנן שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב ומוקמינן לה התם (דף כג ב) בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים כלומר דאמר שבועה שלא אוכל נבלות וכשרות דמגו דחיילא אכשרות חיילא נמי אנבלות ואמרינן התם (דף כד א) בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה כלומר דבשבועות בטוי בעי שתהא בלאו והן ומ"ה פרכינן דבשלמא לאו משכחת לה שלא יאכל נבלות וכשרות דבכי האי גוונא מגו דחיילא אכשרות חיילא נמי אנבלות ולא אמרינן מושבע ועומד מהר סיני הוא דכיון דמ"מ אין שבועתו לבטל את המצוה אבל בהן היכי משכחת לה דאפי' אמר שבועה שאוכל נבלות ושחוטות אע"ג דהוי כולל לא חייל כיון דלבטל את המצוה הוא אלמא שאין שבועה חלה לבטל את המצוה אפי' בכולל והא ודאי לאו קושיא היא דהני מילי בקום עשה שאין אומר לו לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך אבל בשב ואל תעשה חיילא כדמוכח הכי בירושלמי:

רבי שמלאי איקלע לבי פדיון הבן וכו' (על פדיון הבן) אבי הבן ודאי מברך:    על פדיון הבן:

שהחיינו מי מברך:    פי' דפשיטא לן שראוי לברך עליה שהחיינו מפני שהיא תלויה בזמן של ל' יום לתינוק שאינו בן קיימא עדיין עד ל' יום ומסקינן דאבי הבן מברך שתים:

ומיחייבין למימני יומי דשבעה שבועי וכו' ותנו רבנן וכו':    במנחות בפ' ר' ישמעאל היא (דף סה ב) וספרתם לכם כל א'. גמרי רבנן דהאי וספרתם מנין ממש מה שאין כן בשאר ספירות הכתובות בתורה:

יכול יקצור:    כלומר בזמנו:

ויביא ויספור אימתי שירצה ת"ל מהחל חרמש בקמה תחל לספור:    דאלמא משעת קצירה ספירה:

יכול יקצור

דף כח עמוד א

ויספור ויביא אימתי שירצה ת"ל מיום הביאכם תספרו. אלמא קצירה וספירה והבאה באין ביום א':

אימתי הן תמימות בזמן שהוא מתחיל מבערב:    פי' לספור וקצירה נמי מבערב כדאיתא במנחות (דף סו א) אבל הבאה ביום:

וכי היכי דמצוה למימני יומי ה"נ מצוה למימני שבועי:    ומצוה למימני שבועי פלוגתא היא במנחות פ' ר' ישמעאל דגרסי' התם אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש בעלמא הוא וכיון דאביי ורבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי קי"ל כותייהו אע"ג דאמימר פליג עלייהו והפירוש הנכון במצוה למימני שבועי היינו בתשלום כל שבוע ושבוע אבל ברוב המקומות החמירו על עצמם לומר בכל יום היום כך וכך לעומר שהם כך וכך שבועות וימים כך ורוב מפרשים מסכימים דספירת העומר עכשיו דליכא הבאה ולא קרבן אינה אלא מדרבנן בעלמא זכר למקדש כדאמר אמימר התם זכר למקדש בעלמא הוא: ובהגדה גם כן אמרו בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלהים על ההר הזה אמרו לו ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו אמר להם לסוף חמשים יום והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו מכאן קבעו חכמים לספירת העומר כלומר בזמן הזה שאין אנו מביאין קרבן ולא עומר אלא מחשבין נ' יום לשמחת התורה כמו שמנו ישראל באותו זמן וזה ודאי דרך מדרש הוא דעיקרא דמילתא זכר למקדש כדאמר אמימר אבל מ"מ כל זה מוכיח שאין הספירה עכשיו אלא מדרבנן ולפיכך אמרו בתוספות דכיון דמדרבנן היא טוב לספור ביום ראשון בספק חשיכה כדי שיהיו שבע שבתות תמימות לגמרי ואין זה נכון שיכניס עצמו בספק לכתחלה ואי משום תמימות אין להחמיר בתמימות בזמן הזה שהוא מדרבנן טפי מספירה דאורייתא אלא כל שסופר בלילה תמימות קרינן ביה אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' ח' מהלכות תמידין ומוספין שמצוה זו של ספירת העומר מוטל' על כל איש ישראל בכל מקום ובכל זמן ומשמע לי דסבירא ליה ז"ל דאמימר דלא הוה מני שבועי הוא דס"ל דזכר למקדש בעלמא הוא ולפיכך היה פוטר עצמו מן השבועות אבל אינך רבנן דהוו מנו יומי ושבועי דקיימא לן כותייהו סבירא להו דבזמן הזה דאורייתא. וכתב מר יהודאי ז"ל דמאן דלא מני עומר בליליא קמא לא מני בשאר לילות פירוש דמשום דבעינן תמימות אבל בשאר לילותא היכא דלא מני מאורתא מני מיממא ורב האי ז"ל חולק ואומר דאי משום דבעי תמימות שכח באחד הימים נמי חסר המנין ולפיכך הוא אומר שאם לא ספר בלילה סופר ביום וכן כתוב בהלכות גדולות שסופר ביום ונראה שסומכין הן על מתניתין דבס"פ ר' ישמעאל במנחות דתנן התם (דף עא א) מצותה לקצור בלילה ואם נקצר ביום כשר וכיון דקצירה דיעבד ביום אף ספירה דיעבד ביום אבל ר' יצחק ז"ל אומר שאינו סופר ביום ומתני' דסוף פרק רבי ישמעאל ליתא דקיימא לן כסתם מתני' דמגלה (דף כ ב) דקתני כל הלילה כשר לקצירת העומר והתם בס"פ ר' ישמעאל מייתינן לה ואמרי' עלה מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום לא אלמא נקצר ביום פסול וכיון דקצירה פסולה ביום ספירה נמי ליתא ביום דהא בהא תליא כדתניא בברייתא דלעיל יכול יקצור ויביא ואימתי שירצה יספור תלמוד לומר מהחל חרמש וגו' וקתני נמי בסיפא שקצירה וספירה בלילה והבאה ביום וסתמא דהתם עדיפא ליה דתני לה גבי הלכתא פסיקתא וכתוב עוד בהלכות גדולות אם שכח יום א' ולא ספר שוב אינו סופר דבעינן תמימות וליכא ובתוספות חלקו עליו:

וכתוב בספר המאור שיש שואלין מה טעם א"א זמן בספירת העומר ועוד מה טעם אין אנו סופרים בלא ברכה ביו"ט שני של פסח כדאמרינן בסוכה (דף מז ב) בשמיני ספק שביעי מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן מפני שברכת הסוכה עומדת כנגד קדוש היום [הכי נמי ברכת העומר עומדת כנגד קידוש היום] ונמני מימני ולא ליבריך ברוכי ועוד מה טעם אין אנו סופרין ב' ספירות מספק כמו שאנו עושין שני י"ט מספק והוא ז"ל השיב דכיון דספירת העומר אינו אלא לזכר בעלמא דהכי אסיקנא בדוכתיה במנחות אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא ואנו שאנו מונין ימים ושבועות מנהג הוא בידינו אבל להטעינו זמן אין לנו ועוד שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה כגון נטילת לולב שהיא באה לשמחה ותקיעת שופר לזכרון לאבינו שבשמים ומקרא מגלה דחס רחמנא עלן ופרקינן ופדיון הבן שמברך אבי הבן שהחיינו לפי שיצא מספק נפל דכל ששהה ל' יום באדם אינו נפל ולספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפש לחורבן בית מאוויינו ואם אמרו בשמיני ספק שביעי של סוכה מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן שלא תבא ברכה מכח יו"ט ב' מדרבנן ותעקור יו"ט ראשון של שמיני של חג דאורייתא שהוא עומד כנגדה ומשום הכי יתבינן ולא מברכינן אבל אנו היאך נעקור ברכת ספירת העומר משום יו"ט שני דרבנן שהוא עומד כנגדה ולא אתי דרבנן ודחי דאורייתא הילכך מונין ומברכין ואם באנו לספור שתי ספירות מספק נמצא ספירה שניה מושכת עד יום טוב ראשון של עצרת ואתי לזלזולי ביום טוב ראשון דאורייתא הילכך אין לנו אלא מה שנהגנו והמקומות שנהגו שלא למנות שבועות בכל יום ויום עד מלאת השבוע ובסוף כל השבוע כן הוא המנהג היפה:

בריך רחמנא דסייע בהדן:

הדרן עלך ערבי פסחים וסליקא לה מסכת פסחים