רי"ף על הש"ס/פסחים/דף כג עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · פסחים · דף כג עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

כל שלשה ימים הראשונים ודאי מכאן ואילך ספק מאי קאמר אמר רבי יוחנן הכי קאמר כל שלשה ימים הראשונים ודאי יין מכאן ואילך ספק מאי טעמא חמרא מעילאי עקר והאי טעמיה ולא עקר ואם תימצי לומר בתר דטעמיה עקר הוה ריחיה חלא וטעמיה חמרא וכל דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא ואע"ג דפליג ר' יהושע בן לוי ואמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא ולא ידעינן כמאן מינייהו קא פשיט רב יוסף הא אשכחן אביי ורבא דאיפליגו בהאי פלוגתא בע"ז בפ' השוכר את הפועל (דף סו.) דאיתמר חלא בגו חמרא דברי הכל בנותן טעם חמרא בגו חלא אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא ורבא אמר בנותן טעם ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא וקי"ל דהלכתא כותיה דרבא וכיון דקם לה רבי יוחנן כרבא ורבי יהושע בן לוי כאביי ממילא שמעינן דהלכתא כר' יוחנן ושמרים דרמא עלייהו מיא אף על גב דאית בהו טעם יין לא מברכין עלייהו בורא פרי הגפן דאמרינן (דף צז.) בעא מיניה רב נחמן מר' חייא שמרים שיש בהן טעם יין מהו א"ל מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא:

סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך וכו':

מאי טעמא דילמא אתי למיכל מצה אכילה גסה אמר רב אסי אבל מטבל הוא במיני תרגימא פירוש מטבל מטפל כלומר מעביר פתו במיני תרגימא כגון פירות וקטניות וכיוצא בהן ר' צדוק מטבל בירקי תניא נמי הכי השמש מטבל בבני מעים ונותן לפני האורחים ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר (הושע, י) נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפיסחא כי היכי דגריר ליה ללביה כי היכי דתתהני ליה מצה לאורתא:

ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב:

איתמר מצה צריכה הסיבה מרור לא צריך הסיבה יין איתמר משמיה דרב נחמן צריך הסיבה ואיתמר משמיה דרב נחמן לא צריך הסיבה ולא פליגי הא בתרי כסי קמאי והא בתרי כסי בתראי אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא אמרי לה להאי גיסא תרי כסי בתראי בעי הסיבה דהוי לן חירות בתרי כסי קמאי לא בעי הסיבה דאכתי לא הויא לן חירות דאכתי עבדים קאמרינן ואמרי לה להאי גיסא תרי כסי קמאי בעו הסיבה דההיא שעתא הויא לן חירות תרי כסי בתראי לא בעי הסיבה דמאי דהוה הוה והשתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי כולהו צריכי הסיבה פרקדן לא שמיה הסיבה הסיבת ימין לאו שמיה הסיבה ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לושט ואתי לידי סכנה אשה אינה צריכה הסיבה ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה בן אצל אביו צריך הסיבה תלמיד אצל רבו מאי ת"ש דאמר אביי כי הוינן כי מר הוה זגינן אבירכי דהדדי כי אתאן לכי רב יוסף אמר לן לא צריכיתו דמורא רבך כמורא שמים איבעיא להו שמש מאי ואסיקנא דצריך הסיבה אמר ר' יהושע בן לוי נשים חייבות בארבע כוסות הללו שאף הן היו באותו הנס אמר רב יהודה אמר שמואל ד' כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה שתאן חי יצא ידי ד' כוסות ולא יצא ידי חירות שתאן בבת אחת יצא ידי חירות ולא יצא ידי ארבע כוסות השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא אמר רב נחמן בר יצחק והוא דשתי רובא דכסא:

ת"ר ד' כוסות הללו צריך שיהא בהם כדי רביעית אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות אמר רבי יהודה וכי

רבנו ניסים (הר"ן)

שהפריש עליה בתוך אותן ג' ימים הוי מתוקן ואת"ל בתר טעמא אזלינן (ובתר) דטעמיה עקר כלומר לאלתר אם סלק ידו הוי ריחיה חלא וטעמיה חמרא כלומר שמשהוא מתחיל להחמיץ אינו נעשה חומץ גמור בריחא וטעמא עד ג' ימים:

מכאן ואילך ספק שמא כשהפריש עליה היה כבר זה חומץ ונמצא תורם מן החומץ על היין והוי ליה ממין על שאינו מינו דלענין תרומה לכ"ע תרי מיני נינהו:

ואע"ג דפליג ר' יהושע בן לוי ואמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא ולא ידעי' כמאן מינייהו קא פשיט רב יוסף משום דמתניתין דאייתינן איכא לפרושי בפירושה אחרינא דאתיא כר' יהושע בן לוי וכדאיתא התם בגמ':

חלא דאיסורא לגו חמרא דהיתירא דברי הכל בנותן טעם דהו"ל מין בשא"מ חמרא לגו חלא אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא פירוש דחמרא דאתי לגו חלא עד דלא מטי ליה נקט ליה לריחא דחלא ודיניה כחלא והוה ליה כמין במינו ובמשהו דמיירי ביין נסך או בטבל:

ורבא אמר בנותן טעם ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא: והוה ליה כמין בשאינו מינו ובנותן טעם וקי"ל כרבא:

ושמרים דרמא עלייהו מיא לא מברכין עלייהו בפה"ג: פירוש כל היכא דלא רמא תלתא ואתא ארבעה:

ומיהו דוקא בשמרים אי נמי בפורצני הנדרכים בגת ע"י קורה שהקורה דוחקת ומוציאה כל לחלוחית שבהם אבל בפורצני שלנו שהן נדרכים ברגלי אדם ורמי בהו מיא והיין נמשך מאיליו לא אמרינן הכי שהרי ברוב הפעמים אינו מוצא כדי מדתו ואפילו הכי חמרא מעליא הוא לפי שהפורצנים עצמן בולעין היין והיין יוצא הלכך הכל לפי טעמו וריחו:

דילמא אתי למיכל מצה אכילה גסה: ואכילה גסה לא שמה אכילה בין לענין מצות בין לענין איסורין דהא אמרי' במסכת יומא (דף פ ב) דהאוכל אכילה גסה [ביה"כ פטור וביבמות נמי אמרי' דהאוכל תרומה אכילה גסה] אינו חייב משום אוכל אלא משום מזיק:

אכילה גסה: היינו כל שאכל קודם לכן כ"כ שאינו יכול לאכול לאחר מכן אלא בקושי אבל על השובע ודאי שמה אכילה [וחשיבא טפי ומשום הכי פסח וקדשים אין נאכלים אלא על השובע כלומר אחר אכילה] כדרך כל מאכל חשוב שהוא בא לבסוף אבל מצה ומרור אין מצותן בכך אלא אי בעי הכי ואי בעי הכי והכי איתא בספרי:

ואיבעיא לן בגמרא האי סמוך למנחה אי סמוך למנחה גדולה אי סמוך למנחה קטנה ולא איפשיטא הילכך מינקיט לחומרא עדיף:

ואע"פ שאין ראיה לדבר: דאכילה ממשכת אכילה זכר קצת יש לדבר:

נירו לכם ניר: חרשו הקרקע כדי שתקבל הזריעה שהרי אם אינה חרושה ופתוחה אינה מקבלתה אף אדם האוכל דברים שאינן משביעין אותו פותחין את בני מעיו ומרחיבין אותן ומקבל מאכל של סעודה אח"כ לתאבון:

מצה צריכה הסיבה: כשאוכל מצה של מצוה לילה הראשון:

מרור אין צריך הסיבה: לפי שהוא זכר לעבדות:

דההיא שעתא משתעי בחירות: שאומר הגדה:

והשתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי כולהו בעו הסיבה: ואע"ג דבעלמא קיימא לן איפכא דכל ספקא דרבנן לקולא הכא כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לרווחא דמילתא כך פירשו ז"ל ולי נראה דעל כרחך [בעי] למיעבד הסיבה בכולהו דאי ניזיל לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואי נקיל בתרוייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי:

פרקדן לא שמה הסיבה: מוכח בפרק המוכר את הספינה (דף עד א) שהשוכב על ערפו נקרא פרקדן דאמרינן התם גבי מתי מדבר דהוו גנו אפרקיד והוה עבר טייעא כי רכיב גמלא תותי כרעייהו מיהו אפשר שהשוכב על פניו ג"כ נקרא פרקדן ובתרוייהו איתיה לטעמא שמא יקדים קנה לושט:

הסיבת ימין לא שמה הסיבה: שהרי צריך לאכול בימינו ולא עוד וכו' אפרקדן קאי:

אשה אינה צריכה הסיבה: לפי שמשמשת לבעלה:

שאף הן היו באותו הנס: פירשו בירושלמי שאף הן היו בספק כלומר בספק סכנה ודכוותיה אמרי' גבי חנוכה ומגילה ודוקא מהאי טעמא הא לאו הכי פטורות דהויא לה מצות עשה שהזמן גרמא וכי היכי דבדאורייתא פטור הכי נמי בדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון:

כדי מזיגת כוס יפה: היינו כוס של ברכת המזון וקרי ליה כוס יפה משום די' דברים נאמרו בכוס של ברכה כדאיתא בפרק שלשה שאכלו (דף נא א) ושיעורו רובע רביעית לוג יין חי כדי שימזגנו ויעמד על רביעית דכל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא:

שתאן חי: שלא מזגן יצא וכגון שיש בכל כוס רביעית לוג דבבציר מרביעית לאו כלום הוא דכי היכי דבמזוג בעינן רביעית בין הכל הכי נמי בחי בעינן רביעית:

ידי חירות לא יצאו: כלומר שלא קיים מצוה מן המובחר ומיהו אינו צריך לחזור ולשתות ארבעה כוסות:

שתאן בבת אחת: לאו בחדא כסא דהא לא צריכה למימר שהרי הכוסות הללו אע"פ שיש מהם שיעור למטה אין להם שיעור למעלה ואפילו גדול כמה אינו נידון אלא ככוס אחד אלא הכי קאמר שאם שתאן סמוכין בזה אחר זה שלא על הסדר שסדרו אותן חכמים בארבע כוסות לא יצא וצריך לחזור ולשתותן כסדרן:

השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא: כלומר בני חיובא יצאו כולן. ובכוס שיש בו שיעורין הרבה עסקינן:

והוא דשתא רובא דכסא: כלומר דשתי כל חד וחד רובא של רביעית וקמ"ל שאין צריך שיהא לכל אחד כוס חלוק בפני עצמו:

ארבע כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית: כלומר בין כולן רביעית יין חי

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט