רי"ף על הש"ס/פסחים/דף כה עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · פסחים · דף כה עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

והמבושל זכר לחגיגה רבינא אמר אפילו גרמא ובישולא.פשיטא היכא דאיכא שאר ירקי מברך ברישא בורא פרי האדמה ואכיל ולכי מאטי אחזרת מברך על אכילת מרור ואכיל אלא היכא דליכא שאר ירקי מאי מברך אמר רב הונא מברך ברישא אמרור בורא פרי האדמה ואכיל ולכי מאטי אחזרת מברך על אכילת מרור ואכיל א"ל רב חסדא לאחר שמלא כריסו ממנו חוזר ומברך עליו אלא אמר רב חסדא מברך ברישא אמרור בפה"א ועל אכילת מרור ואכיל ולבסוף אכיל בלא ברכה והלכתא כרב חסדא ואמאי מטבלי תרי זימני כדי שיראו התינוקות וישאלו רב אחא בריה דרבא מהדר אשאר ירקי לאפוקי נפשיה מפלוגתא אמר רבינא אמר רב בריה דרב חנן הכי אמר הלל משמיה דגמרא לא ליכריך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וליכול משום דסבירא לן מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן ואתי מרור ומבטיל ליה למצה דאורייתא ואפי' למאן דאמר מצות אין מבטלות זו את זו הני מילי דאורייתא ודאורייתא דרבנן ודרבנן אבל דאורייתא ודרבנן אתי דרבנן ומבטל דאורייתא:

תניא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן משום שנאמר (שמות, יב) על מצות ומרורים יאכלוהו אמר ר' יוחנן חלוקין עליו חביריו על הלל דתניא יכול לא יצא בהן ידי חובתו אלא א"כ כרכן בבת אחת ואכלן כדרך שהלל אכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו ואפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו והשתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן ואנן בעינן למיעבד זכר למקדש ובעינן נמי דליכול כל חד וחד מינייהו בפני עצמו כי היכי דלא ליתי מרור דרבנן וליבטיל מצה דאורייתא מברך אמצה לחודיה ואכיל ומברך אמרור לחודיה ואכיל והדר כריך מצה ומרור בהדי הדדי ואכיל ליה בלא ברכה זכר למקדש כהלל.אמר רבי אלעזר א"ר הושעיא כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים אמר רב פפא לא לישהי איניש מרור בחרוסת דילמא אגב חולייה עייל ביה וקא מבטל ליה למרריה ובעינן טעם מרור וליכא אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש נטל ידיו בטיבול ראשון צריך שיטול ידיו בטיבול שני למה לי הא משא ליה חדא זימנא כיון דבעי למימר אגדתא והלילא דילמא אסחיה לדעתיה ונגע

רבנו ניסים (הר"ן)

טעם קאמר כלומר כיון דשני תבשילין זכר לשני קרבנות הן באין בעינן שני מיני בשר:

אפי' גרמא ובשולא: גרמא לחודיה ודאי לא מהני אלא בדסביך ביה בשרא פורתא דהאי נמי גרמא מיקרי ובשולא מרק שנתבשל עמו ולרבינא מיהא בישרא בעינן:

היכא דליכא שאר ירקי מאי: הך בעיא ודאי במצות צריכות כונה שייכא דאי אין צריכות כונה על כרחך מקמא נפק ידי חובתיה ועלה בעי ברוכי:

מברך אמרור ברישא בפה"א ולכי מטי אחזרת: כלומר וכי מטי אחזרת שאחר מצה לצאת בה ידי חובתו שכך הוא מצוה מן המובחר מברך על אכילת מרור ומקמא לא נפיק דמצות צריכות כונה וכיון דקמא בבפה"א הוא דאכליה לא איכוין למצות מרור ולא נפיק ביה ורב חסדא אהדר ליה דאפילו נימא מצות צריכות כונה מחזי כי חוכא שיברך עליו לאחר שמלא כריסו ממנו ואיפסיקא הלכתא כרב חסדא. בדרב הונא גרסינן על אכילת מרור ובדרב חסדא לאכול מרור דכיון דסבירא ליה לרב הונא דמטבול שני נפיק כיון שמלא כריסו ממנו אע"ג דעד השתא לא נפיק ביה לא מיקרי שפיר עובר לעשייתן אבל לרב חסדא דנפיק בטבול ראשון מברך לאכול וכבר כתבתי זה בפרק קמא בס"ד:

הכי אמר הלל משמיה דגמרא: הלל זה אמורא היה:

ומרור דרבנן: דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו דמשמע בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא אבל מצה אהדרה קרא דכתיב בערב תאכלו מצות ואתי מרור דרבנן ומבטל לה למצה דאורייתא דבעינן טעמא דמצה לחודה וכי תימא והא חרוסת לתנא דמתניתין דלא מצוה אלא רשות ולא מבטל מרור דאורייתא בזמן שבהמ"ק קיים איכא למימר שאני התם דטבול בעלמא הוא ולא חשיב שדרך אכילתו בכך:

שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן: בזמן שבית המקדש קיים משום שנא' על מצות ומרורים יאכלוהו דמשמע פסח מצה ומרור בהדי הדדי:

תלמוד לומר יאכלוהו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו: מיאכלוהו קא דייק:

והשתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן: כלומר דאי אתמר הלכתא כרבנן הוה אכיל כל חד וחד לחודיה ובהכי הוה סגי ואי אתמר הלכה כהלל הוה ליה למיכל מצה לחודא כי היכי דלא תיבטל במרור דרבנן מיהו בתר הכי הוה כריך מצה ומרור דליכא למימר דמצה דרשות מבטל לה למרור דרבנן דלאו רשות גרידא הוא דמיבעי למיעבד זכר למקדש אבל השתא [לא] יכלינן למעבד הכי דילמא קי"ל כרבנן וכיון שכבר אכל מצה לחודה כי כרך לה בהדי מרור בתר הכי הויא לה רשות גמור וכי היכי דמצוה מדרבנן מבטלה לה לדאורייתא ה"נ רשות גמור מבטל ליה לדרבנן הילכך משום ספיקא דתרוייהו אכיל ברישא מצה לחודיה והדר אכיל מרור לחודיה והדר כריך להו לתרוייהו זכר למקדש כהלל:

ומסתברא דבעי טבול בכריכה זו דהא למ"ד חרוסת מצוה הלל ודאי בזמן הבית מטבל היה בחרוסת ואנן בעינן למעבד זכר למקדש:

כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים: דסתם ידים שניות הן ושני מטמא משקין להיות תחלה כדאיתא בפ"ק דשבת (דף יד א) הא אי לא משקין משום אוכלין לא צריך דהא אין שני עושה שלישי בחולין בר מסעודת פת דתקון בה רבנן נטילת ידים משום סרך תרומה ואסמכוה למילתי' אקרא דוהתקדשתם:

אגב חולייה: שנותנין בו תפוחים כדאמרינן לקמן זכר לתפוח:

נטל ידיו בטבול ראשון צריך שיטול ידיו בטבול שני: איידי דנקט טבול ראשון נקט נמי טבול שני אבל בלאו טבול נמי צריך שיטול ידיו משום המוציא ויש אומרים דנקט טבול לפי שהוא קובע נט"י יותר מן המצה שידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין אלא ע"י משקה אלא שגזרו עליהן משום סרך תרומה:

דילמא אסחיה לדעתיה ונגע: אם תאמר ואי נגע לברכה נמי פסול דגרסינן בפ' שני נזירים (דף נט א) מהו לחוך בבגדו בתפלה א"ל אסור ולית הלכתא כותיה משמע הא שלא בבגדו אסור משום דנגע י"ל אי נגע ה"נ שאף לברכה פסול אבל הכא לא נגע ודאי אלא דאסחי' לדעתיה וידים של היסח הדעת כשרות לברכה ולתפלה אלא שגזרו בהן לענין טומאה ועשו אותן שניות ועל ידים אלו של היסח הדעת אמרו שהנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח אבל לא בודאי נגע שהרי פסולות הן לברכה:

והא דבעינן נט"י במה שטבולו למשקין טפי מלשתות משום דהתם לא עביד דנגע במשקין בתוך הכוס אבל הכא עביד דנגע במשקין ע"י טבול מיהו בפ' כיצד מברכין (דף מג א) משמע שצריך ליטול ידו אחת

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט