בבא בתרא קב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
רב שישא בריה דרב אידי אמר לעולם ר"ש היא והב"ע בניפלי ומדהא בניפלי הא נמי בניפלי תמני סרי הויין חדא בניפלי אמרינן תרתי בניפלי לא אמרינן ורמי דרבנן אדרבנן ורמי דר"ש אדר"ש (דתניא) כרם הנטוע על פחות מארבע אמות ר"ש אומר אינו כרם וחכמים אומרים הרי זה כרם ורואין את האמצעים כאילו אינן קשיא דרבנן אדרבנן וקשיא דר"ש אדרבי שמעון דרבי שמעון אדר' שמעון לא קשיא התם לא נטעי אינשי אדעתא ליעקר הכא זימנין דמיתרמא ליה בין השמשות ומיקרי ומנחי ליה דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא הכא כיון דמינול לא מקרי קבר התם מימר אמר הי מינייהו דשפיר שפיר ודלא שפיר ליהוי לציבי:
מתני' האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך אהיו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהין י' טפחים אינן נמדדין עמה בפחות מכאן נמדדין עמה גואם אמר לו כבית כור עפר אפילו היו שם נקעים עמוקים יותר מעשרה טפחים או סלעים גבוהין יותר מעשרה טפחים הרי אלו נמדדין עמה:
גמ' תנן התם דהמקדיש שדהו בשעת היובל נותן לו לבית זרע חומר שעורים חמשים שקל כסף ההיו שם נקעים עמוקים י' טפחים או סלעים גבוהין י' טפחים
רשב"ם
[עריכה]אמות על ו' ואותן בדק באלכסון כדי שימצא יפה את המתים שאם זה נמשך לפנים מזה או שהאחד מן המתים קצר והאחד ארוך הרי נקל למצוא כולן באלכסון ואלכסון של ד' אמות על ו' הרי ח' אמה כיצד ו' על ו' הוי ח' אמות וב' חומשין ה' על ה' הוי אלכסונן אמתים וה"ה לד' אמות על שש הוי אלכסון אמתים דמאי שנא ה' על ה' מארבע אמות על ו' אידי ואידי חד שיעורא הוא הלכך אלכסון שניהן שוה ואידך מערה לא תבדק באלכסון כדלקמן הרי (נ') אמה בחלל המערה א"צ לבדוק שאין קוברין אלא בכותלים ובספרים כתוב כדאמר רב הונא באלכסונא דאמר לעיל כי חרותא הכא נמי כו' וקשיא לי בה טובא חדא דהתם דרב הונא בריה דרב יהושע הוא ולא הוה קרי ליה גמרא רב הונא סתם ועוד לא הזכיר למעלה לשון אלכסון אלא חרותא והגמרא אין דרך לשנות את הלשון ועוד מה ראיה צריך להביא משם הלא אין דומה מדידת אלכסון לכוכים דעבידא כי חרותא כרחוק מזרח ממערב ועוד הא אוקימנא דברותא הוא ואמאי מייתי ראיה מברותא ואומר אני ששיבוש הוא אלא משום דאמרן לעיל גבי מילתא דרב הונא בריה דרב יהושע כדאמר רב שישא בריה דרב אידי בניפלי הכא נמי כו' לכך טעו וכתבו גם בכאן אצל דברי רב שישא בריה דרב אידי כדאמר רב הונא כו' ושיבוש הוא:
ומקשינן אי הכי - כיון דמצרכת ליה לבדוק באלכסון גם מערה שניה שחוץ לחצר יבדוק באלכסון והוו להו אכתי כ"ב ומשני חדא באלכסונא הוא דמחייבין ליה אבל לא החמירו כל כך לבדוק גם השניה באלכסון מאחר דבראשונה לא מצא כלום:
רב שישא בריה דרב אידי אמר - הך סיפא נמי ר"ש היא וכגון דהני שלשה מתים הוו ניפלי ומערה של נפלים ארכה שש ומערה השניה ח' אמה הרי כ' אמה:
ומקשי' מדהא בניפלי כו' - והוה להו י"ח:
תרי בניפלי לא אמרי' - דדיו באחת לנפלים:
ורמי דרבנן כו' - דלעיל לית להו רואים ולר' שמעון אית ליה רואין וגבי כרם איפכא שמעינן להו:
מיקרי ומנח ליה - בין שאר המתים הנקברין כסדרן ואהדר איפנייה ושמא נאנס או שכח:
לא נטעי אינשי אדעתא למיעקרא - מבינתיים הלכך לשם כרם נטע הכל וכיון דלא נטע כהלכתו לא חשיב כרם:
אדעתא לטלו - לחזור ולפנותו משם הלכך לגמרי נקברו לשם כולן ע"י הדחק באקראי בעלמא וכיון דאין זה מקומן לא חשבינן ליה שכונת קברות: כרם עביד איניש דנטע יותר מכשיעור דקסבר דשפיר שפיר ודלא שפיר ליהוי לציבי. כלומר הנטיעה שתקלוט ותצליח תשאר ואותה שלא תצליח אעקור ויהיה לעצים לשריפה:
מתני' האומר לחבירו - כשיעור בית כור עפר אני מוכר לך דהיינו לפי חשבון סאתים בחצר המשכן דהיינו מאה על חמשים ומכאן צא וחשוב לבית כור ט"ו פעמים מאה על נ' שבית כור הוא חומר והוא עשרה איפות שנאמר (יחזקאל מה) כי עשרת הבתים חומר וכתיב האיפה והבת תוכן אחד להן והאיפה שלש סאין נמצא בית כור ל' סאין ולאו מקום הראוי לזרוע כור תבואה קאמר אלא לפי חשבון ששיערו חכמים כדפרישנא הכא (והוא בריבוע ארבע אמות חסר משהו פחות משליש רוחב אצבע ויתר על רובע כנ"ל):
בית כור עפר - כלומר הראוי לזריעה אבל אם לא אמר עפר אפילו כולה סלעים הגיעו דשמא לבנות בית או למישטח בה פירי זבין ליה ויד לוקח על התחתונה ונראה בעיני דבית כור קרקע אני מוכר לך אפי' כולו סלעים הגיעו:
נקעים - בקעים חריצים ונעיצים:
אין נמדדין עמה - אלא נותן לו בית כור שלם מקרקע חלק דכיון דעמוקים או גבוהין עשרה וכגון שרחבין ארבע על ארבע דהוו מקום חשוב בפני עצמן אפילו לענין רשות היחיד דשבת אין דעתו של אדם לקנות שדה אחד ויהיה לו טורח כשתי שדות לחרוש ולזרוע בשני מקומות למעלה ולמטה כדמפרש בגמרא:
פחות מיכן - בגובה או בעומק:
נמדדין עמה - דאין שדה בלא טרשים ונקעים פורתא ובטלי להו ובגמרא מפרש דעד ארבע קבין בטילי בבית כור אבל טפי לא:
כבית כור - משמע כמות שהוא בין סלעים בין עפר דהכי משמע כבית כור עפר ולא בית כור עפר ממש:
אפילו היו שם נקעים עמוקים כו' נמדדין עמה - דלהכי אהני כבית כור לטפויי הני ומיהו אי הוי יותר מד' קבין אין הלוקח מקבל דלהכי אהני מאי דאמר ליה עפר דראוי לחרישה וזריעה בעינן כן נראה בעיני:
גמ' המקדיש שדהו בשעת היובל - בזמן שהיובל נוהג דאילו בזמן שאין היובל נוהג תנן בערכין דנפדה בשויו כדתנן המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג אומר לו את פתח ראשון כו' ובמקדיש שדה אחוזתו בתחלת היובל מיירי ולא גרסינן בשנת היובל דפלוגתא דאמוראי היא בערכין המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה רב אמר כו':
נותן לבית זרע - קרקע הראוי לזריעה:
חמשים שקל כסף - (ויקרא כז) ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו זרע חומר שעורים וגו' והיינו בית כור:
תוספות
[עריכה]הכא במאי עסקינן בניפלי. אין לפרש דלא חששו לבדוק במערה שניה אלא עד כ' דלא החמירו כולי האי לבדוק רק למערת הנפלים מדפריך בתר הכי מדהך בניפלי הנך נמי בניפלי משמע דאותו שמצא מוקמי בניפלי וקשה דהא קתני מארבע אמות ועד ח' ומערת נפלים אינה אלא ו' וצ"ל דאף על גב דרישא איירי בגדולים מכל מקום הא דקתני ובודק ממנו ולהלן כ' איירי בניפלי ולא קאי ארישא:
מתני' בית כור עפר. נראה דנקט עפר לרבותא דאפי' הכי פחות מי' טפחים נמדדין עמה ולא כמו שפירש הקונטרס דאי לא אמר ליה עפר אלא בית כור סתם אפי' כולן סלעים הגיעו:
המקדיש שדהו. פי' בקונט' .. דלא גרסינן בשנת היובל דבשנת היובל עצמה פליגי רב ושמואל בפרק אין מקדישין (ערכין דף כד. ושם) ומיהו ברוב ספרים גרסינן התם בסדר המשנה בשנת היובל וי"ל דבשנת היובל משמע שפיר שנה שאחר היובל ולא שנת חמשים ממש מדלא קתני בשנת היובל עצמה כדקאמר בפלוגתא דרב ושמואל ואע"ג דכתיב בשנת היובל ישוב השדה וגו' והתם ע"כ בשנת היובל עצמה יש לחלק דלשון תורה לחוד דקרא לאו אורחיה לכתוב עצמה והתם נמי יליף רב מדכתיב ואם משנת היובל ושנת היובל בכלל ופריך ליה שמואל מי כתיב משנת היובל:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]א א מיי' פכ"ח מהל' מכירה הלכה א', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רי"ח סעיף א':
ב ב מיי' פכ"ח מהל' מכירה הלכה א', טור ושו"ע חו"מ סי' רי"ח סעיף ב':
ג ג מיי' פכ"ח מהל' מכירה הלכה ד', טור ושו"ע חו"מ סי' רי"ח סעיף ו':
ד ד מיי' פ"ד מהל' ערכין הלכה ב', סמג עשין קלא:
ה ה מיי' פ"ד מהל' ערכין הלכה י"ג:
ראשונים נוספים
ורב שישא בריה דרב אידי אמר לעולם מתני' דנזירות דקתני בודק ממנו ולהלן כ' אמה ר' שמעון היא. ודקשיא לך אי ר"ש כ"ב הויין:
הכא במאי עסקינן. דבחדא מן המערות איכא כוכין דניפלי ולא צריך כולי האי דהם מושכבין בשש אמות ולא צריך ח' לבדוק במערה ולכ' אמה סליק חשבון משלם ו' אמות מן המערה שביק בניפלי ו' מן החצר וח' אמות מאידך מערה של אידך צד מן החצר הרי כ' אמה: ומקשינן מדהך מערה בניפלי מוקמת לה אידך מערה נמי בניפלי מוקמת לה אכתי בצר להו מכ' אמות ותמניסרי הויין ואכתי מתני' לא ר"ש היא: ומשני חדא בניפלי אמרינן וכו':
למימרא דר"ש אית ליה רואין דהכי קתני ברייתא דלעיל ורבנן לית להו רואין והא אפכא שמעי' להו. דתנן כרם הנטוע על פחות מד' אמות בין שורה לשורה ר' שמעון אומר אינו כרם. ומותר להביא זרע אחר לשם וחכ"א כו'. קשיא וכו'. דר"ש אדר"ש לא קשיא התם משום הכי לית ליה רואין גבי כרם משום דלא נטעי אינשי כרם אדעתא למיעקר. וכיון דנטועה היא בפחות מד' אינו חשיב כרם ומותר להביא זרע לשם דלא נטעי לה כלל למיעקר אבל גבי בריי' דכוכין להיכא דמצאן רצופין ודאי לאו דעתייהו דאינשי לשבוקינהו הכי. דזמנין דמתרמי ליה בין השמשות של ערב שבת ומקרי וקברי ולאו אדעתייהו למשבקינהו הכי ומשכונת קברות הוא ושוב אירע טרדא ולא פינו ומשום הכי רואין כאילו אינן ובודק וכי תימא ה"נ איכא למימר גבי כרם דזימנין דנטע להו אהדדי ולאו אדעתיה דנוטע למישבקינהו הכי:
דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא הכא. לגבי ברייתא היכא דמצאן רצופין משום הכי לית להו רואין דכיון דמינוול המת לא מיקרי קבר לדעת רבנן דמי חפר ליה והיכי מתרמי התם קברו להו ולית להו שכונת קברות ולא צריך למיבדק דהואיל דרצופין היכי מיתרמי דמיקברי כי האי גוונא. אבל כרם איכא למימר דרואין את האמצעיים כאילו אינן משום דדרכייהו דאינשי לנטוע כרם רצופין. דמימר אמר. דמימר אמר. הנוטע הי מינייהו דשפיר. כלומר איזה מהן שיהיה טוב לצורך גפן אשבקהו: ודלא שפיר אשקליה לציבי בעלמא ומשום הכי אסור להביא זרע לשם דככרם דמי:
הדרן עלך המוכר פירות
האומר לחבירו. סתם:
בית כור עפר אני מוכר לך. מקום שיכול אדם לזרוע בו כור תבואה. להכי נקט עפר דבר הראוי לזרוע:
לא נמדדים עמה. משום דדבר חשוב בפני עצמו הוי ולא כגופה של קרקע דמי:
אי אמר ליה כבית כור עפר אני מוכר לך. משמע כעין שהוא ואפי' היו שם נקעים וכו':
תנן התם. במסכת ערכין: המקדיש את שדהו בשעה שהיה היובל נוהג ורצה לפדות פודה בית כור היינו חומר [שעורים] בחמשים שקל כסף כדכתיב אם משנת היובל יקדיש שדהו והיה ערכך לפי זרעו וגו' דהיינו לכל שנה של יובל סלע ופונדיון משום דמ"ט שנה הוי יובל ושנת חמשים הוא יובל מ"ט שקלים למ"ט שנים ושקל ג' מחלקו לפונדיון שקל דהיינו סלע דהוי ד' דינר וכל דינר ו' מעות הרי כ"ד מעות בסלע וכל מעה ב' פונדיון הרי מ"ח פונדיון בסלע ושנת מ"ט אין לה פונדיון והואיל ולא הוי דבר חשוב לא קפיד עליה כדאמר התם פונדיון זה מה טיבו וזה שפודה הכור בג' שקלים היינו אם פודה בשנה ראשונה של יובל אבל אם פודה לסוף חמש או י' פוחת לו הגזבר מן הפדיון סלע ופונדיון לפי השנים שהיו בידו שנאמר ונגרע מערכך ומשום הכי אתא לאשמועינן דאי שויא אותה שדה טפי או גריעא טפי אינה נחשבת לעולם אלא חומר בג' שקל כסף:
ורב שישא בריה דרב אידי אמר לעולם רבי שמעון היא ובנפלי ואקשינן ומדהא בנפלי הא נמי בנפלי. דקס"ד כל המערות שוות. תמני סרי הויאן וכו' ולהא דאמרינן בנפלי הא דקתני בודק עשרים דמתוקמא בנפלי אבל רישא בגדולים היא שהרי יש בהן שמנה, כך פי' הרב רבי אברהם בר' דוד ז"ללשמועה זו.
אבל בהך מסקנא מצאתי לרבינו חננאל ז"ל שפי' כך: בניפלי, לעולם רבנן היא, אלא שזה שמצא שלשה מתים בתוך ארבע אמות יש לחוש שמא אלו המתים נפלים הם ונקברו בסוף הכוך ונשתיירו שתי אמות שבראש הכוך פנוין נמצא שצריך למדוד מגוף המת ולהלן עשרים אמה שהן שמנה עשרה מתחלת הכוך והיינו דאקשינן לחומרא ומדהא חיישינן לנפלי אידך נמי ניחוש לנפלי וצריך כ"ב ואמרינן בחדא חיישינן שכך דרך לקבור נפלים במקצת הכוכין אבל לא לשתיהן.
ולפי שפירשנו דהא דקתני מתניתין מארבע אמות עד שמנה חדא קתני כולה רבנן היא ואפילו הכי מצא א' מוטל בין מזרח למערב ומדד מראשו שבמערב בקו המישור ארבע אמות מדרום לצפון ומשם חזר ומדד ממזרח למערב ומצא אחד בסוף ח' אמות יש לחוש שהיא שכונת קברות ואותו שמצא תחלה מוטל ממערב למזרח נקבר ב' אמות בתוך הכוך ונשתיירו שתי אמות שבתחלת הכוך פנויות ויש משם לסוף המערה שמנה אמות שהן שש מתחלת הכוך וזהו הנכון אלא שקשה דלהא דאמרינן לעיל בנפלי אין משך קבר הנפל אלא אמה וכיון שקומת הנפל כל שהוא אפילו היה ביניהם מארבע אמות עד תשע יש לחוש לשכונת קברות ויש לומר אעפ"כ אין חוששין כל כך שאין אדם עשוי ליכנס לתוך הכוך ולהטיל הנפל בסופו לגמרי אלא בשתי אמות אדם עשוי לקבור הנפלים, וזו הדרך בשמועה זו ארוכה וקצרה.
מתני': בית כור עפר אני מוכר לך. כתב הר"ר שמואל ז"ל משום הכי קתני עפר, דאי לאו הכי אפילו כולו סלעים הגיעו ולא בירור דהא ודאי מידי דחזי לזריעה בעינן ונקעים עפר נינהו ואין נמדדין ואחרים אמרו רבותא קא משמע לן דאפילו אמר ליה עפר פחות מכאן נמדדין עמה ויש לומר דרך הלשון כך הוא והוא הדין לבית כור ודיקא נמי דקתני ואם אמר לו כבית כור ולא קתני ואם אמר לו כבית כור עפר.
גמ' המקדיש שדהו. הכי גרסינן וכן כתוב בכולהו נוסחי עתיקי, וכן גריס הרב רבי שמואל ז"ל, המקדיש שדהו בשנת היובל ופירושו בשעה שהיובל נוהג. ואמר הרב ז"ל דאלו מקדיש שדהו בשנת היובל פלוגתא דרב ושמואל היא מדאמר אינה קדושה כל עיקר ומדאמר קדושה ויוצאה ביובל עצמו כדאיתא במסכת ערכין (כ"ד א') ויש מקצת נוסחאות שכתוב בהן בשנת היובל ויש לפרשן בשנה שאחר היובל שהיא שנה ראשונה ליובל הנכנס ומשום דקתני עלה שנותן סלע ופונדיון לשנה נקט שנה ראשונה של יובל זה ובפלוגתא דרב ושמואל גרסינן התם בשנת היובל עצמה דשנת היובל סתם שנה שאחר היובל במשמע ואע"ג דאמרינן התם מי כתיב בשנת היובל משנת היובל כתיב שנה שאחר היובל היא דאלמא בשנת היובל שנה עצמה של יובל היא לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ודיקא נמי דקתני סיפא הקדיש שתים ושלש שנים לאחר היובל אלמא רישא בשהקדיש בשנה שאחר היובל עצמה.
בית כור עפר אני מוכר לך: פירש ר"ש ז"ל, דלהכי תנא בית כור עפר, לומר הקרקע הראוי לזריעה. ולפיכך היו שם טרשין גבוהין עשרה טפחים אינן נמדדין עמה. אבל אם לא אמר לו עפר, אפילו כולו סלעים הגיעו.
ויש מקשים, דאם כן למה אינו מקבל נקעים, ויש לי לומר ליישב פירושו, דאפשר דהיא עצמה הנותנת, דכיון דאמר לו עפר, דמשמע ראוי לזריעה, אין אדם זורע חציו כאן וחציו כאן. ואי נמי אפילו אמר לו בית כור סתם ומקבל טרשים, נקעים אינו מקבל, שאין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו כשנים ושלשה מקומות., ויש מי שפירש, דלרבותא דסופא נקט עפר, לומר, דאף על גב דאמר לו עפר, טרשים פחותין מכאן נמדדין עמה, דטרשי דארעא מיקרו. ויש מפרשים דלישנא בעלמא הוא ולא לשום צריכותא, אלא דהכין קרו לה אינשי.
טרשין ונקעין אלו גובהן ועומקן אמרו רחבה ואורכן לא אמרו. ומדברי ר"ש ז"ל בשיש בהן שיעור מקום ארבעה על ארבעה. ובירושלמי בעו לה היה שם נקע עמוק עשרה ואין בו ארבעה. ומתוך מה שאמרו שם משמע שהוא נמדד. מכל מקום, משמע התם בהדיא מתוך בעיא זו שאם יש ברחבן ארבעה על ארבעה אין נמדדין, כדברי ר"ש ז"ל, אלא שבסלעים שאין גבוהין עשרה ונקעים שנמדדין עמה אמרו שם: רחבן כמה ר' ינאי אמר עד עשרה טפחים ר' ייסה בר בון אמר עד ארבע אמות.
ועוד צריכין אנו לדעת טרשין ונקעים שאין נמדדין עמה למי, אם בטלין לגבי קרקע ושל לוקח הן, כיציע פחות מן ארבע אמות וכאילנות שבשדה, או נשארין למוכר. והראב"ד ז"ל כתב, שכל אותן שנשנו בפרק המוכר את הבית ובפרק הספינה שנכנסים עמה בכלל המכר, אינן נמכרין בשם מדה, לפיכך מדקדקין בהן מה הן לצורכו ומה אינן לצורכו ומהו מחובר ומה תלוש ומה תשמישו ומה שאינו תשמישו, אבל מה שנמכר בשם מדה ונותן לו כל מדתו, אין מוסיפין על מדתו כלום, עד כאן. ולא ירדתי לסוף דעת הרב ז"ל בזה, אם יאמר כן אפילו בתאלין והוצין שבתוכו, כי מתוך דבריו משמע שאף בהן הוא דן את הדין, ולא אמרו דקנה אלא במוכר את תשמישתם.
עוד כתב הרב ז"ל דכופין את הלוקח ליקח אותן בדמיהן, מפני שהן כדברים אבודים ביד המוכר, כמו שאמרו ביותר מרובע שאמרו שכופין את הלוקח ליקח. ולפי דברי הרב ז"ל אין בין נמדדין לשאינן נמדדין אלא לפחת הסלעים והנקעים שאין שמין אותן לפי שווי השדה, אלא בפחות מכאן. ואני תמה, שהרי אמרו טעמא לפי שאין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו כשנים ושלשה מקומות, וכיצד טענה זו תלויה בדמים, אם יפחתו לו מעט מן הדמים שיקנה בעל כרחו. ואינו דומה לרובעין, דהתם שדה אחת היא ואין כאן טענת מניעה אצל הלוקח אלא שרוצה לקנות כור ולא כור ורובע, אבל מכל מקום כל הרוצה לקנות יותר כך הוא קונה. אבל בנקעים עמוקים אינו כן, שאפילו מי שחפץ לקנות שדה גדולה אינו קונה כן, ומדת כל אדם היא זו, ואיך נכוף לקנות מה שהיא קפידה אצל הכל. וצריך לי עיון.
גמרא. הכי גרסינן בכולהו נוסחאי עתיקי וכן גריס ר"ש ז"ל: המקדיש בשעת היובל: ופירושו, בזמן שהיובל נוהג, ולאפוקי מקדיש בזמן שאין היובל נוהג, שאינו פודה לפי שיעור חומר שעורים בחמשים שקל כסף (ולא) [אלא] בשיוויו ואומרים לו פתח אתה, וכדאיתא בעירוכין (כו, א).
ויש ספרים דגרסין בשנת היובל. וכתב ר"ש ז"ל דליתא, דמקדיש בשנת היובל פלוגתא דרב ושמואל היא, דמר אמר אינה קדושה כל עיקר ומר אמר קדושה ויוצאה באותה יובל עצמו. וכדאיתא בערכין (כד, א) ויש מעמידין אותה גרסא, ומפרשין בשנת היובל שנה ראשונה של אחר היובל שהיא שנה ראשונה ליובל הנכנס, ומשום דקתני עלה שנותן חמשים שקלים לחומר זרע שעורים נקט ליה, דאילו הקדישו לאחר שתים ושלש שנים אינו נותן כן, אלא לפי השנים הנותרות. והיינו דקתני בסופא הקדיש שתים ושלש אחר היובל, אלמא רישא במקדיש שנה ראשונה של יובל, ובפלוגתא דרב ושמואל גרסינן בשנת היובל משמע. ואף על פי שאמרו שם מי כתיב בשנת היובל משנת היובל כתיב, דמשמע דשנת היובל סתם משמע שנת היובל עצמה, התם לשון תורה, אבל בלשון חכמים, כדי להפריש ביניהם, שנת היובל עצמה אמרו בה בפירוש שנת היובל עצמה, ובשנה ראשונה אמרו בה שנת היובל סתם.
היו שם סלעים או נקעים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה: פירש ר"ש ז"ל, אין נמדדין עמה ליפדות בפדיונה חומר שעורים בחמשים שקל, אלא בשוויין. דאי אפשר לומר דאינן קדושין כלל, וכענין שאמרו לענין מוכר, דהא תנן בפרק המוכר את הבית (לעיל עא, א) דהמקדיש את שדהו הקדיש בור ודות ושובך, ואף על פי דרשותא באפי נפשייהו נינהו ואינן בני זריעה. ואקשינן וליקדשו באפי נפשייהו לפי זרע חומר שעורים ואף על פי שאינן שדה אחת, ונפקא מינה שיגאל לחצאין. כך פירש הרב ז"ל.
והקשו עליו, דאי משום הא, לא נפקא מינה מידי, דהא לכולי עלמא שדה אחוזה נגאל הוא לחצאין. ופירשו, דהכא הכי קאמר, נהי נמי שאינן נפדין בכך מתורת שדה אחת, מדין עצמן היא לפדות כן, ולמאי תני אין נמדדין עמה. ומסתברא לי כפירושו של ר"ש ז"ל, שאף על גב דאמרינן דשדה אחוזה נגאל הוא לחצאין, לא שיאמר לגזבר הא לך חצי דמיו ותן לי חצי שדה, אלא לומר שיוכל לכופו לקבל חצי הדמים שעד היובל, ונפקא מינה שאין חצי השדה נחלט לכהנים ביובל, והוא הדין לממשכן שדה לחבירו שפורע לחצאין, ואף על פי שאינו יכול להוציא מתחת יד המלוה שדה לפי פרעון עד שיתן לו כל מעותיו, וכבר כתבתי כן בארוכה בפרק ראשון של קידושין בסייעתא דשמיא, וכיון שכן, אילו היו טרשין ונקעין אלו שדה נמדדין עמה, לא היו נגאלין בפני עצמן להוציאן מתחת יד גזבר, אבל אם הם שדה בפני עצמן נגאלין בפני עצמן ומוציאן מיד גזבר כאלו הקדיש שדה זו בפני עצמה וזו בפני עצמה. כנ"ל להעמיד דברי הרב ז"ל.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ו (עריכה)
רב ששת בריה דרב אידי אמר בנפלי כלומר לעולם מתני' דברי הכל היא, איבעי תימא ר' שמעון ואיבעי תימא רבנן, איבעי תימא רבי שמעון ורבי שמעון דברייתא היא דאמר ד"א על שמונה, ואיבעי תימא רבנן ואימור קמייתא באלכסונא בדק מיהו בריתא בין לרבנן בין לר' שמעון, כיון דלא אשתכח בה מתים אימור לנפלי הוה קימא, דאפילו תימא רבנן, מדהא באלכסונא הא נמי באלכסונא, כיון דלנפלי קימא לית בה ד"א על שש כי היכי דלהוי אלכסונא שמונה אמות וה"ה לר"ש קמיתא מוקמינן לה בד"א על ח' ובריתא דהוייא תשלום עשרים אמה לא מוקמינן לה אלא בנפלי ובשש אמות סגיא לה ודיקינן מדהא בנפלי הא נמי בנפלי כלומר מדבריתא בנפלי קמייתא נמי איכא למימר לנפלי הוה קימא, ואע"ג דאשתכוח התם שלשה מתים גדולים איכא למימר דשאר המערה לנפלי הוה קימא וקא בצרא לה מעשרים אמה ופריק חדא בנפלי אמרי' תרתי בנפלי לא אמרי' ואם נפשך לומר דהא דקתני ובודק הימנו ולהלן עשרים אמה מסוף מקום שמצאן בו הוא מתחיל, דחיישינן שמא כל אותו המקום שכונת קברות הוא ושתי מערות אחרות וחצר בנתים יש חוץ למקום מתים דיקא נמי דקתני מצא אחד בסוף עשרים בודק הימנו ולהלן עשרים אמה הילכך על הדין פירושא האי פירוקא דרב שישא לאו על הנהו מתים דאשתכח קאי, אלא על אחת משתי מערות וחצר בנתיים קאמר, דכדחיישינן דילמא איכא הכא ב' מערות לא מחזקינן להו לתרויהו במתים גדולים, אלא מערה א' מהן הוא דמחזקינן לה בנפלי, והשנית של מתים גדולים אשתכח דמתני' דהמוצא מת מושכב כדרכו משכחת לה בין לרבנן בין לרבי שמעון, וכגון דבדק חדא באלכסונא לרבנן ולר"ש בנפלי והא דתניא מצאן רצופין נמי דברי הכל היא כדאמרן מיהו לענין רצופין קי"ל כרבנן דאמרי יש להם תפוסה ואין להם שכונת קברות, דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים:
פה ורמי דרבי שמעון אדרבי שמעון ורמי דרבנן אדרבנן דתנן כרם הנטוע על פחות מארבע אמות רבי שמעון אומר אינו כרם וחכ"א כרם ורואין את האמצעיים כאלו אינן קשיא דר"ש אדר"ש קשיא דרבנן אדרבנן דר"ש אדר"ש ל"ק התם גבי אילן לא נטע איניש אדעתא דציבי הכא זימנין דמתרמי להו בין השמשות ומיקרו וקברי התם ואפי' רצופין דרבנן אדרבנן לא קשיא דהכא גבי קברות היינו טעמא דסבירא להו לרבנן דלא הוו שכונת קברות, דכיון דמנול לא מיקרו וקברי, אבל התם גבי כלאים מימר אמרי דשפר לשפר ודלא שפר להוי לציבי וקימא לן כרבנן בין לגבי שכונת קברות בין לענין כלאים:
הדרן עלך פרק המוכר פירות
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ז (עריכה)
פרק בית כור עפר
א. האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה פחות מכאן נמדדין עמה ואם אמר לו כבית כור אפילו היו שם נקעים עמוקים יתר מעשרה טפחים או סלעים גבוהים יותר מעשרה טפחים הרי אלו נמדדין עמה. הני מתניאתא דבית כור עפר אני מוכר לך, דמשמע דבסתמא נמי קני, היינו טעמא דלא חיישינן דילמא קרקע עולם הוא דזבין ליה. ואפי' לרבא דאמר בתחלת נדרים (ה,ב) ידים שאין מוכיחות לא הויאן ידים, גבי מוכר כה"ג (מידי) [מודי] דכי היכי דגבי גט ס"ל לרבנן דלא בעינן ידים מוכיחות דטעמא דאין אדם מגרש אשת חבירו, גבי מכר נמי סבירא להו דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו ומסתמא כי זאבין דידיה זאבין. וגבי גט הוא דעבדינן כרבי יהודה משום חומרא דאשת איש, אי נמי משום דבעינן כריתות כדמפרש התם לטעמא דאביי, אבל בעלמא כי האי גוונא כרבנן סבירא לן בעלמא דידים שאין מוכיחות הויאן ידים אלא משום דבעלמא כי האי גוונא אין אדם מגרש אשת חבירו, והוא הדין גבי הקנאה דאין אדם מקנה דבר שאינו שלו, אעפ"י דידים שאין מוכיחות מחמת עצמן נינהי, כיון דמוכיחות מחמת דבר אחר הויאן ידים.
תדע דהא רבא הוא דקאמר ידים שאין מוכיחות לא הויאן ידים, והוא גופיה קאמר אנא דאמרי אפילו לרבנן, עד כאן לא קאמרי רבנן התם דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו, אבל בעלמא מי שמעת להו דלא בעינן ידים מוכיחות. דשמעת מינה דאפילו לרבא דאמר ידים מוכיחות לא הויאן ידים, היכא דשייך ביה האי טעמא דאין אדם מגרש אשת חבירו, והוא הדין גבי הקנאה דאין אדם מקנה ממון חבירו, מודי, דכיון דמוכיחות מחמת דבר אחר הויאן ידים כרבנן. דאי לית ליה האי טעמא דרבנן היכי מצי לאוקומיה מימריה אפילו לרבנן.
וכל שכן לסוגיא דגיטין (סה,ב) דלא מוקי פלוגתא דרבנן ורבי יהודה גבי ידים שאין מוכיחות בטעמא דאין אדם מגרש אשת חבירו, אלא בטעמא (דידן) [דודין], דלהוי משמע דבהאי גיטא קא מגרש ולאו בדבורא בעלמא, דאלו בטעמא דאין אדם מגרש אשת חברו לא פליגי דכולי עלמא אין אדם מגרש אשת חבירו, והוא הדין גבי הקנאה דחד טעמא נינהו.
וכי תימא ודילמא הני מילי באיסורא, אבל בממונא יד בעל השטר על התחתונה, דמספיקא לא מפקינן ממונא. בשלמא אי הוה אמרינן באיסורא לחומרא ולא לקולא כדקאמרת, השתא דאמרי' הכי אפילו לקולא וקא שרינן ערוה החמורה מהאי טעמא, כל שכן ממון הקל. תדע שאין לך יד קצר יתר על מאני פלוני בן פלוני לויתי מנך מנה, דאסיקנא (לקמן בבא בתרא קעב,ב) מינך מההוא גברא דנפיק שטרא מתותי ידיה משמע, ואי לאו דיש יד לממון לימא מינך ואפילו מריש גלותא ממך ואפי' משבור מלכא. ומאן דפשיט לה (שם) ממתניאתא דאם כתוב בה היום גרשתיה כשר, מאי קא פריש, דילמא שאני גיטין דיש להן יד. אלא משום דסבירא לן דידים מוכיחות בין מחמת עצמן בין מחמת דבר אחר, בין בגיטין בין בממון, הויאן ידים. וגבי גיטין, כיון דענינא דשייך בעיקר גירושין הוא עבדינן כרבי יהודה משום חומרא דאשת איש, אבל בעלמא כרבנן סבירא לן מטעמא דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו.
ואפילו למאן דאמר בממונא לא אזלינן בתר רובא, הני מילי היכא דרובא הכי איתניהו, אבל היכא דכולהו הכי איתנהו מודי דאזלינן בתר דעתא דכולי עלמא אפילו לאפוקי ממונא מחזקת מריה כדפרקי' גבי עבד (לעיל בבא בתרא צג,א). והכא ודאי בעינא דכולי עלמא דלא זבני ומזבני אהדדי ממונא דאחריני, ואי איכא מוכר דבעי לזבוני ממונא דלאו דיליה מסתמא לאו בחזקת מידי דלאו דיליה מזבין ליה אלא בחזקת ממונא דנפשיה קא מזבין ליה ואטעויי קא מטעי ליה ללוקח, וכל היכא דאיכא למתלי במקח גמור ליכא למתלי במקח טעות.
וכי תימא וליחוש דילמא איניש אחרינא שוייה שליח לזבוני ליה ארעיה. לא סלקא דעתא, דכי היכי דגבי קונה דאע"ג דזימנין דזאכי איניש לאחריני ומקני ליה מקנה לזוכה כדי שיזכה בו לאחרים, כדתנן (מע"ש ה,ט) עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים, הא לאו הכי זאכי ביה עקיבא בן יוסף לנפשיה ולא חיישינן דילמא למזכי ביה לאחריני קאמר, גבי מקנה נמי, אע"ג דזימנין דעביד איניש שליח לאקנויי או לזבוני מנכסי דמרי שליחותא, כי אמר בית כור עפר אני מוכר לך, כל כמה דלא פריש דמדאחריני קא מזבין, מסתמא מדנפשיה קא מזבין. דכיון דאתברר בלישנא דהקנאה מקנה וקונה מאן נינהו לא תלינן בקונה אחרינא ולא במקנה אחרינא, וכיון דליכא למתלי במקנה אחרינא הוה ליה כמאן דפריש ליה מדיליה, דלא מקריא הקנאה אלא במידי דאית ליה זכותא לאקנויי. ולאו מטעמא דיד בלחוד קא אתיא לן אלא משום דאין לך מכירה מפורשת מזו.
וההיא דאמרינן (קידושין ה,ב) גבי האומר לאשה הרי את מקודשת סתם ולא אמר לי דאינה מקודשת, שאני התם דלא אתברר בלישנא דקידושין מאן ניהו דמקדש לה כי היכי דליתני ביה ולא באחרינא, ואמטול הכי לא הוו קידושי, אי למאן דאמר משום דאין יד לקדושין ואי למ"ד ידים שאין מוכיחות לא הויאן ידים. והוא הדין גבי מכר ומתנה, היכא דלא בריר לן קונה או מקנה מאן ניהו, כגון דאמר ליה שדי מכורה לך ויהיב ליה זוזי, אי נמי דכתב ליה בשטרא הכי ומסריה נהליה, לא קני, מידי דהוה אקידושין. אבל היכא דבריר לן קונה ומקנה מאן נינהו, כיון דליכא למתלי בקונה אחרינא ולא במקנה אחרינא, ליכא למיתלי נמי בממונא דאיניש אחרינא. תדע נמי דכי היכי דכי א"ל שדי מכורה לך שדי נתונה לך אע"ג דלא פריש ליה מאן מזבין לה נהליה או מאן יהיב לה נהליה, ולא עדיף מודן די יהוי ליך היכא דלא אמר ליה מני, מסתמא מכורה ונתונה, דכיון דפריש ליה שדי מסתמא איהו קא מזבין לה ואיהו קא יהיב לה, דאין אדם מוכר ונותן דבר שאינו שלו, כי א"ל שדה אני מוכר לך נמי אע"ג דלא פריש ליה שדי, כיון דפריש ליה דאיהו קא מזבין ליה מסתמא שדה דידיה קאמר דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו. תדע דכולהי מתניתא ושמעתתא דמיירן גבי בית כור עפר אני מוכר לך, וגבי כרם אני מוכר לך, פרדס אני מוכר לך, מרתף של יין אני מוכר לך, והוא הדין גבי ארעא ודיקלי, כולהו בסתמא קא מיירו, וליכא לאפוקינהי מפשטיהי אלא בראיה.
והאי מתני' קמיתא דבית כור אני מוכר לך, משכחת [לה] בין דאמר ליה בית כור עפר סתמא, דהיכא דהיו שם בקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה, אלא אפילו אמר ליה בית כור עפר שיש לי אני מוכר לך ולית ליה האי דאיכא למימר מאי דאית ליה הוא דזאבין ליה וסבר וקביל, אין נמדדין עמה. וטעמא דמילתא, דכיון דאמר ליה בית כור עפר, בית כור זרע משמע, דעפר מקום הראוי לזריעה משמע ולאו סלעים ונקעים. הילכך אם היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים פלגי רשותא לנפשייהו ואין נמדדין עמה, לפי שאין אדם רוצה ליתן מעותיו ויראו לו בשנים ושלשה מקומות. פחות מכאן נמדדין עמה, דהנהו נגאני דארעא מיקרו, שדרי דארעא מיקרו, ומגופא דארעא נינהו. ודוקא עד ארבעה קבין, אבל אם היה בהן יתר מארבעת קבין לכור אפילו פחות מעשרה טפחים נמי אין נמדדין עמה. ואפילו עד ארבעה קבין נמי דוקא כשמובלעים בחמשת קבין, ואין צריך לומר ביתר מכאן, אבל אם היו מכונסין יתר מכאן, כגון שמובלעין בפחות מחמשה קבין אין נמדדין עמה, דכסלע יחידי דמו וכמקום בפני עצמו דמי ולאו מכלל השדה נינהו. ודוקא נמי שמובלעין ברובה של שדה, אבל אם היו מכונסין בחציה, אפילו פחות מד' קבין אין נמדדין עמה כדבעינן למימר קמן.
ואם אמר לו כבית כור עפר, אפילו היו שם בקעים עמוקים יתר מעשרה טפחים הרי אלו נמדדין עמה, דלהכי אקני ליה כבית כור, למימרא דלאו בית כור עפר דוקא זבין ליה. ודוקא דאמר ליה בית כור עפר, אי נמי כבית כור עפר, אבל אמר ליה בית כור ולא אמר ליה עפר אפילו היה כולו סלעים הגיעו, דדילמא לבנינא קא בעי לי אי נמי לאוקומי ביה חיותא ומשטח ביה פירי.
ולענין הנהו נקעים וסלעים גופיהו היכא דקימא לן דאין נמדדין עמה, מסתברא דשקיל להו לוקח בלא דמים משום דהוו להו טפל לגבי שדה ומזדבני אגב שדה משום דלא חשיבי, מידי דהוה איציע וחדר, דכי לית בהו ארבע אמות מזדבני אגב ביתא. ומסתברא דהני מילי דלית ביה בחד מיניהו בית רובע קב, אבל היכא דאית ביה בחד מיניהו בית רובע, אי נמי דאית ביה בית רובע סלעים מכונסין זה בצד זה, ההוא דאית ביה בית רובע חשיב ולא מזדבן בהכי [אגב] ארעא. ודמיא לההיא דאמרינן בפרק חזקת (לעיל בבא בתרא כט,ב) אכלה כולה חוץ מבית רובע קנה כולה חוץ מבית רובע, וגבי המוכר את השדה נמי קא מפליג תנא בין מחיצת הקנים שהיא בית רובע למחיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע, אלמא כי הוי בית רובע חשיב ולא מזדבן אגב ארעא:
רב ששת בריה דרב אידי אמר בדניפלי. פירוש לעולם רבי שמעון היא וסיפא דקתני בודק שני בדניפלי כו'. ואיכא דגרס בהדיא לעולם רבי שמעון היא ובניפלי ואינה כעיקר הנסחאות ורבינו חננאל ז"ל פירש כו' ככתוב בשיטת הרמב"ן ז"ל. הר"ן ז"ל.
ויש לפרש דהא דקתני ובודק הימנו ולהלן עשרים אמה לאו בהדי מקום שנמצא בו אותם מתים הוא אלא חוץ לאותו מקום מתחיל לבדוק עשרים אמה אלו לפי שיש לחוש שהמקום כולו שכונת קברות הוא ושתי מערות וחצר בינתיים יש שם חוץ למקום מתים הללו כו'. ושהחצר של המערות של מתים אלו והמערות שניה של החצר השניה היתה עשויה ודייקא נמי דקתני מצא אחד בסוף שני בודק ממנו ולהלן עשרים אמה אלמא כל עשרים שבודק מסוף המקום שנמצא בו המת הוא שבודק אותם ומשום חשש שתי מערות אחרות וחצר בינתיים הוא צריך לבדוק אותם. ועל זה הפירוש הא דאמר רב ששת בריה דרב אידי בנפלי אין אנו צריכין לומר כהאי גוונא מתים שמצא היו נפלי אלא לעולם אלו שמצא מתים גדולים היו כדקתני בהדיא אם יש ביניהן מארבע אמות ועז שמונה דשמעינן מינה דמתים גדולים היו והאי דנפילי דקאמר רב ששת על אחד משתי המערות אחרות וחצר בינתיים שאין אנו חוששין שהיו שתי המערות דמתים גדולים שצריך להיות באורך כל אחד מהם שמונה אלא למערה אחת בנפלי והשניה לגדולים וחצר ביניהן הוא שחוששין לפי שכיון שחששא בעלמא נינהו אין לנו לאחוז בה כולהו פנים לחומרא ולומר שהן שניהן דגדולים אלא נקטינן בחד מערה לקולא ואמרינן דנפילי הוא ובחד מערה לחומרא ואמרי דילמא דגדולים הוה והיינו דמקשינן ומדהא בנפלי ומהדרינן חדא בנפלי אמרינן תרי נפלי לא אמרינן ושאר כל השמועה פשוטה הוא. הרא"ם ז"ל. וזו היא שיטת הרמב"ן ז"ל. עיין פרק ט' מהלכות טומאת מת. גליון.
הכא במאי עסקינן בדנפלי כו'. אין לפרש דלא חששו לבדוק כו' ככתוב בתוספות. ונראה לפרש דמסיפא קא פריך מצא אחד בסוף שתי אמות בודק ממנו ולהלן עשרים אמה ופריך כי היכי דתלינן הכא בנפלי התם נמי ניתלי בנפלי ולא יבדוק אלא שמונה עשר אמה. ומשני בכל חצר תליא חדא מערה בנפלי ולא תרתי. תוספות הרא"ש ז"ל.
דרבנן אדרבנן לא קשיא הכא כיון דמינוול לא מיקרי קבר. פירוש מעולם לא קבר אותו על דעת שיטול אותו משם לאחר זמן כי נטילת המת מקברו ניוול הוא לו הילכך לא מצי למימר ליה רואין כאלו אינם כי בודאי על קבורת עולמית נקבר שם אבל נטיעת גפנים בקירוב אפשר כי בכוונה עשה מימר אמר דשפיר שפיר כו’. הראב"ד ז"ל.
סליק פרק ששי
פרק שביעי
בית כור עפר אני מוכר לך. פירש רש"י ז"ל דלהכי תנא ביה כור עפר לומר קרקע הראוי לזריעה ולפיכך היו שם טרשין גבוהין עשרה טפחים אינן נמדדין עמה אבל אם לא אמר ליה עפר אפילו כולו סלעים הגיעו. ויש מקשים דאם כן למה אינו מקבל נקעים. ויש לי לומר ליישב פירושו דאפשר דהיא הנותנת דכיון דאמר ליה עפר דמשמע ראוי לזריעה אין אדם זורע חציו כאן וחציו כאן. ואי נמי אפילו אמר ליה בית כור סתם ומקבל טרשים נקעים אינו מקבל שאין אדם רוצה שיתן מעותיו ויראו כשנים ושלשה מקומות. ויש מי שפירש דלרבותא דסיפא נקט עפר לומר דאף על גב דאמר ליה עפר טרשים פחותים מכאן נמדדים עמה דשדרי דארעא מיקרי. ויש מפרשים דלישנא בעלמא הוא ולא לשום צריכותא אלא דהדין קרו ליה אינשי. טרשין ונקעים אלו גובהן ועומקן אמרו רחבן וארכן לא אמרו. ומדברי ר"ש ז"ל בשיש בהן שיעור מקום ארבע על ארבע ובירושלמי בעי לה היה שם נקע עמוק עשרה ואין בו ארבע ומתוך מה שאמרו שם משמע שהוא נמדד מכל מקום משמע התם בהדיא מתוך בעיא זו שאם יש ברחבן ארבע על ארבע אין נמדדין כדברי ר"ש ז"ל אלא שבסלעים שאין גבוהים עשרה ונקעים שנמדדים עמה אמר שם רחבן כמה רבי ינאי אמר עד עשרה טפחים רבי ייסה בר בון אמר עד ארבע אמות. ועוד צריכים אנו לדעת טרשין ונקעים שאין נמדדים עמה למי אם בטלים לגבי קרקע ושל לוקח הם כיציע פחות מארבע אמות וכאילנות שבשדה או נשארין למוכר. והראב"ד ז"ל כתב שכל אותן שנשנו בפרק המוכר את הספינה שנכנסים עמה בכלל המכר אינם נמכרים בשם מדה לפיכך מדקדקים בהם מה הן לצרכה ומה אינו לצורכו ומהו מחובר ומהו תלוש ומה תשמישו ומה שאינו תשמישו אף מה שנמכר בשם מדה ונותן לו כל מדתו אין מוסיפים על מדתו כלום. עד כאן.
ולא ירדתי לסוף דעת הרב ז"ל בזה אם אמר כן אפילו בתאלין והוצין שבתוכו כי מתוך דבריו משמע דאף בהן הוא דן את הדין ולא אמרו דקנה אלא במוכר את תשמישתם. עוד כתב הרב ז"ל דכופין את הלוקח ליקח אותן בדמיהן מפני שהם כדברים אבודים ביד המוכר כמו שאמרו ביתר מרובע שאמרו שכופין את הלוקח ליקח. ולפי דברי הרב ז"ל אין בין נמדדין לשאינם נמדדין אלא לפחות את הסלעים והנקעים שאין שמין אותם לפי שווי השדה אלא בפחות מכאן. ואני תמה שהרי אמרו טעמא לפי שאין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו כשנים ושלשה מקומות וכיצד טענה זו תלויה בדמים אם יפחתו לו מעט מן הדמים שיקנה בעל כרחו ואינו דומה לרובעין דהתם קפידא אחת היא ואין כאן טענת מניעה אצל הלוקח אלא שרוצה לקנות כור ולא כור ורובע אבל מכל מקום כל הרוצה לקנות יתר כך הוא קונה אבל בנקעים עמוקים אינו כן שאפילו מי שחפץ לקנות שדה גדולה אינו קונה כן ומדת כל אדם היא ואיך נכוף לקנות מה שהיא קפידא אצל הכל. וצריך לי עיון. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה. מאי טעמא אומדן דעתא הוא בית כור בהדי תפיסה אחת קבעי והאי מיחזי כשנים ושלשה מקומות. והנך נקעים עמוקים עשרה דאמרינן שאין נמדדין עמה לא ידעינן אם הם ללוקח אגב שדה או אם הם למוכר. ומסתברא שהם למוכר דלמאי מדמינן להו ויהיו ללוקח אם לאבנים שהם לצרכה הני אינם לצרכה. ואם תאמר יהיו כמו חרוב שאינו מורכב ובתולת השקמה הני צריכי לשדה והני לא צריכי לשדה ואם לתבואה דמטא למחצה לא דמי דמכל מקום גידולי שדה נינהו וצריכי נמי שדה ליבשה ולתנור וכירים המחוברים בטיט נמי לא דמי דהנהו כולהו מתשמישי הבית נינהו אבל הנך לא משמשי ולא מידי. ואולי שלדמותם ליציע שהוא פחות מארבע אמות שהוא פתוח לבית שהוא נמכר עמו ואפילו הכי לא דמי חדא דהא אמרינן בגמרא טרשין שאמרו בית ארבעה קבין פירוש לבית כור ואכולה מתניתין קאי מדלא קאמר הא דאמרת אין נמדדין עמה לא שנו אלא בית ארבעה קבין וקאמר סתם טרשים שמע מינה דעל כולה מתניתין קאמר דבהנך הוא דמפלגינן בין גבוהין עשרה לשאינן גבוהין אבל אם היו יותר מארבעה קבין לבית כור אפילו פחותים מעשרה אין נמדדין עמה ואם היו פחותים מארבעה קבין אפילו גבוהים עשרה נמדדין עמה אלמא כיון דאיכא האי שיעורא משום הכי חשיבות הוא דעל כרחך הוו להו הפסקה בשדה בית כור פחות מכאן לא הוו אם הוו להו כיציע שהוא ארבע אמות על ארבע אמות. ועוד כי היציע שאינו ארבע אמות הואיל ופתוח לתוכו בית אחד ונכנס בלשון בית אבל הנך כיון דאמר ליה בית כור עפר וקא יהיב ליה בית כור חוץ מאלו מה יש לנו להביא עוד נקעים וסלעים והוו להו כבור ודות שבבית אף על גב דהני תשמישתייהו לחוד ונקעים תשמישתייהו לחוד דהא אפילו בשני זריעה נמי אמרינן דאין נמדדין עמה אפילו הכי כיון דאמר ליה בית כור עפר ויהיב ליה בית כור תו לא יהיב ליה. כללו של דבר כל דבר שנמדד שם במדה אם לא אמר ליה הן חסר הן יתר או כבית כור שהוא כעין הן חסר הן יתר אין מוסיפין על מדתו אפילו טפח כי כל אלו שנשנו בפרק המוכר את הבית והמוכר את הספינה אין נמדדין לשם מדה כו'. ועתה כיון שביררנו שאינן ללוקח צריכין אנו לברר אם היו כבור ודות שבבית ויעמדו למוכר עד שירצה למוכרן או אם כופין למוכר למכור אותם וללוקח לקנות כאשר אמרו ביותר מרובע להן חסר או יתר שאמרו שכופין הלוקח ליקח. ונראה לי שכופין הלוקח ליקח ואת המוכר למכור על דרך שאמרו ביתר מרובע ושם נפרש בעזר השם.
ואם אמר לו כבית כור אפילו היו שם נקעים נמדדין עמה. מיהו כתב רש"י ז"ל דאי הוי יותר מארבעה קבין אין הלוקח מקבל וכן כתב הרא"ה ז"ל דמה שאמרו בבית כור פחות מעשרה אמרו בכבית כור בעשרה וכן נראה לי מדאמרינן בגמרא אמר רבי יצחק טרשין שאמרו בית ארבעה קבין ומשמע דאכולא מתניתין קאי והכי קאמר טרשין שאמרו בין ברישא בין בסיפא דמקבל דוקא בית ארבעה קבין. הר"ן ז"ל.
המקדיש שדהו בשנת היובל. פירש הקונטרס דלא גרסינן בשנת היובל כו' ככתוב בתוספות. ואפשר לומר דכיון דלא קתני עצמה כדקתני פלוגתא בדרב ושמואל לא משמע דהאי איירי בשנת חמשים כו' וכן מוכח בסיפא דקתני הקדיש בשלש שנים אחר היובל מכלל דרישא איירי בשנה ראשונה שאחר היובל. וקשה דאמרינן התם אמר רב המקדיש שדהו כו' ומפרש טעמא התם מדכתיב ואם משנת היובל ופריך ליה שמואל מי כתיב אם בשנת היובל משמע דאי הוה כתיב בשנת היובל משמע משנת היובל עצמה ועוד הא דכתיב בשנת היובל ישוב השדה. ויש לומר דלשון תורה לחוד כו'. הרא"ש ז"ל.
המקדיש שדהו בשנת היובל כו'. פירוש בשעת היובל נוהג. היו שם נקעים עמוקים עשרה כו'. פירוש אלא לוקח אותם בלי פדיון. ומאי דקתני בשעה שיובל נוהג משום דהאי דינא דנותן בזרע חומר שעורים ליתא אלא בזמן שבית המקדש קיים אבל אם הקדיש בזמן שאין בית המקדש קיים שאינה שעת היובל ואף על פי שאינו רשאי דהא תנן אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה אפילו הכי אם הקדיש בפירוש לבדק הבית שהיא קדושת דמים ויש לו פדיון כשהוא פודה אינו פודה אותו אלא בשווהו ומוסיף חומש בין הקדש שדה בין זולתה וכיון שאין בית המקדש קיים כדי שיהא שם בדק הבית מוליך הנאה לים המלח ואם הקדיש בפירוש למזבח בהמה תעקר לפי שהיא קדושת הגוף ואין לה פדיון מעות וכסות וכלים יוליכם או דמיהם לים המלח שאף על פי שקדושת מזבח קדושת הגוף היא ואין לה פדיון מעות כסות וכלים כיון שאין ראוין למזבח כשהקדישן לדמיהן הקדישן הילכך יש להם פדיון ויוליד דמיהם לים המלח כדקתני בהדיא ואם הקדיש מן הערך או החרים בהמה תעקר מעות כו' ואף על גב דקיימא לן הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל התם דיעבד כי קאמרינן אנן לכתחלה. והאי דאמרינן מוליך הנאה לים המלח הני מילי היכא דהקדיש בפירוש קדושת הגוף או לבדק הבית אבל אם הקדיש סתם כיון שאין לנו עכשיו בית המקדש סתם הקדש בזמן הזה לבתי כנסיות הוא או לעניים. ואקשינן ואמאי ליקדשו הני נקעים באנפי נפשייהו וליבעי פדיון. ואוקימנא דבנקעים מלאים מים עסקינן דלא בני זריעה נינהו דומיא דסלעים אבל אי ליתנהו מלאים מים כיון דבני זריעה נינהו מקדשי באנפי נפשייהו ובעו פדיון. הר"י ן' מיגש ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה