טור חושן משפט ריח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן ריח | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך והיו בתוך השדה הרים סלעים גבוהין עשרה טפחים או בקעים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה אפי' אם ראויים לזריעה ופירש רשב"ם דוקא כשהן רחבים ארבע טפחים שאז חשובין מקום בפני עצמן וכתב הרמב"ם אין נמדדין עמה אלא לוקח אלו הבקעים והסלעים בכלל בית כור בלא דמים וכ"כ הרמ"ה דשקיל להו לוקח בלא דמים דטפילי לגבי שדה ומזדבנא אגבה וה"מ עד רובע הקב אבל אי אית ביה בחד מינייהו רובע לא מזדבני ורשב"ם פירש שישארו למוכר וכן נראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל שכתב אין מודדים עמה אלא קרקע המישור שביניהן וצריך לקבלו ואינו יכול לומר איני רוצה שדה מופסקת בסלעים ובלבד שלא יפסיקו בכל אורך השדה בענין שיכול להעביר המחרישה ביניהם אבל אם מפסיקין ואינ יכול להעביר המחרישה ביניהם לא ע"כ והראב"ד כתב שכופין את הלוקח לוקח אותם בדמיהן מפני שהם כדברים אבודין ביד המוכר:

ופירש רשב"ם דווקא דאמר לו בית כור עפר דמשמע הראוי לזריעה אבל אי לא אמר לו עפר אפילו כולו סלע הגיעו וכן אם אמר לו בית כור קרקע אפילו כולו סלע הגיעו דשמא לבנות בו בית או למשטח ביה פירי א"ל וכ"כ הרמ"ה אבל ר"י פירש אפילו אמר לו בית כור סתם כיון שהזכיר בית כור סתמא לזריעה קאמר ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:

לא היה הבקעים עמוקים עשרה ולא הסלעים גבוהים עשרה נמדדין עמה והוא שלא יהיה בכולן אלא שיעור ארבעה קבין אז נמדדין עמה אפילו מלאים מים שאין ראוין לזריעה כיון שאינם עמוקים י' וגבוהים י' אבל יש בהם יותר מד' קבים אין נמדדים עמה אפילו ראוין לזריעה ואינן גבוהין עשרה ומיהו היה אומר א"א הרא"ש ז"ל דוקא כשגבוהין ג"ט אבל אם אינן גבוהין ג' אפילו אם יש בהן יתר מד' קבין כיון שראוין לזריעה נמדדין עמה וכתב הרמב"ן ז"ל הא דנמדדין עמה כשאין בהן יותר מד' קבין דווקא כשהם קטנים מד"ט עד י' אי נמי עד ד"א אבל ביותר מכן לא שהרי יש להם שם בפני עצמן ואם אמר לו כבית כור עפר איפשיטא:

ואם הוא סלע יחידי שאינו מובלע בתוך השדה אלא עומד אצלו או אפילו עומד בתוכו אלא שהוא סמוך למיצר בתוך ג"ט אפילו אינו גבוה י' אין נמדד עמה. ויראה מדברי הרמב"ם אם א"ל כבית כור אז בכל ענין נמדד עמה ואדוני אבי הרא"ש כתב סברא ראשונה:

וכל זה מיירי כשאינו עומד הלוקח בתוך השדה לפיכך כשאומר לו בית כור עפר ודאי צריך ליתן לו בית כור שלם ואפילו אין חסר ממנו אלא קב צריך להשלימו ואפילו אם יאמר המוכר אגבה לך מן המעות כפי החסרון שחסר לא ישמע לו הלוקח שיאמר לו לא היה דעתי אלא לקנות בית כור שלם אלא שצריך לקבל הסלעין והבקעין כדפרישית אבל אם עומד בתוך השדה ורואה אותה וזה אומר בית כור עפר אני מוכר לך הוי ליה כאילו אמר לו הן חסיר הן יתיר ואפי' חסר שבעה קבין ומחה הגיעו והרבי' יוסף הלוי פירש דווקא כשאמר בית כור עפר זה אני מוכר לך וסיים לו השדה או אמרינן שאפילו אם חסר שבעה קבין ומחצה הגיעו אבל בית כור סתמא לא אפילו עומד בתוכו וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה:

אמר לו בית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך פיחת כל שהוא ינכה לו מן הדמים הוסיף כל שהוא יחזיר:

והיכא דא"ל בית כור עפר הן חסיר הן יתיר ואפילו אינו עומד בתוכו או שעומד בתוכו ואמר בית כור סתם דאמרינן אם פיחת או הותיר ז' קבין ומחצה דהיינו רובע הקב לכל בית סאה דהוי מחילה ה"ה נמי אפילו אלף רבעין לאלף סאין הוי מחילה היה הפחת או היתרון יותר מרובע הקב לאל בית סאה יחשב כל הרבעים שחסרו או שהותירו וכל מה שפיחת לו מבית כור ינכה לו מן הדמים וכל מה שהוסיף יחזיר לו אף הרבעים עצמן אע"פ שאמר לו הן חסיר הן יתיר ואף על פי שלא הגיע התוספת לתשעה קבין ומה מחזיר לו רואין אם לא הגיע התוספת לתשעה קבין שהוא שיעור שדה כגון שמכר לו ארבעה סאין והיה התוספת ל"ה רבעים אז תלוי ברצון המוכר אם ירצה יחזיר לו קרקע ואם ירצה צריך ליתן לו מעות אלא שבזו יפה כח לוקח שאם ירצה המוכר למכור התוספת שיתן לו הלוקח מעות ונשתנה השער בין שעת מכירה לשעת חזרה צריך ליתן לו כשער הזול לא שנא היה ביוקר בשעת מכירה והוזל בשעת חזרה לא שנא היה בזול והוקר ואם יש בתוספת ט' קבין והוא מכר לו פחות מששה ושלשים סאין אז צריך לקבל התוספת בקרקע וכן אם נשאר למוכר שדה אצל הנמכר' אפי' אין בתוספת ט' קבין צריך לקבלו לפי שראוי לצרפו עם שדהו ואם היה מפסיק ביניהם בור או אמת המים או רשות הרבים או ריכבא דדיקלא מיבעיא ולא איפשיטא ולקולא ומחזיר לו מה שירצה ובגינה הוי חצי קב כדין ט' קבין בשדה שעד חצי קב תלוי ברצון המוכר רצה קרקע רצה מעות ובחצי קב צריך לקבל קרקע היה שדה בשעת מכירה והיה במותר מעט יותר מב' רבעים לשני סאין שהוא כדין עשיית חשבון ונעשה גינה קודם שיחזיק בה וקם בדין חזרת קרקע או גינה ונעשית שדה ויצא מדין חזרת קרקע לדין עשיית חשבון מיבעיא אי בתר שעת לקיחה אזלינן או בתר חזרה ולא איפשיטא ולקולא ומחזיר לו מה שירצה ופי' רשב"ם דלא מפלגינן בין פחות מט' קבין לט' קבין אלא ביתר מכן אבל אם פיחת טפי מרובע לסאה לעולם ינכה לו מהדמים דכיון דליכא בהאי דה טפי ליכא לחיוביה למיהב ליה משדה אחר ונראה דה"ה נמי אם המוכר רוצה ליתן לו משדה אחר שיכול לוקח לומר מה אעשה בשדה קטנה כזאת בפני עצמו וצריך לנכות לו מן הדמים:

א"ל בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל הן חסיר הן יתיר מספקא לן אי תפיש לשון ראשון או אחרון ונלך אחר פחות שבלשונות וכתב הרמב"ם ואין לו אלא כדין הן חסיר הן יתיר ורשב"ם פירש שהולכין אחר הלשון שמפחית כחו של לוקח שהוא המוציא ואם הותיר כל שהוא יחזיר דהלך אחר לשון מדה בחבל ואם פיחת כל שהוא לא ינכה דהלך אחר לשון הן חסיר הן יתיר ור"ל שהלוקח חשוב לעולם מוציא שקרקע בחזקת בעליה עומדת והראב"ד כתב נתן הלוקח המעות אז הוא תובע ואם לא נתן הלוקח מעות והוא מוחזק והמוכר תובע המעות היתרים אז הוא התובע ופעמים שהחסר קולא או חומרא למוכר ופעמים ללוקח וכן יתיר:

א"ל בית כור עפר אני מוכר לך כמו שהוא בתוך סימניו ומצריו אפילו פיחת או הוסיף שתות הגיעו היה הפחת יותר משתות מנכה לו מן הדמים הותיר יותר משתות מחזיר גם השתות והי דינא כדלעיל גבי הרבעים שיתן דמים או קרקע הכל לפי מה שהוא היתרון שאם יש בתוספת פחות מט' קבין בשדה ובגינה פחות מחצי קב אז הוא תלוי ברצון המוכר ואם לאו יתן לו קרקע:

וכתב הרמ"ה ז"ל אמר לו בית כור עפר זה ומצר לו מצריו כאילו אמר לו בסימניו ובמצריו: אבל לא מצר לו מצריו אי נמי מצר לו מצריו ולא אמר לו בית כור עפר זה ולא סיימה במצריו בבית כור עפר סתמא דמי:

המוכר שדה לחבירו ואמר לו בסימניו ובמצריו והלוקח מכירה ואת מצריה אפילו אמר לו יש במדתה מאתים ואין בה אלא מאה וחמשים הגיעו שהרי הכירה וקבלה ומה שאמר לו חשבון מאתים ר"ל שהיא יפה כאחרת ששוה מאתים וכתב הרמ"ה ה"מ דשויא כי ההיא שיעורא אבל אי לא שויא כי ההיא שיעורא לא במדה ולא בדמים לא הגיעו דמקח טעות הוא אבל רשב"ם פירש דלהשביח מקחו אומר לו וריאה מדבריו שלא לשם תנאי אמר לו כן אלא להשביח מקחו וה"נ מסתברא:

האומר לחבירו בית כור פלוני אני מוכר לך אפילו אין במדתה אלא לתך הגיעו שלא מכר לו אלא שם המקום והוא שנקרא בית כור לפיכך צריך המוכר להביא ראיה שנקרא בית כור: וכן אם אמר לו כרם או פרדס שיש לי במקום פלוני אני מוכר לך אפילו אין ענבים בכרם ולא רמונים בפרדס הגיעו והוא שקורין אותו כרם ופרדס:

וכתב הרמב"ם ז"ל כל הדברים האלו כשאין מנהג במקום אבל במקום שיש מנהג הלך אחר המנהג ואחר לשון רוב אנשי המקום הידוע להם:

האומר לחבירו חצי שדי אני מוכר לך רואין כמה שוה כל השדה ונותנין לו כדי דמי חצי השדה ממקום הגרוע שבה:

אמר לו חציה בדרום אני מוכר לך רואין כמה שוה חציה שבדרום וכשיעור הזה יתן לו ממקום הגרוע שבה והרמב"ם ז"ל כתב שנותן בדרומה כשיעור חצי שדה ולא נהירא והמוכר נותן לו מחצי הנשאר לו מקום לעשות לו גדר וחוצה לה מקום לעשות חריץ ורחב שלשה טפחים וחוץ לאותו חריץ מקום לחריץ אחר רחב ששה טפחים ובין שני החריצין מקום טפח:

ראובן שהיה לו שדה בשותפות עם שמעון ומכרו ללוי ולא פירש כמה וכתב לו פלגא דאית לי בארעא אז מכר לו כל חלקו שהוא חצי השדה כתב לו פלגא בארעא דאית לי לא מכר לו אלא הרביע של כל השדה שהוא חצי חלקו:

היה לו בקעה גדולה ובתוכה יש הרבה שדות וכל אחת ואחת חלוקה במיצר עולה לבדה ועומד באחת מהשדות ואומר שדה זו אני מוכר לך לא קנה אלא אותה שדה לבדה אע"פ שסיים מצרים החיצונים של הבקעה במה דברים אמורים שחלוקות במצריהם אבל אם אין מיצר מפסיק בין שדה לשדה כיון שאמר לו שדה זו הכל מכור שכל מה שסובב במיצר אחד נקרא שדה:

האומר לחבירו ארעא דבי פלניא אני מוכר לך ויש לו ב' שדות או שלש שנקראים על שם פלניא אינו נותן לו אלא אחת מהפחותה שבהם ואם אמר לו ארעתא מיעוט ארעתא שנים ונותן לו שנים:

וכתב הרמ"ה וה"ה נמי אם אמר לו ארעתאי או ארעתא דילי שאין נותן לו אלא שתים ואם אמר לו כל ארעתא נותן לו כל ארעתא דאית ליה חוץ מגנות ופרדסים וכתב ה"ר יונה דווקא כשאומר לשון ארעתא אין בכלל זה גנות ופרדסים וכ"ש בתים לפי שלשון ארעתא כלשון ארצות ואין קורין ארצות בלשון פרט לא לבתים ולא למקומות שהם מיושבים כגון פרדסים ובוסתנים אלא לשדות אבל אם אמר לו כל קרקעותי אני מוכר לך הכל בכלל אפילו בוסתני ופרדסי ואפילו בתים:

ואם א"ל זיהראי אף גנות ופרדסים מכורים בר מבתי ועבדי ואם אמר ליה נכסי אפילו בתים ועבדים ופירש רשב"ם אבל מטלטלי לא עד דאמר כל נכסי וה"ר יונה כתב ודאי אם אמר נכסי אני מוכר לך אפילו לא אמר כל נכסי הכל מכור אפילו מטלטלים אבל כשאומר נכסי דבי פלניא אפילו אמר כל אין המטלטלים שקנה ממנו מכורים לפי שאין המטלטלין נקראים על שם המוכר אלא דוקא קרקעות ועבדים:

האומר לחבירו נכסי דבי פלגיא אני מוכר לך לא מכר לו אלא קרקעות שקנה מפלוני ואם היה לו שדה אחת שנקרא על שם בי פלגיא ובא הלוקח ליקחנה וטוען המוכר שלא היתה של אותו פלוני אלא שנקראת על שמו אלא זו היא שהיתה של פלוני ואותה מכרתי לך על המוכר להביא ראיה ואם אינו מביא ראיה צריך ליתן לו השדה שהכל קוראין לה על שם פלוני ואם אין לו אלא שדה אחת והיא נקראת על שם פלוני ולא קנאה ממנו צריך ליתנו לו:

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך והיה בתוך השדה הרים סלעים גבוהים עשרה טפחים או בקעים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה משנה ריש פרק בית כור (קב:): ומ"ש אפילו אם ראוי לזריעה הכי משמע בגמרא (קג.): ומ"ש פי' רשב"ם דוקא כשהם רחבים ד' טפחים שאז הם חשובים מקום בפני עצמן אפילו לענין רשות היחיד דשבת ואין דעתו של אדם לקנות שדה אחת ויהיה לו טורח בשתי שדות לחרוש ולזרוע בשני מקומות למעלה ולמטה כדמפרש בגמ' עד כאן לשון רשב"ם: וכתב ה"ה בפרק כ"ח על דברי רשב"ם והרשב"א כתב ובירושלמי בעו לה היה שם בקעה עמוק עשרה ואין בו ד' ומתוך מה שאמרו שם משמע שהוא נמדד ומכל מקום משמע התם בהדיא מתוך בעיא זו שאם יש ברחבן ארבע על ארבע אינן נמדדין כדברי ר"ש עכ"ל וסוף דבריו אינם מובנים לי דמשמע מינייהו דביש ברחבן ארבע על ארבע אף על פי שאין בהם י' קאמר רשב"ם דאין נמדדין והא ודאי ליתא דתרתי בעי רשב"ם שיהיו גבוהים או נמוכים עשרה ושיהא בהן ד' על ד': וכתב הרמב"ם אין נמדדין עמה אלא לוקח אלו הבקעים וסלעים בכלל בית כור בלא דמים בפרק כ"ח וכתב ה"ה שכן נראית סברת ן' מיג"ש: ורשב"ם פירש שישארו למוכר כן נראה ממה שכתב אין נמדדין עמה אלא נותן לו בית כור שלם מקרקע חלק: ומ"ש וכ"נ מדברי א"א שכתב אין מודדין עמה אלא קרקע המישור שביניהם וכו' שם בפסקיו: ומדלא הזכיר אלא קרקע המישור משמע דהנך אין ללוקח בהם כלום. וכתב הר"ן שכן נראה לו עיקר: ומ"ש בשם הראב"ד שכופין את הלוקח ליקח אותה וכו' כתבו הר"ן וה"ה דלא דמו למה שאמרו ביתר מרובע דהתם כיון שהקרקע שוה אין קפידא ללוקח בכך אבל הכא אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו אותו כשנים וג' מקומות:

ופי' רשב"ם דוקא דא"ל בית כור עפר וכו' שם: ומ"ש אבל ר"י פי' אפי' א"ל בית כור סתם וכו' שם בתוספות כתב הרא"ש דהכי מסתבר:

לא היו הבקעים עמוקים י' ולא הסלעי' גבוהי' י' נמדדין עמה שם במשנה (קב:) ופר"ש דטעמ' משום דאין שדה בלא טרשין ובטילי להו ומ"ש והוא שלא יהא בכולן אלא שיעור ד' קבין וכו' שם בגמרא (קג:) אמתני' דקתני פחות מכאן נמדדין עמה א"ר יצחק טרשין שאמרו בית ד' קבין ופירש רשב"ם טרשין שאמרו במתני' פחות מכאן נמדדין עמה וה"ה לנקעים מלאים מים דלא חזו לזריעה ה"מ דנמדד כגון דלא הוי אלא בית ד' קבין בין כולם כי מצרפת להו בההוא בית כור וה"ה לקביים בחצי כור אבל טפי מד' קבין לא מקבל לוקח דהא בית כור עפר אתני ליה מוכר ללוקח וכולי האי לא מחיל איניש: וכתב הרמב"ן ע"ז והוי יודע דוקא בנקעים קטנים כגון מד' טפחים ועד י' א"נ עד ד' אמות אבל נקעים גדולים לא שהרי יש להם שם בפני עצמם וכיון שמלאים מים אין נמדדין ושיעורן מצינו בירושלמי רוחבן כמה ר' ינאי אומר עד י' ר"י בר בון אומר עד ד' אמות ונראה דאנקעים קאי כמו שפירשתי עכ"ל ומ"ש אבל יש בהן יותר מד' קבין אין נמדדין עמה אפילו ראויין לזריעה ואינם גבוהים עשרה טפחים: ומיהו היה אומר א"א הרא"ש ז"ל דווקא כשגבוהים ג' טפחים אבל אם אינם גבוהין ג' אפי' אם יש בהם יותר מד' קבין כיון שראויין לזריעה נמדדין עמה: וכתב הרמב"ן ז"ל הא דנמדדין עמה כשהן בהם יותר מד' קבין דוקא כשאין קטנים מד' טפחים וכו' הרמב"ן גרסינן בנו"ן ולא כמו שכתוב בספרים הרמב"ם במ"ם כי לא נמצא כן בדברי הרמב"ם אבל בדברי הרמב"ן נמצא וכתבתי לשונו לעיל בסמוך ומשם יתבאר לך שמ"ש עד י' אמות הוא ט"ס וצריך להגיה ד' במקום י': ואם אמר לו כבית כור עפר אני מוכר לך וכו' שם במשנה (קב:) אם אמר לו כבית כור עפר אפי' היו שם נקעים עמוקים יותר מי' טפחים או סלעים גבוהים יותר מעשרה טפחים הרי אלו נמדדין עמה ופר"ש כבית כור משמע כמו שהיא בין סלעים בין עפר דהכי משמע כבית כור עפר ולא בית כור עפר ממש: ופרשב"ם דהכא נמי בעי שלא יהא בהם טפי מד' קבין כך פי' במתני' וכן דקדק הרא"ש מדברי הרי"ף שסובר דהא דאמר ר' יצחק טרשים שאמרו בית ד' קבין קאי אכל נמדדין עמה דקתני במתני' גם אסיפא דקתני ואם א"ל כבית כור עפר אני מוכר לך וכו' וכן הסכימו הרא"ה והר"ן ז"ל אבל מדברי הרמב"ם בפרק כ"ח נראה דכשאמר ליה כבית עפר בכל גונא נמדדין עמה וכ' רבי' סברתו לקמן: וקאמר רב עוקבא שצריך שאותן ד' קבין יהו מפוזרין בתוך ה' קבין וכו' שם (קג.) אהא דאמר רבי יצחק טרשין שאמרו בית קבין אמר רב עוקבא בר חמא והוא שמובלעין בה' קבין ופר"ש והוא שמובלעין הנהו ד' קבין בה' קבין שמפוזרין בכל ה' קבין וכ"ש אם מפוזרין יותר כגון בששה או בשבעה קבין דבטילי אבל אם אינם מפוזרין אלא בד' קבין ומחצה כמו שמכונסין דמו ולא בטילי ואין נמדדין עמה דכאבן א' רחבה ד' קבין דמי ודוקא ד' קבין אבל פחות מד' קבין כיון דאין גבוהין י' אפילו הוו סלע אחד נמדדין עמה עכ"ל ומדברי הרמב"ם נראה שהוא מפרש בהפך שכתב בפכ"ח בד"א כשלא היה בהן אלא בית ד' קבין והיו הד' קבין מובלעין בתוך י' קבין בתוך רובה של שדה אבל אם היתה יתר על ד' קבין או שהיו מפוזרים הרבה או אינן מובלעין אע"פ שאין בהם י' אין נמדדין עמה עכ"ל ונראה מלשונו שהיה גורס בדברי רב עוקבא מפוזרים בתוך י' קבין אבל מדברי ה"ה נראה שהיה גורס בתוך ה' קבין כמו בספרים דידן: ורבי יוחנן אמר שצריך שיהיו מפוזרין ברובה של שדה שם רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן והוא שמובלעין ברובה של שדה ופר"ש אפילו מובלעין בטפי מה' קבין כרצופים דמי ואין נמדדין עמה וכ"ש בה' קבין ואין נמדדין עמה עד שיהו מובלעין ברובה של שדה כגון דבית כור הוי ל' סאין ורובן הוי י"ו וד' קבין היינו י"ו רבעים רבעי הקב נמצאו ד' קבין המובלעים ברובה של שדה היינו רובע לכל סאה אבל ביותר מרובע לסאה חשיבי כמכונסין ולא בטילי ואין נמדדין עמה: ומ"ש רבי' וכן פי' ר"י הלוי והראב"ד פי' דלא פליג עליה וכו' סברות אלו כתב הר"ן וגם ה"ה בפכ"ח וכתב שכדברי הראב"ד שפי' דמוסיף הוא דהא והא בעינן נראה מדברי הרי"ף שהביאן לשתיהן בהלכות וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר: מ"ש רבי' דמסתבר פירוש רשב"ם נראה שטעמו מדאמרי' רב חייא בר אבא א"ר יוחנן ואי לאו דאתי לאפלוגי הכי הול"ל אמר רב חייא בר אבא אמר ר"י: לא היו מובלעין בשוה רובע לבית סאה אלא רובע הד' קבין וכו' בו' סאין וכו' וכן אם עומדים בעגול או כשורות הרבה זו אצל זו או כקרני השור או כעקלתון ולא אפשיטא שם ודברי רבינו בהן כפי' רשב"ם ודברי הרמב"ם בפכ"ח בקצתן בע"א: ומ"ש לפיכך אם כבר נתן המעות צריך לקבלם ואם עדיין לא נתנם א"צ לקבלם שם כתב הרא"ש וכיון דסלקו בתיקו נמדדין עמה דמתני' איירי שכבר קבל המוכר המעות מדקתני מהו שיחזיר לו מעות:

וכן מיבעיא היכא דהוי עפר מלמטה וסלע למעלה או עפר מלמעלה וסלע למטה ולא איפשיטא שם ופי' רבינו בה כדברי הרמב"ם זכרונו לברכה בפכ"ח אבל רשב"ם פירש דקאי אהא דקאמר התם אם היה סמוך למצר אפי' כל שהוא אין נמדד עמה וכתב ה"ה שכן פי' ן' מיגש ז"ל:

ואם הוא סלע יחידי שאינו מובלע בתוך השדה וכו' שם תנא אם היה סלע יחידי אפי' כל שהוא אין נמדד עמה ואם היה סמוך למצר אפי' כל שהוא אינו נמדד עמה ופר"ש אמתני' קיימינן דקתני פחות מכאן נמדדין עמה וקתני עלה שאם היה סלע יחידי חוץ מן השדה סמוך לשדה ובא לו המוכר להתחיל למדוד משם אפילו אי הוי ההוא סלע כל שהוא דהוי נמוך מי' טפחים הרבה וקצר מד' טפחים אפ"ה אין נמדדין עמה דלא בטיל לגבי שדה אלא היכא דמובלע בתוך השדה אבל כשהוא חוץ מן השדה לא בטיל לגבי שדה ול"מ אי הוי יחידי ממש אלא אפי' אי הוה בתוך שדה אלא שסמוך למצר אפילו כל שהוא אין נמדד עמה אלא היכא דהוי מובלע באמצע שדה הוא דמקרי שדרי ארעא ובטילי עכ"ל והרמב"ם כתב בפכ"ח היה בה סלע יחידי אפי' בית רובע אין נמדד עמה ואם היה סמוך למצר אפי' כל שהוא אין זה נמדד עמה וכתב ה"ה היה בה סלע יחידי וכו' כגירסת רב האי ז"ל ולומר דכשאמרו נמדד עמה אפילו טרשין של ארבע קבין ה"מ טרשין כעין צרורות אבל סלע של אבן שם בפני עצמו יש לו ואינו נמדד עמה הרשב"א ז"ל עכ"ל. וכן פירשו הרמב"ן והר"ן ז"ל וכתבו שכך היא בירושלמי: וכתב עוד הרמב"ם שם הפסיק עפר בין סלע למצר ה"ז ספק והיא בעיא דרב פפא שם וסלקא בתיקו ופר"ש מופסק עפר כל שהוא בנתים כגון פחות מג' בין ההוא סלע קטן למצר מי חשבינן ליה כסמוך למצר או לא וז"ל הר"ן מופסק עפר בנתים כלומר בין המצר והסלע ולא איתפרש בגמרא כמה עפר מפסיק בעינן אבל בירושלמי פירשו דכל שהמחרישה מסבבתו זהו באמצע וכן הגירסא בפר"ח. וכתב עוד ולענין הלכה בכל הני בעיי דסלקי בתיקו כתב ר"ת דקי"ל דכל תיקו דממונא לקולא כלומר קולא לנתבע וכך כתב הרמב"ם בפכ"ח וכתב הרשב"א וי"א ספיקא הוי וקי"ל ממון המוטל בספק חולקין ע"כ. ולא ירדתי לסוף דעתו דהא דקי"ל ממון המוטל בספק ה"מ כשאין אחד מהם מוחזק אבל כשהאחד מוחזק לא והכא מוכר מוחזק דקי"ל קרקע בחזקת בעליה עומדת אלא אם כן אומר כגון שהלוקח לא פרע המעות שכשם שהמוכר מוחזק בקרקע כך הלוקח מוחזק במעותיו דבכי האי גוונא אפשר הוא שאם באו שניהם לקיים המקח חולקין ביניהם ומ"מ לא הו"ל לרשב"א ז"ל לכתבה בלשון הזה עכ"ל: ויראה מדברי הרמב"ם אם א"ל כבית כור עפר אז בכל ענין נמדד עמה וא"א הרא"ש כתב כסברא ראשונה כבר נתבאר:

וכל זה מיירי בשאינו עומד בתוך השדה לפיכך כשא"ל בית כור עפר ודאי צריך ליתן לו בית כור שלם וכו' אבל אם עומד בתוך השדה וכו' שם (קג:) אהא דתנן בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פיחת כל שהוא ינכה יתר כל שהוא יחזיר ואם א"ל הן חסר הן יתר אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו יתר על כן יעשה חשבון ואיבעיא להו בית כור סתמא מאי ופשט רב אשי דמסתמא כהן חסר הן יתר דמי כתב הרא"ש וא"ת הא דא"ר יצחק טרשים שאמרו בית ד' קבין אבל יתר משמע דאין נמדדין עמה ואמאי והא מתניתין בית כור עפר סתמא קתני וכהן חסר הן יתר דמי ואפילו לא היו שם אותן טרשין כל עיקר אלא היה הקרקע חסר הוה אמרינן הגיעו וכל שכן השתא ותירץ רבינו שמשון דהכא מיירי בעומד בתוך השדה ורואה אותה הילכך מסתבר לומר דעד רובע הוי מחילה דאם אינו רואה השדה והתנה עמו למכור לו בית כור פשיטא דלא מצי למיתב ליה בית כור שחסר ממנו ז' קבין ומחצה ומסתבר דאפילו ע"י ניכוי אינו חייב לקבלו דמצי לוקח למימר לא היה דעתי לקנות אלא בית כור שלם והכי איירי רישא דמתני' דאומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך והיו שם נקעים וסלעים מש"ה א"ר יצחק בית ד' קבין אבל טפי חזינן ליה כדליתנהו ואפילו אם לא היה חסר אלא קב חייב להשלים דלא קני אלא בית כור שלם עכ"ל: והר"י הלוי פירש דוקא כשאמר בית כור עפר זה אני מוכר לך וכו': ועל מה שכתב אבל בית כור סתמא לא אפי' עומד בתוכו כתב המרשים גדולה מזו נראה מפי' רשב"ם דאפי' באמר בית כור וסיים השדה אם הקונה איניש דלא קים ליה במדת הקרקע חזר הדין לדין משנתינו דאמרי' פחות משתות הגיעו עכ"ל:

אמר ליה בית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך פיחת כל שהוא ינכה לו מן הדמים הוסיף כל שהוא יחזיר משנה ופר"ש מדה בחבל. כלומר בצמצום אני מוכר לך שדה שיש בו בית כור עפר כמו שמודדין במדת החבל לא פחות ולא יותר פיחת כל שהוא שלא היה באותו שדה בית כור שלם ינכה המוכר כפי הפחת והמקח קיים:

ומ"ש והיכא דא"ל בית כור עפר הן חסר הן יתר ואפי' אינו עומד בתוכו או שעומד בתוכו ואמר בית כור סתם דאמרי' אם פיחת או הותיר שבעה קבין ומחצה דהיינו רובע הקב לכל בית סאה דהוי מחילה כבר נתבאר בסמוך. ומ"ש ה"ה אפי' אלף רביעין לאלף סאין הוי מחילה שם (קד.) אמר רב הונא ט' קבין שאמרו ואפילו בבקעה גדולה ורב נחמן אמר נותן שבעה קבין ומחצה לכל כור ופר"ש רב נחמן אמר נותן שבעה קבין ומחצה וכו' דל"ש רובע אחד לסאה אחת ול"ש אלף רבעין לאלף סאין הוה מחילה וידוע דהלכה כרב נחמן בדיני וכן פסקו הרי"ף והרא"ש: היה הפחת או היתרון יותר מרובע הקב לכל בית סאה יחשוב כל הרבעים שחסרו או שהותירו וכו' משנה שם (ד' קג:) בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל וכו' אם א"ל הן חסר הן יתר אפי' פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו יתר מכאן יעשה עמו חשבון מה הוא מחזיר לו מעות אם רצה מחזיר לו קרקע ולמה אמרו מחזיר לו מעות ליפות כחו של מוכר שאם שייר בשדה ט' קבין ובגנה בית חצי הקב וכדברי ר"ע בית רובע מחזיר לו את הקרקע ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר אלא כל המותר. ובגמרא (קד.) לייפות כוחו של מוכר אמרי' לייפות כוחו של לוקח לא אמרי' והתניא פיחת ז' קבין ומחצה לכור או הותיר ז' קבין ומחצה לכור הגיעו יותר מכאן כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח התם כגון דהוה יקירא מעיקרא וזל השתא דאמרינן ליה אי ארעא יהבת ליה כזולא דהשתא והתניא כשהוא נותן לו נותן לו כשעה שהוא לוקח ממנו התם כגון דהוה זולא מעיקרא ויקרא לה השתא ופי' רשב"ם שאם שייר בשדה ט' קבין וכו' כלומר האי דמחייבין ללוקח ליתן מעות המותר למוכר ייפוי כח דמוכר הוא משום דלא חזי ליה האי קרקע בפני עצמו שאילו היה בהאי מותר שיעור שדה כגון ששייר בהאי בית כור קב ומחצה יתר על שבעה קבין ומחצה דהו"ל בין הכל ט' קבין אז מחזיר לו קרקע ולא מעות דהשתא חזי ליה האי קרקע דקי"ל בפ"ק (י"א.) דשדה חשוב בט' קבין וגינה חשובה בחצי קב והשתא שמעי' ממתני' ז' קבין ומחצה לבד הוי מחילה ח' ומחצה או יותר עד ט' קבין ולא עד בכלל יעשה חשבון ט' קבין יחזיר קרקע: בגנה בית חצי קב. דרובע לסאה הוי מחילה כמו רובע לסאה דשדה יתר מרובע יעשה חשבון שני רבעים דהיינו חצי קב מאחר דחשיב גנה יחזיר קרקע: התם כגון דהוה יקירא. כלומר לעולם כדי לייפות כחו של מוכר אמרי' לייפות כחו של לוקח לא אמרי' דלעולם לא כפינן המוכר למכור בע"כ המותר אלא אם רצה מוכר יחזיר לו קרקע כדתני במתני' והאי דקתני כופין את המוכר למכור לא למכור ממש את הקרקע בע"כ אלא הב"ע שהמוכר חפץ למכרה ללוקח כמו שייפו חכמים כחו של מוכר שאם רצה יחזיר לו לוקח מעות והך ארעא הוה יקירא מעיקרא בשעת מכירה והשתא זול ארעתא והוא רוצה לכפות את הלוקח שיחזיר לו דמי המותר כפי שעת היוקר דמעיקרא והיינו דקתני כופין את המוכר למכור כשעת הזול דמעכשיו והא דקתני ואת הלוקח ליקח היינו שאם חפץ מוכר ליתנה בדמי הזול כופין את הלוקח ליקח משום יפוי כח דמוכר דהשתא לא מפסיד הלוקח מידי עד כאן לשונו: ומה שכתב רבינו יחזור לו אף הרבעים עצמם כלומר דלא תימא די שיחזיר הנוסף על הרבעים והרבעים עצמם לא יחזיר קמ"ל דאף הרבעים עצמם יחזיר והכי מפרש בגמרא (שם:) הא דתנן לא את הרובע בלבד הוא מחזיר לו דה"ק לא את המותר בלבד מחזיר לו אלא את כל הרבעים כולם: ומה שכתב ואם יש בתוספת ט' קבין והוא מכר לו פחות מל"ו סאין כלומר שאילו מכר לו ל"ו סאין שלמים לא היה צריך להחזיר לו כלום משום דתשעה קבין היו ל"ו רבעים וכל שאין בתוספת יותר מרובע לבית סאה אינו צריך להחזיר לו כלום אבל כשהמכר פחות מל"ו סאין הו"ל ט' קבין יותר מרובע לסאה וצריך להחזיר: ומה שכתב וכן אם נשאר למוכר שדה אצל הנמכרת אפילו אין בתוספת ט' קבין צריך לקבלו וכו' שם תנא אם היה סמוך לשדהו אפילו כל שהו מחזיר לו קרקע: ומה שכתב ואם היה מפסיק ביניהם בור או אמת המים או ר"ה או ריכבא דדיקלא מיבעיא ולא איפשיטא שם: ומה שכתב ולקולא ומחזיר לו מה שירצה נתבאר דכל תיקו דממונא הוי קולא לנתבע ולוקח הוי נתבע שהוא מוחזק בקרקע: ומ"ש ובגינה הוי חצי קב כדין ט' קבין בשדה וכו' כבר נתבאר: ומ"ש היה שדה בשעת מכירה וכו' ונעשית גנה קודם שיחזיק בה וכו' או גנה ונעשית שדה וכו' שם בעי רב אשי שדה ונעשית גנה גנה ונעשית שדה מאי תיקו ופר"ש בעי רב אשי מכר לו שדה. כגון שמכר לו סאה או סאתים והותירו יתר משני רבעים לסאתים אבל אינן ט' קבין דהו"ל בתורת יעשה חשבון ונעשה גנה ביד לוקח קודם שהחזיר לו לא מעות ולא קרקע גדל נהר לכאן או נובע מעין לכאן דהוה ליה ראוי לגנה מהו מחזיר לוקח למוכר מי אזלינן בתר שעת מכירה ויעשה חשבון רצה נוטל מעות רצה נוטל קרקע או דילמא כיון דתקנתא דרבנן משום יפה כח דמוכר שלא יפסיד מיעוט קרקע שאין ראוי לכלום השתא דהוי ליה חצי קב גנה וחשוב שדה צריך שיטול את שלו ויחזיר לו לוקח קרקע ולא מעות א"נ מכרו כשהוא גנה ונתישבה ונעשית שדה ביד לוקח מי אזלינן בתר שעת מכירה ויחזיר לו החצי קב ולא מעות או דלמא השתא נמי יש לנו לעשות תקנה למוכר הואיל ונעשית שדה ואין ראוי לו בפני עצמו ואם רצה יטול מעות או קרקע עכ"ל: ורבינו שכתב ונעשה גנה קודם שיחזיק בה נראה מדבריו שאם לא נעשה גנה עד אחר שהחזיק בה אע"פ שעדיין לא נמדדה פשיטא ליה דבתר שעת מכירה וחזקה אזלינן ומה שכתב בשם רשב"ם דלא מפלגינן בין פחות מתשעה קבין לתשעה קבין אלא ביתר מכן אבל אם פיחת טפי מרובע לסאה לעולם ינכה לו מהדמים וכו' שם במשנה כתב כן. ומה שכתב רבינו ונראה דה"ה נמי אם המוכר רוצה ליתן לו משדה אחר וכו' דברים פשוטים הם: והרמב"ם ז"ל כתב בפרק כ"ח כלשון הזה א"ל בית כור עפר אני מוכר לך ה"ז כמי שפירש ואומר בית כור עפר בין חסר בין יתר ואם פיחת מן המדה אחד מכ"ד שהיא רובע לכל סאה או הותיר כך רובע לכל סאה הגיעו יתר על כן יחשוב עמו על כל הרבעים כולם שחסרו או הוסיפו וכל שפחת מבית כור ינכה לו מן הדמים וכל שהוסיף על בית כור יחזיר לו ומה הוא מחזיר לו אם היתה התוספת פחותה מט' קבין מחזיר לו דמים כשעת המכירה ליפות כח המוכר ואם היתה התוספת סמוכה לשדה של מוכר מחזיר לו אותה התוספת קרקע שהרי סומך אותה לשאר שדותיו ואינו מפסיד כלום היתה התוספת יתרה על תשעה קבין נותנין רובע לכל סאה וסאה והנשאר יתר על הרבעים אם יש בו תשעה קבין נותן לו כל הרבעים כולן עם היתר מן הקרקע ונותן לו כשעה שלקחה ממנו בד"א כשהיה בזול בשעת המכר והוקירה בשעת החזרת היתר אבל אם היתה ביוקר והוזלה אומרים ללוקח אם רצית ליתן לו דמי התוספת כולה תן לו דמים כפי הממכר ואם רצית ליתן לו קרקע תן לו כמו ששוה עכשיו ודין חצי קב בגנה כדין תשעה קבין ובשדה שאם הותיר בגנה פחות מחצי קב על הרבעים אינו מחזיר לו אלא דמים הותיר חצי קב מחזיר לו את כל הרבעים עם היתר בדמים או קרקע כשעת הזול של עת החזרה מכר שדה ונעשית גנה ביד הלוקח או גנה ונעשית שדה ה"ז ספק אם מחשב לו כדין שהיתה בשעת המכר או כדין שהוא עתה עכ"ל: וכתב ה"ה יתר על כן וכו' במשנה ובגמרא לא את המותר בלבד הוא מחזיר פירוש מותר על הרבעין אלא מחזיר לו את כל הרבעין כולן ואכולה קאי וכן פירשו רב האי ור"ש ז"ל לומר דאם מכר לו עשרים סאים והותיר כ"א רבעים מחזיר לו כולם במעות שלא כדברי ן' מיגאש ז"ל שכתב שאם אין במה שהוא יתר על הרובע לכל סאה וסאה שיעור ט' קבין שאינו מחזיר לו את המותר ולא הרובעין ואם הותיר בעשרים סאים כ"א רובעין אינו מחזיר לו אלא רובע א' ולשון המחבר מורה כדברי רב האי ז"ל. היתה התוספת יתירה על ט' קבין נותן רובע על כל סאה וסאה וכו' עד או קרקע כשעת הזול של עת החזרה זה נמצא בדברי המחבר ולפי זה נראה שפירוש המשנה שאמרה שאם שייר השדה בית ח' קבין בגנה בית חצי קב יותר על הרובעים קאמר וכבר נתבאר למעלה שאפילו לא הותיר אלא כל שהוא על הרבעים הכל בכלל חזרה כדברי רב האי ז"ל אלא שהמחבר סובר דכל שאין שם ט' קבין יתר על הרבעים החזרה במעות אע"פ שיש בכל ט' קבין וכשיש תשעה קבין יותר על הרבעים החזרה בקרקע ודברי תימה הם שהרי כל שהוא דבר הראוי למוכר למה לא יתן לו קרקע ולמה נכריח הלוקח לתת לו דמים: גם מה שכתב בדין הזול והיוקר שהוא כשהותיר ט' קבין לא נתבררו דבריו דכל היכא שיש שם דבר ראוי דינו כחזרת קרקע בין הוקר בין הוזל ואם רצה המוכר למכרו לא יתרצו שניהם מן הדמים שלא נאמרו דברים בגמרא אלא כשאין שם דבר ראוי שכיון שדינו במעות ואם ירצה המוכר לקחתו יקח קרקעו לפיכך אם הוזל נותן לו המעות כשעת המכר ואם נותן לו קרקע בשומא נותן לו כדהשתא ואם הוקרה אחר המכר אם ירצה המוכר לקחת קרקע ודאי כל מה שהותיר יחזיר כדמעיקרא ואם רצה מעות נותן לו כשער של עכשיו לפי שעכשיו הוא מוכרו שהרי אם רצה יטול ממנו קרקע וכ"פ הראב"ד ז"ל וכמה פירושים נאמרו באותה שמועה וצ"ע: מכר שדה ונעשית גנה וכו' כתב המחבר ה"ז ספק ולא ביאר מה נעשה ונראה שאין כופין הלוקח ליתן דמים שהמע"ה עכ"ל: וכתב הר"ן אהא דתנן יתר מכאן יעשה עמו חשבון כלומר בין בחסר בין ביתר ומיהו כי אמרינן דבחסר פחות מכאן יעשה חשבון דוקא בפחת שעדיין נקרא בית כור אבל פחות יותר מכן לא דמ"מ בית כור אמר ליה הרא"ה ז"ל עד כאן לשונו: וכתב עוד איבעיא להו סתמא מאי ומסקנא דסתמא כהן חסר הן יתר דכי תנן פיחת רובע לסאה הגיעו דוקא כשאין לו אלא אותו שדה ואומר לו בית כור שיש לי במקום פלוני אני מוכר לך אבל מכר לו בית כור בשדותיו נותן לו בית כור מכוון. וכן כתב הר"י הלוי ז"ל עכ"ל:

א"ל בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל הן חסר הן יתר מספקא לן אי תפיס לשון ראשון או אחרון וכו' משנה שם (דף קד:) מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר בטל הן חסר הן יתר מדה בחבל הן חסר הן יתר מדה בחבל בטל מדה בחבל הן חסר הן יתר דברי בן ננס ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי בן ננס אבל חכ"א הלך אחר פחות שבלשונות ואסיקנא דזו ולא ס"ל מאי טעמא משום דתפיס כלומר ומספיקא לא מפקינן ממונא ופסקו הפוסקים כמותו וזה לשון הרמב"ם בפכ"ח האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל בין חסר בין יתר או שאמר בית כור אני מוכר לך בין חסר בין יתר מדה בחבל הלך אחר הפחות שבלשונות ואין לו אלא כדין אם חסר אם יתר וכתב ה' המגיד פי' אלו הלשונות סותרים זה את זה שאם אמר מדה בחבל לבד בכל שהו ינכה או יחזיר ובהן חסר הן יתר רובע לסאה היא מחילה ועכשיו שאמר שניהם איזה שיהיה מוקדם או מאוחר הלך אחר הפחו' שבשניהם: ומ"ש רבי' בשם רשב"ם שם בפירושו: ומה שכתב בשם הראב"ד בהשגות בפרק הנזכר: וכתב ה"ה פירש ן' מיגאש דסבירא ליה יד בעל השטר על התחתונה דהא מוציא מחבירו הוא ועליו הראיה ומש"ה לא יהבינן ליה אלא בפחות שבלשונות ל"ש הוה ליה ראשון לא שנא הוה ליה אחרון ור"ש פירש דיד המוכר שהוא מוחזק על העליונה הילכך אם פחת להכי אמר ליה הן חסר הן יתיר ואם הותיר להכי אמר ליה מדה בחבל עד כאן וזה דעת המחבר וכן נראה לי ואפילו בא מוכר ליקח מעו' כופין את הלוקח ליתן כשהותיר לפי שהקרקע בחזקת בעליה עומדת וכן אמרו בענין שכירות עכ"ל:

אמר ליה בית כור עפר אני מוכר לך כמו שהוא בתוך סמניו ומצריו וכו' שם במשנה (קו.) בסימניו ומצריו פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה ופירש ר"ש האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך בתוך הסימנים והמצרים הללו שאתה רואה הכל קח לך פחות משתות הגיעו דהיינו טפי מרובע לסאה כפלי כפלים דשתות היינו קב לסאה והיינו טעמא דלא דמי להן חסר הן יתר דהתם הוי שיעוריה ברובע לסאה אבל הכא בעי טפי דהא כיון דאמר בית כור עפר אני מוכר לך כהן חסר הן יתר דמי כדאוקימנא לעיל והשתא דאמר בית כור בסימניו ובמצריו אני מוכר לך מטפיא שיעורא ואמרי' אפי' פחות משתות הגיע דכיון דהראה לו המצרים כמאן דזבין לה שדה זו סתמא דמי כמות שהוא בין קטן בין גדול אלא דאהני מאי דאמר בית כור שיהא קרוב לבית כור שאינו חסר יותר משתות וכן דלא ליהוי מותר יתר על שתות עכ"ל ובגמ' (שם) איתמר רב הונא אמר שתות כפחות משתות רב יהודא אמר שתות כיותר משתות וכתב הרי"ף והלכתא כרב הונא דתניא כוותיה ואע"ג דקפסיק רב האי גאון כרב יהודה הלכתא כרב הונא מהאי טעמא דכתיבנא וכ"כ הרא"ש וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפכ"ח וזה לשונו מכר לו בית כור ואמר ליה בסימנים ובמצרים פיחת שתות או הותיר שתות הגיעו פחת יתר על שתות ינכה לו מן הדמים הוסיף לו יתר על שתות יתן לו דמים או קרקע הכל לפי השיור אם הנשאר בשדה פחות מתשעה קבין ובגנה פחות מחצי קב ולא היה סמוך לשדה המוכר מחזיר לו הדמים וכתב ה"ה פחת יתר משתות וכו' לשון המחבר כל' הגמ' ולא נתבאר שם אם זה הנכוי או התוספת הם במה שהוא יתר משתות לבד או שמא כיון שהוא יתר משתות הכל בחזרה ובתשלומין דומיא דיתר מרובע כהן חסר הן יתר דלעיל וצריך עיון עכ"ל ולי משמע דכיון דסתם הרמב"ם דבריו נראה שהוא שוה לההיא דלעיל וכן נראה מדברי רבינו: וכתב ה"ה כתבו ז"ל אם אמר ליה בית כור שיש לי במקום פלוני שסימניו ומצריו כן או שהעמידן עליו ואמר ליה בית כור אפילו פחות משתות הגיעו ועיין בנ"י:

וכתב הרמ"ה א"לבית כור עפר זה ומצר לו מצריו וכו':

המוכר שדה לחבירו וא"ל בסימניו ובמצריו והלוקח מכירה כו' שם רב פפא זבן ארעא מההוא גברא א"ל הוי עשרין גריוא משחא ולא הואי אלא ט"ו אתא לקמיה דאביי א"ל סברת וקביל והתנן פחות שתות הגיעו עד שתות ינכה ה"מ היכא דלא קים ליה אבל היכא דקים ליה בגוה סבר וקביל והא עשרין א"ל דעדיפא כעשרין ופי' ר"ש א"ל ההוא מוכר לרב פפא הך קרקע דמזבננא לך הויא עשרין גריוא וכגון דא"ל בסימניו ובמצריו אבל מר קים ליה בגוה מכיר אתה שדה זו ויודע היית שאין בו אלא ט"ו וכיון דידעת מחלת. א"ל אביי מצי למימר לך דהאי קאמר כ' לא לתת לך כ' שהרי גם הוא היה יודע שאין בשדה אלא חמיסר אלא דעדיפא כעשרין של שדה א' אמר לך ולהשביח מקחו אמר כן: וכתב הרב המגיד בפכ"ח כתבו ז"ל דאפי' אם אינה אלא מחצית הגיעו:

האומר לחבירו בית כור פלוני אני מוכר לך אפילו אין במדתה אלא לתך הגיעו וכו' והוא שנקרא בית כור וכן אם א"ל כרם או פרדס שיש לי במקום פלוני אני מוכר לך וכולי בריש פרק המקבל (קד.) תניא האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך אע"פ שאין בו אלא לתך הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי בית כור כרמא אני מוכר לך אע"פ שאין בו גפנים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי כרמא פרדס אני מוכר לך אע"פ שאין בו רמונים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי פרדסא:

ומ"ש רבינו שאמר ליה בית כור פלוני וכרם ופרדס שיש לי במקום פלוני כן כתב הרמב"ם זכרונם לברכה בפכ"א וטעמו דאם לא כן לית לן למימר שלא מכר לו אלא שמא ומה שאמר לפיכך צריך המוכר להביא ראיה שנקרא בית כור כן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר ופשוט הוא שהוא הדין לכרם ופרדס שאין בהם גפנים או רמונים שצריך המוכר להביא ראיה שנקראים כן:

וכתב הרמב"ם ז"ל כל אלו הדברים כשאין מנהג במקום וכו' בסוף פרק כ"ח:

האומר לחבירו חצי שדי אני מוכר לך וכו' משנה בסוף פרק בית כור (כז.) האומר חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי שדהו:

חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חציה בדרום אמר רבי חייא ברבי אבא א"ר יוחנן לוקח נוטל כחוש שבו א"ל רבי חייא בר אבא לר"י והא אנן משמנין ביניהם תנן א"ל אדאכלת כפנייתא תרגימנא מסיפא דקתני סיפא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חציה בדרום ואמאי משמנין ביניהם והא חציה בדרום א"ל אלא לדמי הכא נמי לדמי ופר"ש לוקח נוטל כחוש יד הלוקח על התחתונה לפיכך נותן המוכר ללוקח המקום הגרוע שבאותו שדה דדילמא דמי חצי שדה אמר לו לפיכך נוטל מן הכחוש יותר מן החצי כדי דמי חצי השדה. תרגימנא לרישא מסיפא אמאי משמנין ביניהם כלומר אם כדבריך כן הוא דחצי שדה אני מוכר לך ממש הוא למה משמנין ימתחו קו המדה ויטול הלוקח חצי בדרום הן כחוש הן יפה שהרי כך פירש לו חציה בדרום אלא מדקתני אפי' בסיפא משמנין שמע מינה דהאי דקתני משמנין לדמי הוא וכדפרישנן לעיל כלומר מה ששוה חצי שדה זו מכרתי לו מן הקרקע באיזה מקום שארצה אתן לך מיהו רישא דמתניתין שמין כל השדה ואם עלו דמיה מאה דינר נותן מוכר ללוקח מה ששוה חמשים דינר במקום הכחוש בשדה זו שיד הלוקח על התתתונה וזה פירוש משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו פירוש כדמי חצי שדהו אבל סיפא דמתני' אין שמין כל השדה אלא חציה שבדרום הן כחוש הן יפה ומה ששוה חציה שבדרום נותן המוכר ללוקח כנגד אותן הדמי' באיזה רוח שירצה דהיינו בכחוש יד הלוקח על התחתונה דדילמא זה שאמר חציה שבדרום שומת חציה שבדרום קאמר ולא חציה שבדרום ממש הוא שמכר לו: ומ"ש רבי' בשם הרמב"ם ז"ל הוא בפרק כ"א מה"מ. ומ"ש רבינו עליו ול"נ הוא משום דמשמע ליה פשטא דמילתא כדברי רשב"ם ז"ל אבל הר"ן כ' על דברי רשב"ם ז"ל ולא מיחוור דכיון שסיים לו חציה שבדרום למה לא יטול בדרום ואם רצה שיטול בדרום ממש באיזה לשון מבואר יותר מזה יאמר לו לפיכך נראין הדברים דהאי בדרום הוא נוטל ומיהו אינו נוטל חציה שבדרום מדה בחבל אלא משמנין ביניהם לדמי ועושין מן השדה שני חלקים שוים בדמים ונוטל חלקו בדרום והיכא דאמר ליה נמי חצי שדהו משוין את החלקים בדמים ולוקח נוטל כחוש וכן כתב הרמב"ם ז"ל עכ"ל. וכתב הרב המגיד שלזה הפירוש הסכימו הרא"ה והרשב"א ז"ל ועיקר ומה שאמר והמוכר נותן לו מחצי הנשאר מקום לעשות לו גדר וחוצה לו מקום לעשות חריץ רחב שלשה טפחים וחוץ לאותו חריץ מקום לחריץ אחר רחב ששה טפחים ובין שני החריצים מקום טפח הכל שם במשנה הנזכרת ובגמרא וצורך החריצים האלו נתבאר שם שהוא כדי שלא תקפוץ הנמייה:

ראובן שהיה לו שדה בשותפות עם שמעון ומכרו ללוי ולא פירש כמה כלומר לא פירש כמה אמות מכר לו אלא שכתב לו פלגא דאית לי בארעא או פלגא בארעא דאית לי וכו' מימרא דרבה בריש פרק המוכר את הבית (סב:) והטעם מבואר: הכותב שנותן לבנו חלק שמינית מבית שיש לי במקום פלוני ואח"כ נודע שאין לו אלא רביע כל הבית והנותן טוען לא נתתי לו אלא שמינית אותו רביע שיש לי והמקבל טוען שמינית כל הבית נתן עיין במרדכי ס"פ המוכר פירות:

היתה לו בקעה גדולה ובתוכה יש הרבה שדות וכו' בד"א שחלוקות במצריהם וכו' בר"פ המוכר את הבית (סא:) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המוכר שדה לחבירו בבקעה גדולה אע"פ שמצר לו מצרים החיצונים מצרים הרחיב לו ה"ד אילימא דקרו לשדה שדה ולבקעה בקעה פשיטא שדה זבין ליה בקעה לא זבין ליה ואלא דלבקעה נמי קרו שדה כולה זבין ליה לא צריכא דאיכא דלשדה קרו שדה ולבקעה קרו בקעה ואיכא נמי דלבקעה נמי קרו שדה מהו דתימא כולה זבין ליה קמ"ל מדהו"ל למכתב ליה לא שיירית בזביני אלין קדמאי כלום ולא כתב ליה שיורי שייר ופר"ש בבקעה גדולה. שיש בה שדות הרבה והן שלו וכגון שהיה עומד באחת מן השדות וא"ל שדי זו אני מוכר לך. וכתב הרא"ש המוכר שדה לחבירו בבקעה גדולה כו' וכגון שיש מצר מפסיק בין כל שדה ושדה ועמד באחת מן השדות ואמר שדה זו מכורה דומיא דלעיל דכל בית ובית חלוק במחיצות דאי אין מצר מפסיק בין שדה לשדה כיון דאמר שדה זו כולה זבין דכל מה שסובל במצר אחד הכל נקרא שדה ולא מסתבר לומר דלא מכר אלא תשעה קבין עכ"ל וקצר רבינו בפרטי דין זה לפי שסמך על מ"ש בסימן רי"ד בדין מוכר בית לחבירו בבירה גדולה:

האומר לחבירו ארעא דבי פלניא אני מוכר לך וכולי שם ההוא דאמר ליה לחבריה ארעא דבי רבי חייא מזבננא לך היו ליה תרתי ארעתא דהוו מתקרו דבי רבי חייא אמר רב אשי חדא אמר ליה תרתי לא אמר ליה ואי אמר ליה ארעתא סתמא מיעוט ארעתא שתים ואי א"ל כל ארעתא כל ארעתא דאית ליה לבר מביסתני ופרדסי ואי א"ל זיהרא אפילו בוסתני ופרדסי לבר מבתי ועבדי ואי א"ל נכסי אפי' בתי ועבדי ופי' ר"ש ארעא דבי ר' חייא. שקנה מרבי חייא: ומ"ש רבינו שנותן לו הפחותה שבהם כן פי' ר"ש וכן כתב הרמב"ם בפכ"א וטעמא משום דיד בעל השטר על התחתונה:

ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה דה"ה אם א"ל ארעתאי או ארעא דילי שאינו נותן לו אלא שתים נראה מדבריו שהיה מפרש דהא דאמרינן ואי א"ל ארעתא וכו' א"ל ארעתא דבי רבי חייא קאמר ומש"ה הוצרך לרבות בהדיא הדין לאומר ארעתאי אבל ר"ש פי' ואי א"ל איניש לחבריה ארעתאי מזביננא לך וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפכ"א האומר לחבירו שדות אני מוכר לך מיעוט שדות שתים וכתב הר"ן ז"ל ואי א"ל ארעתא מיעוט ארעתא תרתי וא"ת דאמרינן בס"פ השואל האי מאן דשאיל נרגא מחבריה למרפק פרדסי רפיק כל פרדסי דאית ליה לאו קושיא היא דהתם כיון שהשואל מוחזק בכלי ברשות המע"ה ויש מחלקים בין פרדסי לפרדסאי ואמרינן דהתם פרדסאי גרסינן ופרדסאי כולן במשמע וכן הגירסא שם בהלכות אבל פרדסי לא משמע אלא תרתי וא"ת מה הפרש יש בין פרדסאי לארעתא דבי ר' חייא בפרדסאי מכנה להו בשמא דנפשיה והתם מכנה להו בשמא דחייא ומ"ש י"ל דכל שהקדים תחלה הקרקעות אמרינן מיעוט ארעתא תרתי דמה שהוא אומר לאחר כן של פלוני אינו אלא כדי לברר מאיזה קרקעות הוא אומר וה"ה לאומר ארעתא שלי אינו אלא כדי לברר שמשל עצמו הוא מוכר אבל באומר פרדסאי או ארעתאי הרי מכר לו כל מה שכלל הכנוי וה"ה לאומר קרקעות חייא דכיון דלא אמר של חייא או דבי חייא כולן מכורים כאילו אומר שדותי כ"כ הרשב"א ז"ל ואחרים חולקים כיון שלא הזכיר השם והכנוי יחד ומיהו אם אמר הקרקעות שלי או הקרקעות של פלוני כולם במשמע דכיון שהזכירם בה"א הידועה שאמר הקרקעות הידועים משמע ואם אתה אומר שאינם אלא שתים אינם ידועים וכ"כ ה"ר יונה ז"ל עכ"ל: ומ"ש רבינו בשם ה"ר יונה דוקא כשאומר לשון ארעתא וכו':

ומ"ש ואם א"ל זיהרא אף גנות ופרדסים מכורים וכו'. כבר כתבתי שהוא לישנא דגמרא ופי' רש"י זיהרא. כל הקרקעות קרוים כן ומ"ש רבינו ופירש רשב"ם אבל מטלטלי לא עד דאמר כל נכסי שם אבל התוספות כתבו ואי אמר נכסי אפילו בתי ועבדי אבל מטלטלי לא ואע"ג דאמרינן בפרק מי שמת כל נכסי לפלוני גלימא איקרי נכסי לשון נכסי שאני דמשמע ריבוי יותר מנכסי דהכא אבל אין לחלק משום דהתם אמר כל נכסי דא"כ הו"ל לחלק התם כדמחלק בין מטלטלי לכל מטלטלי ועי"ל דהתם מיירי במתנה דבעין יפה הוא נותן והכא במכר וכ"כ הרא"ש וכתב עוד וה"ר יונה ז"ל תירץ דהכא מיירי באומר נכסי דבי חייא דהא אמרינן אבל מטלטלי לא לפי שאין המטלטלין הנמכרים נזכרים על שם המוכר אלא דוקא מקרקעי ועבדי אבל האומר כל נכסי אני מוכר לך גם המטלטלים בכלל עכ"ל. והר"ן כתב כתב ר"ש אבל מטלטלי לא עד שיאמר כל נכסי ואיכא למידק מדאמרינן בפ' מי שמת גלימא איקרי נכסי אלמא מטלטלי בכלל נכסים והתם נכסי גרסינן ולא כל נכסין יש מי שאומר דהתם נכסאי באלף והכא נכסי א"נ י"ל דהתם מתנה ובעין יפה הוא נותן והכא מכר ומיהו הרי"ף גריס ואי אמר כל נכסאי אפילו בתי ועבדי ולפי זה ה"ה למטלטלי אלא דאגב הנך דלעיל נקטיה ומשמע נמי דלאו דוקא בכל נכסי דה"ה לאומר נכסי אלא דמשום דאמר כל ארעתא נקט נמי כל נכסי וה"ה לאומר נכסי עכ"ל וזה לשון הרמב"ם ז"ל בפכ"א האומר לחבירו שדות אני מוכר וכו' א"ל נכסים אפילו גנות ופרדסים חוץ מבתים ועבדים ואם א"ל כל נכסי אפילו עבדים ובתים וכל המטלטלי הידועים לו ואפילו תפילין שבראשו בכלל המכר וכתב ה"ה גירסת המחבר כגירסת ההלכות אי א"ל נכסי אפילו פרדסי ובוסתני ואי א"ל כל נכסי אפילו בתי ועבדי ע"כ. וה"ה באומר כל נכסי שהמטלטלין בכלל כמ"ש המחבר והכי מוכח בפ' מי שמת ואמרינן התם דאפילו תפילין איקרו נכסי ודע שהמפורשים חלקו בין האומר נכסים לאומר נכסי לפי שבאומר נכסי א"צ ליה לומר כל אלא אפילו בלא כל נכללין כולם וכן מוכח פרק מי שמת כמו שיתבאר פי"א מהל' זכייה ומתנה וכן הדין באומר שדותי שא"צ למלת כל וכולן בכלל אבל אומר נכסים שלי או שדות שלי אין הכל בכלל והטעם שכיון שהוא מזכיר כינוי עצמו אח"כ אין הכל בכלל עכ"ל:

האומר לחבירו נכסי דבי פלניא אני מוכר לך וכו' ואם היתה לו שדה אחת שנקראת על שם בי פלניא וכו' בר"פ חזקת (ל.) ובס"פ מי שמת (קנט:) ההוא דא"ל לחבריה כל נכסי דבר סיסין מזביננא לך הואי ההיא ארעא דהוה מיקריא דבי סיסין א"ל האי לאו דבי סיסין הוא ואיקרויי הוא דמקריא דבי סיסין אתא לקמיה דרב נחמן אוקמא בידא דלוקח ויהיב טעמא משום דכיון דא"ל דבי סיסין ומיקרי דבי סיסין עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו דבי סיסין היא ופרש"י כל נכסי דבי בר סיסין. כל אותן קרקעות שקניתי מאותו אדם ששמו בר סיסין ואע"ג דרבא פליג עליה פסקו הפוסקים כרב נחמן: ומ"ש רבינו ואם אין לו אלא שדה אחת והיא נקראת על שם פלוני ולא קנאה ממנו צריך ליתנה לו:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך וכו' משנה ריש פרק בית כור האומר לחבירו בית כור עפר היו שם נקעים עמוקים י' טפחים או סלעים גבוהים י' טפחים אינן נמדדים עמה פחות מכאן נמדדים עמה ופר"ש לאו מקום הראוי לזרוע כור תבואה קאמר אלא לפי חשבון סאתים בחצר המשכן והוא בריבוע רע"ד אמות חסר טפח פחות משהו והמשהו פחות מחצי רוחב אצבע ויתר על שליש דוק ותשכח: ומ"ש ואפי' אם ראוי לזריעה מפורש שם בגמ' אמר רב פפא אעפ"י שאין מלאין מים מ"ט אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו לו כב' או ג' מקומות אלא שיש לדקדק דבגמ' מבואר דסלעים ודאי לאו בני זריעה נינהו כל עיקר ורבינו כתב בסתם אפי' אם ראוי לזריעה אף אסלעים ואפשר דלכך שינה רבינו מלשון המשנה וכתב הרים סלעים כלומר הרים קשים דאיכא עפר על גבי הסלעים דבני זריעה נינהו: ומ"ש בשם רשב"ם דוקא ברחבים ד' וכו' שם במשנה ויליף לה מרה"י דשבת: ומ"ש בשם הרמב"ם בפכ"ח מה"מ: ומ"ש בשם הרמ"ה שמחלק בין אית בהו רובע הקב וכו' נראה דטעמו דכיון דאית בחד מינייהו דבר חשוב בפחות שבשעורין שהוזכר בגמרא לגבי בית כור דהיינו רובע הקב שוב לא הוו טפילי לגבי שדה וכו' ויותר נראה לומר דתופס גירסת רבינו האיי בסלע יחידי אפי' בית רובע אין נמדד עמה וכדאיתא בירושלמי ובסלע ששלחו בית רובע אין נמדד עמה אלמא דרובע הוי דבר חשוב ולא טפילא אגב שדה. ומיהו ודאי דוקא להרמב"ם והרמ"ה דשקיל להו לוקח בלא דמים לפיכך אי אית ביה רובע הקב לא מזדבני ואין הלוקח נוטל אותם אבל לפי' רשב"ם והרא"ש שנשארו למוכר אין חלוק בין פחות מרובע הקב לרובע הקב ויותר: ומ"ש בשם רשב"ם ז"ל במשנה אין נמדדים עמה אלא נותן לו בית כור שלם מקרקע חלק דכיון דעמוקים י' או גבוהים י' הוה מקום חשוב וכו' ומשמע ליה לרבינו דה"ק אלא נותן לו קרקע המישור שביניהן כשיעור בית כור שלם ואין הסלעים והנקעים נמדדים עמה ואם כן הסלעים והנקעים ישארו למוכר וכתב שכן נראה מדברי הרא"ש ומצאתי למהרש"ל שכתב וז"ל ואני לא אדע איך מובן מזה שהוא של מוכר וכי מפני שכתב ואינו יכול לומר אינו רוצה וכו' י"ל דה"ק דמפני שהיא מופסקת בסלעים שאינן ראויים לזריעה אינו רוצה כלל בשדה זו ולעולם קאמר דשלו הן ולא של מוכר עכ"ל ולי נראה דדעת רבינו מדכתב אין מודדין עמה אלא קרקע המישור שביניהן וכו' נראה מדברים אלו דעל כל פנים מודדין לו בית כור שלם מקרקע חלק אלא דסד"א דימדדו לו בלא הפסק סלעים קמ"ל דמודדין עמה הקרקע המישור שביניהם וצריך לקבלו וכו' וממילא משתמע דהסלעים והנקעים ישארו למוכר כפי' רשב"ם: ומ"ש הרא"ש דשיעור הפסק כשלא יוכל המחרישה לעבור ביניהם נראה דלמדו מהירושלמי שהזכיר שיעור זה שכך אמרו שם כל שהמחרישה סובבתו זהו אמצע אין המחרישה סובבתו זהו הצד ע"ש: ומ"ש בשם הראב"ד תימה דמנ"ל הא אי משום דתנן יותר מכאן יעשה חשבון מה הוא מחזיר לו מעות וכו' לשם ודאי דבר ראוי הוא מה שהוא קונה אבל כאן איך נכריחהו לקנות סלעים ובקעים כ"כ הרב המגיד על שם הרשב"א ז"ל ולי נראה דהראב"ד דקדק מלשון אין נמדדים עמה דמשמע דיוקא עמה הוא דאין נמדדים לקבל אותן בדמי קרקע מישור אבל צריך ליקח אותן בדמיהן ותקנת חכמים היא מפני שהן כדברים אבודין ביד המוכר. ועוד נראה עיקר דהרב למדו מדין בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר דאם יש במותר פחות מט' קבין כופין ללוקח לקנות שלא יהא נפסד המוכר ההוא מיעוט קרקע דכופין על מדת סדום כמו שפי' רשב"ם וע"ל בסעיף ח':

ומ"ש בשם רשב"ם דוקא דא"ל בית כור עפר וכו' שם במשנה דאל"כ למה ליה למיתני בית כור עפר גם מ"ש בשם ר"י שם בתוס' במשנה דנקט עפר משום רבותא דסיפא דאעפ"י דאמר בית כור עפר אפ"ה בפחות מעשרה טפחים נמדדין עמה. וכתב הרא"ש דהכי מסתברא כו': לא היו הבקעים עמוקים י' וכו' מפורש במשנה שהבאתי:

והוא שלא יהיה בכולן אלא שיעור ד' קבין וכו' פי' שיעור ד' קבין לכור אחד וכך אמרו לשם בפסקא פחות מכאן נמדדים עמה אמר רבי יצחק טרשין שאמרו בית ד' קבין פי' טרשין שאינן ראויין לזריעה והוא הדין לנקעים מלאים מים: ומ"ש אבל יש בהם יותר מד' קבין אין נמדדין עמה ואפילו ראויין לזריעה ואינן גבוהין י' הכי משמע בגמ' דממה שאמרו והוא שיש בהן ד' קבין התם הוא דנמדדין עמה אבל כשיש בהם יותר מד' קבין אין נמדדין עמה אלמא דביותר מד' קבין דינן כגבוהים י' דאינן נמדדים עמה וכי היכי דבגבוהים י' הוה פי' אינן נמדדין עמה אפילו ראויים לזריעה משום שאין דעתו של אדם לקנות שדה אחד ויהיה לו טורח כב' וג' שדות לחרוש ולזרוע בב' מקומות למעלה ולמטה וכדמפרש בגמרא ה"נ ביש בהן יותר מד' קבין דהני תרתי מילי גבוהים י' ואין בהן יותר מד' קבין א"נ אינן גבוהים י' ויש בהן יותר מד' קבין דינן שוה דבשניהם אית בהו טירחא וק"ל: ומיהו היה אומר א"א הרא"ש כו' לא נמצא כן לא בפסקיו ולא בתשובותיו ואולי ע"פ היה אומר כן ודבר פשוט הוא דכל פחות מג' כארעא סמיכתא היא וכיון שראויין לזריעה נמדדין עמה דלא אית בהו טורח כב' וג' מקומות אבל באינן ראויין לזריעה אפי' בפחות מג' אינן נמדדין עמה דכיון שהוא יותר מד' קבין כולי האי לא מחיל אינש ועיין בפרשב"ם אברייתא דאם היה סלע יחידי כו' כתב לשם בשם רבותיו כעין שהיה אומר הרא"ש: וכתב הרמב"ן הא דנמדדין וכו' כתב ב"י דעד י' אמות ט"ס הוא וצריך להגיה ד' במקום י' דכן כתב בחדושי הרמב"ן ע"ש ופירושו שרחבן מד' טפחים עד י' טפחים א"נ עד ד' אמות ודין זה למדו מן הירושלמי דאמרינן התם רחבין כמה רבי חגי אמר עד ד' אמות רבי יוסי בר רבי בון אמר עד י' טפחים ופסק כרבי חגי דאף ברחבן ד' אמות נמדדין עמה אבל ביותר מכן לא שהרי יש להן שם בפני עצמן וכיון שמלאין מים אין נמדדין ומשמע דאם הם פחותים מד' טפחים אפילו יותר מד' קבין נמדדים עמה דכל שאינו רחב ד"ע אין לו שם בפני עצמו: ואם א"ל כבית כור עפר וכו' משנה ריש פרק בית כור: ומ"ש בשם רשב"ם מפורש שם במשנה דכבית כור עפר משמע כמות שהיא בין סלעי' בין עפר כלומר כבית כור עפר ולא בית כור עפר ממש ומיהו אהני מאי דא"ל עפר דראוי לחרישה ולזריעה בעינן ואי הוי יותר מד' קבין אין הלוקח מקבל אותן ובסמוך סעיף ה' יתבאר דהרמב"ם חולק בזה: וקאמר רב עוקבא וכו' שם בגמרא: ומ"ש בשם רשב"ם מפורש שם בדבריו: ור"י אומר וכו' שם בגמרא: ומ"ש בין אמר בית כור ובין שאמר כבית כור פי' אתרווייהו קאי בין לר' יוחנן ובין לרב עוקבא. לרב עוקבא היכא דמכונסין בפחות מה' קבין דאין נמדדין עמה לא שנא באומר בית כור ובפחות מי' ולא שנא אמר כבית כור ובגבוהים י' ולרבי יוחנן נמי לא שנא אמר בית כור ובפחות מעשרה ואינם נבלעים ברובה של שדה ולא שנא אמר כבית כור ובעמוקים עשרה ואינם ברובה של שדה בכל ענין אין נמדדין עמה וזה הולך על פי פי' רשב"ם דלעיל דבאומר כבית כור בגבוהים י' דינו כמו באמר בית כור ובפחות מעשרה: ומ"ש בשם רשב"ם דר"י פליג ארב עוקבא שם בגמ': ומ"ש שכן פי' ר"י הלוי כן כתב גם הרב המגיד בשמו: ומ"ש בשם הראב"ד דלא פליג וכו' כן כתב גם הרב המגיד בשמו: וכתב עוד שגם הרי"ף נראה שסובר כן וכן נראה מדברי הרמב"ם בפכ"ח מהלכות מכירה: ומ"ש בשם הרמ"ה הוא דבר ברור: ומ"ש ומסתברא פי' רשב"ם כתב ב"י טעמו דאי לאו דאתו לאפלוגי הכי הו"ל למימר א"ר חייא א"ר יוחנן: לא היו מובלעים בשוה וכו' שם קא מיבעיא להו הנך בעיא כאשר סדרם רבינו ועל פי פי' רשב"ם ודלא כהרמב"ם זולתי בעיא דעפר מלמטה וכו' שפירש בה רבינו כהרמב"ם ולא כהרשב"ם דקאי אהא דאמר התם אם היה סמוך למצר אפי' כל שהוא אין נמדד עמה וכן מיבעיא הם אם עומדים בעגול. או בשורות הרבה זה אצל זה. או כקרני השור. או בעקלתון. ואע"ג דבגמ' גרסינן כשורה מהו מפרש רבי' דלא קמיבעיא ליה אלא לשורות הרבה דאילו בשורה אחת שפיר יכול לחרוש ואין הסלעים מעכבין ודו"ק: ומ"ש ולפיכך אם כבר נתן המעות וכו' כ"כ הרא"ש שם:

ואם הוא סלע יחידי כו' ברייתא שם ועל פי פי' רשב"ם אבל הרמב"ם גורס אם הוא סלע יחידי אפילו בית רובע וכ"כ התוס' בשם ר"ת ע"ש אבל דברי רבינו בזה כגירסת הרא"ש והיא גירסת רשב"ם: ומ"ש ויראה מדברי הרמב"ם וכו' נראה דלפי שכתב הרמב"ם תחלה כל החלוקות שהוזכרו במשנה ובגמרא היכא דנמדד עמה והיכא דלא נמדד עמה ואח"כ כתב א"ל כבית כור עפר כו' הרי אלו נמדדין עמה משמע דבכל ענין נמדדין עמה דאל"כ היה לו לחבר חלוקה כבית כור עפר בגבוהים י' ובעמוקים י' עם חלוקה בית כור עפר בפחות מעשרה: ומ"ש דהרא"ש כתב כסברא הראשונה זהו ממ"ש וז"ל ברוב הספרים כתוב לפני ר' יצחק פסקא דמתני' פחות מכאן נמדדין עמה ועלה קאי מילתי' דרבי יצחק ורב אלפס לא כתב הפסקא בהלכותיו ואעפ"י שדרכו תדיר להביא הפסקא תמיד ורמז לנו דרבי יצחק קאי אכל נמדדין עמה דקתני במתניתין גם אסיפא דקתני ואם אמר כבית כור עפר וכו' וקאמר דדוקא בית ד' קבין וכן פי' רשב"ם עכ"ל מבואר מדבריו שסובר דדין כבית כור עפר בגבוהים י' ובעמוקים י' שוה לדין בית כור עפר פחות מי':

וכל זה מיירי וכו' שם בתוס' הקשו אההיא דרבי יצחק טרשין שאמרו בית ד' קבין ממתניתין דבית כור עפר וכו' פיחת רובע לסאה הגיע וכו' וכתבו שני תירוצים ופירוש זה שהביא רבינו כתבוהו על שם רבינו שמשון ע"ש בד"ה אלא לאו ש"מ סתמא נמי וכו' (בדף ק"ד ע"א) והרא"ש הביא דברי רבינו שמשון בלבד. כתב ב"י וז"ל ומ"ש רבינו בשם הר"י הלוי אבל בית כור סתמא נמי וכו' לא אפי' עומד בתוכו וכו' כתב המרשים גדולה מזו נראה מפי' רשב"ם דאפילו באומר בית כור וסיים השדה אם הקונה איניש דלא קים ליה במדת הקרקע חזר הדין לדין משנתינו דאמרינן פחות משתות הגיעו עכ"ל ונראה דהכי משמע מפרשב"ם בעובדא דרב פפא דזבין ארעא מההוא גברא וכו' (בדף ק"ו) ויתבאר בסי' זה סעיף י"ג בס"ד:

א"ל בית כור עפר מדה בחבל וכו' משנה שם ופר"ש מדה בחבל כלומר בצמצום ואע"ג דאמר רבא בפ' הספינה כל דבר שבמדה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר ומוכח בריש פ' ב' דקדושין דאף במקרקעי אם טעו במסתמא מקח טעות הוה פי' התוס' דהיינו דוקא כשמדדו והטעהו במדה אבל הכא לא מדדו עדיין אלא בבאין למדוד ומתחילה היה נמי יודע שאינו מיכוון כ"כ שלא יהא פחות או יותר ולא א"ל מדה בחבל אלא כדי לנכות לו אם יפחות ולהחזיר לו אם יותיר אבל המקח יהיה קיים וכיוצא בזה כתב ג"כ הרב המגיד ע"ש הרשב"א בפכ"ח מהל' מכירה ושזו היא דעת הרמב"ם בפ' ט"ו אבל יש חולקים ואומרים דהכא ינכה או יחזיר לאו דוקא אלא בשרוצין שניהם להעמיד מקחן:

והיכא דא"ל וכו' ה"ה נמי אפי' אלף רבעי' וכו' שם פלוגתא דרב ור"נ ופסק כר"נ בדיני דנותן ז' קבין ומחצה לכל כור וכור דל"ש רובע אחד לסאה אחד ול"ש אלף רבעין לאלף סאין הוי מחילה וכן פסקו הרי"ף והרא"ש: היה הפחת וכו' עד צריך לקבל התוספת בקרקע שם במשנה וברייתא ואוקמתא דגמרא: ומ"ש ואף ע"פ שלא הגיע התוספת לט' קבין ומה מחזיר לו רואין וכו' שם בגמרא ואי איכא מילתא יתירתא דהוי ט' קבין הדר ופי' רשב"ם כלומר אם יש משהו יותר מרובע לכל סאה כו' הכל כמ"ש רבינו דלא כי"מ שצריך ט' קבין יותר על כל הרבעים והיא סברת הרמב"ם בפכ"ח גם לא כי"מ קב ומחצה צריך תוספת על הרבעים של בית כור האחד דכיון דבבית כור האחד הוי ט' קבין הדרי כולהו דליתא והאריך רשב"ם לדחות פירושים הללו ע"ש: וכן אם נשאר למוכר שדה וכו' ברייתא שם: ואם היה מפסיק ביניהם וכו' מיבעיא ולא איפשיטא ולקולא: ומחזיר לו מה שירצה. נראה דה"ק דאף על פי שהמוכר רוצה בייפוי כוחו שתקנו לו חכמים שיתן לו הלוקח מעות אפ"ה הרשות ביד הלוקח להחזיר לו מה שירצה דהלוקח הוא מוחזק במעות והמוכר בא להוציא ממנו אבל אם המוכר רוצה שיחזיר לו קרקע פשיטא שאין ביד הלוקח לומר אני מוחזק בקרקע ואיני רוצה ליתן לך כי אם מעות שהרי מן הדין הוא דמחזיר לו קרקע שהרי לא קנה לוקח אלא בית כור ולא אמרו דמחזיר לו מעות אלא לייפות כחו של מוכר בתקנת חכמים והאיך יעלה על הדעת שיכוף אותו לקבל מעות ועוד דקרקע בחזקת המוכר עומדת וכיון דמיבעיא ולא איפשטא אין לנו להוציא הקרקע מחזקתו. ועוד דאפי' דהיכא דלא נשאר למוכר שדה אצל הנמכרת דינא הוא דאם אין בתוספת ט' קבין הדבר תלוי ברצון המוכר אם ירצה יחזיר לו קרקע ואין הלוקח יכול לכופו לקבל מעות כמו שנתבאר בסמוך כ"ש היכא דיש לו שדה וכו' אלא הדבר ברור כדפי' דמחזיר לו מה שירצה דקאמר רבינו אינו אלא היכא שהמוכר רוצה במעות ונמשך בלשונו זה אחר דברי הרא"ש שכתב לשון זה ממש בבעיא דשדה ונעשים גינה בסמוך וגם לשם הוה פירושו כדאמרן וק"ל. אבל מתוך דברי הב"י שכתב וז"ל ולקולא ומחזיר לו מה שירצה דכל תיקו דממונא הוי קולא לנתבע ולוקח הוי נתבע שהוא מוחזק בקרקע משמע שמפרש דאפי' רוצה המוכר בקרקע אין הלוקח נותן לו אלא מה שהוא רוצה לפי שהוא מוחזק בקרקע וזה לפי שהבין לשון ומחזיר לו מה שירצה כמשמעו ולא דק. ויש לדקדק מפני מה השמיטו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כאן הני בעיות. ואפשר דמאחר דכבר הביאו כל הני בעיות בדין הקונה שלש אילנות לא רצו שוב להאריך גם בכאן דכיון לא איפשטא התם אי הוה הפסקה בכל הנהו אם כן הו"ל ספיקא בכל דוכתא ולקולא אבל רבינו דקדק לכתבם גם כאן על דרך שנשאלו בגמרא בשתי מקומות: היה שדה וכו' שם בעיא דרב אשי ופירושו היה שדה יבשה ואח"כ נעשית גינה שגדל נהר לכאן או גנה שהיה נהר בכאן ואח"כ נתייבשה ונעשית שדה. ומ"ש ולא איפשטא ולקולא ומחזיר לו מה שירצה כ"כ הרא"ש וכבר כתבתי שכונת לשון זה לומר שאין המוכר יכול לכופו שיתן לו מעות וכ"כ הרב המגיד על מ"ש הרמב"ם מכר שדה ונעשית גנה וכו' ה"ז ספק וז"ל ולא ביאר מה נעשה ונראה שאין כופין הלוקח ליתן דמים שהמע"ה עכ"ל. ויש לדקדק למה לא כתב הרי"ף לבעיא זו ומצאתי בנ"י שכתב דהרי"ף לא הביאה משום דהיא מילתא דלא שכיחא עכ"ל: ומ"ש בשם רשב"ם דלא מפלגינן וכו' שם במשנה כתב כן: ומ"ש רבינו ונראה וכו' דברים פשוטים הן:

אמר לו בית כור וכו' מספקא לן וכו' משנה שם הלך אחר ל' אחרון דברי בן ננס ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי בן ננס אבל חכ"א הלך אחר פחות שבלשונות ופי' רשב"ם שהולכים אחר אותו הלשון שמפחית כוחו של לוקח דמספקא להו אי תפוס לשון ראשון או אחרון ויד המוכר שהוא מוחזק בקרקע שלו על העליונה וכו' וז"ל הרמב"ם הלך אחר פחות שבלשונות ואין לו אלא כדין אם חסר אם יתר והרב המגיד הביא פרשב"ם וכתב עליו וזה דעת המחבר וכן נ"ל וכו' נראה שהוא מפרש בדברי הרמב"ם שכך כוונתו הלך אחר פחות שבלשונות ואין לו אלא כדין כלומר כדין המוציא מחבירו שעליו הראייה דהלכה כחכמים שאומרים זה כלל גדול בדין המע"ה והלכך בין שהיה שם חסרון או יתרון לעולם אין לו אלא כדין וזהו שסיים בלשונו אם חסר אם יתר וזה עולה כפי' רשב"ם אבל רבינו היה מפרש הלשון ביחד כמשמעו דאין לו אלא כדין מי שאמר הן חסר או יתר בלחוד ולא אמר מדה בחבל ודלא כפי' רשב"ם וזה ודאי תימה גדול דלמה קורא לשון הן חסר או יתר פחות שבלשונות טפי מלשון מדה בחבל הלא גם בלשון מדה בחבל איכא קולא וחומרא כמו בלשון הן חסר או יתר גם מדקדוק לשון הרמב"ם שכתב באותו פרק בכל מקום הן חסר הן יתר וכאן כתב אם חסר אם יתר משמע שהוא לשון הרמב"ם עצמו שהוא פוסק שאין לו אלא כדין המוציא מחבירו שעליו הראייה בכל ענין שהוא אם חסר אם יתר וכפרשב"ם ודלא כמו שעלה על דעת רבינו ואולי נוסחא שלו ברמב"ם גרמה לו זה שהיה כתוב בה ואין לו אלא כדין הן חסר הן יתר ומ"מ אף ללשון זה צריך לפרש כוונתו כמו שפירשתי דזולת זה אין לדבריו שום מקום ודלא כהבנת רבינו גם לא כמ"ש מהרו"ך:

א"ל בית כור עפר אני מוכר לך כמו שהוא בתוך סמניו וכו' שם במשנה וכרב הונא בגמ' ולא כר' יודא וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם: ומ"ש והוי דינא כדלעיל גבי הרבעים וכו' כ"כ גם הרמב"ם:

וכתב הרמ"ה וכו' נראה דטעמו דכי היכי דבאומר בית כור עפר בסימניו ובמצריו אמרינן דשתות הגיעו ולא אמרינן דסגי ברובע לסאה כמו באומר הן חסר הן יתר והיינו טעמא דהא כיון דאמר בית כור עפר כהן חסר הן יתר דמי והשתא דאמר בית כור בסימניו ובמצריו כיון דסיימה במצריו מטפינן שיעורא וכו'. א"כ ממילא ה"ה באומר בית כור עפר זה ומצר לו מצריו אהני ליה זה כאילו סיימה במצריו. דמתרתי בעינן דמצר לו מצריו. וגם דסיימה במצריו וזהו ששנינו בסימניו ובמצריו:

אבל לא מצרו לו מצריו אף ע"פ שאמר זה א"נ מצר לו מצריו ולא א"ל זה וגם לא סיימה במצריו כבית כור עפר סתמא דמי וסגי ברובע לסאה כאומר הן חסר הן יתר. ונראה בעיני שלמדו הרב ממ"ש בר"פ המקבל מדקאמר זה מכלל דקאים בגוה עסקינן בית השלחין למה ליה למימ' דקא"ל בית השלחין כדקיימא השתא וא"כ דכותא באומר בית כור עפר זה דמכלל דקאי בגוה ומצר לו מצרים למה לי אלא כמות שהיא קא"ל בין קטן בין גדול אלא דאהני מה דא"ל בית כור שיהא קרוב לבית כור שאינו חסר יותר משתות וכן דלא ליהוי מותר יתר על שתות:

המוכר שדה לחבירו ואמר לו בסימניו ומצריו והלוקח מכירה כו' שם עובדא דרב פפא: וכתב הרמ"ה ה"מ וכו' ויש לתמוה דלקמן בסי' ר"ך כתב רבינו ע"ש הרמ"ה דאם טעה בכדי שאין הדעת טועה לא הוה מקח טעות שזה מתנה נתן לו. אם כן כ"ש הכא שהיה הלוקח מכירה ואת מצריה ולא היה טועה דודאי מתנה נתן לו וצריך לומר דהרמ"ה מפרש מה שאמרו בגמרא מר כיון דקים ליה בגווה סביר וקביל היינו לומר דהוי קים ליה בגווה לענין מדתה בלחוד אבל לא הוה קים ליה בדמיה וא"כ שפיר הוה מקח טעות אבל רשב"ם פי' דלהשביח מקחו א"ל: ויראה מדבריו וכו' קשה מאי ויראה דקאמר הלא רשב"ם כתב בפי' דלהשביח מקחו א"ל כך וי"ל דאפשר לפרש דבריו דלא יהיב טעמא אלא דלא הוי מקח טעות מפני שא"ל שמדתה ר' ואינו אלא ק"ן דלהשביח מקחו א"ל כך שהיא שוה כאילו היה בה ר' ומיהו ודאי צריך שיהא שוה ר' לכך כתב רבינו ויראה מדבריו מלשון שאמר דלהשביח מקחו א"ל שלא לשם תנאי א"ל כן אלא להשביח מקחו גם מדברי הרמב"ם שכתב המוכר לחבירו שדה שהלוקח יודע אותה ואת מצריה וכבר הורגל בה וכו' עד וזה שהזכיר לו החשיבות כלומר שהוא יפה כמו שדה אחרת שיש במשיחתה מאתים משמע להדיא שסובר כפרשב"ם דלהשביח מקחו אמר כן ומש"ה בש"ע דכתב כלשון הרמב"ם לא כתב הרב בהג"ה כנגד זה כלומר משום דס"ל דהעיקר כפי' רשב"ם ורבינו והרמב"ם וליתא להרמ"ה מקמייהו ומה שתמה מהרו"ך בכאן אינו כלום:

האומר לחבירו בית כור וכו' עד כרם ופרדס ברייתא בריש פ' המקבל: ומ"ש בית כור שיש לי במקום פלוני כ"כ גם הרמב"ם וטעמם דאל"כ אלא אמר סתם בית כור עפר אני מוכר לך לית לן למימר שלא אמר לו אלא שמא דודאי מן הסתם בית כור עפר ממש קא"ל. וא"ת אכתי אמאי הגיעו הרי הטעהו דסבר היה שיש לו במקום פלוני בית כור ממש. ואפשר לומר דמיירי כגון שהלוקח יודע שיש לו במקום פלוני קרקע שקרוי בית כור והלכך מצי א"ל שמא זביני לך. אך קשה דאם כן אפילו לא אמר במקום פלוני אלא באומר סתם בית כור עפר אני מוכר לך מצי א"ל שמא זביני לך וכמו שנראה להדיא מדברי התוס' שכתבו בריש פ' השותפין וז"ל והוא דקרי ליה בית כור וכגון שהלוקח יודע שיש לו קרקע שקרוי בית כור דאל"כ הרי הטעהו ואפילו אם רואה בשעת מכירה שאין שם בית כור יכול לומר סבור הייתי שהיית משלים לי בית כור כו' כלומר וכן בכרם ופרדס סבור הייתי שהיית עושה לשם כרם או פרדס מבואר מדבריהם דס"ל דאפילו באומר בית כור זה ורואה שאין שם בית כור היה יכול לומר סבור הייתי כו'. כיון שלא ידע שיש לו קרקע שקרוי בית כור. ועובדא דרב פפא דאמר בגמרא דכיון דהוה קים ליה בגוה דלית ביה אלא ק"ן לא מצי למימר סבור הייתי שהיית משלים לי מאתים ואעפ"י שלא היתה קרויה בשם מאתים שאני התם דכיון דסיים לו ג"כ בסימניה ובמצריה וכמו שפירש רשב"ם אמרינן סביר וקביל אבל כשהלוקח יודע שיש לו קרקע שקרוי בית כור מצי א"ל שמא בעלמא זביני לך ואף על פי שלא אמר ליה לא בית כור זה ולא בית כור במקום פלוני אלא בית כור סתם וצ"ל דס"ל להרמב"ם ולרבינו דכיון שאומר בית כור שיש לי במקום פלוני אעפ"י שאין הלוקח יודע שיש לו קרקע שקרוי בית כור מ"מ הו"ל לאסוקי אדעתיה לאתנויי ולפרושי דליהוי בית כור ממש ומדלא פירש סביר וקביל הלכך מצי א"ל שמא זביני לך ואצ"ל אם א"ל בית כור זה כו'. אע"פ שלא אמר לו בסימניו ובמצריו דמצי למימר ליה שמא זביני לך כיון דמתקריא בית כור: לפיכך צריך המוכר להביא ראיה שנקרא בית כור כ"כ גם הרמב"ם ופשוט הוא:

ומ"ש בשם הרמב"ם דבמקום שיש מנהג כו' בס"פ כ"ח מה"מ:

האומר לחבירו חצי שדה וכו' משנה סוף פ' בית כור וביאורה בגמרא ועל פי פי' רשב"ם דיד הלוקח על התחתונה ולפיכך לעולם נותן לו המוכ' ללוקח המקום הגרוע שבאותו שדה ואפילו.

אמר לו חצי בדרום מצי א"ל מה ששוה חציה בדרום אני נותן לך באיזה מקום שארצה. ודלא כפי' רמב"ם ס"פ כ"א מה' מכירה אבל הר"ן השיג על פירוש רשב"ם והסכים לפירושו של הרמב"ם גם הרב המגיד כתב שלפי' הסכים הר"א והרשב"א וכן מצאתי למהר"ש לוריא ז"ל. והמוכר נותן לו מחצה הנשאר וכו' עד מקום טפח הכל שם במשנה הנזכרת ובגמרא וצורך שני החריצים האלו נתבאר שם דאם לא נעשה רק חריץ רחב ששה טפחים איידי דרחב ו' טפחים נכנסת החיה לתוכו ונמשכת מעט לאחוריה וקופצת על הגדר ואם לא נעשה רק חריץ קצר שלשה טפחים דמעתה אין לחוש שתכנס החיה לתוכו מ"מ יש לחוש שתעמוד החיה אשפתו ותהיה קופצת וא"ת נעשה שני חריצים כ"א רוחב ג' טפחים וי"ל דקים להו לרז"ל דהחיה קופצת אשפתו עד ט' טפחים טפי מט' אינה קופצת והלכך השתא שבין הכל הוא רחב י' טפחים לא חיישי' למידי. וא"ת אכתי נעשה חריץ אחד רוחב י' טפחים י"ל דכל שכן שיש לחוש שתכנס החיה לתוכו כו'. וא"ת מפני מה אמרו חריץ רחב מבחוץ וחריץ קצר מבפנים ולא בהפך י"ל דאם היה הרחב מבפנים היתה החיה עומדת אשפתו של הקצר וקופצת לתוך הרחב ואח"כ תהיה קופצת מתוך הרחב על הגדר אבל כשהרחב מבחוץ ליכא למיחש נמי שמא תכנס לתוך הרחב דאף אם תכנס לתוכו לא אפשר אליה שתהיה קופצת ממעמקי החריץ על הגדר כיון שחריץ אחר מפסיק בינה לגדר: ראובן וכו' מימרא דרבה מפורשת ר"פ המוכר את הבית ומבואר לשם דאין הפרש אלא בין פלגא דאית לי בארעא לבין פלגא בארעא דאית לי ולכן מה שנמצא בספר רבינו כתב לו פלגא דארעא וכו' הוא טעות וצריך להגיה פלגא בארעא בבי"ת: היה לו בקעה גדולה וכו' מימרא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה ר"פ המוכר את הבית אלא דמבואר לשם דדין זה אינו אלא היכא דאיכא דלשדה קרו ליה שדה ולבקעה בקעה ואיכא נמי דלבקעה נמי שדה קרו להו ומדהוה ליה למיכתב ולא שיירית בזבינא אילין קדמאי כלום ולא כתב ליה ש"מ שיורי שייר אבל אי כתב ליה ולא שיירית וכו' כולה זבין ליה והיכא דכ"ע קרו ליה לבקעה שדה אפי' לא כתב ליה ולא שיירית וכו' נמי כולה זבין ליה והיכא דלא קרו ליה לבקעה שדה כל עיקר אפילו כתב ליה ולא שיירית וכו' שדה זבין ליה בקעה לא זבין ליה. ויש לתמוה למה קיצר רבינו בדינים אלו וב"י כתב שסמך על מ"ש בסי' רי"ד בדין מוכר בית לחבירו בבירה גדולה. וסעד לדבריו שגם הרמב"ם בפ' כ"א מה' מכירה קצר בדין בקעה וסמך על מ"ש קודם זה בדין בירה אלא דהוא ז"ל דקדק שכתב דינין אלו סמוכים משא"כ רבינו שדין בירה כתבו בסי' רי"ד ודין בקעה כתב בסי' רי"ח וצ"ע:

האומר לחבירו ארעא וכו' שם עובדא דרב אשי. ומ"ש מהפחות שבהן כן פרשב"ם משום דיד בעל השטר על התחתונה וכן פסק הרמב"ם בפ' כ"א:

ומ"ש בשם הרמ"ה ה"ה נמי אם אמר ארעתאי וכו' נראה דכתב כן להוציא ממי שמחלק בלשונות אלו לפי שקשה להם דכאן אמר ארעתאי תרתי משמע ובס"פ השואל אמר האי מאן דא"ל לחבריה אושלן מרא למירפק ביה פרדיסא רפיק ואזיל כל פרדסי דאית ליה ולא אמרינן פרדיסי תרתי משמע וכדי לתרץ קושיא זו מחלקין בין פרדסי לפרדסאי באל"ף ואמרי התם פרדסאי גרסינן ופרדסאי כולן במשמע וכמו שהביא ב"י דברי המפרשים בזה וא"כ לפי תירוץ זה היכא דאמר ארעתאי באל"ף נמי כולן במשמע וה"ה לאומר ארעתא דילי שהכינוי שהוסיף מורה שמכר לו כל הקרקעות ולכן ביאר הרמ"ה דאין חילוק אלא בין בכינוי ובין בלא כינוי תרתי משמע. וההיא דהשואל שאני כיון דהשואל מוחזק א"נ שאני שאלה ממכירה דבשאלה דרך הוא שאדם משאיל לחבירו לכל מה שצריך. אבל אין דרך שימכור כל שדותיו. וכמ"ש התוס' כל זה ועוד אפשר לומר תירוץ אחר והוא דבס"פ השואל משמע הלשון דמיירי דהשואל אמר למשאיל אושלן מרא כו'. ובפרק המוכר את הבית משמע הלשון דהמוכר אמר ללוקח מזבנינא לך וכההיא דפ' המקבל הא דא"ל מחכיר לחוכר הא דא"ל חוכר למחכיר ואע"ג דרבינא נדא ליה מההוא תירוצה וקי"ל כרבינא הנה הרמ"ה תופס עיקר דאף לרבינא א"ל מוכר למחכיר קפידא ויתבאר לקמן בסי' ש"ך בס"ד. וב"י פי' דברי הרמ"ה בענין אחר ואין פירושו מתקבל לפע"ד עיין עליו: ואם א"ל כל ארעתא כו' שם בגמרא: ומ"ש בשם ה"ר יונה דוקא כשאומר ארעתא וכו' דברים ברורים הם:

ואם א"ל זהיראי וכו' שם בגמ' ופי' רשב"ם כל הקרקעות קרויים כן: ומ"ש בשם רשב"ם אבל מטלטלי וכו' שם בפירושו: ומ"ש בשם ה"ר יונה כ"כ הרא"ש שם בשמו והתוס' פירשו עוד דיש לחלק בין נכסיי בשני יודין לנכסי ביו"ד אחת דנכסי בב' יודין משמע ריבוי יותר מנכסי ועוד דבמתנה הוה נכסי ריבוי אף למטלטלי דנותן בעין יפה נותן משא"כ במכר וגם הרא"ש הביא דבריהם ויש לתמוה מפני מה לא כתבם רבינו וי"ל דס"ל לרבינו דמאחר שהביא הרא"ש במסקנתו דברי ה"ר יונה דפליג אדברי התוס' משמע דהלכה כמותו ודע דבספרי הרי"ף שבידינו בדפוס הגי' היא כספרי הגמרא אבל באלפסי ישן כתובה גירסא אחרת וז"ל ואי א"ל כל ארעתא אפילו תרתי ותלת לבד מפרדיסי ובוסתאני ואי א"ל נכסי אפילו פרדיסי ובוסתאני לבד מבתי ועבדי ואי א"ל כל נכסי אפילו בתי ועבדי ע"כ גם ה"ה בפכ"א מה"מ כתב שכך היא גירסת ההלכות וכך פסק הרמב"ם לשם ולפי גי' זו ודאי מאחר דאפילו בתי ועבדי אינן בכלל נכסי כ"ש מטלטלי וצריך לפרש ההיא דמי שמת דמטלטלי בכלל נכסי היינו דוקא לגבי מתנה דנותן בעין יפה הוא נותן כו':

האומר לחבירו נכסי דבי פלוני וכו' עובדא דרב נחמן ר"פ חזקת וס"פ מי שמת ופסקו ר"ח ורשב"ם כמותו ולא כרבא דפליג עליה. ומ"ש ואם אין לו אלא שדה אחת וכו' זהו פשוט דאע"ג דאין סתמא קרויה דבי פלניא אלא אותה שקנה מפלוני מ"מ כיון דאין לו אלא אותה שדה שקרוייה דבי פלניא ולא קנאה ממנו האי דקאמר דבי פלניא מאותו שדה קאמר ודכוותה ר"פ המוכר את הבית א"ל לבר מאילני וכו' אי אית ליה דיקלי לבר מדיקלי ע"ש ונתבאר למעלה בתחילת סימן רי"ו:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכן פי' הרשב"ם אבל הרמב"ם פכ"ח לא חילק בין עומד חוץ למיצר או לא אלא בין סלע לשאר אבנים וטרשים דסלע הוא דבר חשוב ואינו נמדד עמה אם הוא בית רובע ואם הוא סמוך למיצר או אפילו כל שהוא חשוב ואינו נמדד עמה ועיין בדברי הרמב"ם בדין זה:

(ב) עיין לעיל סימן ר"ד מדין הכותב לחבירו חלק מביתו ויש לו בית בשותפות מה דינו בנ"י פרק המוכר בית דף ק"ץ ומיירי במקום שאין הדמים מודיעים וע"ל סימן ר"ך מדין דמים מודיעים:

(ג) ומשמע בגמרא פרק המוכר את הבית דאם כתב ליה ולא שיירית בזביני אילין קדמאי כלום הכל מכור וכ"כ רבינו לעיל סימן רי"ז לענין מכירת בית: