בבא בתרא קיב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
וכי מנין ליאיר שלא היה לו לשגוב מלמד שנשא יאיר אשה ומתה וירשה מאי ואומר וכי תימא בסבת הבן קא קפיד קרא אבל בעל לא ירית תא שמע ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה למטה וכי תימא לעבור עליו בלאו ועשה ת"ש לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר וכי תימא לעבור עליו בשני לאוין ועשה תא שמע ואלעזר בן אהרן מת וגו' וכי תימא אלעזר הוא דנסיב איתתא ומתה וירתה פנחס תא שמע ושגוב הוליד את יאיר וגו' וכי תימא התם נמי הכי הוא אם כן תרי קראי למה לי אמר ליה רב פפא לאביי ממאי דלמא לעולם אימא לך בעל לא ירית וקראי בסבת הבן כדשנינן ויאיר דזבין מיזבן ופנחס נמי דזבין מיזבן א"ל פנחס דזבין מיזבן לא מצית אמרת דאם כן נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו אלא אימא דנפלה ליה משדה חרמים אמר אביי סוף סוף הא קא מתעקרא נחלה משבטא דאימא לשבטא דאבא וממאי ודלמא שאני התם שכבר הוסבה א"ל שכבר הוסבה לא אמרינן א"ל רב יימר לרב אשי אי אמרת בשלמא שכבר הוסבה היינו דמתוקמא קרא בין בסבת הבן בין בסבת הבעל אלא אי אמרת לא אמרינן שכבר הוסבה כי מינסבא לאחד ממשפחת מטה אביה מאי הוה הא מתעקרא נחלה משבטא דאימא לשבטא דאבא דמנסבינן לה לגברא דאבוהי משבטא דאבוה ואימיה משבטא דאימה
רשב"ם
[עריכה]וכי תימא - לא מפני שהבעל יורש את אשתו אלא מפני בן שתלד והוא יורשה והוא נקרא על שבט אביו ועל סיבת הבן התורה מקפדת שהרי הוא קרוב לה מן הבעל:
תא שמע - מקרא אחרינא לא תסוב וגו' הא תו למה לי אלא לאו לסיבת הבעל אתא לאשמועינן שהבעל יורש:
וכי תימא לעבור עליו בלאו ועשה - דתרוייהו בסיבת הבן ומה ששנה הכתוב לא נתכוין אלא להתרות שלא תנשא לשבט אחר כדי להתחייב מלקות דמקרא קמא לא שמעינן אלא עשה דכתיב ביה לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה אבל לא למטה אחר ולאו הבא מכלל עשה עשה:
וכי תימא אלעזר הוא דנסיב איתתא - ומתה בחיי אלעזר וירתה פנחס בנה ולא אלעזר דאין הבעל יורש את אשתו אלא בנה יורשה ואתא לאשמועינן דהבן יורש את אמו דמהני קראי דלעיל דמיירי בסיבת הבן איכא למימר דבסיבת הבת הוא דמיירי כדאשכחן לעיל בהדיא שהבת יורשת את אמה ואיצטריכו הני קראי לשני לאוין ועשה כדאמרן אבל לא אשכחן דהבן יורש את אמו בהדיא אלא מקל וחומר פריכא דאיכא למיפרך דיו והשתא אתא האי קרא דפנחס לאשמועינן דבן יורש את אמו ולא איירי בסיבת הבעל כלל:
תא שמע - מפסוק חמישי ושגוב הוליד את יאיר:
וכי תימא התם נמי הכי הוא - כדאמרן גבי פנחס שהיתה לו לשגוב אשה ומתה וירשה יאיר:
תרי קראי למה לי - לאשמועינן שהבן יורש את אמו כמו הבת:
ויאיר דזבן מזבן - לקח בכסף הנהו עיירות ולא אתא קרא לאורויי לן מידי אלא עשרו של יאיר מראה לנו כמו שמצינו בהרבה מקומות בנביאים ולא מבעיא קאמר לא מבעיא דאם בירושות מיירי כדקאמרן דליכא למיפרך תרי קראי למה לי שהפסוקים לא באו ללמד לנו אלא עשרם וסיפור דברים בעלמא הוא ואיכא למילף מינייהו מיהא סיבת הבן אלא גדולה מזו יש להקשות לך דאיכא למימר דקראי לא איירי בירושה כלל ולא תשמע מיניה לא סיבת הבן ולא סיבת הבעל אלא תרוייהו זבין מזבן וסיפור דברים בעלמא הוא והתנא עצמו לא נתכוין לדרוש יתור קראי אלא הכי קאמר מנין היה לו לפנחס כו' ואיכא לאקשויי יכול להיות לו ממקח וממכר:
ופנחס נמי דזבן מזבן - רבותא הוא דקפריך דבלאו האי פירכא נמי לא הוה מצי למילף מיניה סיבת הבעל כדפרכינן לעיל וכי תימא אלעזר הוא דנסיב כו' כלומר ואפילו פנחס נמי דסלקא דעתך מעיקרא למילף מיניה ירושת הבעל איכא למימר דלא איירי בשום ירושה בעולם:
ומשני - הך רבותא דקפרכת מפנחס ליתא דליכא למימר גביה דזבן מיזבן דאם כן לא היה קובר בה את אביו דנמצאת חוזרת כו' ומיהו איכא לאקשויי הנך קושיות דלעיל דבלאו הך קושיא איכא פירכא אחריתי דלעיל דלא מצינו למילף מיניה ירושת הבעל:
משדה חרמים - כדכתיב (במדבר יח) כל חרם בישראל לך יהיה אי נמי ההוא דכתיב (ויקרא כז) והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם שמתחלק לכהנים והוו התם חרמים טובא ונטל אלעזר חלקו בהנהו חרמים ולחלק פנחס נפלה ההיא גבעה:
יש שגורסין כן א"ל אביי אי סלקא דעתך דבעל לא ירית סוף סוף כי מינסבא כו' - ואי אפשר ליישבה ועוד מה תירוץ מתרץ אביי לרב פפא דאקשי ליה דמקראי דברייתא לא משמע ליה ירושת הבעל דקאתי אביי ליתן טעם מצד אחר שהבעל יורש את אשתו מ"מ ברייתא לא מיתרצא וקראי לא מיתרצי שהתנא שאמר כל הני ואומר הוכיח שאין ללמוד אלא מן האחרון וגם באותו פריכנא לעיל ואביי מה בא לפרש וא"ת לא נתכוין אביי לתרץ הברייתא אלא להודיע לרב פפא שהבעל יורש את אשתו הלא רב פפא עצמו היה יודע דודאי בעל יורש את אשתו מקראי טובא דלקמן בשמעתין ובפירקין דלעיל:
אלא ה"ג וכן נמצא בתשובת רבינו גרשום מאור עיני הגולה זצ"ל אמר אביי סוף סוף הא קמתעקרא נחלה משבטא דאימא לשבטא דאבא ממאי דלמא שאני התם שכבר הוסבה ודלמא שכבר הוסבה לא אמרינן אמר ליה רב יימר לרב אשי אי אמרת בשלמא אמרינן שכבר הוסבה שפיר אלא אי אמרת לא אמרינן שכבר הוסבה הא מתעקרא נחלה משבטא דאימא לשבטא דאבא דמנסבינן לה לגברא דאבוהי משבטא דאבוה ואימיה משבטא דאימה הועבר מתחילת העמוד הבא אי הכי האי לאחד כו' - וה"פ אביי האי קרא דוכל בת יורשת נחלה מספקא ליה אי דוקא קאמר לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה אבל לשבט דאמה דידה לא חיישינן או דלמא בעינן נמי שיהא ממשפחת אמה והאי דקאמר משפחת אביה לאו דוקא דהוא הדין דבעינן שיהא ממשפחת אמה כדלקמן במסקנא והכי קמבעיא ליה האי קרא דוכל בת יורשת נחלה ממטות הא אוקימנא ביורשת שני מטות שהיה אביה משבט ראובן ואמה משבט שמעון ומתו וירשתן זו הבת ואמרה תורה לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה והוא שבט ראובן עכשיו משתנשא לאחד משבט ראובן ותלד בן ויירשנה בנה או תמות ויירשנה בעלה הלא הבן ההוא או הבעל ההוא לשבט ראובן מתייחסים למשפחת אביו והנה נמצאת הנחלה שירשה מאמה שהיתה משבט שמעון הוסבה משבט שמעון לשבט ראובן והכתוב הזהיר לנו ולא תסוב נחלה כלומר הזהרו בכל נשואי נשים שבשעת נישואין לא יוכלו לבא לידי הסבת נחלה לא שנא הסבת נחלת אב של אשה לא שנא הסבת נחלת אמה בתרוייהו איכא למימר דקפיד קרא שלא תסוב למטה אחר ולקמיה פריך הא בעל כרחך קרא קאמר למשפחת מטה אביה וגו' אבל למשפחת אמה לא חייש וכיון דלא שייך שמעינן מינה דהאי לא תסוב לא קפיד אלא אנחלה שיורשת מאב ולאביי משנינן לה לקמן דאיכא למימר דמנסבין לה גברא דדמי לה שאביו מראובן ואמו משמעון:
ומשנינן דלמא שאני התם שכבר הוסבה - כלומר לעולם אימא לך דקרא לא קפיד אם מוסבת נחלת אם למטה אחר שהרי בעל כרחך כבר הוסבה משעה שנפלה ירושת האם שמשבט שמעון לזו הבת שאביה משבט ראובן והיא מתייחסת למטה אביה נמצא שמעצמה הוסבה הנחלה של שמעון לשבט ראובן בלא נישואי הבת הלכך כי מנסבינן לה לאחד ממשפחת מטה אביה שפיר דמי ולא קפיד קרא אלא אנחלה שהיא יורשת מאביה שלא תוסב למטה אחר דההיא שיורשת מאביה כדקיימא קיימא דאכתי בחזקת שבט ראובן איתא לנחלה שהבת על שם שבט ראובן מתייחסת ואביי פריך ודלמא שכבר הוסבה לא אמרינן כלומר בשביל שהוסבה קצת אין לנו לומר לא חיישי תו אי מתעקרא לגמרי ומנסבינן לה לגברא דהוא משבט ראובן מאביו ומאמו ומתעקרא נחלת אם שירשה בת זו שהיא מנחלת מטה שמעון אין לנו לומר כן שהרי לא תסוב כתיב דמשמע לא תסוב על ידי נישואין כלל שאע"פ שהוסבה קצת לא נוסיף להסיבה יותר ולעקרה לגמרי אלא נעשה לה תקנה שלא תעקר לגמרי כדלקמן לפי שהיה יודע אביי שאפשר לעשות תקנה שלא תעקר נחלת האם כדלקמן הלכך פריך הכי ודלמא שכבר הוסבה לא אמרינן שאפשר בתקנה או דלמא קרא לא חייש לההיא הסבה דלא קפיד אלא שתנשא לאחד ממטה אביה אבל לאמה לא חייש:
א"ל רב יימר לרב אשי - אמאי מספקא ליה לאביי אי אמרינן שכבר הוסבה או לא אמרינן הא ודאי מקרא שמעינן דאמרי' שכבר הוסבה דהא לא קפיד קרא אי מיעקרא נחלה דאימא כדכתיב לאחד ממשפחת מטה אביה וגו' ולאמה לא חייש דאי אמרת בשלמא אמרינן שכבר הוסבה שפיר דהא לא קפיד קרא אי מיעקרא נחלה דאימא כדכתיב לאחד ממשפחת מטה אביה דהא השתא ודאי מיעקרא לגמרי נחלת אימא אלא אי אמרת לא אמרינן דכבר הוסבה כדקאמר אביי והלא כשניסת לאחד ממשפחת אביה כדכתב בקרא הא ודאי מיעקרא נחלה משבטא דאימא לשבטא דאבא אלא לאו שמע מינה דאמרינן שכבר הוסבה והלכך כי אמר רחמנא לא תסוב אירושת אב קאי אבל ירושה דאימא כבר הוסבה ולא חיישינן אם תעקר לגמרי:
דמנסבינן לה כו' - אליבא דאביי קא משני דהכי קמיבעיא ליה מי אמרינן שכבר הוסבה כדמוכח קרא כדכתיב ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה דהשתא מיעקרא נחלה דאימא וכי כתיב לא תסוב אנחלת אב קא מזהר רחמנא ולא אנחלת אם או דלמא לא תסוב דוקא דאפילו בנחלת אם מזהר לן רחמנא ולא אמרינן שכבר הוסבה והאי דכתיב מטה אביה לאו דוקא אלא דמנסבינן לה לגברא שהוא דומה לה מכל וכל שאביו משבט ראובן כמותה ואמו משבט שמעון דוגמת האשה הזאת דהשתא ליכא עקירת נחלה כלל דבודאי נחלתה מאביה לא מיעקרא כלל דמשבט ראובן היתה והשתא נמי של שבט ראובן היא דבין בנה ובין בעלה מתייחסין על שבט ראובן ואע"ג דמעיקרא היתה משבט ראובן לגמרי והשתא נהפכה לאיש שמקצת משמעון שהרי אמו משמעון אין זו הוסבה שהרי לא אסר הכתוב ליקח לאיש משבט ראובן אשה משבט שמעון כדי שלא יירש הבן שהוא משבט אחר מצד אמו ואע"פ שנהפכה נחלת איש שכולו מראובן לבנו שמשבט שמעון מצד אמו ונחלת אמה של בת זו שמשבט שמעון לא מיעקרא כלל דאי ירית לה בעל שהוא משמעון מצד אמו ואביו מראובן או בנו נמצאת גם עתה הנחלה בחזקת איש שמקצת מאב ומקצת מאם כמו שהיתה בחזקתה שהיא מראובן ומשמעון:
תוספות
[עריכה]מנין ליאיר שלא היה לשגוב. תימה לרשב"א אי לבאי הארץ נתחלקה הארץ אמאי לא היה ליאיר שלא היה לשגוב:
וכי תימא לעבור עליו בשני לאוין. תימה הא היכא דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאוי יתירי וכי תימא דהכי קאמר דאפילו אי מוקמת להו בלאוי יתירי איכא למילף שהבעל יורש את אשתו דלא משמע הכי בסמוך דקאמר לעולם קראי בסיבת הבן כדשנינן:
אם כן תרי קראי למה לי. אע"ג דקרא קמא נמי שלא לצורך דכבר שמעינן מתורת משה סיבת הבן מ"מ בזה אינו מקפיד אי אשמועינן יהושע נמי סיבת הבן אבל תרי זימני לית ליה לאשמועינן. רשב"א:
אימא דנפלה ליה משדה חרמים. תימה לרשב"א דלמה דוחק כל כך כיון דבעא למימר דאתא קרא להראות עשרם הוה ליה למימר דפנחס ויאיר ירשו מאמם או מאבי אמם: ונראה לר"י גירסת הספרים דגרסינן א"ל אביי אי סלקא דעתך דבעל לא ירית כו' ולא גרסינן הכא בין למ"ד בסיבת הבן בין למ"ד בסיבת הבעל אלא גבי אי אמרת בשלמא דרב יימר בסמוך גרסינן ליה ואמאי דאקשי רב פפא דלמא קראי בסיבת הבן מהדר אביי לשנויי הכי וקאמר אי אמרת בשלמא דבעל ירית וקרא אסיבת הבעל קפיד אתי שפיר הא דמשמע דאתי קרא למיעבד תקנתא אפילו לנחלת האם שלא תסוב מדכתיב ירושת שני מטות גבי איסור הסבה אע"פ שכבר הוסבה נחלת האם מ"מ קפיד קרא שלא תסוב יותר על ידי נישואי הבת ובסיבת הבעל איכא תקנתא דמנסבין לה גברא דאבוהי משבטא דאבוה ואימיה משבטא דאימה דהשתא לא מתעקר ע"י סיבת הבעל יותר ממה שהוסבה כבר ואע"פ כשימות בעל ויירשנו בנו מתעקרא נחלת האם משבטא דאימא לשבטא דאבא שהרי הבן אביו ואמו מתיחסים על שבט אביהן או שמא הבעל לא יירשנה כלל שתתאלמן או תתגרש ויירשנה הבן הא לא איכפת ליה לפי שאי אפשר לעשות תקנה לדבר זה אלא אי אמרת דבעל לא ירית וקראי במסיבת הבן כדקא פרכת כי קא מינסבא נמי לגברא דאבוהי משבטא דאבוה ואימיה משבטא דאימה מתעקרא נחלת האם על ידי הבן כדפרי' אלא ודאי בסיבת הבעל משתעי ולהכי קים ליה לתנא דקרא דוכל בת יורשת נחלה בסיבת הבעל כתיב מדכתיב ביה ירושת שני מטות משמע דלנחלת האם נמי עבדינן תקנתא שלא תסוב יותר והכי פירושא דברייתא הרי הוא אומר וכל בת יורשת נחלה ובסיבת הבעל הכתוב מדבר דמהניא תקנתא לנחלת האם וכי תימא בסיבת הבן משתעי וקרא לא אתא למעבד תקנתא אלא לנחלת האב תא שמע לא תסוב נחלה ומיתורא דקראי שמעינן דחד בסיבת הבן וחד בסיבת הבעל ואם כן ההוא דכתב ביה ירושת שני מטות דמשמע דבעי תקנתא לנחלת האם בסיבת הבעל כתב דאשכחינן ביה תקנתא:
אמר ליה רב פפא לאביי דלמא שאני התם שכבר הוסבה. אע"ג דכתיב ביה ירושת שני מטות לא קפיד קרא אנחלת האם שכבר הוסבה ולעולם קאי בסיבת הבן אע"ג דליכא תקנתא לנחלת האם א"ל שכבר הוסבה לא אמרינן אין סברא לומר שלא הקפיד הכתוב אנחלת אם אע"פ שכבר הוסבה דכיון דכתיב ירושת שני מטות משמע דבנחלת האם עבדינן נמי תקנתא:
אמר ליה רב יימר לרב אשי אי אמרת בשלמא שכבר הוסבה היינו דמתוקמי קראי בין בסיבת הבן בין בסיבת הבעל כו'. רב יימר לא הוה יודע דאביי כי הוה מוקי לקרא בסיבת הבעל מפרש לקרא דמנסבינן לה גברא דאבוהי משבטא דאבוה ואימיה משבטא דאימה ולהכי קשיא ליה אמאי ניחא ליה לאוקומי בסיבת הבעל טפי מבסיבת הבן ובין הכי ובין הכי
ראשונים נוספים
מאי ואומר. דכתב הכא:
וכי תימא. דליכא למישמע מהכא מוכל בת יורשת נחלה דבעל יורש את אשתו אלא משום כך הזהירה תורה שלא תנשא לשבט אחר שהבן שיהיה לה ממנו יורש אותה ובנה נחשב אחר משפחת אביו שהוא משבט אחר והיינו הסבת נחלה ת"ש דהבעל יורש אתתיה דכתיב לא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה משמע דבהסבת הבעל הכתוב מדבר כי היכי דלא לירית לה בעל שהוא משבט אחר דאי בהסבת הבן הכתוב מדבר. תרתי קראי בהסבת הבן למה לי. וכי תימא להכי כתיבי תרי קראי בהסבת הבן דאי נסבה ממטה אחר עובר' עליו בלאו דכתיב לא תסוב נחלה ממטה למטה ועשה כדכתיב וכל בת יורשת נחלה ממטה בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה ולא לאחר ולאו הבא מכלל עשה עשה. ת"ש דבעל ירית דכתיב ולא תסוב נחלה וגו' משמע דבסבת בעל הכתוב מדבר דאי בהסבת הבן כל הני קראי למה לי:
וכי תימא לעולם בעל לא ירית אלא בהסבת הבן הכתוב מדבר. דאלעזר הוא דנסיב איתתא ומתה וירשה פנחס דהיינו בהסבת הבן. ת"ש דבעל יורש את אשתו דכתיב ושגוב הוליד את יאיר וגו'. וכי תימא הכי היה מעשה כדפנחס דשגיב לקח אשה שהי' לה כ"ג ערים ומתה וירשה בנו יאיר ולעולם בעל לא ירית. אם כן תרי קראי דאתיין להא דרשה למה לי. אלא ש"מ חד בסיבת הבן וחד בסיבת הבעל:
וקראי בסיב' הבן כדשנין. לעבור עליו בב' לאוין ועשה. והרי קרא דיאיר דאמרת מהיכן היו לו כ"ג ערים דזבן מיזבן שקנה אותן ולא משום הסבה דבן [וכן] פנחס ולעולם בעל לא ירית. ומשני פנחס דזבין מיזבן לא מצית למימר דאם כן שקנאה נמצאת שדה חוזרת לבעלים ביובל ונמצא אותו צדיק אלעזר קבור בקבר שאינו שלו:
אלא אימא ודאי. דיאיר מזבן זבן ולפנחס הית' אותה שדה משדה חרמים. שבאותו פרק היה משמר של פנחס שהיה מכהן במשמרתו וכתיב אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו לא ימכר ולא יגאל כל חרם קדש קדשים הוא לה' דסתם שדה חרמים לכהן שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה ואם נפשך לומר א"כ מה ת"ל קדש קדשים [הוא] אלא[2] מלמד שחל על קדשים קלים כעל קדשים חמורי' שהכל לכהן וכה"ג אמרי' במס' ערכין (דף כח ע"ב) דהשתא לא הדרא ארעא ביובל ולעולם בעל לא ירית:
אמר ליה אביי לרב פפא אי ס"ד כדקאמרת דבעל לא ירית ולהכי אזהר רחמנא וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לא' ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה לפי שאם היה משבט אחר ומתה והיתה לה בן היה יורשה והיתה מסבת נחלה אבל כשתנשא למשפחת מטה אביה ליכא הסבת נחלה [דהוא] נמי הוי משבט אביה ואמר לי' אביי סוף סוף מאי הוי מועיל הא מיתעקרא נחלה משבטא דאימא דהאי אתתא דהואי משבט שמעון ונפלה ביד בנה של זו שהוא שבט אביה (כל כך) מן ראובן דבתר אבא שייך הבן ואיכא הסבת נחלה שנופלת נחלת אימא שהיתה משבט שמעון ביד שבט ראובן. ומשני רב פפא לעולם בעל לא ירית וקראי בהסבת הבן כתיבי ודקא קשיא לך כי מתנסבא לשבט אביה מאי הוי מתעקרא נחלה משבטא דאימא לשבטא דאבא. הא לא קשיא דהא הסבה השתא דשבט אימא לשבט אביה על ידי בנה לא חשיבא הסבה גמורה דשאני התם דאמרינן שכבר הוסבה נחלה מתחלה מנשואין הראשונים של אביה ואמה של בת להיכא דנזדווגו מטות אהדדי אע"ג דנזדווגו בהיתר שבשעת נישואיה עדיין אחיה קיימין הראויין לירש את אביה אפי' הכי הוסבה נחלה מחמת הנהו נישואין הלכך השתא כשבנה יורשה דמתעקרא נחלה משבטא דאימא לשבטא דאבא לא חשיב [הסבה] גמורה שכבר הוסבה מתחלה:
אמר ליה אביי. האי לאו תירוצא הוא דאמרת שכבר הוסבה מנשואין ראשונים דהתם הוסבה בהיתר דאחוה דאימא הוו קיימין אבל הא בת אע"ג דמנסבא לאחד ממטה אביה כשירשה בנה דשייך בתר אביה השתא הויא הסבה דאיסורא דאין לה יורש אלא (איקלא) בנה שאין לה אחין וקא מתעקרא נחלה דשבטא דאימא לשבט אבוה הלכך לא מצינן לאוקמי בהסבת הבן כלל דאי יורשה בנה מתעקרא נחלה משבטא דאימא לשבטא דאבא ולא מצינן למעבד תקנה בהסבת הבן אלא ש"מ דבעל ירית ובהסבת הבעל איכא תקנה אי נסבה לחד דאבוה משבטא דאביה ואמיה משבטא דאימה דהרי הוא כוותה ואי ירית אכתי לא מיעקרא נחלה דאימא דהא בעל נמי אמיה משבטא דאימה ונכסים כדקיימי קיימי:
אמר ליה רב יימר לרב אשי. אפי' לאביי דאמר לעיל דבעל ירית וקראי בהסבת הבעל כתיבי בעל כרחו שכבר הוסבה אמרינן דאי לאו הכי לא מיתוקמי קראי שפיר דאי אמרת בשלמא דאמרינן שכבר היסבה היינו דמיתוקמי קראי וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל וגו' ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר וגו' מתוקמי שפיר בין בסיבת הבן בין בסיבת הבעל בסיבת הבן כדאמרן דההיא עקירת נחלה דאימא דהויא על ידי בן לא הוי עקירה דכבר הוסבה מנישואין קמאי וכן בסיבת הבעל הואיל דמתנסבא לאחד ממשפחת אביה אי לא אמרי' שכבר הוסבה שעל ידי בן לא הויא עקירה דכבר אכתי מיעקרא נחלה משבטא דאימא לשבטא דאבא משום דבעלה בתר משפחת בית אבא שייך אלא כיון דאמרי' שכבר הוסבה ניחא דעקירה דהשתא לא חשיבא עקירה אלא אי אמרת דלא אמרינן שכבר הוסבה ובעל ירית אפי' כי מנסבא לאחד ממטה אביה מאי הוי סוף סוף קא מיעקרא נחלה משבטא דאימא לשבטה דאבוה ואי אפשר בתוכם ולרב יימר דמקשה הכא לא הוה משמע ליה דמינסבא לבעל דאימי' משבטא דאימה משום הכי מקשה ליה הכי דלא קיימי נכסים בדוכתייהו. ומשני ליה רב אשי לאביי לעולם אימא לך שכבר הוסבה לא אמרי' ואפי' הכי דבעל ירית מתוקמי קראי שפיר ודקשיא לך הא מיתעקרא נחלה תריץ הכי דמנסבינן לה בעל דמתילד אבוהי משבטא דאבוה ואימי' משבטא דאימה דהשתא קיימי נכסים כדמעיקרא בחזקת שבט ראובן ושבט שמעון וליכא סיבת נחלה כלל ואם לחשך אדם לומר כיון דבעל ירית וקראי בסיבת בעל כתיבי אפי' בר בריה ירית ליה לאב ואיכא סיבת נחלה משבטא דאמא לשבטא דאבא והבן שייך בתר האב לחודיה. תריץ הכי דלא מזהר קרא דכי תסוב אלא בשעת נישואין דבשעת נישואין מזהיר דמנסבין לה כי היכי דלא תסוב אבל מן הבן והיורשין לא מזהיר הואיל דנישאת למשפחת אביה. ומקשי רב יימר אי הכי כדמוקמת לה האי דכתב בקרא לאחד ממשפחת אביה מטה אביה ואמה מיבעי ליה ומשני אע"ג דלא כתב בקרא ממשפחת מטה אביה ואמה משמע הכי דכי האי גוונא קיימי נכסים כדקיימי קיימי וגלי רחמנא ממשפחת מטה אביה והוא הדין למשפחת אמה דאי כתב רחמנא לאחד ממשפחת מטה אביה ואמה הוה אמינא אפי' איפכא דאבא של בעל ממשפחת אמה של בת ואמו של בעל ממשפחת אביה של בת דהשתא מתעקרא נחלה משום דבעל שייך אחר אביו קמ"ל דאיפכא לא אלא אביו משבט אביה ואמו משבט אמה כי היכי דמתוקמי קראי שפיר:
דזבן מזבן. וקשיא אי הכי למה לי קראי כלל איכא למימר לאו לאשמועינן דין ירושה אלא בכבודן ועשרן של צדיקים שקנו מעצמן משתבח קרא לומר שהצליחם הב"ה ואכלו פירות בעולם הזה אבל בדנפלו להם בירושה ליכא למימר אלא א"כ אשמעי' מידי דמאי רבותא, ועוד דאי לספור דברים בעלמא הוה ליה לספר הכל ולומר נשא אשה פלונית ומתה וירש ממנה כך.
פנחס דזבן מזבן לא מצית אמרת. ומיהו מצי אמר פנחס ירש אמו ויאיר דזבן מזבן איכא למימר כיון שחוזר ביובל לא הוה משבח ליה קרא דהא לאו דיאיר נינהו שאינו יכול לעשות מהן מה שירצה ולא יקבור מתו ולא היה אמר קרא ויהי לו ואמר פנחס והוא הדין ליאיר.
והרב רבי שמואל ז"ל כתב דמעיקרא נמי מצי למימר דילמא תרוייהו ירשו וסיפור דברים בעלמא הוא אלא דעדיפא מינה קא מקשי ליה דלא מיירי כלל ביורשה אלא דזבני אי שדה חרמים.
שדה חרמים. פי' הרב רבי שמואל ז"ל שדה המת המתחלקת לכהנים ביובל והשיבו עליו דתני' בסדר עולם עשרים ושמנה שנים פרנס יהושע את ישראל בו בפרק מת אלעזר והם לא מנו שמטות ויובלין אלא לאחר שבע שכבשו וז' שחלקו הא אין עליך לדון בלשון האחרון אלא בלשון הראשון שאמר שדה חרמים ממש שהוא לכהנים.
גירסת הספרים כך היא: בין למ"ד בהסבת הבן בין למ"ד בהסבת הבעל סוף סוף הא קא מתעקר' נחלה משבטא דאמה לשבטא דאבא. ופירשו בה בעיא בעלמא היא דקא בעי אביי מרב פפא היכי אמר רחמנא לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה ולא תסוב נחלה הא מתעקר' משבטא דאמה לשבט' דאבא וכי מנסב' למשפחת אביה מאי הוי.
ואמר ליה שאני התם שכבר הוסבה כלומר על ידי זאת הבת שיורשת שני מטות והיא מתיחסת על שבט אביה.
ואמר ליה שכבר הוסבה לא אמרינן, כלומר מה שעשו עשוי אבל מכאן ואילך נעשה לה תקנה כדי שלא תסוב נחלה ממטה אל מטה.
ויש שגורסין ולמאן דאמר בהסבת הבן סוף סוף הא מתעקר' נחלה משבט' דאמה לשבט' דאבא. ופירשו אביי כתרוצי קושיאן דרב פפא אתא והכי קאמר ואי אמר' בשלמא קראי בהסבת הבעל אבל בהסבת הבן לא קפיד רחמנא וזהו שאמר לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה שהרי לא נעקרה נחלה על ידי זאת הבת דהא לא קפיד רחמנא בהסבת הבן שהבן נמי ירך אמו הוא אלא אי אמרת דבהסבת הבן נמי קפיד רחמנא הא מתעקר' נחלה על ידי זאת הבת דירתה שני מטות ומה תקנה יש לה כדי שלא תעקר נחלה משבט' דאמה לשבטא דאבא והיאך אמרה תורה ולא תסוב דאלמא אין כאן הסבה כלל.
ופריק רב פפא דילמא שאני התם שכבר הוסבה כלומר לא אמרה תורה לא תסוב הנחל' כלל אלא שלא תגרום הסבה אחרת שזו כבר הוסבה משבט האם על ידי זאת הבת היורשת שני מטות ומתיחסת על שבט אביה אבל הקפידה תורה שנעמיד הנחלה באותו השבט שכבר זכה בה ולא תסוב למטה אח.
ואמר ליה אביי שכבר הוסבה לא אמרינן, כלומר משמעות הפסוקים שנעשה לה תקנה כדי שלא תעקר לא משבטא דאמה ולא משבטא דאבא אלא שמע מינה בהסבת הבן לא קפיד רחמנא.
ואמר ליה רב יימר לרב אשי ולאביי מי ניחא כי ס"ד נמי דירת בעל וקראי בהסבת הבעל אבל בן לא קפיד רחמנא משום דירך אמו הוא ונמצא שעדיין הנחלה אף בחזקת שבט האם וצריך אתה להעמידה בחזקת אביה ואמה ולא תנשא אפילו לשבט אביה שהרי מכל מקום הרי נתעקרה נחלה משבט' דאמה לשבטא דאבא כשירשנה בעלה שהוא משבט אביה.
ופריק רב אשי דהכי קא קשי' ליה, אי אמרת בשלמ' בהסבת הבן לא קפיד רחמנא ניחא אם תנשא מכאן ואילך לבן גילה כלומר דאביה משבטא דאבוה ואימיה משבט' דאימא אלא א"א דבהסבת הבן לא קפיד רחמנא הא מתעקר' נחלה ע"י זאת הבת ולית לה תקנתא ורב פפא שני ליה שאני התם שכבר הוסבה כלו' מה שעשה עשוי אבל מכאן ואילך נעשה לה תקנה כדי שלא תעקר נחלה, כך שמעתי בשם הרב אב בית דין ז"ל.
(פנים אחרות): אביי לפרוקי קושיא דרב פפא אתא והכי קאמר ליה אי אמרת בשלמא בעל ירית ורחמנא לא קפיד בהסבת הבן ניחא דמנסבינן לה לגברא דאבוה משבט' דאבוה ואמא משבטא דאמא אלא אי אמרת בהסבת הבן נמי קפיד רחמנא כי מנסבת לה לגברא דאבוה משבט' דאבוה ואימיה משבטא דאימא מאי הוי סוף סוף הא מתעקר' נחלה משבטא דאמא לשבטא דאבא ביד זאת הבת וביד בנה ואי זו תקנה יש לה.
(דאמר) [ואמר] ליה רב פפא שאני התם שכבר הוסבה כלומר אין דנין אפשר משאי אפשר דהיכא דלא אפשר לא קפיד רחמנא אבל מכאן ואילך עבד רחמנא תקנת'.
ואמר ליה אביי שכבר הוסבה לא אמרינן, כלומר הואיל ובכאן לא אפשר לא עבד רחמנא תקנתא לחצאין.
ואמר ליה רב יימר לרב אשי מה היתה דעתו של אביי שטועה רב יימר בדבריו עד שבא רב אשי ופי' לו.
טוב מזה ומזה כתוב בתוספות חכמי' הצרפתים ז"ל, סוף סוף הא מתעקר' נחלה משבטא דאמא לשבט' דאבא כיון דקרא בבת היורשת שני מטות שאמה כולה משבט שמעון ואביה מראובן היאך יש לה תקנה מהסבת הבן והרי אפילו אתה משיאה לבן גילה שאביו משבט אביה ואמו משבט אמה מכל מקום הבן אין אמו משבט שמעון כולה כמו אם אשה זו ואינו נקרא מאותו השבט כל כך ונמצאת נחלת שמעון נעקרת והולכת וכיון שאמר הכתוב ממטות ולא תסוב משמע דעביד תקנה אפילו לחלק העם ושמע מינה קרא לאו בהסבת הבן כתיב שאין לו תקנה ובהסבת הבעל משתעי קרא שיש לה תקנה בבעל כיוצא בה לגמרי.
ואמר ליה רב פפא לעולם בבן, ואף ע"פ שיתיחס על שבט אביו שהוא שבט ראובןבת זו נמי מתיחסת כן וכבר הוסבה נחלה זו על ידה ואינה צריכה לינש' אלא לאחר משבט אביה.
ואמר ליה שכבר הוסבה לא אמרינן, שאם כן למה אמר הכתוב בת יורשת שני מטות ולא תסוב על כרחך לעשות תקנה לשני המטות אמר כן וזה אי אפשר אלא בהסבת הבעל ודברי רב יימר פירוש הן ומכל מקום איפריקא קושייה דרב פפא וכן אתה יכול לפרשה למי שגורס בין למאן דאמר בהסבת הבן בין למאן דאמר בהסבת הבעל לומר שאביי בא דרך הקושי' לו' היאך אפשר לתקן שבט האם לגמרי אלא בבעל כיוצא בה לגמרי ובהסבת הבעל ולא הבן.
ולדברי כולם ז"ל אני תמה, לאביי דאמר שכבר הוסבה לא אמרינן הרי תעקר נחלה בירושה שנייה דכי מנסבי' ליה לגברא דאבוה משבטא דאבוה ואימיה משבטא דאימא אי מית ליה בלא בנים הרי אחין מן האב או אב ואחי האב יורשים אותו ואי נימא שכבר הוסבה לעולם נכסים בחזקת אותו שבט וללשון התוספות י"ל שלא הקפידה תורה אלא בהסבת בעל לפי שמשעה שנשאת נכסים בידו שאשה ברשות בעלה והוא נמי יורש אבל לבן ולאחין לא חששה תורה לפי שאין לה תקנה לזו היורשת שני מטות ועוד דלאחר זמן היא באה להם וכן יש לדחוק לפי לשונות הראשונות שאין קפידא אלא בירושה ראשונה אבל ביורשין שניים כגון אחין לא חששו לפי שאי אפשר ביורשת שני מטות.
פנחס דזבן מזבן ויאיר דזבן מזבן: ואם תאמר אם כן תרי קראי למה לי, ואי נמי קרא למה לי כלל. י"ל דבכבודן ועשרן של צדיקים משתעי קרא, שאוכלין פרי מעשים בעולם הזה. וכי אקשינן לעיל אם כן תרי קראי למה לי, הכי קאמר, אי לאו לאשמועינן דין ירושת הבעל למה לי לאשמועינן שמתו אימותיהם וירשו הם.
פנחס דזבן מזבן לא מצית אמרת: ואם תאמר לימא יאיר דזבן מזבן ופנחס דירש את אמו, דהא לעיל לא קשיא ליה אלא תרי קראי למה לי. וי"ל דכי אמר פנחס דזבן מזבן לא מצי אמרת, הכי נמי דיאיר דזבן מזבן לא מצית אמרת, דאם כן כיון שחוזרות ביובל ואינו יכול ליקבר בהם לא היה אומר הכתוב ויהי לו עשרים ושלש ערים, שאינן שלו אלא לאכילת פירות. ואמר בפנחס והוא הדין ליאיר.
דנפלה משדה חרמים: פירש ר"ש ז"ל, שדה המתחלקת לכהנים ביובל. והקשו עליו, דכשמת אלעזר עדיין לא היה היובל לישראל, דבסדר עולם (פי"ב) שנו עשרים ושמונה שנה פרנס יהושע את ישראל, ובו בפרק מת אלעזר, ואלו ישראל לא מנו שמיטות ויובלים אלא לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו (ערכין יב, ב). אלא שדה חרמים ממש קאמר, שהוא לכהן, וכמו שפירש הוא ז"ל ללשון ראשון, ושדה החרם מתחלקת לכהנים של אותו משמר.
גירסת הספרים כך: אמר ליה אביי לרב פפא בין למאן דאמר בהסבת הבן בין למאן דאמר בהסבת הבעל הא קא מיעקרא נחלה משיבטא דאימא לשיבטא דאבא: ולפי גרסא זו אביי שואל היה לרב פפא היכי מתוקמי קראי והיכי עבדי דלא תיעקר ירושת שבט האם, דכשאתה משיאה לזו שהיא יורשת שני המטות, בין שתמצא לומר שהקפידה התורה אף בהסבת הבן או תמצא לומר שהקפידה בהסבת הבעל ולא בהסבת הבן, שאין הנכסים עקורין כשבאין מיד האשה ליד בנה, דבן כרעיא דאימא הוא, מכל מקום כיון שהבעל יורש, כשאתה משיאה לאחד ממשפחת מטה אביה כמו שאמרה תורה הא קא מיעקרא הנחלה משבט האם לשבט האב, שהבעל והבן משבט האב הן נחשבין. ואכתי אביי ורב פפא לא מסקי אדעתייהו מאי דקאמר ליה רב אשי לרב יימר דמנסבין לה לגברא דשבטא דאבוה כשבטא דאבוה ואימא משבטא דאימא. ואהדר ליה רב פפא שאני הכא שכבר הוסבה, שהאשה הזאת על שבט אביה תחשב, ועד שלא נשאת כבר הוסבה הנחלה על ידה לשבט האב, ולא הקפידה תורה בזו אלא שתשמור הנחלה לאותו שבט שהוסבה לו, ולא תנשא לשבט אמה אלא לשבט אביה. אמר ליה אביי שכבר הוסבה לא אמרינן כי בזו שהיא באה משני מטות הקפידה התורה שלא תסוב הנחלה על ידה מאחד משני המטות ממטה אל מטה. ורב יימר ראה דברי רב פפא ואמר ליה לרב אשי בעל כורחין אית לן למימר שכבר הוסבה, שאם כן לא תמצא תקנה לזו שתנשא לעולם, ולא אמרה תורה שתשב זו עגונה לעולם, אלא כי אמרי שכבר הוסבה יש לה תקנה, בין שתאמר שהקפידה התורה בהסבת הבעל ובין שהקפידה בהסבת הבן, וכמו שאמרנו, והשיב לו רב אשי דכבר הוסבה לא אמרינן, ואפילו הכי יש לה תקנה דמנסבינן לה לגברא דכותא. ואפשר לומר דהא דרב אשי כמאן דאמר בהסבת הבעל, דהשתא לא מיעקרא נחלה כלל, דהא בעל כמותה לגמרי, אבל אי אמרת בהסבת הבן הקפידה תורה, אפילו כי מינסבא לגברא דכותא, מכל מקום כשיירשנה בנה מתעקרא נחלה, דעד השתא בידא דידה דהיא כולה מצד האב משבט ראובן ומצד אמה כולה משבט שמעון, ואלו הבן בין מצד אביו ובין מצד אמה משבט ראובן. וי"ל דאפילו למאן דאמר בהסבת הבן ניחא, דמכל מקום הבן הוה מצד אביו ומצד אמו משני המטות ומצד האבות משבט ראובן ומצד האימהות משבט שמעון. כן נראה לפרש שיטה זו לפי גירסת הספרים.
ויש גירסא אחרת וכך היא: אמר ליה אביי לרב פפא אי סלקא דעתך דבעל לא ירית וקראי בהסבת הבן הא קא מיעקרא נחלה וכו'. וקושיא הוא דקא מקשינן לרב פפא דאמר לעולם אימא לך בעל לא ירית וקראי בהסבת הבן, והכי פירושא, אי אמרת בשלמא דהסבת הבעל הכתוב מדבר, ולומר שהבעל יורש את אשתו, אבל בהסבת הבן לא הקפידה התורה, דנחלה הבאה לו לבן ממורישה לא חשבינן לה עקירה, דכמאן דמנחה ביד מורישיו היא, הכא נמי משכחת לה תקנה לזו שאתה יכול להשיאה לגברא דכותא מצד אביו ומצד אמו, והילכך אם תמות בחיי הבעל ויירשנה הבעל הא לא מיעקרא נחלה זו כלל, דאכתי כדקיימא קיימא, ואם ימות הבעל בחייה ויירשנה בנה הא על יד הבן לא מיעקרא נחלה, דכרעא מאימיה הוא. אלא אי אמרת בעל לא ירית ובהסבת הבן הקפידה התורה, אין תקנה לזו, שאפילו אתה משיאה לגברא דכותא מכל מקום בנה שהוא יורשה אינו דכותה ובו הקפידה התורה ואין תקנה לזו ותשב ותתעגן. ואמר ליה שאני הכא שכבר הוסבה. ורב אשי דאהדר ליה לרב יימר דמנסבינן לה לגברא דכותא, סבר שהבעל יורשה, כאביי, וכאביי פריק ליה.
ונמצא לפי זה, דרב אשי דהוא בתרא אית ליה ירושת הבעל דאורייתא, וכולהו תנאי הכין אית להו, רבי עקיבא ורבי ישמעאל דאמר אין לך מעביר נחלה משבט לשבט אלא בת שבנה ובעלה יורשין אותה, ואביי ורבא אית להו נמי הכין, דדקו לה מקרא מונתתם את נחלתו לשארו ונתתם את נחלת שארו לו, וכן ר' אבהו שאמר משום ר' יוחנן ומשום ר' ינאי משמיה דרבי ומטו בה משמיה דרבי יהושע בן קרחה מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק, הכי נמי אית להו, ותרתין מתניאתא דאייתי בסמוך חדא תניא בהסבת הבן והבעל וחדא תניא בהסבת הבעל ולא הבן, תרווייהו אית להו ירושת הבעל דאורייתא. ורב פפא דאמר בעל לא ירית לאו בדוקא אמרה, דחייה בעלמא הוא דקא דחי דקראי לא קא מוכחי, דאיכא למימר דבעל לא ירית והסבת הבן הכתוב מדבר. ולא אשכחן בכולהו תנאי מאן דאמר ירושת הבעל מדרבנן אלא רב דאמר הכין בריש פרק הכתוב (כתובות פג, ב) (ז"ל) ולרבי אל(י)עזר, ופליגי רבנן ורבי מאיר עליה בבכורות פרק יש בכור לנחלה (נב, ב), דתנן התם אלו שאינן חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו והמתנה (ב)דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים מתנה כמכר, ר' אלעזר אומר כולן חוזרין ביובל, ואמרינן עלה בגמרא והיורש את אשתו ירושת הבעל דאורייתא, וחכמים לא פליגי עליה דרבי מאיר אלא במתנה ומשום דכתיב תשובו ודרשו ליה לרבות את המתנה, ורבי אלעזר אמר כולן חוזרין סבר לה כדרבנן דאמרי תשובו לרבות את המתנה, והני כולהו מתנה נינהו, בכורה מתנה קרייה רחמנא, והיורש את אשתו ירושת הבעל דרבנן. אלמא ליכא מאן דאית ליה דרבנן בכולהו אלא רבי אלעזר, ולא קיימא לן כותיה אלא כחכמים וכרבי מאיר, ובכולהו אמוראי נמי (ו)לא אשכחן דאית ליה דרבנן אלא רב דאמר הכין בריש פרק הכותב ולא דחי כל הני מן קמי רב. ואפילו כי אמר רב פפא נמי, הא איכא רבא דרביה הוא דלא סבירא ליה כותיה. ור' יוחנן אית ליה נמי הכין, כדאמרן, ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ועוד דהא איכא רב אשי דהוא בתרא דאית ליה הכין, כמו שכתבתי, והלכתא כותיה דבתרא הוא. ודאמרינן (כתובות, פג, א) בכותב לאשתו בעודה ארוסה דין ודברים אין לי עמך וכו' נחלה הבאה לו ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה לאו נחלה הבאה לו מדרבנן קאמר, אלא העתידה לבוא לו ממקום אחר על ידי מעשה שלא בא עדיין קאמר, וכמו שכתבתי למעלה בפרק (נ, ב) ובכתובות בריש פרק הכותב בסייעתא דשמיא.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(ג) הא מיתעקרא נחלה משיבטא דאימא לשיבטא דאבא הרבה נדחקתי להעמיד קושיא זו למאן דרמי הני קראי ומוקי להו בסיבת הבן ולא בסיבת הבעל ולומר דהניחא אי בסיבת הבעל קפיד קרא ניחא אלא אי בסיבת הבן קפיד קשיא ולא יכולתי כלל דהך קשיא אתיא בין בסבת הבן בין בסבת הבעל כדפריש רבינו שמואל זצוק"ל:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח (עריכה)
לב. ותנא מייתי לה מהכא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי ר' עקיבא רבי ישמעאל אומר אינו צריך הרי הוא אומר לא תסוב נחלה לבני ישראל בהסיבת הבעל הכתוב מדבר. כלומר בהסבה הבאה על ידי ירושת הבעל שהוא יורש את אשתו הכתוב מדבר. דאי אמרת בשלמא בעל יורש את אשתו, היינו דקא קפיד קרא שלא תנשא אשה למטה אחר שלא ממשפחת מטה אביה, שמא תמות תחתיו וירשנה בעלה ונמצאת הנחלה נעקרת משבט אביה לשבט בעלה, אלא אי אמרת אין הבעל יורש את אשתו אמאי קא קפיד קרא. ואומר ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה ואומר לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר ואומר ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו מניין לפנחס שלא היה לו לאלעזר מלמד שנשא אשה פינחס ומתה וירשה ואומר ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד מנין ליאיר שלא היה לו לשגוב והלא בין למ"ד (לקמן בבא בתרא קיז,א) ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ בין למ"ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ, הבנים שנולדו לאחר ביאת הארץ לא נטלו אלא מה שירשו מאבותיהם, וא"כ מנין ליאיר שלא היה לו לשגוב, אלא מלמד שנשא יאיר אשה שירשה ערים הללו מאביה ומתה וירשה יאיר.
מאי ואומר. הא קמא לה שלא תסוב נחלה. אלא משום דקשיא ליה בגוה מילתא, והכי קאמר, וכי תימא האי לא תסוב נחלה בהסיבת הבן קא קפיד קרא שאם תנשא לשבט אחר ותלד ממנו נמצא בנה יורשה והנחלה נעקרת משבט אביה לשבט בנה שהוא מתיחס אחר אביו, אבל בעל לא ירית ת"ש לא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה. הא תו (לימא) [למה] לי, הא כתיב לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה, הא לאחר לא, אלא כי איצטריך לאשמועינן לא תסוב נחלה דבעל ירית.
וכי תימא אידי ואידי בהסיבת הבן קא קפיד קרא, ותרויהו למסרה לאינסובי לשבט אחר הוא דאצטריך, ולעבור עליו בעשה ולא תעשה. עשה, דכתיב לאחד ממשפחת בית אביה תהיה לאשה, הא לאחר לא תהיה לאשה, ולאו הבא מכלל עשה עשה. לא תעשה, דכתיב ולא תסוב נחלה. ת"ש קרא אחרינא ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. וכי תימא הא נמי היא גופה קמ"ל ולעבור עליו בשני לאוין ועשה ת"ש ואלעזר בן אהרן מת וכי תימא אלעזר הוא דנסיב אתתא משבט אחר מקמי דתיתסר ומתה וירתה פינחס ברה, תדע דהא פינחס מיוצאי מצרים הוה ולא נאסרו שבטים לינשא זה לזה בשנת הארבעים ליציאת מצרים ת"ש ושגוב הוליד את יאיר וכי תימא הכא נמי הכי הוה דנסב אתתא משבט אחר לאחר שהותרו שבטים לבא זה (לזה) [בזה] אי נמי קודם שנאסרו, ומתה וירתה יאיר ברה, אם כן תרי קראי (לימא) [למה] לי.
אמר ליה רב פפא לאביי ממאי דילמא לעולם אימא לך דבעל לא ירית וקראי בהסיבת הבן כדשנין ויאיר דזבן מזבן בזוזיה, מיהו פינחס דזבן מיזבן לא מצית אמרת דאם כן נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק בקבר שאינו שלו, אלא איכא למפרק דילמא דנפלה ליה בשדה חרמים שאינה חוזרת ביובל לעולם, דכתיב (ויקרא כז,כא) והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו. ואע"ג דקם פירכיה דרב פפא הכא, הא אסיקנא לקמן דכולי עלמא ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר בהסיבת הבעל הכתוב מדבר, ורב אשי נמי טרח לפרושי טעמא כדבעינן למימר קמן:
לג. א"ל אביי לרב פפא בין למ"ד בהסיבת הבעל סוף סוף הא מתעקרא נחלה משיבטא דאימא לשיבטא דאבא. כלומר הא דכתיב וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה, מכדי קרא בבת שאמה משבט אחד ואביה משבט אחד כתיבי כדדרשינן לעיל, היאך בת יורשת שני מטות, אלא זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר ומתו וירשתם, וא"כ כי מינסבא לשבט אביה מאי הוי, סוף סוף הא קא מעקרא נחלה משבטא דאמה לשבטא דאבא, שהרי הנחלה שירשה מאמה נמצא בנה או בעלה שהן משבט אביה יורשין אותה, אי למאן דאמר בהסיבת הבן הכתוב מדבר נמצא בנה יורשה ואי למ"ד בהסיבת הבעל נמצא בעלה יורשה.
א"ל ודילמא שאני התם שכבר הוסבה. כלומר שקודם נישואי הבת כבר הוסבה נחלה זו משבט אמה לשבט אביה, שמשעה שמתה אמה ירשתה בת זו שהיא מתיחסת לשבט אביה, ונמצא שאין הנחלה נעקרת מחמת נישואי הבת משבט אמה לשבט אביה שכבר הוסבה קודם לכן. ומסתברא כי האי טעמא, ואע"ג דאידחי ואוקימנא דמנסבינן לה לגברא דאימיה משבטא דאמא ואבוה משיבטא דאבוה, שינויא דחיקא הוא ולא סמכינן אשינויא:
וכי תימא לעבור עליו בשני לאוין. תימה הא אמרינן כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאו יתירי כו' ככתוב בתוספות. ונראה לי דהכא אית לן לאוקמי בלאוי יתירי קודם שנדרוש ירושה שאינה מחמת קורבה שלא מצינו כמותה. תוספי הרא"ש ז"ל.
דנפלה ליה משדה חרמים. פירש רשב"ם ז"ל כגון מקדיש שדה אחוזה ולא גאלה ומכרה הגזבר כו'. וקשה דלא מיקרי שדה חרמים. ועוד הקשה ה"ר יום טוב ז"ל מהא דתניא בסדר עולם יהושע פרנס את ישראל עשרים ושמונה שבים כו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. לכן נראה דבמחרים נכסיו איירי ולמאן דאמר סתם חרמים לבדק הבית מיירי הכא כשפירש לכהנים. תוספי הרא"ש ז"ל.
וכן פירש הראב"ד ז"ל וזה לשונו אימא שנפלה ליה משדה חרמים שנותנים לאותו משמר ואפשר שלא היה פנחס במשמר אביו. עד כאן.
אמר ליה רב פפא לאביי ממאי דלמא לעולם לא ירית בעל וקראי בהסבת הבן כדאמרינן ויאיר דזבן מזבן ופנחס דזבן מזבן כו'. אמר ליה אביי. פירוש הוסיף לו אביי קושיא אחרת על הני קראי גופייהו שלא מענין זה שהקשה עליו רב פפא ואמר ליה בין למאן דאמר קראי בהסבת הבן בין למאן דאמר קראי בהסבת הבעל סוף סוף אפילו כשתנשא בת זו לאחד ממשפחת מטה אביה כיון שאמה משבט אחר היא כדאמרינן לעיל אפשר שתמות אמה ותירש היא ותמות היא וירש אותה בנה או בעלה ונמצאת נחלת שבט אמה נעקרת משבטה לשבט אביה שהוא שבט בנה ובעלה ואם כן מה הועיל נישואיה לאחד ממשפחת מטה אביה. והנה החשש שחשש הכתוב עדיין ישנו. ואהדר ליה קושיא זו אינה קושיא דשאני התם שכבר הוסבה מעת שנשאת אמה לאביה ואין נישואי בתה עכשיו לאחד ממשפחת מטה אביה מחדשה הסבה והכתוב לא הקפיד אלא על הסבה שמתחדשת בנישואי בת זו עכשיו. אמר ליה שכבר הוסבה לא אמרינן. פירוש לפי שאפשר שתהא אמה עדיין בחיים ולא מתה אלא לאחר שנשאת בתה נמצאת הסבה לא היתה אלא לאחר נישואי בתה בעת מיתתה ומקודם לכן לא היתה שם הסבה לפי שקיימת היתה ונכסים בחזקתה היו עומדין ואין כאן לומר שכבר הוסבה. אמר ליה רב יימר לרב אשי כו' פירוש. זו הקושיא עצמה שהקשה אביי לרב פפא הקשה אותה גם רב יימר לרב אשי והשיב בה רב אשי תשובה אחרת ואמר ליה דמנסבין לה לגברא דאבוה משבטא דאבוה ואמה משבטא דאמה שנמצאת נישואי הבת עכשיו לא חדשה הסבה שקודם הנישואין היתה נחלה זו ראויה לזו הבת שאביה משבט ראובן ואמה משבט שמעון ועכשיו לאחר נישואיה אפילו אם תמות וירש אותה הרי אביו משבט ראובן ואמו משבט שמעון. ואם תשאל תינח אם מתה בחיי בעלה ויירשנה בעלה אין בכך חדוש הסבה שהרי בעלה אביו משבט אביה ואמו משבט אמה הוא אבל אם מתה לאחר מיתת בעלה הא איכא חדוש הסבה דנמצאת נחלה זו קודם נישואיה היתה ראויה לה שאביה משבט ראובן ואמה משבט שמעון ועכשיו נעקרת נחלה זו לזה הבן שאביו ואמו משבט ראובן הן. יש להשיב אם אביו כאמו דמי וכיון שגם אביו משבט שמעון הוא נמי כאמו משבט שמעון הוא חשוב. הרא"ם ז"ל. והוא קרוב לדברי רשב"ם ז"ל.
והראב"ד ז"ל פירש וזה לשונו ואמר ליה אביי ואי בסבת הבת הא מתעקרת נחלה. פירוש ואי סבת הבת עקירת נחלה חשבת ליה האי דקאמר וכל בת יורשת נחלה ממטות לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה ואיך מעקר נחלה והלא כשהיתה בידה הנחלה משני מטות היתה ממוצעת מחצה למחצה כי היא משתיהן שוה בשוה אבל כשתהיה הנחלה ביד בנה שהוא רובו משבט אביה הנה הבן של שלשה חלקים ממטה האב והרביעי ממטה האם אלא ודאי סבת הבן אינה עקירה מפני שהוא יוצא ירכה ועכשיו היה לנו להקשות לאביי אלא מאי מפני סבת הבעל הקפיד הכתוב והא מתעקרת נחלהע במיירש אותה בעלה שהוא ממטה אביה כולו כל שכן דמעקר ולא נדע לאביי איזו תקנה ימצא לסבת הבעל בלא ימצאנה לסבת הבן כי אותה תקנה שמצא רב אשי ואמר דמנסבינן לה לגברא דאבוה כו' גם היא תקנה לסבת הבן כי הבן ממוצע שוה בשוה ואולי חשב לה אביי תקנה אחרת והוא שיתנה עמה שלא ירשנה בעלה אלא בנה מכל מקום הזהיר עליהן הכתוב שלא ינשאו ממטה אל מטה שמא לא יתנו ונמצאת נחלה נעקרת אבל רב אשי תירץ הקושיא לרב יימר בעבור שהקשה לו לדעת שניהם בין לסיבת הבן בין לסיבת הבעל וגם הוא לא מצא תקנה לדעת שניהם. עוד יש לומר הכי קאמר אביי אי אמרת בשלמא סיבת הבן לא שמה סבה היינו דשרינן לה להך דאתיא משני מטות לאינסובי לשבט אביה על ידי הדחק כי היכי דלא תעגן ותיתב משום לית לה תקנתא תקיפתא ודלמא מיית בעלה בחיים וירתי לה בניה וליכא עקירת נחלה כלל ובמקום הדחק התירו את הספק אלא אי אמרת סיבת הבן היא סיבה הא ודאי מעקרת נחלה בתרי גווני וחזר רב יימר והקשה כי לעולם מפני הדחק לא היינו מתירין הספק אלא דודאי אמרינן שכבר הוסבה וחזר רב אשי ותירץ אפילו תימא שכבר הוסבה לא אמרינן משכחת לה תקנתא לתרווייהו בין לסיבת הבן בין לסיבת הבעל. זהו הנראה בשמועה זו. הא דאמר ליה רב פפא לאביי שכבר הוסבה פירוש בעוד שהיתה הנחלה בידה כבר הוסבה ממטה האם למטה האב כי היא נחשבת ממטה אביה ואף על פי שהיא ממוצעת ואמר ליה אפילו שכבר הוסבה לאו טעמא הוא כי מכל מקום הנחלה עומדת במקום ממוצעת ועכשיו תכנס לשלשה חלקים מן האב. חזר רב יימר והקשה ואי לא אמרינן שכבר הוסבה קשיא לתרווייהו ורב אשי תירץ כו' כדכתיבנא. עד כאן לשונו.
וזה לשון הרשב"א ז"ל גירסת הספרים כך אמר ליה אביי לרב פפא בין למאן דאמר בהסבת הבן בין למאן דאמר בהסבת הבעל הא קא מעקרת נחלה משבטא דאמה לשבטא דאבא. ולפי גירסא זו אביי שואל היה לרב פפא היכי מתוקמי קראי והיכי עבדינן דלא תעקר ירושת שבט האם דכשאתה משיאה לזו שהיא יורשת שני המטות בין שתמצא לומר שהקפידה בסבת הבן או תמצא לומר בהסבת הבעל ולא בהסבת הבן שאין הנכסים עקורין כשבאין מיד האשה ליד בנה דבן כרעא דאמה הוא מכל מקום כיון שהבעל יורש כשאתה משיאה לאחד ממשפחת מטה אביה כמו שאמרה תורה הא קא מעקרת הנחלה משבט האם לשבט האב שהבעל והבן משבט האב הן נחשבין. ואכתי אביי ורב פפא לא מסקי אדעתייהו מאי דקאמר ליה רב אשי לרב יימר דמנסבין לה לגברא דשבטיה משבטא דאבוה ודאימיה משבטא דאמה. ואהדר ליה רב פפא שאני הכא שכבר הוסבה שהאשה הזאת על שבט אביה תחשב ועד שלא נשאת כבר הוסבה הנחלה על ידה לשבט האב ולא הקפידה התורה בזו אלא שתשאר הנחלה לאותו שבט שהוסבה לו ולא תנשא לשבט אמה אלא לשבט אביה. אמר ליה אביי שכבר הוסבה לא אמרינן כי בזו שהיא באה משני מטות הקפידה התורה שלא תסוב הנחלה על ידה מאחד משני המטות ממטה אל מטה ורב יימר סבר כדברי רב פפא ואמר ליה לרב אשי דעל כרחין אית לן למימר שכבר הוסבה יש לה תקנה בין שתאמר שהקפידה התורה בהסבת הבעל ובין שהקפידה בהסבת הבן וכמו שאמרנו והשיב לו רב אשי דכבר הוסבה לא אמרינן ואפילו הכי יש לו תקנה דמנסבינן לה לגברא דכותה. ואפשר לומר דהא דרב אשי כמאן דאמר בהסבת הבעל דהשתא לא מעקרא נחלה כלל דהא בעל כמותה לגמרי אבל בהסבת הבן הקפידה תורה אפילו כי מנסבא לגברא דכוותה מכל מקום כשיירשנה בנה מעקרא נחלה דעד השתא בידא דידה דהיא כולה מצד האב משבט ראובן ומצד אמה כולה משבט שמעון ואלו הבן בין מצד אביו בין מצד אמו משבט ראובן. ויש לומר דאפילו למאן דאמר בהסבת הבן ניחא דמכל מקום הבן הזה מצד אביו ומצד אמו משני המטות מצד האבות משבט ראובן ומצד האמהות משבט שמעון. כן נראה לפרש שטה זו כפי גירסת הספרים. ויש גירסא אחרת וכך היא אמר ליה לרב פפא אי סלקא דעתך דבעל לא ירית וקראי בהסבת הבן הא קא מעקרא נחלה כו'. וקושיא היא דקא מקשה לרב פפא דאמר לעולם אימא לך בעל לא ירית וקראי בהסבת הבן והכי פירושו אי אמרת בשלמא בהסבת הבעל הכתוב מדבר ולומר שהבעל יורש את אשתו אבל בהסבת הבן לא הקפידה התורה ונחלה הבאה לו לבן ממורישיו לא חשבינן ליה עקירא דכמאן דמנחיה ביד מורישיו היא הכי נמי משכחת לה תקנה לזה שאתה יכול להשיאה לגברא דכוותה מצד אביו ומצד אמו והלכך אם תמות בחיי הבעל ויירשנה הבעל הא לא מעקרא נחלה זו כלל דאכתי כדקיימא קיימא ואם ימות הבעל בחייה ויירשנה בנה הא על ידי הבן לא מעקרא נחלה דכרעה דאימיה הוא אלא אי אמרת בעל לא ירית ובהסבת הבן הקפידה התורה אין תקנה לזו שאפילו אתה משיאה לגברא דכוותה מכל מקום בנה שהוא יורשה אינו דכוותה ובו הקפידה התורה ואין תקנה לזו ותתעגן. ואמר ליה שאני הכא דכבר הוסבה. ורב אשי דאהדר ליה לרב יימר דמנסבין לה לגברא דכוותה סבר הבעל יורשה כאביי וכאביי פריק לה. ונמצא לפי זה שרב אשי דהוא בתרא אית ליה ירושת הבעל דאורייתא וכולהו תנאי הכין אית להו רבי עקיבא ורבי ישמעאל דאמרי אין לך מעביר נחלה משבט לשבט אלא בת שבנה ובעלה יורשין אותה ואביי ורבא אית להו נמי הכין דדקו לה מקרא מונתתם את נחלתו לשארו ונתתם את נחלת שארו לו. וכן רבי אבהו שאמר משום רבי יוחנן משום רבי ינאי משמיה דרבי ומטו בה משמיה דרבי יהושע בן קרחה מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק הכי נמי אית להו. ותרתין מתנייתא דאייתינן בסמוך חדא תניא בהסבת הבן והבעל וחדא תניא בהסבת הבעל והבן תרווייהו אית להו ירושת הבעל דאורייתא. ורב פפא דאמר בעל לא ירית לאו בדוקא אמרה דחייה בעלמא הוא דקא דחי דקראי לא מוכחי דאיכא למימר לא ירית הבעל ובסבת הבן הכתוב מדבר. ולא אשכחן מאן דאמר ירושת הבעל דרבנן אלא רב דאמר הכין בריש פרק הכותב ולא דחינן כל הני מן קמי רב ואפילו כי אמר רב פפא נמי הא איכא רבא דרביה הוא ולא סבירא ליה כוותיה ורבי יוחנן דאית ליה נמי הכין כדאמרן ורב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ועוד דהא איכא רב אשי דהוא בתרא דאית ליה הכין כמו שכתבתי והלכתא כוותיה דבתרא הוא. ודאמרינן בכותב לאשתו בעודה ארוסה דין ודברים אין לי עמך כו' נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא ירשנה לאו נחלה הבאה לו מדרבנן קאמר אלא העתידה לבוא לו ממקום אחר על ידי מעשה שלא בא עדיין קאמר וכמו שכתבתי למעלה בפרק חזקת גבי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ובכתובות בריש פרק הכותב בסייעתא דשמיא. עד כאן לשונה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה