בבא בתרא קכט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אי לאפוקי מדרבא מוסיף הוא אי דמר בר רב אשי לית הלכתא כמר בר רב אשי אי לאפוקי מדשמואל ורב ששת ורב פפא הא איתותבו אלא לאפוקי מדרבי יוחנן ומאתקפתא דמר בר רב אשי:
המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד כו':
היכי דמי מתנה בתחלה היכי דמי באמצע היכי דמי בסוף כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן תנתן שדה פלונית לפלוני ויירשה זו היא מתנה בתחלה יירשה ותנתן לו זו היא מתנה בסוף יירשה ותנתן לו ויירשה זו היא מתנה באמצע ודוקא באדם אחד ושדה אחת אבל באדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם לא ר' אלעזר אומר אפי' אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם אבל בשתי שדות ושני בני אדם לא כי אתא רבין אמר תנתן שדה פלונית לפלוני ויירש פלוני שדה פלונית רבי יוחנן אומר קנה רבי אלעזר אומר לא קנה אמר ליה אביי לרבין אנחתת לן חדא ואתקפת לן חדא בשלמא דר' אלעזר אדרבי אלעזר לא קשיא כאן באדם אחד ושתי שדות כאן בשני בני אדם ושתי שדות אלא דר' יוחנן אדרבי יוחנן קשיא אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן וריש לקיש אמר אלא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה ויירשום בפלוגתא אמר רב המנונא לא שנו אלא אדם אחד ושדה אחת אבל אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם לא ורב נחמן אמר אפילו אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם אבל שתי שדות ושני בני אדם לא בורב ששת אמר אפי' שתי שדות ושני בני אדם אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא גהאומר תנו שקל לבני בשבת וראוין ליתן סלע נותן להן סלע ואם אמר אל תתנו להן אלא שקל אין נותנין להן אלא שקל דואם אמר אם מתו
רשב"ם
[עריכה]אי לאפוקי מדרבא - דאמר אף בראשון והלא מוסיף הוא על דברי ר' אבא דאמר שלישי בשני כשר ואתא איהו למימר דאף בראשון ואיכא למימר דאפי' ר' אבא מודה והיא גופה אצטריך לר' אבא לאשמועי' דשלישי בשני כשר דאיכא למ"ד בסנהדרין פסול בפרק זה בורר (דף כח.) ולאו למידק מינה הא שלישי בראשון פסול דדלמא עובדא הוה בשלישי בשני ושלח ליה דכשר:
אי מדמר בר רב אשי - דאכשר באבא דאבא הא כבר איפסיק דלית הלכתא כותיה כדאמרי' לעיל והך דרשה דמר זוטרא בתר הכי הואי והכי נמי הויא דמר בר רב אשי תוספת אלא דעדיפא מינה קא פריך:
לאפוקי מר' יוחנן - דאמר אינו נאמן כרבנן:
ומאתקפתא דמר בר רב אשי - דאתא למימר ודאי משיב אבדה הוא ולית הלכתא כוותיה כיון דאכתי כשהודה לא העידו עדים ולא קמסייעי ליה איכא למימר דמירתת מינייהו שאינו יודע מה בלבם כרבי אבא:
המחלק נכסיו כו' - כבר פירשתיה למעלה:
כתב בין בתחלה כו' - אדם הנותן מתנה לאחר או שנתן כל נכסיו לאחד מבניו אם אמר לשון מתנה עם לשון ירושה דבריו קיימין דנהי דלא תפיס לשון ירושה לפי שאין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה וכמו שלא אמר כלום דמי לשון מתנה מיהא תפיס והרי הוא כמי שאומר לשון מתנה לחוד דקני ובגמ' מפרש היכי דמי מתנה באמצע או בתחלה או בסוף:
תנתן שדה פלונית לפלוני ויירשה - כלומר ויירש אותה לישנא דקרא וירשוה (ישעיהו לד) יירשנה ותנתן לו:
ודוקא באדם אחד ושדה אחת - דבההוא שדה שנתן לאותו האיש איכא מתנה בהדי לשון ירושה:
אבל באדם אחד ושתי שדות - כגון יירש ראובן שדה פלונית שבמזרח ותנתן לו לראובן שדה פלונית שבמערב ההוא דלשון מתנה קני אבל ההוא דלשון ירושה לא קני דמתנה דהיאך לא מסייע לאידך אלא זאת הוריש לו וזאת נתן לו ובההיא דירושה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה ולא אמר כלום וכן בשדה אחת ושני בני אדם כגון ראובן יירש חצי שדה זו ותנתן חציה לשמעון שמעון קנה ראובן לא קנה וכ"ש ב' שדות וב' בני אדם כגון ראובן יירש שדה פלונית ולשמעון תנתן שדה פלונית אחרת:
אפי' אדם אחד ושתי שדות - דכי היכי דנתכוין לזה ליתן במתנה הכי נמי נתכוין לאידך הואיל ובדבור אחד נתן לשניהן:
אבל שתי שדות ושני בני אדם - דהוו אנשים מוחלקים ושדות מוחלקים לא מהניא מתנה דהאי גברא ושדה שלו לאידך גברא ולאידך שדה ובסברות בעלמא פליגי:
כי אתא רבין אמר יירש פלוני כו' - היינו שתי שדות ושני בני אדם ומילתא באנפי נפשה היא ולא איתמר אמתני' ומיהו הכי נמי הוה מפרש למתני':
לא קנה - ההוא דירושה:
אנחתת לן חדא - אחד מדבריך נוחה לנו דלא קשיא לן מידי בגוה:
ואתקפת חדא - אחד מדבריך קשה לנו:
כאן באדם אחד ושתי שדות - ההיא דלעיל וההיא סיומא דמלתא דרבי אלעזר דאמרן לעיל אבל שתי שדות ושני בני אדם לא גמרא קאמר לה ולא רבי אלעזר דא"כ אמאי הוצרך לומר דר' אלעזר אדר' אלעזר לא קשיא הא בהדיא קאמר לעיל דבשתי שדות ושני בני אדם לא קנה:
אמוראי נינהו - אנא ורב דימי:
וריש לקיש אמר לעולם לא קנה - בשתי שדות ושני בני אדם ההוא דלשון ירושה ואפי' כי אמר לשניהן ביחד תנתן שדה פלונית לראובן ושדה פלונית לשמעון ויירשום דכיון דגופין מוחלקין נינהו וכל אחד הוי מעשה בפני עצמו ולא שייך זה בזה כלל הלכך שתי לשונות של לשון מתנה וירושה כנגד שני מעשים הן לאחד לשון מתנה ולאחד לשון ירושה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון הלכך לא קנו עד שיאמר ירושה בתחלה וירושה בסוף ומתנה באמצע דהשתא יליף לשון מתנה מלשון ירושה דכי היכי דלשון ירושה נאמר לשניהם גם המתנה שבאמצע נאמרה בעל כרחך לשניהן דלמאן תרמייה והלכך צריך לומר כן ראובן ושמעון יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתי להם במתנה ויירשום דעל כרחך יירשו קמא עולה על ראובן ובתרא על שמעון הלכך לשניהן נמי לשון מתנה קאמר דאיכא תרתי זימני לשון מתנה דכתב שנתתי להם דמיעריב אלשון ירושה ואיכא תרי זימני לשון ירושה אבל אם אמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית ותנתן להם שדה פלונית ופלונית ויירשום הוה אמינא דהאי ותנתן ויירשום אשמעון קאי ולא קנה ראובן דכיון דשני מעשים הן יש לחלק להם גם הלשונות וכן אם אמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתי להם במתנה ולא אמר ויירשום לבסוף אכתי הוה אמינא לראשון לשון ירושה ולשני לשון מתנה דשתי לשונות כנגד שתי מתנות:
בפלוגתא - דרב המנונא כרב דימי אמר רבי יוחנן ורב נחמן כר"א ורב ששת כרבין אליבא דרבי יוחנן:
האומר תנו שקל כו' - כגון שכיב מרע אי נמי בריא וכגון שהלך למדינת הים וצוה ליתן להם כשיעור הזה עד שיכלה הממון כולו: שקל שבגמרא היינו חצי סלע שהוא שני דינרין:
נותנין להם סלע - דלא אמר שקל אלא כדי לזונן בצמצום שלא יתנו יותר מכדי צרכן:
אל תתנו - היינו קפידא אין נותנין להם אלא שקל בשילהי מציאת האשה במס' כתובות מוקמינן לה כר"מ דאמר מצוה לקיים דברי המת ומיהו אמרי' התם אמר רב חסדא אמר מר עוקבא הלכתא בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו נותנין להן כל צרכן ומקשינן והא קי"ל כר"מ דאמר מצוה לקיים דברי המת ומשנינן הני מילי אחרנייתא אבל בהא מינח ניחא ליה ומאי דאמר לזרוזינהו הוא דעבד:
תוספות
[עריכה]אי לאפוקי מדרבא מוסיף הוא ואפשר דר' אבא נמי מודה . לרבא כדפי' בקונטרס שלישי בראשון כשר דלא ממעט הלכתא מילתא דרבא ואי לאפוקי מדשמואל ורב ששת ודרב פפא הא איתותבו אבל ר' אבא בר חמא לא איתותב ואע"ג דנקט בעדות קרקע ומשמע אבל בהלואה כשר אף על גב דנסתמא ובברייתא משמע דפסיל ליה לכל עדיות מצינן למימר דהוא הדין בהלואה דפסיל רבי אבא וקרקע סבירא ליה דמכוין בטוב כדשמואל והוי כהלואה ואפ"ה פסיל ליה ור"ת פסק בספר הישר דשלישי בראשון פסול וכן פוסק ה"ג אלא שהם אינם פוסלים אלא מדרבנן והוא פוסל מן התורה כדפסיל רב בזה בורר ומפרש הכי לאפוקי מאי אי לאפוקי מדרבא מוסיף הוא על דברי רבי אבא ואי אתא למפסק דדוקא שלישי בשני כשר ולא שלישי בראשון א"כ הוה ליה למימר אין הלכה כרבא ואי לאפוקי ממר בר רב אשי כלומר הא דלא קאמר אין הלכה כרבא. אלא הלכתא כרבי אבא משום שרוצה לכלול בהדיא דאין הלכה כמר בר רב אשי הא לית הלכתא כו' ואי משום שמואל ורב ששת ורב פפא אצטריך ליה למימר דהלכה כרבי אבא שעתה ממעט כולהו ביחד הא איתותבו ולימא אין הלכה כרבא בהדיא אי לאפוקי מדידיה לחוד אתא אלא לאפוקי מר' יוחנן דהשתא לא מצי למימר דאין הלכה כרבא ואצטריך ליה למימר דהלכה כרבי אבא דממעט לכולהו ומפיק נמי מדרבא דדוקא שלישי בשני כשר וקשה . לר"י דאי דייקינן ממילתיה דרבי אבא דוקא שלישי בשני א"כ נידוק נמי דדוקא עדות קרקע ובהלואה כשר ובברייתא פוסל הכל:
ודוקא באדם אחד ושדה אחת. לא גרסינן אמר רבי יוחנן אלא הכל ממילתיה דרב דימי ורבין פליג עליה בסמוך ואמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן.
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]פה א ב מיי' פ"ו מהל' נחלות הלכה ו', סמ"ג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' רפ"א סעיף ז' ועיין שם במגיד משנה ובהג"ה:
פו ג ד מיי' פי"א מהל' זכיה ומתנה הלכה כ"ג, ומיי' פי"ב מהל' זכיה ומתנה הלכה ו', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ג סעיף י"ז, וטור ושו"ע חו"מ סי' רמ"ח סעיף ב':
ראשונים נוספים
אימור רבא דאמר לעיל אף בראשון כשר מוסיף הוי דלא אתי כלום לגרועי ממילתא דרבה בריה דרב יוסף אלא מוסיף הוי על מלתי' ואתי הלכ' לאפוקי ממאן אי מדשמואל כו'. דפליגי לעיל גבי עדות סומא:
אלא לאפוקי מדר' יוחנן. דאמר לעיל על תינוק דאינו נאמן כרבנן דלית הלכתא כותי' אלא כר' יהודה דהאב מהימן מן להכיר לאחרים. ולאפוקי נמי מאתקפתא דמר בר רב אשי דלית הלכת' כוותי' אלא מלוה ישבע וגובה מחצה וכדמתרצי' אליבא דר' עקיבא:
פיסקא המחלק נכסיו על פיו. היינו שכיב מרע דלא צריך לא קנין ולא כתיבה כי אם באמירה בעלמא כו':
זו היא מתנה בתחלה. דקאמר תחלה תנתן ואחר כך יירשה:
אמר ר' יוחנן. דוקא דמסייע מתנה בין בסוף בין בתחלה בין באמצע. בשדה אחת שנתנה לאדם אחד אע"ג דקאמר יירשה קנה. אבל אם אמר לאדם אחד תהי' לך שדה זו במתנה ושדה אחרת בירושה או שדה אחת ושני בני אדם דאמר תהא חציה לאדם זה במתנה ולזה חציה בירושה אמרי' דלא קנה לא האי ולא האי משום דחדא הוא מודעא לחבירתה ומדהא דירושה לא קנה האי נמי דמתנה לא קנה:
ור' אלעזר אומר אפי' באדם אחד ושתי שדות ושדה אחת ושני בני אדם קנה דלא הוה מודעא לחבירתה ומדהאי דמתנה קנה האי נמי דבירושה קנה. אבל אם אמר בשתי שדות ושני בני אדם לזה חדא בירושה ולזה אידך במתנה לא קנה דהוי מודעא חדא לחבירתה דכי האי דירושה לא קנה דאין ירושה אלא לאחר מיתה האי נמי דמתנה לא קנה:
כי אתי רבין אמר. יירש פלוני שדה פלונית ותנתן שדה פלונית אחרת לפלוני דהיינו שתי שדות ושני בני אדם ר' אלעזר אומר לא קנה:
אנחתת לן חדא ואתקפת לן חדא. כלומר חדא מהני לישני אתי בניחותא ואידך בלשון קושיא:
בשלמא דר' אלעזר אדר' אלעזר לא קשיא. הא דלעיל דאמר קנה איכא לאוקמי דבאדם אחד ושתי שדות הואיל דאדם אחד לא הוי חדא מודעא לחבירתה וכי היכי דקני מתנה קני נמי ירושה. והא דכי אתא רבין אמר ר' אלעזר לא קנה היינו בשני בני אדם ושתי שדות דחד הויא מודעא לחבריה:
אלא דר' יוחנן אדר' יוחנן קשיא. דלעיל אמר באדם אחד ושתי שדות לא קנה וכל שכן בשני בני אדם ושתי שדות דלא קנה אמאי אמר רבין דר' יוחנן אמר דקנה:
אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן. דחד אמר דר' יוחנן אמר דוקא שדה אחת ואדם אחד קנה וחד אמר אפי' בשתי שדות ושני בני אדם אמר ר' יוחנן דקנה. וריש לקיש אתי לפלוגי על ר' יוחנן. והכי קאמר הא דאמרת דמשום הכי קנה דאמר מתנה בין באמצע בין בתחלה בין בסוף דוקא בשדה אחת ואדם אחד. וריש לקיש אמר אפי' בשני בני אדם ושתי שדות ולעולם לא קני עד שאמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית במתנה שנתתי להם דמשמע שנתתי להם כבר קודם ירושה וירשוה אע"ג דכתב מתנה באמצע בתר ירושה כיון דאמר נתתי משמע שנתתי להם לשעבר קודם לכן. ובענין דתיהוי מתנה בכולה קודם ירושה. ורבוי שנתתי בתר דאמר יירשו דמשמע השתא דאמר להו מתנה בין קודם ירושה בין לאחר ירושה ובין באמצע. ובפלוגתא דר' יוחנן ור' אלעזר וריש לקיש פליגי הכא דרב המנונא סבירא ליה כר' יוחנן ור' נחמן ס"ל כר' אלעזר ורב ששת סבירא ליה כריש לקיש:
שכיב מרע האומר תנו שקל לבני למזונות לשבת. לשבוע הואיל וראוין לתת להם סלע על שטיפולן מרובה נותנין להם סלע והא דקאמר תנו להם שקל לא אמר אלא בשביל לצמצם להם ממון שלא יפסידוהו. אבל אם (אמר) אין דיי להם בזה תנו להם יותר. ואם אמר אל תתנו להם כל עיקר אלא שקל. או שאמר תנו להם שקל ואם מתו בני יירשו אחרים נכסי תחתיהן ולא בניהן משמע השתא דבעין רעה נותן להם. אין נותנין להם אלא שקל משום עין רעה ואחרים יירשו תחתיהן:
הא דאמרינן אי לאפוקי מדרב' מוסיף הוא. קשיא ונהי נמי דמוסיף מימר קאמרינן דהילכתא כר' אבא דלא מוסיף אלא בשני כשר ולא בראשון ופיר' הרב ר' שמואל ז"ל דשמא אף בראשון מכשר אלא שע"י מעשה בשאלה שאלה ואמר כשר.
וקשיא א"כ לאפוקי ממר בר רב אשי נמי לא הוי דאיהו נמי מוסיף ושלישי בראשון חשי' ליה. ותירץ הרב דעדיפ' מינה פריך.
ולי נראה דגמרא קים ליה דהילכתא כרבא, דכיון דפסקינן לית הילכת' כמר בר רב אשי דגמר מדרבא אבא דאבא שמע מינה דרבא גופה הלכה היא דליכא למימר ודאי בן בני פסול לאחי וכשר לי ולפום הכי קאמרי אי לאפוקי מדרבא קאמרת הא קיימת לן כותיה והילכך על כרחין אית לן למימר דר' אבא לא פסיל שלישי בראשון אלא רב יוסף בר חמא הכי בעא מיניה הילכת' כר' אליעזר דבריית' דאמר שלישי בשני פסול אי לא ושלח ליה הילכתא כשר ואתא רבא ופי' דהא דפסק ר' אבא דלא כר' אלעזה לא תימ' מדרב אמרה דקאמ' התם שלישי בראשון פסול ובשני כשר אלא מסתם מתני' אמרה וכמתני' אתא למפסק לן ואנן שני בשני תנן שלישי בראשון לא תנן והכשירה משום רחוקה דשלישי אמרה ר' אבא דאתפלג דרא אי נמי דרב לא שמיעא ליה כלל ופסק דלא כר' אלעזר ממתניתין הילכך אפילו בראשון נמי ואי לאפוקי מדמר בר רב אשי קאמר לומר דהילכת' כר' אבא דמכש' בדור שלישי דוקא והאי לאו שלישי הוא הא בהדיא איתמרא ובהדיא צריכה לן למימר דמר בר רב אשי שלישי חשי' ליה ומדקדוק הדברים נלמוד שלא פסלו אלא באבא דאבא אבל באביו כשר, וכן דעת הגאונים ז"ל.
ורבי אלעזר אמר וכו' אבל שתי שדות ושני בני אדם לא. איכא דלא גריס במילתיה דר' אלעזר אבל שתי שדות ושני בני אדם לא משום דאמר ליה אביי דר' אלעזר אדר' אלעזר לא קשיא כאן כשדה אחת וכו' ואי גרסינן ליה פשיטא אלא שמע מינה דלא גרסי' ליה ומעיקרא הוה סבירא ליה לאביי שאין חלוק בין שתי שדות ושני בני אדם לשדה אחת ושני בני אדם ומשום דאמר ר' יוחנן שדה אחת ושני בני אדם נקט נמי ר' אלעזר הכי לאפוקי מדידיה ולאו דוקא והשתא ידע אביי דדוק' קאמר אי נמי גרסינן ליה איכא למימר דאגב דאמר אביי דר' יוחנן קשיא אמר אדר' אלעזר לא קשיא ובנוסחי דילן לא גרסי ליה אלא דבנוסח דרבינו חננאל ז"ל ורבינו תם ז"ל איתה והרב ר' שמואל ז"ל אמר דההוא לישנא דגמרא הוא ולא אמרה רבי אלעזר בהדיא.
הא דאמרינן דליתא לדמר בר רב אשי: פירש הרב אלפסי ז"ל, משום דאב ובנו ראשון בראשון הן, ומינה דבאבא דאבא כשר. אבל ר"ש(י) ז"ל פירש, דכל יוצאי ירכו פסולין לו. ונראה לי משום הכי לא פרשו בו טעם, משום דמתניתין היא, שהרי שנינו בפרק זה [בורר] (סנהדרין כז, ב) אלו הן הקרובים האחים וכו' הן ובניהם וחתניהן, וכיון שכן קל וחומר לאב ובנו שבן הבן וחתנו פסולין הן.
ואם תאמר אם כן מר בר רב אשי היכי טעי בה, וכי לא ידיעה ליה מתניתין. י"ל דאגב חורפיה דהוה סבר למילף לה מדרבא לא עיין בה. ויש לנו כיוצא בה בתלמוד וחדא מינייהו לעיל (קטז, א) דבעי רמי בר חמא אבי האב ואחי האב כאברהם וישמעאל בנכסי עשו אי זה מהם קודם, ואמר רבא והא תנן האב קודם לכל יוצאי ירכו, ורמי בר חמא אגב חורפיה לא עיין בה, ומשום דפשיטא דטעי בה מר בר רב אשי, כי קאמרי לקמן הלכתא ככל הני שמעתתא דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא אקשינן לאפוקי מאי, לאפוקי מדאמר מר בר רב אשי, ליתה לדמר בר רב אשי, כלומר, משום הא לא איצטריך דהאי פשיטא דליתה. ותדע, מדלא קאמר הא אמרינן דליתה וקאמר אי לאפוקי מדשמואל ורב ששת ורב פפא איתותבו אי לאפוקי מדרבא מוסיף הוא.
ואם תאמר ומאי קושיא, דאנן הכי קאמרינן, הלכתא כדשלח ר' אבא דאמר שלישי בשני כשר אבל לא בראשון. פירש ר"ש ז"ל דר' אבא על מה ששאלוהו השיב ושמא אף בראשון היה מכשיר. ואם תאמר אם כן מנלן דלאפוקי מדמר בר רב אשי, דאף הוא מוסיף הוא, ודילמא ר' אבא אף באבא דאבא היה מכשיר אלא שאלה שהיתה כך היתה. תירץ הרב ז"ל דאין הכי נמי דמצי לאקשויי ליה הכין, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה. ולכי נראה שאין אנו צריכין בהא דמר בר רב אשי לתירוצו של רבינו ז"ל, דהא דמר בר רב אשי (לתירוצו של רבינו ז"ל דהא דמר בר רב אשי) פשיטא להו לכולהו דטעי בה וליתא כלל ואין צריך לומר הלכה כדשלח ר' אבא לאפוקי מההיא, דההיא פשיטא דליתא כלל, וכמו שכתבתי למעלה.
והרמב"ן ז"ל תירץ דגמרא קים ליה דהלכתא כרבא, דכיון דפסקינן דליתא לדמר בר רב אשי דגמר מרבא אבא דאבא, שמע מינה דרבא גופיה הלכה היא, דמאי דקא מכשר ר' אבא כולה מילתא ברוחקא דשלישי תליא, והילכך כל שלישי שרי בין בשני בין בראשון, ודאמר מר בר רב אשי דעביד אבא ובריה כראשון בראשון וגמרא מדרבא לאכשורי באבא דאבא, אמרינן דלית הלכתא כותיה, דאב ובנו כחד נינהו, ומינה דלא פסלו אלא זה, הא באבא דאבא דאבא כשר, וכדעת הרב אלפסי ז"ל.
ודברי ר"ש(י) ז"ל נראין לי עיקר, דאילו לפי פירושו של רבינו ז"ל היה לו לומר אי לאפוקי מדרבא הא כותיה קיימא לן. אלא הנכון כדברי ר"ש(י) ז"ל, והכי קאמר, אי (לא) לאפוקי מדרבא מוסיף הוא ודלמא אף ר' אבא מודה בה. ומדאמר רב שימי בר אשי הלכה ככל הני דשלח ר' אבא לא שמעינן דליתא לדרבא, דאי לאפוקי מיניה לא מיסתיא דלא לימא בהדיא לית הלכתא כרבא.
מתני': המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר ולא כלום: פירש ר"ש ז"ל, דלא אמר כלום לא במה שהשוה להם את הבכור ולא במה שריבה בלשון ירושה לאחד על אחיו הפשוטין, ומתניתין רבנן היא ודלא כרבי יוחנן בן ברוקא, ואפילו לא היה שם בכור כן הדין וכן הטעם, והויא לה הא מתניתין סתם כדרבנן ואידך מתניתין מחלוקת והלכתא כמחלוקת דהיינו רבי יוחנן בן ברוקה. וכן פירש הרב אב בית דין ז"ל וכן הראב"ד ז"ל, וכן נראה עיקר כמו שאכתוב לקמן גבי הא דאמרינן כולא מתניתין רבי יוחנן בן ברוקה היא.
ולפי פירוש זה, הא דשקלי וטרו בגמרא בפירושה דהא מתניתין דקתני כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימין, ואף על גב דלא קיימא לן כי הא מתניתין אלא כרבי יוחנן בן ברוקה אפילו אמר בלשון ירושה, היינו משום דנפקא לן מינה כשהשוה להם את הבכור דמודה בה רבי יוחנן משום דכתיב לא יוכל לבכר, וכדאיתא בגמרא. ואי נמי נפקא מינה לבת במקום בנים או לאח במקום בת.
ויש מי שהעמיד משנתנו ככולי עלמא, ולא אמר כלום אבכור קאי. וכן פרשו משום רבינו האיי גאון ז"ל. וכן פירש הרב ר' יוסף הלוי ז"ל דמתניתין רבי יוחנן בן ברוקה היא ומשום שהשוה להם את הבכור הוא דקתני לא עשה ולא כלום, אלא שהוא ז"ל פירש דכיון שהשוה להם את הבכור לא עשה ולא כלום אפילו בפשוטין אלא צוואתו בטלה. ואין נראה כן מדברי רבינו הגאון ז"ל, אלא במה שהשוה את הבכור דוקא אמר שלא אמר כלום. וכן פירש מורי הרב ז"ל. ולפי זה מקמצין מכולן לפי חשבון ומשלימין לבכור, לפי שהבכור עם האחין בזה כדין בעל חוב דאביהם שנוטל מהם לפי חשבון מה שנתן להם אביהם. וכן נראה לי עיקר.
גמרא: ורבי אל(י)עזר אמר ואפילו באדם אחד ושתי שדות שדה אחד ושני בני אדם: גירסת הספרים מסיימי בה: אבל בשני [בני] אדם ושתי שדות לא קנה. ואיכא דקשי ליה, דאם איתא, מאי קאמר אביי אנחת לה הכא דר' אל(י)עזר אדר' אל(י)עזר לא קשיא כאן בשדה אחת וכו' ומאי איצטריך ליפרוקינהו ור' אל(י)עזר בעצמו אמר [כן] בהדיא. ועל כן יש (שמעמידין) [שמעבירין] עליה קולמוס ומפר(י)שי דמעיקרא הוה סבירא ליה לאביי דר' אלעזר אפילו בשתי שדות ושני בני אדם אית ליה, אלא דלמאי דקאמר ר' דימי משמיה דר' יוחנן דבשדה אחת ושני בני אדם לא קנה קאמר איהו דקנה, אבל לדידיה לא שנא שתי שדות ושני בני אדם משדה אחת ושני בני אדם. והשתא דשמעה להא דרבין דאמר משמיה דר' אל(י)עזר דבשני בני אדם ושתי שדות לא קנה, הדר ממאי דהוה סבירא מעיקרא וידע דר' אל(י)עזר נקט בשתי שדות ואדם אחד או בשדה אחד ושני בני אדם. ור"ש(י) ז"ל גריס לה ופירש דההוא לישנא דגמרא הוא ולא אמרה ר' אל(י)עזר בהדיא.
הא דאמר ריש לקיש לעולם לא קנה עד ש[י]אמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלוני [ופלוני] שנתתים להם במתנה וירשום: פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, דריש לקיש לפרושי מתנה באמצע הוא דאתא, דאי לא, תיקשי לן, דהא תנן דאפילו כתב מתנה בתחלה או בסוף דבריו קיימין. ואין פירושו מחוור בעיני, דאם כן מאי שנא דנקט לה במתנה באמצע ואמאי לא פריש כולהו בבי דמתניתין דהיינו בתחלה ובסוף.
אבל ר"ש ז"ל פירש דבשתי שדות ושני בני אדם אמר שלא קנו עד שתהא מתנה באמצע, שאילו אמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלוני ופלוני שנתתים להם במתנה אני אומר דלפלוני הראשון אמר ליטול בירושה שהוא הלשון הראשון ולפלוני האחרון ליטול במתנה שהוא הלשון האחרון, שבסדר הזכרתן סדר לשון ירושה והמתנה, וכן אמר פלוני ופלוני נתתי שדה פלוני ופלוני וירשום לראשון נתן בלשון מתנה ולאחרון בלשון ירושה. אבל עכשיו שאמר ירושה בתחלה ולבסוף, כשם שהירושה נאמרת על שניהם [כך המתנה נאמרת על שניהם]. ולפי פירוש זה נראה דריש לקיש נמי לית ליה מתניתין דבין בתחלה בין בסוף, דמתניתין אינה אלא באדם אחד ושדה אחת, דאלו בשדה אחת ושני בני אדם אתה מטיל את הלשון לסמוך לו, וכן בשתי שדות ואדם אחד. וקשיא לי לפי זה, דאם כן על כורחין ברייתא דנכסי לך ואחריך יירש פלוני הויא תיובתא דריש לקיש, דלדידיה כי[ו]ן שאתה מטיל הלשון אחר הסמוך לו אפילו תוך כדי דיבור נמי.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
אבל שני בני אדם ושתי שדות לא כתב רבי' יצחק זצוק"ל שאף אותו שאמר לו לשון מתנה הוי פלוגתא לקמן בפ' מי שמת קנה את וחמור הואיל ולשניהן ניתן ביחד ואינו נ"ל דלא דמי כלל דחמור כ"ע ידעי דלא קני הילכך כי אמר לי' את וחמור יש לומר הפליגו בדברים ולא קנה אבל לזה במתנה ולזה בירושה הוא לשניהן נתכוין ליתן אם האחד לא קנה מפני שהיא מתנה על מה שכתוב בתורה למה לא יקנה חבירו אילו הקנה אדם פירות דקל שלו לשני בני אדם לזה בשנה זו שהי' טוען פירות ולזה בשנה הבאה דהו"ל דשלב"ל נאמר כמו שזה לא קנה גם זה לא קנה אין זו סברא של כלום:
(לז) אי לאפוקי מדרבא מוסיף הוא אי קשיא והא משמע דפליג על ר' אבא דאיהו לא אכשיר אלא שלישי בשני ולא בראשון ורבא אכשיר אף בראשון נ"ל לומר דרבא לאו לאיפלוגי עלי' דר' אבא אתא אלא ה"ק דהכא שלח ר' אבא אף בראשון ולא כדקאמריתו אתון דדוקא בשני והילכך לא מצינן למימר לאפוקי מדרבא דלא לאפלוגי עלי' אתא אלא מוסיף הוא ואומר דהכי שלח ר' אבא:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח (עריכה)
קכג. ודייקינן ואלא הילכתא דקאמר מר זוטרא לאפוקי ממאן אי לאפוקי מדרבא דאמר אף בראשון לא מצית למימר הכי, דרבא לא אתא לאפלוגי אדרבי אבא אלא מוסיף על דברי רבי אבא הוא. דרבי אבא קאמר שלישי בשני כשר וקאמר רבא אף בראשון ולא פליגי אהדדי. וליכא למימר דרבי אבא ס"ל דשלישי בראשון פסול, דאיכא למימר דכי אתא רבי אבא למעוטי לאו למעוטי שלישי בראשון, אלא למעוטי שני בשני הוא דאתא, וכל היכא דיכלת לאוקמי מיעוטא במילתא דלית בה פלוגתא לית לך לאוקמא במילתא דלהוי בה פלוגתא.
ואי לאפוקי מדמר בר רב אשי דאכשר באבא דאבא, לא צריך, דהא אמרינן לעיל בהדיא דלית הילכתא כמר בר רב אשי. ואי לאפוקי מדשמואל ורב ששת ורב פפא דמכשרי בפיתח ונסתמא היכא דיכיל לכווני סהדותיה, הא איתותב ולא צריך לאפוקי מדידהו.
א"ל לאפוקי מדר' יוחנן דאמר האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא אינו נאמן כרבנן, קמ"ל כדשלח ר' אבא דנאמן כר' יהודה, (ו) לאפוקיה נמי מאתקפתא דמר בר רב אשי גבי משיב אבדה, קמ"ל דהילכתא כדשלח ר' אבא דנשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין.
מיהא שמעינן דאיתא לדרבא דאמר שלישי בראשון כשר. ואיתה לדר' יהודה דאמר היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחד שהוא בכור נאמן. ואיתה לדר' אבא בכלהי הני שמעתתא, דהאי דאסיקנא דכי אצטריך הילכתא לאפוקי מדר' יוחנן ומדמר בר רב אשי, לאו למימר דבשארא לית הלכתא כותיה, דהא בהדיא אמרינן דבהנך נמי הילכתא כותיה, דהא שמואל ורב ששת ורב פפא דפליגי עליה הא איתותב, אלא על כרחיך הכי קאמר, דכי אצטריך למפסק הילכתא כוותיה בהני תרתי בלחוד הוא דאצטריך, דאלו בהנך כולהו לא צריך דהא ודאי פשיטא לן דהלכתא כותיה:
קכד. הרי אמרו כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין היכי דמי מתנה בתחלה היכי דמי באמצע היכי דמי בסוף. כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן תנתן שדה פלנית לפלוני ויירשנה זו היא מתנה בתחילה יירשנה ותנתן לו זו היא מתנה בסוף יירשנה ותנתן לו וירשה זו היא מתנה באמצע. ודוקא באדם אחד ושדה אחת אבל באדם אחד ושתי שדות זו במתנה וזו בירושה, שדה אחת ושני בני אדם, לזה מתנה ולזה בירושה לא. אלא ההיא ארעא דכתב בה לשון מתנה הוא דמקניא לההוא גברא בלחוד, דכתבה נהליה בלשון מתנה, ולא מהני לשון מתנה דהאי שדה להאי שדה, ואע"ג דתרויהו לאדם אחד. ורבי אלעזר (ד) אמר אפילו אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם. היכי דמי אדם אחד ושתי שדות, יירש פלוני שדה פלונית ותנתן לו שדה פלונית, אי נמי איפכא. והיכי דמי שדה אחת ושני בני אדם, כגון דאמר תנתן שדה פלונית לפלוני ויירשנה פלוני עמו. דקסבר ר' אליעזר כיון דאקנייה להאי שדה אחת לבתרי בהדי הדדי, כחדא הקנאה דמיא, וכיון דשייך לשון מתנה בהאי שדה גופה לחד מיניהו, כמאן דשייך בתרווייהו דמי, וכיון דיהבינהו להני שתי שדות בחד שטרא לאדם אחד כחדא הקנאה דמייא. וכיון דשייך לשון מתנה גבי האי מקבל מתנה בחדא מיניהי, כמאן דשייך בתרויהו דמי.
כי אתא רבין אמר תנתן שדה פלונית לפלוני ויירש פלוני שדה פלונית ר' יוחנן אמר קנה ורבי אלעזר אמר לא קנה. וריש לקיש אמר לעולם לא קנה בשתי שדות ושני בני אדם, היכא דכתב לשון מתנה באמצע, עד שיאמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה ויירשום. דהוה ליה לכל חד מיניהו לשון מתנה באמצע בין באדם בין בשדה הקנויה לו.
ומסתברא דהאי לישנא דאשמועינן ריש לקיש גבי שתי שדות ושני בני אדם, לאו כי האי גוונא אצטריך לאשמועינן, דהאי לאו שתי שדות ושני בני אדם הוא, אלא כאדם אחד ושדה אחת דמי, דהא כל חד מיניהו אית ליה חלוקא בכל שדה ושדה מניהי. אלא כי אצטריך לאשמועינן היכא דאקני שדה פלונית לזה ושדה פלונית לזה, ולית ליה לחד מיניהו חולקא בדחבריה, כגון דאמר יירש פלוני שדה פלונית ויירש פלוני שדה פלונית שנתתים להם במתנה ויירשום. וגמרא הוא דלא קפיד בלישנא אלא לפרושי לן היכי דמי לשון מתנה באמצע, דבעיא למהוי כלישנא דכייל להו לכולהו שדות ולמקבלי מתנות בלשון מתנה. והוא הדין היכא דאמר יירש פלוני שדה פלונית ויירש פלוני שדה פלונית שנתתים להם במתנה דקני, והיינו מתנה בסוף, אי נמי היכא דאמר תנתן שדה פלונית לפלוני ותנתן שדה פלונית לפלוני ויירשום דקנו, דהיינו מתנה בתחלה. והאי דאיכפל ריש לקיש לפרושי לך מתנה באמצע ולא פריש מתנה בתחלה ולא מתנה בסוף, משום דכולהו בכלל לישנא דמתנה באמצע נינהו, דכי דלית לישנא קמא דירושה הוה ליה מתנה בתחלה וירושה בסוף, ואי דלית לישנא בתרא דירושה הוה ליה לשון ירושה בתחלה ומתנה בסוף.
והאי סברא דריש לקיש סליק כלישנא קמא דרבי יוחנן דמוקים לה למתני' באדם אחד ושדה אחת, דשייך לשון מתנה בין באדם בין בשדה הקנויה לו. והוא הדין בעשר שדות ועשרה בני אדם היכא דשייך לשון מתנה בכל חד מיניהו כשדה הקנויה לאחד מהם, דאידי ואידי חד טעמא הוא ומה לי חד מה לי מאה. וקיימא לן כריש לקיש כדבעינן למימר קמן.
בפלוגאתא אמר רב המנונא לא שאנו אלא באדם אחד ושדה אחת אבל אדם אחד ושתי שדות זו במתנה וזה בירושה שדה אחת ושני בני אדם, לזה במתנה ולזה בירושה, לא. ורב נחמן אמר אפילו אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם אבל שתי שדות ושני בני אדם, זו לזה במתנה והשנית לשני בירושה, לא. כלומר לא קני אלא בעל מתנה. ורב ששת אמר אפילו שתי שדות ושני.כעידרמה בני אדם קנה, כלומר אפי' ההוא דאקני ליה בלשון ירושה קנה כדבעינן לברורי לקמן.
ואותבינן להו לכולהו (להלן ע"ב) וסלקא להו בתיובתא, דאפי' בשתי שדות ושני בני אדם, כגון שכתב האחת לאחד מהן במתנה והשנית לשני בירושה, קנו שניהם. ודוקא דאקני ליה לבעל ירושה בתוך כדי דבור דבעל מתנה, אבל לאחר כדי דבור, כגון דאפסיק בין לשון מתנה ולשון ירושה בכדי דבור, לא שנא אמר לחד מיניהו לשון מתנה ושתיק כדי דבור והדר אמר לאידך לשון ירושה, אי נמי איפכא, ולא שנא לא שתיק ואפסיק ביניהו בענינא אחרינא דאית ביה כדי דבור, לא שנא בשתי שדות ושני בני אדם כדאמרן, ולא שנא באדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם, ההוא דשייך ביה לשון מתנה קני ליה לההיא שדה דשייך בה לדידיה לשון מתנה, ואידך דלא שייך ביה לשון מתנה לא קני מידי. ואפילו שייך ביה לשון מתנה בהאי שדה ולא שייך באידך, לא קני אלא ההיא שדה דשייך בה לדידיה לשון מתנה עד דמעריב להו לכולהו בלשון מתנה, בין באדם בין בשדה הקנויה לו, כי טעמיה דריש לקיש, בין שערבן (באמצע) [בתחילה] בין שערבן בסוף בין שערבן באמצע, כדקתני בהדיא כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין.
אבל היכא דשייך לשון מתנה בחד מינייהו ולא שייך באידך אפילו בשדה אחת, אי נמי שייך בחד מיניהו בשדה אחת ולא שייך בשדה השניה הקנויה לו, לא קני אלא ההוא דשייך ביה לשון מתנה. ואפי' ההוא דשייך בה לשון מתנה נמי לא קני אלא ההיא שדה דשייך ביה לשון מתנה. תדע דהא טעמיה דריש לקיש דבעינן לשון מתנה בכל אדם מהן וכל שדה מהן, ואי סלקא דעתא לגבי שדה אחת ושני בני אדם לא בעי ריש לקיש לשון מתנה בכל חד מיניהו, הכא גבי שתי שדות ושני בני אדם (לימא) [למה] לי לשון מתנה בכל חדא מיניהי למימר שנתתיה להם. אלא משום דקסבר דאפילו באדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם היכא דאפסיק בין לשון מתנה ללשון ירושה בכדי דבור לא מקני ההוא דלשון ירושה אלא היכא דכתב ביה בגופיה לשון מתנה לההוא דיהביה ניהליה. וראיה נמי מדאותבינן להו לכולהו אמוראי דאמרי דשתי שדות ושני בני אדם לא קנה ולא אוקימנא לאחר כדי דבור כדאוקימנא לדריש לקיש כדבעינן לברורי לקמן. וכמה כדי דבור, כדי שאלת שלום התלמיד לרב שלום עליך רבי:
אי לאפוקי מדרבא מוסיף הוא. ואם תאמר ונהי דמוסיף הוא דלמא הלכתא כרבי אבא ולאפוקי מתוספתו של רבא. תירץ רשב"ם ז"ל דלא שמעינן הכי מדרבי אבא דלמא על מה ששאלוהו השיב ואפשר שאף בראשון היה מכשיר. ואם תאמר אם כן אף ממר בר רב אשי לא מפיק דאיהו נמי מוסיף הוא ואפשר דרבי אבא מודה ליה אלא שעל מה ששאלוהו השיב. ותירץ דאין הכי נמי דהוה מצי למימר הכי אלא דעדיפא מינה אקשי ליה. והרמב"ן ז"ל תירץ דודאי קים להו הלכתא כרבא ומשום הכי אקשינן דודאי לא אתא לאפוקי מדרבא מדאמרינן לית הלכתא כמר בר רב אשי משמע דהלכתא כרבא דאם איתא דאפילו דרבא ליתא למאי אצטריכו בו למפסק לא כמר בר רב אשי וכי אפשר שבן בנו יהא פסול לאחיו וכשר לו אלא על כרחך קיימא לן כרבא ולא פליג עליה רבי אבא אלא דרב יוסף בר חמא לא בעא מיניה אלא שלישי בשני אי כשר אי פסול כרבי אלעזר דברייתא דפסל ליה וכדאיתא בסנהדרין ואהדר ליה דכשר ואתא רבא ופריש דהוא הדין לשלישי בראשון דלא סבירא ליה כרב דאמר התם בסנהדרין דשלישי בראשון פסול ואי לאפוקי מדמר בר רב אשי קאמרת לומר דלא מכשרינן אלא דוחקא דשלישי אבל לא דוחקא דשני והא דמר בר רב אשי שני בראשון הוא וכמו שכתבתי למעלה לדעת הריא"ף ז"ל הא אתמר בהדיא דלית הלכתא כוותיה. ולפי פירוש זה נלמוד דדוקא אבא דאבא אבא אבא דאבא דאבא כשר וכדעת הריא"ף ז"ל וכן דעת הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות עדות. ולפי מה שכתבתי למעלה בשם רשב"ם ז"ל דכל יוצאי ירכו פסולים הכי קאמר אי לאפוקי מדמר בר רב אשי ולומר דרבי אבא לא איירי ביוצאי ירכו משום דלא מכשר בהו הא אתמר בהדיא דלית הלכתא כמר בר רב אשי דמכשר ומסקנא דלאפוקי מדרבי יוחנן אתמר כו'. הר"ן ז"ל.
אלא לאפוקי מדרבי יוחנן ומדאתקפתא דמר בר רב אשי. הני תרווייהו דאיירי בהו בשמעתין נקט והוא הדין דאתא לאפוקי ממאן דאמר דהוה מחלוקת במחול לך אבל באתן לך דברי הכל יכול לחזור בו. תוספות הרא"ש ז"ל.
מתניתין: המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד. כלומר שמתוך שריבה לאחד מיעט לאחד ומשום הכי תנן דבלשון מתנה דבריו קיימים שאלו מיעט לאחד בלחוד ואמר לא יטול פלוני בני אלא שדה פלונית אין בדבריו כלום. אלא הכי קאמר ריבה לאחד ומתוך כך מיעט לאחד וכן נמי מתוך שריבה לבניו בלשון מתנה השוה להם את הבכור דבריו קיימים. הר"ן ז"ל.
ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום. פירש ר"ש ז"ל דלא אמר כלום לא במה שהשוה להם את הבכור ולא במה שריבה בלשון ירושה לאחד על אחיו הפשוטים ומתניתין רבנן היא ודלא כרבי יוחנן בן ברוקה ואפילו לא היה שם בכור כן הדין וכן הטעם והויא לה הא מתניתין סתם כרבנן ואידך מתניתין מחלוקת והלכה כמחלוקת דהיינו רבי יוחנן בן ברוקה וכן פירש הרב אב בית דין והראב"ד ז"ל וכן נראה עיקר כמו שאכתוב גבי הא דאמרינן כולה מתניתין רבי יוחנן בן ברוקה היא. ולפי פירוש זה הא דשקלו וטרו בפירושא דהא מתניתין דקתני כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימים ואף על גב דלא קיימא לן כי הא מתניתין אלא כרבי יוחנן בן ברוקה ואפילו אמר בלשון ירושה היינו משום דנפקא מינה כשהשוה להם את הבכור דמודה בה רבי יוחנן משום דכתיב לא יוכל לבכר וכדאיתא בגמרא ואם כן נפקא מינה לבת במקום בנים או לאח במקום בת. ויש מי שהעמיד משנתינו ככולי עלמא ולא אמר כלום אבכור קאי וכן פירשו משם רבינו האיי גאון ז"ל וכן פירש הרא"ם ז"ל דמתניתין רבי יוחנן בן ברוקה היא ומשום שהשוה להם את הבכור אלא שהוא ז"ל פירש דכיון שהשוה להם את הבכור לא עשה ולא כלום אפילו בפשוטין אלא צוואתו בטלה ואין נראה כן מדברי רבינו הגאון ז"ל אלא במה שהשוה את הבכור דוקא אמר שלא אמר כלום וכן פירש מורי הרב ז"ל ולפי זה מקמצין מכולם לפי חשבון ומשלמים לבכור לפי שהבכור עם האחים בזה כדין בעל חוב דאביהם שנוטל מהם לפי חשבון מה שנתן להם אביהם וכן נראה לי עיקר. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: איש פלוני בכור לא יטול פי שנים כו'. לא אמר כלום. דע כי זאת הפיסקא אין בה שום חילוק בין שאמר לאחיו בלשון מתנה בין שאמר בלשון ירושה לא אמר כלום מפני שהוא עוקר ממה שאמר לא יטול ולא יירש וזה לא מחל על עקירת נחלתו. אבל פיסקא השנית שלא אמר בלשון עקירה אלא דרך חלוקה הוא ממעט חלק בכורה או שמרבה לזה וממעט לזה אם אמר בלשון מתנה דבריו קיימים ומני רבנן היא אבל רבי יוחנן בן ברוקה לגבי חלק פשוט דבריו קיימים אפילו בלשון ירושה אבל לחלק בכורה בלשון נחלה לא דהא כתיב גביה לא יוכל לבכר ומשמע בלשון נחלה לא יוכל אבל בלשון מתנה יכול ואף על פי שהוא סתם ואחר כך מחלוקת לענין פשוט הא איקבע הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. עד כאן.
גמרא: תנתן שדה פלונית לפלוני וירשנה זו מתנה בתחלה. כתב הרא"ה ז"ל דדוקא בוא"ו כגון תנתן לו שדה פלונית לפלוני וירשנה אי נמי יירשנה ותנתן לו דהוי מוסב על ענין ראשון אבל יירשנה תנתן לו תנתן לו יירשנה בלא וא"ו הוה ליה בפלוגתא אי אמרינן תפוס לשון ראשון או לשון אחרון. הר"ן ז"ל.
ירשה ותנתן לו ויירשנה זו היא מתנה באמצע. והא קמשמע לן דלא תימא תחלה ואמצע וסוף דקתני היינו בתחלת השטר בסוף השטר באמצע השטר ולא כתב כלל לשון ירושה אלא כהאי גוונא שתחלה וסוף כתב לשון ירושה ואמצע לשון מתנה הא לאו הכי לא קני קמשמע לן רב דימי פירוש המשנה בלא זו אף זו דמתנה באמצע אף על פי שירושה תחלה וסוף לא בטלו שתי הירושות לשון המתנה ומתניתין נקטה סדר המנין תחלה אמצע וסוף. תוספי הרא"ש ז"ל.
אבל שתי שדות ושני בני אדם לא. פירש הרשב"ם שאף לאותו שאמר בלשון מתנה הוי פלוגתא דלקמן בפרק מי שמת דפליגי בקנה את וחמור הואיל ולשניהם נתן ביחד ודלא כפירוש רשב"ם ז"ל שפירש שאותו שנתן לו בלשון מתנה קנה. תוספי הרא"ש ז"ל.
ירשה ותנתן לו וירשה זו היא מתנה באמצע. פירוש שנמצא אדם עצמו והשדה עצמה שאמר בהם לשון ירושה אמר לשון מתנה. ורבי אלעזר אמר אפילו אדם אחד לשתי שדות זו במתנה וזו בירושה כגון שאמר יירש שדה פלונית ונתתי לו שדה פלונית דקא שייך לשון מתנה בההוא אדם ואף על גב דלא שייך בשדה דכתב בלשון ירושה או שדה אחת ושני בני אדם לזה ירושה ולזה במתנה כגון שאמר שדה פלונית נתתיה לפלוני וירשה פלוני עמו שנמצא ששתפם בה כאחד לזה בירושה ולזה במתנה דקא שייך לשון מתנה בההיא שדה ואף על גב דלא שייך בההוא אדם דכתב לו בלשון ירושה דלא שייך ביה בלשון מתנה כלל. אבל שתי שדות ושני בני אדם לזה בירושה ולזה במתנה שנמצא אותו אדם שכתב לו בלשון ירושה דלא שייך ביה לשון מתנה כלל לא באדם ולא בשדה שכתב לו בלשון ירושה לא קנה דהא לא שייך ביה לשון מתנה כלל. כי אתא רבין אמר תנתן שדה פלונית לפלוני כו' אמר ליה בשלמא דרבי אלעזר אדרבי אלעזר לא קשיא דהא דאמר התם אפילו אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם קנה משום דשייך לשון מתנה בההוא אדם בענין אדם אחד ושתי שדות וקשייך נמי לשון מתנה בההיא שדה בענין שדה אחת ושני בני אדם והא דאמר הכא לא קנה משום דשתי שדות ושני בני אדם הוא דההוא דכתב ליה בלשון ירושה הא לא שייך ביה לשון מתנה לא באדם ולא בשדה אלא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן קשיא כו'. ורבי שמעון בן לקיש אמר זה שאמר תנתן שדה פלונית לפלוני וירש פלוני שדה פלונית לא קנה אותו שאמר ליה בלשון ירושה אלא אם אמר ליה בלשון הזה פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה וירשום דקשייך לשון מתנה בכל אדם ובכל שדה אבל אם אדם אחד ושתי שדות זו במתנה וזו בלשון ירושה שדה אחת ושני בני אדם לזה במתנה ולזה בירושה אותו שאמר ליה בלשון ירושה לא קנה לפי שאין בו לשון מתנה והוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה. ואם תשאל וכיון דמתניתין הא קתני בה כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף לשון מתנה דבריו קיימים אמאי קאמר ריש לקיש לעולם לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה וירשום והא אם כתב לשון מתנה בתחלה או בסוף נמי קנה. תשובתך הא דריש לקיש אכתוב לשון מתנה באמצע דקתני במתניתין קאי והכי קאמר הא דתניא במתניתין כתב לשון מתנה באמצע קנה אם היו שתי שדות לשני בני אדם לעולם לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה וירשום וקנו דהיינו כתב לשון מתנה באמצע דקתני מתניתין ואם אמר נמי פלוני ופלוני נתתי להם שדה פלונית ופלונית ויירשום קנו דהיינו כתב בתחלה לשון מתנה דקתני במתניתין והיינו טעמא דקא מיירי ריש לקיש בכתב לשון מתנה באמצע דקתני במתניתין ולא קמיירי בכתב בתחלה או בסוף משום דכתב לשון מתנה באמצע היכא דהוי שתי שדות ושני בני אדם טפי יש בלישנא מהיכא דכתב לשון מתנה בתחלה או בסוף. נמצא עכשיו לרבין ששלש מחלוקות הביא בדבר רבי יוחנן סבר אפילו שתי שדות ושני בני אדם קנה וכל שכן אדם אחד ושתי שדות או שדה אחת ושני בני אדם וכל שכן נמי אדם אחד ושדה אחת. ורבי אלעזר סבר אדם אחד ושתי שדות או שדה אחת ושני בני אדם הוא דקני וכל שכן אדם אחד ושדה אחת. וריש לקיש סבר לא קנה עד שיהא לשון מתנה באדם עצמו ובשדה עצמה שאמר בהם לשון ירושה דהיינו אדם אחד ושדה אחת ואם היו רבים עד שיאמר לשון מתנה דשייכא בכולהו אדם ובכולהו שדות כגון שיאמר פלוני ופלוני נתתי להם שדה פלונית ופלונית ויירשום דהיינו מתנה מתחלה. או פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה ויירשום דהיינו באמצע אבל שתי שדות ואדם אחד או שני בני אדם ושדה אחת וכל שכן שתי שדות ושני בני אדם אותו אדם ואותה שדה שנאמר בהם לשון ירושה בלי לשון מתנה לא קנה. אבל לרב דימי אין בדבר אלא שתי מחלוקות שהרי רבי יוחנן וריש לקיש טעם אחד הם אומרים דאדם אחד ושדה אחת הוא שקנה דהוה ליה לשון מתנה כאדם עצמו ובשדה עצמה שאמר בהם לשון ירושה אבל אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם וכל שכן שתי שדות ושני בני אדם לא קנה ורבי אלעזר סבר בכולהו קנה בר משתי שדות ושני בני אדם משום דהא דכתיב ביה לשון ירושה לא שייך ביה לשון מתנה לא באדם עצמו ולא בשדה עצמה. הרא"ם ז"ל. עיין במגיד משנה פרק ו' מהלכות נחלות.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה