בבא בתרא קכז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
זה לזה מה נפשך אי כרבנן סבירא ליה לישלח להו כרבנן אי כרבי יהודה סבירא ליה לישלח להו כרבי יהודה מספקא ליה אי כרבי יהודה אי כרבנן מאי היא דתניא (דברים כא, יז) יכיר יכירנו לאחרים מכאן א"ר יהודה אנאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור בכך נאמן אדם לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה וחכמים אומרים אינו נאמן א"ל רב נחמן בר יצחק לרבא בשלמא לרבי יהודה היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך היכרא למאי הלכתא למיתבא לו פי שנים לא יהא אלא אחר אילו בעי למיתבא ליה במתנה מי לא יהיב ליה לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן ולר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס:
ת"ר גהיו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור נאמן היו מוחזקין בו שאינו בכור ואמר אביו בכור הוא אינו נאמן רישא רבי יהודה וסיפא רבנן א"ר יוחנן דאמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן דמשמש לי כעבדא קאמר וחילופיה אבית המכס ההיה עובר על בית המכס ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן אמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן מיתיבי היה משמשו כבן ובא ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן היה משמשו כעבד ובא ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן אר"נ בר יצחק והתם דקארו ליה עבדא מצר מאה מאי מצר מאה מצר עבדא ק' זוזי שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא האומר לחבירו עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי
רשב"ם
[עריכה]זה לזה - המוחזק ואותו שאמר אביו עליו שהוא בכור וטעמא מפרש ואזיל:
[מה נפשך] - כמאן סבירא ליה שמואל:
אי כר' יהודה - לקמן:
יכיר - קרא יתירא הוא:
יכירנו לאחרים - רבי יהודה קאמר לה:
נאמן אדם לומר - ואע"פ שמחזיקין אחר בבכור:
כך נאמן לומר זה בן גרושה הוא - לאחר שגרשתיה החזרתיה וילדה לי זה או שנשא אשה גרושה וסברא הוא מדכתיב יכיר מה לי בכור מה לי לדבר אחר:
בן גרושה - וחלל הוא בן חלוצה חלל מדרבנן גזירה חלוצה אטו גרושה ואע"ג דנפקא לן ביבמות (דף כד.) מדכתיב ואשה גרושה הא אמרינן התם דקרא אסמכתא בעלמא:
וחכ"א אינו נאמן - לא בבכור ולא בחלל וכגון שמוחזקין באחר שהוא בכור וקרא ה) מוקי בצריך היכרא כגון שבאו מחדש בכאן ואין מוחזקין באחד מהן מי הבכור ומי הפשוט התם ודאי אב מהימן:
למאי הלכתא - אדרבנן קפריך דאוקימנא בצריך היכרא דבשלמא לרבי יהודה טובא אשמועינן קרא דמהימנינן ליה לאב אפילו במקום חזקה ויהבינן ליה פי שנים דסד"א ניזיל בתר חזקה וניתיב פי שנים למוחזק לנו דליכא למימר גבי אב מגו דאי בעי יהיב ליה במתנה פי שנים כי אמר נמי עליו שהוא בכור נאמן דהא קיימא לן דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן אלא לרבנן למאי הלכתא כתב יכיר לצריך היכרא שהאב נאמן להכירו לאחרים דאי למיתבא ליה פי שנים אמאי צריך קרא סברא הוא דנאמן על ידי מגו דלא יהא האי בכור אלא אדם נכרי ואעפ"כ יכול היה ליתן לו במתנה כל נכסיו הלכך מה לו לשקר במאי דאמר שהוא בכור הא בלאו הכי יכול ליתן לו פי שנים שיאמר הבו ליה במתנה מנכסי:
לא צריכא - הא דאשמעינן קרא דמהימנינן לאב אלא בנכסים שאינו יכול ליתן לו באותה שעה שאמר עליו שהוא בכור כגון בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן לאחר שאמר בני זה בכורי הוא דליכא למימר בההיא שעתא מגו דהא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:
ולרבי מאיר דאמר כו' - דהא רבנן דרבי יהודה היינו ר"מ דאמר אדם מקנה גבי אומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתגייר כו':
בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס - דתנן במסכת שמחות (פ"א ה"א) הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ובר ירושה הוא ולהנהו נכסים איצטריך יכיר שיטול בהן הבכור פי שנים דבהנהו ליכא מגו דאפי' לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי כגון נכסים שנופלין לו בשעה שיש בו כח ליתנם לאחרים אבל גוסס אינו יכול לדבר ואין בו כח ליתן והלכך לא מצי לאקנויינהו מקמי דאתו לידיה דהא אפילו בשעה שבאו לידו אין יכול להקנותן וכל שכן מקודם לכן ובלאחר מיתה לא מצי לשנויי דאין בכור נוטל בראוי: הכי גרסינן היו מוחזקין בו שאינו בכור ואמר אביו בכור הוא אינו נאמן. כרבנן דבמקום חזקה לא מהימנינן ליה לאב:
ואמר אביו על אחר שהוא בכור נאמן - כר' יהודה:
רישא ר' יהודה וסיפא רבנן - בניחותא:
וחזר ואמר עבדי הוא - בין בתוך כדי דיבור בין לאחר זמן אמר כן על אותו שאמר עליו מתחלה בני:
אינו נאמן - במאי דאמר השתא עבדי וליכא למימר האי דקרי ליה מתחלה בני משום דאוהבו כבנו דאין דרך לקרוא לעבדו בנו והלכך אחר טענה ראשונה נלך דהואיל וזאת האחרונה אינו פירוש כי אם הכחשה אין לנו לילך אחר טענה אחרונה דהודאת פיו האמינה תורה במאי דאמר בני כדכתיב יכיר וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:
וחזר ואמר בני נאמן - במאי דאמר השתא בני דאינו סותר דבריו הראשונים אלא מפרש הוא עבדי דקאמרי בני הוא והאי דקאמר עבדי לפי שהוא משמשו יותר מדאי כאילו הוא עבדו אבל ברישא לא שייך לפרושי הכי דעבדו הוא כדאמר השתא והאי דקרי ליה מעיקרא בני לפי שאוהבו כבנו דאין דרך האדון לייחס לעבדו ולקרותו בנו בשביל שום חיבה:
אבית המכס - לשם רגיל לקרוא לעבדו בנו להבריחו מן המכס אבל לבנו לא יקרא לעולם עבדו שהרי גורם לעצמו הפסד על חנם:
ואמר בני - אל המוכסים:
וחזר ואמר עבדי - כשעבר משם והלאה:
נאמן - במאי דחזר ואמר עבדי דודאי מעיקרא הוה קרי ליה בני בשביל יראת המכס:
וחזר ואמר בני אינו נאמן - אלא ודאי עבדו הוא כדאמר מעיקרא דאילו היה בנו לא היה אומר למוכסים שהוא עבדו: ה"ג מיתיבי היה משמשו כבן ובא ואמר בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן היה משמשו כעבד ואמר עבדי וחזר ואמר בני אינו נאמן. ומסיפא קפריך ליה לר' יוחנן וה"פ היה משמשו כבן מלביש ומנעיל מכניס ומוציא אבל עבודת עבד לא ורבותא נקט דאע"ג דמשמשו כבן ואיכא למימר האי דקרי ליה בנו משום דמשמש ליה כבן אפי' הכי כי חזר ואמר עבדי אינו נאמן במאי דקאמר לבסוף אלא נלך אחר לשון ראשון דודאי בנו הוא דאין דרך לקרות לעבדו בנו אפי' היכא דמשמש ליה כבן שאין האדון מחבבו כל כך לקרותו בנו:
היה משמשו כעבד ואמר עבדי וחזר ואמר בני אינו נאמן - במאי דקאמר בני ואף על גב דאיכא למימר דמעיקרא קראו עבדו משום דמשמשו כעבד ולא משום דעבדו הוא וקשיא לר' יוחנן דאמר אמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן דר' יוחנן אפילו היכא דלא חזינן דמשמשו כעבד קאמר נאמן במאי דאמר לבסוף בני וכל שכן היכא דחזינן בהדיא משמשו כעבד ואילו ברייתא אפילו היכא דמשמשו כעבד קאמר דאינו נאמן במאי דאמר לבסוף בני וכ"ש היכא דלא חזינן היאך משמשו דאינו נאמן וקשיא לר' יוחנן דאמר נאמן:
התם - בברייתא:
דקרי ליה עבדא מצר מאה - כלומר עבד גמור הוא לי שסמוכים לי עליו מאה דינר במצר שלו כלומר ששוה מאה דינר והלכך כי אמר עבדי מצר מאה וחזר ואמר בני אינו נאמן דאילו הוה בנו לא הוה קרי ליה עבדא מצר מאה ואע"ג דמשמש ליה כעבדא דאין קורין כן אלא לעבד:
עבדא מאה זוזי - ששוה מאה זוזי:
שלח ליה ר' אבא - כל הני שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא נקט הכא משום דבחד מינייהו קא פסיק הלכתא כר' יהודה ובכולהו הלכתא כדשלח ר' אבא כדפסקינן בסיפא דשמעתין:
תוספות
[עריכה]כך נאמן לומר זה בן גרושה כו'. תימה לפי שנאמן לבכר יהא נאמן גם לפסול ולומר שהוא בן גרושה או בן חלוצה ויש לומר כיון שנאמן לבכר בכל ענין האמינו הכתוב ואפילו על אחד מבניו הקטנים נאמן לומר שהוא בכור ואם כן עושה בניו הגדולים ממזרים שמאיש אחר הם והכי נמי נאמן לומר שהוא בן גרושה ורבינו אליהו מפרש דיכיר נמי קאי אבן השנואה כלומר בן השנואה יכיר דנאמן לומר שהוא בן שנואה דהיינו שנואה בנישואיה כדמפרש בפ"ב דיבמות (דף כג. ושם) כגון חייבי לאוין שנשא כהן גרושה ומיהו כשם שנאמן לומר משמע דממה שנאמן לבכר יליף אבל בירושלמי בפ' עשרה יוחסין משמע כפירוש רבינו אליהו ופוסק בה"ג דהא דפסקינן לקמן הלכה כר' יהודה כדשלח ר' אבא היינו דוקא כשפוסל ע"י הכרת בכורה אבל אין הלכה כר' יהודה שיהא נאמן לומר זה בן גרושה ואין נראה לר"י דאמר בפ' החולץ (שם דף מז.) ההוא דאתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר ליה נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך ופריך והתניא ר' יהודה אומר יכיר ומשני אמר רב נחמן בר יצחק דהכי קאמר לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי ופסק התם הלכה כרב נחמן בר יצחק משמע דאי לאו דאין עדות לכותי היה נאמן לפסול אע"ג דליכא הכרת בכורה:
בנכסים שנפלו כשהוא גוסס. הכי נמי הוה מצי לשנויי בנכסים דלא עבידי דאתו אלא חדא מתרי טעמי נקט:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]עא א מיי' פ"ב מהל' נחלות הלכה י"ד, סמ"ג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ז סעיף י"ב:
עב ב מיי' פט"ו מהל' איסורי ביאה הלכה ט"ז, סמג לאוין קטז, טור ושו"ע אה"ע סי' ד' סעיף כ"ט:
עג ג מיי' פ"ב מהל' נחלות הלכה י"ד, סמ"ג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ז סעיף י"ב:
עד ד מיי' פ"ד מהל' נחלות הלכה ג', סמ"ג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ט סעיף ג':
עה ה מיי' פ"ד מהל' נחלות הלכה ד', טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ט סעיף ד':
עו ו מיי' פ"ד מהל' נחלות הלכה ג', טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ט סעיף ג':
ראשונים נוספים
יכיר יכירנו. האב לאחרי':
וחכמים אומרים אינו נאמן. דבתר חזק' אזלינן. אלא רבנן דאזלי בתר חזקה יכיר למה לי דהא משמע יכיר דאביו יכירנו לאחרים ונאמן. ומשני לעולם בתר חזקה אזלינן ולמאי הלכתא כתיב יכיר בצריך הכרה. שאם אין מוחזק לן מהאי אי בכור הוא או לא צריך אביו להכירו לאחרים אבל אי מוחזק הוא לן בתר חזקה דרבים אזלינן ולא בתר האב:
למאי הלכתא. צריך להכירו למיתן ליה פי שנים לא יהא האי בן אלא אחר אם רוצה האב ליתן מתנה לאחר ואומר הבו ליה מי לא יהבינן ליה לאחר הא נמי מאי שנא:
לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן. שאם אמר תנו לאחר פלוני נכסים שאני עתיד להרויח לא יהבינן ליה כלל לאחר מכאן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל אי עביד הכרה להאי בכור תנו לו פי שנים בנכסי שארויח יהבינן ליה מה שאין כן באחר:
ולר' מאיר הא אמר אדם מקנה וכו' אפי' לאחר יכיר למה לי. אכתי איכא למפרך לא יהא אלא אחר:
לא צריכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. דאפי' ר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הכא מודי הואיל דבגסיסתו נפלו לו לא יהבינן ליה. דלהכי אמר ר' מאיר אדם מקנה דבר שלא בא בעולם הכא מודי דאיהו [לא] מצי למיתן אבל גבי בכור אף על גב דאיהו גוסס יהבינן ליה היכא דהכירו מחיים ומשום הכי צריך הכרה להיכא דלא מוחזק לן אבל אי מוחזק לן בתר חזקה דידן אזלינן:
רישא רבנן. דבתר חזקה דידן אזלינן:
וסיפא ר' יהודה. דבתר אבוה אזלינן:
מאי טעמא להיכא דאמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן. דהאי דקאמר עבדי משום דמשמש ליה כעבדא:
וחילופיה אבית המכס. היכא דנותנין מכס מן העבדים וחזר ואמר עבדי נאמן. דהאי דקאמר בני כדי להבריח מן המכס קאמר. אמר עבדי לבית המכס הואיל דלאו להבריח קאמר וחזר ואמר בני אינו נאמן הואיל דקא יהיב מכס. מיתיבי היה משמש כעבד[2] ובא משמש והולך ואומר עבדי וחזר ואמר בני אינו נאמן ולא אמרינן משום הכי קרי ליה עבדא מעיקרא דמשמשו כעבד. וקשיא לר' יוחנן:
לעולם נאמן והתם מ"ט אינו נאמן משום דקרו ליה אינשי עבדא מצר מאה משום הכי אינו נאמן כשחזר ואמר בני. מצר מאה כלומר מצרו של עבד זה מאה זוזי. כלומר בטוח אדונו של זה שיכול ליקח ממנו מאה זוז שמאה זוז סמוכין לו בכל שעבד שם. רצונך השבע שלא מכרת לי וטול אינו יכול לחזור בו. המחזיק אע"פ שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין מאחר שזה קיבל עליו שישבע התובע ויטול אין יכול לחזור בו:
מאי קמ"ל תנינא נאמן עלי אביך בעדות זו נאמן עלי אבא אע"פ שאין כשרין להעיד עליו ונאמן עלי ג' רועי בקר לדין זה אע"פ שאין מומחין הואיל שקיבל עליו. ר' מאיר אומר יכול לחזור בו האי מוחזק אע"פ שדנו הואיל שאין ראויין. וחכמים אומרים אין יכול לחזור בו משעה שאמר ועשו מעשה. אלמא דהאי נמי מאחר שנשבע זה אינו יכול לחזור בו ומאי קמ"ל:
למאי הלכתא למיתן ליה פי שנים לא יהו אלא אחר: כלומר, לרבנן דאמרי דיכיר לא אתא אלא בצריך היכירא, לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא. דבשלמא לרבי יהודה איצטריך קרא, דאי לאו קרא לא הוה נאמן במגו דאי בעי למיהב ליה מתנה, דמגו במקום חזקה כי האי וכל שכן במקום עדים שזה נולד קודם לו לא אמרינן, אלא לצריך היכירא פשיטא. ואם תאמר איצטריך דאי אחר הוא ונתן בלשון ירושה לא אמר ולא כלום, כדאיתא במתניתין, והשתא דבריו קיימין. אנן הכי קאמרינן, למאי איצטריך לאשמועינן קרא דמהימן לומר שהוא בכור לתת לו פי שנים, לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא, דאי בעי לשקורי ולמיהב ליה למה ליה לשקורי, ליתן ליה בלשון מתנה.
לא צריכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס: כלומר, שאינו יכול לדבר, וא נמי שיכול לדבר אלא שנטרפה דעתו ואינו מדבר כהוגן. והראב"ד ז"ל פירש, שאינו יכול להרכין אפילו בראשו ולבדקו לששה פעמים הא יכול נותן בבדיקה, כמו שאמרו בפרק מי שאחזו (גטין ע"א, א) כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות למתנות ולירושות, ואוקימנא למתנות דידיה לירושות לירושת בן הבכור, הא לאו הכין אין מתנתו מתנה, דאפילו לרבי מאיר לא עדיפא מתנתו בהן עד שלא באו לעולם משעה שבאו לעולם, ואי בשעה שבאו לעולם לא היה יכול ליתנם היאך תתקיים בהם המתנה עד שלא באו לעולם. והא דלא אוקמה בנכסים שנפלו לו לאחר מיתה, דבהנהו אפילו בכור ידוע אינו נוטל בהם, דראוי הוא ואין הבכור נוטל כראוי כמוחזק.
ומהא שמעינן דלרבי מאיר המוכר פירות דקל לחבירו ולא באו לעולם עד שמת או עד שנטרפה דעתו לא קנה. ומסתברא דהוא הדין למזכה למי שלא בא לעולם, וכל שכן, דהא איכא מאן דאמר דאפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לדבר שלא בא לעולם (ו)לא אמר, וכיון שכן למאן דאמר שכשם שמקנה דבר שלא בא לעולם כך מקנה לדבר שלא בא לעולם, מכל מקום דינו שנשוה לדידיה (ל)דין דבר שלא בא לעולם כדין דבר שלא בא לעולם, והילכך אם הקנה לנולדים לא קנו אלא אם כן נולדו בחיי הנותן ועד שלא יהא גוסס. ואם כן הא דתנן בפרק מי שמת (לקמן קמ, ב) אם ילדה אשתו זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים ילדה זכר נוטל מנה נקבה נוטל מאתים, ואתינן לאוקומה כרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכן לדבר שלא בא לעולם, אם כן ההיא כשילדה קודם שימות האב, דאילו לאחר מיתה לא (לא) עדיפי קודם שנולדו משנולדו, וכשנולדו אי אפשר לו ליתן להם שכבר מת, אלא דוקא כשנולדו עד שלא מת. כנ"ל.
היה משמשו כעבד ואמר (וחזר) עבדי וחזר ואמר בני אינו נאמן: ואוקימנא בדקרו ליה עבדא מצר מאה. קשיא לי, אפילו הכי אמאי לא מהימן, דלא יהא אלא אחר אילו בעי למיהב ליה מתנה מי לא מצי יהיב, וכדאקשינן לעיל ומי נימא דהכא נמי דוקא לא איצטריכא לא לנכסים שנפלו לאחר מכאן לרבנן, או שנפלו לו בשעה שהוא גוסס לרבי מאיר, והא לא משמע הכין, דאם איתא הוה להו לפרושי.
ונראה לי, משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכל שאומר בני הרי הוא כאומר יירש כבן, וכל שאומר בכור הוא הרי הוא כאומר יטול פי שנים, וכן כל שאומר עבדי כאלו אומר יירש עם בני, ואינו בכור כאומר לא יטול פי שנים, והילכך אי אמר תחלה בני הרי הודה והחזיקו כבנו, וכיון שכן כשחזר ואמר בשעת מיתתו עבדי הרי הוא כאומר על מי שהוא בנו לא יירש, ולא אמר כלום, דאי אפשר לו להעביר ממנו נחלתו בלשון לא יירש, וכן כשהחזיק אחד מבניו כבכורו וחזר ואמר אינו בכור, הרי הוא כאלו אמר על מי שהוא בכור ודאי לא יטול פי שנים, ואפילו לא היו מוחזקין בו שהוא בכור לא היה נאמן לומר על אחר שהוא בכור אפילו לרבי יהודה אלא משום דכתיב יכיר שהתורה נתנה בידו ההבחנה, וכן באומר ממזר, ודוקא למי שלא הוחזק על ידי הודאתו, אבל לאחר הודאתו שוב אינו נאמן שלא נתנה לו התורה הבחנה אחרי הבחנה, והילכך כשאמר עבדי והחזיקו בעבד גמור דקרו ליה עבדא מצד מאה וחזר ואמר בני הרי זה כאומר על אחר יירש, שאין בדבריו כלום. כנ"ל.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(לד) כך נאמן לומר זה בן גרושה ובן חלוצ' עיין בפ' החולץ במהדורא בתרא מה שהקשיתי ותירצתי דר' יהודה אדר' יהודה:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח (עריכה)
קח. שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמואל ילמדינו רבינו היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחד בכור הוא מהו. שלח להו כותבין הרשאה זה לזה מה נפשך אי כרבנן סבירא ליה דאמרי אינו נאמן לשלח להו כרבנן ואי כרבי יהודה סבירא ליה לשלח להו כרבי יהודה. ומפרקינן מספקא ליה אי כרבנן ואי כרבי יהודה. ושמעינן מינה דאליבא דרבי יהודה אפילו מוחזק בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחד שהוא בכור האב נאמן. וקימא לן כרבי יאודה כדבעינן למימר קמן:
קט. מאי רבי יהודה ומאי רבנן דתניא יכיר יכירנו לאחרים כלומר יכירנו האב לאחרים לומר שהוא בכור, מכאן א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה וחכמים אומרים אינו נאמן. במקום שמוחזק לנו באחד שהוא בכור. טעמיה דרבי יהודה גבי בן גרושה ובן חלוצה, דקא סבר כיון דמהימן לומר על הקטן שהוא בכור אע"פ שמוחזקין בגדול שהוא בכור, ש"מ דמהימן לשווייה לגדול ממזר ולא ירית ליה כלל, ואסור בבת ישראל. דאי ס"ד תרויהו בניה נינהו, היכי מהימן על הקטן שהוא בכור. אלא משום דמהימן לשוויי לגדול ממזר. ולא מיבעיא לשווייה ממזר, דאורעה לעיקר חזקה דידיה דהאמר דלאו בריה דידיה הוא, אלא אפילו היכא דאתחזק דבריה הוא ואית ליה חזקה דכשרות, ואי נמי מודי דבריה הוא, דלא אורעה לעיקר חזקה דידיה, מהימן למימר בן גרושה או בן חלוצה הוא ופסיל ליה מן הכהונה.
תדע דטעמא דרבי יהודה גבי בכור משום דקסבר דמהימן לשוויה לגדול ממזר, דתנן בקידושין (עח,ב) האומר בני זה ממזר אינו נאמן אפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין וחכמים אומרים נאמנין, ואמרינן עלה מאי טעמיה דרבי יהודה דתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן א"ר יאודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר בני זה בן גרושה ובן חלוצה, דשמעת מינה דהאי דמהימן לומר גבי בני זה ממזר מטעמא דבכור הוא דנפקא ליה.
וקימא לן כרבי יהודה, כדשלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא (להלן בבא בתרא קכח,ב) ואיפסיקא הלכתא כותיה כדבעינן למימר קמן. מיהו עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יהודה אלא היכא דמוחזקין באחד שהוא בכור, דלא מהימן למיפסלי ולאפסודיה לההוא דהוה מיתחזק בחזקת בכור, אבל אם לא היה אחד מוחזק שהוא בכור יותר מחבירו, אפי' רבנן [מודו] דכי אמר אבוהון אחד מיניהו שהוא בכור מהימן, כדבעינן לפרושי קמן לטעמא דרבנן.
והיכא דמוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור דקאמרינן דמהימן כרבי יהודה, דשמעת מינה דמהימן לשוויה לגדול ממזר, מסתברא דהני מילי דברירא מילתא בסהדי דההוא דהיינו מוחזקין בו איתייליד מקמי האי דאמר אביו עילויה שהוא בכור, דכיון דאמר על הקטן שהוא בכור ממילא אסהיד עליה דהאיך דקשיש מיניה דלאו בריה הוא. אבל היכא דלא אתברר בסהדי הי מניהו קשיש מחבריה, אלא בחזקה בעלמא דהיו מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור, נאמן, ושניהם כשרין, דאימור האי דאמר אביו שהוא בכור הוא ניהו דקשיש מהאיך ותרוייהו בניה ניניהו, הילכך תרויהו ירתי ליה, מיהו האי דאמר אבוה עלויה דבוכרא הוא ניהו דשקיל פי שנים:
קי. א"ל ר"נ בר' יצחק לרבא בשלמא לר' יהודה היינו דאיצטריך למכתב יכיר אלא לרבנן יכיר (לימא) [למה] לי. הא אמרת דאבוה לא מהימן. ופריק אצטריך למכתב יכיר בצריך היכירא. כגון שלא היה אחד מבניו מוחזק בבכורה יתר מחבירו, והרי הבכור מהם צריך היכירא, אמרה תורה יכיר יכירנו האב לאחרים, דכי אמר האב על חד מיניהו בכור הוא נאמן. אבל היכא דמוחזק לן בחד מיניהו דבכור הוא ואמר אבוה עילויה דלאו בכור הוא, אי נמי מוחזק לן בגויה דלאו בכור הוא ואמר אבוה עילויה דבכור הוא, לא מהימן אליבא דרבנן.
ודיקינן למאי אי למיתב ליה פי שנים לא יהא אלא דקא בעי למיתבה ליה מתנה מי לא יהבי ליה. כלומר אי אמרת בשלמא כי אצטריך קרא לאשמועינן בשהיה אחד מוחזק שהוא בכור ואמר האב על אחר הקטן ממנו שהוא בכור, דמהימן לאחזוקי לגדול בממזר, ניחא, אלא אי אמרת כי אצטריך קרא לאשמועינן בצריך היכרא, כגון שאין ידוע איזה מהן גדול מחברו, וקאמר אבוהון על חד מינייהו דהוא ניהו בוכרא דמהימן, אשתכח דלא אהניא הכרת האב למפסליה לחד מיניהו אלא למיתב להאי פי שנים ותו לא, הא (לימא) [למה] לי קרא, לא יהא אלא דקא בעי למיתב ליה מתנה מי לא יהיב ליה, ומגו דאי בעי מיתב ליה הני פי שנים במתנה מצי יהיב, כי אמר בכור הוא למשקל פי שנים מהימן, דהא קימא לן דל"ש בממונא ול"ש באיסורא כל היכא דבידו לעשות אותו דבר שהוא מעיד עליו נאמן להעיד עליו. ואפי' יחידי ואפי' קרוב ואפי' אשה. גבי איסורא, כדאמרינן בפרק האשה רבה (יבמות פח,א) טבל והקדש וכיוצא בהן משום דבידו לתקנו. גבי ממונא נמי כדאמרן בסנהדרין בפ' דיני ממונות בתרא (ל,א) זה הכלל כל שבידו ליטלן דבריו קיימין וכל שאין בידו ליטלה לא אמר כלום. ואם כן הכא נמי לרבנן (לימא) [למה] לי קרא יכיר, לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דמגו דיכיל למיתב ליה במתנה, כי אמר בכור הוא מהימן למשקל פי שנים.
ופרקינן אצטריך יכיר למשקל פי שנים בנכסים שנפלו לו לאב לאחר מכאן. כלומר לאחר שהכירו לאחרים, דאי משום האי מיגו, כיון דאי הוה יהיב להו לכולהו נכסיה במתנה בההיא שעתא, דאמר עילויה דבוכרא הוא, לא הוה קני להו לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן בהכי, דאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, כי אמר נמי דבוכרא הוא לא שקיל פי שנים בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן, דלגבי הני נכסי מיהת ליתיה למיגו כלל. אצטריך יכיר להימוניה לאב למיתב ליה בנכסים פי שנים שנופלין לו לאחר מכאן.
ומקשינן ולר' מאיר דאמר אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. ולגבי בכורים ס"ל כרבנן, אשתכח דאפי' בנכסים הבאים לאחר מכאן הוה איכא להימוניה לאב משום מיגו, ואם כן (לימא) [למה] לי יכיר. ופריק אצטריך יכיר בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. דלא הוה יכיל ההיא שעתא לאקנויי, דעד כאן לא קאמר ר' מאיר אדם מקנה לחברו דשב"ל אלא היכא דכי באו לעולם הוה יכיל לאקנויינהו נהליה, אבל היכא דכי באו לעולם לא הוה יכיל לאקנויינהו נהליה לא מהנייא בהו ההיא הקנאה קמייתא דאקני ליה עד שלא באו לעולם, וכיון דאיכא אנפא דלא מהניא ביה הקנאה, אצטריך יכיר למשקל, פי שנים בההוא מידי דלא מהניא ביה הקנאה.
ואע"ג דהני קושיי והני פירוקי כולהו אליבא דרבנן ור' מאיר נינהו ולית הלכתא כותיה, ש"מ דלרבי יהודה דס"ל דאפי' מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחד שהוא בכור נאמן, אי אמר על הקטן שהוא בכור הוה ליה הגדול ספק ממזר, דאי ס"ד לר' יהודה נמי כי אהני יכיר למיתב ליה פי שנים בלחוד הוא דאהני ליה, מ"ש דקשיא לן אליבא דרבנן, אפילו לר' יהודה נמי תיקשי ליה יכיר (לימא) [למה] לי, אי בעי למיתב ליה פי שנים מי לא יהיב ליה. אלא כי אצטריך יכיר למפסליה להאיך אחרינא הוא דאצטריך. ואפי"ה ספק ממזר הוי ממזר ודאי לא הוי. מאי טעמא, דאיכא למימר מישראל קא אתי והוה ליה ממזר, ואיכא למימר מגוי או מעבד קאתי וקימא לן דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש. הילכך הוה ליה ספק ממזר ואסור בבת ישראל ואסור בממזרת:
קיב. ושמעינן נמי מינה דאפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם, דוקא היכא דבא לעולם בשעתא דהוה יכיל האי מקנה לאקנויי נהליה לאחר שבא לעולם מודי ר' מאיר דלא מהניא ההיא הקנאה קמייתא דאקני ליה עד שלא בא לעולם. ואע"ג דלית הלכתא כר' מאיר ואפילו היכא דבא לעולם בשעה שהיה יכול להקנות לו, נפקא מינה למוכר פירות דקל לחבירו דקי"ל דאי שמיט לוקח ואכיל להו לפירי מקמי דהדר ביה מוכר לא מפקינן מיניה. ושמעינן מיהא דאי שמיט לוקח ואכיל להו לפירי כשהמוכר גוסס אליבא דרבנן מפקינן מיניה. וסברא נמי הוא, מידי הוא טעמא התם אלא משום מחילה, כיון דגוסס הוא ליכא למימר דכי שתיק ליה משום דמחלינהו לפירי גביה הוא דשתיק ליה דאנן סהדי דלא הוה יכיל למחויי ביה. וכן כל כיוצא בזה:
קיג. ת"ר היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחד שהוא בכור האב נאמן. ואוקימנא כרב יהודה, וקי"ל כותיה. היו מוחזקין בו שאינו בכור ואמר אביו בכור הוא אינו נאמן. ואוקימנא כרבנן דפליגי עליה דר"י, מכלל דלר"י האב נאמן. וקי"ל כר"י:
קיד. א"ר יוחנן בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן. דכי אמר מעיקרא עבדי הוא דמשמש לי כעבדא קאמר.
כלומר דמשמש קדמיה כעבדא, דשמשא מיקרי נמי שמעא. ודוקא היכא דלא מתחזק כעבדא לכ"ע.
וחלופיה אבית המכס דתניא היה עובר על בית המכס ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, רישא דקתני אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן, דמעיקרא מוכחא מילתא דכי אמר בני הוא לאיפטורי ממכסא עילויה הוא דקאמר, ואמטול הכי כי הדר ואמר עבדי הוא, נאמן, סופא היכא דאמר בבית המכס עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן, דמעיקרא ודאי דוקא קאמר, דאם איתא דבנו הוא לא הוה אמר בבי מיכסא עבדי הוא לחיוביה נפשיה מיכסא עילויה, הילכך כי הדר ואמר בני הוא לא מהימן, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.
מתיבי היה משמשו כבן ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן. היה משמשו כעבד ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן. ולא אמרינן מעיקרא כי אמר עבדי הוא לאו דוקא קאמר אלא (דמשמע) [דמשמש] ליה כעבדא קאמר, וקשיא לר' יוחנן. א"ר נחמן בר יצחק התם דקרו ליה עבדא מצר מאה. כלומר סופא דקתני היה משמשו כעבד ובא ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן.
והיכא דהיה עובר על בית המכס נמי ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא דקאמרי' דמהימן, דוקא היכא דלא איתחזקא אימיה בבת ישראל, אבל היכא דמתחזקא אימיה בבת ישראל, לא מהימן למימר ליה עבדי הוא כלל. דכי המניה רחמנא אבניה, כגון דאמר בני זה ממזר, דאיכא למימר דאיהו אולדיה מחייבי כריתות, א"נ דידיע דבר איתתיה הוא וקאמר עילויה דלאו בריה דידיה הוא, דהוה ליה ממזר ממילא, אבל אעלמא לא הימניה רחמנא. והאי בן כיון דאיתחזק אימיה כבת ישראל לאו כל כמיניה דהאי לאחזוקה לאימיה בשפחה. מאי אמרת דילמא אבוה עבד הוה, לא מיבעיא איהו דלא מהימן לחודיה עילויה, אלא אפילו איכא סהדי בהכי הא קימא לן דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, בין בפנויה בין באשת איש. הילכך כל היכא דמוחזק האי ברא בכשרות, כגון דאית ליה חזקה דאימיה ואמר עליה האי גברא דעבדי הוה, לא מיבעיא דלא מהימן אלא שמותי נמי משמתינן ליה, דקימא לן הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי, וכי קאמרינן הכא גבי בית המכס אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן היכא דלית ליה חזקה כלל:
כך נאמן לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה. יש מי שאומר דדוקא כשפוסל את הגדולים ממנו על ידי הבחנת הבכור הא באומר זה בני ממזר בלא הבחנת הבכור אינו נאמן. ואי אפשר לומר כן דהא בהדיא אמר רבי יהודה כשם שנאמן לומר זה בני בכור כו' ואין הבחנת בן גרושה ובן חלוצה תלויה בהבחנת הבכור ועוד שהרי שנינו בקדושין אפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים רבי יהודה אומר נאמנים. והרב בעל הלכות גדולות כתב דרבי יהודה הכי והכי אית ליה. אבל אנן הוא דלא פסקינן כותיה אלא על ידי הבחנת הבכור. ותמיהא לי אנן כמאן אי סבירי לן כרבי יהודה אפילו בעלמא נאמן ואי כרבנן אפילו בבכור אינו נאמן אלא בצריך היכרא כדאמרינן לעיל. והריא"ף ז"ל נראה שפסק כרבי יהודה אפילו באומר זה בני ממזר ואפילו שלא במקום בכור מההיא דיבמות שבפרק החולץ. הרשב"א ז"ל.
למאי הלכתא למיתן ליה פי שנים לא יהא אלא אחר. כלומר לרבנן דאמרי דיכיר לא אתא אלא בצריך היכרא לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דבשלמא לרבי יהודה איצטריך קרא דאי לאו קרא לא הוה נאמן במגו דאי בעי למיהב ליה מתנה דמגו במקום חזקה כי האי וכל שכן במקום עדים שזה נולד קודם לו לא אמרינן אלא לצריך היכרא פשיטא. ואם תאמר אצטריך דאי אחר הוא ונתן בלשון ירושה לא אמר לא כלום כדאיתא במתניתין דהשתא דבריו קיימין ואנן הכי קאמרי למאי איצטריך לאשמועינן קרא דמהימן לומר שהוא בכור לתת לו פי שנים לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דאי בעי לשקר ולמיהב ליה למה ליה לשקורי ליתן לו ובלשון מתנה. הרשב"א ז"ל.
לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן. ואם תאמר אכתי יהא נאמן במגו דאי בעי יהיב ליה כשיבאו לידון וכי תימא שמא תכנס בו דעת אחרת ולא ירצה לתת לו באותה שעה הלא השתא נמי אף על פי שאמר בכור הוא אכתי יכול להעבירם מתחת ידו ולתתם לאחרים. ויש לומר דנפקא מינה לנכסים שנפלו לאחר מכאן ולא הספיק ליתנם עד שמת. ולרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוי מצי לשנויי בנכסים שנתנו לו במתנה לאחר מכאן ובהא מודה רבי מאיר דלא עבידא דאתו כו' ככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.
בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. כלומר שאינו יכול לדבר. ואי נמי שיכול לדבר אלא שנטרפה דעתו ואינו מדבר כהוגן. והראב"ד ז"ל פירש שאינו יכול להרכין בראשו ולבדוק שלש פעמים הא יכול נותן בבדיקה כמו שאמרו בפרק מי שאחזו כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולירושה ואוקימנא למתנות דידיה ולירושת בנו לירושת בנו הבכור הא לאו הכי אין מתנתו מתנה דאפילו לרבי מאיר לא עדיפא מתנתו בהן עד שלא בא לעולם משעה שבאו לעולם ואם בשעה שבאו לעולם לא היה יכול ליתנם היאך תתקיים בהם המתנה עד שלא בא לעולם. והא דלא אוקמוה בנכסים שנפלו לו לאחר מיתה משום דהנהו אפילו בכור ידוע אינו נוטל בהם דראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק.
ומיהא שמעינן דלרבי מאיר במוכר פירות דקל לחברו ולא באו לעולם עד שמת או עד שנטרפה דעתו לא קנה. ומסתבר דהוא הדין למזכה למי שלא בא לעולם וכל שכן דהא איכא מאן דאמר דאפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לדבר שלא בא לעולם לא אמר וכיון שכן למאן דאמר דכשם דמקנה דבר שבא לעולם כך מקנה לדבר שלא בא לעולם מכל מקום דיינו שנשוה לדידיה דין לדבר שלא בא לעולם כדין דבר שלא בא לעולם והלכך אם הקנה לנולדים לא קנו אלא אם כן נולדו בחיי הנותן ועוד שלא יהא גוסס. ואם כן הא דתנן בפרק מי שמת אם ילדה אשתו זכר נותן מנה ואם נקבה מאתים ילדה זכר נוטל מנה נקבה נוטלת מאתים ואתיא לאוקמה בגמרא כרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכן לדבר שלא בא לעולם אם כן ההיא שילדה קודם שימות האב דאלו לאחר מותו לא עדיפי קודם שנולדו משנולדו וכשנולדו אי אפשר לו ליתן שכבר מת אלא דוקא כשנולדו עד שלא מת. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: לא צריכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. פירש גאון שאינו יכול לדבר ואני אומר אף במדבר אלא שאינו מדבר כהוגן מפני כובד חליו דכי אמר רבי מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי כשיבא אותו דבר בשעה שיכול זה להקנותו אבל אם יבא בשעה שאינו יכול להקנותו לא דלא עדיפא השעה שלא בא דבר זה לעולם מן השעה הזאת שבא לעולם והנה הוא אין עתה ראוי להקנותו. עד כאן.
רישא רבי יהודה וסיפא רבנן וברישא רבותא קמשמע לן דנאמן לרבי יהודה אף על פי שמבטל שתי חזקות שהיו מוחזקים בו שהוא בכור ומוחזקים באחר שאינו בכור. ובסיפא רבותא קמשמע לן היו מוחזקים בו שאינו בכור ואמר אביו בכור הוא אינו נאמן לרבנן אף על פי שאינו מבטל אלא חזקה אחת דשמא אין אחד מהן בכור. תוספי הרא"ש ז"ל.
היה משמשו כעבד ואמר עבדי וחזר ואמר בני אינו נאמן. ואוקימנא בדקרו ליה עבדא מצרמאה. קשיא לי ואפילו הכי אמאי לא מהימן דלא יהא אלא אחר אלו בעי למיהב ליה מתנה מי לא מצי יהיב וכדאקשינן לעיל ומי נימא דהכא נמי דוקא לא איצטריכא אלא לנכסים שנפלו לאחר מכאן לרבנן או שנפלו לו בשעה שהוא גוסס לרבי מאיר והא לא משמע הכין דאם איתא הוה להו לפרושי. ונראה לי משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכל שאומר (בכור) בני הרי הוא כאומר יירש כבן וכל שאומר בכור הוא כאומר יטול פי שנים וכן כל שאומר עבדי כאלו אומר לא יירש עם בני ואינו בכור כאלו אומר לא יטול פי שנים והלכך אם אמר תחלה בני הרי הודה והחזיקו כבנו וכיון שכן כשחזר ואמר בשעת מיתתו עבדי הרי זה כאומר על מי שהוא בנו לא יירש ולא אמר ולא כלום דאי אפשר לו להעביר ממנו נחלתו בלשון לא יירש וכן כשהחזיק אחד מבניו בבכור וחזר ואמר אינו בכור הרי הוא כאלו אמר על מי שהוא בכור ודאי לא יטול ואפילו לא היו מוחזקים בו שהוא בכור לא היה נאמן לומר על אחר שהוא בכור אפילו לרבי יהודה אלא משום דכתיב יכיר שהתורה נתנה בידו ההבחנה ובין באומר ממזר ודוקא למי שלא הוחזק אלא על ידי הודאתו אבל לאחר הודאתו שוב אינו נאמן שלא נתנה לו התורה הבחנה אחר הבחנה והלכך כשאמר עבדי והחזיקו בעבד גמור דקרו עבדא מצרמאה וחזר ואמר בני הרי זה כאומר על אחר יירש שאין בדבריו כלום כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא עבדי גנבת כו'. הרי זה נשבע ונוטל ואינו יכול לחזור בו. לא משכחת לה אלא היכא דלית ליה לתובע סהדי דעבדא דיליה הוא ומשום הכי טעמא דאמר לו רצונך השבע וטול הא לא אמר לו הכי משתבע נתבע דמזבן זבניה מיניה ומפטר אבל היכא דאית ליה לתובע סהדי דידעי דהא עבדא דיליה הוא אף על גב דאיתיה השתא בידיה דנתבע וקטעין דזבניה מיניה התובע הוא שמשתבע דלא זבניה ניהליה ושקיל עבדא דיליה דהא קיימא לן הגודרות אין להם חזקה. אי נמי משכחת לה כגון דאחזיק ביה נתבע תלת שנין דכי אמרינן הגודרות אין להם חזקה הני מילי לאלתר אבל לאחר שלש שנים יש להם חזקה כדמבורר בפרק חזקת הבתים ומשום הכי טעמא דאמר לו רצונך השבע וטול הא לא אמר לו הכי הנתבע משתבע דזבניה מיניה ומיפטר. ודייקינן מאי קמשמע לן תנינא נאמן עלי כו' רבי מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול. ומהדרינן הא קא משמע לן דבאתן לך מחלוקת. והלכה כדברי חכמים דהא הכא השבע וטול קאמר ליה ושלח ליה דאינו יכול לחזור בו ודוקא לאחר גמר דין הוא דאינו יכול לחזור אבל קודם גמר דין יכול לחזור בו ולעמוד על עיקר הדין שישבע הנפטר ויפטר דומיא דנאמן עלי אבא דקיימא לן לאחר גמר דין הוא דאינו יכול לחזור בו דגרסינן התם שלח ליה רב נחמן בר חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו לפני גמר דין מחלוקת כו' דשמע מינה דלפני גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו. ואחר גמר דין דהכא לענין רצונך השבע איכא למימר דמכי אמר לו רצונך השבע וטול ואמרי ליה בי דינא אי בעית למשקל קום אשתבע ואמר אין משתבענא דהיינו גמר דין ואיכא למימר דבאמר אין משתבענא דכמה דלא אשתבע תובע אכתי קודם גמר דין ולא הוי לאחר גמר דין עד דמשתבע תובע ואמרי ליה בי דינא לנתבע קום שלים דהא אשתבע לך כדקא אמרת ליה דומיא דנאמן עלי אבא מה התם גמר דין לא הוי עד דאתי אבא כדקאמר ליה ומסהיד עליה וכמה דלא אשתבע ליה אף על גב דאמר ליה רצונך השבע וטול הוה ליה כמאן דאמר נאמן עלי אבא ואכתי לא אתא האב ומסהיד דהתם ודאי היכא דלא אתא האב ואסהיד ומגמר דינא בסהדותיה אכתי קודם גמר דין הוי ומצי הדר ביה והאי סברא בתרא טפי עדיף ודייק מסברא קמא. הרא"ם ז"ל. והרמב"ן ז"ל דחה סברתו עיין בחדושיו.
וכן דעת הרשב"א ז"ל וזה לשונו: גירסת הספרים נשבע ואינו יכול לתזור דמה שאמר לו רצונך השבע וטול הרי גמר עליו את הדין וכאלו אמרו לו בית דין בגמר דין ישבע וצא תן לו וכן נראית גירסתו של הריא"ף. ורבינו תם ז"ל גורס ונשבע ולומר דדוקא לאחר שנשבע אינו יכול לחזור בו הא עד שלא נשבע יכול לחזור בו. והראשון עיקר. וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק המפקיד גבי אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם בסייעתא דשמיא. וכתב רבינו חננאל ז"ל אף על פי שהעבדים אין להם חזקה אלא לאחר שלש או בקטן המוטל בעריסה והדין דאין נשבעים על העבדים הואיל ונתרצה בכך וקבל את השבועה אינו יכול לחזור בו. ונראה מלשונו דונשבע גרסינן. ומכל מקום לא ידעתי מה צורך כאן לאין נשבעים על העבדים דאפילו ברברים שנשבעים עליהם וכהאי גוונא אין שבועה כלל מדאורייתא לא אצל התובע ולא אצל הנתבע ולא כעין דאורייתא דכופר בכל הוא זה ואם לומר שאינם בני שבועה כלל הא ליתא דהא נשבעים עליהם מדרבנן ואפילו שבועת המשנה כעין דאורייתא וכדמוכח בפרק הכותב בפוגמת כתובתה. ואפשר דדעת הרב ז"ל לומר דאף על פי שהעבדים אין נשבעים עליהם ואיכא תרתי חדא דכופר בכל ועוד דאפילו במודה אין נשבע עליהם דבר תורה וזה ויתר עוד שישבע ויטול. סלקא דעתך אמינא דגוזמא בעלמא קאמר ויכול לחזור בו קמשמע לן. עד כאן לשונו.
אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דגריס כגירסת רבינו חננאל ז"ל בפרק ז' מהלכות סנהדרין ואינה עיקר. הר"ן ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה