שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח/דף קכז

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קכז עמוד א

תיובתא דרב משרשיא תיובתא. תימה אמאי לא משני סמי מכאן טומטום דהא במסכת בכורות פרק אלו מומין קאמר סמי מכאן טומטום. ונראה משום דלא מהניא ליה האי שנוייא הכא דאכתי קשה ליה מכמה משניות דתנן במסכת נדה פרק המפלת סנדל או שליא טמאה לידה וכל שכן טומטום. תוספי הרא"ש ז"ל.

תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא. כלומר הוא מספקא ליה אי לידת טומטום לידה היא וכי מקרע בתר הכי ומשתכח זכר קרינא ביה וילדה זכר ואי משתכח נקבה קרינא ביה ואם נקבה תלד או לאו לידה היא כלל כי היכי דתיהוי אמו טמאה לידה וכיון דמספקא עבדינן לחומרא דלענין טומאת לידה אמרינן דלמא לידה מקרייה ומחייבינן לה בטומאת לידה וכיון דאכתי לא נקרע ולא ידעי אי זכר אי נקבה היא עבדינן לחומרא ומחייבינן לה כטומאת שבועיים דנקבה. ולענין ימי טוהר אמרינן לאו לידה היא ולית לה ימי טוהר כלל לא כזכר ולא כנקבה אלא כל דם שתראה דם נדות הוא וכיון דקיימא לן בזבה דבעינא שבעה ימים ספורים לאחר טהרתה כדכתיב ואם טהרה מזובה כו' אבל נדה לא בעיא שבעה ימים ספורים לאחר טהרתה אלא שבעה ימים בלחוד בעינן מתחלת נדתה ואף על גב דחזיא דם שבעה ימים כולהו ואפילו ביום השביעי טובלת לערב וטהורה כדכתיב שבעה ימים תהיה בנדתה וביום השמיני כו' קתני הכא תשב לזכר שאם ראתה דם ליום הארבעים ללידתה וראתה הדם אחר כך ביום שבעה וארבעים אם נאמר דהאי לידה לאו לידה היא ולית לה ימי טוהר כלל הוה ליה האי דם דחזיא ביום ארבעים תחלת נדות והאי דם דחזיא בתר הכי ביום שבעה וארבעים סוף שבעה ימים דההוא נדות וטובלת לערב ונמצאת טהורה ואם נאמר דהאי לידה לידה הויא הוה ליה ההוא דם דחזיא ביום ארבעים תשלום ימי טוהר והא דחזיא ביום שבעה וארבעים תחלת ימי נדות בעיא למיתב שבעה ימים מיום שבעה וארבעים ואילך ולהכי קתני תשב לזכר כלומר אף על גב דלא יהבינן לה ימי טוהר כלל דלמא לאו לידה היא היכא דחזיא ביום ארבעים והדר חזיא ביום שבעה וארבעים כיון דאי חשבת ליה לההוא דם דחזיא ביום ארבעים דם נדות הוה ליה האי דם דחזיא ביום שבעה וארבעים סוף שבעה ימי נדות ואם נאמר דההוא לידה הויא לידה ואית לה ימי טוהר הויא לה ההוא דם דחזיא ביום ארבעים תשלום ימי טוהר והדר חזיא דם ביום שבעה וארבעים הוי תחלת נדות עבדינן לחומרא ואמרינן דלמא ההיא לידה הואי והאי דם דחזיא ביום ארבעים דם טוהר הוא והוה ליה דם דחזיא ביום ארבעים ושבעה תחלת נדות ומצריכינן לה שבעה ימים מיום שבעה וארבעים ואילך והכי נמי עבדינן היכא דחזיא ביום שמונים ללידתה שהיא תשלום ימי טוהר דנקבה והדר חזיא דם בשמונים ושבעה אשתכח השתא דהאי פירוקא דאמרינן לחומרא דהא מתני ליכא לאותובי מינה עליה דרב שיזבי משום דמוקמינן לה ללידת טומטום דספיקא הוא אי מיקריא לידה אי לא הלכך לענין טומאה עבדינן לחומרא ואמרינן דלמא לידה הואי ומחייבינן לאמו בטומאה אם זכר כטומאת זכר אם נקבה לטומאת נקבה ומשום הכי קתני בהאי מתניתין תשב לזכר ולנקבה ולנדה פירוש לזכר ולנקבה דלמא לידה היא ואמו טמאה לידה וכדפרישית לעיל ולנדה דלמא לאו לידה היא ואין לה דמי טוהר כלל אלא כל דם שתראה דם נדות הוי. הרא"ם ז"ל.

אי הכי ליתני נמי תשב לזכר ולנדה קשיא. ואף על גב דסלקא בקשיא ולא סלקא בתיובתא לא דחינן לה ואינו נימול לשמונה לדחות את השבת. בכור ולא ספק לאפוקי מדדרש רבא. כלומר מדדרש בקמייתא דכותבין הרשאה זה לזה אפילו לא הוכרו ולבסוף נתערבו אבל מאי דדרש בבתרייתא בכור ודאי הוא שהרי הוכרה אלא שלבסוף נתערבו. הרשב"א ז"ל.

לאפוקי מדדרש רבא שתי נשים שילדו במחבואה. פירוש שילדו במחבואה אחת שהוא מקום אפל ונתערבו הולדות והיה אחד מהם בנו של ראובן והשני בנו של שמעון וכל אחד משתי ולדות הללו בכור לאביו כשיבא אחד מהן לירש עם בניו של ראובן דוחים אותו אצל בניו של שמעון ובניו של שמעון דוחין אותו אצל בניו של ראובן וכיון שכן כותבין הרשאה זה לזה. ואמרינן בסיפא הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לכם טעות הוא בידי ברם כך אמרו משום רבי ינאי הוכרו כו'. והאי דאמרינן לאפוקי מדדרש רבא לאו לאפוקי מדרשא בתרא אלא לאפוקי מדרשא קמא דרבא כלומר סלקא דעתך אמינא כדרשא קמא דרבא דאמר כותבין הרשאה זה לזה לפי שכל אחד מהן בכור ודאי היה לאביו בשעת לידה ולא היה בכור ספק קמשמע לן דדוקא הוכרו שהיו בכור ודאי לאביו אבל לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה בחלק בכורה משום דכתיב בכור ולא ספק והני כיון שלא הוכרו בשעת לידה הוה ליה כל חד מינייהו ספק אבל בחלק פשוט כותבין. הרא"ם ז"ל.

הא דאמר לה רב פפא לרבא ברם כך אמרו משמיה דרבי ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה. איכא למידק דהא רב פפא הוא דאמר לעיל משמיה דרבא דאין לבכור קודם חלוקה ואם מכר קודם חלוקה לא עשה ולא כלום ואם כן היאך הוא כותב הרשאה דהרשאה כמתנה דקא בעי למכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך וכל שאי אפשר ליתן אי אפשר להרשות עליו וכן כתב הרמב"ם ז"ל דמלוה על פה שאי אפשר להקנותה אלא במעמד שלשתם גם היא אין כותבין עליה הרשאה. ויש מדקדקים מכאן שאינו כן דהרשאה בכל שהוא סגי דהא שליחא שויא וכדאמרינן בפרק מרובה כיון דכתיב ליה כל דמענית מן דינא עלי הדר שליחא שויא וכיון שכן אפילו במה שאי אפשר למכור וליתן כגון זו ואי נמי מלוה על פה כותבין עליהם הרשאה. ומסתברא לי כדברי הרמב"ם ז"ל דכל דצריך למכתב זיל דון ואפיק לנפשך אי לא מצי יהיב היאך אפשר למימר ליה אפיק לנפשך הא הוו מילי דרבנן כחוכא. אלא הכא יש לומר דרב פפא לאו דשמעה מרבא וסברה אלא מכללא שמעה כדאמרינן לעיל ודלמא לדידיה לא סברה והשתא נמי דשמע מרבא דדרש דאפילו בשלא הוכרו כותבים הרשאה הכיר שטעה בדברי רבא מעיקרא ובודאי נתברר מדדרש רבא כדברי רב פפא דלא עשה ולא כלום בפלגא קאמר. ואי נמי יש לומר דמעיקרא סברה כרבא רביה דמאי דסבירא ליה דלא עשה ולא כלום בכולהו קאמר אבל לבתר דשמע להא דרבי ינאי ושמע נמי מרבא רביה דאמר עדיפא מינה דאפילו בשלא הוכרו ולבסוף נתערבו כותבים הרשאה הדר ביה וסבר כוותייהו דיש לו לבכור קודם חלוקה ויכול למכור ולתת ולהרשות כן נראה לי. ומיהו יש לדקדק בזה בפרק שבועת העדות גמרא משביע אני עליכם שאתם יודעים באיש פלוני שהוא כהן וכבר כתבתי עליה בארוכה בספר תשובות השאלות בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל.

שלח להו כותבין הרשאה זה לזה כדי שלא ידחו האחים לכל אחד מהם. ואוקימנא דמספקא ליה לשמואל אי הלכה כרבי יהודה דאמר האב נאמן לומר זה בני בכור ואף על גב דמוחזק לן באחר שהוא בכור או הלכה כרבנן וכיון דמספקא ליה קאמר כותבים הרשאה זה לזה. וזה ראיה למה שפירשנו דהא דאמר לאפוקי מדדרש רבא לאו לאפוקי מדרשא בתרא אלא לאפוקי מדרשא קמא דרבא הוא דאמר אפילו לא הוכרו מעולם כותבים הרשאה זה לזה דהא הכא כהוכרו ולבסוף נתערבו דמי וקא שלח להו כותבים. וטעמא דמלתא דאמרינן בכור ולא ספק היינו היכא דלא הוכר מעולם דהוה ליה ספק משעת לידה אבל היכא דהוכר בשעת לידה ולבסוף נתערב כיון דהוכר בשעת לידה בכור ודאי קרינן ליה ולא בכור ספק ולפי שנתערב אחר כך כותבים הרשאה זה לזה כדי שלא יוכלו האחים לדחות כל אחד מהם. הרא"ם ז"ל.

דף קכז עמוד ב

כך נאמן לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה. יש מי שאומר דדוקא כשפוסל את הגדולים ממנו על ידי הבחנת הבכור הא באומר זה בני ממזר בלא הבחנת הבכור אינו נאמן. ואי אפשר לומר כן דהא בהדיא אמר רבי יהודה כשם שנאמן לומר זה בני בכור כו' ואין הבחנת בן גרושה ובן חלוצה תלויה בהבחנת הבכור ועוד שהרי שנינו בקדושין אפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים רבי יהודה אומר נאמנים. והרב בעל הלכות גדולות כתב דרבי יהודה הכי והכי אית ליה. אבל אנן הוא דלא פסקינן כותיה אלא על ידי הבחנת הבכור. ותמיהא לי אנן כמאן אי סבירי לן כרבי יהודה אפילו בעלמא נאמן ואי כרבנן אפילו בבכור אינו נאמן אלא בצריך היכרא כדאמרינן לעיל. והריא"ף ז"ל נראה שפסק כרבי יהודה אפילו באומר זה בני ממזר ואפילו שלא במקום בכור מההיא דיבמות שבפרק החולץ. הרשב"א ז"ל.

למאי הלכתא למיתן ליה פי שנים לא יהא אלא אחר. כלומר לרבנן דאמרי דיכיר לא אתא אלא בצריך היכרא לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דבשלמא לרבי יהודה איצטריך קרא דאי לאו קרא לא הוה נאמן במגו דאי בעי למיהב ליה מתנה דמגו במקום חזקה כי האי וכל שכן במקום עדים שזה נולד קודם לו לא אמרינן אלא לצריך היכרא פשיטא. ואם תאמר אצטריך דאי אחר הוא ונתן בלשון ירושה לא אמר לא כלום כדאיתא במתניתין דהשתא דבריו קיימין ואנן הכי קאמרי למאי איצטריך לאשמועינן קרא דמהימן לומר שהוא בכור לתת לו פי שנים לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דאי בעי לשקר ולמיהב ליה למה ליה לשקורי ליתן לו ובלשון מתנה. הרשב"א ז"ל.

לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן. ואם תאמר אכתי יהא נאמן במגו דאי בעי יהיב ליה כשיבאו לידון וכי תימא שמא תכנס בו דעת אחרת ולא ירצה לתת לו באותה שעה הלא השתא נמי אף על פי שאמר בכור הוא אכתי יכול להעבירם מתחת ידו ולתתם לאחרים. ויש לומר דנפקא מינה לנכסים שנפלו לאחר מכאן ולא הספיק ליתנם עד שמת. ולרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוי מצי לשנויי בנכסים שנתנו לו במתנה לאחר מכאן ובהא מודה רבי מאיר דלא עבידא דאתו כו' ככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.

בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. כלומר שאינו יכול לדבר. ואי נמי שיכול לדבר אלא שנטרפה דעתו ואינו מדבר כהוגן. והראב"ד ז"ל פירש שאינו יכול להרכין בראשו ולבדוק שלש פעמים הא יכול נותן בבדיקה כמו שאמרו בפרק מי שאחזו כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולירושה ואוקימנא למתנות דידיה ולירושת בנו לירושת בנו הבכור הא לאו הכי אין מתנתו מתנה דאפילו לרבי מאיר לא עדיפא מתנתו בהן עד שלא בא לעולם משעה שבאו לעולם ואם בשעה שבאו לעולם לא היה יכול ליתנם היאך תתקיים בהם המתנה עד שלא בא לעולם. והא דלא אוקמוה בנכסים שנפלו לו לאחר מיתה משום דהנהו אפילו בכור ידוע אינו נוטל בהם דראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק.

ומיהא שמעינן דלרבי מאיר במוכר פירות דקל לחברו ולא באו לעולם עד שמת או עד שנטרפה דעתו לא קנה. ומסתבר דהוא הדין למזכה למי שלא בא לעולם וכל שכן דהא איכא מאן דאמר דאפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לדבר שלא בא לעולם לא אמר וכיון שכן למאן דאמר דכשם דמקנה דבר שבא לעולם כך מקנה לדבר שלא בא לעולם מכל מקום דיינו שנשוה לדידיה דין לדבר שלא בא לעולם כדין דבר שלא בא לעולם והלכך אם הקנה לנולדים לא קנו אלא אם כן נולדו בחיי הנותן ועוד שלא יהא גוסס. ואם כן הא דתנן בפרק מי שמת אם ילדה אשתו זכר נותן מנה ואם נקבה מאתים ילדה זכר נוטל מנה נקבה נוטלת מאתים ואתיא לאוקמה בגמרא כרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכן לדבר שלא בא לעולם אם כן ההיא שילדה קודם שימות האב דאלו לאחר מותו לא עדיפי קודם שנולדו משנולדו וכשנולדו אי אפשר לו ליתן שכבר מת אלא דוקא כשנולדו עד שלא מת. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: לא צריכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. פירש גאון שאינו יכול לדבר ואני אומר אף במדבר אלא שאינו מדבר כהוגן מפני כובד חליו דכי אמר רבי מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי כשיבא אותו דבר בשעה שיכול זה להקנותו אבל אם יבא בשעה שאינו יכול להקנותו לא דלא עדיפא השעה שלא בא דבר זה לעולם מן השעה הזאת שבא לעולם והנה הוא אין עתה ראוי להקנותו. עד כאן.
רישא רבי יהודה וסיפא רבנן וברישא רבותא קמשמע לן דנאמן לרבי יהודה אף על פי שמבטל שתי חזקות שהיו מוחזקים בו שהוא בכור ומוחזקים באחר שאינו בכור. ובסיפא רבותא קמשמע לן היו מוחזקים בו שאינו בכור ואמר אביו בכור הוא אינו נאמן לרבנן אף על פי שאינו מבטל אלא חזקה אחת דשמא אין אחד מהן בכור. תוספי הרא"ש ז"ל.

היה משמשו כעבד ואמר עבדי וחזר ואמר בני אינו נאמן. ואוקימנא בדקרו ליה עבדא מצרמאה. קשיא לי ואפילו הכי אמאי לא מהימן דלא יהא אלא אחר אלו בעי למיהב ליה מתנה מי לא מצי יהיב וכדאקשינן לעיל ומי נימא דהכא נמי דוקא לא איצטריכא אלא לנכסים שנפלו לאחר מכאן לרבנן או שנפלו לו בשעה שהוא גוסס לרבי מאיר והא לא משמע הכין דאם איתא הוה להו לפרושי. ונראה לי משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכל שאומר (בכור) בני הרי הוא כאומר יירש כבן וכל שאומר בכור הוא כאומר יטול פי שנים וכן כל שאומר עבדי כאלו אומר לא יירש עם בני ואינו בכור כאלו אומר לא יטול פי שנים והלכך אם אמר תחלה בני הרי הודה והחזיקו כבנו וכיון שכן כשחזר ואמר בשעת מיתתו עבדי הרי זה כאומר על מי שהוא בנו לא יירש ולא אמר ולא כלום דאי אפשר לו להעביר ממנו נחלתו בלשון לא יירש וכן כשהחזיק אחד מבניו בבכור וחזר ואמר אינו בכור הרי הוא כאלו אמר על מי שהוא בכור ודאי לא יטול ואפילו לא היו מוחזקים בו שהוא בכור לא היה נאמן לומר על אחר שהוא בכור אפילו לרבי יהודה אלא משום דכתיב יכיר שהתורה נתנה בידו ההבחנה ובין באומר ממזר ודוקא למי שלא הוחזק אלא על ידי הודאתו אבל לאחר הודאתו שוב אינו נאמן שלא נתנה לו התורה הבחנה אחר הבחנה והלכך כשאמר עבדי והחזיקו בעבד גמור דקרו עבדא מצרמאה וחזר ואמר בני הרי זה כאומר על אחר יירש שאין בדבריו כלום כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא עבדי גנבת כו'. הרי זה נשבע ונוטל ואינו יכול לחזור בו. לא משכחת לה אלא היכא דלית ליה לתובע סהדי דעבדא דיליה הוא ומשום הכי טעמא דאמר לו רצונך השבע וטול הא לא אמר לו הכי משתבע נתבע דמזבן זבניה מיניה ומפטר אבל היכא דאית ליה לתובע סהדי דידעי דהא עבדא דיליה הוא אף על גב דאיתיה השתא בידיה דנתבע וקטעין דזבניה מיניה התובע הוא שמשתבע דלא זבניה ניהליה ושקיל עבדא דיליה דהא קיימא לן הגודרות אין להם חזקה. אי נמי משכחת לה כגון דאחזיק ביה נתבע תלת שנין דכי אמרינן הגודרות אין להם חזקה הני מילי לאלתר אבל לאחר שלש שנים יש להם חזקה כדמבורר בפרק חזקת הבתים ומשום הכי טעמא דאמר לו רצונך השבע וטול הא לא אמר לו הכי הנתבע משתבע דזבניה מיניה ומיפטר. ודייקינן מאי קמשמע לן תנינא נאמן עלי כו' רבי מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול. ומהדרינן הא קא משמע לן דבאתן לך מחלוקת. והלכה כדברי חכמים דהא הכא השבע וטול קאמר ליה ושלח ליה דאינו יכול לחזור בו ודוקא לאחר גמר דין הוא דאינו יכול לחזור אבל קודם גמר דין יכול לחזור בו ולעמוד על עיקר הדין שישבע הנפטר ויפטר דומיא דנאמן עלי אבא דקיימא לן לאחר גמר דין הוא דאינו יכול לחזור בו דגרסינן התם שלח ליה רב נחמן בר חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו לפני גמר דין מחלוקת כו' דשמע מינה דלפני גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו. ואחר גמר דין דהכא לענין רצונך השבע איכא למימר דמכי אמר לו רצונך השבע וטול ואמרי ליה בי דינא אי בעית למשקל קום אשתבע ואמר אין משתבענא דהיינו גמר דין ואיכא למימר דבאמר אין משתבענא דכמה דלא אשתבע תובע אכתי קודם גמר דין ולא הוי לאחר גמר דין עד דמשתבע תובע ואמרי ליה בי דינא לנתבע קום שלים דהא אשתבע לך כדקא אמרת ליה דומיא דנאמן עלי אבא מה התם גמר דין לא הוי עד דאתי אבא כדקאמר ליה ומסהיד עליה וכמה דלא אשתבע ליה אף על גב דאמר ליה רצונך השבע וטול הוה ליה כמאן דאמר נאמן עלי אבא ואכתי לא אתא האב ומסהיד דהתם ודאי היכא דלא אתא האב ואסהיד ומגמר דינא בסהדותיה אכתי קודם גמר דין הוי ומצי הדר ביה והאי סברא בתרא טפי עדיף ודייק מסברא קמא. הרא"ם ז"ל. והרמב"ן ז"ל דחה סברתו עיין בחדושיו.
וכן דעת הרשב"א ז"ל וזה לשונו: גירסת הספרים נשבע ואינו יכול לתזור דמה שאמר לו רצונך השבע וטול הרי גמר עליו את הדין וכאלו אמרו לו בית דין בגמר דין ישבע וצא תן לו וכן נראית גירסתו של הריא"ף. ורבינו תם ז"ל גורס ונשבע ולומר דדוקא לאחר שנשבע אינו יכול לחזור בו הא עד שלא נשבע יכול לחזור בו. והראשון עיקר. וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק המפקיד גבי אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם בסייעתא דשמיא. וכתב רבינו חננאל ז"ל אף על פי שהעבדים אין להם חזקה אלא לאחר שלש או בקטן המוטל בעריסה והדין דאין נשבעים על העבדים הואיל ונתרצה בכך וקבל את השבועה אינו יכול לחזור בו. ונראה מלשונו דונשבע גרסינן. ומכל מקום לא ידעתי מה צורך כאן לאין נשבעים על העבדים דאפילו ברברים שנשבעים עליהם וכהאי גוונא אין שבועה כלל מדאורייתא לא אצל התובע ולא אצל הנתבע ולא כעין דאורייתא דכופר בכל הוא זה ואם לומר שאינם בני שבועה כלל הא ליתא דהא נשבעים עליהם מדרבנן ואפילו שבועת המשנה כעין דאורייתא וכדמוכח בפרק הכותב בפוגמת כתובתה. ואפשר דדעת הרב ז"ל לומר דאף על פי שהעבדים אין נשבעים עליהם ואיכא תרתי חדא דכופר בכל ועוד דאפילו במודה אין נשבע עליהם דבר תורה וזה ויתר עוד שישבע ויטול. סלקא דעתך אמינא דגוזמא בעלמא קאמר ויכול לחזור בו קמשמע לן. עד כאן לשונו.
אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דגריס כגירסת רבינו חננאל ז"ל בפרק ז' מהלכות סנהדרין ואינה עיקר. הר"ן ז"ל.