בבא בתרא קכז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אמימר אמר אאף אינו ממעט חלק בכורה שנא' (דברים כא, טו) וילדה לו בנים עד שיהא בן בשעת לידה רב שיזבי אמר אף אינו נימול לשמנה דאמר קרא (ויקרא יב, ב) אשה כי תזריע וילדה זכר וביום השמיני ימול עד שיהא זכר משעת לידה רב שרביא אמר אף אין אמו טמאה לידה דאמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים עד שיהא זכר משעת לידה מיתיבי בהמפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקיבה תיובתי' דרב שרביא תיובתא לימא תיהוי תיובתא דרב שיזבי תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא אי הכי תשב לזכר ולנקבה ולנדה מיבעי ליה קשיא אמר רבא תניא כוותיה דר' אמי בן ולא טומטום בכור ולא ספק בשלמא בן ולא טומטום כדר' אמי אלא בכור ולא ספק לאפוקי מאי לאפוקי מדדרש רבא דדרש רבא שתי נשים שילדו ב' זכרים במחבא כותבין הרשאה זה לזה א"ל רב פפא לרבא והא שלח רבין דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר ברם כך אמרו משום ר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לכם טעות הן בידי ברם כך אמרו משום ר' ינאי דהוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמואל ילמדנו רבינו היו מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר בכור הוא מהו שלח להו כותבין הרשאה
רשב"ם
[עריכה]אמימר אמר אף אינו ממעט חלק בכורה - אותו טומטום שנקרע ונמצא זכר אם הוא פשוט ואינו בכור וכל נכסי האב תשעה מנים והן שלשה בנים בכור ופשוט וטומטום חולקים הנכסים תחלה לשלשה חלקים כאילו אין כאן כי אם בכור ופשוט והטומטום כמאן דליתיה ומגיע לחלק הבכור ששה מנים שהן ב' חלקים לפי שהבכור נוטל פי שנים בפשוט נמצא חלק בכורה שלשה מנים חוזרים וחולקים הששה מנים הנותרים בין שלשתן נמצא הבכור נוטל חמשה מנים והטומטום והפשוט נוטלין כל אחד שני מנים אבל אי הוה ממעט לא היה נוטל הבכור אלא ארבעה וחצי מנים פי שנים כנגד כל אחד דנהי דאינו ממעט חלק בכורה אבל חלק פשוט מיהא ממעט מכולן:
מאי טעמא וילדו לו בנים - והיה הבן הבכור מי שהוא בן בשעת לידה חולק הבכור כנגדו חלק בכורה וממעט לחלק בכורה מן הבכור דהכי משמע קרא כנגד הבנים משעת לידה יטול חלק בכורה דהיינו חלק גדול ולא נחשוב טומטום עמהם שלא יטול הבכור אלא כנגד שנים מהם דכשהן מרובין ממעיט חלק בכורה:
אף אין אמו טמאה לידה - שבעה אם נקרע ונמצא זכר וגם לא שבועיים אם נמצא נקבה דכתיב וילדה זכר וטמאה והכי נמי כתיב ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים יולדת טמאה היא אע"פ שאינה רואה דם:
אף אינו נימול לשמנה - לדחות שבת כדדרשינן (שבת דף קלב.) וביום השמיני ביום אפילו בשבת:
המפלת טומטום - וכל זמן שלא נקרע מספקינן ליה בזכר ובנקבה:
אנדרוגינוס - שיש לו זכרות ונקבות:
תשב לזכר - ימי טוהר דזכר וימי טומאה דנקבה שתטמא שבועיים משעת לידתה אפי' אם לא תראה דם ומשבועיים ואילך תשב על דמי טהרה אם תראה דם עד ארבעים ללידתה דהיינו ל"ג ימי טוהר דזכר חסר ז' ימים שמנתה שבועיים לטומאה מספק:
תיובתא דרב שרביא - דכלל כלל לא חשיב לה יולדת לא לטומאה ולא לטהרה:
לימא תיהוי נמי תיובתא דרב שיזבי - דאיהו נמי דריש לענין מילה עד שיהא זכר משעת לידה והוא הדין לגבי טומאת לידה ואילו האי תנא חשיב ליה זכר לענין טומאת לידה דקתני תשב לזכר:
תנא - דמסכת נדה ספוקי מספקא ליה אי האי וילדה זכר להכי בעינן דליהוי זכר משעת לידה בין לגבי טומאה בין לגבי מילה ואזיל לחומרא ליתן עליו חומרי זכר דשמא לא דרשינן האי וילדה זכר להכי דבעינן דליהוי זכר אלא לכדאמרינן במסכת נדה (דף לא.) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ורב שיזבי נמי לחומרא קאמר דלא דחייא מילתו שבת דדלמא דרשינן וילדה זכר שיהא זכר משעת לידה אבל רב שרביא לקולא דריש דקא פטר לה מטומאת לידה הלכך אי לאו דפשיטא ליה לא הוה דריש לקולא הלכך הויא (ברייתא) תיובתיה:
אי הכי - דמספקא ליה היכא דנקרע ונמצא זכר אם אמו טמאה לידה אי לאו א"כ אמאי יהבינן ימי טוהר דזכר כדקתני לזכר ולנקבה דהיינו ימי טוהר דזכר וימי טומאה דנקבה והלא שמא אם יקרע ימצא זכר ושמא איכא למידרש וילדה זכר לטהר את אמו מדין לידה ובין ימי טומאה בין ימי טהרה לית לה ואמאי יהבינן לה ימי טוהר כלל הכי הוה ליה למיתני תשב לזכר ולנקבה ולנדה וה"פ תשב לנקבה ימי טומאה דנקבה שבועיים אפי' בלא ראיית דם דלמא נקבה היא ולנדה לאחר שבועיים מיד אם תראה דם הויא טמאה נדה מספיקא דלמא זכר הוה ואית לן למידרש עד שיהא זכר משעה לידה ולית לה ימי טוהר כלל במסכת נדה מקשינן למה הוזכר זכר כלומר בכל מקום דקתני לנקבה ולנדה למה לי למיתני לזכר בהדייהו אם ליתן לה ימי טומאה דזכר הא קתני תשב לנקבה וצריך שבועיים ואם ליתן לה ימי טוהר דזכר הא קתני ולנדה דמשמע דלא ניתיב לה ימי טוהר כלל ומשנינן נפקא מינה שאם תראה יום ל"ד ללידתה ותחזור ותראה יום מ"א הויא מקולקלת למניינה שמא לא הוה לה ימי טוהר והיתה תחלת נדה בראיית יום ל"ד ובראיית מ"א הויא תחלת זיבה ואם תראה שלשה רצופין צריכה ז' נקיים וקרבן או שמא זכר ילדה וראיית יום ל"ד היו ימי טוהר ועתה בראיית מ"א הויא תחלת נדה הרי היא בספק זבה ונדה עד שתשב י"ז ימים נקיים כדמפרש במס' ערכין (דף ח.) ואם ישבה לה י"ז נקיים וראתה יום י"ח הרי היא תחלת נדה וזו היא דינה שאם תראה כל ז' ימים הללו או אם לא תראה כי אם ראייה ראשונה טובלת בליל שמיני ומשמשת עם בעלה ואחר ז' ימים הללו באין י"א יום של ימי זיבה שאם תראה בתחלתן או באמצעיתן או בסופן שלשה ימים רצופין הויא זבה גדולה וצריכה ז' נקיים וקרבן ולעולם לא תחזור לקדמותה להיות תחלת נדה עד אחר ז' נקיים ואם לא ראתה בכל י"א יום הללו עד י"ב הרי היא תחלת נדה בכל המשפט אשר פירשתי ולכך נקראו י"א יום שבין נדה לנדה:
קשיא - אבל תיובתא ממש אינה בשביל שחסר מן ץ) (הברייתא) דמצי למימר תני לזכר ולנקבה ולנדה: (הגה"ה. לכך הוזכר זכר שאם תראה יום ל"ד ללידתה אמרינן טמאה היא ואע"ג דאכתי משכי ימי טוהר דזכר דמספקינן ליה בלא ולד ותשב לנדה וכי הדר חזיא ליום מ"א שהוא ח' לראייתה ותרצה להיות שומרת יום כנגד יום אמרינן ולד היה וזכר היה וראייה דיום ל"ד דם טוהר הוה והשתא הוא דהויא תחלת נדה והשתא מקלקלינן לה דלא טבלה עד מ"ח שהוא שמיני לראייה אחרונה ואי לאו משום ספיקא דזכר הוי טבלה למחר ביום מ"ב ממה נפשך אי לאו ולד הוא הרי היא שומרת יום כנגד יום ואי ולד הוה ונקבה הוה אכתי הוי דם טוהר עד שמונים וספיקא דזכר מקלקלא לה וכן לענין נקבה כלומר וספיקא דנקבה מקלקלא לה עד פ"ח דלא טבלה עד פ"ח [אי ראתה ביום ע"ד] ואי הוה פשיטא לן דלא ולד הוא הוה טבלה למחר ביום [פ"ב] דראיית פ"א בי"א יום שבין נדה לנדה היא ומשום דמספקינן דלמא ולד הוה וראיית שבעים וארבעה דם טוהר אמרינן דהשתא הוא דהויא תחלת נדה. כן פירשה רבינו שלמה זצ"ל (נדה דף ל:) ע"כ הגה"ה): בן. והיה הבן שיהא בן משעת לידה:
ולא טומטום - ואע"פ שנקרע אחרי כן ונמצא זכר:
כדרבי אמי - דטומטום שנקרע אע"פ שנמצא זכר אינו נוטל פי שנים:
אלא בכור ולא ספק לאפוקי מאי - אי לאפוקי ספק בכור פשיטא דלא שקיל חלק בכורה אא"כ מייתי ראיה שהוא הבכור:
לאפוקי מדדרש רבא - דמסברא אית ליה ואתי קרא למעוטיה:
שתי נשים - של אדם אחד:
במחבא - ואין ידוע איזה קדם להיות ראשית אונו:
כותבין הרשאה זה לזה - ואתי חד מינייהו ותבע חלק בכורה מן האחין אם בכור אני תנו לי בשביל עצמי ואם לאו תנו לי בשביל אחי שהרי נתן לי חלקו ופסקינן לעיל יש לו לבכור קודם חלוקה ויכול למכור וליתן חלק בכורתו לכל מי שירצה והך מילתא אתא קרא למעוטי דאע"ג דמדינא אית ליה גזירת הכתוב הוא שלא יתנו לו חלק בכורה מן הספק:
אמר ליה רב פפא לרבא - כשדרש כן:
הוכרו - בשעת לידה אע"ג דלבסוף נתערבו כו' דהוה ליה בכור ודאי שעה אחת וקרא לא אתא למעוטי אלא מאי דדמי טפי למעוטי כגון דלא הוכרו כלל דהוה ליה ספק בשעת לידה דהכי משמע והיה הבן הבכור שיהא בן משעת לידה ולא טומטום ושיהא בכור משעת הוייה ולא ספק ושמעינן מהכא דהכי הלכתא דאם הוכרו ולבסוף נתערבו מיהא כותבין הרשאה:
היו מוחזקין - לאו בעדים שמעידין שראו שנולד קודם לאחיו דאם כן אין האב נאמן אלא בקול בעלמא כעין שאמרנו למעלה דהוו קרי ליה בוכרא:
על אחד - מן הבנים מהו מי מהימנינן לאב במקום חזקה שמכחשת דבריו או לא:
תוספות
[עריכה]מדדרש רבא שתי נשים שילדו במחבא כותבין הרשאה זה לזה. ואם תאמר הא רב (פפי) משמיה דרבא אמר דאין לו לבכור קודם חלוקה והיאך יבא ליטול בכורה מכח אידך ואור"י דאין זה בא אלא מכח שליחות דהלכתא שליח שוויה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]סח א מיי' פ"ב מהל' נחלות הלכה ג', סמ"ג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ז סעיף ד':
(א) [ ש"ע י"ד סי' רסו סעי' י בהג"ה ]
סט ב מיי' פ"י מהל' איסורי ביאה הלכה י"ח, סמג לאוין קיא, טור ושו"ע יו"ד סי' קצ"ד סעיף ח':
ע ג מיי' פ"ב מהל' נחלות הלכה ו', סמ"ג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ז סעיף י"א:
ראשונים נוספים
עד שיהיה בכור בשעת הויי' משעת לידה וזה היה ספק קודם לכן אם זכר הוא אם לאו:
אמימר אמר אף אינו ממעט בחלק. בשעה שאם היו שני אחים בכור ופשוט וזה טומטום שלישי כשיבואו לחלק בין נכסים כמאן דלית' דמי ויחלוק עם אחיו פי שנים בכל הנכסים. אבל אותן שני חלקים חלק פשוט של בכור וחלק אחיו פשוט יחלקו לג' ויקח טומטום חלק השלישי. מ"ט לא ממעט דכתיב וילדו לו בנים הנך דהוי' בנים בשעת לידה ממעטי והוא לאו בן הוא משעת לידה:
רב שזבי אמר אף אינו נימול לשמנה. שאם חל שמיני שלו בשבת לא מחללינן עליה שבת דמחמרינן גבי שבת:
רב שרביא אמר אף אין אמו טמאה לידה. משום דכל זכר מטמא שבעה ימים כימי נדתה אבל הוא אינו מטמא כלל:
מיתיבי. קא תנא במס' נדה המפלת טומטום ואנדרוגינוס זה הוא זכר ונקבה. וטומטום הואיל דלא ידעינן מה הוא מחמרינן ותשב לזכר ולנקבה. כיצד יהבינן לזה ימי טהרה כזכר ארבעים יום ותו לא ומתוך אותן ארבעים תהא טמאה י"ד יום כדין יולדת נקבה אלמא דמחמרינן גבי טומאה. תיובתא דרב שרביא דאמר דאין אמו טמאה לידה כלל והא הכי מחמרי' בה לזכר ולנקבה. ולימא תיהוי תיובתא דרב שיזבי דאמר לעיל דלא דיינינן כזכר ודאי ואינו נימול לשמונה בשבת אע"ג דנקרע ונמצא זכר והא הכא דאמרינן דתשב לזכר ארבעים אף על פי שלא נקרע. ומשני לרב זביד לא הוי תיובתא משום דהאי תנא דאמר תשב לזכר ולנקבה ספוקי מספקא ליה אי זכר הוא או נקבה היא משום הכי אזיל לחומרא דתשב לתרוייהו לזכר ולנקבה והם הכי נמי אזיל רב שיזבי לחומרא הואיל דבשעת לידה מספקא ליה אם זכר אם נקבה אזלינן לחומרא ולא מהלינן לי' בשבת משום דבן ודאי בעינן משעת לידה והאי לאו הכי הוא ומשום הכי לא קשי' ליה דהכא נמי מחמיר:
אי הכי הוא. דמשום חומרא הוא אמאי לא מחמרינן בה כל חומרות דמצינן למימר ונימא דתשב לזכר ולנקבה ולנדה. הכי פירושא אם ילדה זכר מטמא ז' ימים ומכאן ואילך לאחר מ' ימים כל דם שהיתה רואה סמוך לוסתה יושבת עליו ז' נקיים ואם ראתה באותן ל"ג (אפי' הכי) דם טוהר הוא. אבל אם חזרה וראתה יום שמיני יושבת יום כנגד יום ואם ראתה ג' ימים רצופין בתוך י"א יום הרי זו זבה גמורה וצריכה נקיים. והאי דקאמרינן הכי תשב לזכר ולנקבה ולנדה כדאמר לא יהבינן לה ימי טוהר אלא אי חזי' ליום ט"ו הויא טמאה נדה. ומקשינן במס' נדה למה הזכיר זכר כיון דתני לנקבה ולנדה לא אצטריך למיתני זכר דאי לענין טמאה לידה הא קתני תשב לנקבה ולנדה לא איצטריך לטמאה לידה דזכר דהוי בכלל י"ד דנקבה. ואי לענין טהרה ימי טוהר קאמר לזכר הא קתני נדה כיון דקתני לנדה וש"מ דלית לה ימי טוהר אלא אי חזיא (ליום נ"א) הוי טמאה נדה אלא להכי תנא לזכר לחומרא דאע"ג דאין לה ימי טוהר יהבינן ליה דין דזכר להכי שאם תראה יום ל"ד ללידתה ביום ארבעים שלמו ז' ימי נדתה ואם תחזור ותראה ליום מ"א תהי' מקולקלת עד מ"ח די"ל ביום מ' שלמו ימי טוהר דזכר וכיון שראתה למחר יש לה שוב דין נדה ואינה טהורה עד מ"ח דאי לא תנא לזכר אמרינן בסוף מ' שלמו ימי נדתה ומה שראתה ביום מ"א היינו בתוך י"א יום דהויא שומרת יום כנגד יום וטובלת ביום מ"ב ומשמשת אלא להכי תנא לזכר דאסורה עד מ"ח. וכן לענין נקבה אם תראה ליום ע"ד ותחזור ותראה ליום פ"א תהיה מקולקלת עד פ"ח ומשום הכי איצטריך למיתני זכר. והכא נמי אי משום חומרא הוא ליתני לזכר ולנקבה ולנדה אלא ש"מ מדלא קתני הכי [ש"מ] דלאו משום חומרא הוא. וקשיא לרב שיזבי דמחמיר:
שילדו שני זכרים במחבא. בלילה בהחבא בלא נר או ביום בחושך בלא אור ושתי הנשים היה להם בעל אחד בחור והיו מבכירות ואין ידוע אי זה מהן בכור איזה נולד קודם ונולד לו שוב בנים אחרים כשיגדלו ויבואו לחלק ירוש' אביהן עם אחיהם יכתבו אחד מאלו שני ספיקי בכורות הרשאה לאחיו כדי ליטול פי שנים ויאמר לאחיו אם אני בכור תנו לי פי שנים בשביל עצמי ואם אחי הבכור ולא אני תנו לי פי שנים בשבילו שהרי בידי הרשאה שהרשני על חלק בכורתו ויחלקו הבכורה ביניהם ולאפוקי מיהא אתי האי דרשא לשני זכרים שנולדו במחבא והוכרו מעיקרא איזה מהן בכור ולבסוף נתערבו ולא הוכרו כותבין הרשאה זה לזה משום דכתיב יכיר והרי הוכר מתחלה:
בני אקרא דאגמא. כפר שעומד באגם:
היו מוחזקין בו בני אדם. באחד שהוא בכור ואמר אביו על אחד מאחיו שהוא בכור מהו. מי אזלינן בתר דמוחזק לן שהוא בכור או בתר אביו אזלינן דאמר קים ליה בגויה:
שלח להו כותבין הרשאה זל"ז משום ספיקא דלא אזלינן בתר חזקה[2] דאבוה:
כותבין הרשאה זה לזה. ואי קשיא לך הא סביר' ליה לרב פפא אליב' דרב' אין לו לבכור קודם חלוקה והיכי מצי מרשה ואיכ' למימר כי מלוה דאע"ג דלא מצי לאקנויי מרשה בה.
היו מוחזקין בו שהוא בכורו. פי' הרב ר' שמואל ז"ל בקלא בעלמ' כעין שאמרנו למעלה דהוה קרי ליה אבוה בוכרא אבל אי איכ' עדים שנולד קודם אחיו ואמר דלאו בוכר' הוא אינו נאמן ואדרבה איפכא משמע דאי אבו' הוה רגיל דאמר בוכר' הוא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל אי איכ' עדים שנולד קודם לאחיו נאמן שהוא מעיד על עצמו שהוא בוכר' והשאר אינו שלו דלר' יהודה נאמן אדם לומר זה בני ממזר.
והיה רבינו תם אומר דר' יהודה לא קאמר נאמן אדם לומר זה בני ממזר אלא כגון דאמר על קטן ממנו בכור הא דממיל' מיפסל אידך וכדאמרי' האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר' יהודה.
ואי קשי' לך הא דאמרי' ביבמות ההוא דאתא לקמיה דר' יהודה ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי ואמר לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך והוינן בה בגמ' והתני' ר' יהודה אומר יכיר יכירנו לאחרים וכו' ומפרקי' אמר ר' נחמן בר יצחק הכי קאמר ליה לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי והילכת' כרב נחמן שמע מינה דר' יהודה אפילו היכ' דאמר בהדי' ממזר הוא מהימן ואפשר דהתם נמי כגון דאמר אינו בכור לנחלה שביני לבין עצמי נתגיירתי ואי לאו משום דנכרי הוא היה נאמן דממיל' מיפסיל משום בכור.
ואין זה נכון, שאם ר' יהודה דוק' קאמר משום בכורה לא אמר אלא שאם אמר על הקטן בבור הוא נאמן אבל לא לומר אינו בכור שפסול הוא ועוד שהרי נאמן לומר בן גרושה ובן חלוצה לאו משום בכורה ועוד הרי שנינו אפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין ר' יהודה אימר נאמנין ולאו בכורה משמע אלא משמע דר' יהודה בכל ענין קאמר.
אבל בהלכות גדולות בהלכות מילה מצאתי בלשון הזה האומר זה בני ממזר אינו נאמן דכי קיימ' לן כר' יהודה דאמר נאמן היכ' דאיכ' בכור אבל ליכ' בכור אינו נאמן דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא אמר על התינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר' יהודה דכיון דקאמר על ברי' דזוט' מגדול בכור הוא פסלינן לגדול ומגו דהימניה רחמנ' לאבחוניה לבכורה דכתיב יכיר יכירנו לאחרים ממילא קא הוי גדול ממזר אבל ודאי במקום שאין בכור לא מהימן דליכ' יכיר דתלי' רחמנ' בנכרי לא מהימן ולא הוי ממזר ואפילו אשתו פרוצה ביותר רוב בעילות אחר הבעל אלו הן דברי בעל הלכות ז"ל ומשמע דבכל ענין פסל ר' יהודה אבל אנן לא קיימ' לן כותיה אלא בתינוק בין הבנים ואכתי לא דייק' דהא איפסיק' התם הילכת' כרב נחמן בר יצחק, וכדפסק רבינו הגדול ז"ל.
אי הכי ליתני נמי תשב לזכר ולנקבה ולנדה קשיא: ואף על גב דסלקא בקשיא ולא סלקא בתיובתא, לא דחי לה, ואינו נימול לשמונה לדחות את השבת.
בכור ולא ספק לאפוקי מדדרש רבא: כלומר, מדדרש בקדמיתא דכותבין הרשאה זה לזה אפילו לא הוכרו ולבסוף נתערבו. אבל מאי דדרש' בבתרייתא בכור ודאי הוא, שהרי הוכרו אלא שלבסוף נתערבו.
הא דאמר ליה רב פפא לרבא ברם כך אמרו משמיה דרבי ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה: איכא למידק, דהא רב פפא הוא דאמר לעיל משמיה דרבא דאין לבכור קודם חלוקה, ואם מכר קודם חלוקה לא עשה ולא כלום, ואם כן היאך הוא כותב הרשאה, דהרשאה כמתנה, דהא בעי למכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך, וכל שאי אפשר ליתן אי אפשר להרשות עליו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' שלוחין) דמלוה על פה שאי אפשר להקנותה אלא במעמד שלשתן גם היא אין כותבין עליה הרשאה.
ויש מדקדקין מכאן שאין כן, דהרשאה בכל דהו סגי, דהא שליחא שוייה, וכדאמרינן בפרק מרובה (ב"ק א', א) כיון דכתיב ליה כל דמתמנית מן דינא עלי הדר שליחא שויא, וכיון שכן אפילו במה שאי אפשר למסור [למכור] וליתן, כגון זו, ואי נמי מלוה על פה, כותבין עליה הרשאה.
ומסתברא לי כדברי הרמב"ם ז"ל, דכל דצריך למיכתב זיל דון ואפיק לנפשך אי לא מצי יהיב היאך (אי) אפשר למימר ליה אפיק לנפשך, הא הוו מילי דרבנן כחוכא. אלא הכא יש לומר דרב פפא לאו דשמעא מרבא וסברא, אלא מכללא שמעה, כדאמרינן לעיל, ודילמא לדידיה לא סבירא ליה, והשתא נמי דשמע מרבא דדרש דאפילו בשלא הוכרו כותבין הרשאה הכיר שטעה בדברי רבא מעיקרא, ובודאי נתברר מדדרש רבא כדברי רב פפא דלא עשה ולא כלום בפלג(ת)א קאמר. ואי נמי יש לפרש, דמעיקרא סברה כרבא דרביה למאי דסבירא ליה דלא עשה ולא כלום בכולהו קא אמר, אבל לבתר דשמע להא דר' ינאי ושמע נמי מרבא רביה דאמר עדיפא מינה דאפילו בשלא הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה, הדר ביה וסבר כותיה דיש לו לבכור קודם חלוקה ויכול למכור ולתת ולהרשות. כנ"ל.
ומיהו יש לדקדק בזה בפרק שבועת העדות (שבועות לג, ב) (גמר) [גבי] משביע אני עליכם שאתם יודעים באיש פלוני שהוא כהן. וכבר כתבתי עליה בארוכה בבבא קמא פרק מרובה ובספר תשובות שאלות (ח"ב סי' רכ"ד) בסייעתא דשמיא.
ילמדנו רבינו היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר בשעת מיתתו על אחר שהוא בכור: פירש ר"ש(י) ז"ל דמוחזקין בו בקול, כמו שאמרנו למעלה, אבל אם יש עדים שנולד זה קודם לאותו שאמר אביו עכשיו שהוא בכור אינו נאמן. אבל כשאין שם עדים אלא חזקה, מבעיא להו אי מהימן במקום חזקה כי האי או לא. ויש מקשים על דבריו, דאפילו כשיש עדים שנולד ראשון נאמן האב לומר לרבי יהודה זה בני ממזר, כדאיתא בקידושין (עח, ב) ושנינו שם אפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין רבי יהודה אומר נאמן, ותניא נמי הכי מכאן אמר רבי יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה, ואמרינן לקמן (קכח, ב) שהאומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן. אלא אפילו מוחזקין בו שהוא בכור שיש עדים שנולד קודם לכל שאר הבנים, וכל שכן שהוחזקה בקול. אבל באומר על אחר שהוא בכור, וכדאמרינן לקמן (קכז,ב) אמר בני [הוא וחזר ואמר] עבדי [הוא] אינו נאמן. ומיהו מסתברא לי להעמיד דברי הרב בתאומים ויש עדים שזה יצא ראשונה, דאי חד בנו בכורו השני ודאי בנו, דאי אפשר שיהא האחד [בנו] והאחד ממזר, דטפה אחת מתחלקת לשני וולדות.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(לג) כותבין הרשאה זה לזה אי קשיא והא רב פפא גופי' הוא דאמר לעיל אין לו לבכור קודם חלוקה ואינו יכול להקנות חלקו לאחרים. תשובה יש לומר דהדר בי' כדפסקי' הלכה יש לו לבכור קודם לחלוק' אי נמי אפילו למ"ד אין לו דוקא להקנות קנין גמור אינו רשאי אבל להרשות את חבירו שיתבע בעבורו רשאי כדכתבי' בב"ק במהדורא בתרא גבי הלואה שאע"פ שאין אדם יכול להקנותה לחבירו קנין גמור יכול להקנותה לשלוחו ולהרשותו עלי':
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח (עריכה)
קד. א"ר אמי טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים דאמר קרא והיה הבן הבכור לשניאה עד שיהא בן משעת הויה אמימר אמר אף אינו ממעט בחלק בכורה שנאמר וילדו לו בנים עד שיהא בן ודאי משעת לידה. והיינו סתמיה דאמימר, דקסבר כיון דכתיב (דברים כא,טו) וילדו לו בנים, דמשמע שיהיו בנים ודאין בשעת לידה, וכתיב בבכור לתת לו פי שנים, וקימא לן פי שנים באחד, על כרחין פי שנים באחד מן הבנים שהיו בנים ודאין משעת לידה קאמר רחמנא, לאפוקי טומטום שנקרע ונמצא זכר דלא. ולמאי נפקא מינה, על כרחיך הכי קאמר רחמנא, דחזינא ליה לטומטום מעיקרא כמאן דליתיה ושקיל בכור חלק בכורה לפום מאי דהוה מטי ליה היכא דחשבינן ליה לטומטום כמאן דליתיה מעיקרא. דאי לא תימא הכי, מה לי שקיל פי שנים כאחד מן הודאין משעת לידה, מה לי פי שנים טומטום, אידי ואידי חד שיעורא. אלא [משום] הכי מעיט רחמנא טומטום שנקרע ונמצא זכר גבי פשוטין, לאשמועינן דלא ממעיט בחלק בכורה.
מיהו גבי חלק פשיטותיה דבכור איכא למידק מלישניה דאמימר מדקאמר אינו ממעט בחלק בכורה ולא קאמר בחלק של בכור, ש"מ בחלק בכורה הוא דאינו ממעט אבל בחלק פשוט ממעט. וכי תימא מה נפשך, אי האי פי שנים כאחד מן הודאין משעת לידה הוא, אפי' בחלק פשיטותיה נמי לא ממעט, דכי כתיב פי שנים אחלק בכור וחלק פשוט כתיב. ואי האי פי שנים כאחד מכל הבנים הוא, ואפי' טומטום, אפי' בחלק בכורה נמי למעיט. ועוד פי שנים אמר רחמנא, דמשמע דשוו אהדדי. לעולם אימא לך דהאי פי שנים דאמר רחמנא פי שנים כאחד מן הודאין משעת לידה הוא, ושאני חלק פשוט דכחלק אחד מן הפשוטין דמי, דמימעיט טומטום בחולקיהו. דכי היכי דחשבינן ליה כשאר פשוטין למשקל כראוי חשבינן ליה נמי כשאר פשוטין לענין טומטום. ואי משום היקישא דפי שנים, הא קימא לן דלאו לכל מילי איתקוש אלא למיתב ליה אחד מצרא הוא דאיתקוש. ועוד אפי' כשתמצי לומר דפי שניים דשוו בשיעורא להדדי משמע, כי היכי דמשמע דשוו להדדי הכי נמי משמע פי שנים כאחד. וכי היכי דלגבי פי שנים באחד לאו בתר שיעורא דמטי ליה השתא לודאי משעת לידה לא אזלינן אלא בתר שיעורא דהוה מטי ליה ולודאי היכא דחזינן ליה לטומטום כמאן דליתיה אזלינן דאע"ג דהשתא מיהת טפי מפי שנים כאחד מן הודאין קא שקיל, כיון דלא קא שקיל טפי מפ"ש במאי דהוה חזי ליה לאחד מן הודאין.כעידרמה היכא דחזינן ליה לטומטום כמאן דליתיה פי שנים באחד קרינא ביה, גבי אשוויי פי שנים להדדי נמי, אע"ג דלפום מאי דיהבינן ליה השתא לא שוו להדדי כיון דכי חזינן ליה לטומטום כמאן דליתיה פי שנים דשוו להדדי הוה שקיל, השתא נמי פי שנים קרינא ביה.
וכי תימא ולאו ק"ו הוא, ומה חלק בכורה שהורע כחו שאינו נוטל כראוי כבמוחזק, יפה כחו במקום טומטום שלא יהא טומטום ממעט בו, חלק פשיטות שיפה כחו שנוטל כראוי כבמוחזק אינו דין שיפה כחו במקום טומטום שלא יהא טומטום ממעט בו. איכא למפרך, חלק שאר פשוטין יוכיח שיפה כחן ליטול כראוי כבמוחזק והורע כחן במקום טומטום למעט בחלקן, אף אתה אל תתמה על חלק פשיטותו שאע"פ שיפה כחו בראוי הורע כחו במקום טומטום למעט בחלקו. ודין הוא, ירושת הבכור עם הטומטום שנקרע ונמצא זכר במקום שאין אחין, וירושתו עם הטומטום במקום שיש אחין, מה ירושתו עם הטומטום במקום שאין אחין הטומטום ממעט בה, אף ירושתו עם הטומטום במקום שיש אחין הטומטום ממעט בה.
ומנא תימרא דהיכא דלית ליה לבכור אלא אח אחד טומטום שנקרע ונמצא זכר, הטומטום ממעט בירושתו. חדא דלתת לו פי שנים אמר רחמנא, אלמא לאו אכולא ממונא יהבינן ליה אלא פי שנים בלחוד הוא דיהבינן ליה, ואי אמרת דאין הטומטום ממעט בירושתו נמצא הבכור נוטל את הכל, ועוד דקרא כתיב והיה ביום הנחילו את בניו ומשמע אפי' נקרע ונמצא זכר שקיל חולקא במקום שיש בכור. וכתיב נמי (במדבר כז,ח) איש כי ימות ובן אין לו, הא יש לו בן בנו יורשו, ואפי' טומטום שנקרע ונמצא זכר שקיל חולקא במקום שיש בכור, אלמא כבן דמי וירית כפשוט. ואי אמרת דלא ממעט בחלק פשיטותו של בכור, זימנין דליכא אחא אחרינא בהדיה ואשתכח דלא קא שקיל האי טומטום ולא מידי.
וכי תימא ולא לישקול דהא כתיב וילדו לו בנים, למימרא דלא ממעט בחלק בכורה אלא מי שהיה בן משעת לידה, לאפוקי טומטום שנקרע ונמצא זכר. נהי דמעטיה רחמנא מלמעוטי חלק בכורה, מלמעוטי בירושתו מי מ (מ) עטיה. אם כן פי שנים קרית ליה. ועוד דבעינן ביום הנחילו את בניו וליכא. ועוד אי אמרת דלא ממעט בחלקו של בכור כלל, אלמא חשבינן ליה לטומטום כמאן דליתיה, אשתכח דשקיל להו בכור לכלהו נכסי, א"כ מה ענין חלק בכורה בכאן, הא איהו קא ירית כוליה.
אלא ודאי על כרחיך אית ליה לטומטום שנקרע ונמצא זכר למשקל חולקא בהדיה ולא מתמעט ליה לבכור מחלק בכורתו בהכין ולא מידי. אלא כי מיתמעיט ליה מחלק ירושתו הוא דמתמעיט ליה, דאע"ג דאי לאו האי טומטום הוה שקיל להו האי בוכרא לכלהו נכסי, לאו מחמת חלק בכורה הוה שקיל להו אלא מחמת דלא הוה ליה לאבוה ברא אחרינא, ואפילו לא הוי בוכרא נמי הכי הוה שקיל. ואשתכח דכי ליתיה לטומטום כלל לא הוה שקיל האי בכור מחמת בכורתו ולא מידי כי היכי דתימא דכי איתיה לטומטום וקא יהבינן ליה תולתא בחלק פשוט הוה ליה ממעט בחלק בכורה. דלא מיבעיא בחלק בכורתו דלא ממעט, אלא אפי' בחלק פשיטותו נמי לא ממעט, שאין קורין חלק אלא מקצת הדבר שנחלק לשנים או ליתר משנים, אבל הכא אי חשבת ליה להאי טומטום כמאן דליתיה אשתכח דבכור הוא דהוה ירית כוליה מכח ירושה בעלמא, ולאו מחמת חלק בכורה ולא מחמת חלק פשיטותו, אלא כמי שאין שם יורש אלא הוא. והשתא דאיתיה להאי טומטום אשתכח דלא קא ממעט ליה לבכור, לא בחלק בכורתו ולא בחלק פשיטותו ולא מידי, אלא בירושתו הוא דממעט דלא להוי כמי שאין לו יורש אלא הוא.
אשתכח השתא דטומטום שנקרע ונמצא זכר במקום שיש שם בכור, אין הטומטום ממעט בחלק בכורתו של בכור אלא בחלק פשיטותו ממעט. כיצד עושין, רואין את הטומטום מתחלה כאילו אינו וחולקין את הנכסים לפי מניין שאר אחין, ונמצאו מוסיפין במספר החלקים חלק אחד על מניין האחים מפני חלקו של בכור שהוא פי שנים באחד. ונותנין לו לבכור מהם חלק אחד כנגד חלק בכורתו, ושאר כל האחים החלקים עם חלק פשיטותו של בכור מערבין אותן וחולקים אותן לפי מניין כל האחין והבכור והטומטום בכלל, וכל אחד מהם נוטל חלק אחד. נמצא הבכור נוטל שני חלקים, אחד מהם שוה לכל א' ואחד משאר החלקים, והוא חלק פשיטותו שהטומטום ממעט בו, והחלק הב' שהוא חלק בכורתו (מנובה) [מרובה] משאר (ו) חלקים לפי שאין הטומטום ממעט בו. ואם אין לבכור אח אחר זולתי טומטום זה שנקרע ונמצא זכר, הבכור נוטל שני שלישי הממון והטומטום נוטל שליש כדברירנא:
קה. ולענין טומטום שנקרע ונמצא זכר אמר רב נחמן בר יצחק אף אינו נידון כבן סורר ומורה שנאמר כי יהיה לאיש בן סורר ומורה עד שיהא בן משעת הויה:
קו. רב שרביא אמר אף אין אמו טמאה לידה מאי טעמא אמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה עד שיהא זכר משעת לידה. ולית הלכתא כרב שרביא. רב שיזבי אמר אף אינו נימול לשמונה, שאם חל שמיני שלו להיות בשבת אין מחללין עליו את השבת אלא ידחה למחר, שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר עד שיהא זכר משעת לידה. מיכדי מילה בשמיני דדחיא שבת מנין נפקא לן מדכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר, וכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ביום ואפי' בשבת, כל היכא דקרינא ביה וילדה זכר דמשמע עד שיהא זכר משעת לידה קרינא ביה ביום ואפילו בשבת, וכל היכא דלא הוי זכר משעת לידה לא קרינא ביה ביום ואפי' בשבת.
מיתיבי המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה תיובתא דרב שרביא דאמר טומטום אין אמו טמאה לידה עד שיהא זכר ודאי או נקבה ודאית משעת לידה, ותנא קתני תשב לזכר ולנקבה מספק, הכא לחומרא והכא לחומרא, דכיון דלא ידעינן אי זכר הוא אי נקבה היא דאכתי לא נקרע, רמינן עלה חומרא דנקבה, לאטמויי ארביסר, וחומרא דזכר, דלא יהבינן ליה דם טוהר טפי מתלתין ותלתא יומין, דל מינייהו שבעה יומי דעיילו להו בכלל ארביסר דיומי טומאה דרמינן עלה משום ספיקא דנקבה, פשו להו עשרים ושיתא יומי טוהר ותו לא. וסלקא לה בתיובתא.
ואמרי' לימא לרב שיזבי נמי תהוי תיובתיה, דהא קתני תשב לזכר ולנקבה מספק, משום דאכתי לא נקרע ולא ידעינן אי זכר הוא ואי נקבה היא, מכלל דהיכא דנקרע ונמצא זכר וילדה זכר קרינא ביה ותשב לזכר בלבד, ואע"ג דלא הוה קרינא ביה זכר משעת לידה כיון דנמצא זכר איגלאי מילתא למפרע דמשעת לידה וילדה זכר קרינא ביה, ומדלענין טומאה וילדה זכר קרינא ביה לענין מילה נמי וילדה זכר קרינא ביה ושמיני שלו דוחה את השבת, ותיובתיה דרב שיזבי.
ופרקינן תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא. כלומר הא דקתני המפלת טומטום תשב לזכר ולנקבה לאו למימרא דפשיטא ליה לתנא דאי הוה מיקרע ונמצא זכר תשב לזכר ותו לא, ואי משתכח נקבה תשב לנקבה ותו לא, אלמא לידת טומטום שנקרע כלידה ודאית היא, אלא תנא לידת טומטום שנקרע ספוקי מספ (י) קא ליה אי כלידה ודאית מעיקרא היא ואי לא, וכיון דמספקא לן עבדינן הכא לחומרא והכא לחומרא. הילכך גבי מילה בשמיני למדחה שבת חיישינן דילמא לאו לידה היא ולא קרינא ביה וילדה זכר ולא דחיא שבת. גבי טומאה נמי עבדינן לחומרא דחיישינן דילמא לידה מיקרייא ואמו נטמאה לידה אי לזכר אי לנקבה. ובדין הוא דאילו נקרע ונתברר אי זכר הוא אי נקבה היא לא הוה רמינן עלה אלא חומרא דזכר או חומרא דנקבה, אלא כיון דעדיין לא נקרע ומספקא לן אי זכר הוא אי נקבה היא רמינן עלה חומרא דזכר וחומרא דנקבה.
חומרא דזכר מאי היא, דילמא לידה היא ואית לה ימי טוהר עד סוף ארבעים יום לחומרא, נפק"מ דאי חזיא דם ביום מ' ללידתה והדר חזיא ביום ששה וארבעים ללידתה, אי אמרת לאו לידה היא לית לה דם טוהר כלל וההוא דם דחזיא ביום מ' תחלת ימי נדות הוא, ואשתכח דההוא דם דחזיא ביום ארבעים וששה שהוא שביעי ליום מ' סוף ימי נדה הוא וטובלת לערב ליל שמיני שהוא ליל ארבעים ושבעה ללידתה והיא טהורה, דזבה הוא דבעיא שבעה ימי נקיים, אבל נדה לא בעיא (נדה) שבעה ימי נקיים דכתיב (ויקרא טו,יט) שבעת ימים תהיה בנדתה. ואי סבירא לן דלידת טומטום שנקרע ונמצא זכר לידה היא, אית לה ימי טוהר והוה לה ההוא דם דחזיא ביום ארבעים וששה תחלת ימי נדות ובעיא למיתב שבעה ימים מיום ששה וארבעים והילך. הילכך עבדינן לחומרא ואימור זכר הוא וילדה זכר קרינא ביה, וצריכא לישב שבעת ימי נדות מיום ארבעים וששה ואילך כדאמרינן. ורמינן עלה חומרא דנקבה לאיטמויי ארביסר. והוא הדין דאי חזיא ביום שמונים ללידתה וביום ששה ושמונים, אמרי' דילמא נקבה היא וההוא דם דחזיא ביום שמונים דם טוהר והאי דם דחזיא ביום שמונים וששה תחלת ימי נדות הוא, וצריכא למימני שבעת יומי מיום ששה ושמונים ואילך.
ומקשינן על הדין פירוקא דרב שיזבי דאמר לידת טומטום ספיקא היא אי מיקריא לידה ואי לא, אי הכי ליתני תשב לזכר ולנקבה ולנדה. לזכר ולנקבה דילמא לידה היא ורמינן עלה חומרא דטומאת לידת דנקבה למיתב ארביסר ולמיתב לה ימי טוהר לחומרא כדאמרן, ורמינן עלה ימי טוהר דזכר לחומרא למיתב שבעה ימי נדות מיום ארבעים וששה כדאמרן, ואימור לידת טומטום לאו לידה מיקריא ולא יהבינן לה דם טוהר כלל וכל דם דחזיא בין ביומי טוהר הראויין לזכר בין ביומי טוהר הראויין לנקבה דם נדות הוא, אלא מדלא קתני תשב לנדה ש"מ דלא מספקא ליה לתנא אי לידה היא אי לאו לידה היא אלא פשיטא ליה דלידה היא. והאי דקתני תשב לזכר ונקבה משום דלא ידעינן אי זכר הוא ואי נקבה היא, דהא אכתי לא נקרע, הילכך רמינן עלה חומרי לידת זכר וחומרי לידת נקבה, ולעולם יהבינן לה שיתא ועשרין יומין ימי טוהר דלית בהו ספיקא. דאי הוה ידעינן אי זכר הוא או נקבה היא הוה יהבינן לה כולהו ימי טוהר דחזו לה, אי לזכר אי לנקבה דפשיטא לן דלידת טומטום לידה היא כדברירנא, (דהוא) [והוא] הדין נמי דשמיני דידיה דחי שבת. וקשיא לרב שיזבי דאמר אינו נימול לשמונה. וסלקא בקשיא. ואפי' הכי לא אידחי מימריה בהכין דהא לא סלקא ליה בתיובתא.
הילכך טומטום שנקרע ונמצא זכר בתוך שמונה ימים, אי חייל שמיני שלו בימות החול ממלינן ליה בשמיני מספיקא ואסור לשהוייה, ואי חייל בשבת או ביום הכפורים אי נמי ביום טוב דחינן ליה למחר. ולענין טומאת לידה, אי אתקרע ונמצא זכר רמינן עלה חומרא דיולדת זכר לכל מילי, מיהו לא יהבינן לה ימי טוהר, אלא כל דם דחזיא דם נדות הוא או דם זיבות. ואם נמצאת נקבה רמינן עלה חומרי דנקבה לכל מילי, מיהו לא יהבינן לה ימי טוהר, אלא כל דם דחזיא דם נידות הוא. וכי לא יהבינן לה דם טוהר הני מילי לקולא, אבל לחומרא יהבינן, דאי חזיא דם ביום ארבעים לזכר וביום ארבעים וששה אי נמי ביום שמונים לנקבה וביום שמונים וששה, בעיא למימני יומי נדות מיום ארבעים וששה לזכר ומיום שמונים וששה לנקבה כדברירנא לעיל. ואי אכתי לא נקרע, תשב לזכר ככולהו חומרי דיולדת זכר, ולנקבה ככולהו חומרי יולדת נקבה, ולנדה דלא יהבינן לה דם טוהר לקולא כלל אבל לחומרא יהבינן לה כדברירנא:
קז. אמר רבא תניא כותיה דר' אמי דאמר טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים בן ולא טומטום בכור ולא ספק. בן ולא טומטום כדר' אמי. דאע"ג דנקרע ונמצא זכר לא שקיל פי שנים. בכור ולא ספק. שלא הוכר מעולם, ולאפוקי מדדרש רבא מעיקרא שתי נשים שילדו שני זכרים במחבוא ונתערבו כותבין הרשאה זה לזה. כגון שתי נשים של איש א' שילדו לו שני זכרים במחבוא בזו אחר זו, שנמצא שהיוצא ראשון הוא ניהו בכור לנחלה, דומיא דבכורת יעקב ועשו ובכורת פרץ וזרח, וקאמר רבא דאם נתערבו ולא הוכר איזה יצא ראשון כותבין הרשאה זה לזה. נפקא מינה דהיכא דאית להו אחא אחרינא דאזיל האי מורשה ומפיק מיניה חלק בכורא ממה נפשך, אי בכור אנא הב לי מחמת נפשאי, ואי האיך בכור הוא הב לי מחמתיה דידיה דכתב לי אורכתא. וקמ"ל האי תנא דכיון דלא הוכרו מעולם איזה מהם בכור, אין כאן בכורה כלל ולא מהניא להו הרשאה.
הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי ברם כך אמרו משום רבי ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה. והוא הדין היכא דהני שתי נשים הוו ניסבן לתרי גברי וילדו שנים זכרים בכורים, זה בכור לאביו וזה בכור לאביו, ונתערבו ואחר כך נולדו אחים לזה ואחים לזה, אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה אלא לענין חלק פשוט, אבל לענין חלק בכורה לא מהניא להו הרשאה כלל. מיהו מסתברא דתנא דבריתא דקתני בכור ולא ספק, לא איירי אלא כדאמרן, מדקתני בכור ולא ספק דמשמע בכור שהוא בכור ודאי ולא ספק בכור ספק פשוט, ואלו כי האי גוונא היכא דזה בכור לאביו וזה בכור לאביו כל חד מינהו ודאי בכור הוא, וליכא ספיקא אלא באבוה דלא ידעינן כל חד מיניה בריה דמאן ניהו. מיהו ודאי לענין דינא אידי ואידי חד דינא הוא לענין חלק בכורה כדברירנא:
תיובתא דרב משרשיא תיובתא. תימה אמאי לא משני סמי מכאן טומטום דהא במסכת בכורות פרק אלו מומין קאמר סמי מכאן טומטום. ונראה משום דלא מהניא ליה האי שנוייא הכא דאכתי קשה ליה מכמה משניות דתנן במסכת נדה פרק המפלת סנדל או שליא טמאה לידה וכל שכן טומטום. תוספי הרא"ש ז"ל.
תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא. כלומר הוא מספקא ליה אי לידת טומטום לידה היא וכי מקרע בתר הכי ומשתכח זכר קרינא ביה וילדה זכר ואי משתכח נקבה קרינא ביה ואם נקבה תלד או לאו לידה היא כלל כי היכי דתיהוי אמו טמאה לידה וכיון דמספקא עבדינן לחומרא דלענין טומאת לידה אמרינן דלמא לידה מקרייה ומחייבינן לה בטומאת לידה וכיון דאכתי לא נקרע ולא ידעי אי זכר אי נקבה היא עבדינן לחומרא ומחייבינן לה כטומאת שבועיים דנקבה. ולענין ימי טוהר אמרינן לאו לידה היא ולית לה ימי טוהר כלל לא כזכר ולא כנקבה אלא כל דם שתראה דם נדות הוא וכיון דקיימא לן בזבה דבעינא שבעה ימים ספורים לאחר טהרתה כדכתיב ואם טהרה מזובה כו' אבל נדה לא בעיא שבעה ימים ספורים לאחר טהרתה אלא שבעה ימים בלחוד בעינן מתחלת נדתה ואף על גב דחזיא דם שבעה ימים כולהו ואפילו ביום השביעי טובלת לערב וטהורה כדכתיב שבעה ימים תהיה בנדתה וביום השמיני כו' קתני הכא תשב לזכר שאם ראתה דם ליום הארבעים ללידתה וראתה הדם אחר כך ביום שבעה וארבעים אם נאמר דהאי לידה לאו לידה היא ולית לה ימי טוהר כלל הוה ליה האי דם דחזיא ביום ארבעים תחלת נדות והאי דם דחזיא בתר הכי ביום שבעה וארבעים סוף שבעה ימים דההוא נדות וטובלת לערב ונמצאת טהורה ואם נאמר דהאי לידה לידה הויא הוה ליה ההוא דם דחזיא ביום ארבעים תשלום ימי טוהר והא דחזיא ביום שבעה וארבעים תחלת ימי נדות בעיא למיתב שבעה ימים מיום שבעה וארבעים ואילך ולהכי קתני תשב לזכר כלומר אף על גב דלא יהבינן לה ימי טוהר כלל דלמא לאו לידה היא היכא דחזיא ביום ארבעים והדר חזיא ביום שבעה וארבעים כיון דאי חשבת ליה לההוא דם דחזיא ביום ארבעים דם נדות הוה ליה האי דם דחזיא ביום שבעה וארבעים סוף שבעה ימי נדות ואם נאמר דההוא לידה הויא לידה ואית לה ימי טוהר הויא לה ההוא דם דחזיא ביום ארבעים תשלום ימי טוהר והדר חזיא דם ביום שבעה וארבעים הוי תחלת נדות עבדינן לחומרא ואמרינן דלמא ההיא לידה הואי והאי דם דחזיא ביום ארבעים דם טוהר הוא והוה ליה דם דחזיא ביום ארבעים ושבעה תחלת נדות ומצריכינן לה שבעה ימים מיום שבעה וארבעים ואילך והכי נמי עבדינן היכא דחזיא ביום שמונים ללידתה שהיא תשלום ימי טוהר דנקבה והדר חזיא דם בשמונים ושבעה אשתכח השתא דהאי פירוקא דאמרינן לחומרא דהא מתני ליכא לאותובי מינה עליה דרב שיזבי משום דמוקמינן לה ללידת טומטום דספיקא הוא אי מיקריא לידה אי לא הלכך לענין טומאה עבדינן לחומרא ואמרינן דלמא לידה הואי ומחייבינן לאמו בטומאה אם זכר כטומאת זכר אם נקבה לטומאת נקבה ומשום הכי קתני בהאי מתניתין תשב לזכר ולנקבה ולנדה פירוש לזכר ולנקבה דלמא לידה היא ואמו טמאה לידה וכדפרישית לעיל ולנדה דלמא לאו לידה היא ואין לה דמי טוהר כלל אלא כל דם שתראה דם נדות הוי. הרא"ם ז"ל.
אי הכי ליתני נמי תשב לזכר ולנדה קשיא. ואף על גב דסלקא בקשיא ולא סלקא בתיובתא לא דחינן לה ואינו נימול לשמונה לדחות את השבת. בכור ולא ספק לאפוקי מדדרש רבא. כלומר מדדרש בקמייתא דכותבין הרשאה זה לזה אפילו לא הוכרו ולבסוף נתערבו אבל מאי דדרש בבתרייתא בכור ודאי הוא שהרי הוכרה אלא שלבסוף נתערבו. הרשב"א ז"ל.
לאפוקי מדדרש רבא שתי נשים שילדו במחבואה. פירוש שילדו במחבואה אחת שהוא מקום אפל ונתערבו הולדות והיה אחד מהם בנו של ראובן והשני בנו של שמעון וכל אחד משתי ולדות הללו בכור לאביו כשיבא אחד מהן לירש עם בניו של ראובן דוחים אותו אצל בניו של שמעון ובניו של שמעון דוחין אותו אצל בניו של ראובן וכיון שכן כותבין הרשאה זה לזה. ואמרינן בסיפא הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לכם טעות הוא בידי ברם כך אמרו משום רבי ינאי הוכרו כו'. והאי דאמרינן לאפוקי מדדרש רבא לאו לאפוקי מדרשא בתרא אלא לאפוקי מדרשא קמא דרבא כלומר סלקא דעתך אמינא כדרשא קמא דרבא דאמר כותבין הרשאה זה לזה לפי שכל אחד מהן בכור ודאי היה לאביו בשעת לידה ולא היה בכור ספק קמשמע לן דדוקא הוכרו שהיו בכור ודאי לאביו אבל לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה בחלק בכורה משום דכתיב בכור ולא ספק והני כיון שלא הוכרו בשעת לידה הוה ליה כל חד מינייהו ספק אבל בחלק פשוט כותבין. הרא"ם ז"ל.
הא דאמר לה רב פפא לרבא ברם כך אמרו משמיה דרבי ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה. איכא למידק דהא רב פפא הוא דאמר לעיל משמיה דרבא דאין לבכור קודם חלוקה ואם מכר קודם חלוקה לא עשה ולא כלום ואם כן היאך הוא כותב הרשאה דהרשאה כמתנה דקא בעי למכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך וכל שאי אפשר ליתן אי אפשר להרשות עליו וכן כתב הרמב"ם ז"ל דמלוה על פה שאי אפשר להקנותה אלא במעמד שלשתם גם היא אין כותבין עליה הרשאה. ויש מדקדקים מכאן שאינו כן דהרשאה בכל שהוא סגי דהא שליחא שויא וכדאמרינן בפרק מרובה כיון דכתיב ליה כל דמענית מן דינא עלי הדר שליחא שויא וכיון שכן אפילו במה שאי אפשר למכור וליתן כגון זו ואי נמי מלוה על פה כותבין עליהם הרשאה. ומסתברא לי כדברי הרמב"ם ז"ל דכל דצריך למכתב זיל דון ואפיק לנפשך אי לא מצי יהיב היאך אפשר למימר ליה אפיק לנפשך הא הוו מילי דרבנן כחוכא. אלא הכא יש לומר דרב פפא לאו דשמעה מרבא וסברה אלא מכללא שמעה כדאמרינן לעיל ודלמא לדידיה לא סברה והשתא נמי דשמע מרבא דדרש דאפילו בשלא הוכרו כותבים הרשאה הכיר שטעה בדברי רבא מעיקרא ובודאי נתברר מדדרש רבא כדברי רב פפא דלא עשה ולא כלום בפלגא קאמר. ואי נמי יש לומר דמעיקרא סברה כרבא רביה דמאי דסבירא ליה דלא עשה ולא כלום בכולהו קאמר אבל לבתר דשמע להא דרבי ינאי ושמע נמי מרבא רביה דאמר עדיפא מינה דאפילו בשלא הוכרו ולבסוף נתערבו כותבים הרשאה הדר ביה וסבר כוותייהו דיש לו לבכור קודם חלוקה ויכול למכור ולתת ולהרשות כן נראה לי. ומיהו יש לדקדק בזה בפרק שבועת העדות גמרא משביע אני עליכם שאתם יודעים באיש פלוני שהוא כהן וכבר כתבתי עליה בארוכה בספר תשובות השאלות בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל.
שלח להו כותבין הרשאה זה לזה כדי שלא ידחו האחים לכל אחד מהם. ואוקימנא דמספקא ליה לשמואל אי הלכה כרבי יהודה דאמר האב נאמן לומר זה בני בכור ואף על גב דמוחזק לן באחר שהוא בכור או הלכה כרבנן וכיון דמספקא ליה קאמר כותבים הרשאה זה לזה. וזה ראיה למה שפירשנו דהא דאמר לאפוקי מדדרש רבא לאו לאפוקי מדרשא בתרא אלא לאפוקי מדרשא קמא דרבא הוא דאמר אפילו לא הוכרו מעולם כותבים הרשאה זה לזה דהא הכא כהוכרו ולבסוף נתערבו דמי וקא שלח להו כותבים. וטעמא דמלתא דאמרינן בכור ולא ספק היינו היכא דלא הוכר מעולם דהוה ליה ספק משעת לידה אבל היכא דהוכר בשעת לידה ולבסוף נתערב כיון דהוכר בשעת לידה בכור ודאי קרינן ליה ולא בכור ספק ולפי שנתערב אחר כך כותבים הרשאה זה לזה כדי שלא יוכלו האחים לדחות כל אחד מהם. הרא"ם ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה