בבא בתרא קלח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ידה על העליונה רצה נוטלתן רצה נוטלת כתובתה אושכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ואם אמר בחובו נוטלן בחובו משום דאמר כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ודלמא כראוי לו בחובו קאמר אמר רב נחמן אמר לי הונא הא מני רבי עקיבא היא דדייק לישנא יתירא דתנן ולא את הבור ולא את הדות אף על פי שכתב לו עומקא ורומא וצריך ליקח לו דרך דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים אין צריך ליקח לו דרך ומודה ר"ע בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך אלמא כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מלתא קאתי הכא נמי כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מלתא קא אתי:
ת"ר שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני בהעדים כותבין אף על פי שאין מכירין לפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה דברי ר' מאיר וחכ"א אין כותבין אא"כ מכירין לפיכך כשהוא גובה אין צריך להביא ראיה אמר רב נחמן אמר לי הונא תנא רבי מאיר אומר אין כותבין וחכמים אומרים כותבין ואף רבי מאיר לא אמר אלא משום בית דין טועין אמר רב דימי מנהרדעא גהלכתא אין חוששין לבית דין טועין ומאי שנא מדרבא דאמר רבא דאין חולצין אלא אם כן מכירין הואין ממאנין אלא אם כן מכירין ולפיכך כותבין גט חליצה זוגט מיאון ואע"פ שאין מכירין (מ"ט לאו) משום דחוששין לב"ד טועין לא חב"ד בתר בית דינא לא דייקי בית דינא בתר עדים דייקי:
מתני' טהאב תולש ומאכיל לכל מי שירצה ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין:
גמ' תלוש אין מחובר לא
רשב"ם
[עריכה]ידה על העליונה - וכגון שלא מחלה לו בכך:
לא את הבור - שבבית:
ולא את הדות - שבבית אינן מכורין בכלל בית דאף על פי שכתב לו עומקא ורומא של בית דתשמיש הן בפני עצמן ולא אהני עומקא ורומא אלא למקני עומקא ורומא כדאמרן בפרק המוכר את הבית דמסתמא לא קני איניש עומקא ורומא:
וצריך למוכר ליקח לו דרך - לבורו ולדותו ששייר לעצמו דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו דרך:
שאין צריך - דהא חוץ מאלו לא הוה צריך למימר למעוטי בור ודות דהא מסתמא לא קני להו לוקח אלא לטפויי לו שיור דרך לבור ודות עצמו נתכוין ומיהו רבנן נמי מודו דכל לישנא יתירא לטפויי אתי היכא דאיכא מידי לטפויי כי הכא בהך ברייתא והא דאמרן הא מני רבי עקיבא היא לאו דוקא דהוא הדין לרבנן אלא משום דאשכחן ברבי עקיבא בהדיא דדריש לישנא יתירא מוקי לה כר' עקיבא:
העדים כותבין - מה ששומעין זכרון עדות שהיתה בפנינו שאמר פלוני שכיב מרע שפלוני חייב לו מנה ומה ששמענו כתבנו וחתמנו:
אע"פ שאין מכירין - את הלוה או אם נתחייב לו כלום אם לאו:
לפיכך - שנתנו חכמים רשות לעדים לכתוב מה ששמעו אף על פי שאין יודעין אם אמת אם שקר צריכין היתומים להביא ראיה לגבות מאותו פלוני דעדים הללו מה ששמעו מפי השכיב מרע כתבו והם לא ידעו אם ממש בדבריו אם לאו:
וחכמים אומרים אין כותבין וכו' - דחיישינן לבית דין טועין שיראו שכתבו העדים ויהו סבורים שהעדים לא כתבו צוואת שכיב מרע עד שחקרו תחלה היטב וידעו שדבריו אמת כדאמר ריש לקיש בכתובות (דף יט.) אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול ואמר נמי עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד הלכך אין כותבין אלא אם כן מכירים שדבריו אמת:
אינו צריך כו' - שהרי לא כתבו אלא אם כן הכירו ואינו צריך להביא ראיה אחרת אלא שטר זה יתקיים בחותמיו:
ואף ר' מאיר - מן הדין היה לו להודות לדברי חכמים ולומר כותבין משום דאין פנאי לשכיב מרע לתבוע ללוה אלא דחייש רבי מאיר לבית דין טועין שיהו סבורין שהעדים לא כתבו אלא אם כן הכירו ולא יצריכו ליורשין להביא ראיה:
הלכתא אין חוששין לבית דין טועין - אלא כותבין אע"פ שאין מכירין כרב נחמן אליבא דרבנן:
ה"ג מאי שנא מדרבא דאמר רבא אין חולצין כו' - ול"ג דאמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא דאינהו חולצין וממאנין אע"פ שאין מכירין קאמרי בפרק מצות חליצה אבל רבא דידיה אמר אין חולצין כו' ואי גרס להו הכי גרס ומאי שנא מדרבא דאמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא חולצין כו' ורבא דידיה אמר אין חולצין כו' ואדרבא קאי גמרא ופריך מ"ש האי דפסקינן הלכתא אין חוששין מדרבא דס"ל חוששין: אין חולצין אא"כ מכירין. יבם ויבמה שבאו לפנינו לחלוץ ואין אנו יודעין שהוא יבמה אין נזקקין להם ב"ד לחלוץ כדמפרשי טעמא לקמן דחיישינן לב"ד טועין שאם תבא לינשא לב"ד אחר ע"י חליצת ב"ד ראשון שחלצו לה בלא הכרה יתירוה ב"ד שני לפי שיהו טועין לומר לא חלצו לה בית דין ראשון אא"כ הכירו שזה יבמה ולא ידעו הלכה זו שחולצין אע"פ שאין מכירין הלכך תקנו דאין חולצין אא"כ מכירין וכה"ג איכא למימר נמי אין ממאנין אין בית דין נזקקין למיאון עד שיכירו שניהם מהאי טעמא גופיה: לפיכך. כיון שאין חולצין אלא אם כן מכירין כותבין עדים גט של חליצה ומיאון להתירה אע"פ שאין מכירין דהא ודאי ב"ד הכירו כשחלצו ומיאנו והלכך אם כתבו לה עדים ראינו שחלצה ומיאנה מפלוני אפילו לא כתבו בו ואשתמודעינהו ניסת בעדות זו: מאי טעמא. אין חולצין אלא אם כן מכירין לאו משום דחוששין לבית דין טועין כדפרישית שאם אתה אומר חולצין בלא מכירין יטעו בית דין שני להשיאה בלא בדיקה שיהו סבורין לא חלצו אלא אם כן הכירו שטועין בהלכה זו (וסבורין חולצין אע"פ שאין מכירין) ולעיל נמי ניחוש לבית דין טועין ולימא אין כותבין כרבי מאיר:
ומשני בי דינא בתר בי דינא לא דייקי - כלומר גבי חליצה ומיאונין לפיכך תקנו אין חולצין אלא אם כן מכירין שאם אתה אומר חולצין אף על פי שאין מכירין התם ודאי חיישינן לב"ד טועין שיטעו ב"ד שני לומר כי יפה הכירו ב"ד ראשון כשחלצו דב"ד שני בתר ב"ד ראשון לא דייקי דכיון דחליצה ומיאונין בג' כדתנן בסנהדרין (דף ב.) קמו ב"ד במילתא ושפיר עבוד חליצה ומיאונין:
בי דינא בתר עדים דייקי - כגון הכא גבי צוואת שכיב מרע לא יטעו ב"ד לומר לא כתבו עדים אלא אם כן הכירו אלא ידקדקו אחרי העדים אם הכירו בדבר אם לאו והלכתא אין חוששין לב"ד טועין כדפסיק רב דימי:
מתני' האב תולש ומאכיל - אהכותב נכסיו לבנו לאחר מותו קאי דאקני ליה גופא מהיום ופירי לאחר מיתה והלכך מאכיל האב בחייו פירות שתלש לכל מי שירצה אבל מה שהניח מחובר לקרקע בשעת מיתתו אע"פ שעומד לתלוש הרי הוא של בנו מקבל מתנה ודוקא בנו אבל הכותב נכסיו לאחר אפי' מה שהניח מחובר לקרקע בשעת מיתתו הרי הן של יורשים שדעתו של אדם קרובה אצל בנו יותר מאחר והכי מוכח בגמרא:
הרי הוא של יורשין - ולא למקבל מתנה לבדו:
גמ' ומקשינן תלוש אין - מה שהניח תלוש הרי הן של יורשין אבל המחובר הרי הוא של מקבל מתנה דכגופה של קרקע דמי ואקנייה ניהליה לאחר מיתה:
תוספות
[עריכה]מאי שנא מדרבא דאמר רבא אין חולצין אלא אם כן מכירין משום דחיישינן לבית דין טועין. פירוש אם היו חולצין אע"פ שלא הכירום היו סבורין בית דין אחר שהכירום בית דין ראשון ויתירוה לשוק על ידי אותה חליצה ולא גרסי' מאי שנא מדרבא אמר רב סחורה ואי גרס הוי כמו וכו' וממילתיה דרבא קפריך כפירוש רבינו שמואל והכי איתא בפרק מצות חליצה (יבמות דף קו. ושם) בספרים ישנים אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא חולצין אע"פ שאין מכירין ואין חוששין לבית דין טועין כשיעידו בבית דין אחר שחלצה או שמיאנה שיתירוה ע"י חליצה ומיאון זה שידעו שבית דין הראשון לא הכירום ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא אם כן מכירין דחוששין לבית דין טועין כדפרישית ורש"י גרס בפרק מצות חליצה (שם) איפכא בההיא דרב סחורה דחוששין לבית דין טועין ובההיא דרבא אין חוששין ופירש דקאי אלפיכך אין כותבין שאם כתבו לה עדים גט שחלצה או מיאנה ולא כתבו ואשתמודעינהו דאחוהי דמיתנא הוא חוששין שמא תראה גיטה לבית דין אחר ויטעו ויסברו שבית דין ראשון לא חלצו אלא אם כן הכירו לכך אין כותבין ואין להקשות דכי לא יכתבו נמי ניחוש שמא יעידו בב"ד אחר ויטעו דהא אם יבאו עדים עצמן יוכלו ב"ד שני לברר על ידם אם הכירום ב"ד הראשון ורבא אמר כו' לפיכך כותבין ואין חוששין לב"ד טועין פי' הואיל ואין חולצין אא"כ מכירין כותבין עדים שראו שחלצה אע"פ שאין מכירין ולא חוששין שמא טעו בית דין הראשון בהלכה וחלצו ואע"פ שלא הכירו וקשה דהשתא לא הוי ב"ד טועים דרב סחורה ודרבא שוין דבית דין טועין דמילתיה דרב סחורה היינו ב"ד אחר ודרבא היינו ב"ד הראשון ועוד דלפי גירסת רש"י צריך למיגרס הכא מאי שנא מדרבא אמר רב סחורה דממילתיה דרב סחורה פריך ומיהו יש ספרים דגרסי הכי אבל אין נראה לר"י אלא כמה שפירש וכגירסת הספרים ישנים דמצות חליצה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קסח א מיי' פי"א מהל' זכיה ומתנה הלכה י"ט, סמ"ג עשין פב, וטור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ג סעיף ח':
קסט ב טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ה סעיף א':
קע ג מיי' פ"ו מהל' עדות הלכה ד', טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ו סעיף ח':
קעא ד מיי' פ"ד מהל' יבום הלכה כ"ט, סמ"ג עשין נא, טור ושו"ע אה"ע סי' קס"ט סעיף נ"ו:
קעב ה מיי' פי"א מהל' גירושין הלכה י', סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קנ"ה סעיף ח':
קעג ו מיי' פ"ד מהל' יבום הלכה כ"ט, סמ"ג עשין נב, טור ושו"ע אה"ע סי' קס"ט סעיף נ"ו, ופי' סדר חליצה סעיף לה בהג"ה:
קעד ז מיי' פי"א מהל' גירושין הלכה י', סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קנ"ה סעיף ח':
קעה ח מיי' פ"ו מהל' עדות הלכה ה':
קעו ט מיי' פי"ב מהל' זכיה ומתנה הלכה י"ג, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ז סעיף ב':
ראשונים נוספים
ודלמא בראוי לו בחובו קאמר ליה. והכי נמי בראוי לה בכתובתה והכי נמי בראוי לו בבכורתו ואמאי נוטלן ונוטל את חובו:
דתנן המוכר את השדה סתם לא מכר לו את הבור ולא את הדות שבתוכה אע"פ שכתב לו עומקא ורומא וצריך ליקח לי מן הקונה דרך לילך לבור ולדות. שכשמכר לו את השדה לא שייר לעצמו שום דרך בשדה דמוכר בעין יפה מוכר דברי ר' עקיבא:
וחכמים אומרים אינו צריך ליקח לו דרך. דמוכר בעין רעה מוכר:
ומודה ר"ע בזמן שאמר לו. הריני מוכר לך עומקא ורומא חוץ מאלו בור ודות שאין צריך ליקח לו דרך. דאפילו לא אמר חוץ מאלו לא היו מכורין בור ודות. וכיון דאמר חוץ מאלו לטפויי מילתא אתא. דשייר לו דרך בורו. אלמא כל לישנא יתירא לטפויי מילתא קאתי:
העדים. ששמעו הצואה:
כותבין בלשון עדות. שכך צוה פלוני:
אע"פ שאין מכירין. גוף המעשה אם אותו פלוני חייב לו מנה או לא:
לפיכך. הואיל ויכולין לכתוב אע"פ שאין מכירין עיקר הדבר לפיכך כשבא היורש לגבות חובו אותו מנה מאותו פלוני. צריך להביא ראיה עדים שחייב לאביו שאלו עדים אינה ראיה שאין מעידין אלא על מה ששמעו מפי שכיב מרע:
אינו צריך להביא ראיה. אחרת לפי שלא היו כותבין אלא אם היו מכירין שהוא חייב לו לפיכך אין צריך להביא ראיה אחרת אלא הן:
אמר רב נחמן אמר לי הונא ר' מאיר אומר אין כותבין אלא אם כן מכירין וחכ"א כו'. והיינו איפכא מלישנא קמא:
ואף ר' מאיר לא אמר. דאין כותבין אא"כ מכירין אלא משום דחוששין לב"ד טועין. דשמא יביאו היורשין כתב עדות הצואה לפני ב"ד ולא ידקדקו ב"ד אם עדים הללו שחתומים על אותה צואה אם לשום עדות צואה בלבד חתמו או משום שהיו יודעין באמת שפלוני היה חייב לו יטעו ב"ד ויאמרו ודאי לא היו חותמין אא"כ היו יודעין שהוא חייב לו והם לא ידעו אלא עדות הצואה בלבד ויחייבוהו ליתן בלא ראיה אחרת והיינו שלא כדין ומשום הכי אמרינן אין כותבין אא"כ יודעין החוב. ורבנן לא חיישי דליטעי ב"ד בהכי הלכך אין חוששין לב"ד טועין אלא כותבין אע"פ שאין מכירין וב"ד ידקדקו בדבר ולא יחייבו לו ליתן בלא שטר ראיה אחרת:
ומאי שנא. מילתא דרב דימי מההיא דרבא:
דאמר רבא אין חולצים. ב"ד ליבם אלא [א"כ] מכירין שזו יבמתו של זה. ומכירין נמי שזו ממאנת היא ארוסה של זה שממאנת בו לפיכך הואיל ואמרן דאין חולצין ולא ממאנין אא"כ מכירין אם לא כתבו אותו ב"ד שחלצו [בפניהם] גט חליצה או גט מיאון שלא הספיקו. ובאו עדים שהיו באותה חליצה לפני ב"ד אחר ואמרו ב"ד לא הספיקו לכתוב גט חליצה כתבו לה אתם גט חליצה או גט מיאון כותבין לה זה ב"ד שני גט חליצה ומיאון אף ע"פ שאין מכירין היבם. מאי טעמא. אין חולצין ב"ד ראשון אא"כ מכירין לאו משום דחוששין לב"ד טועין. דאיכא למיחש דאי לא היו מכירין ב"ד ראשון סברי הללו ב"ד שני שלעולם לא היו נזקקין לחלוץ להם ב"ד אי לאו דמכירין אותן ויטעו בכך והיו כותבין גט חליצה. והכא נמי לרב דימי ליחוש לב"ד טועין. ומשני רב דימי בי דינא בתר בית דינא לא דייקי. הללו ב"ד שני לא ידקדקו על ב"ד ראשון אלא סבורין הן שלא חלצו אא"כ הכירו וסומכין הללו עליהן וכותבין [והלכך] אין חולצין אא"כ מכירין כדי שלא יטעו ב"ד שני אבל להיכא דאמר שכיב מרע יש לי מנה אצל פלוני העדים כותבין אע"פ שאין מכירין דאין חוששין לב"ד טועין דבתר כל עדים מדקדקי ב"ד עליהם אי ידעי גוף החוב אי לא ולא יוציאו האי מנה בלא ראיה גמורה הלכך אין חוששין כאן לב"ד טועין:
פיס' האב תולש. מן פירות הקרקעות הללו שכתב לבנו אותן כל ימי חייו [ומאכיל] לכל מי שירצה. ומה שהניח תלוש בשעת מיתה. הרי הוא ליורשים כולם:
ומקשינן מה שהניח תלוש בשעת מיתה הוי ליורשין. אבל פירות מחוברין שהניח בקרקע לא היו יורשין כולן אלא דהאי בן בלבד שכתב לו גוף הקרקע. כלומר ולא הוי בכח האב שיהא יכול להורישן לשאר בניו אע"ג דגדלו הפירות בחייו:
ובחובו אין לו' אלא חובו. פירשו משום דמחזי כריבית כיון דאמר בחובו, אבל בראוי לו לית לן למימר בראוי לו משום שכר מעותיו שהיו בטלות אצלי דמסתמא אין להחזיק בכך אלא היכא דאמרי בחובו שמשמע כן.
ואחרים אמרו דלא מקרבא דעתיה לגבי בעל חוב ואינו נכון דהא איהו בהדיא קאמר תנו לזה מאתים זוז בחובו ונהי נמי דחובו מיתפרע מינייהו מכל מקום משלמין לזה מאתים, אלא משום רבית הוא.
ושמע מינה דהיכא דאמר סתם תנו מאתים זוז לפלוני בטל חוב ידו על העליונה הוי דהא מימר קאמרינן בראוי לו דנוטלן ונוטל את חובו דלישנא יתירא הוא אלמא בסתמא אינו נוטל את שניהם ומיהו כיון דלא אמר בחובו ליכא משום חשש רבית כדפריש',הילכך ידו על העליונה הוי רצה חובו רצה מאתים זוז נוטל.
ואיכא דקשיא ליה מהא דגרסי' בכתובות (צ"ו ב') גבי מוכר' סתם וכך כחה יפה ואמרי' עלה משל דר"י למה הדבר דומה לאדם שאמר תנו מנה לפלוני בעל חובי רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן דאלמא נוטלן ינוטל את חובו והא לא קא אמר בראוי לו ואיכא למימר לעולם בדאמר והתם לא חיישי' לארווחי בה ולפרוש' אי נמי בשאמר בפי' תנו במתנה.
בחובו אין לו אלא בחובו: כלומר, ואין אומרים כאן ידו על העליונה. וטעמא משום דהוה ליה כרבית מאוחרת. ומיהו בשאמר כראוי לו, אף על פי שאמר לפלוני בעל חובי אין אומרין דמחמת חובו קאמר ואסור משום רבית, אלא כראוי לו שעשה עמי נחת רוח קאמר.
ודילמא כראוי לך [בחובו] קאמר אמר רב נחמן אמר (ר') [לי] הונא הא מני רבי עקיבא היא וכו': יש מי שפירש דדוקא בעל חוב קא קשיא לי[ה], אבל בכור ואשתו לא קשיא, אלא משום דמקרבא דעתיה להו. ויש מי שאומר דהוא הדין לבכור ואשה, אלא משום דבעל חוב מאוחר בברייתא נקט ליה (ונטלהו) [ובכולהו] טעמא משום דרבי עקיבא דכל לישנא יתירא לטפויי מלתא קא אתי, והילכך בכולן אם לא אמר כראוי [לו] ידן על העליונה, אפילו בבעל חוב אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי אין אומרין דמשום חובו קאמר ותחזי כריבית. וכן נמי אין אומרין דנוטלו ונוטל את חובו, אלא נוטל חובו מתוך המתנה ונוטל את המותר משום מתנה.
ויש מי שהקשה מהא דגרסינן בפרק אלמנה (כתובות צו, ב) גבי מוכרת סתם וכן כוחה יפה ואמרינן עליה משל דרבי יוסי למה הדבר דומה לשכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני בעל חובי רצה בחובו נטלן רצה במתנה נוטלן ונוטל את חובו, והא לא קאמר כראוי לו. ויש לפרש דלעולם דקאמר כראוי לו, [א]לא דהתם לא חש לארווחי בה ולפירושה. ואי נמי התם בשאמר בפירוש תנו במתנה.
ומסתברא דאפילו לא אמר כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו, (וכל) [וכנ"ל] שכן פשטה דההיא דפרק אלמנה ניזונת, דכראוי אדרבה הוה, דאפשר למימר דמגרע כח המתנה ומקשינן ואזיל ומילתא דראוי לו בחובו קאמר. ואף על גב דאמר רב הונא דרבי עקיבא היא ומשום דכל לישנא יתירא מטפי מלתא, דאלמא לכאורה משמע דדוקא משום טפויי מלתא הוא דנוטלן ונוטל את חובו הא לאו הכי לא, י"ל (דכל) [דעל] מאי דמקשי דלמא כראוי לו לגרע אתי וכראוי בחובו קאמר אהדר ליה דכל לישנא יתירא לטפויי מלתא לתועלת מי שנאמר לו קא אתי ולא ליגרע, כההיא דחוץ מאלו, דהתם (דמי) [נמי] הוה אפשר למימר דלגרע אתיא, כלומר, חוץ מאלו גופן ולא יותר, ולאפוקי דרך. ואף על גב דלרבי עקיבא ממילא אין לו דרך, אפילו הכי אפשר דניחא ליה לפרושי בהדיא ומשום שופרא דשטרא. ואי נמי משום דלרבנן אין צריך ליקח לו דרך, פירש הוא בהדיא שאינו משייר אלא אלו דוקא ולא דרך. ואף על גב דאיכא למימר הכי אפילו כן מודה רבי עקיבא דלטפויי מלתא קא אתי ולא לגרע, שהוא הדין הכא. כנ"ל. אחר כך מצאתי מקצת מגדולי הצרפתים שסוברים כן דהוא הדין בשלא אמר כראוי לו, וכההיא דפברק אלמנה ניזונת.
אין כותבין אלא אם כן מכירין: כלומר, אלא אם כן מכירין בבית דין. וכן שאנו בתוספתא (ה"ד): כתב בשטר מעות וכלים יש לי ביד פלוני רשאין העדים לחתום אבל אינו גובה עד שיביא ראיה, רבי אומר אומר אני לא יחתמו עד שיטלו רשות מבית דין שאין גובה אין צריך להביא ראיה.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח (עריכה)
קצו. ת"ר שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בני בכורי בראוי לו נוטלן ונוטל את בכורתו. כבכורתו ידו על העליונה רצה נוטלן רצה נוטל בכורתו. וש"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלנית אשתי בראוי לה נוטל[ת]ן ונוטלת כתובתה. בכתובתה ידה על העליונה רצה נוטלתן רצת נוטלת כתובתה. ושכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי בראוי לו נוטלן ונוטל חובו. בחובו ידו על העליונה רצה נוטלן רצה נוטל חובו. ואע"ג דאין בחובו מאתים זוז לא מחזי כרבית מאוחרת, דהא לא קאמר בשכר מעותיו שהיו בטלות אצלו אלא בחובו קאמר ואיפשר דחובות אחריני הוו ליה גביה, דמה לו למאתים זוז דלשון חובו אפי' חובות הרבה משמע, כדאמרינן בסוף פרק גט פשוט (להלן בבא בתרא קעג,א) חוב לך בידי פרוע שטרות כולן פרועים, ולא אמרי' מדהני יתירי סיטראי נינהו כולהו נמי סיטראי נינהו, דכיון דפריש בחובו כל היכא דאיכא למיתלי בידוע לא תלינן בחוב אחרינא דלא ידיע.
ואיכא נוסחי דאית בהו לא שנא גבי בכור ול"ש גבי אשה ול"ש גבי בע"ח בבכורתו אין לו אלא בכורתו, בכתובתה אין לה אלא כתובתה, בחובו אין לו אלא חובו. ולהאי גירסא לא מיתוקמא מתניתא אלא כשאין הבכורה או הכתובה או החוב פחות ממאתים זוז, והא קמ"ל דלא שקיל תרויהו, דאי ס"ד אע"ג דלא חזי ליה בבכורתו אלא בציר מהכין אמאי אין לו אלא בכורתו, לא יהא אלא דאמר יירש פלוני בני כל נכסי או כך וכך, מי לא ירית ליה, אלא ודאי לא מיתוקמא בריתא להני נוסחי אלא כדפרשינן.
ומקשינן עלה ומשום דאמר בראוי לו נוטלן ונוטל חובו ודילמא בראוי לו בחובו קאמר. אמר רב נחמן אמר לי הונא הא מני רבי עקיבא היא דדייק לישנא יתירא דתנן ולא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב לו עומקא ורומא וצריך ליקח לו דרך דברי ר' עקיבא וחכמים אומרין אינו צריך ליקח לו דרך ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך אלמא כיון דלא צריך לשיורינהו לבור ודות גופיהו, דהא בסתמא נמי לא מזדבני, וקא טרח ואמר חוץ מאלו, לטפויי מילתא קא אתי, לשיורי להו דרך, הכא נמי כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קאתי. לאקנויי ליה מאתים זוז בר מחובו והא דאמרינן הכא נמי כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קא אתי, לאו אלישנא דבראוי לו קאמרי', דשמעת מינה דאי אמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי ולא אמר בחובו ולא אמר נמי בראוי לו כמ"ד בחובו משמע, דכי מעיינת בה שפיר לישנא דבראוי לו לאו למעליותא משמע אלא לגריעותא משמע, דלאו מתנה מדידיה קא יהיב ליה אלא בראוי לו ליטול מן הדין ובחובו משמע, דאי ס"ד דכי אמר תנו ולא אמר בראוי לו ליטול בחובו משמע, כ"ש דכי אמר תנו אלו בראוי לו בחובו משמע. ועוד דודאי כי אמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי ולא אמר בחובו ולא אמר בראוי לו, נוטלן ונוטל חובו כדבעינן לברורי לקמן.
וכן הא דדייקינן מעיקרא ומשום דאמר בראוי לו נוטלן (ונטל) [ונוטל] חובו דילמא בראוי לו בחובו קאמר, לאו למימרא דתנא מלישנא דבראוי לו קא דייק לה דנוטלן ונוטל חובו, (ואי) [דאי] מהאי לישנא איפכא מסתברא כדברירנא, אלא משום דפשיטא לן דכי אמר בחובו אין לו אלא חובו ואילו כי אמר בראוי לו קתני דנוטלן ונוטל חובו, ועלה קא דייקינן, ומשום דלא פריש בהדייא בחובו וקאמר בראוי לו נוטלן ונוטל חובו, ודילמא בראוי לו בחובו קאמר, וכמאן דפריש בחובו קאמר דמי. בשלמא גבי בכור ואשה כיון דמיקרבא דעתיה לגביהו ואיכא למימר דכי קאמר בראוי לו בראוי ליתן לו במתנה קאמר, אלא גבי בעל חוב דלא מיקרבא דעתיה לגביה למיהב ליה מתנה ליחוש דילמא בראוי לו בחובו קאמר.
ופרקינן הא מני רבי עקיבא היא דדייק לישנא יתירא, דתנן ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך, אלמא כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קאתי, הכא נמי כיון דלא צריך וקאמר לטפוי מילתא קאתי. כלומר, דלא צריך למימר חוץ מאלו, דמסתמא נמי הוי שיור, וקאמר חוץ מאלו, לטפויי מילתא קאתי, לשיורי נמי דרך. הכא נמי כוליה לישנא יתירא הוא, דכיון דלא צריך למימר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי, דהא בדנקיט שטרא בידיה עסקינן, דאי לא תימא הכי מאי נוטלן ונוטל חובו, אלא לאו דנקיט שטר מקוים בידיה. מסתמא נמי אף על גב דלא אמר תנו הוה גאבי חובו. ואשתכח דגבי שיעור חובו מיהת לא הוה צריך למימר ולא מידי. וכיון דלא הוה צריך וקאמר, לטפויי מילתא קאתי, שיהא נוטלן ונוטל חובו עד שיפרש בחובו.
וכי תימא ממאי דלטפויי מילתא אחריתי קאתי, דילמא השתא נמי בחובו קאמר, וכי אצטריך למפטריה משבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים אצטריך, (ד) אי נמי משום דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים ואהני ליה תנו למגבא מיד מיתמי. הא לא קשיא, דכיון דאוקימנא לבריתא כרבי עקיבא ומטעמא דלא צריך וקאמר, ממילא שמעת דכי אוקימנא באנפא דהוה ליה למגבא חובו מסתמא אפילו מיתומים קטנים בלא שבועה הוא דאוקימנא. והיכי משכחת לה, כגון דקבע ליה זימנא דלא ליגבי אלא לאחר מיתה, דקימא לן כריש לקיש (לעיל בבא בתרא ה,ב) ואפי' מיתמי. אי נמי דמהימניה למגבא מירתיה בתריה בלא שבועה.
והוא דלית ליה השתא בנים קטנים, דאם כן הא קימא לן אין נזקקין לנכסי יתומים, דחיישינן לשובר. ואע"ג דהימניה כבי תרי דפסלינהו לכ"ע לגביה, הני מילי היכא דמסהדי אפירעון, אבל היכא דמסהדי דבטלה איהו גופיה לההיא נאמנות מהימני. הילכך השתא נמי חיישינן לשובר, דכי האי גוונא דמסהיד דבטלה מלוה גופיה להימנותא ומשכחת נאמנות דמהניא בכי האי גוונא למימרא דידע דלא צריך וקאמר. אלא היכא דהימניה למגבא אפילו מיתומים קטנים בלא שבועה דכיון דאתני תנאי ממון הוא וקיים דאי נמי איכא שובר דבטלה לההוא נאמנות בגויה כיון דהשתא ליתיה קמן לא חיישינן ליה דלהכי כתב ליה הכי לאזדקוקי ביה לנכסי יתמי ולא ליחוש לשובר דליתיה קמן כלל. וכי האי גוונא כיון דלא צריך תו למפטריה משבועה ולא לאגבויי מנכסי יתומים קטנים וקאמר תנו, לטפויי מילתא קאתי.
והיכא דקבע ליה זימנא ומת בתוך זמנו נמי, דוקא דקבע ליה זימנא בפירוש דלא ליגבי אלא לאחר מיתה כדאמרן. אבל היכא דקבע ליה זימנא אחרינא דלאו לאחר מיתה, אע"ג דאתרמי דמית בתוך זמנו והוי דינא דלגבי מיתמי בלא שבועה, לא מהני בהאי דינא דלמימרא דלטפויי מילתא קאתי ולא מידי, דהא איהו לא הוה ידע אי הוה מאית בתוך זמנו או לאחר זמנו כי היכי דלימא כיון דידע דלא צריך וקאמר תנו לטפויי מילתא קאתי. אלא ע"כ כי אמר בראוי לו בחובו קאמר. ומתניתא נמי דייקא, דכי קתני בעל חוב דומיא דבכור וכתובת אשה קתני, דלא מטא זימניהו אלא לאחר מיתה, דכי האי גוונא גבי בעל חוב מסתמא נמי דלא אמר תנו הוה ליה למגבא אפילו מיתומים קטנים בלא שבועה, ומדלא הוה צריך למימר תנו וקאמר לטפויי מילתא קאתי, למיתבינהו נהליה במתנה. וכיון דמהאי טעמא הוא, הוא הדין לשאר אנפי דלא הוה צריך וקאמר, אע"ג דמטי זימנייהו מחיים. דלא דמו לבכור ולא לכתובת אשה, דתנא חד אנפא מתרי תלתא אנפי נקט, והוא הדין לשאר אנפי דדמו ליה בהאי ענינא.
וכי תימא ואכתי תינח היכא דלא פחית חובו ולא נפיש ממאתים זוז, אלא היכא דפחית חובו ממאתים זוז לאו לישנא יתירא הוא דאצטריך לטפויי ליה ההוא טופיאנא כדאמרינן בעלמא. אבל אוסיף ביה דיקלא לתוספת כתביה, ואי נפיש נמי ממאתים למבצר ליה מסך שטר חוב קאתי מחמת דלא פש ליה גביה טפי מן הכי. הא נמי לא קשיא, דסוגיא דגמרא כי קא דייק לישנא יתירא היכא דלא הוי חובו טפי מהכין ולא בציר מהכין קא דייק, ולא למימרא דלא מיתוקמא מתניתא אלא בהכי, דעל כרחיך מדקתני סופא בחובו ידו על העליונה רצה נוטלן רצה נוטל חובו ש"מ דאפילו בדנפיש חובו או פחית מהכין קא מיירי. ומדסופא גבי חובו אע"ג דנפיש ואע"ג דפחית קאי, רישא נמי גבי כראוי לו אע"ג דנפיש ואע"ג דפחית קאי, ואפילו הכי נוטלן ונוטל חובו. אלא משום דגמרא לא אצטריך להאי טעמא דלישנא יתירא אלא היכא דהוי ממונא כנגד חובו ותו לא, דאילו היכא דנפיש מחובו לא צריך להאי טעמא דברירא מילתא, דהאי תוספת לאו מחמת שטר חוב קא יהיב ליה, אלא מתנה קא יהיב ליה, ומדאהני מתנה וקאמר בראוי לו, שארא נמי דקאמר בראוי לו מתנה נינהו. ומאי בראוי לו דחזי למיתב ליה מתנה. ואי פחית שיעורא מכדי חובו ליכא למיחש דילמא למיפחת ליה קאתי. חדא דלאו בדידיה קאי, ועוד דאם כן האי תנו לו מאתים זוז, (א) לא תתנו לו אלא מאתים זוז מיבעי ליה. אלא כי אצטריך טעמא דלישנא יתירא היכא דהוי שיעורא כנגד חובו הוא דאצטריך, דמדלא הוה צריך למימר תנו וקאמר, למיתב ליה מתנה אצטריך, ואמטול הכי נוטלן ונוטל חובו. וכי תימא אדרבא מדהוה ליה למימר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי ותו לא, והוה משמע במתנה לבר מחובו, ואיכפל למימר בראוי לו, ש"מ בחובו קאמר כרבי עקיבא דדייק לישנא יתירא, הא לא קשיא, דכיון דכי לא אמר בראוי לו במתנה משמע, השתא נמי דאמר בראוי לו לא לישנא יתירא הוא אלא טעמא דמילתא קאמר, דהאי דיהיב ליה מאתים זוז משום דחזי למיתב ליה מתנה הוא.
אשתכח השתא דכל היכא דבסתמא דלא קפיד הוה אית ליה לבעל חובו למיגבא חובו מירתיה בתריה בלא שבועה דומיא דבכור ודומיא דכתובה היכא דהימנה אירתיה בתריה, לא שנא אמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי ולא אמר בחובו ולא נמי בראוי לו, ולא שנא אמר בראוי לו, אע"ג דלישנא דבראוי לו איכא למימר דבחובו משמע, לא מיבעיא היכא דנפיש ממונא או פחות מחובו דמוכחא מילתא דלאו בחובו קאמר כדברירנא טעמא לעיל, אלא אפילו היכא דהוי כנגד חובו ותו לא במתנה משמע.
מיהו איכא לפלוגי בין היכא דאמר בראוי לו להיכא דאמר סתמא, דאלו היכא דאמר סתמא לעולם נוטלן ונוטל חובו, ואילו היכא דאמר בראוי לו לא שקיל להו לבד מחובו, אלא היכא דאפשר ליה לנותן למידע דבסתמא נמי לא פקיד ולא מידי הוה אית ליה לבעל חוב מדינא למגבא חובו בלא שבועה מירתיה בתריה בלא עיכובא, כדברירנא בהנך אנפי דפרישנא לעיל ומאי דדמי להו. דמדלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קאתי. אבל היכא דאיכא למימר דאהני לגבי חובו, כגון היכא דאי לא אמר תנו (הוה) לא הוה גבי אלא בשבועה, אי נמי דאיכא קטן דלא הוי מדינא לאזדקוקי לנכסי, אי נמי דאפילו לאחר מיתה לא מטי זימניה למגבא, אי נמי איתרמי דהוה ליה מדינא למגבא בלא שבועה אפי' מיתומים קטנים באנפא דלא הוה אפשר ליה לנותן בעידן תפקדתיה למידע ביה, דליכא למימר מדלא הוה צריך וקאמר לטפויי מילתא קאתי, הכא מוכחא מילתא דכי אמר בראוי לו בחובו קאמר. דכי אמרינן ליה לדעתיה לטפויי מילתא קאתי, היכא דמסתמא לגבי חובו לא הוה צריך למימר תנו, אבל היכא דלגבי חובו הוה צריך למימר תנו, כגון דאהני ליה לחד מהנך אנפי דברירנא, לא תלינן ליה להאי בראוי לו במתנה אלא בחובו כי קושיין, וכי אצטריך סוגין נמי למימר טעמא דדייקינן לישנא יתירא היכא דאמר בראוי לו דא"ל דילמא בראוי לו בחובו קאמר, דאהני טעמא דלישנא יתירא לאפוקי ממשמעותא דחובו ולאוקומיה אמתנה, אבל היכא דלא אמר בראוי לו ולא אמר נמי בחובו אע"ג דהוה צריך ליה גבי חובו לא מוקמינן ליה בחובו אלא במתנה, דמסתמא כל היכא דאמר ליה מילתא דמשמע מינה דבחובו קאמר כי אמר תנו במתנה משמע.
והני מילי גבי בעל, אבל גבי בכור ואשה, לא שנא בסתמא דלא אמר בראוי לו ולא שנא לישנא אחרינא דמשמע (מינא) [מינה] לא מתנה ולא כתובה ובכורה ולא שנא אמר בראוי לו ליכא לפלוגי, אלא אפילו היכא דאיכא למימר דאהני גבי אשה למגבא בלא שבועה וגבי בכור למעבד ליה היכרא מסתמא במתנה משמע. דכי אצטריך סוגיין למימר טעמא דדייקינן לישנא יתירא גבי בעל חוב דקשיא לן ודילמא בראוי לו (י) בחובו קאמר, אבל גבי בכור ואשה דלא אקשינן מידי לא אצטריך טעמא דדייקינן לישנא יתירא, דבלאו הכי נמי כיון דמיקרבא דעתיה לגביהו מסתמא במתנה משמע. דאי לא תימא הכי, מאי שנא דשבקיה גברא לבכור ואשה דאיירי בהו תנא מעיקרא וקשיא ליה בעל חוב דלא איירי ביה אלא לבסוף. אלא משום דגבי בכור ואשה אפילו היכא דליכא למידק לישנא יתירא נמי אע"ג דאמר בראוי לו נמי במתנה משמע וכי מני ליה לבעל חוב בהדי בכור ואשה היכא דאמר בראוי לו לאו לאוקומיה בכור ואשה אדינא דבעל חוב אלא לאירויי בבעל חוב דומיא דבכור ואשה דלא מטי זימנייהו למיגבא אלא לאחר גמר מיתה, דאשתכח דמסתמא דלא אמר תנו נמי הוה ליה למגבא חובו אפילו מיתומים קטנים בלא שבועה, דמדלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קא אתי למתבינהו נהליה במתנה. והוא הדין לשאר אנפי דדמו ליה בהאי ענינא אע"ג דלא דמו לבכור ואשה כדברירנא לעיל.
ומנא תימרא דבסתמא דלא אמר בראוי לו ולא בחובו, אלא קאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי במתנה משמע, והוא הדין גבי בכור ואשה. חדא, דכיון דכי אמר בראוי לו דמשמע טפי גבי בעל חובו בחובו וגבי בכור בבכורתו וגבי אשה בכתובתה דנוטלן ונוטל חובו, כל שכן בסתמא דלא אמר בראוי לו. ועוד מדאיכפל תנא לאשמועינן גבי בכור היכא דאמר בבכורתו דידו על העליונה והיכא דאמר בכתובתה דידה על העליונה, והוא הדין גבי בעל חוב היכא דאמר בחובו למאן דגריס בחובו ידו על העליונה, והוא הדין למאן דגריס אין לו אלא חובו כדפרישנא, שמע מינה דלא משכחת להאי דינא אלא היכא דפריש בהדיא גבי בכור בבכורתו וגבי אשה בכתובתה וגבי בעל חוב בחובו. דאי לא תימא הכי לשמעינן בסתמא וכל שכן היכא דאמר בבכורתו או בכתובתה או בחובו. אלא מדלא אשמעינן אלא כדפריש ש"מ דבסתמא נמי גבי בכור נוטלן ונוטל בכורתו גבי אשה נוטלתן ונוטלת כתובתה וגבי בע"ח נוטלו ונוטלן חובו. ובהדיא גרסינן נמי בפ' אלמנה ניזונת (כתובות צו,ב) משל דרבי יוסי למה הדבר דומה, לשכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן. וכיון דאם רצה במתנה נוטלן, ממילא שמעת דאי אית ליה נכסי ללוה נוטלן ונוטל חובו, דהא כי שקלינהו להני במתנה שקלינהו וחובו כדקאי קאי, וכי קתני רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן, כגון דלא שכיחי ליה ללוה נכסי אחריני לאשתלומי מיניהו. הילכך רצה בחובו נוטלן ואהני ליה וגבי שני שטרי חובות היוצאין ביום אחד, דכיון דלית בהו דין קדימה אי קדים חד מיניהו וגבי לא מפקינן מיניה, והיכא דרצה בחובו נוטלן, דאי נפיק שטר חוב אחרינא דזמנו עם שטר חובו של זה ביום אחד לא מפקינן מיניה דהאי דאלו הוה שקיל להו במתנה הוה מפקינן להו מיניה, ואי נמי הוה הדר ואמר הבו לי מיהת מחמת שטר חובי הוה פלגינן ליה לממונא בין תרויהו בשוה, למאן דאמר חולקין חולקין, ולמאן דאמר שודא דדייני. ואם רצה במתנה נוטלן, ואהני ליה דאי משתכח ליה בתר הכי ממונא אחרינא ללוה נוטלן ונוטל חובו. דאי לא תימא הכי מאי (האני) [אהני] ליה למשקלינהו במתנה. ועוד הא לא דמיא לדרבי יוסי כדברירנא התם, אלמא אע"ג דלא אמר בראוי לו אם רצה במתנה נוטלן וחובו כדקאי קאי. ואי משתכח ליה ללוה ממונא אחרינא גבי ליה לחובו מיניה ואשתכח דנוטלן ונוטל חובו.
וכי תימא אם כן אדאשמעינן בכולהו היכא דאמר בראוי לו דנוטלן ונוטל בכורתו ונוטלתן ונוטלת כתובתה ונוטלן ונוטל חובו לשמעינן בסתמא, הא ברירנא דלישנא דבראוי לו גריעותא משמע ורבותא קמ"ל בכולהו, דלא מבעיא היכא דלא אמר בראוי לו דנוטלן ונוטל חובו, אלא אפי' היכא דאמר בראוי לו, דסלקא דעתא אמינא בראוי לו ליטול מן הדין משמע וכמאן דאמר בחובו דמי, קמ"ל דנוטלן ונוטל חובו, כל חד וחד כי טעמיה ודיניה. גבי בכור ואשה דמקרבה דעתיה לגביהו אפילו היכא דליכא למידק לישנא יתירא נמי, מדהוה ליה למימר גבי בכור בבכורתו וגבי אשה בכתובתה וקאמר בראוי לו לטפויי מילתא קאתי, וגבי בעל חוב דלא מיקרבה דעתיה לגביה דוקא היכא דאיכא למידק לישנא יתירא בחד מהנך אנפי דברירנא, דמדלא צריך למימר תנו וקאמר לטפוי מילתא לבר מחובו קאתי עד דמפריש בחובו בהדיא. והאי דאמר בראוי לו בחשיבותיה דמקבל מתנה קא משתעי, דהאי גברא חזי למיתב ליה הני מאתים זוז במתנה מחמת חשיבותיה אי נמי מחמת דטרח קמיה:
קצז. ת"ר שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני העדים כותבין אע"פ שאין מכירין. כלומר אע"פ שאין מכירין אם יש לו כלום אצלו ואם לאו. לפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה דברי רבי מאיר וחכ"א אין כותבין אלא אם כן מכירין לפיכך כשהוא גובה א"צ להביא ראיה. והאי פלוגתא דרבי מאיר ורבנן לא משכחת לה אלא כגון שכיב מרע שהיה מחלק נכסיו ואומר תנתן שדה פלנית לראובן ופלנית לשמעון ומנה שיש לי אצל יהודה ינתן ללוי, והעדים באין לכתוב שטר צוואה בענין הזה, זכרון עדות שהיתה בפנינו שצוה פלוני לתת שדה פלנית לראובן ופלנית לשמעון, ומנה שיש לי אצל יהודה ללוי. רבי מאיר סבר כותבין, דכי קא מסהדי לאו אגופא דהלואה קא מסהדי אלא אתפקדתיה דשכיב מרע קא מסהדי. לפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה על ההלואה, ולא חיישינן לב"ד טועין דילמא מגבו ביה בלא ראיה. ורבנן סברי אין כותבין אא"כ מכירין שיש לו מנה ביד יהודה, דחיישינן לב"ד טועין דילמא טעו בי דינא וסברי דכי קא מסהדי סהדי אכולה מילתא קא מסהדי ואתו לגבויי ביה בשטרא. לפיכך אם נמצא שטר כתוב בענין הזה א"צ להביא ראיה בידוע שלא נכתב אא"כ הכירו העדים שיש לו אצלו מנה.
א"ר נחמן אמר לי הונא ר' מאיר אומר אין כותבין וחכ"א כותבין ואף רבי מאיר לא אמר אלא משום ב"ד טועין כדפרישנא ללישנא קמא אליבא דרבנן א"ר דימי מנהרדעא הילכתא אין חוששין לב"ד טועין דילמא טעו בי דינא ומגבו ביה בלא ראיה, הילכך כותבין אע"פ שאין מכירין לפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה. ודוקא במחלק נכסיו לאחרים, וה"ה כגון דאמר מנה יש לי אצל פלוני ינתן לפלוני. אבל היכא דאמר מנה יש לי אצל פלוני ותו לא, כיון דלית להו ליורשין זכותא בהכי דהא צריכי לאיתויי ראיה, אין כותבין, דבשלמא היכא דאמר ינתן לפלוני כיון דאית ליה למקבל מתנה זכותא בהכי, דאי מודה לוה בגויה אי נמי מייתי ראיה שקיל ליה מיניה ולית ליה ליורשין זכותא בגויה כותבין משום זכותיה דמקבל מתנה, ואי משום ב"ד טועין לא חיישינן. אבל היכא דלא יהביה לאיניש אחרינא למאי נפק"מ למכתביה, על כרחיך כי כתבי ליה לאטעויי ביה אינשי הוא דכתבי ליה, ואפי' רבי מאיר מודי דאין כותבין אא"כ קנו מידו של לוה או שאמר להם כתובו וחתומו והבו ליה למלוה או ליורשיו, דהא קי"ל הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו, ואפילו לוה בפניהם לית להו למכתב שטרא אלא ברשותיה דלוה, תנן (לקמן בבא בתרא קעה,א) המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין, ואי כתבי ליה שטרא בלא רשותיה דלוה קא טריף לקוחות שלא כדין.
וכי תימא א"כ למ"ד אין כותבין אלא א"כ מכירין, דש"מ דכי מכירין מיהת כותבין, מאי מכירין, אילימא דקנו מיניה דלוה אי נמי דאמר להו כתובו, האי אלא אם כן מכירין, אלא אם כן קנו מידו, אי נמי [אלא] אם כן אמר להן כתובו מיבעי ליה. אלא על כרחיך מאי אלא אם כן מכירין, את ההלואה. וכי מכירין את ההלואה מיהת כותבין. ותאני עלה לפיכך כשהוא גובה א"צ להביא ראיה, דש"מ דכי נפיק שטרא כה"ג גבי ביה מודי* דלא גבי ביה אלא מבני חרי. והוא דאתברר דלא פרעיה. ובדין הוא דלא ליכתוב כלל דהא סבירא ליה דחוששין לב"ד טועין, מיהו קסבר דכיון דלא משמע מהאי שטרא דאכתיב ברשותיה דלוה כלל כולי האי נמי לא טעו לאגבויי ביה ממשעבדי. וכבר איפסיקא הילכתא דל"ש הכי ול"ש הכי אין חוששין לב"ד טועין, דבי דינא בתר עדים מידק דייקי, וכל כי האי גונא כותבין אע"פ שאין מכירין. לפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה דאפי' כמלוה בעדים לא הויא:
קצח. מ"ש מדרבא דאמר רבא אין חולצין אלא אם כן ב"ד מכירין את היבם ואת היבמה ואין ממאנין אא"כ מכירין את הקטנה הממאנת, ולא איכפת לן בבעל דקי"ל כב"ה דאמרי ממאנת בפניו ושלא בפניו, והרי מיאנה זו בבעלה בכל מקום שהוא. אבל הכרת קטנה בעינן, שמא קידשה אביה ותחזיק עצמה באחרת שלא קידשה אביה ונמצאת אשת איש גמורה יוצאה בלא גט. לפיכך, אם העידו עדים שחלצה בב"ד אחר או שמיאנה, כותבין לה גט חליצה וגט מיאון אע"פ שאין מכירין. אם חלצה מיבמה ואם הכירוה ב"ד שמיאנה בפניהם ואם לאו. ומה טעם אין חולקין אא"כ מכירין ואין ממאנין אא"כ מכירין, ויהו חולצין אע"פ שאין מכירין וממאנין אע"פ שאין מכירין, וכשתבוא לכתוב לה גט חליצה וגט מיאון לא יהו כותבין אלא א"כ מכירין, חיישינן על ב"ד טועין שיסמכו על ב"ד ראשון שחלצה ומיאנה בפניהם ולא יהו בודקין אחריהם אם הכירוה ואם לאו, אלמא חיישינן לב"ד טועין. ופרקינן בי דינא בתר בי דינא לא דייקי בתר עדים דייקי. מיהא שמעינן דכל להבא לא חיישינן לב"ד טועין אלא היכא דהוי מעשה קמא מעשה ב"ד, דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי וחיישינן דילמא טעו בי דינא בתרא ולא דייקי בתר ב"ד [ק]מאי. הילכך צריכי בי דינא לברורא למילתא שפיר כי היכי דאי אסמכי בי דינא בתרא עליהו ועבדי אפומיהו לא תהוי טעותא במילתא. אבל היכא דלא הוי מעשה קמא מעשה ב"ד אלא סהדותא בעלמא כתבינן לה לפום מאי דאימסירא לן ולא חיישינן לב"ד טועין דילמא לא דייקי בתרא ומגבו בה בלא ראיה, דבי דינא בתר עדים מידק דייקי.
וה"מ להבא, אבל לשעבר לא חיישינן לב"ד טועין (אבל) [אלא] במילתא דאיכא למיחש דילמא טעי בי דינא כדבעינן לברורי לקמן. דאי ס"ד לשעבר נמי חיישינן לב"ד טועין, אמאי כותבין גט חליצה וגט מיאון אעפ"י שאין מכירין, ליחוש דילמא טעו בי דינא קמא דחליצה באפיהו וחלצי לה בשאין מכירין. אלא לאו ש"מ דכל לשעבר לא חיישינן לב"ד טועין (אבל) [אלא] במילתא דשייכא בה טעותא כדבענן לברורי לקמן. והיינו דא"ר יוחנן בפ' שנים אוחזין בטלית (ב"מ יז,א) הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. וההיא דאמרינן בסנהדרין בפ"ג (סנהדרין ל,א) כל כה"ג חוששין לב"ד טועין, התם משום דלאו ב"ד הוו, דאכתי לא אתברר דהוו בי תלתא, דאע"ג דכתיב בה בי דינא חיישינן דילמא ב"ד חצוף הוו וטעו בדשמואל. אבל היכא דאתברר דבי דינא מעליא הוה, לא חיישינן לב"ד טועין.
ומנא תימרא דמילתא דאיכא למיחש בה לטעותא דבי דינא חיישינן, מדאמרינן התם בסוף פרק הנושא את האשה (כתובות קד,ב) גבי אדרכתא חזא דלא הוה כתיב בה ואשתמודענא דנכסיא אילין דמיתאנא אינון, אמר האי אדרכתא לאו שפיר כתיבא אמר ליה והא מר הוא דאמר אחריות ט"ס הוא, א"ל בהא אפילו רבה בר שילא טעי כו', כדמפרש טעמא התם בהדיא. אלמא כל היכא דאיכא למיחש לב"ד טועין חיישינן. ואפילו היכא דאיגלאי מילתא למפרע (דאי) [דכי] איכתיבא האי אדרכתא אנכסי דמיתאנא איכתיבא פסלינן לה, דלאו ט"ס הויא אלא טעותא דדייני הוה דמעיקרא דיאנא לאו בתורת הכי אתא לה, וכיון דמעיקרא אדרכתא לאו שפיר כתיבא פסלינן לה כדברירנא התם.
וגרסי' נמי בגט פשוט (לקמן בבא בתרא קסט,א) א"ר נחמן כל טרפא דלא כתיב ביה קרענוה לשטרא דמלוה לאו טרפא היא וכל אדרכתא דלא כתיב בה קרענוה לטירפא לאו אדרכתא היא, וכל שומא דלא כתיב בה קרענוה לאדרכתא לאו שומא היא, ואמאי, לימא אין חוששין לב"ד טועין ומסתמא מקרע קרועא לשטרא דמקמי האי דאי לאו הכי לא הוו כתבי ליה להאי. אלא משום דאיכא למיחש לב"ד טועין דכתבי אע"ג דלא קרעי, דסברי דכי אתי למיגבא בחד לא מגבינן ביה עד דמפקי נמי להנך דמקמיה ורבנן תקינו למיגבא בחד, דלא מטרחינן ליה לבעל חוב או ללוקח לאזדהורי בכולהו הני שטרי, שלא תנעול דלת בפני לווין. וכיון דהוי דינא למיגבא ביה לא כתבי ליה לחד עד דקרעי ליה לאידך וכתבי ביה בהאי וקרענוהי, ואמטול הכי כי לא כתיב ביה וקרענוהי לא מגבינן ביה דחוששין לב"ד טועין דכתבי אע"ג דלא קרעי וטריף והדר טריף. ואי נמי מפיק ליה לשטר חוב בהדי טירפא דהשתא מיהת כי קרעינן ליה לשטר חוב לא טריף תרי זימני לאו טירפא הוא כלל, חדא דהא לאו שפיר כתיבא, ועוד דכיון דטירפא כי כתיבא שפיר כתיבא טירפא היא ומגבינן בה באנפי נפשא, אי אמרת דכי לא כתיבא שפיר טירפא היא ומגבינן בה, כי איכא בהדה שטר חוב אתו לאגבויי בה באנפי נפשה בלא שטר, דכל היכא דמכשירינן לה חדא מחתא מחתי לה וטריף והדר טריף. והוא הדין לאורכתא ושומא דחד טעמא נינהו. וגבי מי שנמחק שטר חובו דקתני מעמיד עליו עדים והן (עושיו) [עושין] לו קיום גרסינן התם (לקמן בבא בתרא קסח,ב) תנו רבנן כיצד הוא קיומו איש פלוני וכו' אם כתוב בו הוזקקנו לעדותן של עדים ונמצא מכוונת גובה ואינו צריך להביא ראיה ואם לאו צריך להביא ראיה ואמאי לימא אין חוששין לב"ד טועין. אלא משום דמילתא דלא שכיחא היא ולא רגילי בה אינשי ואפשר דלא ידעי דצריכי לאזדקוקי לעדותן של עדים למחזי אם עדותן מכוונת ואמטול הכי חוששין לב"ד טועין. ובההוא פירקא נמי גרסינן (לקמן בבא בתרא קסד,א) גבי אינו דומה נמחק בן יומו לנמחק בן שני ימים ונשהייה אמר רבי ירמיה חוששין לב"ד טועין.
ושמעינן מכל הני דכי איפסיקא הילכתא דאין חוששין לב"ד טועין, למימרא דלא חיישינן דילמא טעו בי דינא ולא בדקי בתר עדים דלא אסהידו בדבר ברור, כגון שהדותא דאיירי בה בברייתא דלא מסהדי סהדי אגופא דחיובא אלא תפקדתיה דשכיב מרע קא כתבי, ואינהו לא ידעי אי קושטא קאמר ואי לא, דקאמרי בהדיא כותבין אע"פ שאין מכירין משום דמילתא ידיעא היא דבי דינא בתר עדים כי האי גוונא בדקי, הילכך לא חיישינן לב"ד טועין דסמכי (העדים) [אעדים] כי האי גוונא ומגבו ביה בלא ראיה דודאי בדקי אלא בתר בי דינא במילתא דשכיחא ורגילי בה כגון חליצה ומיאונין כל היכא דמיאנה או חלצה בפני ב"ד ראשון, אף על גב דלא ידעי ב"ד אחרון דאשתמודענוהו ב"ד ראשון מקמי חליצה ומיאון ב"ד כותבין להן גט חליצה ומיאון אע"פ שאין ב"ד זה האחרון מכירין.
והוא הדין לכל מילתא דשכיחא ורגילי בה דלא חיישינן בה לב"ד טועין. אבל מילתא דלא שכיחא ולא רגילי בה רובא דבתי דינין חיישינן דילמא מיקרו וטעו דומיא דהני כולהי דאמרן כל חדא וחדא כי טעמא דשייך בה. מיהו עיקר כולהו משום דלא ידעי לההוא. והני מילי במילתא דלא רגילי סהדי ולא בעל השטר לאזדהורי בה. אבל מילתא דרגילי סהדי או בעל השטר לאזדהורי בה אפילו עדים היכא דאסהידו בדבר ברור לא בדקינן בתרויהו, כדאמרינן התם גבי מילתא דרגילי לוקחים לאזדהורי בה אחריות טעות סופר הוא. ואמרינן גבי עדים חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בגדול. ודוקא בדידעי כדאמרינן התם מי איכא מידי דאנן לא ידעינן.כעידרמה וספרי דדייני ידעי, והאי דמפליג גמרא בין בי דינא לעדים בעדים כי האי גוונא דלא אסהידו בדבר ברור, וממילא הויא מילתא דלא רגילי לאזדהורי בהו ותו לא מידי:
ודילמא כראוי לו בחובו קאמר. ואם תשאל מאי טעמא דייקינן הכי גבי בעל חובו ולא דייקינן גבי בנו ואשתו. יש להשיב שאני בנו ואשתו דכיון דמקרבה דעתיה לגבייהו איכא למימר דמטפי להו הנהו מאתים זוו אבל גבי אחר דלא מקרבא דעתיה לגביה לית לן למימר דטפי הוא דמטפי ליה הני מאתים זוז אלא בראיה. ומיהו הא קמתמהינן עלה בגמרא משום דאמר כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ודילמא כראוי בחובו קאמר. הרא"ם ז"ל.
שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני העדים כותבים אף על פי שאין מכירים כו'. כתבו בשם הריב"ש בעל התוספות דנפקא מינה מהא להא דכותבים שהמחוייבים נשבעים הסת ואף על גב דאמרי יתמי שמא וכך אמרו שהורה הרב אב בית דין ומילתא דמסתבר היא. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.
כותבים ונותנין. פירוש וכותבים אותה צוואה ונותנים אותה ביד היורש ואף על פי שאין מכירים אם יש לו אצל אותו פלוני כלום לפי שאין חותמין בתורת עדות שיש לו עליו מנה אלא צוואתו כך בלבד הוא שכותבים. לפיכך כשהוא גובה כלומר כשיבוא היורש לגבות צריך הוא להביא ראיה שיש למורישו אצל אותו פלוני כמו שצוה וחכמים אומרים אין כותבים עד שיהיו מכירים. אמר רב דימי מנהרדעא הילכתא כותבים ונותנים אף על פי שאין מכירים לפי שסומכים הם שכשיוציא היורש שטר זה לפני בית דין אינו מגבהו אלא עד שיביא ראיה שיש למוריש אצל פלוני זה מנה כמו שצוה ואין חוששין לבית דין טועין. ומאי שנא מדרבא דאמר רבא אין חולצין כו'. אלמא חוששין לבית דין טועין כלומר שמא יטעו הדיינים כשתבוא היבמה לפניהם בשטר חליצה זו ויתירו אותה בלי שיכירו אם היא עצמה אשת המת והחולץ אחי המת לפי שאומרים אלולי שהכירו אותם הדיינים שחלצה בפניהם לא היו חולצין לה. ומהדרינן בי דינא בתר בי דינא לא דייקי כו'. ושמעינן מהא דאמרינן בי דינא בתר בי דינא לא דייקי דהיכא דאייתי איניש שטרא לבית דין לקיימו שלא בפני בעל דין ואייתי סהדי וקמסהדי אחתימות ידייהו דסהדי דחתימי בשטרא דלית להו לבי דינא לקיומי לשטרא אפומייהו עד דבדיקי אי הנך סהדי דמקיימי לשטרא חזו דמסהדי אהאי סהדותא ולית להו שום מדעם דקרובתא או לא דהא בי דינא בתר בי דינא לא דייקי הילכך אי לא אדכרו להו לשמייהו דסהדי באשרתא וקטעין השתא בעל דין ואמר דילמא סהדי קרובים הוו לא משגחינן לטענתייהו משום דלא משגחינן להו לבי דינא דמקיימי ליה לשטרא אלא אפומייהו דסהדי דחזו ליה להאי סהדותא ולבתר דבדקי לה למילתא שפיר. הרא"ם ז"ל.
מתניתין: האב תולש כו'. ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשים. אין לדקדק מכאן הא מה שהניח מחובר אף על פי שעומד ליתלש אינו של יורשים דלא כתלוש דמי דודאי כתלוש הוי דהכי קיימא לן בכתובות פרק נערה ובבבא קמא פרק הכונס דפסיק רב הילכתא כרבי שמעון דאמר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים. והא דאצטריך למתני מה שהניח תלוש משום דמיירי אפילו בהנך דנתלשו קודם זמנן ולא היו עומדים עדיין ליתלש בשעה שמת האב אפילו הכי כיון דנתלשו הרי הן של יורשים. תוספי הרא"ש ז"ל.
אבל הרב רבי יונתן ז"ל כתב וזה לשונו: האב תולש ומאכיל. הא מתניתין פשיטא היאן אלא איצטריכא למידק מינה טעמא דהניח תלושים ממש הוא דהוו של יורשים הא אי הוו עדיין מחוברים אותו הבן שניתן לו גוף הקרקע שלו הן אף על פי שגדלו ברשות האב ועומדים ליקצר ולא חשבינן להו כתלושים ויזכו בהן שאר יורשים אלא כמחוברים ממש הוו וכגוף הקרקע הוו. עד כאן לשונו.
גמרא: תלוש אין מחובר לא. כלומר תלוש הוא של יורשים אבל מחובר זכה בו הבן שכתב לו הנכסים במתנה כמו שזכה בגוף והתנן שמן את המחוברים ללוקח פירוש ללוקח מן האב אלמא אף על גב דמחוברים הוו בשעת מיתת האב זכה בהן הלוקח מן האב ולא שקיל להו הבן אלא בדמיהם. ומפרקינן לא קשיא כאן בבנו כאן באחר. כלומר הא דאמרינן תלוש אין מחובר לא דאלמא הבן זוכה בפירות המחוברים כמו שזוכה בגוף כשלא מכר האב הפירות ללוקח שנמצא דין הבן בכך עם האב וכיון דדעתו של אדם קרוב אצל בנו מחיל להו להנהו פירות מחוברים גבי בנו והתם דאמרינן שמין את המחוברים ללוקח משום דההוא לוקח אחר הוא דלא מחיל להו להנהו פירות מחוברים גבי בנו של מוכר. ושמעינן מינה דמאן דמגרש לה לאינתתיה ואית לה בארעא דילה פירות מחוברים בשעת גירושין דהנהו פירות דבעל נינהו ודינא הוא דשיים להו עלה דהא בדמגרש לה אחר ניהו לגבה ולא מחיל להו ניהלה וכל שכן היכא דתלושים דשקיל להו בעל לגמרי. והא דאמרינן שמין את המחוברים ללוקח ולא אמרינן הרי הן ללוקח טעמא דמילתא משום דכיון דמחברי בארעא לית ליה ללוקח למשקלינהו לגמרי דהא בעידנא דמית אב מחוברים הוו ולא מטו למהוי תלושין ואית ליה לבן שהוא בעל הקרקע זכייה בגווייהו וכי מיתלשי ברשותיה מיתלשי וליכא נמי מן דינא למזכי בהו הבן לגמרי דהא כבר יצאו הפירות לעולם ומטו לכתפים וגופא הוא דזכי ליה האב פירא לא זכי ליה הילכך שמין אותם ללוקח דאמרינן האי ארעא כמה היא שויא בפירי וכמה שויה בלא פירי מאי דאיתוסף בדמי ארעא בעידן מיתת האב משום הנך פירי שקיל להו לוקח אבל פירי גופייהו שקיל להו הבן ואף על גב דכי תליש להו שוו טפי דכיון דעבדי הכי אשתכח דקא שקיל להו לוקח לפירי דשבק אב כפום דהוה שוו בעידנא דשכיב אב ושקיל להו הבן להאי תוספת דאיתוספו דמייהו דהא ברשותיה איתוספו והאי דמיא לההיא דתנן בפרק האשה שנפלו הניח פירות מחוברים לקרקע אמר רבי מאיר שמין אותם כמה הן יפים בפירות וכמה הן יפים בלא פירות והמותר ילקח בו קרקע כו'. הרא"ם ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה