טור אבן העזר קסט

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן קסט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

[הדיינים]

בא לחלוץ, יוועדו ג' דיינים לחלוץ בפניהם, שמצות חליצה בג' דיינים ישראלים כשרים, שלא יהיו קרובים זה לזה ולא ליבם ויבמה, ואפילו הם הדיוטות רק שידעו להקרות את היבם והיבמה.

נמצא אחד מהם קרוב או פסול, או גר, אפילו היה אביו גר ואמו מישראל, פסול עד שיהא אביו ואמו מישראל. ובספר המצוות הכשיר אמו מגרים רק שיהא אביו מישראל.

ומיהו חליצה פסולה מיהא הוי לפוסלה על האחים אפילו ביחיד, ואפילו בינו לבינה.

נמצאו עמי הארץ שאין יודעין אפילו להקרות, החליצה כשרה.

ולכתחילה מצוה שיוסיפו שנים על הג' לפרסומי מילתא. ואפילו הן עמי הארץ, חלצה בג' חליצה כשרה.

כתב בעל הלכות: צריכין למיתב חמשה בההוא בי דינא, וכד כתבי גיטא לכתבו "במותב תלתא הוינא", וכן אמר רב צמח גאון.

ויקבעו מקום תחילה לומר "נחלוץ במקום פלוני". וכתב אבי העזרי: רבותי אומרים "בההוא יומא". ואני ראיתי לאבא מורי שקבע מקום בערב ביום שלפניו.

כתב הרמב"ם: צריכין הדיינין לקבוע מקום ואחר כך תחלוץ לפניהם, לא נועדו ולא קבעו מקום אלא נקרה מקרה והקרו הוא והיא לפניהם וחלצה חליצתם כשרה. עד כאן.

אין חליצה כשרה אלא ביום. חלצו בלילה, חליצתה פסולה.

וצריך שיכירו אותו שאומר שהוא היבם שהוא אחי המת, ושהיה בעולמו, ושזאת היא אשת המת. ומיהו אפילו אין כאן אלא עד אחד שמעיד עליהם, שפיר דמי, ואפילו הוא עבד או שפחה.

וצריך שידעו הדיינים שיש שלשה חדשים ממיתת הבעל.

[בירור הגדלות]

ויבדקו היבם והיבמה אם הביאו ב' שערות, ואם הוא בן י"ג שנה ויום אחד, ואם היא בת י"ב שנה ויום אחד. והיא נבדקת על פי נשים. ואם רואים שגדלו דדיה ושנתמלא זקנו, אין צריך לבדוק יותר.

כתב הרמב"ם: אין סומכין במנין השנים לא על פי קרובים ולא על פי נשים אלא על פי עדים כשרים להעיד. ובספר התרומה כתב: אם אין השנים ידועות אלא על פי האב, כגון שבאו ממקום אחר ואין מכירין אותו, אינו נאמן להחזיקו בגדול, אבל במקום שהוא דר והוחזק בעיני השכנים שלא על פי האב שבא לכלל שנים, או שיצא עליו קול שבא לכלל שנים, נאמנים להחזיקו כגדול אם הביא ב' שערות, ולא חיישינן שמא עדיין לא בא לכלל גדול ושומא נינהו.

ואפילו בלא חזקת השכנים, אם יש להם ריבוי שערות או שהן ארוכות, חזקה שבאו לכלל שנים, ועל זה סומכין שאין צריך לבדוק אם יש בהן גומות, אף על גב דקיימא לן שצריך שיהיו בעיקר גומות, אם יש ריבוי שערות או שהן ארוכות אין צריך לבדוק על הגומות.

[עמידה וביטול מודעא]

ויישבו הדיינים כמו שצריכין לישב בדין, ויעמדו לפניהם היבם והיבמה, שמצות חליצה מעומד. לא עמדו, אלא חלצו מוטין או יושבין, חליצתם כשרה.

וישאלוהו אם ירצה ליבם או לחלוץ, ואם אמר שרוצה לחלוץ יאמרו לו לבטל כל מודעות שמסר כמו גבי גט, שאם מסר מודעא תחילה החליצה פסולה. מי שכופין אותו לחלוץ בדין ומסר מודעא תחילה ולא ביטלה, משמתינן ליה.

[המנעל]

ויתנו לו מנעל החליצה במתנה, שצריך שיהא שלו, אף על פי שמחזירו אחר כך קרינן ביה שפיר שלו. ויש אומרים שצריך שיהלך בו מעט כדי שיהא נראה כשלו. ואם לא נתנוהו לו, כשר.

והמנעל צריך שיהא כולו של עור, לפיכך צריך לתופרו בעור, אבל רצועותיו אין צריך שיהא מעור. וכתב בספר המצוות: צריך שיהיה העור קשה קצת שיהיה דומה קצת לסנדל, שמן הדין לא היה ראוי לחלוץ אלא בסנדל אלא שאינו מצוי, לכך צריך שיהא דומה קצת לסנדל. ולא יהיה תפור בו בגד בפנים. ומאיזה עור שיהיה הסנדל שפיר דמי, ולא כדברי רבינו תם שכתב שצריך שיהיה עור בהמה טהורה דוקא.

ויהיה לו רצועות לקושרו בהן ולהדקו על הרגל, וגם כמין קשר באזנו האחת שיכניסוה בנקב שיהיה לו באזנו השנית כדי להדקו יפה.

וכתב בספר המצוות: צריך שיהו הרצועות לבנות, ושלא יהיה לו לשון כמו שרגילין לעשות במנעלין כדי שלא יהא מעל דמעל, ושיהיה התפירה מבחוץ, ושיהיה עשוי לצורת הרגל הימנית, וינעלנו ברגלו הימני.

ויהיה למדת רגלו, שלא יהיה גדול עד שאין ראוי להלוך בו, ולא קטן עד שאין מכסה רוב רגלו. ולא יהיה קרוע עד שאינו יכול להלוך בו.

היה בגד פשתן תפור בו מבפנים, או שתפירותיו בפשתן, או שהוא של עץ או של סיב או שעם ומחופה עור, או שהוא גדול ממדת רגלו ויכול להלוך בו, או שהוא קטן ממדת רגלו ומכסה רוב הרגל ויכול להלוך בו, או שלא היה שלו, או שהוא עשוי בצורת רגל שמאלי ונועלו בימין, או שחלץ באנפיליא של עור או בסמיכת הרגלים או במוק, החליצה כשרה בדיעבד. והרמ"ה כתב דבמנעל התפור בפשתן, פסול אפילו בדיעבד.

אבל חלצה בשל עץ, או של שעם שאינו מחופה עור, או ברגל שמאל, או שיהיה המנעל גדול עד שאינו יכול להלך בו, או קטן שאינו מכסה רוב רגלו, או קרוע שאינו יכול להלך בו, או בסנדל שאין לו עקב, או באנפיליא של בגד, חליצתה פסולה.

כתב הרמב"ם: חלצה במנעל של בגד, אינה חליצה כלל אפילו לפסול על האחין.

מנעל של עבודת כוכבים ומזלות שמניחין אותו ברגלי הדמות כוכבין ומזלות, לא תחלוץ בו, ואם חלצה בו חליצתה כשרה. אבל סנדל של תקרובת עכו"ם, או של עיר הנדחת, או שנעשה למת שנקבר בו, אם חלצה חליצתה פסולה, שהרי אינו עשוי להלוך בו.

[קשירת המנעל]

כתוב בספר המצוות: אפילו אטר חולץ בימין של כל אדם אף על פי שהוא שמאלו, ויש אומרים שהוא חולץ בשתיהן, במנעל של ימין לימין ובמנעל של שמאל בשמאל, אבל אם שולט בשתי רגליו וכן היא בשתי ידיה אז יעשו בשל ימין. ויש אומרים שאטר חולץ בימין שלו שהוא שמאל של כל אדם, והכי מסתברא, דבכהאי גוונא אמרינן בתפילין שמניח בשמאלו שהוא ימין של כל אדם.

וינעול המנעל על רגלו כשהוא יחף, ולא על בתי שוקים שלא יהא מעל דמעל. ומטעם זה יש מדקדקים שלא יהא טיט דבוק במנעל בפנים שלא יהא מעל דמעל.

ויקשרנו קשר גמור ולא בעניבה. ויש אומרים שצריך שני קשרים זה על זה. וכתוב בספר המצוות: צריך שיהא הקשר על בשר שוקו ולא על אזני המנעל. לכך כתב בספר המצוות שצריך שיחתוך ממנו לפניו ולאחריו כמו פגימה, ויכוין שיבוא הקשר באותו מקום ולא באזני המנעל כדי שיהיה על בשרו. ויכניס הקשר שבאזנו בנקב שבאזנו השנית.

[קריאתה וקריאתו]

וצריך שיקראו אותה בעמידה "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי".

ואפילו אם היא מאותן שחולצות ולא מתיבמות שלא התירו להתייבם, אפילו הכי צריכה קריאה.

ויקראו אותה מלה במלה זו אחר זו בלשון הקדש, רק "לא אבה" צריך שיקראוהו בנשימה אחת בלא הפסק.

והרמב"ם כתב: מלמדין אותה שתהא רגילה לקרות לא אבה בנשימה אחת, שלא יהיה משמע דבריה אבה יבמי, ומאחר שתהיה רגילה לקרות אף על פי שלא קראה בנשימה אחת אין מקפידין על זה, אבל אם אינה יכולה מרגילין אותה עד שתדע. עד כאן. וכן ייראה מדברי רב אלפס שאם אינה יודעת לקרות כאחת אינו מעכב. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שצריך שתקרא אותו בלי הפסק.

ויקראוהו מעומד "לא חפצתי לקחתה". ואין לחוש אם יפסיק בין "לא חפצתי".

[החליצה]

וידחוק רגליו בקרקע, ותגביה היא בידיה רגלו מעל הקרקע ותחלוץ המנעל. ויעמוד היבם אצל הכותל או אצל עמוד וישען עליו כדי שיוכל לדחוק רגליו בקרקע.

וכיצד הוא חליצת המנעל, שתתיר היא קשירת המנעל בידה הימנית, ותתפוש רגלו בידה השמאלית, ותחלוץ המנעל בידה הימנית, כדי שתהא התרה וחליצה בידה הימנית. רבינו תם כתב: שולפתה בימין ושמאל מסייעתה. ובספר המצוות כתב שצריך שיהא הכל בימין בלא סיוע השמאל.

ואם עשתה בשמאל, או אפילו בשיניה, כשרה. וגידמת חולצת בשיניה לכתחילה.

התיר הוא הקשר ושמטה היא המנעל מרגלו, או שהתירה היא ושמט הוא, חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמוט. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: הא דפסיל כשהתיר הוא, דוקא שהוא בענין שלא היה יכול להלוך בו אם לא שהוא קשור, לפי שהתרתו הוי כאילו שמטו כיון דסופו ליפול מעצמו, אבל מנעל שיכול לעמוד ברגלו ולהלוך בו בלא קשירה וחלץ בו, כשרה בדיעבד בלא קשירה.

לשון הרמב"ם: ינעץ בארץ רגלו והיא יושבת ופושטת ידה בבית דין ומתרת רצועות המנעל וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ. עד כאן. ואיני יודע למה כתב ויושבת, והלא מצות חליצה מעומד ועיקר חליצה התרת המנעל וחליצתה. ועוד למה הצריכה להשליכו לארץ.

אמר אמימר מאן דחליץ צריך למדחפיה לכרעיה, פירוש צריך לדחוק רגלו בארץ. ופירש רב אלפס שאם לא עשה כן החליצה פסולה, שהוא מדמה אותו לאידך דאמימר דאמר דמאן דמסגי אלוחתא דכרעיה וחלץ חליצתו פסולה, פירוש מי שרגליו הפוכות, שכף רגלו למעלה ודורס על עליונו, שפירש טעמא דלא חליץ מאן דמסגי אלוחתא דכרעיה משום דבעי למידחפיה אארעא וכיון דלא מצי למדחפיה לא חליץ. וכן כתב הרמב"ם: היתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צדה או שמהלך על אצבעות רגלו אינו חולץ, שהחולץ ציך לנעוץ עקבו בקרקע וזה אינו יכול, חלצה למי שהולך כך חליצתה פסולה.

והראב"ד כתב שאין טעם שתי מימרות דאמימר אחד, דטעמא דמאן דמסגי אלוחתא דכרעיה פסולה, לפי שנעלו נחלצת מעל כף רגלו ולא מעל רגלו, וגם כשהוא הולך ראש נעלו הולך למטה מרגלו, אבל אי לא דחיף לכרעיה לא מיפסיל החליצה בהכי. וכן כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: טעם שצריך לדחוק רגלו אינו אלא כדי שתהא טורחת לחלוץ רגלו, דלפעמים מנעל של בית דין גדול ממדת רגלו ונראה כיוצא מאיליו אם לא ידחוק רגלו בקרקע.

חלצה מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה, מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה. פירש רב אלפס דאקשירה קאי, שאם יהיה הקשר למעלה מן הארכובה הרי החליצה פסולה. וכן כתב הרמב"ם. ולדבריהם לא מצינו חליצה לקיטע אפילו נקטעה רגלו מן הארכובה ולמטה, וכן כתב בספר התרומה דקיטע פסול לחלוץ. ורבינו חננאל פירש דאנקטעה רגלו קאי, שאם נקטעה מהארכובה ולמטה חולץ, מהארכובה ולמעלה אינו חולץ, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל וכתב: דוקא שישאר כל כך משוקו שיכול להכניס המנעל בשוקו ולקושרו למטה מן הארכובה, אבל אם נחתך שוקו סמוך לארכובה שאינו יכול לקשור המנעל בשוקו אלא למעלה מהארכובה פסולה.

קרעה המנעל מעל רגלו או ששרפתו, פסולה.

היה לבוש שני מנעלים זה על גב זה וחלצה שניהם, כשרה. קרעה העליון בענין שחלצה התחתון ונשאר העליון במקומה, חליצתה פסולה.

[הרקיקה]

ותרוק בארץ כנגד פניו רוק הנראה לדיינים כשיוצא מפיה. כתב הרמב"ם: לא ראו הדיינים הרוק שיצא מפיה כשרה.

רקקה וקלטתו הרוח קודם שהגיע נגד פניו, כגון שהיא ארוכה ממנו, צריכה לרוק פעם אחרת. אבל לאחר שהגיע הרוק כנגד פניו, אפילו לא הגיע לארץ כשרה. לפיכך אם הוא ארוך והיא קצרה קרינן ביה שפיר "בפניו".

יבמה שרקקה דם, אינה צריכה לרוק פעם אחרת. וכתב רב אלפס דוקא במוצצת, דאז אי אפשר לה בלא צחצוחי רוק, אבל אם שותתת צריכה לרוק פעם אחרת.

אמר רבה יבמה שאכלה שום או גרגישתא וירקה לאו כלום הוא. ורב אלפס לא הביא דברי רבה. ^[1]אולי רוצה לומר משום שאי אפשר בלא צחצוחי רוק שיוצא עם מה שאכלה. ונהגו למונעה מלאכול כלום. עד כאן. והרמב"ם כתב: אכלה שום וגרגיר וכיוצא בו או מדברים המזיבין ^[2]הרוק והיה רוק זב מפיה אינו כלום עד שיהיה הרוק מעצמה. ייראה מדבריו שאין לחוש אלא בדברים ידועים המזיבין הרוק. ובספר התרומה כתב שצריך שלא תאכל כלום.

[קריאתה השניה]

ואחר כך מקרין אותה "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל". ומצוה על כל העומדים שם לומר "חלוץ הנעל" שלשה פעמים.

[סדר החליצה בקצרה]

נמצא סדר חליצה: קוראה "מאן יבמי", וקורא "לא חפצתי לקחתה", וחולצת, ורוקקת, וקוראה "ככה יעשה לאיש".

ואין הסדר מעכב, שאפילו לא קראו תחילה לא היא ולא הוא, או שהקדימה רקיקה לחליצה, או שקראוה ואחר כך רקקה, חליצתה כשרה. ולא עוד אלא אפילו לא קראה ולא רקקה אלא שחלצה בלבד, החליצה כשרה.

[חלצה, רקקה, קראה, אם נפסלת מלהתייבם]

צריך שיכוונו היבם והיבמה שתהא מותרת לזר בחליצה זו. נתכוין הוא ולא היא, או היא ולא הוא, לא הותרה, ומיהו חליצה היא לפוסלה על האחין.

לפיכך יבמה שגדלה בין האחין וראינו שחלצה נעלו של אחד מהם, אסורה להתייבם שמא כיוונו לשם חליצה. אבל כל זמן שלא ראינו שחלצה לאחד מהם, מותרת להתייבם ולא חיישינן שמא חלצה.

וכן אם רקקה לפני היבם בפני בית דין, אסורה להתייבם. ומיהו דוקא כשרקקה רוק, אבל רקקה דם לפניו אינה נפסלת בכך אלא אם כן יהא רוק מעורב בו.

ואם קראה לבד, לא נפסלה בכך מלהתייבם.

[סומא, חש"ו, אלם]

הסומא לכתחילה לא יחלוץ, ואם חלצה מהסומא חליצתה כשרה. והראב"ד כתב שאם אין אח אלא הוא חולצת לכתחילה.

חליצת חרש וחרשת ואלם ואלמת פסולה ופוסלת, אבל שוטה וקטן אין חליצתם כלום אפילו לפסול על האחין.

קטנה שחלצה לגדול, נפסלה על האחין. ואדוני אבי הרא"ש זכרונו לברכה השוה חליצת קטנה לחליצת קטן.

[חליצה מוטעת ומעושת]

חליצה מוטעת כשרה.

היכי דמי חליצה מוטעת, שאומר לו "חלוץ לה על מנת שתתן לך כך וכך", החליצה כשרה אפילו אינה נותנת לו כלום. ואף על פי שהחליצה כשרה אף אם לא תתן לו, מכל מקום היא חייבת ליתן לו מה שהתנה כשאר שוכר שכיר לעשות מלאכתו שצריך ליתן לו שכרו.

אבל אם יש טענה שאינה חפצה בו והוא חייב לחלוץ, אלא שאינו רוצה וצריכים להטעותו כדי שיחלוץ לה, יכולה לומר "משטה אני בך" ואינה צריכה ליתן לו כלום.

אמרו לו "חלוץ לה ובכך אתה כונסה", אינה חליצה להתירה כיון שלא כיון להתירה, ומכל מקום נפסלה בכך להתייבם, וכופין אותו לחלוץ חליצה כשרה.

חליצה מעושת שלא כדין על ידי דייני ישראל שטעו וכפו לחלוץ, פסולה ופוסלת. ואם בדין כפו, כשרה.

וגויים שכפו מעצמו^[3] אפילו כדין, פסולה ופוסלת. כפוהו שלא כדין, אינו כלום אפילו לפוסלה.

כפוהו דייני ישראל על ידי גויים, שכפוהו גויים לעשות מה שישראל אומרים לו, כשרה. והרמב"ם כתב: עכו"ם שכפו מעצמן אם הדין שיחלוץ חליצתה כשרה. ולא נהירא.

[חליצה פסולה, וגט חליצה]

חליצה פסולה, אף על פי שהיא פסולה, פוסלה על האחין, ופוסל לכהונה, ואוסרת עליו קרובותיה, ואינה נישאת לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה. עברה ונשאת לזר קודם שתחלוץ, חולץ לה חליצה כשרה והיא תחת בעלה ואין מוציאין אותה ממנו.

לאחר שחלצה כותבין לה בית דין שחלצה בפניהם גט חליצה להתירה לינשא. ואם לא כתבוהו לה, כל שנים שראו החליצה יכולין לכותבה, אף על פי שאינם מכירים לא היבם ולא היבמה, שבית דין לא היו חולצין להם אם לא שהיו מכירים אותם. וצריכין לשרטטו מפני מקראות שבו.

[סדר חליצה מהרא"ש]

לשון אדוני אבי הרא"ש ז"ל: סידור חליצה.

מצות חליצה בג' שיודעים להקרות, ויקבעו דוכתא, שאומרים "נלך למקום פלוני ונחלוץ שם", ומוסיפין עליהם עוד שנים אפילו עמי הארץ לפרסומי מילתא, וחולצין ביום ולא בלילה, בבית דין של ישראל ולא בבית דין של גויים.

וצריכים הדיינים שיכירו שהיא אשת המת, והוא אחי המת מאביו. והכרה זו סגי בקרובים ונשים. וצריכים לידע שהיא בת י"ב שנה ויום אחד והוא בן י"ג שנה ויום אחד ושהביאו שתי שערות. והיבמה נבדקת על פי נשים, ואם רואין שגדלו דדיה ושנתמלא זקנו אין צריכין בדיקה.

וצריך שישבו הדיינים, והיבם והיבמה יעמדו. וראיתי לרבותי שהעמידו היבם אצל הכותל או עמוד כי היכי דמצי למדחסיה לכרעיה. ואומרים ליבם אם ירצה לייבם, ואם אומר שרוצה לחלוץ אומרים לו "בטל מודעא" כמו בגט, דחליצה מעושה פסולה.

ונותנים לו בית דין המנעל שיהא שלו, ואחר החליצה יחזור ויתנהו לדיינים.

והמנעל צריך שיהא בו שתי רצועות לקושרו בהן על רגלו, אף על גב דאית ליה חומרתא כמין קשר עגול, ומכניסו בחור של רצועה. וצריך שיהיו כל תפירות המנעל ברצועות ולא בפשתן. ונועלו ברגלו, וקושרו ברצועות על רגלו, בקשר ולא בעניבה, וברגל של ימין.

ומקרין ליבמה בלשון הקדש "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי" מלה במלה זו אחר זו, רק "לא אבה יבמי" יקראוה בפעם אחת. ומקרין ליבם "לא חפצתי לקחתה".

והיא מתרת בימינה קשר המנעל, ושולפתו מעל רגלו בימינה, וזורקה רוק מפיה לפניו, וצריכים הדיינים לראות הרוק כשיוצא מפיה. ולא תאכל היבמה כלום קודם חליצה.

ומקרין לה "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל". וכל הנמצאים שם אומרים "חלוץ הנעל" ג' פעמים.

ומשרטטים קלף וכותבין לה: ביום פלוני, כך וכך לירח פלוני, בשנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין בו כאן במקום פלוני, אנחנא דייני דמקצתנא חתימי למטה, במותב תלתא כחדא הוינא, וסליקת קדמנא פלונית בת פלוני ארמלת פלוני בר פלוני, והקריבה לקדמנא חד גברא דשמיה פלוני בן פלוני, וכך אמרת לנא פלוניתא דא "פלוני בן פלוני דנא אחוהי דפלוני בעלי מאבוה הוא דהוינא נסיבא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק, ובר וברת וירית ומחסין ומוקים שמו בישראל לא שבק, והדין פלוני אחוהי חזר ליבומי יתי, וכען רבנן דייני אמרו ליה אי צבי ליבומי יתי ייבם, ואי לא ליטלע לי קדמיכון רגליה דימינא ואשרי מסאנא מעל רגליה וארוק באפוהי", ואישתמודענוה לפלונית דא דהיא אנתתיה דפלוני מיתנא, ואישתמודענוהו דפלוני דנא אחוהי דפלוני מאבוהי הוא, ואמרינן ליה "אי צבית ליבומי יתה ייבם ואי לא איטלע לה קדמנא רגלך ימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותירוק באנפך", ועני ואמר לנא "לית אנא צבי ליבומי יתה", מיד אקרינוה לפלונית דא "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי", ואף להאי פלוני אקרינא ליה "לא חפצתי לקחתה", ואטלע לה רגלא דימינא ושריא סיניה מעל רגלוהי, ורקת באנפוהי רוקא דאיתחזי לנו בפומה על ארעא, ותוב אקרינוה לפלונית דא "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל", ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין תמן ענינא בתרה "חלוץ הנעל" תלתא זימנא, ומדאיתעבידא עובדא דנא קדמנא שרינוה לפלונית דא למהך להתנסבא לכל גבר די תיצביין, ואינש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם, ובעת מיננא פלונית דא גיטא דחליצתא דנא, וכתבנא וחתמנא ויהיבנא לה לזכות ולראיה כדת משה וישראל.

וחתמין עליה תלתא, ולא בעיא לאמתוני לבתר חליצה תלתא ירחא, אלא שריא לאלתר לאינסובי לכל מאן דבעיא.

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הלכות חליצה
בא לחלוץ יועדו ג' דיינים:

ומ"ש יועדו יתבאר בסמוך: ומ"ש ג' דיינים שמצות חליצה בג' דיינים משנה בר"פ י"ב דיבמות (דף קא.)

מ"ש ישראלים הוא לאפוקי עכו"ם כדבסמוך:

מ"ש כשרים שלא יהיו קרובים זה לזה ולא ליבם וליבמה נראה דתרתי קתני חדא שיהיו כשרים דהיינו שלא יהא בהם שום פסול ועוד שלא יהיו קרובים זה לזה והטעם משום דחליצה היא דין כמו שיתבאר בס"ד וכתוב בת"ה סי' רכ"ו דאפי' אם נשואים ב' בנות אחים או ב' בנות אחיות או אשה ובת אחותה יש להקפיד מפני מראית העין ורבותא זו היא לדעת הרא"ש דסבר דלא אמרינן תרי בעל כאשתו אבל להרי"ף דסבר דאמרינן תרי בעל כאשתו מדינא נמי פסולים וכתב בכתבי מה"ר איסרלן בסי' רט"ז דשני ושלישי שפיר דמי :

ומ"ש ואפילו הם הדיוטות משנה ר"פ י"ב דיבמות (שם) מצות חליצה בג' דיינים אפילו שלשתן הדיוטות:

ומ"ש רק שידעו להקרות את היבם ואת היבמה שם מצית חליצה בג' שיודעין להקרות כעין דיינים ופירש"י שיודעין להקרות לא חפצתי לקחתה מאן יבמי ככה יעשה לאיש וכו' וכתבו התוספות שאפילו אינם בקיאים בשאר דברים שרי מאחר שבקיאים בקריאה וטעמא מפני שאר דברים אם לא עשו בטוב יוכלו לשאול לבקיאים ונראה מדבריהם דכי תנן הדיוטות הדיוטות ממש קאמר אבל בנ"י כתוב בשם המפרשים דלא קרי להו הדיוטות אלא משום דלא בעינן סמוכים אבל צריך שידעו הלכות חליצה דכי קאמר בגמרא שיודעים להקרות כעין דיינים בכלל זה הלכות קריאה וחליצה שיודעים הדיינים ע"כ. ודברי רבינו נראה שהן כדברי התוספות:

נמצא אחד מהן קרוב או פסול או גר ואפי' היה אביו גר ואמו מישראל פסול עד שיהא אביו ואמו מישראל פרק מצות חליצה (דף קב.) אמר רבא גר דן את חבירו דבר תורה ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל שנאמר ונקרא שמו בישראל ופירש"י בישראל משמע שיהא ישראל מכל צדדין. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ד אם אחד מהג' גר פסול ואפי' היה אביו גר ואמו ישראלית לא תחלוץ עד שיהא אביו ואמו מישראל:

ומ"ש רבי' בשם ספר המצות להכשיר אמו מגרים רק שיהא אביו מישראל כ"כ התוס' שם משום דאפי' לענין יחס כהונה סגי באביו מישראל כדאמרי' בפ' י' יוחסין (עז:) וסמ"ק והכל בו כתבו דאפילו היתה אמו לבדה מישראל כשר ע"כ וט"ס הוא וצריך להגיה אביו במקום אמו:

ומיהו חליצה פסולה מיהא הוי לפוסלה על האחין אפילו ביחיד אפילו בינו לבינה נמצאו עמי הארץ שאין יודעים אפי' להקרות החליצה כשרה כ"כ הרמב"ם בפ"ד ויש לתמוה ע"ז דכיון דאינם יודעים להקרות א"כ לא קראו היבם והיבמה והיאך תהיה כשרה החליצה ואיפשר דהב"ע כשהיבם והיבמה יודעים לקרות בעצמם מבלי שיקרא להם אחר א"נ אפילו לא קראו כלל החליצה כשרה דיעבד כל שאינם חרשים או אלמים כמו שיתבאר:

ולכתחילה מצוה שיוסיפו שנים על הג' לפרסומי מילתא הכי איתא בפרק מצות חליצה שיחלצו בה' לפרסומי מילתא כלומר דאלו מדינא בג' סגי ואפילו לכתחלה חולצת בג' כדאמרינן התם בסוף פירקין ורבי' שכתב חלצו בג' חליצתן כשרה דמשמע דוקא בדיעבד איני יודע לו טעם ועוד שכבר כתב מצות חליצה בג' דיינים ופירש"י לפרסומי מילתא דחלוצה היא ולא לינסבא לכהן א"נ דליתי אינשי וליקפצו עלה. ומ"ש ואפילו הן עמי הארץ כ"כ הרמב"ם ז"ל ופשוט הוא וכתב נ"י בשם הריטב"א שאם הזמינו ג' לב"ד בפירוש וקראו האחרים למילי בעלמא אפילו גרים ואפילו פסולים נמי ומיהו דייק מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב אפי' עמי הארץ דפסולים לא וכ"כ בהגהות וכן יש לדקדק מלשון רבינו וכן דעת ת"ה ודחק דברי א"ז שמכשיר פסולים בשנים ונ"ל דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד כיון שהג' המיוחדים לדיינים כשרים לא נפסלה החליצה מפני פסול השנים שהוסיפו וכתוב בת"ה דקרובים קורבא שאינה פוסלת מן הדין מותר בשנים הנוספים. כתב ב"ה צריכי למיתב ה' בההוא ב"ד וכדכתבי גיטא לכתבו במותב תלתא כחדא הוינא וכן אמר רב צמח גאון זה פשוט דכיון דלכתחלה נמי חולצת בג' אין לכתוב אלא במותב תלתא הוינא שהשנים הנוספים אינם אלא לפרסומי מילתא:

ויקבעו מקום תחלה לומר נחלוץ במקום פלוני בפרק מצות חליצה (דף קא:) אמר רבא צריכי דיינים למקבע דוכתא שנאמר ועלתה יבמתו השערה ופירש"י השערה מקום מזומן לכך משמע: וכתוב בת"ה סי' רכ"ו דשנים הנוספים לא צריכי למקבע דוכתא אבל בהגהות מרדכי כתוב ויאמרו הג' דיינים אל השנים נלך ונשב במקום פלוני וכ"נ מדברי רבינו שכ' תוספת השנים קודם קביעות מקום ומצאתי כתוב בשם מה"ר ישראל דיברונא דאע"ג דכתב אשירי יקבעו דוכתא ויאמרו נלך במקום פלוני לחלוץ אין צריכים כולם לומר כן אלא החכם שבהם וכן משמע בגמרא דא"ל רבא לרב פפא תא לזירזא דקני וכו' לא אשכחן שהם אמרו כלום אע"ג דנקט לשון רבים ה"נ נקט לקמן מקרין ליבמה אע"ג דלא מקרי לה אלא אחד עכ"ל ובהגהות מרדכי שכתבתי נראה שכל הג' צריכים לומר כן . ועוד מצאתי בשם מה"ר ישראל דיברונא משמע דלקביעות מקום א"צ לישב שם כלל אבל ראיתי רבותי שהלכו שם ואמרו בכאן נשב לחלוץ למחר אמנם בא"ז משמע דאפילו הליכה כלל לא צריך רק אמירה בעלמא אכן נכון לעשות מעשה שתהא מוכח לשם מצוה עכ"ל. וכתב אבי"ה רבותי אומרים בההיא יומא ואני ראיתי לאבא מרי שקבע מקום בערב ביום שלפניו כך כתבו המרדכי ובהגהות מיימוניות ומשמע קצת מדברי בעל תרומת הדשן סימן רכ"א דלא אמרינן דדוקא ערב יום שלפניו לאפוקי שחרית יום שלפניו דכל שקובעים ביום שלפניו ואפילו בשחרית שפיר דמי ומיהו דבריו נוטים דנכון לקבוע בערב דוקא ולי נראה דאין קפידא בדבר ואם באנו להקפיד בדבר איפשר דטפי עדיף קביעות בו ביום מקביעות יום שלפניו ואבי"ה איפשר דה"ק רבותי אומרים בההוא יומא כלומר דוקא בההוא יומא דמוכחי טפי וראיתי לאבא מרי שלא הקפיד בכך וקבע מקום מערב יום שלפניו . עוד מצאתי כתוב בשם מה"ר ישראל מווירנא שאם אירע עיכוב שלא יוכלו לחלוץ באותו יום בטל קביעות הלילה וצריך לקבוע פעם שנית וכן שלישית ורביעית והן ראיתי רבותי עושים כן עכ"ל עוד כתוב שם דנ"ל דאפילו בלילה יכולים לזמן המקום דאין כאן משום תחילת דין אלא כאילו בונה מקום להיות מזומן לב"ד. וכתוב בת"ה סימן רכ"א שאם החליצה ביום ראשון אין קובעין מקום ביום השבת משום דמחזי כבונה ומתקן אלא מע"ש קובעים. ומ"ש שאם קובעים מקום בשבת מיחזי כבונה ומתקן אין לו טעם כתוב בספר התרומה ובהגהות מרדכי בשם סיפרי שהמקום שיקבעו לחלוץ שם צריך שיהיה בגובה של עיר ויליף לה מדכתיב ועלתה ובהגהות מרדכי פי' בגובה של עיר כלומר מקום מפורסם:

כתב הרמב"ם ז"ל צריכים הדיינים לקבוע מקום וכולי לא נועדו ולא קבעו מקום חליצתה כשרה בפ"ד אין חליצה כשרה אלא ביום חלצה בלילה חליצתה פסולה אע"ג דתנן בפרק מצות חליצה (דף קד.) חלצה בלילה חליצתה כשרה רבי אליעזר פוסל בההוא עובדא דמייתי התם (שם) דחלץ במוק ביחיד ובלילה אמרינן בשינוייא בתרא דכולהו נמי יחידאה קתני להו ופסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל כההוא שינוייא למימרא דחליצה בלילה פסולה וכ"פ הרמב"ם ז"ל וטעמא מפרש בגמרא משום דחליצה הוי כתחלת דין זה ואין דנין בלילה ופי' נמוקי יוסף דחליצה דיני ממונות היא שגובה כתובתה בפ' משילין (לו:) תנן אין חולצין בשבתות ולא בימים טובים ומיהו בחול המועד שפיר דמי דהא תניא בפ' א"מ (יד:) דנין דיני נפשות ודיני ממונות במועד כתוב בתרומת הדשן סימן רכ"ז שאין חולצין בערבי שבתות וימים טובים ונ"ל שאין לדבר זה עיקר:

וצריך שיכירו אותו שאומר שהוא היבם שהוא אחי המת ושהי' בעולמו וזאת היא אשת המת בפ' החולץ (דף לח:) אמרי' ואשתמודענוהו דאחוה דמיתנא הוא ובס"פ מצות חליצה (דף קו) אסקינן אין חולצין אא"כ מכירין ורבינו ירוחם כתב שה"ר אברהם בן אשמעאל השיב שא"צ שיכירו שזאת הא אשת המת והוא הסכים לדעת האומרים שצריך וכ"כ הרמ"ה וכ"כ הרמב"ם ז"ל וכ"כ הרא"ש בסדר חליצה שלו וכן נראה מדברי הרי"ף:

ומ"ש ואפילו אין כאן אלא ע"א שמעיד עליהם שפיר דמי ואפי' עבד או שפחה בפרק החולץ אסיקנא דאפילו אשה או קרוב מהימני משום דלא אמילתא דאיסורא ולא אממונא קא מסהדי אלא גילוי מילתא בעלמא הוא דהאי גברא הוא פלוני והא איתתא איהי פלוניתא וכמו שכתבו שם הרי"ף והרא"ה ז"ל והרמב"ם ז"ל כתב דה"ה עבד או קטן שהוא מכיר ונבון נאמן בכך ועי' במה שאכתוב לקמן בסימן זה ובמה שכתבתי בסימן קנ"ז ונראה שגם להעיד שהיה להם ישיבה אחת בעולם סגי בחד מהני דהא נמי גילוי מילתא הוא וכן משמע מדברי רבינו ומדברי סמ"ק:

וצריך שידעו הדיינים שיש שלשה חדשים ממיתת הבעל כ"כ ספר התרומה וסמ"ק וטעמא משום דתנן בפרק החולץ (דף מא.) היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהיו לה ג' חדשים כלומר דתוך ג' חדשים איכא למיחש שמא מעוברת היא ואסיקנא בר"פ החולץ (לה:) דהלכה כר"ל דאמר חליצת מעוברת לא שמה חליצה וכמו שנתבאר בסימן קס"ד ונראה דגם בזה מהני עדות אשה או קרוב דגילוי מילתא בעלמא הוא:

ויבדקו היבם והיבמה אם הביאו ב' שערות ואם הוא בן י"ג שנים ויום אחד טעמא משום דחליצת קטן או קטנה פסולים כדתנן בפרק מצות חליצה (דף קד.) החולצת לקטן חליצתה פסולה קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה ואסיקנא דאינה חולצת עד שתביא שתי שערות ויש קיצור בדברי רבינו דהוה ליה למיכתב שצריך גם כן שידעו אם היבמה בת י"ב שנה ויום אחד משפט ב' שערות נתבאר יפה בסימן קנ"ה ובסימן קס"ז:

ומ"ש והיא נבדקת ע"פ נשים נתבאר ג"כ בסי' קנ"ה כתבו התוס' בפרק בא סימן (מט.) ד"ה ואבע"א יבם קטן או קטנה שבאו לחלוץ טוב לכתחלה לבדקם לפני הפרק אם יש להם שתי שערות וכן לאחר הפרק ואם הן אותן שהביאו קודם נמתין עד שיביאו שערות אחרות אבל יבם גדול ויבמה גדולה דלא איפשר עוד לברר חלצה שפיר אם יש להם שערות ולא חיישינן שמא לפני הפרק באו עכ"ל וכן נתבאר בדברי רבי' בסי' קנ"ה וסימן קס"ז:

ומ"ש ואם רואים שגדלו דדיה ושנתמלא זקנו אין צריך לבדוק יותר כ"כ הרא"ש ז"ל בסדר החליצה שכתב בס"פ מצות חליצה גם הרשב"א כתב בתשו' אפי' בסי' העליון די כלומר אם יש לה דדים וז"ל ספר התרומה אם ירצה יבדוק האשה בדדין אם הטו הדדין גדולה היא ומסתמא יש לה שערות כדתנן בפ' בא סי' שזהו סי' העליון וא"א לבא העליון עד שיבא התחתון ע"כ וכך כתבו התוס' בפרק בא סימן וז"ל ואם יש ליבמה דדים גדולים א"צ לבדוק אחר השערות דהא אמרי' לעיל אי אפשר שיבא העליון עד שיבא התחתון:

ומ"ש שאם רואים שנתמלא זקנו א"צ לבדוק יותר בס"פ הערל (דף פ) כתבו התוס' אומר ר"י דאין חשוב בהבאת ב' שערות לבד יש לו זקן אא"כ נתמלא זקנו:

כתב הרמב"ם ז"ל אין סומכין במנין השנים לא ע"פ קרובים וכו' בפ"ב מהלכות אישות וכתב ה"ה ז"ל זה נלמד מהסוגיא שבפרק האומר בקידושין (סג.) דמשמע מיניה דעדות בעינן יתבאר בסמוך שאפילו האב אינו נאמן לכל דבר עכ"ל וכ"כ המרדכי בפרק מצות חליצה בשם כמה גדולים וכתב דאין להביא ראיה מאשתמודענוהו דפרק החולץ דהתם גילוי מילתא בעלמא הוא דבלאו הכי תופסים אותו בחזקת אחיו מן האב אבל אם לא היינו מוחזקים בו שהוא אחיו מן האב והביא קרובים לעדות הא לא הוי גילוי מילתא וכל שכן הכא שהיינו מוחזקים בו בחזקת קטן אין הקרובים נאמנים להוציאו מאותה חזקה ומ"ש ר"ת כל אשה שהגיעה לכלל שנותיה והוחזקה לסי' ע"פ שכנותיה לא צריכה בדיקה י"ל דוקא גבי אשה אבל גבי איש לא משום שיש בני אדם שנוהגים לקרות בניהם לס"ת כשנכנסים לתוך י"ג וגם כשהקטן עושה מעצמו אין מוחים בו ונותנים לו לברך ויורד לפני התיבה ומתפלל ואין חוששין הלכך כל הני לא הוי חזקה וע"כ צריך עדות ברורה על מספר שניו להחזיקו בגדול וגם צריך לבדקו וגם היתר יבמה לשוק היא ערוה כדאמר בפרק האשה רבה (צב:) בעניותינו צריכה גט מספק והולד ספק ממזר ואין דבר שבערוה פחות משנים ורבינו יואל כתב אב שמעיד על בנו שהוא בן י"ג שנים ויום אחד כדי שיהא ראוי לחליצה ולהתיר יבמה לשוק אינו נאמן אם לא יצטרף אחר עמו כמו שאר עריות וכגון שאין קרוב ליבמה ואח"כ כתב ומיהו בספר התרומה פסק דאם יש להם ריבוי שערות או ארוכות כמו שיש לאיש ולאשה גדולים מותרת לחלוץ דמסתמא הגיע לכלל שנות הגדולות או אם יש קול שהחזיקו השכנים (בבגרות) שלא ע"פ האב שיש לאיש י"ג שנים ויום אחד ולאשה י"ב שנים ויום אחד סגי בכך להחזיקם בגדולים על השערות שאנו רואים וא"צ עדות על הלידה וראבי"ה כתב נראים הדברים כשיש לו הכרת זקן סגי עכ"ל:

ובסה"ת כתב אם אין השנים ידועות אלא ע"פ האב וכו' אינו נאמן להחזיקו בגדול אבל במקום שהוא דר והוחזק בעיני השכנים שלא ע"פ האב שבא לכלל שנים או שיצא עליו קול שבא לכלל שנים נאמנים להחזיקו בגדול וכולי ז"ל סה"ת אומר מורי ריב"ש דאין האב והאם נאמנים כדתניא פרק האומר בקידושין (סג:) נאמן האב לומר על בנו בני זה יש לו י"ג שנים ויום אחד ובתי זו בת שנים עשר שנים ויום אחד לנדרים ולערכין ולהקדשות אבל לא למכות ולעונשין ומסתמא כמו שאין נאמן למכות ועונשים ה"ה לחליצה דהוי דבר שבערוה אינו נאמן ואפי' ראינו שעמד להתפלל והשלים לי' בב"ה אין בכך כלום דשמא על פי האב עשו שנאמנים לנדרים והקדשות מיהו ברייתא מיתוקמא במקום שלא הוחזקו ע"י שכנים שלא נולדו באותו מקום שאין אנו יודעים כי אם ע"פ האב אבל אם הוחזקו שהגיעו לכלל שנים אז יועילו השערות שהרי הוחזקה נדה בשכנותיה (כתובות עב.) בעלה לוקה עליה עכ"ל ומ"ש ואפילו בלא חזקת השכנים אם יש להם ריבוי שערות או שהן ארוכות חזקה שבאו לכלל שנים ג"ז בסה"ת וז"ל הילכך אם יש להם ריביי שערות ארוכות הרבה או ריבוי שערות כמו שרגילות לאיש גדול ולאשה גדולה אז מותרת לחלוץ דמסתמא הגיעו לכלל שנת גדלות עכ"ל. וז"ל התוס' בקידושין פרק האומר אהא דתניא דאין האב נאמן לומר בני זה בן י"ג שנה ויום אחד למכות ולעונשין פירש רש"י דמיירי שהביא שתי שערות ואפ"ה צריכין אנו לידע שנותיו וקשה דא"כ כל הנשים הבאות לפנינו לחלוץ היאך יחלוצו אע"פ שיש להם סימנים כיון שאין אנו יודעים שנותיהם לא מהני ואומר ר"י דאי איכא ריבוי שערות סמכינן אריבוי שערות דאין דרכם לבא קודם י"ג שנה אי נמי אם הם גדולים בקומה יש לסמוך על הסימנים והקומה ואפ' אין לו כ"א ב' שערות אבל הכא מיירי שלא הביא רק ב' שערות ולא הגדיל בקומה עכ"ל :

ומ"ש ועל זה סומכין שא"צ לבדוק אם יש בו גומות וכו':

ומ"ש וישבו הדיינים כמו שצריכין לישב בדין כ"כ הרא"ש בסדר החליצה וכ"כ בסה"ת ויעמדו לפניהם היבם והיבמה שמצות חליצה מעומד לא עמדו אלא חלצו מוטים אין יושבים חליצתם כשרה ובפרק מצות חליצה (דף קג:) תניא דחליצה כשרה בין עומד בין יושב בין מוטה וכתבו התוס' והרא"ש ואע"ג דכתיב ועמד ואמר אין עמידה מעכבת מדלא כתיב ויעמוד ויאמר אבל ועמד ואמר סיפור דברים בעלמא הוא והכי מפרש במ"ק (כא.) גבי קריעה והא דדריש בסיפרי ועמד ואמר אין דברים הללו אלא בעמידה אסמכתא בעלמא היא ולכתחלה בעי' עמידה משום דדמיא לגמר דין כדאמרינן לקמן עכ"ל וכן כתב בסה"ת וסמ"ג והרמב"ם כתב יושבת וחולצת המנעל וכו' ועומדת ורוקקת בארץ כנגד פניו וכו' שמצות חליצה שיהיו עומדים בשעת קריאה ובשעת רקיקה כתב ה"ה מ"ש רבינו שמצוה שיהיו עומדים בשעת רקיקה ובשעת קריאה הוא מן הברייתא השנויה בספרי ועמד ואמר מלמד שאין אומרים דברים אלו אלא בעמידה ורקיקה סובר רבינו דכיון דאמר רבא דצריכי דייני למיחזי רוקא כי נפיק מפומה דכתיב לעיני וירקה הרי הוא כדין וצריכים לעמוד לכתחלה אבל החליצה אפילו לכתחלה מיושב כמ"ש רבינו וכתב הרשב"א שכן מוכיח בגמרא דאפי' לכתחלה מיושב ואף רקיקה מסתפק הוא וז"ל למה הצריכה רבינו מעומד ויש מן המפרשים סוברים שהכל לכתחלה מעומד וכן נהגו עכ"ל וכתוב בכתבי מה"ר איסרלן סימן ק"צ דחולה שלא היה לה כח לעמוד וחלצה מיושבת פשיטא דכשרה לכתחלה וראיה מבתי עמודי לחד פירש"י ועוד דכל דבר שאין לו תקנה חשיב דיעבד כפר"י פ' כ"ש (ל. ד"ה לשהינהו) אההיא דקדרות בפסח:

וישאלוהו אם ירצה לייבם או לחלוץ כ"כ בסה"ת יאמרו לו אי ניחא לך יבם אי ניחא לך לחלוץ וכ"כ הרא"ש בסדר חליצה וטעמם מדאמרי' בפרק החולץ דכי אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו הכי וסמ"ג כתב דלכל הפירושים אין אומרים אי ניחא לך יבם אא"כ חפצה ולא כמו שכתוב בסה"ת שלעולם אומרים אותו :

ואם יאמר שרוצה לחלוץ יאמרו לו לבטל כל מודעות שמסר גבי גט שאם מסר מודעא תחלה החליצה פסולה כן כתב הרמב"ם וסמ"ג והרא"ש בסדר החליצה וכתב ה"ה שטעמו מדאמרינן ס"פ מצות חליצה חליצה מעושית וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני והביאו שם מתני' דערכין (כא.) דקתני וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ועל זו המשנה אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא וממה שהשוו החליצה לגט כתב רבי' שאף בחליצה נכון הוא למסור מודעא וכתב דין העשוי כדין ושלא כדין והחילוק שיש בין ישראל לעכו"ם על הדרך שכתב פרק ב' מה' גירושין כדין הגט עכ"ל ובסימן זה לקמן כתב רבי' דין חליצה מעושית:

מי שכופין אותו לחלוץ בדין ומסר מודעא תחלה ולא בטלה משמתינן ליה לטעמיה אזיל שכ' בסימן קל"ד מי שכופין אותו לגרש בדין אם מסר מודעא תחלה כדי לבטלו משמתינן ליה וכבר כתבתי שם שיש לתמוה עליו:

ויתנו לו מנעל החליצה במתנה שצריך שיהיה שלו כ"כ סה"ת והרא"ש ז"ל בסדר החליצה וטעמם מדאמרינן בפ' מצות חליצה (דף קא) במתני' דחלצה בסנדל שאינו שלו חליצתה כשרה ובגמ' (קג:) אביי הוה יתיב קמי' דרב יוסף א"ל הב לי סנדלך יהיב ליה סנדלא דשמאלא א"ל אימור דאמור רבנן בדיעבד לכתחלה מי אמור א"ל אי הכי סנדל שאינו שלו נמי אימור דאמור רבנן דיעבד לכתחלה מי אמור א"ל הכי קאמינא לך הב ליה ואקני ליה ופירש"י הב ליה ואקני ליה שיהא שלו במתנה ע"כ כלומר שיאמר לו בהדיא אני נותן לך במתנה ואע"פ שכתוב בהגהות מרדכי דהיינו דוקא במנעל שאינו מיוחד לכך אבל אם הוא מיוחד לכך א"צ להקנותו שאר פוסקים לא חלקו בכך ומ"ש אע"פ שמחזירו אח"כ קרינן ביה שפיר שלו כלומר אע"ג דמסתמא אין נותנים המנעל ליבם אלא על דעת שיחזירנו אח"כ חשיב שפיר שלו דמתנה ע"מ להחויר שמה מתנה.

ומ"ש שי"א שצריך שיהלך בו מעט כדי שיהא נראה כשלו כ"כ בהגמ"ר סוף פרק החולץ ובמרדכי פרק מ"ח כתוב שיהלך בו שעה אחת ומ"ש ואם לא נתנוהו לו כשר כבר כתבתי דמתני' היא חלצה בסנדל שאינו שלו חליצתה כשרה כתוב בא"ח צריך שיעבור החולץ בפני הדיינים מרוח לרוח עד שיראו באיזה רגל יפסיע תחלה לפי שהרגל המפסיע תחלה הוא של ימין ובו חולץ וגם מצריך לבדוק באשה אם היא אטרת עכ"ל:

והמנעל צריך שיהיה כולו עור לפיכך צריך לתופרו בפמ"ח (דף קב:) א"ר יהודה א"ר סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש ופירש"י התפור בפשתן שתפור בתוכו בגד פשתן ל"א התפור בפשתן שתפרו במשיחה כעין שלנו וכתב הרא"ש ז"ל דלשון שני עיקר דהיינו דתפרו במשיחה כעין שלנו דבעי' כוליה עור וכתב נראה דאין חולצין בו לכתחלה קאמר דדרשא דתחש אסמכתא בעלמא היא. ורבינו כתב לקמן בסמוך דהרמ"ה פוסל אפי' בדיעבד :

ומ"ש אבל רצועותיו אין צריך שיהיו מעור שם בעא מיניה ר"א מרב הוא של עור ותרסיותיו של שער מהו א"ל מי לא קרית ביה ואנעלך תחש אי הכי אפי' כולו שער נמי ההוא קורקא מיקרי ופירש"י תרסיותיו רצועותיו ולכאורה משמע דדוקא בתרסיות של שער הוא דקרינן ביה ואנעלך תחש משום דדבר הבא מן העור הוא אבל אם הם מדבר שאינו בא מן העור לא וזה דעת נ"י שכתב מיתנא של עור או של שער אבל לא של דבר אחר כדאיתא לקמן עכ"ל אבל רבינו נראה שאינו סובר הכי אלא מכל דבר נמי כשרות ולפיכך סתם וכת' רצועותיו א"צ שיהיו מעור ולפ"ז צ"ל דשל שער לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט:

וכתוב בספר המצות צריך שיהיה העור קשה קצת שיהיה דומה קצת לסנדל שמן הדין לא היה ראוי לחלוץ אלא בסנדל אלא שאינו מצוי לכך צריך שיהיה דומה קצת לסנדל בפ' מצות חליצה (שם) אמר רבא א"ר כהנא א"ר אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל ורב יוסף א"ר כהנא א"ר אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל מאי בינייהו א"ב מנעל לכתחלה ופירש"י דללישנא קמא אין חולצין במנעל לכתחלה דמדקאמר אם יבא אליהו וכו' משמע דכל כמה דלא אתי אליהו ואמר לא חולצין אלמא מנעל לכתחלה לא והרי"ף והרא"ש ז"ל כתבו כי האי לישנא וגם שאר פוסקים נראה שתופסים לשון זה עיקר זולתי הרמב"ם ז"ל לאחת מהדרכים שאכתוב בו בס"ד וטעם הפוסקים שתפסו האי לישנא עיקר אע"ג דללישנא קמא הוא היינו משום דמתני' דקתני חלצה במנעל חליצתה כשרה אתיא שפיר לדידיה דמשמע דיעבד אין לכתחלה לא ואידך לישנא צריך לשנויי בדוחק כדאיתא בגמרא א"נ משום דאמרינן בגמרא (שם) דמנעל לכתחלה תנאי היא דר' יוסי אמר מה ראה ר"מ לומר חלצה במנעל חליצתה כשרה ורבי יעקב אומר משמו של רבי מאיר חולצין במנעל לכתחלה והלכה כר' יוסי דאמר דר"מ לא מכשיר במנעל אלא דיעבד ואין לומר א"כ אפי' בדיעבד תהא פסולה דהכי משמע דס"ל לר' יוסי כדמוכח מדקאמר מה ראה ר"מ לומר חליצתה כשרה דכיון דלא חלק רבי יוסי בהדיא אלא מתמה ואמר מה ראה ר"מ לומר וכו' לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לר"מ משום מאי דמתמה רבי יוסי ותלמודא נמי משמע דהכי ס"ל דקאמר תנאי היא דלר"מ אליבא דר' יוסי חליצה כשרה היא בדיעבד דוקא ואליבא דרבי יעקב לכתחלה נמי ולא אשכחן אמורא דס"ל דאפי' דיעבד חליצתה פסולה אלמא דר"י ודאי לא חלק על ר"מ ולית לן לספוקי אלא אי ס"ל לר"מ חליצתה כשרה או אי ס"ל חולצין לכתחלה וכר' יוסי נקטינן לר"מ דיעבד כשרה אבל לא לכתחלה ולענין חילוק שבין מנעל לסנדל רש"י פי' במתני' קמייתא דפרק מ"ח (קא.) דסנדל הוא של עור קשה ומבושל ונ"י כתב בשם הרבה מהמפרשים דסנדל כולו מחתיכה אחת מה שעל גבי הרגל והשואיל"ה תחת הרגל וכתב הריטב"א וראוי לחוש לשניהם עוד מצינו חילוק אחר בין מנעל לסנדל דאמרינן בפרק במה אשה (ס:) שאם תפרו מבפנים הוי מנעל ולא סנדל ופירש"י דהיינו שנתן העור לפנים מן הסנדל ותפרו ומדברי סמ"ג וסמ"ק נראה דתפרו מבפנים היינו שאם תפירותיו לצד פנים הוי מנעל ואם תפירותיו לצד חוץ הוי סנדל וטעמא דאין חולצין לכתחלה במנעל מפרש בגמרא (קב.) גזירה משום מנעל המרופט אי נמי משום חצי מנעל. ופירש"י מרופט מבוקע קרוע מלמעלה דכיון דרכיך אף ע"ג דקרוע מייתב אכרעיה אבל סנדל שהוא קשה אין יכול ליישבו על רגלו משנפחת וליכא למיגזר מידי עכ"ל. ועפ"ז יתפרש משום חצי מנעל דאם נתאכל חצי המנעל יכול לישבו ברגלו ואם נתאכל חצי הסנדל א"א לישבו ברגלו ולדברי המפרשים דסנדל היא מחתיכה אחת יש לפרש דמרופט קרוע והילכך מנעל שהוא מב' וג' חתיכות איכא למיחש שמא יקרע ולאו אדעתיה ונמצא שאינו חופה את רוב רגלו ופסולה אבל סנדל שכולו חתיכה אחת ליכא למיחש להכי וכעין זה יש לפרש בחצי מנעל דחיישינן שמא תינטל חתיכה אחת ולאו אדעתיה או לא יקפיד עליה אבל בסנדל שכולו חתיכה אחת ליכא למיחש להכי והיכא דלא שכיח סנדל כתבו העיטור והרא"ש ז"ל דחולצין במנעל והביאו ראיה מהירושלמי וכ"כ נ"י בשם התוס' וכ"כ סמ"ג ור"י ז"ל. ואיפשר שזה היה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב כיצד חולצין מביאין לו מנעל של עור וכו' ולא הזכיר חליצת סנדל לפי שאינו מצוי בינינו אי נמי דס"ל דהילכתא כלישנא בתרא דחולצין לכתחלה אי משום דבכל דוכתא קי"ל כלישנא בתרא ואי משום דרבי יוסי פליג ארבי יעקב ליכא לאכרועי מידי דכיון דר"י לא קאמר סברא דנפשיה אלא משמיה דר"מ קאמר לה בטיל ליה כללא דהלכה כרבי יוסי דאיכא למימר דרבי אף ע"ג דלא חשיב כוותיה הוה דייק טפי אי נמי הוה בחזרה וכיון דלישנא בתרא כרבי יעקב הכי נקטינן. ואף על פי שכתב נ"י שהרמב"ן ז"ל דחה ראיית הירושלמי וכתב דאדרבא משם ראיה דאפי' לא היה מצוי סנדל אין חולצין במנעל לכתחלה כבר נתבאר שדעת כל הפוסקים אינו כן אלא דכיון דאין סנדל מצוי בינינו חולצין במנעל לכתחלה והרמב"ן נמי אפשר דלהלכה אמרה ולא למעשה ואף על פי שעכשיו אנו חולצין במנעל לכתחלה לפי שאין סנדל מצוי בינינו כתבו קצת מהפוסקים שצריך לעשות המנעל שידמה לסנדל בכל מאי דאיפשר וזהו שכתב רבי' בשם סמ"ק שיהא העור קשה קצת שיהא דומה קצת לסנדל וכ"פ הגה"מ והגהות מרדכי בשם סמ"ק ונ"י בשם הריטב"א ז"ל וגם לתנאי השני של סנדל דהיינו שלא יתפרנו מבפנים חששו קצת מהפוסקים שכתבו סמ"ג וסמ"ק וכתבו הגה"מ והמרדכי בשמם שהתפירה תהיה מבחוץ ולא מבפנים כדי שיהא דומה לסנדל וגם רבינו כתב כן בסמוך. וגם לתנאי הראשון של סנדל לפי דעת קצת מפרשים חששו קצת שכתב נ"י בשם הריטב"א ז"ל שצריך לעשותו מחתיכה אחת וכן נמצא בתשובת הרשב"א ז"ל שהעתיקו הקונדרס צורת המנעל כצורת בית רגל שעושין מן הבגד לבתי שוקים אלא שהעקב הוא עור שלם והכל הוא עור אחד ותפירתו מן הצד במקום אחד וכן הוא תפור למטה בצד הרגלים ואין למנעל צורת כף רגל שקורין שול"א אלא כעין בית רגל שעושים לבתי שוקים שלנו עכ"ל ונראה שביאור דבריו הוא שלא יהיו בו אלא ב' תפירות אחת בגב המנעל מן הצד והיא קצרה כי אינה רק משפת המנעל ועד השואיל"ה ויש לו תפירה שנית ארכה לאורך המנעל מראשו לסופו אלא שתפירה זו איפשר לעשותו בא' מב' פנים האחד שמגב המנעל ירד העור שלם ויכפל תחת המנעל לשואיל"ה עד קצת השני של גב המנעל ויתפור שם לאורך המנעל שנמצא לפי זה השואיל"ה שלימה ואינה תפורה אלא מן הצד וגם קצת תפירות בצד החד של המנעל וכן לצד אחוריו. הדרך השני שהתפירה הארוכה הזאת תהיה באמצע השואיל"ה כעין קצת בתי רגלים שקורין פיאלי"ש ואם כוונתו ז"ל לדרך הראשון מ"ש שהעקב הוא עור שלם עקב הוא השואיל"ה: ומ"ש וכן הוא תפור למטה בצד הרגלים היינו לומר שהוא תפור למטה ברגלים מן הצד ולא באמצע: ומ"ש ואין למנעל צורת כף רגל היינו לומר שמתוך שבצדו אחד אינו תפור אלא שהוא יורד ונכפל למטה נמצא שאין לו צורת כף רגל ואם כוונתו לדרך השני מה שכתב שהעקב הוא עור שלם האי עקב לאו היינו שואיל"ה אלא עקב שקורין טאלי"ן: ומ"ש והוא תפור למטה בצד הרגלים היינו לומר שהוא תפור באמצע השואיל"ה אע"פ שמלת בצד אינו מכוון כל כך לדרך זה מה שכתבו ואין למנעל צורת כף רגל אתי שפיר טפי לדרך זה שמתוך שהוא תפור באמצע אין לו צורת כף רגל והעידו לפני שפעם אחד הובא לב"ד הרב מה"ר אליהו המזרחי ז"ל כמה מנעלי חליצה וכולם היו תפורים באמצע השואיל"ה וכתב בתשובות הרשב"א לענין סנדל חליצה שאמרו לך משמי שאם היה החלק תחתון הדבוק לארץ חלח בפני עצמו שהוא פסול אני לא כך אמרתי אלא מכלל מה שנהגתי אמר כן מי שאמרה בשמי שאני הנהגתי לרווחא דמילתא בסנדל דטייעי כדאמר רב (שם) אי לאו דחזיתה לחביבי כו' ופי' הרי"ף כגון האי דקרו ליה ישמעאלים תאסומא וכו' וחכם אחד מזקני צרפת אמר לנו צורת אותו סנדל שכתב הרב ז"ל וקורין אותו תאסומ"א ועל פיו עשינו אותו והנהגתי לחלוץ ולא לפסול סנדל אחר שהנהגתם בו אתם עכ"ל. וגם רבינו ירוחם כתב שראה שרוב העולם נוהגין לעשותו מחתיכה א' ושאין חשש בזה ע"כ. ויש שהפריזו על מדותיהם שגם הרצועות התלויות בו והרצועה שתפרו בו הכל חתיכה אחת שכתב נ"י בשם הריטב"א שמעתי מפי מורי הר"ם כי הסנדל שהיו נוהגים חכמי נרבונא הובאה לפני רבינו רבו ז"ל לצורך חליצה והיו הרצועות מגוף המנעל ואינם תפורות שם וגם הרצועה שתפרוהו בו היתה מקוצה ממנו כדי שתהא כל הסנדל עור אחד ונראה שכל זה חומרא יתירה דעד כאן לא אסתפק לן לקמן אלא בתרסיותיו של שער והנהו מסתמא אינם מגופו אלמא דכוותה של עור כשרים בלא ספק ובשל שער נמי איפשיטא לן בתפירה נמי דוקא בחוט של פשתן אסרו הא של עור דומיא דפשתן שאינו מעצמו שרי ואריך ואין בזה בית מיחוש ומיהו ראוי לחוש לדבר למעשה כל מאי דאפשר עכ"ל ועוד נראה לי דבהדיא אשכחן שלא היו נוהגים בימי חכמי התלמוד שיהיו הרצועות מגוף הסנדל דהא אסיקנא בפרק מצות חליצה והאי דידן אף על גב דאית בה חומרתא קטרינן ביה מיתנא וקטרינן היינו קושרים אלמא דלכתחלה קושרין בו רצועה שאינה מגוף הסנדל ואם כן אנן מהי תיתי לן לחומרא כיון שאין לה על מה לסמוך :

ומאיזה עור שיהיה הסנדל שפיר דמי ולא כדברי ר"ת שכתב שצריך שיהיה עור בהמה טהורה דוקא התוס' כתבו בפרק מ"ח (קב: ד"ה ואנעלך) שטעמו של ר"ת מדאמרינן בההוא פירקא דסנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש ובפרק במה מדליקין (כח:) אמרינן דתחש טהור הוא וכתבו עליו שאין נראה כי אין להקפיד אם חלץ במנעל בהמה טמאה והרא"ש ג"כ חלק על רבינו תם וכתב עליו ונראה דאין להקפיד דנעל נעל ריבה וכן נראה שהוא דעת רבינו ירוחם ז"ל גם סמ"ג וסה"ת תמהו על ר"ת ומ"מ כתב סמ"ג דרגילות הוא להחמיר כדבריו וסה"ת כתב כיון דנפק מפומיה דר"ת יעשו לחומרא כדבריו וסמ"ק והעיטור וכלבו בשם מהרי"ף והמרדכי בשם הגהות סמ"ק כתבו כדברי ר"ת וכיון דכל הני רבוותא חששו לדברי ר"ת לא ידעתי למה דחה רבי' דבריו בב' ידים וה"ל לחוש להא לכתחילה מיהא וכתבו עוד סמ"ק והכלבו בשם מהרי"ף שגם רצועות המנעל והקרסים והלולאות ורצועות התפירה הכל מעור בהמה טהורה :

ויהיה לו רצועות לקשרו בהן ולהדקו על הרגל וגם כמין קשר באזנו האחד שיכניסוהו בנקב שיהיה לו באזנו כדי להדקו יפה בר"פ מצות חליצה שם אמר רב אי לאו דחמיתיה לחביבי דחלץ בסנדל שיש לו שנצי אנא לא הוה חליצנא אלא בסנדלא דטייעי דמיהדק טפי והאי דידן אף ע"ג דאית ביה חומרתאק טרינן ביה מיתנא. ופירש"י שנצי אשטר"ל ונוח לחלצו: אף ע"ג דאית ביה חומרתא. קשר קשור על שפתו ומעמידו שלא יצא מן הרגל אפ"ה בשעת חליצה קטרינן ביה מיתנא כי היכי דתיתי היא ותשרי והדר תחלוץ ותיהוי חליצה מעלייתא עכ"ל ומשמע דה"ק סנדל דאית ביה שנצי רחב והוא נוח לחלצו ואפ"ה חליץ ביה כיון דאית ביה שנצי שמהדקו בהן וסנדל דטייעי עדיף דמיהדק טפי וכ"כ הגהות מרדכי בשמו וחומרתא פי' הערוך הוא כעין טבעת כמו לולאות ורבינו ירוחם פירש שהוא קשר עגול שנקרא לאז"ו ונכנס בעקב הרצועה שבצד האחת וכך הם דברי רבינו וסמ"ק וכלבו בשם הרי"ף והמרדכי בשם הגהת סמ"ק כתבו שצריך קרסים וכן נראה מדברי סה"ת וקרסים הם חומרתא וכל הני רבוותא כתבו שצריך שיהיו במנעל רצועות לקשרו בהם וסמ"ק וכלבו בשם מהר"ף כתבו שהרצועה האחת באזן מכאן והאחת באזן מכאן ונראה שדעת כל הני רבוותא לפרש דכי אמרינן והאי דידן אע"ג דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא ה"ה נמי מיתנא בלא חומרתא לא סגי דתרווייהו צריכי להדוקי ליה שפיר ואין כן דעת הרשב"א בתשובה שכתבו הקונ' שלא הזכיר חומרתא כלל אלא רצועה משמע דס"ל דכי אמרינן אע"ג דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא היינו לומר דבלא מיתנא לא סגי אבל חומרתא זו לא מעלה ולא מורדת וזה דעת הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר קרסי' כלל אלא רצועות וכן דעת סמ"ג שכתב ומשמע הלשון שהרצועות עיקר ואיפשר דהנך רבוותא נמי הכי ס"ל אלא דלרווחא דמילתא הצריכו לשום בו קרסים ורצועות כעין חכמי התלמוד כי היכי דליהדק טפי. ואם לא היו בו לא חומרתא ולא מיתנא ואית ביה שנצי שפיר דמי דהא ר' חייא הוה חליץ ביה ובסידור החליצה של הרי"ף כתוב ועבדין סנדלא דאית ליה עקב ושנצי ולא הזכיר חומרתא ולא מיתנא ומש"ה גם לדעת ראבי"ה שכתב המרדכי אי אית ביה שנצי עדיף מחומרתא ומיתנא מיהו שאר פוסקים שכתבתי לא כתבו אלא חומרתא ומיתנא והרמב"ם והרשב"א ז"ל לא כתבו אלא מיתנא וכ' הרא"ש גבי מאן דמסגי אלוחת' דכרעיה דסנדל שלהם נראה שלא היה יכול לעמוד ברגל בלא קשירה אבל מנעל שיכול לעמוד ברגל להלוך בו בלא קשירה לא ידענא למה תפסל החליצה אפילו אם חולץ בלא קשירה שלא נאמרה קשירה בתורה ולא נאמרה הל"מ עכ"ל ובענין מיתנא זו לא נתבאר בתלמוד אם היא רצועה אחת או ב' והרשב"א בתשובה לא הזכיר כי אם רצועה אחת אבל הרמב"ם ז"ל כתב וקושר רצועותיו וכן בדברי רי"ף גבי האי מאן דמסגי אלוחתא דכרעיה לא חליץ הוזכרו רצועות לשון רבים וגם בירושלמי הוזכרו בלשון רבים ואפשר דלאו לעיכובא קאמר אלא אורחא דמילתא נקט וסמ"ג וסה"ת כתבו וצריך שיהיו במנעל ב' רצועות וכ"כ הרא"ש בסידור החליצה וכ"כ רבינו ירוחם ז"ל. ובענין החומרתא מלישנא דגמרא משמע דלא צריך אלא אחת לבד וכן נראה מדברי רבינו ורבינו ירוחם ז"ל אבל סמ"ק וסמ"ג וסה"ת הזכירו קרסים לשון רבים והמרדכי בשם הגהות סמ"ק והכלבו בשם מהרי"ף כתבו וצריך ג' קרסים או לכל הפחות ב' וכתב עוד וטוב שלא יהיו הלולאות מהאזן עצמה כ"א רצועה קטנה מחוברת בראש האזנים וכתבו עוד שצריך שיהו אזניו קצרות שלא יגעו זה בזה כדי שיהיו הקרסים והלולאות שבהם תחובים על שוקו ממש ולא על האזנים ממש משום מעל דמעל וכ"ש דבעינן שיהיו האזנים על שוקו ולא על סנדל דאז הוא ממש מעל דמעל ע"כ ובסמוך יתבאר בס"ד:

וכתב בספר המצות צריך שיהיו הרצועות לבנות כ"כ בהגהות סמ"ק וז"ל הרצועות יהיו לבנות כי כן היו בימיהם כדמפרש בתוס' (סנהדרין עד:) בההוא דאפי' ערקא דמסאנא אסור לשנויי וכו' וכן מההוא דהוה מסיים מסאני אוכמי בפרק הכונס (נט:) עכ"ל. ומ"ש ושלא יהיה לו לשון כמו שרגילין לעשות במנעלים כדי שלא יהיה מעל דמעל גם כן בסמ"ק: וכתב עוד בשם מהר"פ וז"ל לא יהיה שום לשון תחת הקרסים ולא יהיה לשון בין האזנים דאם כן הוי מעל דמעל והפותין שקורין אינפיל"א לא תגיע רק עד האזנים ולא תחת האזנים ויש לתמוה על זה מדגרסינן בר"פ מ"ח (קב.) ומ"ד מנעל לכתחילה לא מ"ט משום דהויא פנתא מעל וערקתא מעל דמעל אי הכי דיעבד נמי לא גזירה משום מנעל המרופט ופירש"י ערקתא שרוך הנעל שכופלים רצועות על אזניו והו"ל כשני נעלים זה על גב זה אבל סנדל אין קושרין רצועות על אזניו שהרי קשה הוא ואין הרצועות דוחקתו אבל בשפת פיו יש כמו קשר לקצר את פיו אי הכי אפי' דיעבד נמי אלא מדאמרינן חליצה כשרה ש"מ גלוי כרעיה בעינן ואפילו שני מנעלים זה על גב זה וכי שלפא לתרווייהו ש"ד כדאמרינן לקמן שני מנעלים כו' ועד כאן לא איבעיא לן אלא דקרעתיה לעילאי ושלפתיה לתתאי אבל שלפתינהו לתרווייהו ש"ד עכ"ל וכ"כ הרא"ש וכ"כ רבינו ירוחם בשם המפרשים ובשם הרמ"ה ז"ל הרי בהדיא דלא אמר בכי הא ולא מעל דמעל ואיפשר דסובר סמ"ק דע"כ לא מכשר רש"י אלא דיעבד אבל לכתחילה מודה דחיישינן כיון דאיפשר לפרושי קרא הכי ובענין צורת מנעל חליצה כתוב בכתבי מה"ר איסרלן סימן ר"מ וברבינו ירוחם בשם הרמ"ה:

ומ"ש רבינו ושיהיה התפירה מבחוץ כבר נתבאר בסימן זה. ומ"ש שיהיה עשוי לצורת רגל נראה דמילתא באנפי נפשה היא ואינו מקושר עם מה שלמעלה ממנו כי אינו ענין לו ומ"מ איני יודע מה מלמדה ומצאתי ספר מוגה ומצאתי כתוב שיהיה עשוי לצורת רגל הימנית וגירסא נכונה היא וכן נראה ממ"ש לקמן או שהוא עשוי במדת רגל שמאל. ומ"ש וינעלנו ברגלו הימנית משום דתנן בפרק מ"ח (דף קד) חלצה בשמאל חליצתה פסולה:

ומ"ש ויהיה למדת רגל שלא יהיה גדול עד שאין ראוי להלוך בו ולא קטן עד שאינו מכסה רוב הרגל דתנן בפ' הנזכר (דף קא.) חלצה בגדול שאינו יכול להלוך בו ובקטן שאינו חופה רוב רגלו חליצתה פסולה. ומ"ש ולא יהיה קרוע עד שאינו יכול להלוך בו מדאמרינן גבי אין חולצין גזירה משום מנעל המרופט וכתבו התוספות והרא"ש והא דתניא בס"פ תולין לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה התם מיירי שאינו מרופט כ"כ דעדיין יכול להלך בו:

ומ"ש היה בגד פשתן תפור בו מבפנים או שתפירותיו בפשתן כבר כתבתי שב' פירושים אלו פירש"י אהא דאמר רב יהודה אמר רב סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש. וכתב הרא"ש רש"י פירש בלשון אחר שיש תחתיו בגד כמו שנותנין לבד בתוך המנעל בימות החורף ולא נ"ל דלא גרע מסנדל של עץ דתני מתניתין דחליצתה כשרה. ואוקמוה אבוה דשמואל במחופה עור וד"ה ואביי נמי אוקי הך ברייתא דקב הקיטע כרבנן ובמחופה עור ונראה כפירוש שני שתפרו במשיחה כעין שלנו דבעינן כוליה עור גם נראה דאין חולצין בו לכתחילה קאמר דדרשא דתחש אסמכתא בעלמא היא עכ"ל. ומ"ש או שהוא של עץ או של סיב או שעם ומחופה עור נתבאר בסמוך ומשמע דהא דמכשירין במחופה עור היינו דוקא במחופה מכל צד דומיא דואנעלך תחש וכן נראה קצת מדברי נ"י שכתב שהסוקו"ש של עץ שנותנים עור בראשם שנכנס בו הרגל אינו חשוב חפוי:

ומ"ש או שהוא גדול ממדת רגלו ויכול להלוך בו או שהוא קטן ממדת רגלו מכסה רוב הרגל ויכול להלוך בו כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו ודברים אלו מבוארים מהמשנה שכתבתי בסמוך דלא פסלה אלא בחלצה בגדול אינו יכול להלוך בו ובקטן שאינו חופה רוב רגלו: ומ"ש או שלא היה שלו או שהיה עשוי בצורת רגל שמאלו ונועלו בימין שם במשנה חלצה בסנדל שאינו שלו או בשל שמאל בימין חליצתה כשר וקאמר בגמרא דאינה כשרה אלא דיעבד אבל לכתחילה לא אלא צריך שיהא שלו או שיקנוהו לו בעליו וגם צריך שיהא של ימין: ומ"ש או שחלץ באנפיליא של עור או בסמיכת הרגלים או במוק החליצה כשרה דיעבד שם בברייתא (דף קב:) בקב הקיטע במוק בסמיכת הרגלים באנקיליא של עור חליצתה כשרה ופירש"י במוק. קילצון של לבד קשה ומגין: בסמיכת הרגלים. מי שמהלך בידיו שגורר את רגליו עושה להם סמיכה של עץ או של עור שמכניסן לתוכו עכ"ל ואיכא למידק אנפיליא של עור אמאי אינה כשרה אלא דיעבד וצ"ל דצורת אנפיליא משונה מצורת מנעל וסנדל ומש"ה לכתחילה אנפיליא לא אע"פ שהיא של עור ורבינו ירוחם כתב דאנפיליא הוא מנעל החופה עד למעלה מן הפרק ויש לתמוה על רבינו שכתב סתם במוק חליצתה כשירה דיעבד ולא פירש שהוא של לבד דרבותא רבה היא שאע"פ שאינו של עור חליצתה כשרה וכן יש לתמוה עליו אמאי השמיט דין קב הקיטע ומצאתי לרבינו ירוחם שכתב מוק הוא מנעל גבוה שחופה את הרגל ואת השוק עד הארכובה אלא שהוא גורם במוק פסולה ועל מה שאמרו בסמיכת הרגלים כשרה כתב רבינו ירוחם כל אלו שאמרו שכשרה דוקא שיש להם עקב ויש להן רצועות וכ"כ הרמ"ה. ומ"ש בשם הרמ"ה דבמנעל התפור בפשתן פסול אפילו דיעבד דבר פשוט שהוא ז"ל מפרש הא דסנדל התפור בפשתן כפי' שני דרש"י וסובר דדיעבד נמי פסול ליה כדמשמע דמייתי לי' מקרא דואנעלך תחש ומ"ש אבל חלצה בשל עץ או של שעם שאינו מחופה עור ברגל שמאל או שהיה המנעל גדול שאינו יכול להלוך בו או שהוא קטן שאינו מכסה רוב רגלו או קרוע שאינו יכול להלוך בו או בסנדל שאין לו עקב או באנפיליא של בגד חליצתה פסולה הכל מבואר שם במשנה ובגמרא:

ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל שאם חלצה במנעל של בגד אינה חליצה כלל אפילו לפסול על האחין כתב ה"ה ז"ל שטעמו משום שהוא סבור דכיון דאסיקנא בפרק מצות חליצה דלר"מ דסבר דשל שעם ושל סיב אע"פ שאינם מחופים עור חליצתן כשרה מודה דבשל בגד דחליצתה פסולה משום דלא מגין לדידן דקי"ל כרבנן דבשל שעם ושל סיב שאינם מחופים עור חליצתן פסולה אע"פ שמגינים בשל בגד נמי כיון דלא מגין מעלין ליה דרגא ואמרינן דאינה חליצה ומתני' דקתני באנפיליא חליצתה פסולה ר"מ הוא דסתם מתניתין ר"מ הוא ולא קי"ל כוותיה זה נראה בדעתו ז"ל ואינם דברים מוכרחים אבל הרשב"א ז"ל כתב שכולם שוים ובשל בגד נמי חליצה פסולה הויא דכולהו לרבנן ממעטינן להי מדכתיב בהו ואנעלך תחש אלמא עור בעינן הילכך כולן שוין ור"מ הוא דהוה מפליג בינייהו דלית ליה האי דרשא אלו דבריו ז"ל ולמטה בפ' זה מתבאר החילוק שיש בין חליצה פסולה לאינה חליצה עכ"ל:

מנעל של עכו"ם שמניחין אותו ברגלי הדמות כו"ם לא תחלוץ בו ואם חלץ בו חליצתה כשרה אבל סנדל של תקרובת עכו"ם או של עיר הנדחת או שנעשה למת שנקבר בו אם חלצה בו חליצתה פסולה כולו בפרק מ"ח (דף קג:) אמר רבא הלכתא סנדל של עכ"ם לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה של תקרובת כו"ם ושל עיר הנדחת ושל זקן העשוי לכבודו ולא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה ופירש"י של עכו"ם. הואיל ולהילוכא עבידא ומשמשי עכו"ם לאו לשריפה קיימי דאית ליה תקנתא בביטול ואי משום הנאת חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות ניתנו: של תקרובת כו"ם. שהקריב ומסרו לפניו לשם דורון וקי"ל (ע"ז כ) תקרובת עכו"ם אין לה ביטול עולמית דאיתקש למת הילכך לית לה תקנתא וכתותי מכתת שיעוריה: של זקן העשוי לכבודו. לתכריכי מיתה הואיל ולאו להילוכא עבדי לאו נעל הוא וכתבו התוספות סנדל של עכו"ם פירש רש"י דמיירי בשל עכו"ם וקודם ביטול דכיון דראוי לבטל לא מכתת שיעוריה וא"ת והא מכי אגבהה הו"ל דישראל ויש לומר כגון שהגביהו על מנת שלא לקנותו דהא תנן במנעל שאינו שלו חליצתה כשרה ורבינו תם מפרש דאחר ביטול מיירי ולכתחילה לא תחלוץ דמאיס לענין מצוה לפי שהיה עליו שם עכו"ם ואמרינן בגמרא אהאי מימרא דרבא אמר ליה רבינא לרב אשי מ"ש זקן העשוי לכבודו דלאו להילוכא עביד דבי דינא נמי לאו להילוכא עביד אמר ליה אילו מסגי ביה שליחא דבי דינא מי קפיד עליה דיינא:

כתב בספר המצות אפי' אטר חולץ בימין של כל אדם אע"פ שהוא שמאלו ז"ל סמ"ק צריך ליתנו ברגל ימין אבל בשל שמאל פסול ואפי' אטר ע"כ וז"ל סמ"ג תנן חלצה ברגל שמאל חליצתה פסולה שאנו למדים רגל רגל ממצורע שכתוב בו רגלו הימנית כתב מורי אפי' הוא אטר חשוב כימין מאחר שהצריכה תורת ימין בפי' תדע שהרי באזן אזן לרציעה (יבמות קד.) שאנו למדין ימין שם אין שייך לחלק שהרי אין כח בזו יותר מבזו ע"כ:

ומ"ש רבינו וי"א שהוא חולץ בשתיהן במנעל של ימין בימין ובמנעל של שמאל בשמאל כ"כ במרדכי שי"א כן ובסמוך אכתוב דברי הר"ן בדין זה.

ומ"ש אבל אם שולט בשתי רגליו וכן היא בב' ידיה אז יעשו בשל ימין כ"כ המר' בשם אבי"ה והוא פשוט דהכי אמרינן (מנחות לז:) גבי תפילין דשולט בב' ידיו דינו ככל אדם: ומ"ש רבינו וי"א שאיטר חולץ בימין שלו שהוא שמאל של כל אדם והר"ן כתב בר"פ גיד הנשה איכא לספוקי ביבם איטר אי חולץ בשמאלו שהוא ימינו וניזיל בתר דידיה או בימינו שהיא שמאלו וניזיל בתר מיניה ולפ"ז חולץ בשתיהן וסגי בהכי אלא דאיכא ספיקא אחרינא במילתא מדתנן בס"פ מומין אלו (מה.) ת"ר איטר בין ביד בין ברגל פסול ופירש"י משום דבעי ימין כדגמר יד יד לקמיצה ממצורע וזה אין לו ימין וכ"ת תינח איטר ביד אבל איטר ברגל למה הוא פסול כבר פירש"י שם מדכתיב לעמוד לשרת בעינן שיעמוד כדרך שאר עמידות שעיקרן בימין כיון דאיטר אין לו ימין יבם איטר אין לו תקנה וכן דעת הרמב"ן ז"ל אבל אחרים אומרים דאיטר משום מום הוא נפסל ולא מפני שאין לו ימין ולפ"ז חולץ בשניהם משום ספיקא אי אזלינן בתר דידיה או בתר מיניה עכ"ל ובנימוקי יוסף פמ"ח הביא סברות אלו וכתב שהרשב"א ז"ל הניח הדבר בצ"ע :

וינעול המנעל על רגלו כשהוא יחף ולא על בתי שוקים שלא יהא מעל דמעל כ"כ המרדכי בפרק מ"ח וכתב ואע"ג דסנדל של עץ כשר ומוקי לה בגמרא במחופה עור וכן אנפילאות של בגד היינו לפי שתפורי' יחד והוי מנעל א' אבל מנעל על בתי שוקים איקרו מעל דמעל עכ"ל וכ"כ בסה"ת. ומ"ש ומטעם זה יש מדקדקים שלא יהיה טיט דבוק במנעל מבפנים שלא יהא מעל דמעל כ"כ שם המרדכי בשם אבי"ה ומטעם זה כתב עוד וצריך לרחוץ רגלו הימיני יפה יפה וכתוב בהגהות מרדכי שהיבם קושר כנף המכנסים למעלה משוקו כדי שתהא ראיית הדיינים היטב שלא יהא חציצה בין רגלו ובין המנעל:

ויקשרנו קשר גמור ולא בעניבה וי"א שצריך ב' קשרים זה על זה ז"ל סמ"ג יכרוך הרצועות סביב למנעל ברגלו ויקשור שניהם יחד שני קשרים ומפרש בירושלמי כיצד היה עושה כדי שיוכל להלוך בו ואח"כ קאמר רבי חנינא בריה דרבי הכל עונבו כדי שתוכל להתיר באחת מידיה כיצד הוא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בימין כדי שתהיה חליצה והתרה בימין ויש שעושים קשר ועניבה על הקשר לקיים דברי הירושלמי עכ"ל והתוספות והרא"ש ז"ל כתבו בריש פרק מ"ח אהא דאמרינן והאי דידן אע"ג דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא כי היכי דתיהוי חליצה מעלייתא ירושלמי כיצד הוא עושה קושרו כדי שיהא יכול להלוך בו מאליו רבי חנינא בריה דרבי הלל אומר עונבו כדי שתהא יכולה להתירו באחת מידיה וכו' ונהגו האידנא לקשרו בקשר גמור עכ"ל וסיים בה הרא"ש דקי"ל דעניבה לאו קשירה היא לענין שבת ע"כ. והמרדכי כתב זה הירושלמי וכתב עליו נראה דרבי חנינא עיקר א"כ לא יהדק הקשר השני ע"כ וסמ"ק כתב שם בשם ר"פ כשקושר צריך שני קשרים זה על גב זה ע"כ. וז"ל סה"ת ויש שעושין קשר ועניבה על הקשר לקיים דברי הירושלמי וטוב יותר לעשות ב' קשרים זה ע"ג זה שמה שאומר בירושלמי עניבה היינו כדי שתוכל להתיר בקל בידה אחת בימין וכתוב בספר המצות צריך שיהא הקשר על בשר שוקו ולא על אזני המנעל כן כתוב בסמ"ק ונראה שהטעם כי היכי דלא ליהוי מעל דמעל ובהגהת מרדכי כתוב כורכין הרצועות סביב למנעל ה' קשרים סביב השוק ואויר גדול בין כרך וכרך ומיהו אין קפידא בכרכים אם הם זה ע"ז וגם על המנעל דלאו היינו מעל דמעל ע"כ ולכתחילה ודאי יש לעשות כדברי הסמ"ק ורבינו והגהות הנזכרים כתבו אח"כ וז"ל וב' הרצועות יסבבם פעמים סביב לשוק עד שישובו ראשי הרצועות על השוק לפנים ממעל לאזני המעל דהיינו על שוקו ערום עכ"ל. ומ"ש לכך כתב בספר המצות שצריך שיחתוך לפניו ולאחריו כמו פגימה כו' דבר זה לא מצאתי לא בסמ"ג ולא בסמ"ק אלא במרדכי פרק מ"ח בשם אבי"ה כתוב בלשון הזה יחתיך ממנו מעט לפניו ולאחריו כדי שתהא הרצועה החוזרת דבוקה ממש על רגלו יחף וכן בצדיו ויכוין הקשר של הרצועה שיהיה מלפניו ומלאחריו ממש על בשרו עכ"ל. ומ"ש רבינו ויכניס הקשר שבאזנו בנקב שבאזנו השנית פשוט הוא: וכתב בקונדריסים יהיו הקשרים על צידי השוק החיצונות על פני השוק ולא מאחוריו:

וצריך שיקראו אותו בעמידה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי כבר נתבאר בסימן זה שמצות חליצה לכתחילה מעומד:

ומ"ש ואפילו היא מאותן שחולצות ולא מתייבמות שלא התירו להתייבמה אפ"ה צריכה קריאה כ"כ בתשובת הרא"ש כלל נ"ב סימן ב' ז"ל וששאלתם נשים שחולצות ולא מתייבמות אם צריכות קריאה משום דלא חפצתי לקחתה משמע דאי בעי יבם והא לא מצי לייבומי פשיטא שצריכות קריאה אע"ג דקריאה לא מעכבא מ"מ לכתחילה כל דין חליצה בעינן וכל החולצות ולא מתייבמות כגון איסור מצוה ואיסור קדושה מדאורייתא עולה לייבום אלא משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה וכן עריות שיש בהן ספק קידושין הצרה עומדת בחזקת היתר ליבם הילכך כולם עולים ליבום מדאורייתא ולא פלוג חכמים בכל החולצות וצריכות קריאה עכ"ל וגם בתשובה להרמב"ן ז"ל כתוב שאלה יבמה שאינה רוצה ביבם והוא רוצה בה איך איפשר שתאמר מאן יבמי תשובה אחר שנותנים לו עצה ההוגנת אם הוא ילד והיא זקנה או הוא זקן והיא ילדה שאומרים לו כלך אצל הראוייה לך ואל תכניס קטטה בתוך ביתך וכיוצא בזה והוא שומע לכך ומתרצה שכבר גמר בדעתו למאן ושלא ייבם כלל א"כ יכול הוא שיאמר לא חפצתי לקחתה והיא יכולה לומר מאן יבמי דמ"מ מתבטלים הן היבומים וחולצין הם וגזירת הכתוב שכל חולצת תקרא מאן יבמי ושיקרא הוא לא חפצתי לקחתה עכ"ל:

ויקראו אותה מלה במלה זו אחר זו בלשון הקדש רק לא אבה צריך שיקראו בנשימה אחת בלא הפסק מ"ש שהקריאה תהיה בלשון הקדש מבואר במשנה בסוטה פ' אלו נאמרים (לב.) ומ"ש רק לא אבה צריך שיקראוהו בנשימה אחת בלא הפסק ס"פ מ"ח (דף קו:) אמר אביי האי מאן דמקרי גט חליצה לא ליקרי לדידה לא לחודיה ואבה יבמי לחודיה דמשמע אבה יבמי אלא לא אבה יבמי ולא ליקרי לדידיה לא לחודיה חפצתי לחודיה דמשמע חפצתי לקחתה אלא לא חפצתי לקחתה רבא אמר אסוקי מילתא היא ואסוקי מילתא לית לן בה רב אשי אשכחיה לרב כהנא דקמצטער ומקרי לה לא אבה יבמי א"ל לא ס"ל למר להא דרבא א"ל מודה רבא בלא אבה יבמי ופירש"י דמקרי. גט חליצה המקרא את האשה בשעת חליצה. מודה רבא בלא אבה יבמי. דבעינן שלא יפסיק דאי מפסיק משמע דהאי לא ארישא קאי דאמר מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא כלומר לא מאן אלא אבה יבמי אבל בלא חפצתי לקחתה שהיא פתיחת קריאתו ליכא למימר הכי לא לעיל קאי ואי מפסיק לית לן בה עכ"ל והרי"ף גורם א"ל מודה רבא בלא אבה יבמי כרבי זירא דאמר (קד:) כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו הכא נמי אם ראוייה למיקריא בבת אחת אין קריאתה מעכבתה ואי לא מעכבא ופירש נמוקי יוסף מודה רבא בלא אבה ה"ה בלא חפצתי מטעמיה דרבי זירא והא דנקט בלא אבה משום שאין דרכן של נשים לידע לקרות וכולן אינן ראויות לבילה חשיבי עד שילמדם אבל סתמן של אנשים יודעים הם וראויים לבילה מיקרו עכ"ל וז"ל הרמב"ם ומלמדין אותה ואת היבם לקרות עד שהוא והיא יהיו רגילין ותהיה יכולה לקרות לא אבה בנשימה אחת ואח"כ תאמר יבמי כדי שלא יהא משמע דברים אבה יבמי ומאחר שתהיה רגילה אע"פ שלא קראה בנשימה אחת אין מקפידין ע"ז אבל אם אינה יכולה מרגילין אותה עד שתדע וכתב ה"ה ומלמדין אותה כולי אמר אביי האי מאן דמקרי גט חליצה לא לקרי לא לחודיה אבה לחודיה וכולי עד א"ל מודה רבא בלא אבה יבמי כדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה בילה מעכבת בו ופי' זה מבואר בהלכות כדברי רבי' וכתב הרשב"א ז"ל וכפי דבריהם אפי' בלא חפצתי לקחתה צריך שידע לומר לא חפצתי בבת אחת והא דנקט בלא אבה משום דאין דרכן של נשים לקרות ואינן ראויות עד שילמדו' ראוים הם לקרות והוא ז"ל הקשה עליהם וכתב שיש גירסא אחרת בזה והראשונה נוסחת הגאונים והספרים וכן הוא בעיטור עכ"ל והרא"ש כתב א"ל מודה רבא בלא אבה יבמי פירש"י משום דאיכא לפרושי לא אדלעיל מיניה קאי אבל לא חפצתי תחלת דבור הוא וגירסת רב אלפס ז"ל אינה נכונה דמה ענין רבי זירא לכאן מ"מ יש לטעות בפירוש דבריהם עכ"ל ויש בדברי הרמב"ם שכתב רבינו חסרון הניכר והוא ט"ס כי בקצת ספרי רבינו המדוייקים כתיב כתקנה:

ומ"ש רבינו וכן יראה מדברי רי"ף אם אינה יודעת לקרות כאחת אינו מעכב עכ"ל צ"ל דה"ק אם בשעת קריאה לא קראה כאחת אבל מ"מ צריכה שתהיה רגילה לקרותו כאחת דתיהוי ראויה לבילה וכמו שנתבאר ומ"מ לשון אינו מעכב אינו מדוקדק דהא אפילו לא קראה כלל חליצתה כשרה כמו שיתבאר בסימן זה: ומ"ש וא"א ז"ל כתב שצריך שתקרא אותו בלי הפסק כבר נתבאר:

ומ"ש קראוהו מעומד לא חפצתי לקחתה כבר נתבאר בסימן זה דלכתחילה בעי' מעומד:

ומ"ש ואין לחוש אם יפסיק בין לא לחפצתי כבר נתבאר בסמוך:

ומ"ש וידחוק רגליו בקרקע בפמ"ח (ד' קג:) אמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחקיה לכרעיה ופירש"י לדחוף רגלו בקרקע וכתב הרא"ש ז"ל למדחקיה לכרעיה כדי שיהא ניכר שטורח לחלוץ מנעלו דלפעמים מנעל ב"ד גדול ממדת רגלו ונראה כיוצא מאיליו אם לא שידחוק רגלו מעט ולקמן בסמוך יתבאר אי לא דחקיה לכרעיה אי הוי חליצה פסולה או לא:

ומ"ש ותגביה היא בידיה רגלו מעל הקרקע ותחלוץ המנעל:

ומ"ש ויעמוד היבם אצל הכותל או אצל עמוד וישען עליו כדי שיוכל לדחוק רגליו בקרקע כ"כ הרא"ש ז"ל בסדר החליצה שכתב בס"פ מ"ח וכתבו רבינו בסוף סימן זה:

וכיצד היא חליצת המנעל שתתיר היא קשירת המנעל בידה הימנית כולי בפמ"ח אהא דאמרינן והאי דידן אע"ג דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא כתבו התוספות בירושלמי דפירקין גרסינן כיצד הוא עושה קושרו עד שיהא יכול להלוך בו מאליו וכו' כיצד הוא עושה מתירתו בימין ותופסת בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בשמאל עד שתהא התרה וחליצה בימין ע"כ ירושלמי ומיהו נהגו לקשור היטב בקשר גמור וגם צריך שתתירנו בידה הימנית לפי הירושלמי ואע"פ שלא מצינו שפוסל בשמאל אלא ברגל אבל ביד כשר לחלוץ אפי' בשמאל ואמרינן נמי לקמן בסוף פירקין גדמת חולצת בשיניה משמע דלא מיפסלא אם לא חלצה בידה הימנית עכ"ל וגם הרא"ש כתב ובגמרא דידן לא אשכחן שצריך התרה ביד ימין דלא אשכחן שמצריך ימין אלא ברגל ולקמן נמי אמרינן דגדמת חולצת בשיניה ומיהו נהגו העולם כן על פי הירושלמי עכ"ל וכ"כ נ"י וסה"ת והמרדכי גורסים בירושלמי ושומטת עקב בימין וגוררתו בימין וכן גורס ה"ה ז"ל: ומ"ש רבינו בשם ר"ת שולפתו בימין ושמאל מסייעתה כ"כ המרדכי וסה"ת בשמו וכתבו שאין נראה:

ומ"ש רבינו בשם ספר המצות כ"כ בסמ"ק וסה"ת וז"ל תתיר האשה קשר הרצועות והקרסים מן הלולאות הכל בידה הימנית ולא תהא שמאל מסייעתה כדאיתא בירושלמי וכתב עוד בסמ"ק תתיר האשה קשר הרצועות קודם ואח"כ הקרסים הכל בידה הימנית ותגביה רגל היבם מן הארץ ותשמוט המנעל מן העקב בימין בלא סיוע השמאל ותחלוץ כל המנעל חוץ מן הרגל בימין:

ומ"ש וגדמת חולצת בשיניה לכתחילה כבר נתבאר דהכי איתא בגמרא ס"פ מ"ח (דף קה.) וכן כתבו הפוסקים ז"ל והרמב"ם ז"ל לא הזכיר יד ימין לענין חליצה וכתב הרב המגיד דאע"ג דבירושלמי קאמר שהיא ביד ימנית לא סמך עליו הרמב"ם משום דבגמרא דידן לא הוזכרה יד ימין לענין חליצה כלל וגבי יבמה גדמת אמרו מי כתיב וחלצה ביד ורגל ימיני נמי אי לאו דגמרי ליה ממצורע היו מכשירין אפילו של שמאל ויד דלא כתיב מנ"ל ואפי' לכתחילה וכ"כ הרשב"א ז"ל עכ"ל:

התיר הוא הקשר ושמטה היא המנעל מרגלו בר"פ מ"ח (דף קב.). א"ר ינאי בין שהתיר הוא ושמטה היא בין שהתירה היא ושמט הוא חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמוט היא: ומ"ש רבינו בשם הרא"ש ז"ל הא דפסול בשהתיר הוא דוקא שהוא בענין שלא יכול להלוך בו אם לא שהוא קשור כו' כן נראה ממ"ש בפסקיו בפרק הנזכר אהא דאמר אמימר האי מאן דמסיק אלוחתא דכרעיה לא חליץ:

לשון הרמב"ם ינעוץ בארץ רגלו והיא יושבת ופושטת ידיה בב"ד ומתרת רצועות המנעל וחולצת המנעל ומשלכת המנעל לארץ ע"כ ואיני יודע למה כתב ויושבת והלא מצות חליצה מעומד ועיקר החליצה התרת המנעל וחליצתו ועוד למה הצריכה להשליך אותו לארץ כך היא הנוסחא האמיתית בספרי רבינו המדוייקים ויש ספרים שכתוב בהם חסרון הניכר וט"ס הוא ומה שתמה על הרמב"ם ז"ל למה כתב ויושבת כבר נתן טעם ה"ה לדבר וכתב שכן דעת הרב הרשב"א דאפילו לכתחילה מיושב וכתבתיו בסי' זה. ומ"מ שאר הפוסקים כתבו דלכתחילה חולצת מעומד וראוי לחוש לדבריהם וכן נוהגים וז"ל סה"ת ותהא שומטת על המנעל מן העקב ותחלוץ כל המנעל והכל מעומד או מוטה ולא יושב וכ"כ סמ"ג וז"ל סמ"ק ונגשה יבמתו מעומד או תכוף עצמה ולא מיושב ולא על ברכיה ע"כ ומה שתמה רבינו על הרמב"ם למה הצריכה להשליך המנעל לארץ י"ל דהרמב"ם אורחא דמילתא נקט ולא משום דבעינן השלכה לארץ:

אמר אמימר מאן דחליץ צריך למדחפיה לכרעיה בפ' מ"ח (דף קג):

ומ"ש ופי' רב אלפס שאם לא עשה כן החליצה פסולה שהוא מדמה אותו לאידך דאמימר דאמר דמאן דמסגי אלוחתא דכרעיה וחלץ חליצתו פסולה שפי' טעמא דלא חלץ מאן דמסגי אלוחתא משום דבעי למדחפיה אארעא כולי אין דברי הרי"ף מבוארים שאם לא עשה כן החליצה פסולה דהא איכא למימר דהא דכתב דמאן דמסגי אלוחתא דכרעיה חליצתו פסולה משום דבעי למדחפיה לכרעיה אארעא היינו משום דאינו ראוי למדחפיה אבל מי שהוא ראוי למדחפיה אע"ג דלא דחיף חליצתו כשירה וכמ"ש ה"ה ז"ל וכ"נ מדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל שכתב היתה רגלו עקומה לאחור וכולי שהחולץ צריך לנעוץ עקבו בארץ וזה אינו יכול ואם חלצה למי שרגלו כך הרי חליצתה פסולה דמשמע בהדיא דלא פסל אלא דוקא בחלצה למי שרגלו כך לפי שאינו יכול לנעוץ עקבו הא אם חלצה למי שאין רגלו כך אע"פ שלא נעץ עקבו חליצתו כשירה כיון שהוא יכול לנעוץ עקבו דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו ומ"מ מדכתב הרא"ש שהראב"ד כתב על דברי הרי"ף הני תרתי שמעתתא דאמימר לאו חד טעמא נינהו דהא דאמר צריך למדחפיה כרעיה אארעא אי לא דחיף לא מיפסלא חליצה בכך והא דקאמר האי מאן דמסגי אלוחתא דכרעיה לא חליץ ואי חליץ חליצתה פסולה והרמב"ן השיב על דבריו לקיים דברי רב אלפס ז"ל וכתב לפסול את שתיהן ועדיין נראין דברי הראב"ד דלא קאמר אמימר אלא צריך למדחפיה לכרעיה משמע בהדיא דמשמע להו להני רבוותא ז"ל דלהרי"ף כל דלא דחפיה לכרעיה חליצתו פסולה אע"פ שהוא ראוי למדחפיה וכ"נ דברי רבינו ירוחם וכתב שדעת הרמ"ה כדעת הרי"ף:

ומ"ש רבינו וכ"כ הרמב"ם ז"ל היתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צדה או שמהלך על אצבעות רגליו אינו חולץ שהחולץ צריך לנעוץ עקבו בקרקע וזה אינו יכול חלצה למי שהולך כך חליצתה פסולה והראב"ד כתב שאין טעם שתי מימרות דאמימר אחד דטעמא דמאן דמסגי אלוחתא דכרעיה פסול לפי שנעלו נחלצת מעל כף רגלו ולא מעל רגלו וגם כשהוא הולך ראש נעלו הולך למטה מרגלו אבל אי לא דחיף לכרעיה לא מיפסל החליצה בהכי וכ"כ א"א ז"ל טעם שצריך לדחוק רגלו אינו אלא כדי שתהא טורחת לחלוץ רגלו וכו' כך היא הנוסחא האמתית בספרי רבינו המדוייקים ויש קצת ספרים שטעה הסופר והשמיט קצת לשון וחסרון הניכר הוא ולענין מה שהשוה רבינו דעת הרמב"ם ז"ל לדעת הרי"ף לפסול בלא דחיף כרעיה אע"פ שהוא ראוי כבר כתבתי שאין נראה כן מדקדוק לשונו:

ומ"ש בסברת הראב"ד וגם כשהוא הולך נעלו הולך למטה מרגלו נראה שהוא ט"ס כי בפסקי הרא"ש כתוב בסברת הראב"ד ז"ל כל' הזה וגם כשהוא חולץ נעלו חולץ למטה מרגלו והתורה אמרה נעלו מעל רגלו:

ומ"ש וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל טעם שצריך לדחוק רגלו אינו אלא כדי שתהיה טורחת לחלוץ רגלו כו' כלומר וא"כ אינו ענין לאידך מימרא דמאן דמסגי אלוחתא דכרעיה לא חליץ:

חלצה מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה משנה בפרק מ"ח (דף קא) ואהא דאמר אמימר האי מאן דמסגי אלוחתא דכרעיה לא חליץ פירש"י ואע"ג דתנן מן הארכובה ולמטה כשירה התם הוא דכי נחתך רגלו קם ליה שוקו במקום רגלו ורחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוקו אבל האי לאו רגלו הוא וכתב הרא"ש ור"ח פי' בשם גאון דכיון דמסגי אלוחתא לא יכיל למיתרץ כרעיה דעל גבי ההוא לתחת ולתחת דידיה היא לעיל וכיון דאיתיה לכרעיה ולא תריצא הו"ל כמו (שאינו ראוי לבילה שבילה מעכבת בו אבל היכא דהוי תריץ כרעיה מעיקרא ואי לא פסיק היה יכול למתרציה אע"ג דאיפסיק חליץ למטה מן הארכובה דהו"ל ראוי) לבילה שבילה אין מעכבת בו. לכל הפירושים האלו משמע דקטע חליץ אבל בירושלמי לא משמע הכי דאמרינן בירושלמי אמתני' דמן הארכובה ולמטה כיני מתני' בקושר מן הארכובה ולמטה כשירה מן הארכובה ולמעלה פסולה ומשמע דלא איירי בקטע אלא במי שרגלו שלם וקושר את הרצועות מן הארכובה ולמעלה וכן פי' רבינו ניסים ז"ל במגילת סתרים וכן פי' רב אלפס ומיהו תימה לומר לפסול חליצה אם לקשרו רצועות הסנדל מן הארכובה ולמעלה דמה נפקא מינה היכי דנתקשרו הרצועות רק שחלצה נעלו מעל רגלו והא דקאמר בירושלמי דעיקר חליצה הסרת רצועות נראה שהסנדל שלהם לא היה יכול לעמוד ברגל בלא קשירה וכן משמע מתוך לשון הירושלמי דאמר קושרו עד שיכול להלוך בו אלמא דעיקר הקשירה כדי שיעמוד על רגליו ויכול להלוך בו וכיון שאין יכול לעמוד ברגל בלא קשירה אם התיר הרצועות הו"ל כאילו שמט הסנדל כיון דסופו ליפול מעצמו וכן אם קשרו למעלה מן הארכובה שעיקר עמידת הסנדל ע"י הקשירה ולא קרינן ביה וחלצה נעלו מעל רגלו אבל מנעל שיכול לעמוד ברגל (להלוך בו) בלא קשירה לא ידענא למה תפסל החליצה אם קשר למעלה מן הארכובה או אפי' אם חולץ בלא קשירה שלא נרמזה קשירה בתורה ולא נאמרה הלכה למשה מסיני והא דקאמר בירושלמי כיני מתני' בקושר מן הארכובה ולמטה כשירה מן הארכובה ולמעלה פסולה לא בא למעוטי קטע אלא לאשמועינן דבעינן שתהא אף הקשירה מן הארכובה ולמטה בסנדל שלהם שאינו יכול לעמוד ברגל בלא קשירה אי נמי בקטע איירי ואתא לאשמועינן דבעינן שישאר כל כך בשוקו שיוכל להכניס הסנדל בשוקו ולהוציא למטה מן הארכובה אבל אם נחתך שוקו בסמוך לארכובה שאינו יכול לקשור הסנדל אלא בשוקו למעלה מן הארכובה פסולה עכ"ל:

ומ"ש שדעת הרמב"ם ז"ל כדעת רב אלפס מבואר בדבריו שכתב שאם היה המנעל קשור למעלה מן הארכובה חליצתה פסולה וכתב עוד יבם שרגלו הימנית חתוכה אינו חולץ בשמאל ואם חלצה מנעל שמאלו חליצתה פסולה וכתב ה"ה שכן דעת בעל העיטור ושדעת בעל המאור כפירש"י דכל שנחתך רגלו מן הארכובה ולמטה חולץ וכן דעת הרשב"א ז"ל וכתב הוא ז"ל והוא דדחיס מה דאשתאר על ארעא כדאמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסיה לכרעיה אארעא ע"כ כתב בא"ח כתב הרמב"ם יבם שרגלו הימנית חתוכה אינו חולץ בשמאל ואם חלצה בשמאל חליצתה פסולה מכאן דקדק מורינו ז"ל שדעת הרמב"ם שאם חלצה בימין חליצתה כשירה שאל"כ הול"ל ואם חלץ חליצתו פסולה ואע"פ שכתב בפירושיו בלשון ערב שהוא פסולה ולא יתכן בו חליצה אני אומר שחזר בו [וכן דעת רש"י שאם נחתך רגלו מן הארכובה ולמטה חולצת בשוקו דמעל רגלו קרינן ביה וכ"כ הר"ן וכ"כ העיטור והראב"ד וכ"פ הרשב"א בחידושיו וז"ל הילכך אם נקטעה רגלו חולץ בשוקו כל שהוא מן הארכובה עכ"ל ומ"ש הרמב"ם ספר מוטעה נזדמן לו שהיה כתוב בו ואם חלצה בשמאל חליצתה פסולה אבל בנוסחי דידן בספרי הרמב"ם אין כתוב תיבת בשמאל ואפילו לפי נוסחתו אין דקדוקו דקדוק דאיכא למימר דה"ק בימין לא שייך חליצה כיון שרגלו חתוכה ואם חלצה בשמאל דשייך ביה חליצתה פסולה מפני שהוא בשמאל ועי"ל לפי נסחו דמ"ה כתב בשמאל לומר דמ"ה חליצתה פסולה ולא בטלה אבל אם חולץ בימנית החתוכה אינה חליצה כלל וכבר ביאר בסוף אותו הפרק מה בין אמרו חליצתה פסולה לאמרו אינה [חליצה] ואף לפי נוסחתינו הדין הזה דין אמת שאם חלצה בשמאל חליצתה פסולה ואם חלצה בימנית החתוכה אינה חליצה:

קרעה המנעל מעל רגלו או ששרפתו פסולה שם (דף קב.) בעי רבי ינאי קרעתו מהו שרפתו מהו גלויי כרעא בעינן והא איכא או דילמא חליצה בעינן והא ליכא תיקו וספיקא דאורייתא לחומרא וכ"כ הרמב"ם ז"ל:

ומ"ש היה לבוש שתי מנעלים זה ע"ג זה וחלצה שניהם כשירה קרעה העליון בענין שחלצה התחתון וכו' שם בעא מיניה רבי נחמיה מרבה ב' מנעלים זה ע"ג זה ה"ד אילימא דשלפתיה לעילאי וקאי תתאי מעל אמר רחמנא ולא מעל דמעל לא צריכא דקרעתיה לעילאי ושלפתיה לתתאי וקאי עילאי מאי חליצה בעיא והא איכא או דילמא גלויי כרעא בעינן וליכא וכתב הרא"ש ז"ל ולא איפשיטא אבל אם חלצה שניהם כשירה ואין בו משום מעל דמעל והרמב"ם ז"ל נראה שהיה לו גירסא אחרת בגמרא שכתב היה לבוש ב' מנעלים וחלצה העליון אע"פ שקרעה התחתון עד שנגלית רגלו חליצתה פסולה:

ותרוק בארץ כנגד פניו רוק הנראה לדיינים כשיצא מפיה בס"פ מ"ח (ד' קי:) תנן וירקה בפניו רוק הנראה לדיינים ובגמרא שם אמר רבא צריכי דייני למיחזי רוקה היכא דנפיק מן פומא דיבמה דכתיב לעיני וירקה ומשמע דיליף רבא הכי מדלא כתיב וירקה לעיני דאז הוה משמע שאחר שיצא הרוק מפיה יראוהו דמהאי טעמא לא בעינן דליחזי בעלה כי נפיק רוק מפומה דכתיב וירקה בפניו אבל גבי דיינים דכתיב לעיני וירקה בעי' דליחזי כי נפיק רוק מפומה: כתב סמ"ק רוקקת רוק גדול הנראה להדיינים משעה שיצא הרוק מפיה עד שיגיע לפני היבם:

כתב הרמב"ם לא ראו הדיינים הרוק כשיצא מפיה כשירה כתב ה"ה שלמד כן מדאמר רבא צריכי דייני למיחזי רוקא ולא אמר אי לא חזי דייני רוקא לאו חליצה היא כחו שאמרו בההיא דאכלה תומא הסמוכה לה:

רקקה וקלעתו הרוח קודם שהגיע נגד פניו כגון שהיא ארוכה ממנו צריכה לרוק פעם אחרת אבל לאחר שהגיע הרוק נגד פניו אפילו לא הגיע לארץ כשירה לפיכך אם הוא ארוך והיא קצרה קרינן ביה שפיר בפניו כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו המדוייקים ואיתא שם בס"פ מ"ח (קו:) אמר אביי רקקה וקלטתו הרוח לא עשה ולא כלום מ"ט וירקה בפניו בעי' וליכא הילכך הוא ארוך והיא גוצא וקלטתו הרוח הא איכא בפניו היא ארוכה והוא גוץ בעינן עד דמטי רוק לאפי דידיה והדר אזיל וכתבו התוס' והא דאמרינן בהחולץ ורקתה קדמנא רוקא בב"ד דמתחזי על ארעא ובכל הספרים איתיה וכן בסנהדרין בירושלמי שמא למצוה מן המובחר בעינן הכי: כתב ב"י בשם הרמ"ה דהא דאמרינן דקלטתו הרוח אינו כלום וצריכה לחזור ולרוק בפניו דוקא לכתחילה אם עומדת שם אבל אם נתפזרו והלכו להם כשירה:

יבמה שרקקה דם אינה צריכה לרוק פעם אחרת וכתב רב אלפס דוקא במוצצת כו' (שם דף קה.) שלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה דם תחלוץ לפי שא"א לדם בלא צחצוח רוק מיתיבי יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא ת"ל זובו טמא הוא טמא ואין הדם היוצא מפיו טמא אלא טהור לא קשיא כאן במוצצת כאן בשותת ופירש"י מוצצת א"א בלא צחצוח רוק ופסקו כן הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכתב ה"ה ז"ל בשם הרשב"א אם רקקה ואינה שותתת ואינה מוצצת איכא למימר דאף היא אפשר שתרוק דם בלא צחצוחי הרוק עכ"ל ועיין בר"י: ודע דמקמי הכי אמרי' בגמרא דלוו שאיל בי מדרשא יבמה שרקקה דם מהו א"ל מי כתיב וירקה רוק ואהא דשלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה דם תחלוץ ואוקימנא במוצצת כתב הרא"ם ז"ל ואני כתבתי כדפירשתי דהנהו דבי מדרשא דאמרי מי כתיב וירקה רוק סברי דאפילו שותתת דלא בעינן צחצוחי הרוק וכ"כ הראב"ד ז"ל דטעמא דמסתברא הוא דהא רוק לא כתיב באורייתא וגבי זב נמי דכתיב וכי ירוק הזב אי לאו זובו טמא ה"א דם היוצא מפיו טמא וכתב דלא פליגי אהדדי דלעיל דלא בעי לצחצוחי הרוק כשרקקה במקום חליצה דסגי לה בהכי והך ברייתא דבעי צחצוחי הרוק כשרקקה שלא במקום חליצה דלפוסלה מן הייבום אי איכא צחצוחי הרוק הוא דפסלה דגזרינן משום רקיקה דבתר חליצה אבל לית בה צחצוחי הרוק לא גזרינן עכ"ל ורבינו סתם וכתב יבמה שרקקה דם אינה צריכה לרוק פעם אחרת ולא חילק בין מוצצת לשותתת וזהו כדעת הרא"ש ז"ל ואח"כ כתב שרב אלפס כתב דוקא במוצצת כו' לומר שרב אלפס חולק על זה והוא מחלק בין מוצצת לשותתת.

אמר רבה יבמה שאכלה שום או גרגישתא וירקה לאו כלום הוא בס"פ מ"ח שם ומפרש טעמא משום דבעינן וירקה מעצמה וליכא:

ומ"ש ורב אלפס לא הביא דברי רבה אולי ר"ל מפני שא"א בלא צחצוחי רוק וכו' ז"ל הרא"ש שם רב אלפס לא הביא הא מילתא דרבה אולי ס"ל דלא גרע מרקקה דם ולא דמי להא דהא אפילו צחצוחי הרוק מעצמה אין כאן אם לא נאמר א"א בלא לחלוחית רוק ואותו מעט יצא עם רוק זה ונהגו העם למונעה מכל מאכל קודם חליצה עכ"ל ונראה שיש חסרון לשון בדברי רבינו וצריך להגיה וא"א הרא"ש ז"ל כתב רב אלפס לא הביא דברי רבה אולי ר"ל כולי:

ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם וכיוצא בו מדברים המזיבים הרוק נראה דט"ס הוא וצריך להגיה המרבים במקום המזיבים.

ומ"ש בשם סה"ת ז"ל יזהרו ב"ד שלא תאכל האשה עדיין באותו יום דשמא אכלה דברים הגורמי' רוק לבא דאמר רבה אכלה תומא או גרגישתא לא חולצת דכתיב וירקה מעצמה וה"ה רימונים כדאיתא בפרק אע"פ ושאר דברים שאין עולין על לב אדם עכ"ל. וכבר כתבתי בסמוך שגם הרא"ש כתב שנהגו למונעה מלאכול כלום וכ"כ סמ"ג וסמ"ק: כבר נתבאר בסמוך בסימן זה שמצות קריאה ורקיקה לכתחילה מעומד וז"ל סמ"ק ובשעת הרקיקה תעמוד היבמה נגד היבם עכ"ל והטעם שצריכה לעמוד נגד היבם כדי שתרוק נגד פניו:

ואח"כ מקרין אותה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל משנה ס"פ מ"ח (שם) וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ע"כ היו מקרין וכשהקרא רבי הורקנוס תחת האלה בכפר. עיטם וגמר את כל הפרשה הוחזקו להיות גומרין כל הפרשה:

ומ"ש ומצוה לכל העומדים שם לומר חלוץ הנעל ג"פ שם במשנה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל מצוה בדיינים ולא מצוה בתלמידים ר' יהודה אומר מצוה לכל העומדים שם לומר חלוץ הנעל ג"פ וגמרא שם תניא א"ר יהודה פעם אחת היינו יושבים לפני ר' טרפון ובאת יבמה לחלוץ ואמר לנו ענו כולכם חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל לההוא ברייתא משמע דס"ל דהכי הילכתא כיון דמייתי לה הלכה למעשה וכן פסקו שאר הפוסקים ז"ל. וכתב בהג"מ בשם ר"י גאון שגם היבמה אומרת ג"פ חלוץ הנעל וכ"כ המרדכי:

נמצא סדר חליצה קוראה מאן וכו' עד או שקראה ואח"כ רקקה חליצתה כשירה מימרא וברייתא שם:

ומ"ש ולא עוד אלא אפי' לא קראה ולא רקקה אלא שחלצה בלבד החליצה כשירה משנה שם (דף קד י) חלצה ורקקה אבל לא קראה חליצתה כשירה קראה ורקקה אבל לא חלצה חליצתה פסולה חלצה וקראה אבל לא רקקה ר"א אומר חליצתה פסולה ר' עקיבא אומר חליצתה כשירה א"ל ר"א ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב א"ל ר' עקיבא משם ראיה ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש ופירש"י דכתיב ככה יעשה דבר שהוא מעשה מעכב דכי כתיב ככה דמשמע עיכוב אמעשה כתיב וקריאה דיבור בעלמא הוא: מעשה באיש. חליצה שהאשה עושה מעשה בגופו של איש לאפוקי רקיקה דלאו מעשה באיש הוא ובגמרא (דף קה.) תניא חלצה ולא רקקה ולא קראה חליצתה כשירה ואוקימנא כר"ע וידוע דהלכה כמותו: וכתב הרמב"ם אהא דאמרינן דקריאה לא מעכבא בד"א כשהיו יכולים לדבר שהרי הן ראויים לקרות אבל אלמת או אלם אינם חולצין ואם חלצו חליצתן פסולה ואינן כחרש וחרשת שחלצו שלא עשו כלום לפי שהחרש או החרשת אינן בני דעת עכ"ל:

צריך שיכוונו היבם והיבמה שתהא מותרת לזר בחליצה זו נתכוין הוא ולא נתכוונה היא או נתכוונה היא ולא נתכוין הוא לא הותרה ומיהו חליצה היא לפוסלה על האחין בסוף פרק מ"ח (דף קו.) א"ר יוחנן אני שונה בין שנתכוין היא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוין הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחת:

ומ"ש לפיכך יבמה שגדלה בין האחים וראינו שחלצה נעלו של אחד מהן אסורה להתייבם שמא כיוונו לשם חליצה אבל כל זמן שלא ראינו שחלצה לאחד מהם מותרת להתייבם שמא וכו' בריש פרק מ"ח (דף קב:) אמר רב יבמה שהגדילה בין האחין מותרת לינשא לאחד מן האחין ואין חוששין שמא חלצה סנדל לאחד מהם טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן והא תניא בין שנתכוין הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוין הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד ה"ק אע"ג דחזינא אין חוששין שמא כיונו וא"ד טעמא דלא חזינא הא חזינא חוששין ודקאמר תנא בעי כוונה ה"מ לאישתרייא לעלמא אבל לאחין מיפסלא וידוע דהלכה כלישנא בתרא: ב"ה ויש לתמוה על הרמב"ם ורבינו גבי יבמה שגדלה בין האחים שמא כיוונו לשם חליצה מאי איריא שכיונו אפילו לא כיונו נמי מיפסלא על האחים ונ"ל דלרווחא דמילתא נקטו הכי אבל אין ה"נ דאפי' לא כיונו נמי מיפסלא על האחים ועי"ל דהא דמיפסלא היינו משום דחיישינן שמא נתכוונה היא אבל אם היה ידוע לנו שגם היא לא נתכוונה לא מיפסלא:

ומ"ש וכן אם רקקה לפני היבם בפני בית דין אסורה להתייבם שם (ד' קד.) שלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ מכלל דאיפסלא לה מן האחין ואוקימנא כר"ע דאמר רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה קראה ולא חלצה אין כאן בית מיחוש. ופירש"י חליצתה פסולה. ופוסלת על האחין אין כאן בית מיחוש ואפילו מייבום לא פסלה: ומאי שנא רקיקה ומ"ט קריאה קריאה דאיתא בין בתחילה בין בסוף לא מיחלפא ליה רקיקה דבתחילה ליתא ולבסוף איתא מחלפא ליה ואתי למישרי חלוצה לאחין ופי' רש"י קריאה. בין קודם חליצה מאן יבמי בין לאחר חליצה ככה יעשה א"נ אמרינן תתייבם לא מיחלפא לאינשי בחלוצה דליכא למימר הך בתר חליצה אתייבם דאמרי הך קריאה דמקמי חליצה הואי אבל רקיקה דליתא אלא בתר חליצה מיחלפא לאינשי ויאמרו הך מדרקקה ודאי חלצה לה ברישא ואפ"ה הדרא ומתייבמה ואתי למישרי חלוצה לאחין:

ומ"ש רבינו דדוקא ברקקה בפני ב"ד הוא דאסורה להתייבם מתבאר ממה שכתבתי בסמוך דטעמא משום דמיחלפא להו לאינשי ואתו למשרי יבמה לאחין והאי טעמא לא שייך אלא ברקקה בפני ב"ד ובפני היבם. וכ"כ ה"ה בפ"ד על ההיא דיבמה שגדלה בין האחין אין חוששין שמא חלצה לאחד מהן מכאן כתבו קצת מן המפרשים שמה שנזכר למעלה רקקה בלבד ה"ז חליצה פסולה אינו אלא כשרקקה בב"ד אבל רקקה בינו לבינה או בפני שנים אינה פוסלת וזה דעת הרמב"ן והרמב"ם ז"ל עכ"ל וכ"כ נמק"י אההיא דיבמה שגדלה בין האחין אין חוששין שמא חלצה לאחד מהם דאסיקנא טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן ש"מ דאפי' שלא בב"ד חיישינן שמא כיונו ופסולה על האחין ומיהו כיון דלא פסלי' להו מדינא אלא מפני מראית העין מסתברא דהיינו דוקא במעשה כי האי דלאו אורח ארעא בהכי אבל רקיקה דלא איפשר בלאו הכי לא חיישינן לה למיפסלא בהכי דאלת"ה כל יבמה סנדלה בין אחין תאסר להם דהא א"א שלא רקקה בפניהם ולקמן פסלינן רקיקה בב"ד אלא לאו ש"מ כדאמרן וכ"נ מדברי הרמב"ן ז"ל עכ"ל:

ומ"ש ומיהו דוקא כשרקקה רוק אבל רקקה דם לפניו אינה נפסלת בכך אא"כ יהא רוק מעורב בו כ"כ הרא"ש בפסקיו בפרק מ"ח בשם הראב"ד ז"ל וכתבתיו לעיל בסימן זה גבי דין יבמה שרקקה דם: וכתב הרא"ש ק"ל כיון דאמרינן יבמה שרקקה תחלוץ אמאי אדחיקו הנך אמוראי לקמן להטעותו כיון שעמדו היבם והיבמה לפניהם יאמרו לה שתרוק בפנינו ונפסלה לו ואח"כ יכפוהו לחלוץ ואי לית להו להנהו אמוראי הא דשלחו לאבוה דשמואל א"כ לאו דהלכתא היא ורב אלפס הביאה לפסק הלכה ונ"ל דשפיר אית להנהו אמוראי והא דלא אמרו לה לרוק בפנינו משום דלא מהניא רקיקה הכא לפסול כדאמרינן לעיל יבמה שגדלה בין האחין מותרת לינשא לאחד מהן ואין חוששין שמא חלצה סנדל לאחד מהם ופריך טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן שמא כיונה והא תניא בין שנתכוין הוא ולא נתכוונה היא וכולי חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם ומסיק דכי [חזינן] חיישינן שמא כיוונו אלמא אף חליצת הסנדל לא מהניא לפסול בלא כיונה כ"ש רקיקה והני עובדי דלקמן דידעי ביה שלא היה רוצה לחלוץ רקיקה לא פסלה ידוע הוא שלא כיון עכ"ל: כתבו הגהות מיי' צריכה היבמה להזהר שלא תרוק לפני היבם שהרקיקה פוסלת לייבום וא"כ תהיה החליצה פסולה כיון שאינה ראויה ליבום ותצטרך לחזור על כל האחים וכ"כ במרדכי מקבלת אבי"ה וכתב ואע"פ שיש להשיב טוב הדבר ליזהר בכך:

ומ"ש רבינו ואם קראה לבד לא נפסלה בכך מלהתייבם כבר נתבאר:

הסומא לכתחילה לא יחלוץ ואם חלצה מהסומא חליצתה כשירה בפ' מ"ח (דף קג:) תניא חולצת מן הסומא חליצתה כשירה וכתבו התוס' וא"ת מהיכן ס"ד למעוטי סומא וי"ל מדכתיב לעיני הזקנים ס"ה לעיני יבם א"נ משום דכתיב וירקה בפניו דהוי כמו לעיניו קמ"ל דלא עכ"ל: והרמב"ם ז"ל כתב בלשון הזה סומא אינו חולץ שנאמר וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק וכתב ה"ה ממ"ש בברייתא החולצת מן הסומא חליצתה כשירה למד רבינו שאין חולץ לכתחילה ונתן טעם לדבר משום דכתיב וירקה בפניו אבל בדיעבד כשירה שהרי אין הרקיקה מעכבת ובהשגות א"א והוא שיש שם מי שיחלוץ ע"כ סבור הוא ז"ל דכל היכא דליכא אחרינא אפי' לכתחילה חולץ וברייתא דמשמע דוקא דיעבד הוא בשיש שם אחר ואיני יודע הכרח בזה עכ"ל ואני מצאתי כתוב בשם גדולי אשכנז דטעמא דהראב"ד משום דאין לך דיעבד גדול מזה שלא תתעגן ומצאתי עוד דלענין הלכה למעשה יש לחוש דדילמא הראב"ד ס"ל כמ"ד מצות חליצה קודמת ולהכי חשיב כדיעבד משום עיגונא אבל לפוסקים כמ"ד מצות יבום קודמת מנא לן דחשיב דיעבד ע"כ :

חליצת חרש ואלם ואלמת פסולה ופוסלת אבל שוטה וקטן אין חליצתן כשירה בפרק מ"ח (דף קד:) תנן החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת לקטן חליצתה פסולה ובגמרא (שם) אמר רבי ינאי דטעמא דחרש וחרשת לפי שאינן בואמר ואמרה אמר רבא השתא דאמרת קריאה מעכבא לפיכך אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה ומתניתין דקתני לא קראה חליצתה כשירה כר' זירא דאמר כל הראוי לבילה ואמאי דתנן דחולצת לקטן חליצתה פסולה א"ר יהודה אמר רב זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום כלומר ואינה נפסלת לאחין ויכולה להתייבם להם ולו. והרמב"ם ז"ל כתב בלשון הזה אלם או אלמת אינם חולצין ואם חלצו חליצתן פסולה ואינן כחרש וחרשת שלא עשו כלום מפני שהחרש והחרשת אינן בני דעת וכתב ה"ה מ"ש שחליצת חרש או חרשת אינה כלום נראה שסמך לו על התוספתא ששנינו שם חרש שנחלץ וחרשת שחלצה והחולצת מן השוטה וכן שוטה שחלצה והחולצת מן הקטן כו' תצא וי"ג דברים בה הרי השוו דין חרש שוטה וקטן ויתבאר בגמרא שאין חליצת קטן כלום וכן השוום חכמים בכל מקום לכל דבר שצריך דעת ויש מי שהקשה על רבינו מדאמר בגמרא אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום ולא אמר אין חליצתן כלום אלמא מודו חכמים בחליצת חרש וחרשת דחליצה פסולה היא ועוד ממ"ש שם בגמרא דטעמא דמתניתין לפי שאינן באמר ואמרה ואמר רבא השתא דאמרת קריאה מעכבא וכו' אלמא טעמא דמתני' אינו משום דלאו בני דיעה נינהו אלא לפי שאינם ראויים לקריאה והרי הם כאלם ואלמת ויש לדחוק בזה לדעת רבינו דלהכי מפרשים טעמא דמתניתין משום קריאה לאשמועינן דאפילו אלם ואלמת חליצתן פסולה ומיהו אינן שוין בדינן אלא הא כדאיתא והא כדאיתא ושמואל דאמר אין חליצת קטן כלום ולא קאמר אין חליצתן כלום משום דמשמע ליה דמשום קטן בלחוד תני במתני' חליצה פסולה אבל בחרש וחרשת אפילו תנא דמתניתין מודה דאינו כלום ואגב גררא דקטן נקט בהו פסולה הילכך לא איצטריך ליה אלא קטן א"נ דפלוגתא דר"מ וחכמים בקטן שמיע ליה באינך לא שמיע ליה ומש"ה לא כייל להו ומיהו אנן סמכינן על התוספתא שהיא משוה אותן וזה התירוץ יותר נכון כנ"ל לדעת רבינו אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל סוברים שהחרש והחרשת הרי הם כאלם ואלמת ואינן כשוטה לכל דבר וכ"נ מן ההלכות עכ"ל :

קטנה שחלצה לגדול נפסלה על האחין בפרק מצות חליצה (שם) תנן קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה ובגמרא (דף קה:) אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים איש כתיב בפרשה אבל אשה בין קטנה ובין גדולה רבא אמר עד שתגיע לעונת הנדרים והלכתא עד שתביא ב' שערות וכיון דאסיקנא דעד שתביא שתי שערות משמע דכל שחלצה קודם לכן הויא פסולה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל:

ומ"ש רבינו וא"א הרא"ש ז"ל השוה חליצת קטנה לחליצת קטן לא מצאתי כן בדברי הרא"ש אלא בדברי התוס' שכתבו וא"ת כיון דתנא פסולה אמאי תני שתחלוץ משתגדיל ועוד דלא תני ליה גבי קטן וי"ל דאי לא הוה תני גבי קטנה ה"א דחליצתה פסולה דהא מקשינן אשה לאיש מן התורה להכי תני תחלוץ משתגדיל ייתור לשון לאשמועינן דחליצת קטנה אינה כלום כמו חליצת קטן ע"כ ומ"מ יש לתמוה היאך כתב רבינו כן בשם הרא"ש כיון שלא נמצא כן בדבריו ועוד שגם התוספות לא כתבו כן לקושטא דמילתא שהרי כתבו אח"כ ומיהו בירושלמי גרסינן בסדר המשנה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה ע"כ וכיון שהם מסופקים אי גרסינן חליצתה כשרה היאך אפשר לכתוב בשמם דחליצת קטנה אינה כלום כמו חליצת קטן ודע שגירסת רב אלפס כגירסת הירושלמי ומ"מ כיון דאסיקנא דהלכתא עד שתביא שתי שערות משמע דקודם לכן חליצתה פסולה :

חליצה מוטעת כשרה ה"ד חליצה מוטעת שאומרים לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך כך וכך ברייתא בפרק מ"ח (דף קו.).

ומ"ש אפילו אינה נותנת לו כלום כך פירש"י ונתן טעם כדמפרש בפרק המדיר (עד.) דכל תנאי מתנאי בני גד ובני ראובן ילפינן ליה שהיה איפשר לעשות ע"י שליח וכל שא"א לעשות על ידי שליח כגון חליצה אין תנאי מועיל בה ואע"פ שלא נתקיים התנאי המעשה קיים וכ"כ הרא"ש ז"ל וכ"פ הרמב"ם ז"ל שאע"פ שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשרה: וכתב ר"י ואפי' התנה בתנאי כפול ופשוט הוא וכן כתב הרא"ש בתשובה שאכתוב בסמוך:

ומ"ש רבינו דמ"מ היא חייבת ליתן לו מה שהתנה כשאר שוכר כו' אבל אם יש טענה שאינה חפצה בו והוא חייב לחלוץ אלא באינו רוצה יכולה לומר משטה אני בך ואינה צריכה ליתן לו כלום שם בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמיה דאביי אמר ליה חלוץ לה על מנת שתתן לך ק"ק זוג לבתר דחלץ לה אמר לה זיל הב ליה אמרה ליה משטה אני בך עבדא ליה וכתב הרא"ש ז"ל ופירש"י זיל הב ליה דהא קבילת עלך ואף על גב דחליצה בהכי לא מיפסלא מיהו מיחייב לקיומי תנאי מדינא כשאר שכירות דעלמא ולהכי פירש מטעם שכירות ולא מתנאי שהתנה מתחלה ליתן לו משום דהאומר ע"מ אין מחייבין אותו לקיים התנאי אלא אם ירצה לקיים התנאי יתקיים המעשה מעכשיו ואם ירצה לא יקיים התנאי ויתבטל המעשה למפרע הילכך בנדון זה משום תנאי לא מיחייבה למיתב ליה אלא הכי קאמר ליה כיון דאי איפשר לה לחליצה להתבטל ה"ל כשכירות דעלמא א"ל משטה אני בך עבדא ליה דכיון דלא הוה הגון לה ולא בעיא ליה מה שקצבה ליתן לו דמי יתירי כעין אנוסה היא וגם איהו לא פסיד מה מידי עכ"ל. וכן כתב עוד הרא"ש בתשובות ודברי ר"י שכתב בשם הרמ"ה והתוספות נראה בחולקים על זה כתוב בתשובות הרשב"א סימן אלף ור"מ אם הקדימה ונתנה לו אין השטאה אחר נתינה וקרוב בעיני בכל שחלץ קודם שנטל מעות באין מוציא מיד האשה ואפילו חייבה עצמה לו בשטר ואפילו בקנין ועיין במרדכי בפרק החולץ:

אמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה אינה חליצה להתירה ומ"מ נפסלה בכך להתייבם וכופין אותו לחלוץ חליצה כשרה בסוף פ' מ"ח (שם) ת"ר חליצה מוטעת כשרה אי זו היא חליצה מוטעת אמר ר"ל כל שאומר לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה א"ל ר"י שונה אני בין שנתכוין הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוין הוא אני שונה חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד ואת אמרת חליצתה כשרה אלא כל שאומרים לו חלוץ לה על מנת שתתן לך ק"ק זוז ובר"פ (קב:) גבי הא דא"ר יהודה אמר רב יבמה שהגדילה בין האחים מותרת לינשא לאחד מהם ואין חוששין שמא חלצה סנדל לאחד מהם אסיקנא דטעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן דהא דתניא דבעינן כוונה ה"מ לאשתרויי לעלמא אבל לאחין מיפסלא ובסוף הפרק הנזכר (דף קו.) מייתי עובדא ביבמה שאמרה לרבי חייא בר אבא שאינה רוצה להתייבם מפני בלא היה רוצה היבם ליבמה אלא משום דחזאי לה ממונא ורוצה לאכלו ולכלותו ולגרשה וכתב הרא"ש שהיתה כעורה ומפני כך האמינה ר' חייא בר אבא א"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה א"ל השתא מינך איפסלא לה חלוץ לה חליצה מעלייא כי היכי דתשתרי לעלמא וכתב ה"ה על מעשה זה שכתב הרשב"א ז"ל מסתברא שכופין אותו בכך עד שיאמר רוצה אני ואפילו בשוטים דכיון דאסירא ליה מעתה ה"ז חייב להוציאה והכי איתא בירושלמי וטעמא דמילתא דכיון דאסור ליה מדרבנן לא מעגנין לה עכ"ל כתב הרא"ש בתשובה כלל נ"ב ס"ו חלוץ ע"מ שתתן לך ר' זוז אפילו אם כפל התנאי ואמר אם לא תתני לי ק"ק זוז לא תהיה החליצה חליצה אפ"ה החליצה כשרה דאין תנאי מועיל בחליצה משום דלא איפשר למעבד ע"י שליח כתנאי בני גד ובני ראובן שיהושע היה שלוחו של משה ליתן להם את הארץ וכתב עוד שם שאפילו אמר בשעת חליצה אני חולץ ע"מ שלא תנשאי לשום אדם ואם תנשאי לשום אדם לא תהיה החליצה חליצה מותרת לינשא עכ"ל: ב"ה ואני תמה על זה דאע"ג דמדין תנאי לא הוי תנאי כדבסמוך מ"מ כיון שהוא סובר שתנאו קיים שלא תינשא לשום אדם נמצא שלא נתכוין להתירה בחליצה זו וכל שלא נתכוין להתירה בחליצה זו לזר לא הותרה כמו שנתבאר בסימן זה ושמא יש לחלק דשאני הכא שהוא סובר חליצה זו מתירה להנשא לזר ולכך מתכוון ואינה נאסרת לפי דעתו אלא מצד התנאי ועיין ברבינו ירוחם: כתב הרמב"ם ז"ל חליצה מוטעת פסולה כיצד כגון שאמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה או שאמרו לו חלוץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך כלום ואם תרצה אחר כך לייבם תייבם וכיוצא בדברים אלו פסולה וכתב ה"ה מ"ש רבינו או שאמרו לו חלוץ לה שזו מצוה היא וכו' נראה שהוציאו ממה שאמרו בירושלמי רשב"ל אומר כל שאומר לו חלוץ לה והיא ניתרת לך לאחר זמן ונחלק עליו רבי יוחנן עוד שם בירושלמי אתא עובדא קמיה דר' חייא בר אבא א"ל האשה הזאת אינה רוצה לך דרך יבום אלא חלוץ לה ועקור זיקתה הימנה והיא נישאת לך דרך נישואין מדחלץ לה א"ל אי אתי משה ושמואל לא שרו לה: וכתב הרשב"א ז"ל שהמעשה הזה הלכה הוא ואפילו רבי יוחנן מודה בזה דכיון שהוא מתכוין לחלוץ להתירה באותה חליצה אף על פי שטועה שיועיל לו מצד אחר כשרה ואין נראה כן מדברי רבינו אלא המעשה אתא כר"ל ואינו כהלכה ומה בין זה למה שאמר ר"ל שם חלוץ לה והיא ניתרת לך לאחר זמן ואיפשר שכיון שפירשו לו בכאן שהוא עוקר זיקתה הימנה חליצתה כשרה היא עכ"ל:

חליצה מעושת שלא כדין על ידי דייני ישראל שכפו לחלוץ וכו' עד כפוהו דייני ישראל ע"י דיוני עכו"כ. סככוהו עכו"ם לעשות מה שישראל אומרים לו כשרה כל זה נתבאר בסי' קל"ד לענין גט ובפמ"ח שם ת"ר חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול חליצה מעושית פסולה גט מעושה כשר ה"ד אי דאמר רוצה אני אפי' חליצה נמי ואי לא אמר רוצה אני גט נמי לא ה"ק חליצה מעושית וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני ומדהשוו חליצה מעושית לגט מעושה משמע דשוים הם לכל דיניהם וכן פסק הרמב"ם ז"ל ומ"ש רבינו שהרמב"ם חילק בדין כפו עכו"ם מעצמם והדין נותן שיחלוץ נוסחא משובשת נזדמנה לו בדברי הרמב"ם: כתב בתשובות הרשב"א בסי' אלף ור"מ מדברי בעל הלכות נראה דכל שהיבמה אינה רוצה להתייבם וב"ד רואים שיכניס קטטה לתוך ביתו כאותה שאמרו ב"ד קורין אותו ונותנים לו עצה ההוגנת לו וכו' שאם לא יקבל מהם כופין אותו שיאמר רוצה אני אלא שדברים אלו אינם ברורים בעיני עכ"ל. והרא"ש בתשובה חולק על זה : דין מי שחלץ ואח"כ הראה מודעא שמסר קודם לכן כתב הרא"ש בתשובות סוף כלל נ"ב עיין בתשובת הריטב"א שכתבתי בסימן קס"ה:

חליצה פסולה אע"פ שהיא פסולה פוסלת על האחין ופוסלת לכהונה ואוסרת עליו קרובותיה ואינה נישאת לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה עברה ונישאת לזר קודם שיחלוץ חולץ לה חליצה כשרה והיא תחת בעלה ואין מוציאין אותה ממנו כך היא הנוסחא האמתית בספרי רבינו המדוייקים וכך הוא לשון הרמב"ם ז"ל ומ"ש דחליצה פסולה פוסלת על האחים ופוסלת לכהונה ואוסרת עליו קרובותיה ואינה נישאת לזר עד שתחלוץ בפרק כל הגט (דף כד:) א"ר נחמן אמר שמואל כל מקום ששנו חכמים גט פסול פסול ופוסל חליצה פסולה פסולה ופוסלת ופירש"י פסולה. להתירה לשוק אבל פוסלת מן האחים שלא תתייבם להם עוד ואע"ג דבגט לא קי"ל כשמואל דאמוראי טובא פליגי עליה התם בחליצה משמע דהלכתא כוותיה ואף אם נאמר דהלכה כרבי אלעזר דפליג עליה התם הא לא פליג אלא בקטן ואנפליא בלבד ואע"ג דנקט במילתיה שמאל ולילה פסולים ופוסלים לאו דוקא הני ולדוגמא נקטינהו ולפי' כתב הרמב"ם בכולם חליצה פסולה פסולה ופוסלת ובקטן ואנפליא כתב שאינה חליצה כלל. וכתב הריב"ש בתשובה בסימן תפ"ב על המוסר מודעא על החליצה אפילו נאמר שהמודעא קיימת אין החליצה בטלה לגמרי אלא שהיא חליצה פסולה דומיא דחליצה מעושית וחליצה מוטעת ואף על פי שהרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות גירושין דמוסר מודעא על הגט הגט בטל וכל מקום שכתב בטל ר"ל בטל לגמרי ואפילו ריח גט אין בו כמו שכתב בפרק י' כבר כתב בפ"ד מה' יבום שהמוסר מודעא על החליצה חליצתה פסולה ושחליצה מעושית על ידי ישראל שלא כדין או ע"י עכו"ם שאנסוהו מעצמם כדין פסולה וע"י עכו"ם שלא כדין אינה חליצה וכתב בסמוך כל מקום שאמרנו אינה חליצה לא נאסרו עליו קרובותיה ולא נפסדה מן הכהונה ומותרת להתייבם הנה שאינו משוה דין החליצה לדין הגט בזה שאע"פ שהמוסר מודעא על הגט רוצה שיבטל בטל הוא ואינו כלום אין כן בחליצה אלא חליצה פסולה היא ומועלת לפוסלה מן האחים ולאוסרה בקרובותיה ופסול מן הכהונה ונראה לי שטעם החילוק הזה לדעתו הוא וכו' עכ"ל וכתב עוד שם חליצה אינה יכול לבטלה קודם חליצה בלא אונס שהרי כשאומר אני רוצה שכל חליצה שאחלוץ תהיה בטלה וידענו שאינו אנוס או שהוא מודה בזה אין בדבריו כלום דהא אתיא מעשה החליצה ומבטל דבריו הראשונים ואם נאמר שדעתו לומר שהוא מבטלה מעתה לאחר שתחלץ הרי לאחר החליצה אינו יכול לבטלה שכבר הותרה לשוק אבל מודעת החליצה הוא שיאמר שהוא אנוס ואנו מאמינים אותו בזה משום דגלויי מילתא בעלמא הוא דומיא דגט או מתנה או אף אם לא יאמר שהוא אנוס אלא שהוא מבטלה סתם נאמר שאומר כן מפני שהוא אנוס על החליצה שאם לא כן מה לו לחלוץ ושיצטרך לבטל קודם לא יחלוץ ולא יבטל וכיון שאין מודעת החליצה אלא מחמת אונס אין החליצה בטלה מחמתה אלא שהיא חליצה פסולה ופוסלת כמו בחליצה מעושית עכ"ל ועיין עוד שם. וכתב הרב המגיד מ"ש שאם עברה ונישאת בחליצה פסולה שאין מוציאין אותה מידו נראה ודאי שמפריש אותה עד שיחלוץ לה חליצה כשרה ואם לא כן כוונת רבינו קי"ל שהרי משמע בגמרא במקצת מקומות שהזכירו חליצה פסולה שמן התורה אינה כלום ואם כן היאך תעמוד עם בעלה בלא חליצה וצריך עיון עד כאן לשונו ודברים פשוטים הם בעיני שהרי לא בא הרמב"ם ז"ל אלא ללמדנו שאין אוסרים אותה עליו אף על פי שעברה ונישאת בלא חליצה כשרה אבל דבר פשוט הוא דכיון שהיא צריכה לחלוץ שמפרישין אותה עד שתחלוץ חליצה כשרה:

לאחר שתחלוץ כותבים לה בית דין שחלצה בפניהם גט חליצה להתירה לינשא ואם לא כתבוהו לה כל שנים שראו החליצה יכולים לכתבו אע"פ שאינם מכירים וכו' מימרא דרבא בסוף פרק מצות חליצה (דף קו:):

וצריך לשרטטו מפני מקראות שבו שם מר זוטרא משרטט וכתב לה לכולה פרשתא:

לשון א"א ז"ל סדור חליצה מצות חליצה בשלשה שיודעים להקרות וכו' עד סוף הסימן הכל בפסקים ס"פ מצות חליצה:

ומ"ש ואחר החליצה יתנהו לדיינים היינו לומר שחוזר ונותנו להם במתנה כדי שיוכלו להקנותו לאחרים אי נמי מפני שמתחלה לא נתנוהו לו אלא על מנת שיחזירהו להם ואם לא יחזירהו להם נמצא שלא זכה במתנה והוי ליה חולץ במנעל שאינו שלו.

ומה שאמרו חותמין עליה תלתא כתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה ואם לא יחתמו אלא שנים עדות הוא וכשר: וכתב הרשב"א בתשובה יחתמו הג' שנעשו ב"ד ולא השנים שניתוספו :

ומ"ש ולא בעיא לאמתוני לבתר חליצה ג' ירחי כ"כ ר"י והטעם מפני שאינה חולצת עד שיעברו ג' חדשים ממיתת הבעל כמבואר בראש סי' זה. כתב הריב"ש סי' שפ"ב על גט חליצה שזמנו מוקדם שהיה זמנו שנת ה' אלפים וקל"ד וחסר ממנו ל' וכתב וק"ד ורצה לפסלו והאריך בדבר וכתב על זה להר"ן בתשובות הר"ן סי' י' כתוב שהשיב להתיר ומיהו כתב בסוף דבריו ומ"מ אם הדבר מזדמן שיתוקן המעשה ב"ד קודם שתינשא הנה מה טוב ואם אין אין ראוי לעגנה בשביל זה והריב"ש סי' שפ"ה כתב לחכם אחד ע"ז וז"ל ואתה האדון הפרזת על מדותיך והכשרת מוקדם בגט חליצה אפי' הקדימוהו לדעת לפי שלדעתך אין בהקדמתו תועלת והפסד ואפי' בעל הריב לא אמר להתיר אלא מפני שתולה שנעשה בשכחת הסופר אבל להתיר מוקדם לדעת ראה זה חדש הוא ומה שכתבת שיש לחוש שגט חליצה זה נעשה בזמנו לאשה אחרת ששמה כשמה ושם היבם ובעלה כשם אלו זה ודאי אמת ויציב אין ספק בו וגם אני הרגשתי בטענה זו ובספק הזה כתב לי החכם אחי כי הוא ודון חסדאי עוררהו לרבינו הר"ן והודה בו להצריך בדיקה אם ימצא שם מי ששמה כשמה ושמו כשמו מן היום ההוא והלאה והתנצל על התירה סתם בתשובתו לשואל ולא אמר להצריכה בדיקה זו באמרו כי לרוב פשיטותו לא היה צריך לבאר זה ואין בזה די התנצלות כבודו במקומו מונח עכ"ל וכתב עוד שם דגט חליצה לעולם צריך קיום אף בלא ערער אפי' יוצא מתחת ידה אף למי שאינו מצריך בגט אשה משום דליכא טעמא להאמינה משום חומר שהחמרת בסופה וא"כ בנדון זה שהוא יבמה ובמקום שאין עדים מצויים לקיימו דהא ממדינה למדינה הוא צריכה היא קיום וכ"ש למ"ש הרשב"א בשם ר"ת דהאידנא כל שבא מחוץ לעיר הוי כמו ממדינה למדינה דדיינינן להו כבני מחוזא דניידי עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

בא לחלוץ וכו' ישראלים כשרים שלא יהיו קרובים כו' פירוש ישראלים ולא גרים כשרים ולא פסולים מחמת עבירה ושאר פסולים שפוסלים את הדיין ושלא יהא קרובים וכו' אח"כ אמר נמצא אחד מהם קרוב או פסול או גר כו' החליצה פסולה כיון דליכא אלא ב' דיינים ומיהו חליצה פסולה מיהא הוי אפילו ביחיד ואפילו בינו לבינה לפוסלה על האחין:

ומ"ש אפי' היה אביו גר ואמו מישראל פסול וכו' כך הוא משמעות פשט הסוגיא בפ' מ"ח ריש (דף ק"ב) וכך פירש"י בישראל משמע שיהא ישראל מכל צדדין ומ"ש ובסמ"ק הכשיר אמו מגרים רק שיהא אביו מישראל כ"כ התוספות בפרק מ"ח אבל בסמ"ק שלנו כתוב בסימן קפ"ה וצריך שלא יהא אחד מהדיינים גר ואם היתה אמו מישראל כתב ב"י דכ"כ בספר כל בו וט"ס הוא וצ"ל אביו במקום אמו וכ"כ בפירוש סדר חליצה ס"ה דנראה ט"ס בסמ"ק ובכל בו שאין לישבה ע"פ הגמרא גם מהרש"ל הגיהו וכן הגיהו בכל בו בדפוס ויניציאה שנת ש"ז אכן ספרי הסמ"ק הישנים שבכולן כתב דבאמו מישראל כשר וכמ"ש ב"י בשמו ובשם הכל בו לא הניחו דעתי להסכים ולומר דט"ס הוא אלא נראה דתפס לו דרך אחר בסוגיית הגמרא דרך ישר בלי מכשול ובלי דוחק והוא דה"א התם אמר רבא גר דן את חבירו ד"ת שנא' שום תשים עליך מלך וגו' עליך הוא דבעינן מקרב אחיך אבל גר דן את חבירו גר ואם היתה אמו מישראל דן אפי' ישראל ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל שנאמר ונקרא שמו בישראל ומפירש"י והתוס' מבואר דמפרשים והא דקאמר ולענין חליצה וכו' פירושו ולענין חליצת ישראל אלא דלפירש"י בעינן תרוייהו מישראל ולפי' התוספות סגי באביו לחוד מישראל אלא שהקשו מנ"ל דבעינן אביו מישראל בחליצת ישראל דילמא סגי באמו מישראל בלחוד כיון דהוי מקרב אחיך וקרא דנקרא שמו בישראל לא אתא אלא ללמד דלחליצת גרים צריך שיהא ישראל מעלמא דהיינו שהיתה הורתו ולידתו בקדושה כדקאמר תלמודא בפרק נערה שכתפתתה (דף מ"ד) ואור"י כיון דחליצת גרים לא משכחת לה אלא בשני אחים דהורתן ולידתן בקדושה דהוו ישראל מעליא וקרינן בהו עליך א"כ בלא ונקרא שמו בישראל נפקא לן דפסול גר לחליצת בני גרים דבעינן מקרב אחיך עד שתהא אמו מישראל אבל בהורתו ולידתו בקדושה אעפ"י דישראל מעליא הוא וקרינן בהו עליך מכל מקום לא קרינן בהו מקרב אחיך אם אין אמו מישראל וא"כ בע"כ דאייתר בישראל לאצרוכי אביו מישראל ולפ"ז הא דרב שמואל בר יהודה דלא רצה לישב בב"ד של חליצה לפי שהיה גר ותנינא בישראל בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים צ"ל דהיתה אמו מישראל דהא לא איצטריך לאתויי לברייתא למיפסליה אלא באותו שאמו מישראל עכ"ל וכ"כ בפרק נערה ופירוש זה הוא סותר מה שפי' רש"י ואנא גר אנא הוא ואביו נתגיירו וסותר ג"כ מ"ש התוספות לשם בשם ר"ת בד"ה ואנא גר אנא דרב שמואל בר יהודה היה בן רב יהודה הינדווא דגר שאין לו יורשין הוה דנתגייר הוא ובניו ומפני סתירות אלו ס"ל לסמ"ק ליישב מה שהקשו התוספות לפרש דהקושיא שהקשו התוספות הוא בעצמו פשט הסוגיא וה"ק רבא בשאר דינים גר דן את חבירו גר ולישראל אינו דן אלא אם כן באמו מישראל שנאמר מקרב אחיך וגו' וה"ה אם הורתו ולידתו בקדושה דקרינא ביה מקרב אחיך ולענין חליצה בין חליצת ישראל בין חליצת גרים עד שיהא אביו או אמו מישראל ולשון אביו ואמו דקאמר פי' אביו או אמו כמו מכה אביו ואמו ומייתי מקרא ונקרא שמו בישראל דכל שהוא מישראל או אביו או אמו בישראל קרינן ליה וליכא למימר דקרא בישראל אתא לאורויי דלחליצת גרים סגי בהורתו ולידתו בקדושה דישראל מעליא הוא דא"כ ונקרא שמו בישראל ל"ל הא ודאי כיון דישראל מעליא הוא מקרב אחיך נמי קרינן ליה ודלא כמה שכתבו התוספות אלא בע"כ אתא קרא ללמד איפכא דבעינן אמו מישראל או אביו מישראל ואף בחליצת גרים לא סגי בהורתו ולידתו בקדושה אלא בישראל דוקא ולפ"ז חליצת גרים וחליצת ישראל שוין הן דבאביו או אמו בלחוד כשר והשתא ניחא הא דהשיב רב שמואל לרב יהודה תנינא בישראל וכו' דאף להושיבו בחליצת גרים נמי פסול דגר אנא: ומ"ש רבינו בסברא הראשונה דאפילו היה אביו גר ואמו מישראל פסול עד שיהא אביו ואמו מישראל כך הוא לשון הרמב"ם בפ"ד וקשה דה"ל לאשמועינן ברישא רבותא טפי דאפילו באביו מישראל ואמו מגר פסול וי"ל דלישנא דרבא בגמרא נקיטו דקאמר דגר אינו דן לישראל אלא אם כן דאמו מישראל דאשמועינן רבותא דהיתירא בשאר דינים דאפילו באמו מישראל לחוד כשר והדר קאמר ולחליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל ולא סגי באמו מישראל כשאר דינים והוא הדין באביו בלחוד מישראל נמי לא סגי בחליצה וכדקאמר עד שיהא אביו ואמו מישראל דמשמעות הלשון דבעינן תרוייהו מישראל ופשוט הוא:

ולכתחילה מצוה שיוסיפו שנים על הג' לפרסומי מילתא ה"א ר"פ מ"ח ופירש רש"י לפרסומי דחלוצה היא ולא לינסבא לכהן אי נמי דליתו אינשי וליקפצו עליה עד כאן לשונו ונראה דבגרושה לא צריך לפרסומי דמפורסם הוא כיון שהגט בידה ועוד דביבמה סברי אינשי דעלתה ליבום צריך לפרסם דחלוצה היא והעיקר נראה דבגרושה דאין צריך דיינים דסגי בשני עדים לא הצריכו פירסום אבל יבמה דכתיב זקנים ואיכא רבי יהודה דאמר בחמשה אף על גב דהלכה כרבנן דאמרו בשלשה הצריכו חמשה לפרסומי מילתא מדכתיב זקנים:

חלצו בשלשה חליצתן כשרה כתב ב"י משמע דוקא דיעבד והא ליתא דאפי' לכתחלה סגי בשלשה כדאיתא בס"פ מ"ח וכן כתב רבינו גופיה שמצות חליצה בשלשה דיינים עכ"ל ונראה ליישב דה"ק דלכתחלה יוסיפו שנים על השלשה ואפי' הן עמי הארץ דליכא למיגזר שמא יושיבו עם הארץ גם בתוך הג' כיון דבדיעבד כשר אם נמצאו עם הארץ בתוך הג' ומכללא נשמע אבל קרובים ופסולים אין להושיב בתוך השנים דכיון דהחליצה פסולה אם הושיבום בתוך הג' איכא למיגזר וקאמר השתא חלצו בשלשה חליצה כשרה כלומר דבדיעבד אפילו הוסיפו בתוך השנים קרובים או פסולים כיון שהשלשה כשרים חליצתן כשרה בדיעבד אף על גב דלאו שפיר עבדי לכתחילה והכי נקטינן:

ויקבעו מקום וכו' כתב הב"י בפי' סדר חליצה סימן י"ב ודע שכתוב בקונטרסים ויאמרו זה לזה נלך למקום פלוני ונקבע מקום לחליצה של פלוני וילכו וישבו שם לשם חליצה שנאמר ועלתה יבמתו השערה ויעקרו ממקומם הראשון וילכו למקום השני לחלוץ שם עכ"ל והבין הב"י מדקאמר וילכו למקום השני לחלוץ שם דעכשיו הולכים שם לחלוץ מיד בו ביום שקבעו מקום והבין עוד שרוצה לומר שצריכין לקבוע מקום שילכו לישב בו כדי שמשם יקבעו המקום שיחלצו בו כדמשמע מפשטא דלישניה אלא דכתב דדוקא כשהם עומדים ולהכי צריך שישבו במקום קבוע כדי שמשם יקבעו מקום לחליצה כדי שיעקרו משם וילכו למקום שקבעו ואז יהיה היכירא לקביעות שאם היו קובעים מקום לחליצה ועודם עומדים ובו ביום ילכו וישבו שם ויתנו חליצה מיד לא מינכרא מילתא שהיו קובעים מקום אבל אם היו יושבין כבר או במקומם יקבעו מקום פלוני לחלוץ שם שיאמרו זה לזה נלך וכו' ויעקרו ממקומם וילכו למקום ההוא ויחלצו שם מיד דהא איכא היכירא במה שעקרו ממקומם הראשון והלכו למקום אחר וכל זה כשחולצין בו ביום שקבעו מקום אבל אם קובעין מקום ביום שלפני החליצה אפשר דאפי' הם עומדים יכולים לקבוע דשפיר מינכרא מילתא דקביעותא כיון שקבעו מיום לחבירו: וכתב עוד דכשקובעים ביום שלפני החליצה אין צריך שישבו במקום אחד ויקבעו מקום אחר אלא יכולים לקבוע המקום שיושבים בו עכשיו שיאמרו זה לזה במקום הזה שאנחנו יושבים בו עכשיו אנו קובעים לחלוץ בו למחר ושפיר איכא היכירא לקביעות כל זה הוא דעת הבית יוסף לשם כמבואר למדקדק בלשונו ותימה גדולה לפ"ז חדא הא דמחלק בין עומדים ליושבין כשקובעין מקום ביום שחולצין בו לקובעין מקום ביום שלפניו דאין רמז לחלוקים אלו בתלמודא ולא בפיסקי הגאונים ועוד דלפי פירושו דמה שכתב בתחלה ויאמרו זה לזה נלך למקום פלוני וכולי היינו לומר שצריכין לקבוע מקום שילכו לישב בו כדי שמשם יקבעו מקום שיחלצו בו ואין זה אלא כשהם עומדים הוא תמוה מאוד דלמה הוא קורא למקום הראשון שישבו בו קביעות מקום הלא אין יושבין בו אלא כדי לקבוע מקום אחר לחליצה ועוד היאך אמר על מקום הראשון וילכו וישבו שם לשם חליצה הלא אין ישיבתם לשם אלא כדי לקבוע מקום אחר לחליצה ועוד דמביא על מקום הראשון קרא ועלתה יבמתו השערה ומקרא זה לא נאמר אלא על מקום שחולצין בו לא על מקום הראשון שמשם קובעין מקום אחר לחליצה לפיכך נראה ודאי דאין חילוק בין עומדים ליושבים ובין קובעין מקום ביום שחולצין ובין קובעין מקום ביום שלפני החליצה ולשון קונטרסים הכי פי' ויאמרו זה לזה נלך למקום פלוני ונקבע מקום לחליצה של פלוני לחלוץ שם וילכו וישבו שם לשם חליצה לחלוץ בו ומביא קרא ועלתה יבמתו השערה דמשמע מקום מזומן לכך כדאיתא בריש פרק מ"ח וכפירש"י אלמא שצריך לקבוע מקום לחלוץ בו והאי ויאמרו זה לזה וכולי בין עומדים בין יושבים קאמר דיאמרו זה לזה נלך וכו' ויקבעו מקום לחלוץ בו כפי רצונם לחלוץ בו ביום או למחר: ומ"ש אח"כ ויעקרו ממקומם הראשון וכו' ה"ק אל יעלה על דעתיך דלאו דוקא קאמינא שיאמרו זה לזה נלך למקום פלוני וכו' וישבו שם לשם חליצה דה"ה כשהם אומרים במקום הראשון שעומדים בו או יושבים בו דבאמירה בעלמא שאומרים אנחנו קובעין מקום פלוני לחלוץ בו היום או שאומרים לחלוץ בו למחר שפיר קא עבדי דה"ל קביעות מקום דאפילו הליכה לא צריך אלא באמירה סגי לכך אמר דליתא אלא צריך שיעקרו ממקומם הראשון בין שהיו עומדים לשם או יושבים בו יעקרו משם וילכו למקום השני דהיינו שיאמרו זה לזה נלך וכו' וילכו וישבו שם לשם חליצה לחלוץ שם כפי רצונם בו ביום או למחר אלא דאם יחלצו בו ביום אין חולצין בשעה שישבו לשם קביעות מקום אלא עומדין משם לאחר שקבעו מקום והולכים לביתם ולאחר שעה או שתים חוזרים והולכים שם לחלוץ בו דמדכתיב השערה אלמא דבעינן מקום מזומן לכך קודם שחולצין ואם היו חולצין מיד בשעה שישבו וקבעו מקום לא היה המקום מזומן לכך מקמי חליצה. וקרוב בעיני דגם הב"י חזר בו מדבריו הראשונים שהרי בסי"ג לשם כתב וז"ל אחר שכתבתי זה ימים רבים מ"כ בשם מהר"י ברונא וז"ל דלקביעות מקום א"צ לישב שם כלל וכולי אכן נכון לעשות מעשה שתהא מוכח לשם מצוה עכ"ל נראה דר"ל דלפ"ז גם מ"ש בקונטרסים כך פירושו דנכון לעשות מעשה שתהא מוכח לשם מצוה ולכן יעקרו ממקומם הראשון וילכו למקום השני לחלוץ שם ויאמרו זה לזה נלך למקום פלוני וכו' כמ"ש בתחלה ולא סגי באמירה בעלמא בלא ישיבה ובלא הליכה וכדפי' ופי' זה הוא האמת ואין חילוק בין עומדים ליושבים ובין חולצים בו ביום ובין חולצין למחר מיהו בכל הקהלות נוהגים לקבוע מקום ביום שלפני החליצה דטפי משמע השערה מקום מזומן לכך כשהוא מזומן ביום שלפניו אבל לקבוע מקום שילכו לישב בו כדי שמשם יקבעו מקום לחליצה נלפע"ד דאינו נכון אלא אומרים זה לזה נלך למקום פלוני ונקבע מקום לחליצה של פלונית וילכו וישבו שם לשם חליצה ושפיר דמי אפילו אם היו עומדים במקום הראשון ואפילו רצונם לחלוץ בו ביום וכן נוהגין בכל הקהלות שאומר הגדול לחביריו נלך למקום פלוני וכו' ואפילו עומדים. ובבואי לקראקא אמרו לי שמנהגם הוא שאין פותחין דלת בית הכנסת עד שיתאספו הקהל להתפלל מנחה ואז יבואו הדיינים לאולם בית הכנסת ויושבים שם ואומרים זה לזה נלך למקום פלוני ונקבע מקום לחליצה של פלונית והולכים ויושבים שם לשם חליצה ומנהג זה ודאי אינו אלא עפ"י פי' הב"י בתחלה במ"ש בשם הקונטרסים ואף על פי שכתב דבקובעין ביום שלפני החליצה אפשר שאפילו הם עומדים וכו' כיון שלא כתב כך אלא בדרך אפשר חששו והצריכו שיהיו יושבים כדי לקבוע משם מקום אחר לחליצה ואף על פי שנראה פשוט לפע"ד שדבר זה אינו צריך כלל כדפרישית לא בטלתי המנהג כיון שאין בזה חששא דאיסורא: כתב בת"ה שאם החליצה ביום ראשון אין קובעין מקום ביום השבת משום דמיחזי כבונה ומתקן אלא בערב שבת קובעין וכתב עליו ב"י דמה שכתב דמיחזי כבונה ומתקן אין לו טעם עד כאן לשונו. אבל לפעד"נ דיש לו טעם כעיקר והוא דבפרק כירה (דף מ"ב) בהא דאין נותנים כלי תחת הנר לקבל שמן המטפטף משום דמבטל כלי מהיכנו פירש רש"י דהוי כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה עד כאן לשונו אלמא דבקובע מקום לדבר הוי ליה כאלו עושה מלאכת בנין והכי נקטינן דאין קובעין מקום בשבת אלא בין מנחה למעריב כמו בחול ויש מקומות שקובעין מקום קודם תפלת מנחה בין בחול בין בשבת וכך נוהגין בקראקא:

ויבדקו היבם והיבמה אם הביאו שתי שערות ואם הוא בן י"ג שנה ויום אחד וכו' פירוש דתרתי בעינן שתי שערות ושני גדלות אבל שערות לחוד שומא נינהו ושני גדלות בלחוד נמי לאו כלום הוא ואפי' איכא תרתי לא מהני אלא אם כן דהביא שערות לאחר שהגיעו לכלל שנים וכל זה התבאר לעיל בסימן קנ"ה וסימן קס"ז ע"ש:

ומ"ש ואם רואים שגדלו דדיה וכו' כ"כ הסמ"ק וכתב עוד דהבדיקה ע"פ נשים כיון שהוחזקה גדולה בשנים וכו' ומשמע דאם אין עדות כשרים ולא הוחזקה בשנים אין לה היתר בעדות נשים אלא בודקין בהטיית דדין ע"פ אנשים וטוב הדבר בלא גנות וכ"כ בסה"ת ובתוס' קידושין (דף סג) כתב ע"ש ר"י דסמכינן אקומה כשהיא בעלת קומה כדרך נשים גדולות וחשוב כאילו היו עדים כשרים גם על השנים:

ומ"ש ובסה"ת כתב אם אין השנים ידועות וכו' עד א"צ לבדוק על הגומות איכא לתמוה דלמאי שכתב סה"ת גופיה דאין אנו בקיאין בגומות כמ"ש רבינו בשמו בסי' קנ"ה א"כ ודאי דלא סמכינן אחזקת השכנים או קול עם ב' שערות וכן אין סומכין על הקומה אם בדקו ולא מצאו אלא ב' שערות דאפילו בעדים כשרים שמעידין על השנים שהוא בן י"ג ויום א' והיא בת י"ב שנה ויום א' לא סמכינן על ב' שערות כיון דאין אנו בקיאין בגומות וצריך שיהיו ריבוי שערות או ארוכות כדרך שהם באיש גדול ובאשה גדולה ואם יהיו ריבוי שערות או ארוכות מסתמא הגיע לכלל שני גדלות וא"צ לא עדים ולא חזקה כלל דעיקר הבירור הוא בריבוי שערות וארוכות והשתא קשה כיון דרבינו כתב כבר בסי' קנ"ה דבזמן הזה אינן בקיאין להבחין בגומות לא היה צריך לכתוב כאן מ"ש דסומכין על חזקת שכנים או קול עם ב' שערות כיון דאין אנו סומכין ע"ז בזמן הזה וקושיא זו קשיא ג"כ בש"ע סעיף י"א מיהו יש ליישב דלא נמנע רבי' מלכתוב כל הדרכים שסומכין עליהם כשבקיאין בגומות וכן מה שסומכין עליו בזמן הזה שאין בקיאין בגומות ולענין שיעור אורך השערות כתוב בפי' סדר חליצה סכ"ז שהוא כרוחב אצבע שקורין אמה ועיין במ"ש בסימן קנ"ה בדין זה באורך:

ויעמדו לפניהם וכו' לא עמדו חליצתם כשרה כתבו התוס' והרא"ש והא דדריש בספרי ועמד ואמר אין דברים הללו אלא בעמידה אסמכתא בעלמא הוא ולכתחילה בעינן עמידה משום דדמיא לגמר דין עכ"ל נראה דר"ל כיון דקודם חליצה היתה זקוקה לו ועכשיו נפטרה ממנו דמיא לגמר דין אבל מדינא כל חליצה תחלת דין הוא ומ"ה חלצה בלילה פסולה כדלעיל אלא מדרבנן מיחזי כגמר דין: ויעמדו לפניהם וכו' היבם והיבמה וכו' הב"י בפי' סדר חליצה סכ"ב נדחק במ"ש שיעמדו היבם והיבמה ע"ש ולי נראה דכיון דחליצה דין הוא כתיב ועמדו שני האנשים אלו בעלי דינים הלכך צריך שיעמדו ואסור להם לישב עד שא"ל הדיינים שבו:

והמנעל צריך שיהא כולו של עור וכו' מימרא דרב בפרק מ"ח סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש וז"ל הרא"ש פירש"י בלשון ראשון שיש תחתיו בגד כמו שנותנין לבד בתוך המנעל בימות החורף ולא נהירא לי דלא גרע מסנדל של עץ דקתני מתני' דהחליצה כשרה ואוקמה אבוה דשמואל במחופה עור וד"ה ואביי נמי אוקי הך ברייתא דקב הקיטע כרבנן ובמחופה עור ונראה דלשון שני שפירש שתפרו במשיחה כעין שלנו דבעי' כוליה עור גם נראה דאין חולצין בו לכתחלה קאמר דדרשא דתחש אסמכתא בעלמא היא עכ"ל ונ"ל דלשון גם נראה וכו' ה"פ דאף ללשון שני ודאי דכשרה דיעבד דאין חולצין לכתחלה קאמר וא"כ לפ"ז פשיטא ג"כ דלא קשיא ללשון ראשון דלא גרע מסנדל של עץ במחופה עור דכשרה דהתם נמי כשרה דיעבד אבל לכתחלה לא ומ"מ צריך יותר ליזהר שלא יהא תפור במשיחה של פשתן דא"כ לא הוי כולו של עור אבל אם כולו של עור אלא שתפור בו בגד בפנים אע"פ דלכתחלה יחלוץ באותו שאין בו בגד מ"מ אם אין שם מנעל אחר אלא שתפור בו בגד יחלוץ בו דזה חשוב דיעבד מה שאין כן בתפור במשיחה של פשתן דאין חולצין בו כלל לכתחלה אפי' אין שם אחר וזה שכתב רבינו תחלה והמנעל צריך שיהא כולו של עור לפיכך צריך לתופרו בעור ואח"כ כתב ולא יהיה תפור בו בגד מלפנים ולא כתב וצריך שלא יהיה תפור בו בגד מבפנים והיינו כדפי' לחלק בין זה לזה בלכתחלה גם הרמ"ה בסמוך מחלק ביניהם בדיעבד דבתפור בפשתן אפי' בדיעבד פסול כיון דאין כולו של עור ובתפר בו בגד מבפנים כשר בדיעבד אבל להרא"ש ורבינו תרוייהו כשרים בדיעבד כמ"ש בסמוך אלא דבלכתחלה איכא לחלק ביניהם כדפרישית נ"ל ועיין לקמן בסעיף י"ג מ"ש עוד בדין זה:

ומ"ש אבל רצועותיו א"צ שיהיו מעור לכאורה משמע דאפי' ברצועות של פשתן נמי מכשיר וכך הבין ב"י וקשה דהא קא בעי ר"א מרב הוא של עור ותרסיותיו של שער מהו א"ל מי לא קרינן ביה ואנעלך תחש פי' דהשער ג"כ מתחש הן א"ה אפי' כולו שער נמי ההוא קורקא מיקרי אלמא דאי הוה מיקרי נעל אפי' כולו שער הוי כשר כיון דאתא מתחש ובהוא של עור דאקרי נעל ותרסיותיו של שער כשר כיון דשער כמו תחש הוא אבל כל שאין תרסיותיו של תחש פסול ונראה דגם רבי' הכי ס"ל ומ"ש אבל אין צריך שיהיו מעור אין כוונתו דכשר בשל ד"א ואפי' של פשתן דא"כ ה"ל לומר בפירוש אבל רצועותיו כשרין בשל פשתן או ד"א אלא רצונו לומר דא"צ שיהיו מעור אלא אפי' של שער או מגידין שנעשו מיריכים של בהמה דכל שהוא של תחש כשר ומה שלא כתב רבי' דמשל שער כשר כדאיתא בגמ' היינו משום דה"א דוקא של שער שגידולן מן העור אבל של גידין לא לכך קאמר רבי' א"צ שיהיו מעור דאפי' אינו מעור אלא מגידין נמי כשר וה"ה מרצועות שנעשו מבני מעיים של בהמה כמו הנימין של נבל וכינור נמי כשר אבל רצועות של פשתן או ד"א פשיטא דפסול וכ"כ נ"י ומביאו ב"י וגם רבינו מודה כדפי' והכי נקטינן: וכתב בספר המצות צריך שיהיה העור קשה וכו' ה"א בגמרא ריש (דף קב) דאפי' יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל אבל במנעל פליגי בה תרתי לישני דרב ללישנא קמא אין חולצין במנעל לכתחלה וללישנא בתרא חולצין לכתחילה וקאמר ומנעל לכתחלה תנאי היא דתניא אמר רבי יוסי פעם אחת הלכתי לנציביו ומצאתי זקן אחד אמר ליה כלום אתה בקי בר"י ב"ב אמר ליה הן ועל שלחני הוא תדיר כלום ראית שחלץ ביבמה אמר ליה ראיתי שחלץ הרבה פעמים או במנעל או בסנדל אמר ליה וכי חולצין במנעל אמרתי לו א"כ מה ראה ר"מ לומר חלצה במנעל חליצתה כשרה רבי יעקב אומר משמו [דר"מ] חולצין במנעל לכתחלה ומ"ד לכתחילה לא מ"ט גזירה משום מנעל מרופט א"נ משום חצי מנעל וצריך לפרש דמ"ש א"כ מה ראה ר"מ וכו' ה"ק דמדקאמרת בלשון תימה וכי חולצין במנעל מכלל דסבירא לך דאפי' דיעבד פסול ולכן תימה היא היאך עלתה ע"ד לחלוץ לכתחלה והא ליתא דא"כ מה ראה ר"מ לומר חלצה במנעל חליצתה כשרה ור' יעקב אומר עוד משמו דר"מ דחולצין אף לכתחלה כל זה דברי רבי יוסי משמו דרבי מאיר אלא ודאי בדיעבד פשיטא דכשרה אלא דלכתחלה אין חולצין לרבי יוסי ומשמע דהזקן נמי הכי ס"ל כר' יוסי אלא דתמה על שאלתו ששאל אם ר"י ב"ב היה חולץ לכתחלה במנעל וכי חולצין במנעל לכתחלה הלא כבר נהגו העם לחלוץ בסנדל והשתא ליכא מאן דקאמר דבמנעל פסול דיעבד דלר' יוסי ולההוא זקן דיעבד כשר ולרבי יעקב אפי' לכתחלה חולצין ומדברי ב"י נראה שהבין דר' יוסי דאמר א"כ מה ראה ר"מ וכו' דאפי' בדיעבד פסול וליתא אלא כדפרישית:

ומ"ש אלא שאינו מצוי פי' דכיון דאין סנדל מצוי במקומותינו נהגו לחלוץ במנעל לכתחלה וה"א בירושלמי מביאו הרא"ש פרק מ"ח (דף קמ"ג ע"ב) אלא דמ"מ צריך לעשותו שיהא דומה לסנדל בכל מאי דאיפשר וב"י האריך בזה ע"ש:

ומאיזה עור שיהיה הסנדל שפיר דמי ולא כר"ת וכו' כלומר שפיר דמי דהחליצה כשרה דיעבד ולא כר"ת שכתב שצריך שיהיה עור בהמה טהורה דוקא דמדהוסיף לומר דוקא משמע דאפי' בדיעבד פסול דאי צריך לכתחלה קאמר ה"ל לומר בסתם צריך שיהיה עור בהמה טהורה ואע"פ דבתוס' ואשיר"י לא כתב דוקא אלא בסתם הנה רבי' ראה אף דברי ר"ת שכתב דוקא וטעמו דכי היכי דאם כולו אינו של עור פסול דלאו תחש הוא ה"ה בכולו של בהמה טמאה נמי פסול דלאו תחש הוא והכי נקטינן לחוש לר"ת ואפי' בדיעבד פסול כדמשמע מדברי רבינו אליבא דר"ת נ"ל וב"י הבין מדברי רבינו דאפי' לכתחלה לא צריך בהמה טהורה ותמה עליו למה לא חשש לדברי ר"ת ע"ש ולא נהירא אלא כדפי' הוא העיקר:

ויהיה לו רצועות וכו' וגם כמין קשר וכו' בפ' מ"ח (דף ק"ב) אמר רב אי לאו דחמיתיה לחביבי דחלץ דאית ליה שינצין אנא לא הואי חליצנא אלא בסנדלא דטייעא דמיהדק טפי והאי דידן אע"ג דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא ואיכא להקשות דה"ל לומר תחלה דעושה בו כמין קשר באזנו וכו' וגם יהיו לו רצועות וכו' כלשון הגמרא ולמה כתב איפכא וצ"ל דרבינו סובר כפירשב"א דתלמודא ה"ק דבלא מיתנא לא סגי אע"ג דאית ליה חומרתא אבל חומרתא זו לא מעלה ולא מורדת וכך הוא דעת הרב רבינו משה בר מיימוני והסמ"ג כמו שפי' ב"י ולכן כתב רבי' תחילה ויהיו לו רצועות כו' דלא סגי בלא רצועות דחומרתא מדינא לא מעלה ולא מורדת אלא דלרווחא דמילתא כתב וגם כמין קשר באזנו וכולי דלחומרא מצריכין גם קרסים ולשון זה שכתב רבינו הוא לשון הסמ"ק ושאר גדולים הביאם ב"י:

וכתב בספר המצות וכו' ושלא יהא לו לשון וכו הקשה ב"י דהלא בגמ' מפורש דבמנעל אף על פי שכופלין רצועות על אזניו אין בו משום מעל דמעל ואפילו לכתחילה הוי כשר מדינא אלא דאסרו לכתחילה גזירה משום מנעל המרופט ול"ד למ"ש בסמוך דאם נעל מנעלו על בתי שוקיים הוי מעל דמעל דהתם שאינן תפורין יחד ודאי אפילו בדיעבד פסול דלא דמי לסנדל של עץ מחופה עור דכשר דיעבד דהתם תפורין יחד והוו מנעל אחד וכ"כ ב"י לקמן ע"ש המרדכי וסה"ת ול"ד לשני מנעלים היכא דשליף לתרוייהו דכשרה בדיעבד דהתם גם התחתון הוא של עור אבל מנעל שכופלין רצועותיו על אזניו דתפור הכל יחד והוי מנעל אחד וכולו של עור אפילו לכתחילה כשר וב"י כתב ואיפשר דע"כ לא מכשר אלא דיעבד וכו' ושרי ליה מריה דעל מה שאי איפשר אמר דאיפשר אלא לפע"ד דספר המצות לא כתב דמדינא הו"ל מעל דמעל דהא ודאי אף לכתחילה כשירה כדפי' אלא כיון דמיחזי כמעל דמעל וכדקס"ד בגמרא דקאמר אילימא משום דהויא פנתא מעל וערקתא מעל דמעל א"ה אפילו דיעבד נמי לא וכו' הלכך מחמרינן דלכתחילה לא כדי דלא ליתי למטעי להכשיר חליצת מנעל גם מעל בתי שוקים דהוי מעל דמעל ופסול דאורייתא זהו דעת סמ"ק באין ספק:

היה בגד פשתן תפור וכו' החליצה כשרה בדיעבד כבר כתבתי למעלה שזו היא דעת הרא"ש וטעמו דדרשא דתחש אסמכתא בעלמא היא ואיכא להקשות קב הקיטע דקי"ל כרבנן דפסולה החליצה בשאינו מחופה עור וטעמייהו דבעינן תחש דלא כר"מ דלא מצריך אלא מידי דמגין וכמ"ש התוס' (דף ק"ב) בד"ה סנדלא התפור אלמא דלאו אסמכתא היא אלא דרשא גמורה היא. ונראה דפשיטא דלאו דרשא גמורה היא ופיסול דקב הקיטע נמי אינו אלא מדרבנן כיון דאינו מחופה עור והרא"ש הכי קאמר דכיון דתחש אינו אלא אסמכתא בעלמא הילכך כל שאינו מפורש דפסול מפרשינן לקולא ובתפור בפשתן נמי דאמר רבא אין חולצין בו מפרשינן דאין חולצין בו לכתחילה אבל בדיעבד כשר ולא דמי לשל עץ דלשם מפורש דהחמירו בו חכמים לפסול בחליצה מדרבנן אעפ"י דמדאורייתא כשרה אפילו במנעל של עץ דלא כתיב תחש באורייתא ודוק ועיין במ"ש לעיל ס"ז:

ומ"ש בשם הרב רבינו משה בר מיימוני דבמנעל של בגד אינה חליצה כלל אפי' לפסול על האחין האריך בטעמו הרב המגיד ושהרשב"א חלוק עליו דכולן שוין לפסול מן האחין ותימה הלא תלמוד ערוך הוא בפרק כל הגט במערבא אמרי משמיה דר"א שמאל ולילה פסולות ופוסלות קטן ואנפיליא פסולות ואינן פוסלות אלמא דאנפיליא אינה חליצה כלל ואינה פוסלת מן האחין והתוס' לשם הביאו בפירוש מפרק האשה רבה ומפ' מ"ח דפשוט הוא דלרבנן אין חליצת קטן כלום וא"כ ה"ה באנפיליא דדמיא ליה וכדפירש"י דאיש ונעל כתובים בפרשה והיאך חולק הרשב"א על זה וצ"ע וכתב במרדכי פ' מ"ח היאך קאמר קטן ואנפליא אינה פוסל' הלא רקקה ופוסלת ברקיקה בכל האחין ותירץ ברקיקה לבד פסולה על כל האחין דהא לשם חליצה איכוונא אבל היכא דרקקה לשם חליצה קטן ואנפליא אינה כלום עכ"ל כלומר באנפליא וקטן כ"ע ידעו דלאו כלום הוא אבל ברקיקה לחוד סברי מדרקקה ודאי חלצה ברישא ובהך רקיקה איכוונא לחליצה ואי שרינן לה להתייבם אמרי דחלוצה שריא להתייבם:

ומ"ש רבינו או שהוא של עץ או שהוא של סיב או שעם ומחופה עור שם בגמרא מוקמינן הא דכשר בסנדל עץ לרבנן היינו דוקא במחופה עור דלא כר"מ דמכשר אפילו בלא עור השתא לפ"ז של סיב ושעם דהוא גם כן עץ אינו כשר לרבנן אלא במחופה עור ודכוותא קאמר תלמודא באנפליא לרבנן לא כשר אלא בשל עור אבל בשל בגד פסול אבל במוק דלא אדכר תלמודא מידי משמע ליה לרבינו דאף לרבנן כשר אפילו אינו מחופה עור וטעמו משום דהמוק הוא לבד קשה ומגין כפירש"י וחשוב הוא כמנעל של עור וחליצתה בו כשרה. ומיהו צריך לומר דהמוק נעשה מצמר ומשער של בהמה ונקרא בשם מנעל ואעפ"י דאינו עור קרינן ביה ואנעלך תחש שהרי אפילו כולו של שער נמי אי לאו דקירקא מיקרי הוה כשר א"כ מוק דמיקרי בשם מנעל ודאי דכשר דלא דמי לבגד אף על גב דנעשה כולו מתחש ונקרא בשם אנפליא דהוא לשון מנעל מ"מ לאו קשה ולאו מגין הוא זהו דעת רבינו שפסק בסתם מוק כשר ולא פירש דבשל לבד שהוא קשה כשר אפילו אינו מחופה עור דאי איתא דאיננו כשר לרבנן אלא במחופה עור ה"ל לתלמודא לפרושי לרבנן כי היכי דקא מפרשי לסנדל עץ ולאנפליא אלא בע"כ סתמא משמע דכשר אפילו אינו מחופה עור ואפילו לרבנן והא דקאמר התם רבה בר חייא קטוספאה עבד עובדא במוק ביחידי בלילה ופסק האלפסי והרא"ש למימרא דלית הילכתא כוותיה נראה דלצדדין אפסיקא הילכתא דביחידי ובלילה החליצה פסולה דיעבד אבל במוק לכתחילה לא אבל דיעבד כשרה כסתמא דברייתא דמוקמינן לה דאתיא נמי כרבנן וכשרה דיעבד ואעפ"י דרבא מוקים הא דמפליג בין קב הקיטע לאנפליא של בגד כר"מ ובאינו מחופה בעור מ"מ הך דמוק מוקים לה דאתיא אפילו לרבנן כי היכי דכל אינך מילי דקתני ברישא דכשרה דאתיא אפי' לרבנן ומה שהקשה ב"י דהו"ל לרבינו לפרושי דמוק כשר אפילו בלא עור אינה קושיא דמסתמא הכי משמע ועוד כיון דתלמודא נקט סתמא מוק כשר ולא פירשה כלום אף רבינו לא פירש כלום ומה שהקשה עוד ב"י אמאי השמיט דין קב הקיטע אינה קושיא כלל דקב הקיטע דהוא של עץ היינו סנדל של עץ דהכי מוכח בגמרא דקאמר סנדל של עץ מאן תנא אמר שמואל ר"מ דחנן הקיטע יוצא בקב שלו דר"מ ר' יוסי אוסר אבוה דשמואל אומר במחופה עור ודברי הכל כנ"ל דעת רבינו אבל מדברי הרי"ף והרמב"ם משמע להדיא דמפרשים דבמוק דתניא סתמא בברייתא דכשר ר"מ הוא וכדאסיק רבא דקב הקיטע ר"מ ה"נ מוק ר"מ הוא ולכך לא כתב הרב רבינו משה בר מיימוני בפ"ג דבמוק חליצתה כשרה וכך היא משמעית שאר פוסקים והכי נקטינן:

מנעל של עכו"ם שמניחין אותו ברגלי הדמות נראה דאפי' אין מניחין וכו' וכדין שופר ולולב של עכו"ם אלא נקט מניחין כלומר שלא הובא לשם דורון לעכו"ם דאז דין תקרובת עכו"ם יש לו כמ"ש בסיפא. ומ"ש שהרי אינו עשוי להלוך בו קאי אהיכא שנעשה למת וכפירש"י אבל התוספות הקשו בסנדל של ע"ז של עכו"ם מכי אגבהה הו"ל ע"ז של ישראל ומכתת שיעוריה ופסול לחליצה וי"ל שהגביהו על מנת שלא לקנותו עכ"ל וקושיא זו ופירוקה אינו אלא בדהוי של הפקר אבל איכא לפרש בענין אחר דקושיא מעיקרא ל"ק דמיירי בסנדל של ע"ז של עכו"ם דלא אפקריה דאע"ג דאגביה ישראל לא קני ליה כיון דעכו"ם לא אפקריה ולא קא מייאש מיניה הו"ל ע"ז של עכו"ם וכמ"ש בא"ח בה' ר"ה:

כתב בספר המצות אפילו אטר וכו' וב"י בפירוש סדר חליצה סימן מ' כתב לחלוץ בשתי רגליו בבת אחת ורבותי לא נהגו כמותו אלא חולצת בזה אחר זה ותקנה למה שחשש ב"י שמא תהיה חליצה פסולה הוא שיזהירו הדיינים ליבם שיהא דעתו בשעת חליצה שבאותו חליצת רגל שהדין הוא לחלוץ בו הוא מכוין לפטור בו יבמתו וכן היבמה תהא דעתה וכוונתה שלא להיות פטורה מזיקתה אלא באותו חליצת רגל שהדין נותן לחלוץ בו הן הדין הוא לחלוץ ברגל ימין הן הדין הוא לחלוץ ברגל שמאל דהשתא אין כאן חששא שמא תהא החליצה פסולה דכיון דשניהם נתכוונו שלא תהא נפטרת מזיקתה כלום בחליצת אותו רגל שאינו בדין אינה חליצה כלל וכאילו לא חלץ לה ולא פסלה על האחין בחליצה זו והכי נקטינן וכך אני נוהג:

וינעול המנעל על רגלו וכו' עד כמו פגימה וכו' וז"ל הראב"ן בספרו (דף קכ"ג) אהא דקאמר בפ' מ"ח דאין חולצין במנעל לכתחילה מ"ט אילימא משום דהוי פנתא מעל וערקתא מעל דמעל וכו' פנתא הוא עור המנעל עצמו שנוגע לרגל וערקתא הוא הרצועה שקושרין בו המנעל והוא על הפנתא שעל הרגל וקרא כתיב וחלצה נעלו מעל רגלו ולא מעל הפנתא ולהכי ראיתי זקנות שהיו נוקבים המנעל נקבים נקבים סמוך לרגל לקיים וחלצה מעל רגלו שהתרת הרצועה אתחלתא דחליצה היא דאמר ר' ינאי בין שהתיר הוא וכולי וקושרין הרצועה למטה במנעל סמוך לרגל וחותכין מן הגובה של מנעל ומן השפה של פיו שיהא מקצת רגלו גלוי שם ושם כנגד הבשר תהא קשר הרצועה וקושרין קשר ולא עניבה דוחלצה נעלו מעל רגלו בעינן גם התרת הרצועה עם שמיטת הרגל שלא יהא דבר חוצץ בין רגלו לקשר הרצועה ולא בין מנעל לרגלו אלא המנעל וקשר הרצועה יהיו על בשר רגלו עכ"ל:

רק לא אבה צריך שיקראוהו בנשימה אחת בלי הפסק ס"פ מ"ח קאמר רב כהנא לרב אשי מודה רבא בלא אבה יבמי ופירש"י דאי מפסיק משמע דהאי לא ארישא קאי דאמר מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא כלומר לא מאן אלא אבה יבמי אבל בלא חפצתי לקחתה שהיא פתיחת קריאתו ליכא למימר הכי לא לעיל קאי ואי מפסיק לית לן בה עכ"ל אלא דמאי דמשמע מגירסא זו דכל שלשה תיבות לא אבה יבמי צריך לקרות בנשימה אחת וזהו דעת האחרונים גם בלא חפצתי לקחתה לקרות כל הג' בנשימה אחת אבל הרב רבינו משה בר מיימוני וסה"ת וסמ"ג וסמ"ק כתבו דלא בעינן לכתחילה בנשימה אחת אלא לא אבה וכך כתבו התוספות לא אבה כתיב בספרים מדוייקים והכי נקטינן דאם אי איפשר להם לקרות בטוב כל הג' תיבות בנשימה אחת אז סגי בלא אבה מיהו צ"ע היאך מקרין לא אבה בלי הפסק הלא צריך ליתן ריוח בין הדבקים ואיפשר דהכא חששו חכמים שלא להעלות קריאה פסולה בחליצה והקילו שלא צריך ליתן ריוח בין הדבקים ואיפשר שלכוונה זו כתב רבינו שתי לשונות צריך שיקראוהו בנשימה אחת בלי הפסק דבנשימה אחת הוה משמע דמ"מ צריך הפסק וריוח בין הדבקים ולכן אמר עוד בלי הפסק דאף בין הדבקים לא יפסוק כלל ולא יתן שום ריוח כנ"ל:

וכן יראה מדברי רב אלפס וכולי כתב בית יוסף בע"כ דה"ק אם בשעת קריאה לא קראה כאחת אבל מ"מ צריכה שתהיה רגילה לקרותו כאחת דתיהוי ראויה לבילה ומ"מ לשון אינו מעכב אינו מדוקדק דהא אפילו לא קראה כלל חליצתה כשרה עכ"ל ולא קשה מידי דהלא הרי"ף כתב וז"ל מודה רבא בלא אבה יבמי כדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה וכו' ה"נ אם ראוייה למיקרייה בבת אחת לא מעכבא קריאתה ואי לא מעכב עכ"ל ורצונו לומר דמעכבא לכתחילה קאמר דמצריכים אותה שתהיה רגילה לקרותה כאחת ואם אינה רגילה אין חולצין לה עד שתהא רגילה אם כן לשון מעכב מדוקדק שפיר:

וכיצד היא חליצת המנעל וכו' ותתפוס רגלו בידה השמאלית וכו' פי' בשעה שתתפוס בידה הימנית בעקב המנעל לחלוץ אותו אז תתפוס בידה השמאלית עובי בשר השוק באויר כדי שלא ינוד ויזוז ותשמיט המנעל מן העקב בידה הימנית ותחלוץ אותו ואפשר שמ"ש רבינו בשם ר"ת שולפתו בימין ושמאל מסייעתה ר"ל ג"כ שהשמאל מסייעתה במה שאוחז' בו בבשר השוק שלא ינוד באויר ותוכל לחלוץ אותו מן הרגל בימינה בטוב אלא לפי שאפשר לפרש לשון ר"ת כפשוטו דמתיר לכתחילה שהשמאל תהא מסייע בחליצה ממש לכן הביא רבינו עליו הא דכתב בסמ"ק שכל החליצה תהא בימין דהיינו התרת קשר הרצועות וקשר הלולאות וחליצת המנעל הכל בידה הימנית כדמוכח בירושלמי וא"כ ממילא צריך לפרש דברי ר"ת דלא תהא שמאל מסייעה אלא לאחוז בבשר השוק בלחוד כדפי' וצ"ל דגירסת הסמ"ק בירושלמי היא ושומטת העקב הימין וגוררתו בימין כמו שגורסים סה"ת והסמ"ג והמרדכי והרב המגיד דלא כגירסת התוספות והרא"ש ושומטת עקב בימין וגוררתו בשמאל ומיהו איפשר דר"ת היה גורס ג"כ וגוררתו בשמאל כמ"ש התוספות והרא"ש וס"ל כיון דשומטת עקב המנעל מן עקב הרגל בימין זהו עיקר החליצה ומה שהשמאל גורר ושולף המנעל מן הרגל כשאוחזו בראש השני במקום האצבעות אינו אלא מסייע ומסייע אין בו ממש כדמסיק תלמודא פ' המצניע (דף צ"ג) ולכן שרי אפילו לכתחילה לגוררו בשמאל לאחר שכבר שמטה העקב בימין וזה נראה עיקר ומיהו כבר נהגו כהסמ"ק שהכל יהא בימין אלא שתופסת בשר השוק בשמאל וז"ל בירושלמי ותופסת בשמאל. והכי נקטינן:

ואיני יודע למה כתב ויושבת וכו' ה"ה הליץ ואמר שגם דעת הרשב"א הוא שאפי' לכתחילה חולצת מיושב. ומה שהקשה למה הצריכה להשליכו לארץ מצאתי שזה צריך כדי להראות שמה שחלצה המנעל מעל רגלו לא בשביל שהמנעל הוא שלה ולקחה אותה לרשותה דאינו שלה ועל כי משלכת אותו מידה לארץ כי לא חלצה אותו אלא לשם מצות חליצה שלא תהא עוד זקוקה לו ונכון הוא:

אמר אמימר מאן דחליץ וכו' ופי' רב אלפס שאם לא עשה כן החליצה פסולה וכו' כך הוא מבואר בפסקי הרא"ש אבל בדברי הרי"ף גופיה איכא לפרש דאינה פסולה בדיעבד גם בדברי הרמב"ם אפשר לפרש דאין דעתו לפסול בדיעבד אם לא נעץ עקבו בארץ כיון שהוא יכול לנעוץ בארץ דכל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת וכ"כ ב"י ודבריו נכונים מיהו צריך ליזהר הרבה שיהא מבורר להדיינים שנועץ רגלו בארץ וגם כשהוא הולך ראש נעלו הולך למטה מרגלו והתורה אמרה וחלצה נעלו מעל רגלו אבל אי לא דחיס וכו' כצ"ל אבל באשר"י כתב וז"ל וגם כשהוא חולץ נעלו חולץ למטה ברגלו והתורה אמרה וכו' וזה עיקר:

חלצה מן הארכובה וכו' פירוש רב אלפס דאקשירה קאי וכו' כלומר כיון דלדבריהם לא מיירי תלמודא בקיטע לאפלוגי בין קיטע למטה מהארכוב' ובין קיטע למעלה מהארכובה א"כ אין לנו ראיה דחולצין לקיטע ומסתמא ודאי אין חולצין לקיטע דהא כתיב וחלצה נעלו מעל רגלו וזה אין לו רגל והא דתני בברייתא סוף (דף קב) בקב הקיטע חליצתה כשירה היינו שנותן לאחר לחלוץ בו וכ"כ הרא"ש ומיהו קשה דבספרי הרי"ף שבידינו כתוב וז"ל דס"ל לאמימר דמאן דאיפסקא רגליה מארכובה ולמטה דבעי לתרוצי לשארא על ארעא וחליץ וכן נמי בדלא אפסיקא רגליה דבעי לתרוצי לרגליה על ארעא וחליץ וכו' אלמא דמפרש הרי"ף בדאמימר דקיטע נמי חליץ ותו קשה טובא דאח"כ כתב הרי"ף ומתני' דקתני מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה לאו דנקטעה רגלו אלא כגון דקשר רצועות המנעל למטה מארכובה וכו' וא"כ דבריו סותרים מסופו לראשו ונראה דמ"ש תחילה הוא מה שפי' הרי"ף במהדורא קמא ואח"כ הגיה וכתב כלשון שכתב הרא"ש ונמ"י בשם הרי"ף דמתניתין לאו בנקטעה רגלו אלא כגון שקשר וכו' וכמו שכתב בעל המאור לשם דאחר כך הגיה הרי"ף והמדפיסים טעו ושמו בהעתק שני הפירושים הראשון והאחרון והם סותרין והאחרון הוא מה שהגיה הרי"ף וכתבו כך כל המפרשים בשמו ופשוט הוא:

ומ"ש ור"ח פי' וכן רש"י דאנקטעה רגלו קאי וכו' ולפ"ז לא איירי תלמודא בלא נקטעה רגלו ולאפלוגי בין היה הקשר למעלה מן הארכובה ובין הוא למטה מהארכובה ומשמע דאפילו קשר למעלה מהארכובה חליצתה כשירה והכי משמע להדיא מדברי הרא"ש דבלא נקטעה רגלו לעולם כשירה החליצה ומביאו ב"י ואיכא לתמוה למה לא כתב כך רבינו לפי דעת ר"ת ופי' רש"י והסכמת הרא"ש דבלא נקטעה רגלו יכול לקשור אף לכתחילה למעלה מן הארכובה:

ותרוק בארץ כנגד פניו וכולי עד שפיר בפניו כ"ז בסוף פרק מ"ח ויליף לה מדכתיב לעיני וירקה ומדברי התוס' משמע דדרשא גמורה היא ואם לא ראו הדיינים הרוק שיצא מפיה חליצתה פסולה דאהך ברייתא דהחולצת מן הסומא חליצתה כשירה בריש (דף ק"ג) הקשו התוספות מהיכא ס"ד למעוטי סומא וי"ל מדכתיב לעיני הזקנים וה"א ה"ה לעיני היבם א"נ משום דכתיב וירקה בפניו דהוי כמו לעיניו קמ"ל דלא עכ"ל השתא כיון דמן הסומא אינה כשירה אלא דיעבד אלמא דבדיינים אם לא ראו הרוק חליצתה פסולה אפילו דיעבד וה"א דה"ה מן הסומא נמי פסולה דיעבד קמ"ל דלא אבל להרמב"ם בפכ"ד דמכשיר בלא ראו הדיינים הרוק היוצא מפיה ס"ל איפכא דבדיינים שלא ראו הרוק פשיטא דהחליצה כשירה דהך דרשא לעיני וירקה אסמכתא בעלמא היא וזהו שלא אמר רבא לשם אי לא חזו דייני רוקא לאו כלום הוא כמ"ש בההוא דאפלה תומא הסמוכה שם אלא אמר צריכי דייני למיחזי דוקא דמשמע דצריך לכתחילה אבל אם לא ראו כבר עשתה חליצה כהילכתא שהרי רקקה בפניו וכמ"ש ה"ה לשם והברייתא אתא לאשמועינן דאפי' היה היבם סומא שאינו רואה הרוק וכתיב וירקה בפניו דמשמע פשוטו שיהא רואה הרוק אפ"ה חליצה כשירה אלא שאינו חולץ לכתחילה אם יש שם אחר שיחלוץ וכמ"ש הרב רבי' משה בר מיימוני והראב"ד וה"ה ברפ"ד ומביאו רבינו בסמוך. והנ"י תפס לו שיטה שלישית וז"ל בסוף מ"ח והא דאמרינן דבעינן שיהא הרוק בפניו מדכתיב וירקה בפניו מסתברא דלא קאמר אלא שיהא כנגד פניו בין רואה בין שאינו רואה ואפילו סומא חולץ לכתחילה ודוקא לב"ד הוא דבעינן שיראו הרוק מדכתיב לעיני הזקנים והא דתניא החולצת מן הסומא כשירה בדיעבד משום סיפא דקתני פסולה נקט הכי אלא שהרמב"ם כתב דאין סומא חולץ לכתחילה עכ"ל משמע דס"ל דב"ד צריך שיראו לכתחילה הרוק יוצא מפיה אבל דיעבד כשר אפי' לא ראו דלעיני הזקנים אינו אלא אסמכתא דבהא מודה הרב נ"י להרמב"ם ולא נחלק עליו אלא לענין זה דהיבם א"צ לראות הרוק אפילו לכתחילה ואפי' הוא סומא דוירקה בפניו לא משמע אלא כנגד פניו ואפילו אינו רואה דלא כהרמב"ם ואפשר דאף התוס' תופסים שיטת נ"י וקושייתם אינה אלא הלא פשיטא דסומא כשר לחלוץ אפי' לכתחילה דמהיכא ס"ד למעוטי סומא ותירצו מדכתיב לעיני הזקנים וכו' דה"א כי היכי דב"ד צריך לכתחילה לראות הרוק יוצא מפיה הכי נמי גבי יבם קמ"ל דלא דוירקה בפניו משמע אפי' אינו רואה ואפי' סומא נמי לכתחילה חולץ אלא דלפי זה היו דבריהם סתומים והוה ליה לפרש ועוד דבריש מ"ח כתבו התוס' בד"ה זקני דב"ד אם לא ראו הרוק אפילו בדיעבד החליצה פסולה ובסומא כשירה בדיעבד ע"ש ולפיכך נראה דדעת התוס' כדפי' לעיל ולענין מעשה נראה דאזלינן לחומרא הכא והכא דבב"ד אפי' בדיעבד החליצה פסולה כמו שנראה פשט התוס' ואפילו את"ל דאינה פסולה מדאורייתא דלעיני הזקנים לאו דרשה גמורה היא אפ"ה פסולה מדרבנן וביבם אפי' הוא סומא כשירה בדיעבד ואם אין אח אחר כשירה אפי' לכתחילה דהיינו דיעבד דלא תתעגן כיון שאין נוהגין בייבום ואם אינו סומא נראה ממה שכתב הרב בפירוש סדר חליצה דמסתפק אם היבם צריך לראות את הרוק אם לאו ואע"ג דבסדר חליצה סי"ז כתב צריך שלא יהא היבם החולץ סומא אם יש לו אח שאינו סומא וכה"ג כתב קודם זה סמ"ח שאני סומא בשתי עיניו שאינו יכול לראות כלל אבל מי שאינו סומא כלל או אפי' סומא באחד מעיניו שיכיל לראות אפשר שחולץ אפילו לכתחילה וא"צ לראות הרוק וכדר' זירא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאני ב"ד מדכתיב לעיני הזקנים ומ"מ מאחר שאיפשר דהיבם פשיטא דצריך לראות את הרוק דפשטיה דוירקה בפניו איבם קאי וכו' וכדכתב ב"י הילכך לכתחילה צריך להזהיר לחולץ שיהא נותן דעתו לראות את הרוק והכי נקטינן:

יבמה שרקקה דם וכו' עד צריכה לרוק פעם אחרת כך היא גי' ב"י ולכן פי' ורבינו סתם וכתב וכו' עד לשותתת אבל במדוייקים כתוב אחר זה וכ"כ הרב רבינו משה בר מיימוני ז"ל וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאפי' בשותתת אינה צריכה לרוק פעם אחרת ולפי נוסחא זו פי' ולא סתם:

צריך שיכוונו היבם והיבמה וכו' בפרק מ"ח (דף ק"ב) א"ר יהודה אמר רב יבמה שהגדילה בין האחין מותרת לינשא לאחד מן האחין ואין חוששין שמא חלצה סנדל לאחד מהן טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן והא תניא בין שנתכוין הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוין הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד (פי' דמדקתני עד שיתכוונו שניהם כאחד משמע דבעינן שנדע ששניהם מתכוונין לחליצה וכשלא נדע אינה חליצה ומותרת לינשא לאחד מהן והא דקאמר חליצתה פסולה לאו דוקא פסולה קאמר אלא כלומר אין בחליצה זו כלום כאילו לא חלצה כלל ומותרת לינשא לאחד מהן) ה"ק אע"ג דחזינן אין חוששין שמא כיונו ואיכא דאמרי טעמא דלא חזינן הא חזינא חוששין ודקא תנא בעי כוונה ה"מ לאישתרויי לעלמא אבל לאחין מיפסלא ופסק רבינו כלשון האחרון אלא דלפי זה צריך להגיה שמא כיונה לשם חליצה דלהך לישנא אפי' לא כיון הוא אלא היא כיונה חליצה פסולה היא וכ"כ האלפסי והרמב"ם כלשון אחרון וכתב חיישינן שמא כיונה וכ"כ הרא"ש כלשון הרי"ף וכן ראיתי בספרי רבינו שהגיהו כיונה במקום כיונו ולפי עניות דעתי דאין צורך להגיה דרבי' נקט כיונו לאורויי בחזינא דחלצה לאחד מהן אע"פ דידעינן ביבמה דלא כיונה חיישינן שמא היבם נתכוין וכן בדידעינן דהיבם לא כיון חיישינן שמא היבמה כיונה ולכן אמר שמא כיונו לשם חליצה פירוש בשניהם חוששין שמא נתכוין אחד מהם אכן איכא לתמוה במ"ש הרא"ש אח"כ (דף קמ"ד ע"א) ומביאו ב"י וז"ל יבמה שרקקה תחלוץ מכלל דמיפסלא מאחין קשיא לי אמאי אדחיקו הנך אמוראי להטעותו יאמרו לה שתרוק בפניו ונפסלה לו ואח"כ יכפוהו לחלוץ ונ"ל משום דלא מהניא רקיקה ליפסל כיון דידעינן ביבם שלא היה רוצה לחלוץ וכדמסיק בלישנא קמא דכי חזינא חיישינן שמא כיונו שניהם וכשידעינן דאחד מהן לא כיון לא נפסלה החליצה עכ"ד אע"פ שאין זה לשונו ואיכא להקשות דעדיין קושייתו במקומה עומדת ללישנא בתרא. ותו קשה דאיהו גופיה הביא לשון הרי"ף דפסק כלישנא בתרא ואם כן כך הלכה וכאן כתב כלישנא קמא כדי לתרץ קושייתו והוא סותר למ"ש מתחילה ונראה דדעת הרא"ש היא לתרץ דהני אמוראי דנטרחו להטעותו ולא אמרו ליבמה לרוק בפניו כדי שתיפסל עליו סבירא להו כלישנא קמא אי נמי חששו ג"כ לחומרא דלישנא קמא דכיון דאינה נפסלת ברקיקה זו א"כ אינו בדין לכופו לחלוץ מיהו ודאי קי"ל כלישנא בתרא דחליצה פסולה היא בנתכוין אחד מהם לפוסלה על האחין ולפוסלה לכהונה ואזלי הכא והכא לחומרא:

וכן אם רקקה לפני היבם בפני בי"ד וכו' פי' לא מיבעיא בראינו שחלצה דכיון דלאו אורח ארעא הוא שתהא אשה חולצת המנעל מרגל איש אם לא שמכוונת לפטור עצמה ממנו מזיקתה הילכך חיישינן שמא כיונה לשם חליצה ואסורה להתייבם אע"פ שלא חלצה בפני ב"ד אבל ברקיקה דאורח ארעא לרוק לפני איש ואין אשה יכולה ליזהר מזה לא חיישינן שכיונה לשם חליצה אלא ברקקה בפני ב"ד:

ומ"ש ומיהו דוקא כשרקקה רוק וכו' כ"כ הרא"ש בשם הראב"ד (דף קמ"ד סוף ע"א) דברקקה דם במקום חליצה לא בעינן צחצוחי רוק דמי כתיב באורייתא וירקה רוק אבל ברייתא דמצרכה צחצוחי רוק הוא דוקא כשרקקה שלא במקום חליצה דלפוסלה מן היבום משום דגזרינן שמא יאמרו מדרקקה ודאי חלצה לה ברישא ואפ"ה הדרא ומתייבמה ואתא למשרי חלוצה לאחין כי איכא צחצוחי הוא דגזרינן אבל לית בה צחצוחי רוק לא גזרינן:

חרש וחרשת וכו' משנה פרק מ"ח (דף ק"ד) החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת לקטן חליצתה פסולה קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה ומסקנת הגמ' דרבא ה"ק השתא דאמרת חרש וחרשת פסולה דאינן בואמר ואמרה אלם ואלמת נמי פסולה ומתני' דקריאה לא מעכבא כדרבי זירא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ואמרינן תו אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"מ דחליצת קטן בן ט' כגט בגדול אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום אפי' לפוסלה עליו דלאו בר דיעה הוא ודינו כשוטה ולא דמי לחרש וחרשת דחשיבי בני דיעה טפי משוטה וקטן לענין חליצה ולכן יש ממש בחליצתה קצת דפוסלת ופסולה וכך כתבו הרי"ף והרא"ש אבל הרב רבינו משה בר מיימוני השוה חרש וחרשת לשוטה וקטן ועיין טעמו במ"ש ה"ה ומביאו ב"י אבל רבינו תפס שיטת הרי"ף והרא"ש ודחה דעת הרמב"ם בזה ולא הביאו: והרמב"ם כתב קטנה וכו' שם (דף ק"ה) קאמרינן קטנה שחלצה וכו' א"ר יהודה אמר רב זו דברי ר"מ דאמר איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש אבל חכ"א איש כתיב בפרשה אשה בין גדולה בין קטנה ואמר תו קטנה חולצת בפעוטות כבר שית כבר שבע ופירש"י לענין חליצה כשירה משהיא בפרק הזה שיודעת מעט להבחין רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים שנה אחת קודם לזמן ב' שערות והילכתא עד שתביא ב' שערות וכתב ה"ה ומשמע דכיון דמסקנא דגמרא והילכתא עד שתביא ב' שערות שאפי' בדיעבד פסולה וכדברי הרב רבינו משה בר מיימוני וכ"כ בנ"י וז"ל ומיהו מדקי"ל דאינה חולצת עד שתביא ב' שערות איפשר דבדיעבד נמי פסלינן כרבי אליעזר בתוספתא וכתב הריטב"א ומיהו לא איתברר לן שפיר ונקטינן לחומרא עכ"ל ואיפשר שזאת היתה דעת הרב רבינו משה בר מיימוני דכיון דלא איתברר בסוגיא היכא דחלצה קודם שהגיע זמן ב' שערות דחליצתה פסולה או אינה כלום ומותרת להתייבם אזלינן לחומרא והעיקר דס"ל להרמב"ם דקי"ל כחכמים דאשה בין גדולה בין קטנה אלא דהאמוראים החמירו דלכתחילה לא תחלוץ עד שתביא ב' שערות מ"מ ודאי אפי' לא הביאה ב' שערות חליצה היא כחכמים ונפסלה על האחין:

וא"א הרא"ש השוה חליצת קטנה לחליצת קטן כתב ב"י לא מצאתי כן בדברי הרא"ש אלא בדברי התוס' שכתבו וא"ת כיון דתנא פסולה אמאי תני תחלוץ משתגדיל ועוד דלא תני גבי קטן וי"ל דאי לא הוה תני גבי קטנה ה"א דחליצתה פסולה מדרבנן דהא דמקשינן אשה לאיש אינו מה"ת להכי תני תחלוץ משתגדיל ייתור לשון אתא לאשמועי' דחליצת קטנה אינה כלום כמו חליצת קטן ע"כ ומ"מ יש לתמוה היאך כ' רבינו כן בשם הרא"ש כיון שלא נמצא כן בדבריו ועוד שגם התוס' לא כתבו כן לקושטא דמילתא שהרי כתבו אח"כ מיהו בירושלמי גרסי' בסדר המשנה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה ע"כ וכיון שהם מסופקים אי גרסי' חליצתה כשרה היאך אפשר לכתוב בשמם דחליצת קטנה אינה כלום כמו חליצת קטן עכ"ל ושרי ליה מאריה במה שהיה מפרש דבריהם שאמרו אינו כלום היינו שמותרת להתייבם דהלא לפרש דברי ר"מ באו התוס' ומפורש בגמרא דלר"מ חליצת קטן וקטנה שוין ופוסלין על האחין דאסורה להתייבם אלא דעת התוס' ליישב הייתור לשון גבי קטנה לר"מ והוא דגבי קטן פשיטא דהחליצה אינה כלום מן התורה דאיש כתיב בפרשה אבל באשה סד"א דאשה בין גדולה בין קטנה ולא מקשינן אשה לאיש מן התורה אלא דס"ל לר"מ דמדרבנן מקשינן אשה לאיש וחליצת קטנה פסולה מדרבנן להכי נקט ייתור לשון דחליצת קטנה נמי אינה פלוני מן התורה כמו חליצת קטן מיהו ודאי ר"מ לטעמיה דחליצת קטן וקטנה פסולים ופוסלים מדרבנן אלא דמן התורה אינו כלום וכן מ"ש אחר כך ומיהו בירושלמי גרסי' וכו' הוא לתרץ הייתור לשון גבי קטנה דכיון דחליצתה כשרה צריך לפרש דאעפ"י דחליצתה כשרה בדיעבד מ"מ לכתחלה תחלוץ משתגדיל אבל בקטן דחליצתו פסולה א"צ לפרש דפשיטא דצריך שתחלוץ משיגדיל כ"ז כתבו התוס' לר"מ אבל לחכמים שהם רבי יוסי דאשה בין גדולה בין קטנה ומן התורה חליצתה כשרה אלא דהאמוראים החמירו דמדרבנן עד שתביא ב' שערות איכא ספק אם חלצה מקמי שתביא ב' שערות דשמא חליצה פסולה היא דהא מן התורה לר' יוסי אפילו חליצה גמורה היא או שמא האמוראים הכריעו דמקמי ב' שערות איכו כלום ומותרת להתייבם כר"מ וספק זה אינו מתברר לא במ"ש התוספות ולא במ"ש הרא"ש לכאורה מיהו נראה לפע"ד ליישב דברי רבינו דהיה מדקדק בדברי הרא"ש דלא היה צריך להביא בפסקיו הא דאמר רב יהודה אמר רב זו דר"מ דאמר מקשינן אשה לאיש אבל חכמים אומרים איש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה ובין קטנה דכיון דקיימא לן עד שתביא ב' שערות אם כן לית הילכתא כחכמים אדרבה הלכה כר"מ דאמר דמקשי' אשה לאיש ועד שתביא ב' שערות וכ"כ סה"ת וסמ"ג וזה לשונו וצריך שיהא היבם והיבמה גדולים דאיש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש וקאמרינן והלכתא עד שתביא ב' שערות אלא בע"כ משום דסד"א דמקמי שתביא ב' שערות חליצה פסולה היא כר"מ לכך הביא דרב יהודה אמר רב זו דברי ר"מ וכו' לאורויי דהלכה כחכמים דליכא חליצה פסולה לא בקטן ולא בקטנה דבקטן אין חליצתו כלום ומותרת להתייבם ובקטנה החליצה כשרה לגמרי וכשבאו האמוראים והחמירו עד שתביא ב' שערות לא אתו לדחות לדחכמים ולומר דמקמי שהביאה ב' שערות חליצה פסולה היא כר"מ דודאי קי"ל כחכמים דליכא חליצה פסולה אלא או כשרה או אינו כלום ולא באו האמוראים אלא להחמיר דלכתחילה לא תחלוץ עד שתביא ב' שערות וכרבי מאיר אבל אינה חליצה פסולה אם חלצה בעודה קטנה כר"מ זה נראה דלמד רבינו מדברי הרא"ש ואע"ג דגם מדברי הרי"ף איכא ללמוד כך שלא כתב הרא"ש בזה אלא כלשון הרי"ף אפי' הכי תלאו רבינו בהרא"ש לומר דאע"פ דהרמב"ם ראה דברי הרי"ף וכתב שלא כדבריו אפילו הכי הרא"ש שבא אחריו וראה דבריו לא הכריע כך אלא השוה קטנה לקטן בזה וכדעת הרי"ף ולא כהרמב"ם ולענין הלכה נקטינן כדברי הרמב"ם המפורשין דחליצה פסולה היא ואף הרי"ף והרא"ש כך דעתם שהביאו לדרב לאורויי דאע"פ דהחמירו האמוראים דעד שתביא ב' שערות אפ"ה קודם ב' שערות חליצה פסולה היא שהרי לחכמים חליצה פסולה זו יש בה ממש וכשרה לגמרי וא"כ פשיטא דע"י חליצה זו אסורה להתייבם ונפסלה על האחין וכדפי' בסמוך דזהו העיקר בדעת הרמב"ם והכי נקטינן ודלא כרבינו:

לאחר שחלצה כותבין לה ב"ד וכו' עד שב"ד לא היו חולצין להם אם לא היו מכירין אותם נראה דרבינו כ"כ ע"פ גי' רש"י דגרס בדרבה ס"פ מ"ח אין חולצין אא"כ מכירין לפיכך כותבין אעפ"י שאינן מכירין דלא חיישינן לב"ד טועין ופי' דעדים שראו שחלצה יכולין לכתוב לה גט חליצה ואעפ"י שאין מכירין דלא חיישינן שמא טעו ב"ד הראשון בהלכה זו לומר אעפ"י שאין מכירין ושחלצו לה ממי שאינו יבמה ולכן אמר רבינו שב"ד לא היו חולצין להם וכו' כלומר דאלו שכותבין להם גט חליצה אין להם לחוש שב"ד הראשון טעו וחלצו להם אעפ"י שאין מכירין דלא חיישינן לב"ד טועין וכ"כ הרי"ף אך קשה הלא התוס' הקשו על גירסת רש"י ופירושו וגורסי' איפכא ורבא הוא דקאמר דחיישינן לב"ד טועין פי' דנותן טעם על מה שב"ד ראשון אין חולצין אלא אם כן מכירין משום דחיישינן שמא יטעו ב"ד האחרון להשיאה ויאמרו שלא עשו ב"ד הראשון כי אם ע"י הכרה וכ"כ הרא"ש לשם גירסת התוס' ונראה דרבינו סובר דכיון דאין חילוק בין הגרסאות בעיקר הדין כמ"ש ה"ה בספ"ד דייבום ולפי האמת תרוייהו איתנהו לרבא והוא דהעדים כותבין אעפ"י שאין מכירין משום דאין חוששין דב"ד הראשון טעו כדפי' וב"ד הראשון דאין חולצין אא"כ מכירין היינו משום דחוששין שמא יבואו ב"ד האחרון לטעות ולומר דב"ד הראשון לא חלצו אא"כ הכירו ויסמכו עליהם ויתירום וכדאיתא להדיא בפ' י"נ דילפינן מדרבא דחיישינן לב"ד טועים וכ"כ נ"י לפיכך לא דק רבינו וכתב לשונו ע"פ גירסת רש"י והרי"ף כיון שאף התוס' והרא"ש מודים דכך הוא האמת מיהו קשיא ליה לרבא אמאי לא תהא הלכה שב"ד ראשון לא יחלצו אף ע"פ שאין מכירין וגם העדים יכתבו אף עפ"י שאין מכירין כיון דליכא חורבה דאע"פ שתראה גט זה לב"ד אחר לא יתירוה לינשא כיון דלא כתב בו ואישתמודענוהו שאין ב"ד האחרון טועין לומר שאין ב"ד הראשון חולצין אא"כ מכירין כיון דהלכה הוא דחולצין אפי' אין מכירין וי"ל דכשהלכה הוא דאין חולצין אא"כ מכירין ודאי לא חיישינן דב"ד טעו וקעבדי איסורא לחלוץ אפילו אין מכירין אבל אם הלכה הוא דרשאין לחלוץ אפי' אין מכירין ודאי דאין זה אלא היכא דהיבם רוצה לילך למ"ה ומפני הדחק צריכין לחלוץ אעפ"י שאין מכירין שלא תתעגן אבל ודאי כל ב"ד יפה מהדרין שיכירו היבם והיבמה קודם שיחלצו לה ומצוה מן המובחר הוא שיכירום לכתחילה ולפיכך חיישינן דב"ד האחרון יהיו טועים לומר דב"ד הראשון לא חלצו אא"כ הכירו דעשו מצוה מן המובחר:

דרכי משה

(א) דהא איתא במרדכי דלכתחילה לא יחתמו על השטר משום מראית העין וכ"ש לענין דין:

(ב) עוד כתב בתרומת הדשן סימן רכ"ז דלא מהני בחליצה אם קבל היבם והיבמה לקרובים אע"ג דמהני בשאר דין:

(ג) ואין הכרע בדבריו דלא קאמרי הגהות אלו שאלו הג' יאמרו לשנים שרוצים לילך לקבוע מקום כדי לפרסם הדבר בפני השנים אבל אינו ר"ל שילכו גם השנים ואיפשר שמטעם זה ג"כ כתב רבינו התוס' השנים קודם הקביעות מקום כי הם צריכין לדעת שקבעו מקום ויפרסמו הדבר כמו שאר כל החליצה וכן נ"ל ולקמן בסדר חליצה של הרא"ש משמע בהדיא דא"צ השנים לקביעות מקום שהרי כתב ומוסיף עוד שנים כו' לאחר שכתב שקבעו מקום: , ואיני יודע איך משמע טפי מדברי הגהות ממה שמשמע מדברי האשיר"י שנקרא גם כן לשון רבים ואפ"ה כתב מהר"י ברי"ן דלאו דוקא נקט והדין עמו כמו שמצינו בכל מעשה ב"ד שהגדול שבהן מדבר על שם כולן ובכלל דבריו דבריהם עכ"ל:

(ד) ואין המנהג כדבריו אלא קובעין מקום מיום שלפניו והכי עדיף טפי דיותר מיקרי קביעות מקום מיום לחבירו מבאותו יום עצמו: , ונ"ל דאסור בשבת שהרי אין חולצין בשבת וא"כ הוי כמכין משבת לחול:

(ה) עוד כתב מהר"י מינ"ץ דאסור ליקח שכר מחליצה דהוי דין והנוטל שכר דיניו בטלין וכ"נ מדברי מהרא"י שכתבתי לעיל ריש סימן קמ"ב לענין ג' המקבלים גט ולא ראיתי מי שחשש בזה ואפשר דאין נוטלין רק שכר בטילה דמוכח שזה מותר כמו שנתבאר בח"ה סימן ט' אביי בזמן הזה נוהגין שהרב נוטל ממנה שכר גדול ולא ידעתי טעם ההיתר אם לא שנאמר שמוכר לו המנעל בעד השכר ההוא וא"כ כשאין המנעל של רב היה אסור גם הדיינים האחרים היו אסורין ליטול שכר כי אין להתיר מטעם שנוטלין עדי הגט שכר כמו שנתבאר לעיל סי' ק"ל כי אותן הטעמים כולם אינן שייכים כאן גבי חליצה לכן צריך דיקדוק גדול באותן שנוטלין שכר החליצה ושומר נפשו ירחק מהם ונראה דוקא אותן שלשה דיינים אבל הב' הנוספים לעדים ליכא למיחש כנ"ל.

(ו) וכ"כ מהר"י מינץ פ"א בא מעשה לפניו שרצה לילך לדרכו ואפ"ה לא רצה לסדר חליצה בע"ש:

(ז) וכתב בא"ז דבשעת הדחק כגון שהיבם רוצה לילך למדינת הים ואין כאן עדים המכירין אותו יחלצו אע"פ שאין מכירין ואחר כך תחזור אחר העדים המכירין.

(ח) כתב המרדכי פרק מ"ח דאפי' נשים שאינן נאמנים לומר מת בעלך נאמנים בבדיקה זו:

(ט) כתב המרדכי פרק מ"ח בסה"ת כתב גבי בדיקת דדין אנשים וכבדיקת שערות מרובין וארוכות כתב בדיקת נשים ואיני יודע אם דק במילתיה כי שמעתי ממהר"ם ז"ל לבדוק ע"פ נשים אם יש להם דדין מטין עכ"ל. וצריך לי עיון למה יהיו נשים נאמנים בשערות מרובות וארוכות שאז מחזיקין בגדולים אע"פ שאין יודעין שהגיע לכלל שנותיה שהרי כתב המרדכי הא דנשים נאמנות היינו מטעם חזקה שהביאה שתי שערות לאחר י"ב וכן הוא בגמרא פרק בא סימן (צ"ל פרק יוצא דופן מו.) וכן משמע מדברי הטור לעיל סימן קנ"ה וא"כ במקום דליכא חזקה זו ואין אנו יודעין שהגיע לכלל שנותיה אין להאמין לנשים ואפשר שהוא מטעם דמילתא דעבידא לגלויי הוא לא משקרי. כתב בא"ז דיבמות אם הוחזקו לגדולות ע"פ שכיניה כתב ר"ת ור"י דיש לסמוך על החזקה אע"ג דליכא עדות ברורה ורבינו יואל חולק עליהן וכתב דאין לסמוך על החזקה ור"א בר יהודה כתב דאם יש קול וחזקה בהדי שערות מחזיקין ליה בגדול אע"פ דלא ידעינן שהם גדולים וע"ש שהאריך בתשובה והוא דעת סה"ת שכתב רבינו כתב הגהות מרדכי דיבמות דף תכ"ד ע"ג דאם היבמה יש לה בנים אע"פ שהיא ילדה א"צ לשאול אחר הסימנים עכ"ל וצ"ע במ"מ והרמב"ם לעיל סימן קנ"ה:

(י) וכתב המרדכי ריש מ"ח ע"ב רא"ם היה רגיל להתיר חרם ר"ג אם היה נשוי ורבותי לא נהגו כן עכ"ל.

(יא) וע"ל סימן קל"ד דיש חולקין וס"ל דאפי' בטל המודעא משמתינן ליה וכן הוא בתשובת הרא"ש כלל כ"ב סימן ה' כתב המרדכי ריש מ"ח ע"ב כל אותן שכופין לגרש אשתו כופין לחלוץ ואם כפאו אותו שלא כדין החליצה פסולה ואם כפאו אותו בדיני עכו"ם אינה כלום ואפי' על האחין לא פסלה ולמ"ד מצות חליצה קודם א"כ אין אנו מוצאין שיכפאו אותו שלא כדין אבל מאחר שהרבה גאונים אומרים מצות יבום קודם אין לכוף לחליצה כו'.

(יב) כתב המרדכי ריש מ"ח דא"צ לתקן המנעל לשם חליצה וכן משמע שם בגמרא.

(יג) מצאתי בסוף סדר חליצה של מהר"י מינץ רבינו שמחה כתב בזמן הזה שרגילין לילך במנעל שתפור בפשתן אם חלץ במנעל אחר חליצתו פסולה ומיהו כל הגדולים חולקין עליו וע"ש שהאריך בתשובותיהן וע"ל סימן זה שכתבתי כן מדברי א"ז וכתב הגהות מרדכי דף תס"ד ע"ב צריך שיהא שפת העליון של מנעל תפור בעור כמו שאר תפירות עכ"ל.

(יד) וכתב בסדר חליצה שלנו ויזהר שלא נמשח העור בשומן לרככו:

(טו) ומהר"י מינץ כתב בסדר חליצה שלו כדברינו ובהגהות מרדכי סוף יבמות שהרצועות תפורין בו ודן הוא בסדר חליצה.

(טז) וכ"כ מהר"י מינץ בסדר חליצה של מהר"י מרגליות דנוהגין שיהא הכל מבהמה טהורה.

(יז) וכן כתב הגהות מיימון ובהגהות מרדכי דף תס"ד ע"א כתבו דהמנעל יהא שחור וע"ש וכן הקרסים והלולאות יהא הכל שחור וכ"כ בסדר חליצה שלנו וכתב דוקא מבחוץ יהא שחור אבל לא מבפנים שלא יהא מעל דמעל גם רצועות התפירה יהא לבנים, וכתב מהרא"י בפסקיו סי' ר"מ מיהו אם הושחרו הרצועות מחמת זקנה אין להקפיד:

(יח) וכ"כ נ"י דף ת"ח ע"ב וכתב עוד שיהא הרצועות ארוכות שיכול לכפול כל א' ב' פעמים:

(יט) וכ"כ מהר"י מינץ בשם ראבי"ה ויהא ניכר שהוא עשוי לרגל ימין ושיהא לו שפה תפור וכ"כ הרשב"א עכ"ל וראיתי המנעלים שחלצו בו האידנא ולא ראיתי בהן שום שפה תפורה.

(כ) כתב בסדר חליצה של מהר"י מרגליות וצריך שיהא התפירות תכופות זו לזו וכ"כ בהגהות מרדכי סוף יבמות והכלבו וכתב עוד דבעינן שיהא האזנים על שוקו ולא על סנדלו ושיהא לו עקב בולט קצת ושפה תפורה ומהרא"י בכתביו סימן ר"מ האריך בצורת המנעל וע"ש גם בדברי ר' ירוחם כתב מהר"י מינץ בסדרו והנקב המקבל הקשר יתפור במנעל מצד חוץ עכ"ל כתב בהגהות מרדכי דף תפ"ד ע"א וטוב שלא לעשות הלולאות מן המנעל עצמו כ"א רצועות המחוברות בראשי האזנים וצריך שיהא האזנים קצרים שלא יגעו זה בזה שלא יהיה הקרסים ולולאות על המנעל והוי מעל דמעל ולפ"ז נראה לעשות הלולאות והקרסים מן המנעל עצמו עכ"ל ועי' בפסקי מהרא"י סימן ר"מ.

(כא) וא"ז האריך בזה וכתב דיש פוסלין אותו אם אינו תפור בפשתן כשאר מנעלים שלנו וכן עשה ריב"א מעשה לחלוץ במנעל שהולכים בו מיהו כתב דכל הקדמונים חולקים עליו וכתבו לתופרו בעור מיהו בדיעבד אם חלץ במנעל שתפור בפשתן כשר והאריך עוד בזה וכבר כתבתי מזה לעיל סימן זה.

(כב) כתב נ"י פמ"ח בראשו עקב הוא הנקרא כל דבר שמעכב הרגל בתוך המנעל הן שול"א הן עקב ממש.

(כג) בתשובת הרשב"א סימן אלף קס"ט אף ע"ג דהיבם רצה לייבם ולא לחלוץ אפ"ה קוראת הפסוקים מאחר שלבסוף חולץ וכתכ עוד סימן ב' דכל הנשים אף שאינן ראויין ליבום קוראין הפסוקים וכן כתב ב"י מתשובת הרא"ש.

(כד) ובסדר חליצה שלנו פסק לחלוץ בשתיהן.

(כה) וכן הוא שם בהגה"ה דף תס"ד ע"א ובסדר חליצה שלנו פסק דיעשה קשר ועניבה ומהר"י מינץ כתב ויש סדרים שכתוב בהן שעושה קשרים ואחר כך עניבה על גבו והקשר השני אל יקשור בחוזק שתוכל להתירו וביד ימין וכן עשה מהרי"ל עד כאן לשונו וכן משמע בסמ"ג:.

(כו) כתב המרדכי ריש מ"ת בשם סה"ת אי הוי מנעל ארוך עד למעלה מן הארכובה חליצה פסולה וע"ש שהאריך בזה:

(כז) ובסדר חליצה וה"ה שתייה וגם לא תנקרה שיניה קודם חליצה ולא תרוק דם וגם כתב ראבי"ה שיש לח למעט בדיבור כדי שיבא הדוק מעצמו וזהו מתקריא וירקה שפיר עכ"ל.

(כח) וז"ל המרדכי ע"ג ומ"מ אם לא קראה היטב לא מעכבא רק שיהא ראוי לקרות עכ"ל.

(כט) בהגהות מיי' פ"ד מהל' יבמות דלא מקרי סומא אלא סומא בב' עיניו:

(ל) ובנ"י פרק מ"ח דף ת"ס ע"א משמע דמיירי דוקא במקום אחין וע"ש:

(לא) ובתרומת הדשן סי' רכ"ה כתב דחליצת קטנה אינה כלום ואפי' למ"ד דחליצה פסולה מ"מ לכשתגדיל אינה צריכה לחזור על כל האחין אלא חולצת לכשתגדיל,.

(לב) כ' בא"ז אע"פ שאינה צריכה לקיים התנאי מ"מ צריכה ליתן לו שכרו ודוקא במקום שיבום קודם והיא הטעתו שחלץ לה אבל במקום שהחליצה קודמת ואינה רוצה אפי' שכר טרחו אין לו עכ"ל וכך הם דברי רבינו בעל הטור.

(לג) כתב א"ז דיש לבטל מודעא בחליצה כמו בגט וכבר נתבאר לעיל בדברי הטור. סדר חליצה תמצא בסוף הספר.

(לד) וז"ל המרדכי ריש דף מ"ה סע"ב נהגו לכתוב גט חליצה לפרסומי מילתא ומיהו אפילו לא כתב לה מותרת לשוק עכ"ל ופשוט הוא דאין התרת האשה תלוי בגט זו ואינו אלא לראיה בעלמא וכתב מהר"י מרגליות סוף סדרו דאנו אין נוהגין לכתוב גט חליצה ואפשר משום דמאחר דחולצין בזמן הזה ברבים לפני הקהל ועדה אין צריכין לפרסם עוד יותר:

(לה) כתב בא"ז דאין חילוק בשטר חליצה אם כתבו במותב תלתא כו' או שיכתבו אנחנו ח"מ וחתימו תלתא כתב הרשב"א בתשובה סימן ר"ט דיבם מותר לדור בחצירו עם חליצתו ואפילו בבית אחד מותר ואם לבו גס בה אסור והר"מ פדוו"ה סי' י"ו וי"ז האריך בזה וצידד להקל ומ"מ כתב דלא מלאו לבו לחלוק על דברי רשב"א ומכל מקום קודם החליצה מותר ליבם לדור עם היבמה בביתו וכ"כ מהר"ם וכן מוכח בגמרא.

1. כתב הבית יוסף דחסר כאן "וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל"
2. כתב הבית יוסף "נראה דט"ס הוא וצריך להגיה המרבים במקום המזיבים."
3. כנראה צ"ל "מעצמן".