טור מנוקד אבן העזר קסט
<< | טור · אבן העזר · סימן קסט (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
[הדיינים]
בא לחלוץ, יוועדו שלושה דיינים לחלוץ בפניהם, שמצות חליצה בשלושה דיינים ישראלים כשרים, שלא יהיו קרובים זה לזה ולא ליבם ויבמה, ואפילו הם הדיוטות רק שידעו להקרות את היבם והיבמה. נמצא אחד מהם קרוב או פסול, או גר, אפילו היה אביו גר ואמו מישראל, פסול עד שיהא אביו ואמו מישראל. ובספר המצוות הכשיר אמו מגרים רק שיהא אביו מישראל. ומיהו חליצה פסולה מיהא הוי לפוסלה על האחים אפילו ביחיד, ואפילו בינו לבינה. נמצאו עמי הארץ שאין יודעין אפילו להקרות - החליצה כשרה. ולכתחילה מצוה שיוסיפו שנים על השלושה לפרסומי מילתא. ואפילו הן עמי הארץ, חלצה בשלושה חליצה כשרה.
כתב בעל הלכות: צריכין למיתב חמשה בההוא בי דינא, וכד כתבי גיטא לכתבו "במותב תלתא הוינא". וכן אמר רב צמח גאון.
ויקבעו מקום תחילה לומר "נחלוץ במקום פלוני". וכתב אבי העזרי: רבותי אומרים "בההוא יומא". ואני ראיתי לאבא מורי שקבע מקום בערב ביום שלפניו.
כתב הרמב"ם: צריכין הדיינין לקבוע מקום ואחר כך תחלוץ לפניהם, לא נועדו ולא קבעו מקום אלא נקרה מקרה והקרו הוא והיא לפניהם וחלצה חליצתם כשרה. עד כאן.
אין חליצה כשרה אלא ביום. חלצו בלילה - חליצתה פסולה.
וצריך שיכירו אותו שאומר שהוא היבם שהוא אחי המת, ושהיה בעולמו, ושזאת היא אשת המת. ומיהו אפילו אין כאן אלא עד אחד שמעיד עליהם, שפיר דמי, ואפילו הוא עבד או שפחה.
וצריך שידעו הדיינים שיש שלשה חדשים ממיתת הבעל.
[בירור הגדלות]
ויבדקו היבם והיבמה אם הביאו שתי שערות, ואם הוא בן שלוש עשרה שנה ויום אחד, ואם היא בת שתים עשרה שנה ויום אחד. והיא נבדקת על פי נשים. ואם רואים שגדלו דדיה ושנתמלא זקנו, אין צריך לבדוק יותר. כתב הרמב"ם: אין סומכין במנין השנים לא על פי קרובים ולא על פי נשים אלא על פי עדים כשרים להעיד. ובספר התרומה כתב: אם אין השנים ידועות אלא על פי האב, כגון שבאו ממקום אחר ואין מכירין אותו, אינו נאמן להחזיקו בגדול, אבל במקום שהוא דר והוחזק בעיני השכנים שלא על פי האב שבא לכלל שנים, או שיצא עליו קול שבא לכלל שנים, נאמנים להחזיקו כגדול אם הביא שתי שערות, ולא חיישינן שמא עדיין לא בא לכלל גדול ושומא נינהו.
ואפילו בלא חזקת השכנים, אם יש להם ריבוי שערות או שהן ארוכות, חזקה שבאו לכלל שנים, ועל זה סומכין שאין צריך לבדוק אם יש בהן גומות, אף על גב דקיימא לן שצריך שיהיו בעיקר גומות, אם יש ריבוי שערות או שהן ארוכות אין צריך לבדוק על הגומות.
[עמידה וביטול מודעא]
ויישבו הדיינים כמו שצריכין לישב בדין, ויעמדו לפניהם היבם והיבמה, שמצות חליצה מעומד. לא עמדו, אלא חלצו מוטין או יושבין - חליצתם כשרה.
וישאלוהו אם ירצה ליבם או לחלוץ, ואם אמר שרוצה לחלוץ יאמרו לו לבטל כל מודעות שמסר כמו גבי גט, שאם מסר מודעא תחילה החליצה פסולה. מי שכופין אותו לחלוץ בדין ומסר מודעא תחילה ולא ביטלה, משמתינן ליה.
[המנעל]
ויתנו לו מנעל החליצה במתנה, שצריך שיהא שלו, אף על פי שמחזירו אחר כך קרינן ביה שפיר שלו. ויש אומרים - שצריך שיהלך בו מעט כדי שיהא נראה כשלו. ואם לא נתנוהו לו, כשר.
והמנעל צריך שיהא כולו של עור, לפיכך צריך לתופרו בעור, אבל רצועותיו אין צריך שיהא מעור. וכתב בספר המצוות: צריך שיהיה העור קשה קצת שיהיה דומה קצת לסנדל, שמן הדין לא היה ראוי לחלוץ אלא בסנדל אלא שאינו מצוי, לכך צריך שיהא דומה קצת לסנדל. ולא יהיה תפור בו בגד בפנים. ומאיזה עור שיהיה הסנדל שפיר דמי, ולא כדברי רבינו תם שכתב שצריך שיהיה עור בהמה טהורה דוקא.
ויהיה לו רצועות לקושרו בהן ולהדקו על הרגל, וגם כמין קשר באזנו האחת שיכניסוה בנקב שיהיה לו באזנו השנית כדי להדקו יפה.
וכתב בספר המצוות: צריך שיהו הרצועות לבנות, ושלא יהיה לו לשון כמו שרגילין לעשות במנעלין כדי שלא יהא מעל דמעל, ושיהיה התפירה מבחוץ, ושיהיה עשוי לצורת הרגל הימנית, וינעלנו ברגלו הימני.
ויהיה למדת רגלו, שלא יהיה גדול עד שאין ראוי להלוך בו, ולא קטן עד שאין מכסה רוב רגלו. ולא יהיה קרוע עד שאינו יכול להלוך בו.
היה בגד פשתן תפור בו מבפנים, או שתפירותיו בפשתן, או שהוא של עץ או של סיב או שעם ומחופה עור, או שהוא גדול ממדת רגלו ויכול להלוך בו, או שהוא קטן ממדת רגלו ומכסה רוב הרגל ויכול להלוך בו, או שלא היה שלו, או שהוא עשוי בצורת רגל שמאלי ונועלו בימין, או שחלץ באנפיליא של עור או בסמיכת הרגלים או במוק, החליצה כשרה בדיעבד. והרמ"ה כתב - דבמנעל התפור בפשתן, פסול אפילו בדיעבד.
אבל חלצה בשל עץ, או של שעם שאינו מחופה עור, או ברגל שמאל, או שיהיה המנעל גדול עד שאינו יכול להלך בו, או קטן שאינו מכסה רוב רגלו, או קרוע שאינו יכול להלך בו, או בסנדל שאין לו עקב, או באנפיליא של בגד, חליצתה פסולה.
כתב הרמב"ם: חלצה במנעל של בגד, אינה חליצה כלל אפילו לפסול על האחין.
מנעל של עבודת כוכבים ומזלות שמניחין אותו ברגלי הדמות כוכבין ומזלות, לא תחלוץ בו, ואם חלצה בו חליצתה כשרה. אבל סנדל של תקרובת עכו"ם, או של עיר הנדחת, או שנעשה למת שנקבר בו, אם חלצה חליצתה פסולה, שהרי אינו עשוי להלוך בו.
[קשירת המנעל]
כתוב בספר המצוות: אפילו אטר חולץ בימין של כל אדם אף על פי שהוא שמאלו, ויש אומרים שהוא חולץ בשתיהן, במנעל של ימין לימין ובמנעל של שמאל בשמאל, אבל אם שולט בשתי רגליו וכן היא בשתי ידיה אז יעשו בשל ימין. ויש אומרים - שאטר חולץ בימין שלו שהוא שמאל של כל אדם, והכי מסתברא, דבכהאי גוונא אמרינן בתפילין שמניח בשמאלו שהוא ימין של כל אדם.
וינעול המנעל על רגלו כשהוא יחף, ולא על בתי שוקים שלא יהא מעל דמעל. ומטעם זה יש מדקדקים שלא יהא טיט דבוק במנעל בפנים שלא יהא מעל דמעל.
ויקשרנו קשר גמור ולא בעניבה. ויש אומרים - שצריך שני קשרים זה על זה. וכתוב בספר המצוות: צריך שיהא הקשר על בשר שוקו ולא על אזני המנעל. לכך כתב בספר המצוות שצריך שיחתוך ממנו לפניו ולאחריו כמו פגימה, ויכוין שיבוא הקשר באותו מקום ולא באזני המנעל כדי שיהיה על בשרו. ויכניס הקשר שבאזנו בנקב שבאזנו השנית.
[קריאתה וקריאתו]
וצריך שיקראו אותה בעמידה "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי". ואפילו אם היא מאותן שחולצות ולא מתיבמות שלא התירו להתייבם, אפילו הכי צריכה קריאה. ויקראו אותה מלה במלה זו אחר זו בלשון הקדש, רק "לא אבה" צריך שיקראוהו בנשימה אחת בלא הפסק. והרמב"ם כתב: מלמדין אותה שתהא רגילה לקרות לא אבה בנשימה אחת, שלא יהיה משמע דבריה אבה יבמי, ומאחר שתהיה רגילה לקרות אף על פי שלא קראה בנשימה אחת אין מקפידין על זה, אבל אם אינה יכולה מרגילין אותה עד שתדע. עד כאן. וכן ייראה מדברי רב אלפס שאם אינה יודעת לקרות כאחת אינו מעכב. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב - שצריך שתקרא אותו בלי הפסק.
ויקראוהו מעומד "לא חפצתי לקחתה". ואין לחוש אם יפסיק בין "לא חפצתי".
[החליצה]
וידחוק רגליו בקרקע, ותגביה היא בידיה רגלו מעל הקרקע ותחלוץ המנעל. ויעמוד היבם אצל הכותל או אצל עמוד וישען עליו כדי שיוכל לדחוק רגליו בקרקע.
וכיצד הוא חליצת המנעל? - שתתיר היא קשירת המנעל בידה הימנית, ותתפוש רגלו בידה השמאלית, ותחלוץ המנעל בידה הימנית, כדי שתהא התרה וחליצה בידה הימנית. רבינו תם כתב: שולפתה בימין ושמאל מסייעתה. ובספר המצוות כתב שצריך שיהא הכל בימין בלא סיוע השמאל. ואם עשתה בשמאל, או אפילו בשיניה, כשרה. וגידמת חולצת בשיניה לכתחילה.
התיר הוא הקשר ושמטה היא המנעל מרגלו, או שהתירה היא ושמט הוא, חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמוט. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: הא דפסיל כשהתיר הוא, דוקא שהוא בענין שלא היה יכול להלוך בו אם לא שהוא קשור, לפי שהתרתו הוי כאילו שמטו כיון דסופו ליפול מעצמו, אבל מנעל שיכול לעמוד ברגלו ולהלוך בו בלא קשירה וחלץ בו, כשרה בדיעבד בלא קשירה.
לשון הרמב"ם: ינעץ בארץ רגלו והיא יושבת ופושטת ידה בבית דין ומתרת רצועות המנעל וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ. עד כאן. ואיני יודע למה כתב ויושבת, והלא מצות חליצה מעומד ועיקר חליצה התרת המנעל וחליצתה. ועוד למה הצריכה להשליכו לארץ.
אמר אמימר מאן דחליץ צריך למדחפיה לכרעיה, פירוש צריך לדחוק רגלו בארץ. ופירש רב אלפס - שאם לא עשה כן החליצה פסולה, שהוא מדמה אותו לאידך דאמימר דאמר דמאן דמסגי אלוחתא דכרעיה וחלץ חליצתו פסולה, פירוש מי שרגליו הפוכות, שכף רגלו למעלה ודורס על עליונו, שפירש טעמא דלא חליץ מאן דמסגי אלוחתא דכרעיה משום דבעי למידחפיה אארעא וכיון דלא מצי למדחפיה לא חליץ. וכן כתב הרמב"ם: היתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צדה או שמהלך על אצבעות רגלו אינו חולץ, שהחולץ ציך לנעוץ עקבו בקרקע וזה אינו יכול, חלצה למי שהולך כך חליצתה פסולה. והראב"ד כתב - שאין טעם שתי מימרות דאמימר אחד, דטעמא דמאן דמסגי אלוחתא דכרעיה פסולה, לפי שנעלו נחלצת מעל כף רגלו ולא מעל רגלו, וגם כשהוא הולך ראש נעלו הולך למטה מרגלו, אבל אי לא דחיף לכרעיה לא מיפסיל החליצה בהכי. וכן כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: טעם שצריך לדחוק רגלו אינו אלא כדי שתהא טורחת לחלוץ רגלו, דלפעמים מנעל של בית דין גדול ממדת רגלו ונראה כיוצא מאיליו אם לא ידחוק רגלו בקרקע.
חלצה מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה, מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה. פירש רב אלפס דאקשירה קאי, שאם יהיה הקשר למעלה מן הארכובה הרי החליצה פסולה. וכן כתב הרמב"ם. ולדבריהם לא מצינו חליצה לקיטע אפילו נקטעה רגלו מן הארכובה ולמטה, וכן כתב בספר התרומה דקיטע פסול לחלוץ. ורבינו חננאל פירש דאנקטעה רגלו קאי, שאם נקטעה מהארכובה ולמטה חולץ, מהארכובה ולמעלה אינו חולץ. ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל וכתב: דוקא שישאר כל כך משוקו שיכול להכניס המנעל בשוקו ולקושרו למטה מן הארכובה, אבל אם נחתך שוקו סמוך לארכובה שאינו יכול לקשור המנעל בשוקו אלא למעלה מהארכובה פסולה.
קרעה המנעל מעל רגלו או ששרפתו - פסולה.
היה לבוש שני מנעלים זה על גב זה וחלצה שניהם - כשרה. קרעה העליון בענין שחלצה התחתון ונשאר העליון במקומה - חליצתה פסולה.
[הרקיקה]
ותרוק בארץ כנגד פניו רוק הנראה לדיינים כשיוצא מפיה. כתב הרמב"ם: לא ראו הדיינים הרוק שיצא מפיה כשרה.
רקקה וקלטתו הרוח קודם שהגיע נגד פניו, כגון שהיא ארוכה ממנו - צריכה לרוק פעם אחרת. אבל לאחר שהגיע הרוק כנגד פניו, אפילו לא הגיע לארץ - כשרה. לפיכך אם הוא ארוך והיא קצרה קרינן ביה שפיר "בפניו".
יבמה שרקקה דם - אינה צריכה לרוק פעם אחרת. וכתב רב אלפס - דוקא במוצצת, דאז אי אפשר לה בלא צחצוחי רוק, אבל אם שותתת צריכה לרוק פעם אחרת.
אמר רבה יבמה שאכלה שום או גרגישתא וירקה לאו כלום הוא. ורב אלפס לא הביא דברי רבה. [1]אולי רוצה לומר משום שאי אפשר בלא צחצוחי רוק שיוצא עם מה שאכלה. ונהגו למונעה מלאכול כלום. עד כאן. והרמב"ם כתב: אכלה שום וגרגיר וכיוצא בו או מדברים המזיבין הרוק והיה רוק זב מפיה אינו כלום עד שיהיה הרוק מעצמה. ייראה מדבריו שאין לחוש אלא בדברים ידועים המזיבין הרוק. ובספר התרומה כתב שצריך שלא תאכל כלום.
[קריאתה השניה]
ואחר כך מקרין אותה "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל". ומצוה על כל העומדים שם לומר "חלוץ הנעל" שלשה פעמים.
[סדר החליצה בקצרה]
נמצא סדר חליצה: קוראה "מאן יבמי", וקורא "לא חפצתי לקחתה", וחולצת, ורוקקת, וקוראה "ככה יעשה לאיש".
ואין הסדר מעכב, שאפילו לא קראו תחילה לא היא ולא הוא, או שהקדימה רקיקה לחליצה, או שקראוה ואחר כך רקקה, חליצתה כשרה. ולא עוד אלא אפילו לא קראה ולא רקקה אלא שחלצה בלבד, החליצה כשרה.
[חלצה, רקקה, קראה, אם נפסלת מלהתייבם]
צריך שיכוונו היבם והיבמה שתהא מותרת לזר בחליצה זו. נתכוין הוא ולא היא, או היא ולא הוא - לא הותרה, ומיהו חליצה היא לפוסלה על האחין. לפיכך יבמה שגדלה בין האחין וראינו שחלצה נעלו של אחד מהם - אסורה להתייבם שמא כיוונו לשם חליצה. אבל כל זמן שלא ראינו שחלצה לאחד מהם - מותרת להתייבם ולא חיישינן שמא חלצה. וכן אם רקקה לפני היבם בפני בית דין - אסורה להתייבם. ומיהו דוקא כשרקקה רוק, אבל רקקה דם לפניו אינה נפסלת בכך אלא אם כן יהא רוק מעורב בו. ואם קראה לבד - לא נפסלה בכך מלהתייבם.
[סומא, חש"ו, אלם]
הסומא לכתחילה לא יחלוץ, ואם חלצה מהסומא חליצתה כשרה. והראב"ד כתב - שאם אין אח אלא הוא חולצת לכתחילה.
חליצת חרש וחרשת ואלם ואלמת פסולה ופוסלת, אבל שוטה וקטן אין חליצתם כלום אפילו לפסול על האחין.
קטנה שחלצה לגדול, נפסלה על האחין. ואדוני אבי הרא"ש זכרונו לברכה השוה חליצת קטנה לחליצת קטן.
[חליצה מוטעת ומעושת]
חליצה מוטעת כשרה.
היכי דמי חליצה מוטעת? - שאומר לו 'חלוץ לה על מנת שתתן לך כך וכך', החליצה כשרה אפילו אינה נותנת לו כלום. ואף על פי שהחליצה כשרה אף אם לא תתן לו, מכל מקום היא חייבת ליתן לו מה שהתנה כשאר שוכר שכיר לעשות מלאכתו שצריך ליתן לו שכרו.
אבל אם יש טענה שאינה חפצה בו והוא חייב לחלוץ, אלא שאינו רוצה וצריכים להטעותו כדי שיחלוץ לה, יכולה לומר "משטה אני בך" ואינה צריכה ליתן לו כלום.
אמרו לו "חלוץ לה ובכך אתה כונסה", אינה חליצה להתירה כיון שלא כיון להתירה, ומכל מקום נפסלה בכך להתייבם, וכופין אותו לחלוץ חליצה כשרה.
חליצה מעושת שלא כדין על ידי דייני ישראל שטעו וכפו לחלוץ, פסולה ופוסלת. ואם בדין כפו, כשרה.
וגויים שכפו מעצמו[2] אפילו כדין, פסולה ופוסלת. כפוהו שלא כדין, אינו כלום אפילו לפוסלה.
כפוהו דייני ישראל על ידי גויים, שכפוהו גויים לעשות מה שישראל אומרים לו, כשרה. והרמב"ם כתב: עכו"ם שכפו מעצמן אם הדין שיחלוץ חליצתה כשרה. ולא נהירא.
[חליצה פסולה, וגט חליצה]
חליצה פסולה, אף על פי שהיא פסולה, פוסלה על האחין, ופוסל לכהונה, ואוסרת עליו קרובותיה, ואינה נישאת לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה. עברה ונשאת לזר קודם שתחלוץ, חולץ לה חליצה כשרה והיא תחת בעלה ואין מוציאין אותה ממנו.
לאחר שחלצה כותבין לה בית דין שחלצה בפניהם גט חליצה להתירה לינשא. ואם לא כתבוהו לה, כל שנים שראו החליצה יכולין לכותבה, אף על פי שאינם מכירים לא היבם ולא היבמה, שבית דין לא היו חולצין להם אם לא שהיו מכירים אותם. וצריכין לשרטטו מפני מקראות שבו.
[סדר חליצה מהרא"ש]
לשון אדוני אבי הרא"ש ז"ל: סידור חליצה.
מצות חליצה בשלושה שיודעים להקרות, ויקבעו דוכתא, שאומרים "נלך למקום פלוני ונחלוץ שם", ומוסיפין עליהם עוד שנים אפילו עמי הארץ לפרסומי מילתא, וחולצין ביום ולא בלילה, בבית דין של ישראל ולא בבית דין של גויים.
וצריכים הדיינים שיכירו שהיא אשת המת, והוא אחי המת מאביו. והכרה זו סגי בקרובים ונשים. וצריכים לידע שהיא בת שתים שנה ויום אחד והוא בן שלוש עשרה שנה ויום אחד ושהביאו שתי שערות. והיבמה נבדקת על פי נשים. ואם רואין שגדלו דדיה ושנתמלא זקנו אין צריכין בדיקה.
וצריך שישבו הדיינים, והיבם והיבמה יעמדו. וראיתי לרבותי שהעמידו היבם אצל הכותל או עמוד כי היכי דמצי למדחסיה לכרעיה. ואומרים ליבם אם ירצה לייבם, ואם אומר שרוצה לחלוץ אומרים לו "בטל מודעא" כמו בגט, דחליצה מעושה פסולה.
ונותנים לו בית דין המנעל שיהא שלו, ואחר החליצה יחזור ויתנהו לדיינים.
והמנעל צריך שיהא בו שתי רצועות לקושרו בהן על רגלו, אף על גב דאית ליה חומרתא כמין קשר עגול, ומכניסו בחור של רצועה. וצריך שיהיו כל תפירות המנעל ברצועות ולא בפשתן. ונועלו ברגלו, וקושרו ברצועות על רגלו, בקשר ולא בעניבה, וברגל של ימין.
ומקרין ליבמה בלשון הקדש "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי" מלה במלה זו אחר זו, רק "לא אבה יבמי" יקראוה בפעם אחת. ומקרין ליבם "לא חפצתי לקחתה".
והיא מתרת בימינה קשר המנעל, ושולפתו מעל רגלו בימינה, וזורקה רוק מפיה לפניו. וצריכים הדיינים לראות הרוק כשיוצא מפיה. ולא תאכל היבמה כלום קודם חליצה.
ומקרין לה "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל". וכל הנמצאים שם אומרים "חלוץ הנעל" שלוש פעמים.
ומשרטטים קלף וכותבין לה: ביום פלוני, כך וכך לירח פלוני, בשנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין בו כאן במקום פלוני, אנחנא דייני דמקצתנא חתימי למטה, במותב תלתא כחדא הוינא, וסליקת קדמנא פלונית בת פלוני ארמלת פלוני בר פלוני, והקריבה לקדמנא חד גברא דשמיה פלוני בן פלוני, וכך אמרת לנא פלוניתא דא "פלוני בן פלוני דנא אחוהי דפלוני בעלי מאבוה הוא דהוינא נסיבא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק, ובר וברת וירית ומחסין ומוקים שמו בישראל לא שבק, והדין פלוני אחוהי חזר ליבומי יתי, וכען רבנן דייני אמרו ליה אי צבי ליבומי יתי ייבם, ואי לא ליטלע לי קדמיכון רגליה דימינא ואשרי מסאנא מעל רגליה וארוק באפוהי", ואישתמודענוה לפלונית דא דהיא אנתתיה דפלוני מיתנא, ואישתמודענוהו דפלוני דנא אחוהי דפלוני מאבוהי הוא, ואמרינן ליה "אי צבית ליבומי יתה ייבם ואי לא איטלע לה קדמנא רגלך ימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותירוק באנפך", ועני ואמר לנא "לית אנא צבי ליבומי יתה", מיד אקרינוה לפלונית דא "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי", ואף להאי פלוני אקרינא ליה "לא חפצתי לקחתה", ואטלע לה רגלא דימינא ושריא סיניה מעל רגלוהי, ורקת באנפוהי רוקא דאיתחזי לנו בפומה על ארעא, ותוב אקרינוה לפלונית דא "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל", ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין תמן ענינא בתרה "חלוץ הנעל" תלתא זימנא, ומדאיתעבידא עובדא דנא קדמנא שרינוה לפלונית דא למהך להתנסבא לכל גבר די תיצביין, ואינש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם, ובעת מיננא פלונית דא גיטא דחליצתא דנא, וכתבנא וחתמנא ויהיבנא לה לזכות ולראיה כדת משה וישראל. וחתמין עליה תלתא. ולא בעיא לאמתוני לבתר חליצה תלתא ירחא, אלא שריא לאלתר לאינסובי לכל מאן דבעיא.