טור חושן משפט רנה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רנה (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

שכיב מרע שאמר יש לי מנה ביד פלוני כותבין העדים כך וכך צוה פלוני אף ע"פ שאין יודעין אם אמת הוא אומר אם לאו לפיכך כשבאין יורשיו לגבות צריכין להביא ראיה וכתב רמ"ה ז"ל דוקא במחלק נכסיו לאחרים ואומר תנתן שדי שלי לפלוני ומנה שיש לי ביד פלוני תנתן לפלוני וכותבין העדים זכון עדות שהיתה לפנינו שצוה לתת מנה שיש לו ביד פלוני לפלוני שאין מעידין על גוף ההלואה אלא על הצוואה וכיון דאית למקבל זכות בגווה דאי מודה ליה או מייתי ראיה שקיל אבל היכא דאמר מנה יש לי ביד פלוני ותו לא כיון דלית ליורשין זכותא בגווה דהא צריכים להביא ראיה אין כותבין עד כאן ואינו נראה לחלק אלא בכל ענין כותבין:

שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואותו לא תבעו או שהקדיש נכסיו ואומר מנה לפלוני בידי והוא לא תבעו אפי' אם יש עליו שטר במנה אם אינו מקויים אין נותנין לו ואין צריך לומר אם אין לו שטר דשלא להשביע את בניו אמר כן: אבל אם אמר תנו מנה לפלוני שיש לו בידי נותנין לו אפילו אין לו עליו שטר וכן אם תבעו והודה נותנין לו אף על פי שלא אמר אתם עדי שאין אדם משטה בשעת מיתה:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה שאם הודה בכתב ידו שכל הנכסים שהיו לו שהן של פלוני הויא הודאה ולא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו דלא אשכחן אלא בדיבור בעלמא כגון מאן מסיק בי אלא פלוני אבל היכא שכתב בכתב ידו או אחר כתב והוא חתם בחתימה ניכרת ומקויימת כולי האי לא עביד שלא להשביע את בניו:

תבעוהו מנה והודה ואין שטר ביד התובע וחזרו היתומים ואמרו פרענו כתב הרמב"ם זכרונו לברכה שאין נאמנין שהרי לא אמר להם תנו ומנין יודעין שהן חייבין ליתן:

אמר תנו ואמרו היתומים פרענו נאמנים ונשבעים היסת שנתנו וכן כתב הרמ"ה ז"ל והראב"ד כתב דבכל ענין נאמנין לומר פרענו וכ"כ ה"ר ישעיה וכן נראה" תבעוהו והודה ואמרו היתומים אחר כך אמר לנו אבינו שפרע נאמנים: אבל אם תבעוהו ואמר תנו לו ואמרו היתומים אחר כך אמר לנו אבינו שפרע אין נאמנים דאם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו פי' ברישא ואמר לנו פרעתי (כגון) שאומר שפרעו קודם שהודה לו אלא שלא נזכר בשעה שהודה ובבריא כי האי גוונא אינו נאמן וכן בסיפא וחזר אמר לנו פרעתי אין נאמנים כגון שאומר שפרעו קודם אבל אם אמר שפרעו אחר כך נאמנין אבל הרמ"ה ז"ל כתב אפילו אמר שפרעו אחר כך אין נאמנים בסיפא וכן ברישא חזר ואמר לנו פרעתי נאמנים דוקא דאמרי חזר ואמר לנו פרעתי אחר שהודה אבל אי אמרו שאמר שפרע קודם שהודה והודאה בטעות הויא אע"ג דלא אמר תנו לא מהימני דאיהו נופיה לא הוי מהימן למיהדר ביה ולא אמרינן מגו דדאי בעי אמר פרעתי בתר הכי נאמן כי אמר נמי הודאה בטעות הויא מהימן דכיון דאודי קיי"ל הודאת בע"ד כק' עדים דמי ובמקום עדים לא אמרינן מה לי לשקר וה"מ דאיכא סהדי דשמיעי לאבוהון לדאמר מנה לפלוני בידי וליכא סהדי דחזר ואמר פרעתי אלא אינהו אמרי חזר ואמר פרעתי אבל כי ליכא סהדי לא בקמייתא ולא בבתרייתא נאמנין במגו דאי בעי אמרי לא אמר לנו ולא מידי ולא מיבעיא אי חזרו ואמרו א"ל פרעתי דנאמנים כיון דליכא סהדי אלא אפי' אמרי א"ל עיינתי בחשבוני ולא פש ליה גבאי ולא מידי מהימן ומהימני אינהו עליה ואין כאן מה לי לשקר במקום עדים כיון דלא אמר בפני עדים מעיקרא:

ואי איכא סהדי דשמעי דאמר מנה לפלוני בידי וחזר ואמר בפניהם פרעתי אם יש שהות בין הודאתו ובין שאמר פרעתי שהיה יכול לפרעו בענין שלא ידעו בו אלו העדים לא מיבעיא אם חזר ואמר חזרתי ופרעתי קאמר אי עיינתי בחשבוני ולא פש ליה גבאי ולא מידי קאמר אפי' הכי מהימן דאימור חזרתי ופרעתי אחר ההודאה קאמר ומספק אוקי ממונא בחזקת מריה ע"כ:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן צוה מחמת מיתה ליתן מנה לשמעון ומת ומכרו היורשים כל הנכסים שלא מצא שמעון לגבות את שלו: תשובה גובה מהלקוחות ואין היורשין נאמנים לומר נתננו לו כיון ששטר הצוואה יוצא מתחת ידו ולא חיישינן נמי לקנוניא שמא נתנו לו ועושין קנוניא להוציא מיד הלקוחות כיון שכתב הצוואה בידו אבל אם אין כתב הצוואה בידו נאמנים לומר נתננו לו וחיישי' נמי לקנוניא:

ראובן שהטמין אביו מעות ואמר של פלוני או של הקדש הם אם כמוסר דבריו בלשון צוואה דבריו קיימין ואם כמערים שלא יחזיקוהו בעשיר אין צריכין לקיים דבריו: וכן אם בא אחד ואמר ראיתי שהטמין אביהן מעות ואמר של פלוני או של הקדש הן אם הן טמונים במקום שהמגיד זה יכול ליטלם וליתנם נאמן במגו שאם היה נוטלן ונותנן ואם לאו אינו נאמן:

היה פקדון ביד אביהם ואינן יודעין אנה הניחו ואמר להם בחלומו כך וכך הוא ובמקום פלוני הוא והלכו ומצאו במקום שאמר להם ובמנין שאמר להם זה היה מעשה ואמרו חכמים דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שכיב מרע שאמר יש לי מנה ביד פלוני כותבין העדים וכו' בסוף פרק יש נוחלין (קלח:) פלוגתא דר' מאיר וחכמים בברייתא ואיפסקא הילכתא כמאן דאמר הכי: וכתב הרמ"ה דוקא במחלק נכסיו לאחרים ואומר תנתן שדה שלי לפלוני וכו':

שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואותו לא תבעו כלומר לא תבעו קודם שהודה: או שהקדיש נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי וכו' בסוף בתרא (דף קעד:) אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש מתקיף לה רב נחמן וכי אדם עושה קנוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אלמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו הכי נמי אדם עשוי שלא להשביע את עצמו כי קאמר רב הונא התם דנקיט שטרא מכלל דרב ושמואל דלא נקיט שטרא אמר תנו נותנין מלוה על פה היא ורב ושמואל דאמרי תרווייהו דאינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אלא אמר רב נחמן אידי ואידי דנקיט שטרא ולא קשיא הא דמקויים הא דלא מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה. וכתב הרא"ש ומסקינן דהא דרב הונא בדנקיט שטר מקויים והא דרב ושמואל בדנקיט שטר שאינו מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה וה"ה בלא שטר נמי אי אמר תנו נותנין דקיימא לן מלוה על פה גובה מן היורשין וכיון דאמר תנו לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו עכ"ל. וכתבו התוספות אדם עשוי שלא להשביע את בניו והיינו כשלא תבעוהו ואמר מעצמו אבל תבעוהו והודה חייב כדאמרינן לקמן בשמעתין דטעמא דלהשביע את בניו לא שייך התם ומשטה אני בך נמי לא טענינן ליה אף על גב דבריא אי לא טעין טענינן ליה דאין אדם משטה בשעת מיתה כדאמרינן בסמוך והא דאדם עשוי שלא להשביע אומר ר' דמשמע אפילו לא טעין טענינן ליה דאמרינן בפרק זה בורר (כט:) ההוא דהוי קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלניא ופלניא תבעוהו לדינא קמיה דרב נחמן אמר אדם עשוי וכו' משמע דרב נחמן הוה טעין ליה הכי עכ"ל וכן כתב הרא"ש בפרק זה בורר. וז"ל הרמב"ם בפרק י' מהלכות זכייה שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אם אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין שמא לא אמר מנה יש לפלוני בידי אלא כדי שלא יאמרו על יורשיו שיש להם ממון לפיכך אם אמר זה דרך הודאה ולא היה שם חשש הערמה נותנין אע"פ שלא אמר תנו: וכתוב בספר התרומות שער מ"ב והיכא שהקדיש שכ"מ כל נכסיו ואח"כ הודה שיש לפלוני אצלו מנה על זה גרסינן בפרק גט פשוט שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואח"כ הודה ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ואיכא דקשיא ליה למה להו למימר טעמא משום חזקה תיפוק ליה דנאמן משום שיכול לחזור בו ומתוך זה פסקו הראשונים שאין יכול לחזור ובעלי התוספות אוקמוה בשהקדישן בבריאתו והודה לזה בחליו וכתב הרב אלפסי ה"מ דאיכא ביד בעל חוב שטר מקויים כראוי אבל אי איכא בידיה שטר ואינו מקויים כראוי אי אמר תנו ואשתכח דקיימיה לשטריה נותנין לא אמר תנו אין נותנין מאי טעמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו והוא הדין היכא דליכא בידיה שטרא כלל ואמר תנו נותנין וכתוב על זה בספר המאור תמה על עצמך אף בשאמר תנו היאך נותנין לגבות מן המשועבד בלא שטר מקויים אם אמרו רב ושמואל ביורשים שרשות ביד אביהם לצוות ולתת ולומר תנו משלי יאמרו כן בהקדש ובמשועבדים וכתב עליו א"א זה הדבר קרוב אל הסברא אם יש להעמיד דברי הרב כי הוא מצווה את בניו תנו מנה לפלוני שיש לו בידי ואין שטרו מקויים אף על פי כן יתנהו לו שאמת דבריו ואם לא ימצאו שם בני חורין גובה מן ההקדש כי כמו שהוא מקויים אצל בניו ואין עליו תורת מלוה על פה כך הוא מקויים דרך ההקדש דזיוף לא שכיח וקיום שטרות דרבנן הוא וכל היכא דליכא למיחש לשלא להשביע כשאמר תנו מהני בין להיורשים בין ללקוחות בין להקדש תדע הרי שאפילו במקום אם בא ליפרע מן ההקדש צריך שבועה וכיון שהודה במנה לפלוני בידי קיימיה לשטריה ולא צריך שבועה משום דאהני ליה שטריה הילכך כי לא מקויים נמי אי אמר תנו קיימיה לשטריה אבל לגבי הקדש אי איכא שטר מקויים אפי' למנה לפלוני בידי גובה מן ההקדש ואין צריך לומר תנו וגובה בלא שבועה אבל לגבי לקוחות דעלמא איפשר שיעשה קנוניא ובלשון הודאה אינו גובה אלא בשבועה אפילו במקויים כל זה אנו יכולים לומר אם אמר הרב כן אבל בלשון ההלכות אני רואה אי איכא בידיה שטרא דלא מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה ונותנין וכו' מדקאמר נותנין ואין נותנין ולא קאמר גובה ואינו גובה משמע דליורשים קאמר אבל להקדש וללקוחות איפשר כי ליכא שטר מקויים אפי' אמר תנו לא מהימני למיגביה מינייהו עד כאן ויש מתרצים דהא דאמר וחזר ואמר שיש בידי מפלוני מנה ואוקמה דבשעה שהקדיש תוך כדי דיבור הודה מה שהודה אבל אחר שהקדיש לא דלא גרע הקדש מהדיוט דאין יכול לחזור לחוב להם בהודאתו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות ערכין אין אדם נאמן אחר שהקדיש לומר חוב עלי לפלוני שמא יעשה קנוניא על ההקדש ואפילו היה שטר ביד בעל חוב אינו גובה על פי הודאתו אלא כדרך שגובה כל בעל חוב בד"א בבריא אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן שאין אדם עושה הערמה על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים שהרי הוא הולך למות לפיכך אמר תנו אותה לו נוטל בלא שבועה ואם לא אמר תנו אין נותנין אא"כ היה בידו שטר מקויים הרי זה נוטל מן ההקדש מפני הצוואה ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין נותנין ואין שומעין לו אלא הרי הוא כשאר בעל חוב עכ"ל:

ומה שאמר רבינו וכן אם תבעו והודה נותנין לו אף על פי שלא אמר אתם עדי שאין אדם משטה בשעת מיתה בעיא דאיפשיטא בסוף בתרא (קעה.):

ומה שאמר בשם הרא"ש בתשובה שאם הודה בכתב ידו שכל הנכסים שהיו לו שהן של פלוני הויא הודאה וכו' בכלל ס"ה סי' א':

תבעוהו מנה והודה ואין שטר ביד התובע וחזרו היתומים ואמרו פרענו כתב הרמב"ם שאין נאמנין וכו':

אמר תנו ואמרו היתומים פרענו נאמנים וכו' בפרק מהלכות זכייה וכתב הרב המגיד שטעמו מדגרסינן בסוף בתרא (שם) אמר רבה שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים פרענו נאמנים תנו מנה לפלוני ואמר יתומים פרענו אין נאמנים כלפי לייא איפכא מסתברא אמר תנו מנה כיון דפסקה אבוהון למילתא איכא למימר דפרעיה מנה לפלוני בידי כיון דלא פסק אבוהון למילתא איכא למימר דלא פרעיה אלא אי איתמר הכי איתמר שכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין מאי טעמא אידכורי מידכר תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר פרעתי אין נאמנים דאי איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו והוא מפרש כלפי לייא זה האמור בגמרא כר"י ן' מיגא"ש דכי אמר תנו ודאי נאמני' דמידע ידעי דמחייבי ליה בההיא מנה וכי לא אמר תנו כיון דאיכא למימר דשלא להשביע לבניו איכוין אע"ג דמייתי ההוא פלוני ראיה דקושטא קאמר ודרך הודאה קאמר אמאי מהימני לומר פרענו אטו מי הוי ידעי דמייתי ההוא פלוני ראיה דקושטא קאמר ולאו שלא להשביע את בניו איכוין כי היכי לדיפרעו ניהליה עוד כתב ודמיא לההוא דאמרי' (ב"מ יז.) צא ותן לו ואמר פרעתי נאמן חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אינו נאמן וכו' והראב"ד ז"ל בהשגות האריך ואמר שטעות גדולה היא והאריך בזה ואמר דבכל גווני נאמנים שאם הודה כמערים הרי שאין חייבים ליתן ואם כמודה איך נאמר מנין היו יודעים שהם חייבים ליתן הרי יודעים ומצווים וכשאמרו עשינו מצות אבינו נאמנים ותו לא מידי עד כאן גם הרשב"א הלך בשיטה זו ומה שכתב רבינו תבעוהו והודה משום דאם הודה מעצמו אין בהודאתו כלום דאמרינן שלא להשביע את בניו אמר כן וכמו שנתבאר בסמוך וכן כתב הרא"ש ז"ל גבי אלא אי איתמר הכי איתמר ואפילו בלא תבעוהו נמי משכחת לה כגון שאמר דבריו בדרך הודאה ולא בדרך הערמה וכמו שכתב ה"ה בפ"י מהל' זכייה לדעת רמב"ם ועיין בתשובה לרמב"ן שכתבתי בסוף סי' רנ"ג: כתב הרשב"א בתשובה סי' אלף ומ"ו שכ"מ שאמר תנו מנה לפלוני קטן נאמן היורש לומר פרעתי ואפי' היה קטן המוטל בעריסה אם יש לו אב או אפוטרופא או סמוך על אחרים נאמן לומר פרעתי להם עכ"ל וכ"כ רבינו ירוחם בנכ"ד בשם ספר המצות בקי"ח ועיין בתשו' להרמב"ן שכתבתי בסוף סי' רנ"ג :

(ח) תבעוהו והודה ואמרו היתומים אח"כ אמר לנו שפרע נאמנים אבל אם תבעוהו ואמר תנו לו ואמרו היתומים אחר כך אמר לנו אבינו שפרע אין נאמנים זהו מה שכתבתי בסמוך שאמרו בגמרא באלא אי איתמר הכי איתמר וכתב הרמב"ם בפ"י מהלכות זכייה דהא דאמרינן דנאמנים היינו על ידי שבועת היסת ופשוט הוא:ומ"ש רבינו תבעוהו והודה כבר כתבתי טעמו בסמוך:ומ"ש רבינו ופירש ואמר לנו פרעתי שפרעו קודם שהודה לו וכו' פשט הלשון כך הוא דקאמר מאי טעמא אידכורי מידכר ואם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו והני לישני לא שייכי אלא באומר שפרעו קודם לכן וכן פירשו התוספות וכתבו שיש מפרשים דדוקא בשכ"מ שייך למימר אידכורי מידכר שאין דעתו מיושבת עליו אבל בריא לא:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן צוה מחמת מיתה ליתן מנה לשמעון וכו' כלל פ"ו סי' ה':

ומ"ש שאין היורשים נאמנים לומר שנתנו לו וכו' נ"י כתב בסוף בתרא כל שצוה תנו אפילו יש שטר צוואה אינה אלא מלוה ע"פ ואם אמרו יתומים נתננו נאמנים בשבועת היסת וכן הסכימו רבותי וכן כתב הראב"ד והריטב"א ז"ל עכ"ל וסיים בה הריטב"א בתשובות וכן אנו דנים בכל יום וכן כתבתי בסוף סי' רנ"ג בשם תשובה להרמב"ן. וכתב עוד נ"י שם וז"ל אסיקנא דבהודאת שכיב מרע אין צריך לומר כתובו מיהו אין כותבין אלא בחייו דהא הודאתו כהודאת בריא היא ואם עמד אינו חוזר כדפירשנו בעובדא דאיסור (ב"ב קמט.) ואם מת בטל שליחותו על הכתיבה ואין כתיבתה אלא מזכרת בעלמא ומה שכותבין שטר צוואה לאחר מיתה ההיא כיון דלמזכרת דברים הוא וצריך שיכתוב לאחר מיתה כדי שיאמרו ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמא נתנו חכמים רשות לכתוב ועשאוהו כמעשה ב"ד שכותבין שלא בשליחות בעל דבר מפי מורי ה' הלוי הריטב"א ז"ל עכ"ל:

ראובן שהטמין אביו מעות ואמר של פלוני הן או של הקדש הן וכו' עד סוף הסימן ברייתא בפרק זה בורר (ד' ל.) וכתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ח נראה דאפוטרופוס הממונה על נכסי ב"ה וכן האשה הנושאת והנותנת בתוך הבית מודים ויודעים שהיה לו לב"ה נכסים אחרים תחת ידו ומת ונשאר הממון ברשות ב"ה והאפוטרופוס או האשה מושלים על הנכסים ויודעים של מי הם ובידם להחזיר חייבים להחזיר לכל אחד שלו ולא אמרינן כיון שמת בעל הבית זכו היורשים בכל הנמצא ברשות אביהם ואין כח לא באפוטרופוס ולא באשה ליתן לשום אדם כלום וגם אם יאמרו של פלוני הם לא מהימני אלא אדרבא חייבים להחזיר לכל אחד מהם שלו ואם לא החזירו ובאו לב"ד מהימני במגו שאם היו רוצים היו מחזירים וראיה מפ' זה בורר אמר להם ראיתי את אביכם שהטמין מעות ואמר של פלוני הם בשדה דבריו קיימין ואם לא נתנו הממון לבעלים אלא אמר כל הדבר ליורשים דבריו קיימים ונאמר מגו אע"פ שיצא כבר מתחת ידו וחייבים היורשים להחזיר מה שאמר ואם הוא ירא שאם יאמר הדבר ליורשים לא יחזירו הממון לבעליו חייב הוא להחזירו כדי לקיים מצות השבה ובנדון זה שהאשה היתה שולטת בכל אשר לו והממון היה הכל תחת ידה אחר מותו ויודעת ומכרת בכל עסק ועסק של מי הוא והיתום הוא קטן יונק וגם רגלים לדבר ומקצת בני הבית מכירים של מי העסק חייבת האלמנה להחזיר לכל אחד שלו לקיים מצות השבה ולמנוע היתום מאיסור גדול ואם יצא הממון מידם ובא ליד האפוטרופוס או ליד בית דין יעשו ב"ד ככל אשר תאמר האלמנה במגו דמיד אחרי מות אישה היתה מחזרת לכל אחד שלו דבית דהכא כמו בשדה דהתם דיכולה ליטלם עד כאן לשונו :

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שכ"מ שאמר יש לי מנה וכו'. בס"פ י"נ (דף קל"ח) ת"ר שכ"מ שאמר מנה יש לי אצל פלוני העדים כותבין אע"פ שאין מכירין לפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה דר"מ וחכ"א אין כותבין אא"כ מכירין לפיכך כשהוא גובה א"צ להביא ראיה ומפרש בגמ' דטעמא דמ"ד אין כותבין משום דחיישינן לב"ד טועין שיהיו סבורין שהעדים לא כתבו וחתמו אלא אם כן מכירין שדבריו אמת ולא יצריכו ליורשין להביא ראיה ואסיקנא אמר רב דימי הלכתא אין חוששין לבית דין טועין דאף על גב דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי בי דינא בתר עדים דייקי: ומ"ש בשם הרמ"ה. נראה דטעמו דאי איתא דמיירי בכתיב גרידא שצוה שיש לו ביד פלוני מנה ותו לא אמאי פליג ר"מ וקאמר דכותבין דכיון דחכמים חיישי לב"ד טועק דילמא ב"ד לא דייקי בתר עדים למה ליה לאיפלוגי עלייהו ולמימר דכותבין בכדי היכא דליכא זכות ליורשין בהך כתיבה ותו קשה לישנא דתני לפיכך כשהוא גובה לא הו"ל למיתני אלא לפיכך צריך להביא ראיה אלא ודאי דמיירי במצווה מנה שיש לי בידך פלוני תנתן לפלוני והיינו דקאמר לפיכך כשהוא גובה פירוש המקבל מתנה כשגובה מפלו' ומה"ט נמי פליג ר"מ וקאמ' דכותבין הזכות דאית ליה למקבל אי מודה ליה וכו' ולא חיישינן לב"ד טועין ולגרוע הזכות שיש לו למקבל:

שכ"מ שאמר מנה לפ' בידי ואותו לא תבעו. פי' הודה מעצמו בלא תביעה דאיכא טענת דשלא להשביע דאם תבעוהו והודה ליכא למיטען שלא להשביע אלא טענת משטה אני בך וכ"כ התוס' בפ' ג"פ (ד' קע"ד) בד"ה אדם עשוי וכ"כ כל הפוסקים וכדלעיל בסי' ל"ב ובסי' פ"א: או שהקדיש נכסיו וכו'. מימרא דרב הונא לשם (דף קע"ד) ורבינו לא זו אף זו קאמר דל"מ בלא הקדיש אלא אפילו הקדיש דמשועבדים לגבוה אפילו הכי אם השטר מקיים אי נמי אינו מקויים או אפילו אין לו שטר כלל כיון דאמר תנו נותנין וגובה אף מן ההקדש וכך פסק הרי"ף והרא"ש לשם ע"פ סוגיית התלמוד וכתבו התוס' לשם קשה לר"י הא דבעי פרק מי שמת הקדיש נכסיו מהו תפשוט מהכא דאם עמד אינו חוזר דאי חוזר חוזר נמי במתנתו וא"כ פשיטא דנאמן לומר מנה לפלוני בידי ומאי קנוניא שייך והלא היה יכול לחזור בו מיד ונראה לר"י דמיירי בשכ"מ כשהקדיש כשהיה בריא את נכסיו ואמר השתא נמי מנה לפלוני בידי נאמן והאי דנקט שכ"מ משום דדוקא השתא מהימן כדאמרינן בפרק שום היתומים ופ' הדיינים דאין אדם חוטא ולא לו אבל בבריא ודאי חיישינן עכ"ל ובהגהות אשיר"י לשם כתב כן לפסק הלכה וכן פסק במרדכי לשם וכ"כ הרמב"ן בחידושיו פ' גט פשוט ובספר המלחמות לשם. והוסיף הרמב"ן בס' המלחמות פג"פ וכתב דהכא לא איירי אלא בשכ"מ שהקדיש נכסיו ע"ד רבים שאם הקדיש סתם אפילו אדם עושה קנוניא על ההקדש ואפילו בבריא נאמן במגו דאי בעי מיתשיל אכוליה הקדש דקיי"ל כב"ה דיש שאלה להקדש וכדאיתא בפ' שום היתומים אבל המקדיש ע"ד רבים אין לו התרה ומש"ה קאמר חזקה וכו' ומיהו צריך ג"כ לומר דמיירי בשכ"מ שהקדיש מעכשיו או שהקדיש כשהיה בריא ונעשה שכ"מ דאי בשהקדיש כשהיה שכ"מ ולא הקדיש מעכשיו תיפוק ליה דכיון דאם עמד חוזר חוזר נמי במתנתו ולמה לי חזקה וכו' ואם אתה אומר דאם עמד אינו חוזר א"כ מאי קמיבעיא בפ' מי שמת הקדיש נכסיו מהו אלא ודאי דבשכיב מרע שהקדיש מעכשיו או בריא שהקדיש סתם פשיטא לן דאינו חוזר ולא קמיבעיא לן אלא בשכ"מ שהקדיש סתם בלא מעכשיו כל זה כתב הרמב"ן והוא ע"ד התוס' בשם ר"י אבל מדברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם פ"ז מה' ערכין משמע דמיירי בשכיב מרע שהקדיש נכסיו בסתם בלא מעכשיו וקושיית ר"י יש לתרץ דאפי' את"ל עמד חוזר איצטריך ליה למימר דנאמן מטעם דחזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש וה"ט דהכא אינה חזרה ודאי דדילמא לא אמר כך אלא שלא להשביע את בניו ואפי' נקט שטר מקויים בידיה א"נ אמר תנו איכא למימר דאינו גובה מן ההקדש אלא בשבועה דדילמא לא הודה אלא שלא להשביע אבל מטעם חזקה וכו' ניחא דגובה אפי' בלא שבועה:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה וכו'. אע"ג דרבינו כבר הביא תשובת הרא"ש בזה לעיל בסי' פ"א סעיף כ"ג לשם כתבה בדין הודאת מלוה והכא מיירי בהודאת חפצים שהן בעין שהן בידו בפקדון וס"ל להרא"ש דאף בפקדון אמרינן טענת שלא להשביע אלא דבהודאה בכתב ידו לא אמרינן שלא להשביע ודלא כפרשב"ם והמרדכי בשם ראב"ן ונ"י דבפקדון לא טענינן כלל טענת שלא להשביע דליתא וכן כתב הרמב"ם פ"ט מזכייה והסמ"ג בעשה פ"ב (דף קס"ב) שכ"מ שהודה כלי פלו' פקדון הוא בידי אם אמר תנהו לא טענינן ליה דשלא להשביע אמר כן והוא דעת מהר"ם שכתב המרדכי פרק מי שמת ושכ"כ רבינו האי גאון וע"ל בסימן ר"ן סעיף ג' מקור דין זה ובמ"ש לשם:

תבעוהו מנה והודה וכו'. כתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מזכייה שכ"מ שהודה שיש לפלוני בידו מנה ואמרו יתומים חזר וא"ל אבינו פרעתיו נאמנים ונשבעין ע"ז שבועת היסת אמר תנו ואמרו יתומים חזר וא"ל אבינו פרעתיו אין נאמנין אמר מנה לפלו' בידי ואמרו יתומים נתננו אין נאמנין שהרי לא אמר תנו ומנין יודעים שחייבים ליתן אמר תנו ואמרו יתומים נתננו נאמנין ונשבעין שבועת היסת שנתנו עכ"ל וטעמו מדאיתא ס"פ ג"פ אמר רבא מנה לפלו' בידי ואמרו יתומים פרענו נאמנין תנו מנה לפלוני ואמרו יתומין פרענו אין נאמנין כלפי לייא איפכא מסתברא אמר תנו מנה כיון דפסקא אבוהון למילתא איכא למימר דפרעיה מנה לפלוני בידי כיון דלא פסקא אבוהון למילתא ליכא למימר דפרעיה אלא אי איתמר הכי איתמר שכ"מ שאמר מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר וא"ל אבא פרעתי נאמנין מ"ט דילמא אידכורי מידכר תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר אבא פרעתי אין נאמנין דאם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו ופשט הסוגיא משמע כדברי הרמב"ם דאם אמרו היתומים פרענו אמר מנה לפלוני בידי אין נאמנין ופי' הרמב"ם דכיון דלא אמר תנו מנין יודעים שחייבים ליתן דאע"ג דאביהן אמר אמת דמנה לפלוני בידו דילמא יש לאביהם אצל פלוני כנגד זה כסות או כלים שוה מנה או יש לאביהם שאר דין ודברים בענין שלא יהא חייב לו כלום אבל באומר תנו נאמנין דהא ודאי אין לו טענה כנגד מנה זה מדא"ל תנו והיינו דקאמר איפכא מסתברא דכך הוא האמת אבל דעת הראב"ד דהא דקאמר איפכא מסתברא אין האמת כך דהא פשיטא דאפילו באמר מנה לפלוני בידי נאמנין היתומים לומר פרענו דאם הבינו מאביהם שהוא מודה בהודאה גמורה א"כ יודעים שחייבים ליתן ונאמנים ואם הודה כמערים שלא להשביע את בניו הרי שאין חייבים כלום והא דאמר תלמודא איפכא מסתברא ה"פ אי איתא דבכי הא נאמנין ואין נאמנין איתמר איפכא היה לן למימר אלא האמת הוא דבהך בין הכי ובין הכי נאמנין ולאו הכי איתמר אלא הכי איתמר וכך הוא דעת הרשב"א כמ"ש הרב המגיד לשם והכריח כך מהסוגיא ע"ש. וכך היא דעת התוס' מטעם אחר והוא דפשיטא הוא דבאומר מנה לפלוני בידי דנאמנים היתומים לומר פרענו כי היכא דאביהם נאמן לומר פרעתי קודם לכן ושכחתי בשעה שאמרתי מנה לפלוני בידי ואח"כ נזכרתי במגו דאי בעי אמר פרעתי אח"כ הכי נמי יתומים נאמנים לומר פרענו אח"כ והא דאמר תלמודא אין נאמנים כיון דלא פסקא למילתיה היינו דטפי מסתברא לומר שם אין נאמנין מתנו מנה לפלוני עכ"ל והיינו כפי' הראב"ד והרשב"א דהא דקאמר איפכא מסתברא אין כך האמת אלא כלומר לדידך הסברא היא הפוכה אבל לדידי בין כך ובין כך נאמנים לומר פרענו ולאו הכי איתמר אלא הכי איתמר וכו'. וצל"ע דהרמב"ם כתב בסתם שכ"מ שהודה שיש לפלוני בידו מנה וכו' ורבינו פירש דבריו דלא כתב כך אלא בתבעוהו והודה וטעמו משום דאי הודה מעצמו אין בהודאתו כלום דפשיטא דטענינן ליה דשלא להשביע את בניו אמר כך וא"כ מאי האי דקאמרינן אין נאמנים וצריכין לשלם הלא פטורין הם מלשלם כיון דטענינן להו דשלא להשביע את בניו אמר כן אבל אי איירי בתבעוהו והודה דלא מצי טעין שלא להשביע וגם טענת משטה ליכא בשכ"מ דאין אדם משטה בשעת מיתה א"כ חייבים לשלם ואין נאמנים לומר פרענו זו היא דעת רבינו בהבנת דברי הרמב"ם ותימה דא"כ כ"ש דקשה דמאי אין נאמנים מטעם דמנין יודעים שהן חייבים ליתן כיון דלא אמר להם תנו הא פשיטא כיון דבתבעוהו והודה לא מצי טעין לא טענת משטה אני בך ולא טענת שלא להשביע א"כ יודעים שהן חייבים ליתן ובדוחק יש ליישב דלפי זה כך אנו אומרים ליתומים דאע"ג דדינא הכי הוא שחייבים אתם לשלם מכל מקום מנין אתם יודעים שחייב אביכם ליתן הלא לא אמר תנו ודילמא יש לו דין ודברים עם פלוני שיהא פטור מלשלם מנה זו שבידו אלא ודאי שקר אתם טוענין וחייבים לשלם. אבל הרב המגיד פירש דברי הרמב"ם דה"ק ומנין יודעים שהן חייבים ליתן דשמא שלא להשביע את בניו איכוון ואע"ג דמייתי ההוא פלוני ראיה דקושטא קאמר אבוהון ודרך הודאה קאמר אמאי מהימני לומר פרענו אטו מי הוו ידעי דמייתי ההוא פלו' ראיה דקושטא קאמר אבוהון ולאו שלא להשביע את בניו איכוין כי היכי דליפרעו ניהליה עכ"ל מבואר מדבריו דלא מיירי בתבעוהו והודה דא"כ ליכא למיטען שלא להשביע אלא ודאי כולה סוגיא בהודה מעצמו דאיכא למטען טענת שלא להשביע והיינו דאמר הרמב"ם ומנין יודעים שהן חייבים כלומר דדילמא דשלא להשביע אמר כך גם מדברי הראב"ד שאמר שאם הודה כמערים שלא להשביע את בניו הרי שאין חייבים ליתן וכו' אלמא דמפרש הסוגיא בהודה מעצמו וכך הוא העיקר בהבנת דברי הרמב"ם כדפי' הרב המגיד ולא כמ"ש רבינו בשמו דמיירי בתבעוהו וכו'. זהו מ"ש בגמ' אלא אי איתמר הכי איתמר וע"ש דברי התוס' דחזר וא"ל אבא פרעתי קודם לכן קאמרי וכדקאמר דילמא אידכורי מידכר ונאמן לומר פרעתי אח"כ וע"פ דברי הרא"ש שכתב וז"ל ושמעינן מינה דאי לא אמרו יתומים חזר וא"ל אבא פרעתיו דנותנין ואע"ג דלא אמר תנו ואי קשיא לך הא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין התם הוא דלא אמר בתורת הודאה פי' שלא תבעו אדם שיהא נראה כמודה לדבריו אלא מעצמו אמר מנה לפלוני בידי הילכך אמרינן דשלא להשביע אמר כך הכא דאמר בתורת הודאה פי' שתובעו אדם והודה לדבריו דאין דרך אדם להודות כשתובעין אותו בשביל שלא להשביע אבל משטה אני בך שייך ע"י תביעה וכו' אע"ג דלא אמר תנו נותנין עכ"ל וז"ש רבינו דברישא שאומר שפרעו קודם שהודה לו אלא שלא נזכר בשעה שהודה נאמנים דמסתמא כל שכ"מ אין דעתו מיושבת עליו ולא נזכר בשעה שהודה ואח"כ רמא אנפשיה ומידכר ומש"ה אמר רבא שכ"מ משום דבבריא כה"ג אינו נאמן לומר שלא נזכר בשעה שהודה ומדברי התוספות למד רבינו כך בד"ה אלא אי איתמר ובש"מ נמי דוקא דטענו חזר וא"ל אבא פרעתי הא לאו הכי. אע"ג דלא אמר תנו נותנין כיון שתבעוהו והודה אבל סיפא דאמר תנו אין נאמנים לומר חזר וא"ל אבא פרעתי קודם לכן דאם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו ומדקאמר תנו אלמא דברור לו דלא פרעיה ולהכי אין היתומים נאמנים לומר דאביהם חזר וא"ל פרעתי אבל אם אמר שפרעתי אח"כ נאמנים אע"ג דא"ל בתחלה תנו:

ומ"ש אבל הרמ"ה כתב וכו'. איכא למידק הלשון דקאמר תלמודא מ"ט דילמא אידכורי מידכר וכן הא דקאמר דאם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו דלא יתיישב אפרעון שפרעו לאחר שאמר תנו ויש ליישב דה"ק דבדלא אמר תנו נאמנין לומר חזר וא"ל אבא פרעתי מ"ט אידכורי מידכר שלא צוה לבניו לומר להם תנו וחושש שמא יהיו דוחים אותו מלפרוע לפיכך פרע להם בעצמו אבל כשא"ל תנו דהשתא סומך הוא על בניו שהם יפרעו לו אין נאמנים לומר דחזר אבא וא"ל פרעתי אח"כ דאם איתא דפרעיה א"כ לא היה סומך על בניו שהם יפרעו ולאיזה צורך א"ל תנו אלא ודאי בע"כ מדא"ל תנו הי' סומך על בניו שהם יפרעו לו וא"כ ודאי דלא פרעיה בעצמו כיון שסמך על בניו ולפיכך מה שטוענים חזר אבא וא"ל פרעתי הוא שקר וחייבים לשלם: ומ"ש וה"מ דאיכא סהדי דשמיעי לאבוהון דאמר מנה לפלוני בידי וליכא סהדי דחזר ואמר פרעתי וכו' איכא לתמוה טובא בהא דכתב וליכא סהדי דחזר ואמר פרעתו הא ודאי לפי דעתו שכתב דאיהו גופיה לא הוי מהימן וכו' אין חילוק בין ליכא סהדי דחזר ואמר פרעתי ובין איכא סהדי דכיון דאודי הודאת בע"ד כק' עדים דמי ובמקום עדים לא אמרינן מה לי לשקר ואין נאמן לומר פרעתי קודם לכן ונראה דהא דקאמר הרמ"ה וליכא סהדי דחזר ואמר פרעתי ה"פ דאפילו אהא ליכא סהדי דחזר ואמר פרעתי א"כ כ"ש דליכא סהדי דמסהדי אהא דחזר ואמר פרעתי שכך היה דפרעו קודם לכן ואשמועינן הכא דאי הוי סהדי דמסהדי הכי אע"ג דהודה לאו הודאה היא כיון דאיכא סהדי דמסהדי דבטעות הודה וק"ל: ומ"ש אבל כי ליכא סהדי לא בקמייתא ולא בבתרייתא וכו'. פי' דהשתא ודאי כיון דאביהם היה נאמן לומר לא חששתי להודות כיון שלא היו שם עדים ונאמן לומר פרעתי קודם לכן במגו וכו' בניו נמי נאמנין לומר דחזר וא"ל אבא פרעתי במגו: כתב הרמב"ם בפ"י מה' זכייה שכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי אם אמר תנו נותנים לא אמר תנו אין נותנים שמא לא אמר מנה יש לפלוני בידי אלא כדי שלא יאמרו על יורשיו שיש להם ממון לפיכך אם אמר זה דרך הודאה לא הוה שם חשש הערמה נותנים אע"פ שלא א"ל תנו כיוצא בו ראו את אביהם שהטמין מעות בשדה וכו' אם כמוסר דבריו קיימין אם כמערים לא אמר כלום וכו' ואיכא למידק דברפ"ז דטוען כתב הרמב"ם דמודה בפני ב' שיש לפלוני אצלו מנה וא"ל בדרך הודאה ולא בדרך שיחה וכו' טען כשבאו אלו העדים ואמר שלא להשביע את עצמי הודיתי נאמן ונשבע היסת וכו' ונראה לחלק בין הודאה דלא היה שם חשש הערמה להודאה דאיכא חשש הערמה דהיכא דליכא חשש הערמה כעין הודאה דאיסור גיורא דקים לן דלזכותו נתכוין אפילו לא אמר תנו נותנים ונראה שזאת היתה דעת הרי"ף ס"פ ג"פ על הך דרבא דאסיקנא אלא אי איתמר הכי איתמר וז"ל ושמעי' מהא דרבא דהיכא דלא אמרו חזר וא"ל פרעתי דנותנים ואע"ג דלא אמר תנו ואי קשיא לך הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו אמר תנו נותנים לא אמר תנו אין נותנים התם דלא אמר בתורת הודאה ודמי לההיא דהרי שראו אביהן שהטמין מעות בשדה וכו' אם כמוסר דבריו קיימים ואם כמערים לא אמר כלום עכ"ל ופי' מ"ש הרי"ף אבל הכא דאמר בתורת הודא' כלומ' דברור לן דליכא הערמ' וכההיא דראו שהטמין אביהם וכו' ובשיטה זו כתב גם הרמב"ם כיוצא בו ראו את אביהם שהטמין מעות וכו'. וכן כתב הסמ"ג לשם (בדף קס"ג) ונראה דגם הרא"ש לא נחלק בזה דאע"ג דלא פי' כך דברי הרי"ף כדפי' אלא פירש הא דקאמר הרי"ף אבל הכא דאמר בתורת הודאה פי' שתבעו אדם והודה לדבריו וכו' והבאתי לשונו לעיל סעיף ז' מ"מ אין ספק דהיכא דקים לן דליכא בהודאה זו שום הערמה וכעין עובדא דאיסור גיורא לא שייכא טענת שלא להשביע ואע"ג דהרא"ש חולק אדברי הרמב"ם לגבי משטה אני בך וס"ל דאפילו אמר דרך הודאה ולא שיחה לא מהני אא"כ דאמר אתם עדי דלא כהרמב"ם כדלעיל סי' ל"ב סי"ז וסי' פ"א סי"ד היינו דוקא בסתם הודאה דאית בה חשש הערמה אבל בדליכא חשש הערמה ליכא מאן דפליג דפשיטא דהודאתו הודאה והא דכתב רבינו לעיל בסי' ר"ן סעיף ג' ובסי' רנ"ב סעיף ג' דהודאת שכ"מ הויא הודאה היינו דוקא היכא דקים לן דלזכותו נתכוין כעין הודאה דאיסור גיורא וכדמשמע מדבריו להדיא בסי' רנ"ו סעיף ב' אי נמי היכא דבשעה שהודה אמר תנו א"נ בדאמר שכ"מ אתם עדי דמהני לדעת רבינו דלא מצי טעין שלא להשביע ודלא כדעת הראב"ד לעיל בסי' פ"א סעיף כ"א ועיין במ"ש בסי' ל"ב וסי' פ"א וסי' ר"ן:

שאלה לא"א הרא"ש וכו'. הב"י הביא כמה גדולים דנראה מדבריהם דחלקו אתשובה זו וס"ל דשטר צוואה אינה אלא זכרון דברים ונאמנים לומר פרעתי ואע"פ כן פסק בש"ע כתשובת הרא"ש זו והוא תימה ולפעד"נ דלפי דאין סברא שיחלוק הרא"ש אכל הגדולים דס"ל לדבר פשוט דאין בשטר צוואה דין שטר דלא נכתב אלא למזכרת שלא יטענו היורשים להד"ם על כן פי' ב"י דהרא"ש בתשובה זו לא איירי אלא היכא דהנותן צוה לכתוב שטר צוואה דנותן לפלוני כך וכך והחתים עליו עדים ומסר הנותן השטר ליד המקבל התם הוא דקאמר הרא"ש דדין שטר גמור יש לו דאין היורשים יכולין לומר פרענו דא"כ שטרך בידי מאי בעי ובזה התיישבו גם ההגהות בש"ע בסי' מ"א ובסוף סי' רנ"ג ולשם הארכתי בס"ד:

ראובן שהטמין אביו מעות וכו' עד סוף הסימן. ברייתא פ' זה בורר (דף ל'): ומ"ש ואם כמערים שלא יחזיקוהו בעשיר. פי' שהוא מתיירא שבניו יטלו מעות אלו בחייו שיחזיקוהו בעשיר או שיוסיפו על יציאותיו לבזבז ממון להיותו מוחזק בעשיר בעיניהם וכן פי' רש"י:

וכן אם בא אחד וכו' עד ואם לאו אינו נאמן. כתבו התוס' וליכא למימר דליהימניה במגו דאי בעי שתיק דאין זה מגו דאי שתיק מנחי התם ולא יבואו ליד פלוני עכ"ל ובהגהות אשיר"י כתב לשם ומיירי נמי כגון שאמר ברי לי שלא פינן ושם אחרים שם דאל"כ הוה טענינן ליורשים דאביהם היה לטעון פניתי אותם מעות והחזרתים לו וה"נ טענינן ליורש עכ"ל:

דרכי משה

(א) כתב המרדכי פרק מ"ש דף רנ"ז ע"א דמהני הודאה בהלואה אם אמר הלואתי הוא של פלוני מתחילה כשהלויתי אבל אם אמר מתחלה כשהלויתי היה שלי ועכשיו היא שלו לא מהני ביה הודאה ובפקדון מהני בכל ענין וע"ש שהאריך בזה מוהר"ם וחילק בין בריא לשכ"מ ומ"ש. וע"ל סימן פ"א מדין אלמנה שצותה לתת מכתובה לאחרים בפני בניו ושתקו ואח"כ אמרו שמה ששתקו עשו שלא להכעיסה מיקרי הודאה ואין יכולין לחזור ובפסקי מהרא"י סימן פ"ו כתב על אחד שהודה על ממון שבידו שהוא של בניו וכן אשתו הודית על זה שוב לא תוכל לערער הואיל ובעצמה הודית אבל אם נתן במתנת שכ"מ בפניה והיא שותקת לא אבדה משום זה כחה אלא גובה משום דבשתיקה אינה מאבדת כחה וע"ש שכתב בשם מוהר"ם דחולק על תשובות דלעיל שכתבתי בסימן פ"א ובמרדכי פדק י"נ דף רנ"ג ע"ד תמצא דברי מוהר"ם ובאשר"י פרק י"נ כתב בהדיא כדברי מהרא"י דלא איבדה כתובתה משום שתיקתה ובתשובת בר ששת סימן ר"ז כתב באשה שצותה בשכ"מ ובעלה קבל קנין לקיים דבריה אם מתנתה בטילה כגון שעמדה גם הקנין שלו בטל וע"ש שהאריך בזה וכבר נתבאר לעיל ס"ס ר"ן וכתב עוד בסימן רמ"ד אלמנה שקבלה קנין לשכ"מ לקיים הצוואה בנכסיו מ"מ גובה כתובתה תחילה ומשאר נכסיו תשלם וע"ש ובסימן קס"א שהאריך בדינים אלו גם מהרי"ק בתשובות סימן ר"ט האריך בדין זה:

(ב) ועיין בתשובת ריב"ש סימן שמ"ח

(ג) ובמרדכי דב"ב דף ר"ס ע"א אם מצא כיס עם מעות בתיבתו וכתוב עליו שהם של צדקה סמכינן אכתיבה ואין לחלק בזה בין צדקה להקדש וכ"ה בתשובת מהרי"ק שורש קמ"א:

(ד) וצ"ע היאך יהא נאמנים במגו דאי בעי נתנו לו מיד אחר מיתת הבעל הלא לא אמרינן מגו למפרע וכמו שנתבאר לעיל מדיני מגו: