טור חושן משפט רנז
<< | טור · חושן משפט · סימן רנז (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור[עריכה]
הכותב נכסיו לבנו הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה האב תולש הפירות כל ימי חייו ואוכל ומאכיל לכל מי שירצה ומה שהניח תלוש כשמת אפי' תלשו קודם שהגיע זמנו לתלוש או שהגיע זמנו לתלוש אפילו הוא מחובר חשוב כתלוש והן של יורשין אבל המחובר שלא הגיע זמנו עדיין לתלוש הוא של בן המקבל המתנה:
בד"א כנותן לבנו לפי שדעתו של אדם קרובה אצל בנו אבל אם נתן לנכרי או שמכר בן המקבל המתנה כחו לנכרי אפילו במחוברים שלא הגיע זמנן ליתלש אין לנכרי המקבל או לבא מכח הבן כלום אלא הן של היורשין ושמין כמה הן שוין עתה וכן יתן המקבל ליורשי הנותן או יניחם בשדה ליורשי הנותן עד שיגמרו:
האב אינו יכול למכור הגוף והבן אינו יכול למכור הפירות מעכשיו מכר האב הפירות מכורין עד שימות וכשימות האב הולך הבן ומוציא מהלקוחות כדרך שהיה עושה אם לא מכר האב: ואפילו אם מת הבן בחיי האב יורשין עומדין במקומו לירש מתנתו:
מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב וכשימות האב יקח הלוקח הכל אפילו אם מת הבן:
כתב הרמב"ם ז"ל מתנת בריא שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה הרי זו כמתנת שכ"מ שאינה קונה אלא לאחר מיתה שמשמע [דברים אלו] אע"פ שקונה הגוף מחיים אינו זוכה בו לאכול הפירות עד לאחר מיתה ע"כ לפיכך הגוף קונה מיד ואינו יכול לחזור בו ופירות לאחר מיתה: ואם כתב לו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה ודאי היא לגמרי כמתנת שכ"מ ויכול לחזור בו כל ימי חייו אף מן הגוף:
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
הכותב נכסיו לבנו הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה האב תולש הפירות כל ימי חייו וכו' משנה בס"פ יש נוחלין (קלו.) הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שהם כתובים לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן של אב מכר האב מכורים עד שימות מכר הבן אין ללוקח בהם כלום עד שימות האב האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה ומה שהניח תלוש של יורשים וכתב הרא"ש ומה שהניח תלוש של יורשים והה"נ מה שהניח מחובר ועומד ליתלש דהא בפרק הכונס (נט.) פסק רב כר"ש דאמר אכלה פירות גמורים משלם פירות גמורים דכל העומד ליתלש כתלוש דמי והא דתנא ומה שהניח תלוש לאשמועינן פירות שנתלשו קודם זמנן ולא היו עומדין ליתלש בשעה שמת האב ואפ"ה כיון שנתלשו הרי הן של יורשין וזה שלא כדברי רשב"ם שכתב מה שהניח מחובר לקרקע בשעת מיתתו אע"פ שעומד ליתלש הרי הוא של בנו מקבל מתנה:
ומ"ש בד"א בנותן לבנו וכו' אבל אם נתן לנכרי או שמכר בן המקבל מתנה כחו לנכרי אפי' במחוברים שלא הגיע זמנן ליתלש אין לנכרי המקבל או לבא מכח הבן כלום וכו' שם בגמרא (קלח:) תלוש אין מחובר לא והתניא שמין את המחוברים ללוקח אמר עולא ל"ק כאן בבנו כאן באחר הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ופר"ש ומקשינן תלוש אין מה שהניח תלוש הרי הן של יורשים אבל המחובר הרי הוא של מקבל מתנה דכגופה של קרקע דמי ואקנייה ניהלה לאחר מיתה והתניא שמין את המחובר ללוקח ובתוספתא דכתובות היא שנויה מכר הבן ומת האב אם יש בנכסים המחוברים לקרקעות שמין לו ופירושה הכותב כל נכסיו מהיום ולאחר מיתה לבנו והלך אותו הבן ומכר הנכסים הללו בחיי אביו ואחר זמן מת האב זכה הלוקח במה שמכר לו בגופה של קרקע אם יש בנכסים פירות מחוברים לקרקע לא זכה הלוקח אלא בגופה של קרקע אבל בפירות אע"ג דמחוברים הן ליורשים הן לפיכך שמין אותן ללוקח ונותן דמיהן ליורשין ומשני כאן בבנו מתניתין שכתב לבנו ולא מכרן לאחר בחיי האב דדעתו של אדם קרובה אצל בנו דלדעת כן אקני ליה גופא לאחר מיתה עם הפירות המחוברים דליזכי בהו איהו גופיה ולא לדעת כן שיהיה גובה הלוקח מבנו בחייו כאן באחר שמכרו הבן לאחר בחיי האב ה"ה אם כתבו האב לאחר מהיום ולאחר מיתה שאין לו חלק במחוברים. והרי"ף פירש והתניא שמין את המחוברים ללוקח פירוש ללוקח מן האב והנה הבן שכתבן לו אינו נוטל הפירות המחוברים אלא לדמיהם ועל מה תנן ומה שהניח תלוש של יורשין תלוש אין מחובר לא אמר עולא לא קשיא כאן בבנו כאן באחר הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ולפיכך מוחל לו בפירות המחוברים בשעת מיתתו ואין היורשין יורשין אותם אבל הלוקח שהוא אחר אינו מוחל אצל בנו של מוכר ולפיכך שמין לו עכ"ל וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בסוף הל' זכייה עבר האב ומכר מכורים עד שימות וכשימות האב מוציא הבן מיד הלקוחות ואם היו שם פירות מחוברים שמין אותם ללוקח ונותן הבן דמיהם היו תלושים או שהגיע להבצר הרי הן של לוקח ע"כ וכתב ה"ה שכן פי' הרא"ם ז"ל וכתב עוד בשם רש"י והתניא שמין את המחוברין ללוקח אדם שמכר שדהו לחבירו לסוף י' שנים ולא בתוך עשר וכשהשלימו הי' שנים היתה שם תבואתו של מוכר מחוברת לקרקע ולא נגמר בישולה שמין אותה ללוקח והוא יקנה אותן מן המוכר משום דברשותא דמוכר גדלו או אם ירצה יניחם שם עד שיתבשלו כל צרכם ויטול המוכר אבל לעקרו עכשיו אין מזקיקין אותו ה"נ גבי אב כיון דהניח פירות מחוברים ובחייו גדלו אמאי לא הוו דכולהו יורשים ופריק הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו כשכתב לו נכסיו אחר מותו מחל לו הפירות מחוברי' בשעת מיתתו עכ"ל ולפ"ז הפירוש אפשר שאפילו מכר האב הפירות אין שמין ללוקח פירות וכן היה נראה דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה או מיורשיו וצ"ע עכ"ל:
ומ"ש האב אינו יכול למכור הגוף והבן אינו יכול למכור הפירות מעכשיו מכר האב הפירות מכורים עד שימות מבואר במשנה שכתבתי בסמוך וכתב נמוקי יוסף פירוש אם ירצה לוקח שאם אינו רוצה חוזר בו ומבטל המכר אא"כ ידע שאין לו אלא פירות או שא"ל זכות שיש לי בשדה פלונית מכר לך. וכתב עוד בשם הריטב"א שנראים הדברים שאפי' חזר האב וירשה או לקחה מהבן אין ללוקח כלום:
ומ"ש ואפי' אם מת הבן בחיי האב יורשים עומדים במקומו לירש מתנתו כך פירש רשב"ם ונתן טעם שהפירות מכר האב אבל הגוף קנוי לגמרי לבן משעה שכתב לו האב וכשמת הבן ואח"כ האב ויש לו בנים לאותו הבן הם יורשים כחו. ואם יש בידו לשייר שיהא רשות בידו למכור כתבתי בתשובת הרשב"א שבסוף סי' ר"נ:
ומ"ש מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב מבואר במשנה שכתבתי בסמוך:ומ"ש וכשימות האב יקח הלוקח הכל אפי' מת הבן שם (קלו.) בגמרא איתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב אמר רבי יוחנן לא קנה לוקח קנין פירות כקנין הגוף דמי ור"ל אמר קנה. לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ובפרק החולץ (לו.) אמרינן דהא היא חד מתלת שמעתתא דהלכה כר"ל: [%א] כתב הרשב"א בתולדות אדם סי' שכ"ז שנשאל על מי שאמר הריני מקנה אלף זהובים לפלונית עם פטירתה אם זכתה בהם אם לאו והשיב האומר כל נכסי לך מעכשיו ולאחר מיתה ה"ק מעכשיו הגוף ולאחר מיתה הפירות והוא הדין באומר מעכשיו ולאחר פטירתך כי מעכשיו הוא מקנה הגוף ושייר פירות עד זמן פטירת המקבל ואינו כנותן הפירות לאחר מיתה ולומר שלא תחול המתנה בפירות עד לאחר מיתה אלא שיורי הוא דמשייר הפירות ותדע שהרי שנינו בפרק י"נ הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו וכו' ואמרינן עלה בגמרא מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר"י אמר לא קנה לוקח ור"ל אמר קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף וקיי"ל בהא כר"ל אלמא אע"פ שמת הבן בחיי האב (לא) קנה (האב) [הלוקח] לפי שלא שייר האב במתנתו אלא אכילת פירות לבד כל ימי חייו וזה מבואר ועוד שאפילו אמר נכסי קנויים לך עם פטירתך קנה שכל שהוא קיים ואפי' גוסס יש לו [זכייה] לזכות ולזכות: הנותן נכסיו כולם במתנה מהיום ולאחר מיתה והיורש טוען אחר המתנה קנה נכסים אלו עיין בסימן קי"ב: כתב הר"ש בר צמח שטר מתנה זו שכתב בו קנין מעכשיו אע"פ שכתוב בו זמן כיון שכתוב בו בפירוש והמתנה הזאת שנתתי היא לאחר מיתה אבל לא מהיום והלאה בעוד שאני בחיים לא אמרי' בה זמנו של שטר מוכיח עליו ופשוט הוא: כתב הרמב"ם ז"ל מתנת בריא שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה ה"ז כמתנת שכ"מ שאינה קונה אלא לאחר מיתה וכו' בסוף ה' זכייה והיינו מדגרסי' בספ"ק דמציעא (יט.) ובס"פ י"נ (קלה:) ת"ר איזו דייתיקי וכו' אמר אביי ה"ק איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכ"מ דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה ופר"ש דלא קנה פירות אלא לאחר מיתה דומיא דמתנת שכ"מ שאינה קונה אלא לאחר מיתה ומיהו בהכי עדיפא משכ"מ דמתנת שכ"מ יכול לחזור בו וליתן לאחר אבל מתנת בריא דמהיום ולאחר מיתה אינו יכול למכור עוד הגוף כל ימי חייו אלא פירות:
ומ"ש ואם כתב לו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה ודאי היא לגמרי כמתנת שכ"מ וכו' כ"כ שם התוס' והרא"ש שזהו פי' ברייתא דבסמוך והדין בעצמו דבר פשוט הוא. ויש לתמוה למה כתב רבינו הא דלעיל בסמוך בשם הרמב"ם שהרי דבריו מבוארים בברייתא הנזכרת לפי פר"ש וגם לפי' התוס' והרא"ש מ"מ פשיטא להו דהאומר מהיום ולאחר מיתה הוי מהיום קני גופא ולאחר מיתה קני פירות כמבואר בדבריה': כתב המרדכי בספ"ק דמציעא פסק הר"מ דאף הבריא שאמר לפלוני כך וכך אם ימות זה נקרא מצוה מחמת מיתה וקנה וכן משמע מתוך פירוש רש"י עכ"ל ועיין בתשובות הרשב"א ומהרי"ק שכתבתי בסוף סי' ר"נ שהם חולקים עליו: כתב נ"י בס"פ י"נ אם נתן נכסיו מהיום ולאחר מותו ויש שם מעות או חובות ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות אלא א"כ פירות שיוכל להתעסק בהם והריוח שלו ואם נפסד מהקרן נפסד ולא משתעבד ליה רווחא שלא אמרו כן אלא בשותפים ומתעסקין מפי רבינו נ"ר הריטב"א ז"ל עכ"ל: [%ב] כתב הרשב"א שאלת ראובן נתן מחצית ביתו לבנו ושייר במתנתו הלשון הזה ושיירתי לעצמי בלבד דירה ומזונות ואח"כ נשא ראובן זה אשה ורוצה לדור עם אשתו באותו מחצית ולמשכן קצת מהם לצורך מזונותיו והבן טוען שלא שייר אלא לעצמו בלבד ועוד טען שאין לו למשכן הבתים למזונות שהרי לקח נדוניא ויכול להתפרנס ממנה והאב טוען שלא קבל נדוניא אלא בחובות ואולי לא יועיל לו שום תועלת והבן טוען שישבע האב שאם יגבה מאותם חובות שיפרע לו מה שיגבה והוא יוציא לו מזונותיו. תשובה שורת הדין כל הנותן נכסיו אפי' לבנו אם לא שייר אין נזונים מהם לא הוא ולא אשתו כדמסיק בפרק נערה (נ.) אבל במשייר דירה לעצמו מסתברא לי שאף לאשתו שייר דלא עלה על הדעת שיהא לו שמש לשמשו ויצטרך הוא לאפות ולבשל לעצמו ולא גרעה אשתו משמש והא דקאמר לעצמו לבד לומר שלא ידורו עמו אפי' בניו הקטנים ולא הנטפלים עמו ונ"ל כן מדאמרינן בירושלמי פרק נערה גבי הא דאמר ר"ל באושא התקינו הכותב נכסיו לבנו הוא ואשתו נזונים מהם מהו מסבתיה אשה וכו' ואע"פ שאין הלכה כר"ל היינו בנותן סתם אבל זה ששייר דירה לעצמו שייר לאשתו או לשמשו לשמשו כל זמן שהוא קיים דלא גרע זה ששייר מנותן סתם לתקנת אושא אבל במה שטוען האב שרוצה למשכן הבתים למזונות ואע"פ שיש בידו עסק בחובות אין בטענתו ממש שאם לא שייר מזונות אלא כל שאין לו ממקום אחר הרי יש לו עסקי חובות ויכול הוא לגבות או לזון או שימכור מאותם חובות לאחרים או לבן שאם אי אתה אומר כן אפילו עשיר שבעשירים ששייר לעצמו מזונות כל שאין לו מעות מצויות בידו יזון ממה שנתן ושייר וזה אינו אא"כ ראו ב"ד אותם חובות אינו יכול לגבות מהם כלום ואינו מוצא לוקח עכשיו הוא שיכול ליזון ממה שנתן ואין לאב לישבע שיפרענו כשיגבה שהרי ראו ב"ד והבקיאים באותם חובות שא"א לו לגבותן ולא למכרן אבל מ"מ אני רואה שלא נתן האב לו אלא מחצית הבתים ואם נשאר לו עוד מחצית הבתים הרי יש ליזון מאותו מחצית שנשאר: וכתב עוד שנשאל על ראובן שנתן מחצית ביתו לבנו ושייר במתנתו כלשון הזה ושיירתי לי ולמי שישמשני כל ימי חיי דירה בזה המחצית הבתים שאני נותן עתה והעמדת כלי בו ואח"כ נתן ראובן אותו שיור לאחר והבן טוען שלא שייר אלא לעצמו ולכליו בעוד שהם שלו. והשיב נראה פשוט שהדין עם האב שהמשייר דירה לעצמו לכל ימי חייו שייר בין לדור בה הוא בין להשאיל מקום דירתו לאחר בין למכרו עד שימות ומכל מקום אינו רשאי להכניס דיורים עמו אלא מי שישמשנו ולא להכניס כלים אחרים עם כליו אבל אם רצה להכניס שם אנשים במקומו כשמסר אנשי ביתו ושמשין או להכניס כלים אחרים ככליו רשאי עכ"ל: כתב רבינו ירוחם בנתיב ט"ו חלק א' כותב כל נכסיו בבריא הוא ואשתו אין נזונין מהם ואם שייר בפירוש מזונות שוכרין לו שמש וכן משיאין לו אשה במקום שמש כי הכל בכלל מזונות עכ"ל: כתב המרדכי בפרק י"נ בשם הרמ"ה על הכותב לבתו ולחתנו במתנת בריא מהיום ולאחר מיתה ליטול כאחד מהבנים הזכרים והנכסים ביום המתנה מרובין ונתמעטו או מועטים ונתרבו כיצד יחלקו עיין עליו: וכתב עוד שם על הנותן מתנה מהיום ולאחר מיתה שאלמנתו גובה כתובתה תחלה. הכותב שטר מתנה לחתנו שיטול מנכסיו כאחד מהיורשים וכתוב בו מהיום ולאחר מיתה כתב המרדכי בפרק י"נ שהמתנה קיימת בנכסיו הידועים בעדים שהיו לו בשעת המתנה ונותן זה יכול ליתן מתנה לאחרים בחייו ואם כתב לו חלק חמישי או ששי שבנכסיו אינו יכול ליתן מתנה לאחרים. וכתב עוד שלא יטול בחלק הבכור אלא בחלק אחד מהפשוטים. וכתב עוד שמתנה זו מפקעת כתובת בנין דכרין:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
הכותב נכסיו לבנו הגוף מהיום וכו'. משנה סוף פרק י"נ (דף קל"ו וסוף דף קל"ח) הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובים לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב מכר האב מכורים עד שימות מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה ומה שהניח תלוש ה"ה של יורשין והאי דתנן הכותב לבנו לאחר מותו צריך לפרש אליבא דרבי יוסי דקיי"ל כמותו דזמנו של שטר מוכיח עליו דמהיום קאמר דלצדדין תנן דאם יש בשטר זמן אע"פ שלא כתב בו מהיום ואם אין בו זמן צריך שיכתוב בו מהיום דאי לא כתב מהיום אינו כלום דאין מתנה לאחר מיתה אבל בכתב בו מהיום ולאחר מיתה משמע הגוף מהיום ולאחר מיתה תהא נגמרת המתנה שתאכל גם הפירות לאחר מיתתו כדלקמן בסי' רנ"ח וזה שכתב רבינו כאן הכותב נכסיו לבנו הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה לא שצריך לכתוב זה הלשון בשטר אלא ר"ל שכתב לשון השטר דמשמע הכי כגון שכתב אחד משני דרכים או שכתב בשטר זמן וכתב בו שנותן לו לאחר מיתה או דלא כתב זמן וכתב בפירוש מהיום ולאחר מיתה: ומ"ש האב תולש וכו' נראה דלפי דהוי קס"ד דלא הניח הפירות לעצמו משום כדי חייו וא"כ אין לו רשות להאכיל לאחרים אלא לעצמו בלבד והמותר הוא של הבן שנתגדלו בגוף הקרקע לפיכך תנן דליתא אלא האב אוכל ומאכיל לכל מי שירצה: ומ"ש ומה שהניח תלוש וכו'. כ"כ הרא"ש דבהגיע זמן ליתלש דינן כתלוש ומתני' דתנא האב תולש וכו' כשנתלשו קודם זמנן דלא כפרשב"ם וכ"כ הרמב"ם סוף הלכות זכייה היו תלושין או שהגיעו להבצר הרי הן של יורשין אלא דקשה הא דפריך בגמרא תלוש אין מחובר לא והתניא שמין את מחוברין ללוקח אמר עולא לא קשיא כאן בבנו כאן באחר הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ולהרמב"ם והרא"ש לא הוי פריך מידי דאיכא למימר מחוברין העומדים ליבצר נמי של אב ולא תנא תולש אלא לאורויי דתלושין אפילו קודם זמנן נמי ליורשין. ונראה דכדי ליישב הך קושיא פי' רשב"ם במתני' במה שמחובר לקרקע בשעת מיתתו אע"פ שעומד ליתלש ה"ה של בנו מקבל מתנה אבל להרמב"ם והרא"ש קשיא. ויש ליישב דס"ל דתלמודא מדקדק דכי היכי דתנא תלושין שלא הגיע זמנן ליתלש הכי נמי הו"ל למיתני מחוברין שהגיע זמנן ליתלש ומשני מחוברין שהגיע זמנן ליתלש לאו מילתא דפסיקא הוא דאיכא חילוק בין בנו לאחר דלאחר אפילו במחוברים שלא הגיע זמנן ליתלש הרי הן ליורשים ולפיכך לא איירי ביה תנא דמתני':
בד"א בנותן לבנו וכו'. היינו הא דמשני עולא ל"ק כאן בבנו כאן באחר וכו' ועל פי פרשב"ם אבל האלפסי והרמב"ם סוף הלכות זכייה פירשו בע"א והרב המגיד כתב עוד פי' אחר בשם פרש"י ומביאן ב"י ולפעד"נ דלענין דינא כולהו הלכתא נינהו:
האב אינו יכול למכור וכו'. נראה דאע"פ דהבן מוציא מיד הלקוחות אפ"ה אין לו לאב למכור לכתחלה דשמא לאיש קשה ימכרנו שלא יוכל הבן להוציא מידו והו"ל מזיק שעבודו ומטעם זה דקדק הרמב"ם וכתב עבר האב ומכר וכו' מיהו נראה דלהשכיר יכול להשכירו לאחר וכדלקמן בסי' שט"ו ע"ש סעיף ג' וכן אצל הבן כתב עבר הבן ומכר וכו' והוא לפי שהאב שמוסר השדה ליד אחר ללקוט הפירות פשיטא שהוא עובר ע"ד חכמים שאמרו האב אינו יכול למכור פי' אינו רשאי וכן הבן אע"פ שאין השדה בידו אלא מוכר לו הזכות שיש לו בגוף לאחר מיתת האב ג"כ אינו רשאי דשמא לא ניחא ליה לאב שהבן ימכור בחייו לאחרים מה שנתן לו במתנה: ומ"ש כשימות האב הולך הבן ומוציא מהלקוחות כדרך שהיה עושה אם לא מכר האב. כלומר דלא תימא דלא זכה הבן לאחר מיתת האב בגוף מהיום אלא היכא דלא מכרו האב אבל כשמכר האב בחייו חזר בו ממתנתו שנתן לבן דאינה חלה אלא לאחר מיתה דליתא אלא כדרך שהיה עושה אם לא מכר האב כך הוא עושה אם מכר האב דנוטל הבן גוף גם פירות דהגוף כבר קנוי לבן לגמרי משעה שכתב לו האב והילכך אפילו מת הבן ואח"כ האב יורשיו עומדין במקומו לירש מתנתו ומוציאין מיד הלקוחות וכך פי' רשב"ם:
מכר הבן וכו' יקח הלוקח הכל אפי' מת הבן. פלוגתא דר"י ור"ל והלכה כר"ל דקנין פירות שיש לאב לאו כקנין הגוף דמי והילכך כי זבין הבן דידיה זבין והלוקח קנה הקרקע לכשימות האב והאי הוא חד מתלת שמעתתא דהלכה כר"ל:
כתב הרמב"ם מתנת בריא וכו'. בפ' יש נוחלין (דף קל"ה) ופרק קמא דמציעא (דף י"ט) תניא איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה ופי' רשב"ם הכי גופו קנוי לך מהיום ופירי לאחר מיתה דומיא דמתנת שכיב מרע שאינו קונה אלא לאחר מיתה ומיהו בהכי עדיפא משכיב מרע דמתנת שכיב מרע יכול לחזור בו וליתן לאחר אבל מתנת בריא דמהיום ולאחר מיתה אינו יכול למכור עוד הגוף כל ימי חייו אלא פירות עד כאן לשונו והתוספות הקשו על פירושו ופירשו דהך מהיום ולאחר מיתה היינו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה ומיירי כגון שפירש בפירוש מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה דהך מתנת בריא הוי כמתנת שכיב מרע דלא קני עד לאחר מיתה ויכול נמי לחזור בו בין לעצמו בין לאחר עכ"ל והרמב"ם נקט בקצרה ולא פי' אם ר"ל דיכל לחזור בו כמתנת שכיב מרע או אינו ר"ל אלא דאינו זוכה בפירות אלא עד לאחר מיתה אבל אינו יכול לחזור בו במה שנתן לו הגוף מהיום ולכך הביא רבינו דברי הרמב"ם וכתב עליהם ולפיכך הגוף קונה מיד ואינו יכול לחזור בו ופירות לאחר מיתה כלומר דעת הרמב"ם ודאי בפירוש הברייתא כפי' רשב"ם ושאין יכול לחזור בו והיכא דכתב לו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה ודאי דמודה בה הרמב"ם דהוי לגמרי כמתנת שכ"מ וכו' והוא הפי' שכתבו התוס' להך ברייתא ולענין דינא לא פליגי אלא בפירושא דשמעתתא פליגי וכ"כ ה' המגיד בסוף ה' זכייה דלענין הדין אין בין הפירושים כלום והב"י תמה על רבינו למה כתב דין זה על שם הרמב"ם שהרי דבריו מבוארים בברייתא לפי פיר"ש וכו' ואין כאן קושיא כלל דהרי לפניך דהרמב"ם לא כתב אלא לשון הברייתא וכפי פי' רשב"ם ולא כתב דין תורה כלל לכן הביא רבינו דבריו וביארם וכדפרישית:
דרכי משה[עריכה]
(א) בתשובת הרשב"א סי' תקס"ג אם הקדיש קרקע מהיום ולאחר שלשים יום לא קדיש כלל דא"א לומר גופה מהיום ולאחר זמן הפירות דא"כ קאכיל מאילנות של הקדש ולכך בטל לגמרי וע"ש:
(ב) ובת"ה סימן ש"ן משמע דהוא הדין אצל בן בנו וכתב בתשובת הריב"ש סימן רנ"ג באחד שנתן כל אשר לו לבתו והתנה שיהא לו רשות ליתן לבתו האחרת ג' מאות ומת ולא נתן ופסק דהראשונה זכתה בכל עכ"ל:
(ג) וע"ש במ"מ וע"ל סימן שי"ו מדין המשייר לעצמו זכות בקרקע שנותן לאחרים אם יכול להשכירה או למכור לאחרים:
(ד) כבר כתבתי לעיל ס"ס רנ"ב דברי המרדכי שכתב בשם מוהר"ם סוף פ"ק דמציעא ור"פ מי שמת בשם מוהר"ם דבריא שאמר שיתנו כך וכך לפלוני דהוי כמצוה מחמת מיתה ופי"נ ד' רנ"ד ע"א ודף דנ"ג ע"ד פסק דהוי כמתנת בדיא ומהרי"ק ומהר"ם פד"ו כתבו בתשובותיהן שדברי מוהר"ם סותרין אלו את אלו ול"נ ליישבן דודאי לענין דבעי קנין הוי כמתנת בריא דזיל בתר טעמא לדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי מכח שלא תטרף דעתו ובבריא לא שייך האי טעמא אמנם לענין חזרה ס"ל למוהר"ם ב דיכול כל ימי חייו לחזור בו דהוה כאילו התנה אם לא אחזור בי דהרי אף מצוה מחמת מיתה יכול לחזור בו וה"ה הכא נמי כנ"ל סברת מוהר"ם והמדקדק בתשובותיו שהביא המרדכי ימצא שם כדברי וכ"מ קצת בתשובות מוהר"ם פד"ו סימן נ"ו: