כתובות יט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול אלא אנוסין מ"ט אמר רב חסדא קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר אמר ליה רבא השתא אילו אתו לקמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתומו ולא תתקטלון דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים בלבד השתא דחתמו אמרינן להו אמאי חתמיתו אלא טעמא דר"מ כדרב הונא אמר רב דא"ר הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו גופא אמר רב הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו א"ל רב נחמן גנובא גנובי למה לך אי סבירא לך כר"מ אימא הלכה כר"מ אמר ליה ומר היכי סבירא ליה אמר ליה כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא א"ר יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דקאמר מאן אילימא דקאמר לוה פשיטא כל כמיניה ואלא דקאמר מלוה תבוא עליו ברכה אלא דקאמרי עדים אי דכתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני ואי דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני (סימן בא"ש) אמר רבא לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא דא"ר הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אביי אמר לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרבי נתן דתניא רבי נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה תלמוד לומר (במדבר ה, ז) ונתן לאשר אשם לו רב אשי אמר לעולם דקאמרי עדים ודאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ודקאמרת אמאי לא מהימני כדרב כהנא דא"ר כהנא אסור לו לאדם שישהה שטר אמנה בתוך ביתו משום שנאמר (איוב יא, יד) אל תשכן באהליך עולה
רש"י
[עריכה]
אלא אנוסים מ"ט לא - נימא הפה שאסר הוא שהתיר:
אא"כ נעשה בגדול - כל מעשה השטר בגדולים הלוקח והמוכר וגבי עדים נמי אמרי' חזקה אין הלוקח מחתים בו קטנים:
יהרגו ואל יחתמו שקר - הלכך כי אמרי נמי אנוסים היינו מחמת נפשות משוו נפשייהו רשעים:
מודה בשטר שכתבו - לוה שהודה בשטר שכתבו ועל פיו נחתמו העדים:
אין המלוה צריך לקיימו - בעדים החתומים בו שאין הלוה שוב נאמן לומר פרעתיו ולא אמרינן בהאי הפה שאסר הוא שהתיר דמכיון שאמר כשר היה הרי הוחזק השטר וכי אמר פרעתיו לא מהימן שהרי ביד המלוה הוא ור"מ נמי דאמר אין נאמנים לפוסלו במודה לוה שכתבו קאמר וקסבר לא צריכינן תו לעדים ולאו אפומייהו מיקיים שטרא:
גנבא - מתגנב אתה לומר דבריך בלשון שלא נחלקו בו היחיד והמרובים כדי שלא יבטלו את דבריך דאמרת כיחידאה:
אי סבירא לך כר"מ אימא הלכה כר"מ - ולא תנקוט לה כמילתא באנפי נפשה:
ומר היכי סבירא ליה - במודה בשטר שכתבו:
כי אתו לקמן - מלוין מביאין שטרות:
קיימו שטרייכו - כך אני רגיל לומר למלוים המביאים שטרותיהם לפני ואין עדיהם עמהם אני אומר להם לכו ובקשו עדיכם וקיימוהו דאי לאו הכי אע"ג דמודה לוה שכתבו מצי למימר פרעתיו:
שטר אמנה - לא לוה כלום אלא כתבו ומסרו למלוה שאם יצטרך ללות ילוה והאמינו שלא יתבענו אא"כ מלוהו:
כל כמיניה - והלא עדים חתומים בו פשיטא דיתקיים בחותמיו:
כדרב הונא - ואשמעינן רב יהודה נמי הכי דלוה שאמר כתבתיו ומסרתיו לו אבל שטר אמנה הוא אין צריך המלוה לחזור ולהביא להעיד על החתימה דאין נאמן לוה לפוסלו דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה:
שחב לאחרים - בהודאה זו שהוא מודה שהוא שטר אמנה חב ומפסיד את אחרים הנושים בו ואין לו מה להגבותם והיו רוצים לגבות חוב זה:
ונתן לאשר אשם לו - ולא כתב לאשר הלוהו אלא לאשר האשם שלו ואשם הוא קרן כדאמרי' בהגוזל (ב"ק דף קי.) למי שהקרן שלו:
תוספות
[עריכה]
חזקה אין כו'. הכא משמע דלא אמרינן מגו במקום חזקה ולרבנן אמרינן וצ"ע דבעיא היא בפרק קמא דב"ב (דף ה: ושם) ולא אפשיטא גבי תבע אחר זמנו ואמר ליה פרעתיך תוך זמני:
דאמר מר אין לך דבר כו'. פירוש אפי' מאן דמחמיר לא מחמיר אלא בהנך דרבא גופיה קסבר דאפילו בהני אינו חייב למסור עצמו בצינעא במס' ע"ז בפרק ר' ישמעאל (דף נד. ושם) ואין חילוק בין הנך לשאר ובפרהסיא בכולהו יהרג ולא יעבור.:
טעמא דר"מ כדרב הונא כו'. פירש בקונטרס דמיירי פלוגתייהו בשמודה לוה שכתבו והיינו טעמא דר"מ דאין נאמנין דהואיל ולוה קיימו לא צריכי תו לעדים ולאו אפומייהו מקיים שטרא ורבנן סברי צריך לקיימו וקשה לר"י דא"כ ליפלגו בלא עדים בלוה גופי' הואיל וטעמייהו תלי בלוה ועוד דבפרק מי שמת (ב"ב דף קנד: ושם) משמע דלא פליגי בלוה דקאמר רבי יוחנן שאני אומר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו דברי הכל היא ופריך והא מפלג פליגי אין נאמנים לפוסלו כו' אמר ליה אי אלימי עדים לאורועי שטרא איהו כל כמיניה ועוד דהוה ליה למימר בדרב הונא קמיפלגי ונראה לר"ת ולר"י דה"פ טעמא דר"מ כדרב הונא דכמו שאומר רב הונא דלא אמרינן מגו לפסול השטר בלוה ה"נ אומר ר"מ בעדים דאע"ג דאלימי לא פסלי שטרא במגו:
מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו. וא"ת ומ"ט לא מהימן במגו דאי בעי אמר מזויף וי"ל דשמא ירא לוה לומר מזויף פן יכחישוהו וליכא מגו ופירש הקונט' במקום אחר דטעמא משום דדבר תורה א"צ קיום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרכוהו קיום כי טעין מזויף הוא אבל בשאר טענות כגון פרוע הוא לא הצריכוהו קיום וכן נראה לר"י אבל אין לפרש דלא מהימן במגו לומר פרוע הוא משום דאי פרעיה שטרא בידיה מאי בעי דהא כי טעין נמי אמנה הוא מסקינן בסמוך אמילתיה דרב דלא מהימן והתם לא שייך האי טעמא:
אי סבירא לך כר"מ כו'. וא"ת ודלמא משום הכי לא קאמר הלכה כר"מ משום דאיכא בפ' מי שמת (ב"ב קנד: ושם) דמפיך דר"מ לרבנן ויש לומר דהוה מצי למימר דהלכה כרשב"ג דאית ליה בהדיא בפ"ק דב"מ (דף ז.) דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו:
אימא הלכה כרבי מאיר. תימה דאפילו כרבנן נמי מצי סבר ושאני עדים דאלימי לאורועי שטרא דהכי אית ליה לרבי יוחנן ויש לומר דרב נחמן אין נראה לו לחלק ואם תאמר ודלמא רב הונא מיירי במודעא ואמנה דאפילו רב נחמן מודה לקמן ויש לומר דרב הונא סתם קאמר ולא מפליג:
לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא כו'. ואם תאמר ואמאי לא קאמר נמי לעולם דקאמרי עדים וכדרב הונא ויש לומר דלא ניחא ליה לאוקמי דלא כרבנן דאמרי אלימי עדים לאורועי שטרא:
וכדרב הונא אמר רב. וא"ת תרתי מילי דרב למה לי וי"ל דחדא מכלל חבירתה אתמר:
וכגון שחב לאחרים. וא"ת ולהימניה במגו דאי בעי מחיל ליה דהא המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול (לקמן דף פה:) ויש לומר דלאו מגו הוא דשמא אין דעתו למחול ולהפסיד חובו דעכשיו שאומר אמנה הוא לא מפסיד מידי כיון שאין הלוה גזלן אע"ג דבספ"ק דב"מ (דף כ: ושם) אמרינן מגו כה"ג גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל דקאמר ש"מ איתא לדשמואל שמא התם סמכינן אמגו כל דהו משום דאיכא שובר דמוכח ואם נאמר דמכירת שטר חוב אינו אלא מדרבנן הוה אתי שפיר דמצינן למימר דווקא מוכר שטר חוב דהוי מדרבנן יכול למחול אבל בנושה בחבירו כו' דחייב לו מן התורה אינו יכול למחול וכן משמע בפרק מי שמת (ב"ב דף קמז: ושם) דקאמר ומודה שמואל דאם נתנו במתנת ש"מ שאינו יכול למחול ומסיק מתנת ש"מ דאורייתא ואינו יכול למחול דאי ס"ד מדרבנן אמאי אינו יכול למחול משמע דבמידי דאורייתא אינו יכול למחול ויש לדחות דהתם ודאי אי מתנת שכיב מרע דאורייתא אין היורש יכול למחול דמאי אולמיה האי יורש מהאי יורש ועוד יש להביא ראיה דנושה בחבירו וחבירו בחבירו אינו יכול למחול דאמרי' בסוף האשה שנפלו (לקמן פא:) הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו ולוקח בהן קרקעות והוא אוכל פירות ומוקמי' לה כר' נתן דהא הוי כמו נושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו דכל אשר לבעלה משועבד לה לכתובתה ואי יכול למחול אמאי ילקח בהן קרקע ימחול לעצמו שהוא יורש ויכול למחול ויש לדחות דשאני התם דאין יורש אלא מכחה ואינו יכול להפקיע זכותה [וי"מ דדוקא במוכר שט"ח יכול למחול שקדם חובו של מוכר אבל הנושה בחבירו שקדם חובו לחוב של חבירו אינו יכול למחול ושומרת יבם נמי קדם שטר חובה לחוב בעלה] וא"ת אכתי נהימניה במגו דאי בעי קלתיה כדאמרינן בסוף זה בורר (סנהדרין דף לא:) ויש לומר דהכא אתחזק בבי דינא דאמרינן התם כיון דאתחזק בבי דינא אי בעי קלתיה לא אמרינן אי נמי הכא מיירי כשהשטר הוא ביד שליש:
מנין לנושה בחבירו כו'. משמע דהלכה כר' נתן ובגיטין (דף לז.) פירשנוה:
אעולה לא חתמי. והא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו היינו למוסרו ללוה ולא למלוה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ב (עריכה)
כב א מיי' פכ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ה', טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ו סעיף ל"ח:
כג ב מיי' פ"ה מהל' יסודי התורה הלכה א' והלכה ב, טור ושו"ע יו"ד סי' קנ"ז סעיף א':
כד ג מיי' פי"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ה' והלכה יג, סמג עשין נד, טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ו סעיף א', וטור ושו"ע חו"מ סי' פ"ב סעיף א':
כה ד מיי' פ"ב מהל' מלוה ולוה הלכה ה', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ז סעיף א':
כו ה מיי' פ"ב מהל' מלוה ולוה הלכה ו', וסמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ו סעיף א':
ראשונים נוספים
קטנים נמי כדר"ל דאמר ריש לקיש חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם נעשה גדול: כלומר, והכא נמי חזקה אין המלוה מחתים בשטרו עדים אלא אם כן נעשו גדולים, ורבנן דפליגי עלייהו סברי, דדווקא בעדים הוא דאמרינן דדייקינן, כי הכי דלא לסהדו אמעשה קטנים דלית בהו ממשה, אבל מלוה לא דאיק כולי האי, ואי נמי, משום דאיכא מגו, וכדאמרינן בהדיא, בשלמא רבנן כטעמייהו, שהפה שאסר הוא הפה ומיהו, הא דר"ל הלכתא היא, וכן פסק ר"ח זצ"ל וכן פסק הרב רבי יצחק אלפסי ז"ל בסנהדרין פרק זה בורר (ח, ב, מדפי הרי"ף) אלא דכל היכא דאיכא מגו כנגד אותה חזקה לא אזלינן בתר אותה חזקה.
ואם תאמר, ולרבי מאיר נמי היכי מפקינן ממונא משום חזקה משום דאיכא מגו והא איבעיא לן בריש פרק קמא דבבא בתרא (ה, ב) וכן ביבמות פרק האשה שלום (קטו, א), כי אמרינן מגו במקום חזקה או לא ולא אפשיטה, והילכך זוזי היכא דקיימי תיקום.
יש לומר, דלא כל החזקות שוות, ולא כל מגות שוים, וכמו שכתבתי בקידושין פרק האומר (סד, א, ד"ה אלא אמר) גבי המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל. וחזקה דהתם לא אלימא, דעבידי אנשי דפרעי בגו זמנייהו, משום דזמנין דמתרמי להו זוזי ואמרי כי אתי זמניה לא לטרדן. אי נמי, משום דעבד ליה נייח נפשיה, דהלוהו, איהו נמי כי מתרמי ליה זוזי פרע ליה גו זמניה, והילכך איכא למימר התם, דילמא לא אלימא חזקה, דלא עביד אניש דפרע גו זמניה, לבטולי מגו, אבל הכא חזקה אלימתא היא, דלא שדי איניש זוזי בכדי לאחתומי בשטריה קטנים שאינן ראוים להעיד.
קסבר רבי מאיר עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר: פירוש: לאו מדינא קא אמרינן אלא מדת חסידות שנו כאן, וכיון דמשימים עצמם כדלא חסידים לא מהמני, והיינו דאהדר ליה רבא השתא אלו אתו לקמן לאמלוכי אמרינן להו אזלו חתימו וכו'. ויש מפרשים (א"ד ברמב"ן) דמדינא רב חסדא קאמר יהרגו ואל יחתמו שקר, מדתניא בתוספתא (שבת פ"ו) שלשה דברים אין עומדין בפני פיקוח נפש ואלו הן עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, רבי מאיר אומר אף הגוזל, וכי אהדר ליה רבא השתא אלו אתו לקמן לאו לסבריה דרבי מאיר קאמר, הא לא, אמרינן ליה זילו חתומו, אלא הכי קאמר ליה והא אנן ודאי קיימא לן שאין דבר עומד בפני פיקוח נפש אלא שלשה אלה בלבד, ודילמא אתו לאמלוכי בי דינא דסביראלהו כרבנן ואורו להם למחתם ולא יהרגו.
ואינו מחוור, דרב חסדא טעמיה דרבי מאיר קא מפרש, ולדידיה הא סבירא ליה דמשוו נפשייהו בהא רשיעי, ומאי קא מהדר ליה רבא דילמא אתו קמי בית דין דאורו ליה בהתירא, והא רבי מאיר לא חייש להכי. ועוד, דלישנא דגמרא לא משמע הכין (עי' רשב"א ע"ז כז, ב).
אלא טעמיה דרבי מאיר כדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו: וטעמיה דרב הונא דלא מהימן ליה משום הפה שאסר הפה שהתיר, דכיון דקיום שטרות מדרבנן ומדאורייתא קיום לא בעי, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ורבנן הוא דאצריך, הכא נמי, כיון שהודו שכתב ידן הוא זה הרי נתקיים השטר והוחזק ביד המלוה, וכשאמר פרעתיו אינו נאמן. ופירש רש"י ז"ל: ורבי מאיר דאמר אין נאמנין לפסלו בלוה מודה שכתבו קאמר, וקסבר לא צרכין תו לעדים דלאו אפומייהו מיקים שטרא. ומשמע מהכא דהיכא דלאו לוה מודה והעדים מעידין כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו, אפילו לרבי מאיר אלימי עדים לאורועי שטרא בדלא מיקיימי שטרא אלא אפומייהו, אבל לוה לא אלים לאורועי שטרא משום מיגו.
ואינו מחוור, דהא בפרק מי שמת (ב"ב קנד, א) גבי עובדא דבני ברק, מוכח בהדיא דאפילו עדים לא אלימי לרבי מאיר, לאורועי שטרא. ועוד, שלא הוזכרה הודאת לוה כאן, דאילו כן, הוה לן לפרושי הכא אלא בלוה מודה עסקינן וטעמיה דרבי מאיר כדרב הונא אמר רב.
אלא הכי פירושה: כי היכי דאמר רב הונא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, מהאי טעמא דכתבינן, הכי נמי לרבי מאיר עדים שהודו בשטר אין צריכין לקיימו, כלומר, כאילו העידו עליו עדים אחרים הוא, ושוב אין נאמנין לפוסלו, וכן פירש ר"ח ז"ל.
אמר ליה רב נחמן גנבא גנובי למה לך אי סבירא לך כרבי מאיר אימא הלכה כרבי מאיר: דשמעתיך כרבי מאיר אזלא. יש לדקדק, דהא שמעתיה דרב הונא איפשר לאוקמי אפילו לרבנן, ועדים שאני, דאלימי לאורועי שטרא, וכדאמרינן בפרק מי שמת (ב"ב קנד, ב), אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש, שאני אומר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דברי הכל היא, אמר ליה והא מיפלג פליגי דתניא אין נאמנין לפסלו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים נאמנין, אמר ליה אי אלימי עדים לאורועי שטרא איהו לאו כל כמיניה.
ויש לומר, דרבי יוחנן דאית ליה אין צריך לקיימו, כי היכי דתיקום שמעתיה כרבנן דחיקו ומפליג בין עדים ללוה, ואיפשר נמי, דרב הונא דחיק כותיה ומוקי שמעתיה כרבנן. אבל לרב נחמן, דאית ליה צריך לקיימו, לא חזי ליה לדחוקיה ולאפלוגי בין עדים ללוה, דאי איתא, דלוה לא מהימן בהפה שאסר, משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, אף עדים כן, והוא הטעם.
אלא דקאמרי עדים היכי דמיא אי דכתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני וכו': תמיהא לי, כי היכי דדייק הכא גבי עדים אמאי לא דייק הכי גבי לוה, אלא אמר להדיא אי לימא דקאמר לוה פשיטא דמשמע בין בכתב ידן יוצא ממקום אחר בין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר.
ועוד תמיהא לי לישנא דרבא דאמר לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא אמר רב, כאילו הוה קשיא לן אמאי לא מהימן ואצטריך הוא לפרושי טעמא דלא מהימן מדרב הונא אמר רב, ואדרבה, אנן פשיטא דלא מהימן קשיא לן. ואם תאמר, דלעיל הוה משמע לן בשכתב ידן יוצא ממקום אחר ומשום הכי הוה קשיא לן פשיטא, והשתא חדית רבא דבאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הוא ואפילו הכי לא מהימן מדרב הונא אמר רב, דאכתי קשיא הא דקשיא לן מעיקרא, דדייק הכי הא ליתא מדדייק הכי גבי עדים ולא דייק גבי לוה וכדאמרן, ועוד, דאם איתא, הכין הוה ליה למימר, לעולם דקאמר לוה וכשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר וכדרב הונא אמר רב.
ונראה לי, דהכי קאמר, אילימא דקאמר לוה, פשיטא, אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, דהא רב גופיה הוא דקאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, אלא דקאמרי עדים, אי כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני, דאפילו לרב, דאמר דלוה לא אלים לאורועי שטרא, עדים ודאי אלימי לאורועי שטרא, וכדאמר רבי יוחנן בשמעתין דבני ברק בפרק מי שמת (ב"ב קנד, ב) ופריק רבא, לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא אמר רב, כלומר, ודקא קשיא לן פשיטא, היא גופא קמ"ל כדרב הונא אמר רב. כן נראה לי.
ולפי זה, אפשר, דהא דאוקמא רבא כדקאמר לוה, דווקא קאמר, אבל אמרי עדים מהימני, דעדים אלימי לאורועי שטרא, דרב הונא אמר רב איפשר דכרבנן סבירא להו דאית להו דלכולי עלמא עדים דאלימי לאורועי שטרא וכדכתיבנא, אי נמי איכא למימר, דלאו דוקא קאמר אלא דקאמר לוה, והוא הדין לעדים, דחד טעמא אית להו, ורב הונא אמר רב כרבי מאיר סבירא ליה, דאפילו עדים נמי לא אלימי ואין נאמנים לפסלו, וכדאמרינן לעיל (בד"ה אלא).
אביי אמר לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים כדרב נתן: כלומר, ובשאין ללוה זה לאישתלומי מיניה אלא שטר חוב זה בלבד, דהא ר' נתן בדלית ליה לאישתלומי מיניה הוא, כדאיתא בפרק שור שנגח ד' וה' שוורים (ב"ק מ, ב). (עי' רשב"א קידושין עד, ב, ד"ה כתבינן).
ואם תאמר, ניהמניה משום מגו, דאי בעי מחיל ליה, כשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול (לקמן פה, ב), אי נמי, משום דאי בעי קלייה. יש מתרצים (רמב"ן ובעה"ת נא, ב, בשם הראב"ד), דכיון דמשוי להו לעדים ברשיעי, דעולה הוא, ואעולה לא חתימי, ואי נמי, דמשוי נפשיה רשע, דאסור לאדם לשהות שטר אמנה בתוך כיסו, ריע טענתיה ולא מהימניה במגו. ומיהו, אין זה מיושב בעיני כל הצורך, דהא משמע, דהשתא אכתי לא ידעינן לההוא טעמא דעולה, ורב אשי הוא דחדית ליה.
ויש מי שתירץ, דאביי מוקי לה לרב דלא כשמואל, ואף על גב דקיימא לן כשמואל, כי היכי דרבא נמי מוקי לה לרב בטעמא דלא כהלכתא, אף אביי כן. ולא מסתבר לי האי פירוקא, דבשלמא לרבא, מוקי ליה לרב בטעמיה אף על גב דלא קיימא לן כותיה, אלא לאביי, מאי דוחקיה למימר דרב פליג ולאפוקי לדרב לבר מהלכתא. ועוד, דהא איכא משום דאי בעי קלייה, ואי כשהוחזק שטרא בבי דינא דליכא מגו דאי בעי קלייה, כדאיתא בסנהדרין פרק זה בורר (לא, ב), הוה ליה לפרושי בהדיא. ועוד, דקא פסקי לה רבינו אלפסי ז"ל (ו, א, מדפי הרי"ף) והגאונים ז"ל כהלכתא להאי דאביי. ויש מי שפירש (עי' נמו"י) דהא דכתב ליה למלוה זה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך, דכי אמר ליה הכי לא מצי מחיל, כדעת הראב"ד ז"ל (בהשגה, פ"ו מהל' מכירה הי"ב). ונכון הוא, אף על פי שהקשו עליו בפרק קמא דגיטין בשמעתין דמעמד דשלשתן מאוקימניה דאמימר דאמר נעשה כאומר לו בשעת הלואה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך, וכבר דחיתיה שם (עי' רשב"א גיטין יג, ב, ד"ה אמר אמימר) בסיעתא דשמיא.
והרמב"ן ז"ל נ"ר תירץ, דשאני הכא דריע טענתיה, דכל מאי דאיתיה בידיה דאיניש בחזקת שלו הוא, ואינו נאמן לומר אינו שלו כשחב לאחרים ואפילו במקום מגו, דאם איתא דאמנא הות, אמאי לא החזיר לו שטרא עד עכשיו שתבעוהו לבעל חובו, מדרבי נתן. וכן אינו נאמן במגו דפרוע ואי בעי קלייה, דמגו במקום חזקה זו לא אמרינן, דעביד אינש דעביד קנוניא, אבל במוצא שובר, בזמן שהאשה מודה מהניא ליה מגו, ולא חיישינן דילמא זבינתיה לכתובתה בטובת הנאה, דבמקום חששא כיון דליכא חזקה דשיקרא כלל אומרים מגו, כדאיתא בפרק קמא דמציעא (יט, ב), ואפילו בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה. ולפי דברי רבינו, ההיא דמוצא שובר דוקא כשאין לקוחות לפנינו, אבל היכא דאיכא לקוחות לפנינו ושטר כתובה יוצא מתחת ידן לא מהימנא, ודלא משמע הכי התם.
ורבינו הרב נ"ר תירץ, דמגו כזה לא אמרינן, דעדיפא ליה טענת אמנה כי היכי דליהדר וליגביה מיניה דבעל חוב בבא לצאת ידי שמים, דהא לוה מידע ידע דלא אמנה הוא וחייב הוא לשלומי ליה, ואי מחיל ליה גביה תו לא מחייב ליה לשלומי ליה ולא מידי. ואפילו בדיני שמים., והלכך מגו בכי האי לא אמרינן. וקשה לי, מדאמרינן בפרק קמא דמציעא (יט, ב), המוצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל, ואקשינן, וליחוש דילמא זבינתא לכתובתה בטובת הנאה, שמעת מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, ואם איתא, כי איתא לשמואל מאי הוי, דהא ניחא ליה, דמימר אמרה בעל ודאי ידע דלא הגיע שובר לידו וחיובו מחייבי ופרע לו, ואי מחילנא ליה לא יהיב ליה מידי, אלא אם נדחוק ונאמר דשובר נמי היינו מחילה, כל שהגיע שובר ליד הבעל בלא תנאי פטור לגמרי, דשוברא היא מחילתא, וכן כתבתי שם בבבא מציעא (רשב"א לדף כ, א בד"ה ש"מ).
ובשם הראב"ד ז"ל מצאתי (הו"ד ברמב"ן ד"ה ויש) דמוכר בלחוד הוא דמציא לאחולי, משום דמכירת שטרות מדרבנן, דאי מדאורייתא לא מקיימא בהו מכירה כלל דאין גופן ממון, דאלו הות בהו מכירה דבר תורה לא מצי מחיל ליה כדאיתא בפרק מי שמת (ב"ב קמז, ב), דאמרינן התם, אף על גב דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל, מודה שמואל שאם נתנה במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול, ואמרינן עלה, אלמא קא סבר מתנת שכיב מרע דאורייתא, אלמא כל דמיקני דבר תורה לא מצי מחיל ליה, והילכך במקום חב לאחרים אינו יכול למחול, דהא שעבודא דאורייתא ומדאורייתא הוא דזכי ביה בחוב זה, ומוציאין מזה ונותנין לזה.
ויש מי שהקשה עליו (הרמב"ן), מהא דגרסינן בפרק החובל (ב"ק פט, א), ותזבון לכתובתה בטובת הנאה להאי דחבלה ביה, דאי מחלה ליה גביה בעל לית ליה פסידא, ופרקינן, סוף סוף כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן, ואם איתא, הא אינה יכולה למחול, דהא משתעבד בעל לניזק מדרבי נתן, דהתם בדלית ליה נכסי אחריני עסקינן כדאמרינן התם. ואנא, גברא חזינא תיובתא לא חזינא, דהתם משום דאמרינן היא שחבלה באחרים פטורה, כלומר, עד שתתאלמן או עד שתתגרש דליהוו לה נכסי, כדאיתא התם, משום הכי דייקינן לאשכוחי ליה פירעון לניזק מינה, ביושבת תחת בעלה, ואמרינן ותזבון כתובתה להאי דחבלה ביה וניתן ליה דמי טובת הנאת כתובתה לדידיה מהשתא, ופרקינן, בין במוכרת לאחרים בין במוכרת לניזק בעצמו יכולה היא למחול לבעל, דאפילו כי מכרה לניזק בעצמו, משעה שמכרה לו נמחל שעבוד נזקיו, וחזר מכר דמה לי מכרה במעות דעלמא מה לי מכרה בדמי נזקיו, וכיון שכן, מה לי ניזק מה לי אחר, דא ודא מתורת מכר איתיה ליה, ואי אמרה ליה נגבו מהשתא בתורת גובינא בטובת הנאה,הא לא איפשר, דראיה שבה דלית לה גוף ואינה נגבית בתורת גובינא,אלא דלכי מטי זמן גוביינא מפקין מהאי ונותנין ויהבין להאי, והילכך טעמא תריצא הוא. כן נראה לי.
עוד כתב הראב"ד ז"ל, דאי אזיל מרי שטרא ופרעיה לאותן אחרים, ובתר הכי אזיל וקא מפיק שטרא על לווה מסתברא לן דגביה לה מיניה, כיון דמעיקרא לא הימנוה לגבי אחרים לאשתמוטי מינייהו הוא דקאמר, לגבי לוה לא תפסינן ליה בהכי, דהא אי שביק מעיקרא ולא קא פרע להו לאחרים מדידיה הוה מפקינן מיניה, דלוה, ויהבינן להו, השתא דפרע להו מדידיה גבו מיניה דלוה דלא גרע מאחרים, ע"כ.
טעמא דר' מאיר כרב הונא: פרש"י ז"ל ומתניתין בשחייב מודה בשטר שכתבו שהוא פרוע או שהוא שטר אמנה דר"מ אית לי' הא דר"ה ורבנן לית להו והקשו בתוס' דא"כ הוי ליה למתלי ולתני' בהדיא ומה ענין עדים לכאן ותו דהל"ל בדרב הונא קמפלגי דכי אמרינן טעמא דר"מ כדרב הונא משמע דלאו דרב הונא ממש אלא דשייך טעמא כטעמא דרב הונא לכך פירש בטעמא דרב הונ' פליגי דר"מ סבר כי היכא דמודה בשטר שכתבו אינו נאמן לפוסלה ה"ה לעדים ורבנן סברי ולעדים מיהת נאמנים לפוסלה ודכוותיה אמרינן בפרק מי שמת אר"י שאני אומר ד"ה מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ופרכינן והא מפליג פליגי דתני' אין נאמנים לפוסלו וכו' ומשני אי עדים אלימו ומרעי לשטרא איהו כל כמיני'. וא"כ א"כ מאי דאמר ליה ר"ל לר"ה גברא רבה גנבא גנובי למה לך אי ס"ל כר"מ אימא כר"מ דהא לפום האי פירושא כרבנן נמי אתיא דמודו רבנן בבעל דבר. וי"ל דהכי אמרינן דמודו רבנן לר"ה היינו לר"ה או לר"י דסבירא ליה כותיה אבל לאו הכרח הוא דדלמא אף בבעל דבר פליגי לומר שצריך לקיימו ור"נ לית ליה דרב הונא כדאיתא בסמוך הכי סבירא ליה דרבנן בכולהו פליגי והא דקאמר לקמן לעולם כדאמר רב הונא בדין הוא דהוה מצי לאוקמי בעדים וכדרב הונא אלא דלישנא דהאומר שטר אמנה ניחא טפי לאוקמי בבעל דבר מלאוקמי בעדים:
אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו: פירוש דסבירא להו מודה בשטר שכתבו צריך המלוה לקיימו והלכת' כר"נ בדיני. פשיט' כל כמיניה הא ודאי אפילו לחייבו שבועה אינו נאמן דאע"ג דאי אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך משתבע ליה התם הוא דשטר לפרעון קאי משא"כ בטענת אמנה או דכוותה כגון בטענות רבי' וכיוצא בה וכ"כ הרא"ש והרמב"ם ז"ל ; אמר אביי לעולם דקסבר דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים : פי' שחב לאחרים הבא לגבות מן הלווים שלו מדרב נתן והקשו הראשונים נוחי נפש למה אינו נאמן במגו דאי בעי מחיל דהא קי"ל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו פטור ובכולהו תלמודא אמרי' מגו שחב לבעל ויש מתרצים דאמנה עולה ומשים עצמו רשע וכיון דכן אין להאמינו בזה משום מגו ואחרים אמרו כיון דבטענות זאת אין מרוויח כלום לעצמו אדרבה הוא מפסיד חובו אין לנו לומר דין מגו במקום שחב לאחרים ובתוספ' כתבו דהא לא מגו הוא כי הוא סבר שאע"פ שאומר אמנה לא יפסיד חובו היא בכך ואם היה מודה שהוא פרוע או שהיה מוחלו מפסיד לאלתר והראב"ד ז"ל תירץ דליתא להאי מגו כלל דלא מצי מחיל ליה כיון דמשעבד ליה מדרב נתן וכאלו הוא בעל חובו ממש וכדאמרינן בפרק כל שעה כי היכא דמשתעבדי לו כן משתעבדנ' לב"ח דאבוכן מדר' נתן משא"כ במוכר שט"ח לחבירו דלא משתעבדו ללוקח זה כלל וזה הדין נראה נכון בעיני והקושי' מתפרקת בו כראוי והיינו דנקטינן הכי כדר"נ ולמה ליה ר"נ דהא אפילו רבנן דלית להו דר"נ הכי הוה דינא כשבא לגבות שלא כדין מן הלווים בני חורין או ממשועבדים אלא ודאי דלרבנן כיון דלאו משתעבד ליה להאי מלוה כי מחיל ליה מלוה דידיה מחול ונאמן במגו משא"כ אליבא דר"נ ואף לדברי הרמב"ם ז"ל כך יש לפרש שהוא כתב דטעמא דהמוכר שטר חוב וחזר ומחלו מחול היינו משום מכירת שטרות דרבנן א"כ בזה שבא לגבות מדאוריית' אין מחילתו של מלוה כלום הלכך כשם שהוא אומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן כך האומר פרוע הוא אין נאמן וכ"כ הרמב"ם ז"ל ומינה שמעינן אליבא דידיה לא מצי מחיל דאי לא שעבדו זה היא מחילתו למה אינו נאמן במגו וההיא דב"ק באשה שחבלה ואתי ניזק למגבי כתובתה ואמרינן כל לגבה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא לא מטרחינן שאני התם דלא נתנה כתובה מחיים לגבות וא"א לנו לעשות גוביינא ובעל נמי לא חשיב משתעבד ליה מדר"נ כיון שאינו חיובו ברור ואם איתא אין דינו אלא שנכוף לאשה שתתן לו כתובה בתורת גוביינא בטובת הנאה והא במכר הנאה ולפי' אם מחלה אח"כ לבעלה מחול וכן דעת הרשב"א ז"ל אבל דעת מורי רב אהרן ז"ל דאפילו בהא יכול המלוה למחול לבעל חוב כדברי הראשונים ז"ל:
ורב אשי אמר לעולם דאמרו עדים וכו': מסתברא דרב אשי לרווחא דמלתא עבד האי אוקימתא ולא שמעינן עיקר דינא דהא מודה כדברי אביי מדלא אתקיף עליה מידי וכדאביי מתרץ טפי לישנא דמימרא דרב כדכתיב' לעיל ומשום דתלמודא פריך מעקרא דלא אתי' לא בלוה ולא בעדים אתי רב אשי ואמר דאפילו בעדים נמי אתי שפיר והדין אורחא דתלמודא:
אמר ר"ה א"ר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו. פי' לוה שהודה שכתבו ועל פיו נחתמו העדים אין המלוה צריך לקיימו בעדים החתומים בו שכבר קיימו הלוה שהודה לו כי הוא כתבו והחתימו ואם טוען הלוה פרעתיך אינו נאמן שכבר השטר מקוים דכל שטר מקוים אין הלוה יכול לומר פרעתי דא"ל מלוה שטרך בידי מאי בעי ול"א בזה הפה שאסר הוא הפה שהתיר:
א"ל ר"נ גנובא גנובא למה לך פי' המורה מתגנב אתה לומר דבריך בלשון שלא נחלקו היחיד והרבים כדי שלא יבטלו את דבריך דאמרת כיחידאה אי ס"ל כרבי מאיר אימא הלכה כר"מ פי' דפלוגתא דר"מ ורבנן הוא דר"מ אומר אצ"ל ורבנן אמרו צריך לקיימו ולא תנקוט לה למילתא באנפי נפשי' א"ל ומר היכי ס"ל פי' במודה בשטר שכתבו א"ל כי אתו לקמן פי' מלוים [המביאין] שטרות אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא פי' כך אני רגיל לומר למלוים המביאים שטרותיהם לפני ואין עדיהם עמהן לכו ובקשו עדיכם וקיימוהו שאם לא תקיימוהו קיומו של לוה שמודה שכתבו אינו מועיל לך שהרי חוזר ואומר פרעתיך ויש להאמינו ע"י מיגו ומש"ה טרח לקיים שטרך ושוב לא יהא נאמן לומר פרעתי והל' כר"נ בדיני שאינו נאמן עיין בפסקי בפ' מי שמת עיין לקמן:
אמר ר"י א"ר האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן. פי' המורה שטר אמנה שלא לוה כלום אלא כתבו ומסרו למלוה שאם יצטרך ללוות ילוהו והאמינו שלא יתבענו אא"כ מלוהו ואינו נ"ל דמשמע מפירושו שהעדים נתנוהו ללוה והוא נתנו למלוה וא"כ אמאי קרי לי' לקמן עולה ולא מהימני עדים בזה והתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וכ"ת הא אוקימנא לההוא בשטרא אקנייתא פי' שמקנהו לו נכסיו מהיום בין ילוה בין לא ילוה יגבה מהן לאותו זמן מהיום הרי אביי מעמידה בשטרי דלאו אקנייתא דאמר אביי הא דתנן כותבין שטר ללוה בלא מלוה אפילו בשטרא דלאו אקנייתא נמי וא"נ אתי למיטרף לקוחות מההיא זמנא והוא לא לוה עד תשרי לאו שלא כדין טריף דעדיו בחתומין זכין לו פי' מיום שחתמוהו יחול השעבוד ואפילו לא לוה המעות עד תשרי וכל ההיא חששא אינה שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין אבל לשמא לא הלוהו כלל לא חיישינן דאיהו דאפסיד אנפשי' דהימני' ומאי עולה איכא גביה סהדי אי איהו מהימן ליה וגם שטר אמנה מנין שלא יהיה אפילו בשטרא אקנייתא ואם העדים נתנוהו למלוה ברצון הלוה שצוה להם ליתנו לו אע"פ שלא ראו ההלואה בעיני' כשר וכשר הוא שאם הלוה רוצה להאמין למלוה שילוהו מה יש לעדים לומר לא ניתן לו השטר עד שנראה ההלואה בעינינו (דשמא לא ילוך הוא בושת עלי ומאמין בו ואומר להם תנו לו השטר והעדים יעברו ע"י שלא ליתן) ובמתני' הכי תנן ואין כותבין למלוה עד שיהא לוה עמו ולא קתני עד שיראו מתן מעות אלא עד שיהא הלוה עמו דכיון לוה עמו אם רוצה שיתנוהו למלוה יתנו ואם לאו לא יתנו והאיך קרי לה עולה דלמא יהיב ליה בינו לבינו ואי לא יהיב ליה לעולם איהו הוא דאפסיד אנפשיה ושטר כשר הוא וגובה בו ממשעבדי אלא ודאי שטר אמנה הוא שלא נעשה מתחלה ללוות בו אלא הלוה עשאו כדי להראות עצמו לעולם שאינו עשיר שהרי לוה מאחרים ומוסרו למלוה ומאמין בו שלא יתבענו כלום אלא שיראה לעולם כי הוא חייב לו ומחפה עליו שלא יראה עשיר מפני שהוא אוהבו ודומה הוא לשטר פסים שלא נעשה בתחלה בעבור הלואה אלא המלוה פייס את הלוה עשה לי שטר שאתה חייב לי כך וכך כדי שאראה עשיר ויתנו לי אשה והאמן באהבתי שלעולם לא אתבעך בו ולשניהם פתרון א' אלא זה שעושה המלוה כדי שיראה עשיר קורא שטר פסים שצריך לפייס את הלוה שיעשה עליו שט"ח כי הוא חייב לו ויאמין בו שלא יתבענו ומה שהלוה כותב על עצמו כדי שיראה עני קורא אמנה שא"צ לפייס את המלוה בזה ושטר אמנה כזה ודאי הוא עולה שלא נעשה בשביל הלואה ואין העדים רשאים לחתום בו אבל שטר הלואה שנעשה כדי ללוות אין בו שום עולה כדפרי':
ואמרינן דקאמר מאן אי לימא דקאמר לוה פשיטא פי' והלא עדים חתומים בו ופשיטא דיתקיים בחותמיו כל כמיניה ואלא דקאמר מלוה תבא עליו ברכה ואלא דקאמרו עדים אי כת"י יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני ואי אין כת"י יוצא ממ"א אמאי לא מהימני פי' והאיכא הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומיגו דאי בעי אמרי לא חתמנו והשתא דאמרו חתמנו וכך היה ליהמנו א"ר לעולם דקאמר לוה וכדר"ה א"ר פי' כלומר ור"י נמי אשמעינן הכי דלוה שאומר כתבתיו ומסרתיו לו אבל שטר אמנה הוא א"צ המלוה לחזור ולהביא עדים להעיד על החתימה שאין נאמן לוה לפוסלו דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה דאר"ה א"ר מודה בשטר שכתבו אצ"ל פי' וליתא לדרבא דאיהו מתרץ מילתא דרב אליבא דידיה דר"ה משמיה דרב קאמר ליה וכבר ר"נ פליג עלויה ואוקי מילתא כר"מ ולא כרבנן למימר דלית הל' כוותיה:
אביי אמר לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר"נ דתניא ר"נ אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו לחבירו מנין שמוציאים מזה ונותנים לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו וק"ל כיון דאמרי' המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול יהיה נאמן לומר שטר אמנה ע"י מיגו דמה לו לשקר איבעי למיפטרי הלוה מיד הנושים בו הוה מחיל ליה השתא דאמר שטר אמנה הוא יהיה נאמן דהכי אמרי' בשנים אוחזין ת"ר מצא שובר פי' שכתבה אשה לבעלה התקבלתי כתובתי ועודה תחתיו בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל אין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ודייקינן עלה בזמן שהאשה מודה מיהת יחזיר לבעלה ואמאי ניחוש דלמא כתבה ליה בניסן ולא נתנה עד תשרי והוא לא פרע עד תשרי ואזלא היא בעודה תחתיו בין ניסן לתשרי וזבנה לכתובתה לאחר בטובת הנאה מניסן ועד תשרי פי' בזול לפי שנותן מעותיו בספק שאם תמות היא ירשנה בעלה ומפסיד לוקח שלקחה ואם ימות הבעל או יגרשנה יהיה הלוקח במקומה לגבות כתובתה ושוב אין לבעלה לפרוע כתובתה אלא ללוקח ושובר שנכתב בשמה אינה כלום ומפיק ליה לשובר דכתב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין פי' שהשובר קודם לשטרו של לוקח ויחזיק הבעל בקרקע המיוחד לכתובתה ומהדרי' א"ר ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול פי' ש"מ מדלא חיישינן להכי דא"נ הוה הכי שפיר זכה בעל השובר שנכתב בשמה הלכך אם מכרה היא כתובתה באייר דהיינו שטר חוב וחזרתה ומחלתה לבעלה בתשרי שפיר טרף בעלה וכיון שיכולה למחול אותה לבעלה אי לקנוניא בע"י להפסיד הלקוחות כלל למחול לבעלה ומדלא מחלה ש"מ קושטא קאמרה וה"נ הכא נהימניה על ידי ההיא מיגו ונ"ל לתרץ דדוקא גבי מוכר לחבירו יכול למחול מפני שאינו יכול להקנות לחבירו גוף המנה שאינו בעין אבל מלוה שלא יכול לומר הלוה ללוקח לאו בע"ד דידי את דלא יהא אלא שהרשהו לגבות ממנו ומפני כך יכול המלוה למחול אבל כשחב לאחרים שהוא ד"ת אינו יכול למחול שמשעה שחב לאחרים נשתעבד המנה הזה לאותו ושוב אינו המלוה יכול למוחלו ומ"ה אוקימנא כשחב לאחרים ולא כשמכרו לאחרים דהתם ודאי דמצי מחיל הנה נאמן ע"י מיגו אבל הכא לא מצי מחיל ומ"ה לא מהימן:
אמר רב חסדא קסבר רבי מאיר וכו' — פירוש, הכי קאמר, דאף על גב דקיימא לן שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, מכל מקום דינא הוא דלקטלו ולא יחתמו שקר, ומידת חסידות הוא, ואי לא עבדי הכי, משוו נפשייהו ברשיעי, וקסבר רבי מאיר אפילו בכהאי גוונא אין אדם משים עצמו שאינו חסיד. ורבא קשיא ליה, כיון דקא מודית שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, ואי אתו לקמן – מורינן להו דלחתום, כי חתמי מנפשייהו היכי משויתו להו רשעים, כי היכי דנימא "אין אדם משים עצמו רשע"? הואיל ואי אתו לאורויי, מורינן להו לכתחילה שיעידו ואל יהרגו. הרמב"ן ז"ל:
והרא"ה ז"ל כתב וזה לשונו: וקשיא לי, והיכי קא סלקא דעתיה הא דרב חסדא? והא הלכה רווחת היא, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. ויש אומרים, דהשתא לאו מדינא קאמרינן אלא מידת חסידות, דאף על גב דקיימא לן באידך דאין אדם רשאי לנהוג מידת חסידות בעצמו, שאם לא היה עובר היה מתחייב בנפשו, בהא קא סלקא דעתין דרשאי. ואמרינן ליה השתא, אילו אתו לקמן מורינן להו דלעברו, והיכי סמכינן תו אמידת חסידות? ולפום האי פירושא נפקא לן מינה, דאיתא להאי סברא דלעניין עדות שקר אדם רשאי לנהוג חסידות בעצמו שיהרג ואל יעבור. וזה תימא, דזה מנין לנו? ע"כ:
ועוד כתב הרמב"ן ז"ל: ואיכא דאמרי, רב חסדא אמר, קסבר רבי מאיר מדינא נמי יהרגו ואל יחתמו שקר, לפי שנמצא בברייתא חיצונית: שלשה דברים אין עומדים בפני פיקוח נפש ואלו הן, עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים; רבי מאיר אומר, אף הגזל. ורבא אמר: אנן ודאי קיימא לן שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא שלשה אלו בלבד, ודילמא אתא קמי בי דינא דסבירא להו כרבנן ואורו ליה הכי. ולאו מילתא היא, ע"כ.
וגם הרשב"א ז"ל דחה פירוש זה, וכתב דלא מחוור דרב חסדא טעמיה דרבי מאיר קא מפרש, ולדידיה הא סבירא ליה דמשוו נפשייהו בהא רשיעי; ומאי קא מהדר ליה רבא? דילמא אתו קמי בי דינא דאורו להו להיתירא. והא רבי מאיר לא חייש להכי. ועוד, דלישנא דגמרא לא משמע הכין. ע"כ:
והרא"ה ז"ל פירש, דמחוורתא דמילתא כפשטא, דהכי קאמר: קסבר רבי מאיר, העדים שאמרו להם: "חתמו שקר ואל תהרגו", יהרגו ואל יחתמו שקר. כלומר: בנוהג שבעולם, שכל כך מכוער בעיניהם עדות שקר, שהיו מוסרין עצמן למיתה קודם שיעידו עדות שקר. ואמר ליה רבא: השתא אילו אתו קמן לאמלוכי וכו'. כלומר, כיון דדינא הוא דלחתמו, ואילו אתו קמן מורינן להו הכי, השתא לא סמכינן אהא. ע"כ:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: עדים שאמרו להם וכו' יהרגו וכו' — פירש רש"י ז"ל: הילכך כי אמרו שלא נהרגו, משוו נפשייהו רשעים. ונראה מדבריו ז"ל, דלר' מאיר דינא הוא שיהרגו. וזה תימה גדול, מהיכן שמעינן ליה לר' מאיר הא? דהא להדיא אמרינן בכל דוכתא לדברי הכל, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. ותו, דאם כן מאי האי דהדרינן דאילו אתו לקמן אמרינן להו "זילו וחתומו ולא תקטלו"? וכי תימא דלרבנן הוא דאמרינן הכי, וכי מדרבנן נתיב לר' מאיר?
- ויש שפירשו, דהכא במידת חסידות קאמרינן שהם נהרגין. ותלמודא פריך, דלית לן למימר הכי, כיון דמשורת הדין אמרינן להו דלסהדו ולא לקטלו. ואפילו לפירוש זה, לאו למימר שיהא מידת חסידות בדבר; דהא ודאי כל שאמרו חכמים "יעבור ואל יהרג", אין לו ליהרג ומתחייב בנפשו הוא אם נהרג, אלא אם כן הוא גדול הדור ועושה כך לצורך סייג הדור, כההיא דחנניה מישאל ועזריה שהשליכו עצמן לכבשן האש, וכדפירשתי בדוכתא אחריתי. אלא הכי קאמר, שהם היו סוברין שהיתה מידת חסידות, כי בנוהג שבעולם הרבה בני אדם רוצים ליהרג מלהעיד שקר, דחמיר להו עדות שקר טובא, ע"כ. וכן משמע לפרש לשון רש"י ז"ל כהאי פירושא בתרא, וכן פירש נמי הרא"ה ז"ל. דוק ותשכח:
טעמא דר' מאיר כדרב הונא — פירש רש"י ז"ל: ומתניתין כשחייב מודה בשטר שכתבו, אלא שהוא אומר שהוא פרוע או שהוא שטר אמנה, דר' מאיר אית ליה דרב הונא ורבנן לית להו דרב הונא. וקשה, חדא, אם כן לפלגו בלא עדים בלוה גופיה, הואיל וטעמייהו תלוי בלוה. ועוד, דבפרק מי שמת קאמר רבי יוחנן: שאני אומר מודה בשטר שכתבו ודברי הכל הוא; ופריך, והא מפלג פליגי, דתניא: אין נאמנין לפוסלו דברי ר' מאיר? אמר להו: אי אלימי עדים לאורועי שטרא, איהו כל כמיניה? אלמא בברייתא לא פליג בלוה. לשון הרא"ש ז"ל:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: והקשו בתוספות, דאם כן הא הוה ליה למתני בהדיא, ומה עניין העדים לכאן? ותו, דהוה לן למימר: בדרב הונא קא מפלגי; דכי אמרינן: טעמא דר' מאיר כדרב הונא, משמע דלאו דרב הונא ממש היה, אלא דשייך טעמיה כטעמא דרב הונא. לכך פירשו, דבטעמא דרב הונא פליגי, דר' מאיר סובר דכי היכי דמודה בשטר שכתבו אין נאמן לפוסלו, הוא הדין עדים; ורבנן סברי, דבעדים מיהת נאמנין, ודכוותה דהא אמרינן בפרק מי שמת (דף קנד:), אמר ר' יוחנן: שאני אומר וכו', ופרכינן: והא מפלג וכו', ומשני: אי אלימי סהדי לאורועי שטרא, איהו כל כמיניה?
- ואם תאמר, אם כן מאי האי דרב נחמן אמר לרב הונא בסמוך: "גנבא גנובי למה לך? אי סבירא לך כר' מאיר, אימא [הלכה] כר' מאיר!"; דהא לפום האי פירושא, כרבנן נמי אתיא, דמודו רבנן בבעל דבר? ויש לומר, דכי אמרינן דמודו רבנן בדרב הונא, היינו לרב הונא, או לרבי יוחנן דסבירא ליה כוותיה, אבל לאו הלכתא הוא, דדילמא רבנן אף בבעל דבר פליגי לומר שצריך לקיימו; ורב נחמן דלית ליה דרב הונא, כדאיתא בסמוך, הכי סבירא ליה דלרבנן בכולהו פליגי. והא דאמרינן לקמן: "לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא", בדין הוא דמצינן לאוקמא בעדים וכדרב הונא, אלא לישנא ד"האומר שטר אמנה" ניחא טפי לאוקמא בבעל דבר מלאוקמיה בעדים. עד כאן לשון הריטב"א ז"ל:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: משמע מדבריו[4] ז"ל, דהיכא דאין הלוה מודה, והעדים מעידים: "כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו", אפילו לר' מאיר אלימי עדים לאורועי שטרא בדלא מקיימא שטרא אלא אפומייהו; אבל לוה לא אלים לאורועי שטרא משום מיגו. ואינו מחוור, דהא בפרק מי שמת גבי עובדא דבני ברק מוכח בהדיא דאפילו עדים לא אלימי לר' מאיר לאורועי שטרא. ועוד, שלא הוזכרה הודאת לוה כאן, דאילו כן, הוה לן לפרושי הכא: "אלא בלוה מודה עסקינן, וטעמיה דר' מאיר כדרב הונא". אלא הכי פירושו: כי היכי דאמר רב הונא, "מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו", מהאי טעמא דכתבינן, הכי נמי לר' מאיר, עדים שהודו בשטר אין צריך לקיימו, כאילו העידו עליו עדים אחרים הוא ושוב אין נאמנין לפוסלו. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל. ע"כ:
וכתב עוד הרשב"א ז"ל, דטעמא דלא מהימן לוה משום הפה שאסר וכו', משום דכיון דקיום השטרות מדרבנן, ומדאורייתא לא בעי קיום, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה וכו', ורבנן הוא דאצריכו, הכי נמי כיון שהודה שכתב ידן הוא זה – הרי נתקיים השטר והוחזק ביד המלוה, וכשאמר "פרעתיו" אינו נאמן, ע"כ. וכן פירשו בתוס':
והרא"ה ז"ל כתב וזה לשונו: אלא טעמא דר' מאיר כדרב הונא וכו' — פירש הרב בעל העיטור, דר' מאיר אית ליה דרב הונא, דקסבר ר' מאיר מודה בשטר וכו' אין צריך וכו'; וכן הדין בעדים, כיון שהודו שזה כתב ידן, שוב אינן נאמנין לערער עליו. ורבנן לית להו דרב הונא, אלא מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו; וכן הדין בעדים, אף על פי שהודו בכתב ידן, שנאמנין במה שטוענין עליו. ואיכא דקשיא ליה הכא הא דאמר רב הונא אמר רב: האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן; וקשיא לן, דקאמר מאן? ומפרקינן, דקאמר לוה וכדרב הונא וכו' מודה בשטר וכו'; אם כן, מאי טעמא לא אוקמא כדקאמרי עדים, וכגון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר וכדרב הונא? ותו, אם כן, מאי האי דקאמר רב נחמן: אי סבירא לך כר' מאיר אימא כר' מאיר? לימא ליה: אנא דאמרי לדברי הכל, דבלוה כולי עלמא מודו. אלא מחוורתא דמילתא כמו שפירש רש"י ז"ל, אלא טעמיה דר' מאיר כדרב הונא; כלומר, דהאי מתניתין נמי הכי מסקינן, כשחייב מודה, והיינו דקאמר ר' מאיר: אין נאמנין לפוסלו, דסבר לה כרב הונא; וכיון שחייב מודה הרי הוא כמקויים, וכשם שאילו כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין, גם כן עכשיו אין נאמנין. וחכמים אומרים נאמנין, דרבנן לית להו דרב הונא, אלא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ולפיכך נאמנין. מיהו עד כאן לא קאמר רב הונא אלא בלוה; אבל בעדים, אפילו ר' מאיר מודה לרבנן, ואתיא שפיר כפשטה הא [דלקמן, דאוקמוה בלוה אבל לא אוקמוה בעדים. ולית הלכתא כרב הונא][5] אלא כרב נחמן, דאפילו בלוה צריך לקיימו, וכדאמרינן: כי אתו לקמן אמרינן להו קיימו שטרייכו וחותו לדינא, דקיימא לן כרב נחמן בדיני, ודרב נחמן פליגי אדרב הונא לגמרי, דעיקר מלתיה דרב הונא בלוה, ורב נחמן אעיקר מלתיה דרב הונא פליג ועיקר כדפרישנא. עד כאן:
וזה לשון שיטה ישנה: אלא אמר רבא טעמא דר' מאיר וכו' — פירוש, כיון דאמר ליה "לויתי ופרעתי", הרי נתקיים השטר וככתב ידן יוצא ממקום אחר דמי ואין העדים נאמנין לפוסלו. ואם תאמר, אמאי לרבנן נאמנין? שהרי הוא מודה בו שכתבו, הילכך לא נאמנים העדים כשאומרים "אנוסין היינו", "פסולי עדות היינו"? ליתא, דאי מהימנת ליה פטור, ואי מהימנת עדים פטור. ועוד, דאף על פי שהוא מודה בשטר שכתבו, אפשר שהעדים היו קטנים ופסולי עדות ושטרא חספא בעלמא הוא, ונאמן לוה לומר פרעתי.
- וטעמא דמודה בשטר שכתבו שאין צריך לקיימו, יש לחקור בו, אמאי לא מהימן לומר "פרעתי"? והא איכא מיגו דהוה מצי לכפור בשטר ולטעון שהיה מזויף. ויש לומר, ליכא מיגו, דארתותי מרתת שמא יבואו עדים וכו'. ואיכא דאמרי דטענת "פרעתי" טענה רעועה היא, דאמר ליה: "שטרך בידי מאי בעי". וליתא, דהא יש לומר דמשום פשיטי דספרא נקט ליה. ורבינו תם מתרץ, דקיום שטרות דרבנן, דמדאורייתא לא בעי קיום, ורבנן אצריך כיון דמערער הלוה עליה; השתא דלא מערער ומודה בו, לא אצריך קיום, דהם אמרו והם אמרו.
- והא דמוקמינן הא דרב הונא כר' מאיר, קשיא לן עלה, הא איכא לאוקמה לרב הונא כרבנן נמי, דאיהו לא אלים לאורועי שטרא, אבל עדים אלימי לאורועי שטרא; והכא לאו במודה בשטר שכתבו עסקינן, אלא דר' מאיר סבר, כי היכי דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, דליכא מיגו דארתותי מרתת, כך עדים שאמרו: זה כתב ידינו, הרי הוא מקויים ואין נאמנים לפוסלו; ורבנן סברי, עדים אלימי לאורועי שטרא. וכעין זה מתרצים בפרק מי שמת.
- ויש שמתרצים, דהכא נמי הכי קאמרי: בדרב הונא פליגי, דר' מאיר אית ליה דרב הונא ואפילו בעדים, דקסבר כי היכי דאיהו לא אלים לאורועי שטרא, עדים נמי לא אלימי; ורבנן סברי דעדים אלימי לאורועי שטרא. וליתא, דהא אמרינן: גנבא גנובי למה לך, אי סבירא לך כר' מאיר אימא הלכה וכו'; אלמא רב הונא כר' מאיר, ורבנן לית להו דרב הונא.
- ויש מתרץ, דהתם כי אמרינן הך סברא דמפלגינן בין עדים ללוה, משנינן ליה לתרוצי אליבא דמאן דאמר אין צריך לקיימו, ואמרינן דרבנן מודו דאיהו לא אלים לאורועי שטרא; אבל אנן דסבירא לן צריך לקיימו, אמרינן דטעמא דרבנן דאמרי "נאמנין", משום דמודה וכו' צריך לקיימו, ובחייב מודה עסקינן.
- ועדיין צריך עיון, כי אמרינן גנבא גנובי למה לך, אמאי לא שני רב הונא: אנא דאמרי אפילו לרבנן, כיון דרב הונא "אין צריך" סבירא ליה. ע"כ:
אי סבירא לך כר' מאיר — הקשו בתוספות, דדילמא משום הכי לא קאמר הלכה כר' מאיר, משום דאיכא דמפיך דר' מאיר לרבנן? ותירצו בתוספות, דהוה מצי למימר "הלכה כרבן שמעון בן גמליאל", דאית ליה בהדיא בפרק קמא דבבא מציעא דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו; ומשום דסבירא ליה לרב נחמן דר' מאיר נמי הכי קאמר, נקט אי סבירא לך כר' מאיר וכו'.
ורש"י ז"ל כתב: אי סבירא לך כר' מאיר אימא הלכה כר' מאיר — ולא תנקוט לה במילתא באנפי נפשה. פירוש, דהוה ליה למנקטיה בעדים, במאי דאיירי בה ר' מאיר, ולא בלוה, דמשמע דמילתא באנפי נפשה. והשתא ניחא קושיית התוס' ז"ל, ודו"ק:
אימא הלכה כר' מאיר — דשמעתין כר' מאיר אזלא. יש לדקדק, דהא שמעתין דרב הונא אפשר לאוקמה אפילו לרבנן, ועדים שאני, דאלימי לאורועי שטרא, וכדאמר בפרק "מי שמת" (דף קנד:), אמר ליה רבי יוחנן לרבי אלעזר: שאני אומר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דברי הכל היא. והא מפלג פליגי, דתניא: אין נאמנין וכו'? אמר ליה: אי אלימי עדים וכו'. ויש לומר, דר' יוחנן דאית ליה "אין צריך לקיימו", כי היכי דתיקום שמעתיה כרבנן דחיק ומפליג בין עדים ללוה, ואפשר נמי דרב הונא דחיק כותיה ומוקי שמעתיה כרבנן. אבל רב נחמן דאית ליה "צריך לקיימו", לא חזי ליה לדחוקי ולמפלג בין עדים ללוה, דאי איתא דלוה לא מהימן בהפה שאסר, משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בבית דין, אף עדים כן, דהוא הדין והוא הטעם. הרשב"א ז"ל. וכבר האריכו המפרשים ז"ל בזה וכדכתבינן לעיל:
אמר ליה ומר היכי סבירא ליה וכו' — פירוש, דמאי דקאמר: אי סבירא לך כר' מאיר אימא הלכה כר' מאיר – משתמע בתרי אנפי; דמצינן למימר דהכי קאמר: אימא הלכה כר' מאיר, פירוש, דשפיר מצית למימר להדיא הלכה כר' מאיר, דהכי קיימא לן, וגנובי גנבא למה לך? פירוש, לומר בלשון דְּכָרִיךְ[6] בלשון גנוב ונסתר. אי נמי יש לומר כפשטו: אימא הלכה כר' מאיר והא ודאי ליתא. ולהכי בעי מיניה: ומר היכי סבירא ליה? ואהדר ליה: כי אתו לקמן, פירוש: המלווין, אמינא להו: זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא, פירוש, שלא נבא לידי מחלוקת ר' מאיר ורבנן, ולכך מקודם אני מזהיר למלווין. ומיהו אכתי לא ידעינן, אילו הוה אתי האי דינא לקמיה, מה היה דן ביה. כך יש לפרש. ומיהו כל המפרשים ז"ל לא פירשו כן, אלא דרב נחמן סבירא ליה מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, והכין קיימא לן וכן כתב רש"י ז"ל. ובוודאי דמדקאמר: אי סבירא ליה כר' מאיר אימא הלכה כר' מאיר, משמע דאיהו לא סבירא ליה הכין. ואם תאמר: אם כן, מאי בעי מיניה: ומר היכי סבירא ליה? והא ודאי סברתו פשוטה היא, ומאי בעי? ויש לומר, דיש לחלק בין עדים ללוה, דאף על גב דאין הלכה כר' מאיר בעדים, בלוה אפשר שהלכה היא. וזהו שכתב רש"י ז"ל: ומר היכי סבירא ליה. במודה בשטר שכתבו. עד כאן. כן נראה לי:
האומר שטר אמנה — פירוש, שטר חוב שהלוה כותב קודם ההלואה, ומאמינו למלוה כדי שיתן לו המלוה המעות היום או מחר לכשיהו המעות מצויין לו, אבל מתוך שאין סופר קבוע בעיר, ממהר הלוה לכותבו ומוסרו ביד המלוה מעכשיו. ושטר מוקדם הוא ופסול. ובספר אחר כתוב כלשון הזה: שטר אמנה, כגון שהוציא עליו שטר אמנה, ומודה ואומר: אין, כתבתי לך עלי, ומיהו באמונה הנחתיו אצלך עד שתתן לי, או שאמר לו: לא קבלתי כך על עצמי ביני לבינך אלא פחות מכאן, או שאמרת ל[י]: כתוב לי מה שיראו בני אדם והאמינוני, ואיני תובעך בשטר זה; כזה וכדומה לו – שטר אמנה. מלקוטי הגאונים ז"ל:
אי לימא דקאמר לוה — שטר אמנה הוא, שהאמנתי לו להלות לי מעות עליו, והוא לא הלוה לי כלום; והמלוה אומר: לא כי, אלא הלויתיך עליו. כל כמיניה בתמיה? וכי נלך אחר דבריו מן הכל? אם כן כל הלווין אומרים כו'. עד כאן מלקוטי הגאונים ז"ל:
וכתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: פשיטא כל כמיניה — הא ודאי אפילו לחייבו אינו נאמן, דאף על גב דאי אמר ליה: "אשתבע לי דלא פרעתיך", משתבע ליה? התם הוא דשטרא לפרעון קאי, מה שאין כן בטענת "אמנה" או בדכוותה, כגון טענת ריבית וכיוצא בו. וכן כתבו הרא"ם ז"ל והרמב"ם ז"ל. ע"כ:
הקשה הרשב"א ז"ל: כי היכי דדייק גבי עדים, "אי דכתב ידן יוצא ממקום אחר" וכו', אמאי לא דייק הכי גבי לוה, אלא אמר להדיא: אי לימא דקאמר לוה – פשיטא, דמשמע בין בכתב ידן יוצא ממקום אחר [בין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר]. ועוד, תמיה ליה לישנא דרבא, דאמר: לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא וכו', כאילו הוה קשיא לן: אמאי לא מהימן? ואצטריך הוא לפרושי טעמא דלא מהימן מדרב הונא אמר רב; ואדרבה, אנן פשיטא דלא מהימן קשיא לן. ואין לתרץ, דלעיל הוה משמע לן בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ומשום הכי הוה קשיא לן "פשיטא", והשתא חדית רבא דבאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הוא, ואפילו הכי לא מהימן מדרב הונא. דאכתי קשיא האי דקשיא לן מעיקרא, דדייק הכי גבי עדים ולא דייק הכי גבי לוה. ועוד, דאם איתא הכין, הוה ליה למימר: "לעולם דקאמר לוה וכשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר וכדרב הונא אמר רב". ופירש הוא ז"ל דהכי קאמר: אילימא דקאמר לוה – פשיטא, אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר; דהא רב גופיה הוא דקאמר: מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. אלא דקאמרי עדים, אי כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, אמאי לא מהימני? דאפילו לרב דאמר דלוה לא אלים לאורועי שטרא, עדים ודאי אלימי לאורועי שטרא וכדאמר רבי יוחנן בשמעתין דבני ברק בפרק מי שמת. ופריק רבא: לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא אמר רב, כלומר: ודקא קשיא לך פשיטא, היא גופה קא משמע לן, כדרב הונא. ולפי זה אפשר, דהא דאוקמה רבא כדקאמר לוה – דווקא קאמר, אבל אמרי עדים מהימני, דעדים אלימי לאורועי שטרא, דרב הונא אמר רב אפשר [כ]דרבנן סבירא ליה דאית להו לכולי עלמא בעדים דאלימי לאורועי שטרא, וכדכתיבנא. אי נמי איכא למימר דלאו דווקא קאמר, אלא דקאמר לוה – דהוא הדין לעדים, דחד טעמא אית להו; ורב הונא אמר רב כר' מאיר סבירא ליה, דאפילו עדים נמי לא אלימי ואין נאמנים לפוסלו, וכדאמרינן לעיל. כן כתב הרשב"א ז"ל:
לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא וכו' — הקשו בתוספות: תרתי מילי דרב למה לי? ותירצו: חדא מכלל חברתה אתמר. ע"כ. ואזלי לשיטתייהו, דפירשו דטעמא במודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואינו נאמן במיגו, משום דדבר תורה אין צריך קיום, וכמו שכתבו התוספות ז"ל לעיל. אבל למאי דפירש רש"י ז"ל הכא, דטעמא היינו משום דאי פרעיה – שטרא בידיה מאי בעי, אין כאן קושיא מעיקרא כלל, דטובא אשמועינן רב יהודה הכא, דאף על גב דליכא למימר הכא "שטרך בידי מאי בעי", מכל מקום סבירא ליה לרב יהודה דלא מהימן לוה, משום דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלוואה. וזהו שכתב רש"י ז"ל: כדרב הונא. ואשמועינן נמי רב יהודה הכי, דלוה שאמר כתבתיו ומסרתיו לו אבל שטר אמנה וכו', דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה. עד כאן:
כגון שחב לאחרים וכדרבי נתן — אי קשיא לך: וניהמניה מיגו דאי בעי מחיל ליה, כדשמואל, דהמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול לו, אי נמי דאי בעי קלייה? ותירץ הראב"ד ז"ל, משום דאמנה עוולה היא, ולא מהימן לומר דעדים חתימי אעוולה.
- ואיכא למידק עליה, דהא השתא לא סלקא דעתין הך סברא? ואיכא למימר דאין הכי נמי דלא סלקא דעתין הא דאמר רב ששת בריה דרב אידי דעדים לא מהימני, מיהו הא דאמר רב כהנא שאסור לשהות שטר אמנה ידעינן לה, הילכך לא מהימן משום מיגו לשוויי סהדי רשיעי. ולהאי טעמא, אי אמר "שטר פרוע הוא", נאמן משום מיגו. כך כתב הרב ז"ל.
- ולא נהירא בטעמא. ועוד, דאמנה דמלוה לא משוי עדים רשעים, דשמא בינו לבינו היתה האמנה, וכשאמרו אטו לא חתימי, בעדים האומרים "אמנה היו דברינו".
- ויש אומרים, דאף על גב דאמרינן: המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, דווקא במוכר, משום דמדאורייתא לא קני לה, כדכתב רבינו הגדול ז"ל מההיא דבפרק יש נוחלין; אבל היכא דחב לאחרים ואין לו אלא האי מנה, אי סבירא לן כרבי נתן שמוציאין מזה ונותנין לזה, אפילו מחלו אינו מחול, דהא מדאורייתא קנייה בעל חובו, כדאמרינן בעלמא: כי היכי דמשעבידנא לך לדידך הכי נמי משעבידנא ליה לבעל חוב דידך, ואמרינן נמי: כי היכי דמשעבידנא ליה לאבוכון משעבידנא ליה לבעל חוב דאבוכון מדרבי נתן, בפרק כל שעה. הילכך ליכא לאקשויי ממחל. כן מצאתי בשם הראב"ד ז"ל, וכך ראיתי בתוספות. ולא מסתברא.
- ועוד, דקשיא עלה הא דגרסינן בפרק החובל (דף פט.), ותזבון לכתובתה בטובת הנאה להאי דחבלה ביה, דאי מחלה ליה גבי בעל לית ליה פסידא? סוף סוף כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. ואמאי יכולה למחול? הא משעבד בעל לניזק מדר' נתן, דהתם בדלית ליה נכסים אחריני עסקינן כדאמרינן התם. והכי נמי מוכח בפרק שנים אוחזין גבי מצא שובר וכו', כדאיתא התם.
- ועיקר קושיין ליתא בגמרא, דאיכא למימר לאוקימתיה דאביי כרב, דלית ליה דשמואל, ומידחייא דרב לאביי מהלכתא כד מדחייא לאוקמתא דרבא; ולא דרב כהלכתא אלא לפירוקיה דרב אשי בתרא. ולית ליה נמי מיגו דאי בעי קלייה, כגון שהוחזק השטר בבית דין. אלא קשיא לרבינו הגדול ולגאונים ז"ל שכתבוה.
- ואי בעית אימא משכחת לה כגון דאמר ליה: משתעבדנא לך ולדידך ולכל מאן דאתי מחמתך, דכי אמר ליה הכי – לא מצי מחיל, כדכתיבנא בפרק קמא דגיטין כדעת מקצת החכמים. אי נמי כתבה רבינו הגדול ז"ל ללמוד הימנה להכניסה שטר חוב לבעלה, שאינה יכולה לומר "אמנה הוא".
- ושוב מצאתיו בשם קצת חכמי הצרפתים ז"ל, שהעמידוהו כגון שתבעו מלוה שני ללוה מדר' נתן והעמידו בדין ונתחייב לו ממון, ואחר כך בא בעל השטר ואמר: "אמנה הוא זה"; דכיון דעמד בדין, שוב אינו יכול למחול, דכל מילתא דבי דינא כמאן דגבי דמי, כדאמר לעניין פרוזבול. וגם זה על דרך רחוקה הוא, האיך העמידו בדין והאיך נתחייב לו בממון בלא הוצאות השטר? ואם הוציאו ולא טען, האיך יחזור ויטעון? ועוד, שאינו כן מן הסוגיא שהזכרנו מפרק החובל. ואין לדון כאן אלא כלשוננו. הרמב"ן ז"ל:
והרא"ה ז"ל כתב וזה לשונו: וכדר' נתן — כלומר, דאי לרבנן דפליגי עליה דרבי נתן, כיון שאין אותן אחרים שהוא חייב להם יכולים לכופן, אינו חב להם, דבלאו הכי נמי מצי לאפקועי להו, דקא פרעינהו בדלא ידעי אידך ומחיל להו וקא מפקא מינייהו. אבל השתא לרבי נתן, כיון דאינהו משתעבדי ליה דאורייתא, ודאי מיקרי חב לאחרים, דהא שהרי אף הם יכולין לכופן בדין לפורען דבר תורה.
- וקשיא לי, אפילו כי חב לאחרים נמי אמאי לא מהימן, מתוך שבידו למחול, כדשמואל דאמר המוכר שטר חוב וכו'. והכי נמי אמרינן התם בפרק שנים אוחזין (דף כ.): מצא שובר וכו', ואמרינן: שמע מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב וכו', אף על גב דמכירת שטרות דאורייתא, כדמוכח בבבא מציעא (דף נו.) במתניתין ואלו דברים שאין להם אונאה, דפשטינן לה מדאורייתא, וחדא מינייהו שטרות.
- תו קשיא לי, בלאו הכי נמי למה לי מדשמואל? תיפוק לי דהא אי בעי מזבן ליה לאחריני לההוא שטר חוב, דתו לא גבי מיניה, דהא מטלטלי נינהו ומטלטלי דלקוחות לבעל חוב לא משתעבדי. וכי תימא בדאקני ליה נכסיה כולהו אגב מקרקעי וכתב ליה "דאקני", ושטרא אקרי נכסי הוא ושעבודא דאית ביה, כדאיתא בבבא בתרא? הא לא אפשר דאיירי בהכי בסתמא, דלא מפרשין כלל.
- אלא מסתברא לי לפרושי, דאין אדם נאמן במיגו בטענה שהוא אומר שאינה על שיטה זו, שאי אפשר אלא על שיטה ראשונה למפרע, כזו אינו נאמן בשום מיגו כיון שהשטר ברור לפנינו. ואתיא דומיא דההיא דאמרינן בבבא בתרא באומר "גרשתי את אשתי", דאי אמר למפרע לא מהימן להבא, שעל טענה שאינה חלה אלא למפרע אינו נאמן מתוך שום דבר שיכול לעשות מכאן ולהבא בדבר שנתברר חיובו, כגון אותה שנתברר שהיא אשתו; אף על פי שאינה כיוצא בה לגמרי. אבל בדבר שאין החיוב מבואר כלל ויכול להכחיש החייב לגמרי, נאמן אפילו על טענה שאינה חלה אלא למפרע. ודוק ותשכח.
- תו מסתבר לי דהיינו טעמא, דהא קאמר אביי באומר שטר אמנה הוא זה: אינו נאמן מתוך שבידו למחול, לפי שאין אדם רוצה לסתור הודאתו שהודה בחיובו משום מיגו בעולם, וכיון דכן, מכי אפקיה האי להאי שטרא – אודי דשטרא מעליא הוא, וזה הוא בא אידך דנושה בו; וכי הדר ואמר: שטר אמנה הוא זה, אינו נאמן לסתור הודאתו. והאי דינא מוכח מההיא דהעורר על השדה והוא חתום עליה עד, וההיא דשבועות דאמרינן: האומר "לא לויתי" כאומר "לא פרעתי" דמי והוחזק כפרן. ע"כ:
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: וכדרבי נתן — כלומר, וכשאין ללוה זה לאשתלומי מיניה אלא שטר חובו זה בלבד, דהא דר' נתן בדלית ליה לאשתלומי מיניה, כדאיתא בפרק ארבעה וחמשה. ואם תאמר: נהימניה משום מיגו דאי בעי מחיל, אי נמי דאי בעי קלייה?
- יש מתרצים, דכיון דמשוי לעדים ברשיעי וכו', ואי נמי דמשוי נפשיה רשע, דאסור לשהות שטר אמנה וכו' – ריע טענתיה ולא מהימנינן ליה במיגו. ואינו מיושב כל הצורך, דהא משמע דהשתא אכתי לא ידעינן לההוא טעמא דעולא, ורב אשי הוא דחדית ליה.
- ויש מי שתירץ, דאביי מוקי לה לדרב דלא כשמואל, ואף על גב דקיימא לן כשמואל, כי היכי דרבא נמי מוקי לה לרב בטעמא דלא כהלכתא, אף אביי כן. ולא מסתבר לי האי פירוקא, דבשלמא לרבא מוקי לה לרב בטעמיה אף על גב דלא קיימא לן כוותיה, אלא לאביי מאי דוחקיה למימר דרב פליג ולאפוקי לרב לבר מהלכתא? ועוד, דהא איכא משום דאי בעי קלייה. ואי כשהוחזק שטרא בבי דינא, דליכא מיגו דאי בעי קלייה כדאיתא בפרק זה בורר, הוה ליה לפרושי בהדיא. ועוד, דקא פסקי לה הריא"ף ז"ל והגאונים ז"ל כהלכתא להאי דאביי.
- ויש מי שפירש, דהא בדכתב ליה למלוה זה: "משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך", דכי אמר ליה הכי לא מצי מחיל, כדעת הראב"ד ז"ל. ונכון הוא, אף על פי שהקשו עליו בפרק קמא דגיטין בשמעתא דמעמד שלשתן וכו'; וכבר דחיתיה שם בסייעתא דשמיא.
- והרמב"ן ז"ל תירץ, דשאני הכא דריע טענתיה, דכל מאי דאיתיה בידיה דאיניש – בחזקת שלו הוא, ואינו נאמן לומר "אינו שלי" כשחב לאחרים ואפילו במקום מיגו; דאם איתא דאמנה הוא, אמאי לא החזיר לו שטרו עד עכשיו שתבעוהו לבעל חובו מדרבי נתן? וכן אינו נאמן במיגו דפרוע ואי בעי קלייה, דמיגו במקום חזקה זו לא אמרינן, דעביד אינש דעביד קנוניא. אבל במוצא שובר בזמן שהאשה מודה, מהני ליה מיגו ולא חיישינן דילמא זבנתה לכתובתה בטובת הנאה; דבמקום חששא, כיון דליכא חזקה דשקרא כלל, אמרינן מיגו, כדאיתא בפרק קמא דמציעא (דף יט:), ואפילו כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה.
- ולפי דברי רבינו יש אומרים, ההיא דמצא שובר – דווקא כשאין לקוחות לפנינו; אבל היכא דאיכא לקוחות לפנינו ושטר כתובה יוצא מתחת ידן, לא מהימנא. ולא משמע הכי התם.
- ורבינו הרב נר"ו תירץ, דמיגו כזה לא אמרינן, דעדיפא ליה טענת אמנה כי היכי דליהדר ולגבי מיניה דבעל חוב בבא לצאת ידי שמים, דהא לוה מידע ידע דלאו אמנה הוא וחייב הוא לשלומי ליה; ואי מחיל ליה גביה, תו לא מחייב ליה לשלומי ולא מידי ואפילו בדיני שמים, והילכך מיגו בכי האי לא אמרינן.
- וקשה לי מדאמרינן בפרק קמא דמציעא: המוצא שובר, בזמן שהאשה מודה – יחזיר לבעל. ואקשינן: וליחוש דילמא זבנתיה לכתובתה בטובת הנאה? שמעת מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב וכו'. ואם איתא, כי איתא לדשמואל מאי הוי? דהא ניחא ליה, דמימר אמרה: בעל ודאי ידע דלא הגיע שובר לידו וחיובי מחייב ופרע לי, ואי מחילנא ליה לא יהיב לי ולא מידי. אלא אם נדחוק ונאמר דשובר נמי היינו מחילה, כל שהגיע שובר ליד הבעל בלא תנאי פטור לגמרי, דשוברה היא מחילתה; וכן כתבתי שם בבבא מציעא.
- ובשם הראב"ד ז"ל מצאתי, דמוכר בלחוד הוא דמצי מחיל משום דמכירות שטרות מדרבנן וכו', כדאיתא בפרק מי שמת (דף קמז:), דאמרינן התם: אף על גב דאמר שמואל: המוכר וכו', מודה שמואל שאם נתנה במתנת שכיב מרע וכו'. ואמרינן עלה: אלמא קסבר מתנת שכיב מרע דאורייתא; אלמא כל דמקני דבר תורה, לא מצי מחיל ליה, והילכך במקום שחב לאחרים אינו יכול למחול, דהא שעבודא דאורייתא, ומדאורייתא הוא דזכי ביה בחוב זה, ומוציאין מזה ונותנין לזה.
- ויש מי שהקשה עליו מהא דגרסינן בפרק החובל (דף פט.): ותזבון לכתובתה בטובת הנאה להאי דחבלה ביה, דאי מחלה ליה גבי בעל לית ליה פסידא? ופרקינן: סוף סוף כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. ואם איתא, הא אינה יכולה למחול בהא, דהא משתעבד בעל לניזק מדרבי נתן; דהתם בדלית לה נכסים אחריני עסקינן, כדאמרינן התם. ואנא גברא חזינא תיובתא לא חזינא, דהתם משום דאמרינן: היא שחבלה באחרים פטורה, כלומר: עד שתתאלמן או עד שתתגרש דלהוו לה נכסי, כדאיתא התם; משום הכי דייקינן לאשכוחי ליה פרעון לניזק מינה ביושבת תחת בעלה, ואמרינן: ותזבון כתובתה והאי דחבלה ביה, וניתן טובת הנאה של כתובתה לדידיה מהשתא. ופרקינן, בין במוכרת לאחרים בין במוכרת לניזק בעצמו יכולה היא למחול לבעל, דאפילו כי מכרה לניזק בעצמו, משעה שמכרה לו נמחל שעבוד נזקיו וחזר מכר, דמה לי מכרה במעות דעלמא מה לי מכרה בדמי נזקיו; וכיון שכן, מה לי ניזק מה לי אחר, דא ודא מתורת מכר איתיה ליה, ואי אמרה ליה: גבי מהשתא בתורת גוביינא בטובת הנאה, הא לא אפשר, דראיה שבה דלית לה גוף ואינה נגבית בתורת גוביינא, אלא דלכי מטי זמן גוביינא מפקינן מהאי ונותנין ויהבין להאי. הילכך טעמא תריצנא הוא, כנ"ל. ע"כ לשון הרשב"א ז"ל:
ובשם כה"ר יעקב בן כה"ר שלמה זרח ז"ל תירצו כתירוצו של הראב"ד ז"ל, דכיון דשעבודא דאורייתא – לא מצי מחיל ליה, דכי אמרינן: המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, היינו משום דמכירת שטרות דרבנן; (אצל) [צ"ל אבל] הלוה מחבירו, כל מה שיש לו תחת כל השמים משועבדים לחבירו מן התורה ואפילו חובותיו, הילכך חוב שלו כקרקע דמי, דכשם שאין יכול למכור קרקעותיו כך אין יכול למחול חובותיו. עד כאן מצאתי בגיליון שיטה ישנה.
- ובשיטה ישנה תירצו, דלא מהימנינן ליה במיגו, דהשתא מיהא טענתו טענת רמאות, דאי שטר אמנה הוא, אמאי נקיט ליה בידיה? ולהך סברא נמי, אי טעין נמי "פרוע הוא" לא מהימן משום מיגו, דהא טענתו טענת רמאות:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: ואחרים תירצו, דכיון דבטענתו זו אינו מרויח כלום לעצמו, אדרבה הוא מפסיד חובו, אין לנו לומר בו דין מיגו במקום שחב לאחרים.
- ובתוס' תירצו דהא לאו מיגו הוא, כי הוא סבור שאף על פי שאומר "אמנה הוא" – לא יפסיד חובו בכך, ואם היה מודה שהוא פרוע או שהיה מוחלו היה מפסידו לאלתר.
- והראב"ד ז"ל תירץ דליתיה להאי מיגו כלל, (דאע"ג דמצי) [צ"ל דלא מצי] מחיל ליה, כיון דמשתעבד ליה מדרבי נתן כאילו הוא בעל חובו ממש. והכי אמרינן בפרק כל שעה (דף לא.): כי היכי דמשתעבדנא לאבוכון משתעבדנא לבעל חוב דאבוכון מדרבי נתן. מה שאין כן במוכר שטר חוב, דלא אשתעבד ליה ללוקח זה כלל. וזה הדין נראה נכון בעיני, והקושיא מתפרקת בו כראוי, והיינו דנקטי הכא וכדרבי נתן; ולמה לי דר' נתן? דהא אפילו לרבנן דלית להו דרבי נתן, כשבא לגבות מן הלווים גובה כדין בני חורין או משועבדים. אלא ודאי דלרבנן, כיון דלא משתעבד ליה להאי מלוה, אי מחיל ליה מלוה דידיה מחיל, ונאמן במיגו, מה שאין כן אליבא דרבי נתן.
- ואף לדברי הרמב"ם ז"ל כך יש לפרש, שהוא כתב דטעמא דהמוכר שטר חוב וחזר ומחלו מחול, היינו משום דמכירת שטרות מדרבנן; אם כן, בזה שבא לגבות מדאורייתא – אין מחילתו של מלוה כלום. הילכך כשם שהאומר "שטר אמנה הוא זה" אינו נאמן, כך האומר "פרוע הוא" אינו נאמן, וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה. ומינה שמעינן נמי אליבא דידיה דלא מצי מחיל, דאי לא – שוברו זו היא מחילתו; ועוד, למה אינו נאמן במיגו?
- וההיא דבפרק החובל דאמרינן: כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא וכו', שאני התם דלא ניתנה כתובתה לגבות מחיים, ואי אפשר ליה לעשות גוביינא; ובעל נמי לא חשיב דמשעבד ליה מדרבי נתן, כיון שאין חיובו ברור. ואם איתא, אין לנו אלא שנכוף לאשה שתתן לו כתובתה בתורת גוביינא בטובת הנאה, והא דמכר הוא, ולפיכך אם מחלה אחר כך לבעל מחול. וזה דעת הרשב"א ז"ל. אבל דעת מורי הרא"ה ז"ל דאפילו בהא יכול המלוה למחול לבעל חובו, כדברי הראשונים ז"ל. ע"כ:
וזה לשון הרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל: וכגון שחב לאחרים — וקשיא לן עלה הא דגרסינן בפרק שנים אוחזים (דף כ.), תנו רבנן: מצא שובר וכו'; דדייקינן עלה: ואמאי? נחוש דילמא כתבה ליתן בניסן וכו'. ומהדרינן: אמר רבא, שמע מינה איתא לדשמואל דאמר: המוכר שטר חוב וכו', דאלמא כיון דיכלה למחול אותו לבעלה – אמרינן, אי לאקנוייה בעי להפסיד הלקוחות, הוה לה למחול לבעלה, ומדלא מחלה שמע מינה דקושטא קאמרה. וכיון דכן, קשיא לן נמי הכא, אמאי לא אמרינן דנאמן, מיגו דאי בעי מחיל.
- ונראה לנו בה כמה פירוקין. הפירוק הראשון שנאמר, דהתם הוא דאמרינן מיגו דיכלה למחול לה לבעלה, כי קאמרה "האי שובר קושטא הוא" נמי מהימנה, משום דאכתי יש בידה שתמחול אותה לגבי בעלה. אבל הכא, לגבי אומרים "שטר אמנה הוא זה" במקום שחב לאחרים, דאין בידו שימחול אותו עכשיו, דהא יוצא השטר בבית דין וזכה בו בעל הדין, לאו כל כמיניה לממחליה ניהליה.
- אי נמי יש לומר, דהתם הוא דאמרינן מיגו, דמשום האי שובר קא חזינן ליה דשובר מעליא הוא, וחששא בעלמא הוא דחיישינן דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי, ומשום הכי אמרינן מיגו, לדחויי האי חששא ולאוקמי שובר אחזקתיה. אבל הכא במאי דקא טעין המלוה בשטר זה שהוא שטר אמנה, ומפקינן לשטרא מחזקיה, לא אלים דחיה דהאי מיגו להימוניה ולאפוקי שטרא מחזקיה. תדע, דהא הכא לעניין מצא שובר, טעמא דאיכא שובר הוא דאמרינן מיגו ודחינן לההוא חששא דחיישינן; אבל אילו ליכא שובר, וקא טענה דהאי כתובה פרוע הוא, לא הוה מהימנינן לה, משום דכי אמרינן מיגו לסלוקי חששא ולאוקמי מילתא אחזקה, אבל לאפוקי לא אמרינן מיגו.
- אי נמי יש לומר, דהאי דאמרינן: האומר "שטר אמנה הוא זה" אינו נאמן, ואף על גב דבידו למחלו, הני מילי היכא דאמר "אמנה הוא זה" דהיא עוולה; אבל אילו אמר "פריעא הוא", יש לומר כיון דלא קא טעין מידי דעוולה מהימנינן ליה, מיגו דאי בעי מחיל ליה. תדע, דהא לעניין עדים אמרינן: רב אשי אמר, לעולם דקא אמרי עדים, ודאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ודקאמר אמאי לא מהימני? משום דרב כהנא וכו'; הרי למדת דאף על גב דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ואיכא למימר מיגו, כיון דקא טענו טענה שהיא עוולה לא מהימנא; הכא נמי, דאף על גב דבידו למחלו ואיכא למימר מיגו, כיון דקא טעין מידי דעוולה הוא לא מהימן. ואשתכח להאי פירוקא, דאילו אמר "פריעא הוא" דמהימנין ליה מיגו דאי בעי מחיל ליה. מיהו הני מילי היכא דאיתיה לאחר זמנו, אבל אם זמן השטר עדיין לא נשלם, כיון דקיימא לן: חזקה לא עביד איניש דפרע גו זמניה, לא מהמנינן ליה.
- אי נמי יש לומר, דהיינו טעמא דאמרינן התם מיגו, משום דאכתי לא איתבריר לן דזבנתה לכתובתה בטובת הנאה, אלא חששא בעלמא הוא דחיישינן הכי, ואיהי קאמרה להד"ם; הילכך כיון דאיכא למימר מיגו, מהמנינן לה דלא זבנתה לכתובתה בטובת הנאה. אבל אילו איברר לן דזבנתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי, כיון דאיכא למיחש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי, ואף על גב דאיכא למימר מיגו ובידה למחלו ולמפסדינהו להנהו לקוחות, לא מהמנינן לה במאי דקא טענה דבניסן יהבתיה ניהליה לההוא שובר, משום דהא קא מפסדה להנהו לקוחות. דכי אמרינן מיגו, היכא דאיכא למימר דילמא ליכא לקוחות כלל כי היכי דנפסוד; אבל היכא דאיכא לקוחות ודאי דקא מפסדי, לא אמרינן מיגו. הילכך הכא נמי, כיון דחב לאחרים בוודאי, אף על גב דאיכא למימר מיגו ובידו למחלו לא מהמנינן ליה.
- והני פירוקי כולהו צריכי עיון. ע"כ:
מנין לנושה בחברו וכו' — ואם תאמר: קרא למה לי? תיפוק לי מדקיימא לן, נכסיה דבר איניש אינון ערבין, וכיון שנשתעבדו נכסי לוה למלוה והרי הם כנכסי מלוה, נשתעבדו לבעל חובו של מלוה? יש לומר, דהא אמר: נכסוהי ערבין ביה, אבל לא נכסים המשועבדים לו, ומצי אמר ליה: לאו בעל דברים דידי את. ועוד אהני קרא, שאם גבו יתומים מבעל חוב דבעל חוב דאבוהון, לאו נכסי דקנו יתמי, כדאיתא בפרק כל שעה.
- ואם תאמר: הא דקיימא לן אין אותיות נקנות במסירה, מאי נפקא מינה? כיון שנתן מעותיו למוכר, הרי הלוה משועבד ללוקח זה מדרבי נתן? יש לומר, זה כיון שלא לוה לו את מעותיו, הרי לא שעבד לו את עצמו, ואפילו כנגד מעותיו לא יגבה מבעל חובו של מוכר, שהרי לא על דעת שיעבוד קיבל המעות. אבל כשאדם לוה מחברו, גומר ומשעבד לו עצמו, הילכך גבי מלוה מבעל חוב דלוה. שיטה ישנה.
- ובגליון שיטה ישנה מצאתי כתוב: ולי התלמיד קטן נראה, דאפילו נתן לו מעותיו ולא כתב לו שטר שיעבוד עליהם, אלא שמסר לו שטר חוב שיש לו על אחר בלבד, לא קני ליה מדרבי נתן, דלאו "אשר אשם לו" קרינא ביה, כיון דלא שעבד לו כל נכסיו בשטר. ואפילו תימא דשיעבודא דאורייתא, אפילו הכי הרי אינו טורף לקוחות, כיון דלא כתב לו בשטר, ולית ליה קלא, ואם כן אין משועבדים לו נכסיו כלל, ואפילו אותן שישנן בידו בשעת הלואה, כל שכן חוב זה, שלא היו הנכסים בידו אלא שיעבוד בלבד. אבל הלוה מחבירו וכו':
רב אשי אמר לעולם וכו' — מסתברא דרב אשי לרווחא דמילתא עביד האי אוקימתא, ולאשמועינן עיקר דינא; דהא מודה הוא בדברי אביי, מדלא אתקיף עליה מידי. ובדאביי מתרץ טפי לישנא דמימרא דרב, כדכתיבנא לעיל. ומשום דתלמודא פריך מעיקרא דלא אתיא דרב לא בלוה ולא בעדים, אתא רב אשי ואמר דאפילו בעדים נמי אתיא שפיר; והכין אורחא דתלמודא. הריטב"א ז"ל:
מאי טעמא, כיון דעולה וכו' — פירוש, משום דשטר אמנה שטר עוולה הוא, שלא נתן המלוה ללוה שום דבר, וסהדי אעוולה לא חתימי, וכשהם אומרים שחתמו בעוולה, לא נאמין אותם, דאין אדם משים עצמו רשע. ומיהו אם העדים אומרים שהלוה אמר להם מתחילה שקיבל כבר המעות, ואחר כך נתברר מהמלוה דשטר אמנה היה, נאמנים, דבכהאי גוונא לא משוו נפשייהו רשעים, כיון שאומרים שלא ידעו מתחילה דשטר אמנה היה. תלמידי הר"י ז"ל:
הקשה הר"מ: אמאי לא קאמר, "לעולם דקאמר מלוה", ואינו נאמן לעשות עצמו רשע לומר ששוהא שטר אמנה בתוך ביתו? ותירץ, דלא קשה; דבשלמא עדים אינן נאמנין לעשות עצמן רשעים, דאינן עושין בזה שום טובה משל עצמן במה שאומרין "שטר אמנה הוא", אלא מפסידים למלוה ולא לעצמן, ולהכי משוו נפשייהו רשעים. אבל מלוה, הוא מפסיד לעצמו, ולא הוי רשע, כיון שבא לעשות תשובה ולהפסיד ממון לעצמו. הרא"ש ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה