ביאור:בבלי כתובות דף יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת כתובות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

'חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בגדול' [1];

אלא אנוסין מאי טעמא [2]?

אמר רב חסדא: קסבר רבי מאיר: עדים שאמרו להם "חתמו שקר ואל תהרגו" - יהרגו ואל יחתמו שקר [3].

אמר ליה רבא: השתא: אילו אתו לקמן לאמלוכי, אמרינן להו 'זילו חתומו ולא תתקטלון', דאמר מר 'אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים בלבד', השתא דחתמו אמרינן להו 'אמאי חתמיתו'?

אלא טעמא דרבי מאיר כדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב: [4] מודה בשטר [5] שכתבו [6] אין [7] צריך לקיימו [8].

גופא: אמר רב הונא אמר רב: מודה בשטר שכתבו - אין צריך לקיימו.

אמר ליה רב נחמן: גנובא גנובי [9] למה לך? אי סבירא לך כרבי מאיר - אימא 'הלכה כרבי מאיר' [10]![11]

אמר ליה: ומר - היכי סבירא ליה [12]?

אמר ליה: כי אתו לקמן [13] לדינא [14] - אמרינן להו [15]: "זילו קיימו שטרייכו [16] וחותו לדינא" [17].

אמר רב יהודה אמר רב: 'האומר "שטר אמנה הוא זה" [18] - אינו נאמן'.

דקאמר מאן? אילימא דקאמר לוה – פשיטא: כל כמיניה [19]?! ואלא דקאמר מלוה? תבוא עליו ברכה! אלא דקאמרי עדים;

אי דכתב ידם יוצא ממקום אחר - פשיטא דלא מהימני, ואי דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר - אמאי לא מהימני?

<סימן בא"ש [אולי: רבא, אביי, אשי]>

אמר רבא: לעולם דקאמר לוה, וכדרב הונא, דאמר רב הונא אמר רב: מודה בשטר שכתבו - אין צריך לקיימו [20].

אביי אמר: לעולם דאמר מלוה, וכגון שחב לאחרים [21], וכדרבי נתן, דתניא: 'רבי נתן אומר: מנין לנושה בחבירו מנה, וחבירו בחבירו - מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה? תלמוד לומר (במדבר ה ז: והתוודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו יוסף עליו) ונתן לאשר אשם לו [22].

רב אשי אמר: לעולם דקאמרי עדים, ודאין כתב ידם יוצא ממקום אחר, ודקאמרת 'אמאי לא מהימני?' - כדרב כהנא, דאמר רב כהנא: אסור לו לאדם שישהה שטר אמנה בתוך ביתו, משום שנאמר (איוב יא יד: אם און בידך הרחיקהו, ו)אל תשכן באהליך עולה.


עמוד ב

ואמר רב ששת בריה דרב אידי: שמע מינה מדרב כהנא: 'עדים שאמרו "אמנה היו דברינו" - אין נאמנין'; מאי טעמא? כיון דעולה הוא - אעולה לא חתמי [23].

אמר רבי יהושע בן לוי: אסור לו לאדם שישהה שטר פרוע בתוך ביתו משום שנאמר (איוב יא יד: אם און בידך הרחיקהו, ו)אל תשכן באהליך עולה.

במערבא משמיה דרב אמרי: (איוב יא יד) אם און בידך הרחיקהו - זה שטר אמנה ושטר פסים; ואל תשכן באהלך עולה - זה שטר פרוע.

מאן דאמר 'שטר פרוע' - כל שכן 'שטר אמנה'; ומאן דאמר 'שטר אמנה' - אבל 'שטר פרוע' – לא, דזמנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא [24].

אתמר: ספר [25] שאינו מוגה [26]: אמר רבי אמי: עד שלשים יום מותר לשהותו, מכאן ואילך אסור לשהותו, משום שנאמר 'אל תשכן באהליך עולה'.

אמר רב נחמן: עדים [27] שאמרו "אמנה היו דברינו [28]" - אין נאמנין; [29] "מודעא היו דברינו [30]" - אין נאמנין [31].

מר בר רב אשי אמר: "אמנה היו דברינו" - אין נאמנין; "מודעא היו דברינו" – נאמנין; מאי טעמא? האי ניתן ליכתב והאי לא ניתן ליכתב.

[32]

בעא מיניה רבא מרב נחמן: "תנאי היו דברינו [33]" מהו? 'מודעא' ו'אמנה' [34] - היינו טעמא: דקא עקרי ליה לשטרא [35], והאי נמי קא עקר לשטרא? או דלמא "תנאי" מילתא אחריתי היא [36]?

אמר ליה: כי אתו לקמן לדינא [37] אמרינן להו: זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא [38].

עד אומר "תנאי" ועד אומר "אינו תנאי": אמר רב פפא: תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי [39], והאי דקאמר "תנאי" הוה ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים [40].

מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע: אי הכי [41] - אפילו תרוייהו נמי [42]! אלא אמרינן: הני - למיעקר סהדותייהו קאתו [43], האי נמי [44] - למיעקר סהדותיה קאתי [45].

והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע.

תנו רבנן: שנים חתומין על השטר, ומתו, ובאו שנים מן השוק ואמרו "ידענו שכתב ידם הוא, אבל אנוסים היו" "קטנים היו" "פסולי עדות היו" - הרי אלו נאמנים; ואם יש עדים שכתב ידם הוא זה או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר, משטר שקרא עליו ערער [46] והוחזק בבית דין - אין אלו נאמנין - ומגבינן ביה כבשטרא מעליא [47], ואמאי? תרי ותרי נינהו [48]?

אמר רב ששת: זאת אומרת: הכחשה תחלת הזמה היא,

הערות[עריכה]

  1. ^ כל מעשה השטר בגדולים: הלוקח והמוכר; וגבי עדים נמי אמרינן 'חזקה אין הלוקח מחתים בו קטנים'
  2. ^ נימא הפה שאסר הוא שהתיר
  3. ^ הלכך, כי אמרי נמי "אנוסים היינו מחמת נפשות" - משוו נפשייהו רשעים
  4. ^ לוה
  5. ^ שהודה בשטר
  6. ^ ועל פיו נחתמו העדים
  7. ^ המלוה
  8. ^ בעדים החתומים בו, שאין הלוה שוב נאמן לומר "פרעתיו"; ולא אמרינן בהאי 'הפה שאסר הוא שהתיר': דמכיון שאמר כשר היה - הרי הוחזק השטר; וכי אמר "פרעתיו" - לא מהימן, שהרי ביד המלוה הוא; ורבי מאיר נמי, דאמר 'אין נאמנים לפוסלו' - במודה לוה שכתבו קאמר, וקסבר לא צריכינן תו לעדים, ולאו אפומייהו מיקיים שטרא
  9. ^ מתגנב אתה לומר דבריך בלשון שלא נחלקו בו היחיד והמרובים כדי שלא יבטלו את דבריך דאמרת כיחידאה
  10. ^ ולא תנקוט לה כמילתא באנפי נפשה
  11. ^ מה רוצה רב נחמן מרב הונא? רב הונא אמר בשם רב, וכך אמר רב! אולי כך אמר בישיבה לתמידים כי בנהרדעא הקפידו יותר לומר דברים לפי שיטת התנא, כמו שרואים משמואל, בבא קמא צט,ב: אמר שמואל: טבח אומן שקלקל חייב לשלם: מזיק הוא, פושע הוא, נעשה כאומר לו: "שחוט מכאן" ושחט לו מכאן... איתיביה רב חמא בר גוריא לשמואל: "הנותן בהמה לטבח וניבלה - אומן פטור, הדיוט חייב, ואם נותן שכר - בין הדיוט בין אומן חייב". אמר ליה: לעכר מוחך (רש"י: כמו מים עכורים). אתא ההוא מרבנן, קא מותיב ליה (רש"י: הא מילתא). אמר ליה: השתא שקלת מאי דשקל חברך. קאמינא לכו אנא רבי מאיר - וקאמריתו לי רבנן?! אמאי לא דייקת מילי, שאני אומר: מזיק הוא פושע הוא, נעשה כאומר לו: "שחוט מכאן" ושחט לו מכאן - מאן אית ליה האי סברה? רבי מאיר, דאמר: מיבעי ליה למירמי אנפשיה. כלומר: שמואל מצפה שהתלמידים ידעו סברות התנאים ולפיכך ידעו לזהות את בעל המשנה או הברייתא, אף על פי שלא נאמר במשנה או בברייתא עצמה! וכן אמר רב נחמן לרב הונא ביבמות צ,ב
  12. ^ במודה בשטר שכתבו
  13. ^ מלוין מביאין שטרות
  14. ^ כך אני רגיל לומר למלוים המביאים שטרותיהם לפני ואין עדיהם עמהם
  15. ^ אני אומר להם
  16. ^ לכו ובקשו עדיכם וקיימוהו
  17. ^ דאי לאו הכי, אף על גב דמודה לוה שכתבו - מצי למימר "פרעתיו"
  18. ^ לא לוה כלום אלא כתבו ומסרו למלוה שאם יצטרך ללות ילוה והאמינו שלא יתבענו אלא אם כן מלוהו
  19. ^ והלא עדים חתומים בו פשיטא דיתקיים בחותמיו
  20. ^ ואשמעינן רב יהודה נמי הכי: דלוה שאמר 'כתבתיו ומסרתיו לו, אבל שטר אמנה הוא' - אין צריך המלוה לחזור ולהביא להעיד על החתימה, דאין נאמן לוה לפוסלו, דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה
  21. ^ בהודאה זו שהוא מודה שהוא שטר אמנה - חב ומפסיד את אחרים הנושים בו, ואין לו מה להגבותם, והיו רוצים לגבות חוב זה
  22. ^ ולא כתב 'לאשר הלוהו' אלא 'לאשר האשם שלו', ו'אשם' הוא קרן, כדאמרינן ב'הגוזל' (בבא קמא קי א): למי שהקרן שלו
  23. ^ וכי אמרי "חתמנו" - אין נאמנים להרשיע את עצמן
  24. ^ שעל הלוה ליתן שכר הסופר; ופעמים שאין לו, ונותנו המלוה, וחוזר וגובהו ממנו בשעת פרעון, ומעכב השטר עליו
  25. ^ תורה נביאים וכתובים
  26. ^ מן טעיות שבו
  27. ^ החתומים בשטר
  28. ^ לא הלוהו כלום אלא כתבנו לו לכשיצטרך ילוה לו, וזה שיעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה אפילו לאחר זמן, דלאו מוקדם ליהוי לטרוף שלא כדין
  29. ^ אם שטר מכר הוא ואמרו עדים החתומים בו
  30. ^ המוכר מסר מודעא בפנינו והראנו אונסו והכרנו בו
  31. ^ דלא אתי על פה ומרע ליה לשטרא
  32. ^ מודעא ניתן לעדים לכתוב את השטר כדי להציל האנוס מאונסו; אמנה לא ניתן להכתב, דעוְלה הואי; וכי אמרו "חתמנו" משוי לנפשייהו רשעים, ואין אדם נאמן לשום עצמו רשע.
  33. ^ על תנאי מכרה לו, שיעשה לו כך וכך, ולא ראינו שקיים לו תנאו, וזה אומר "לא קיים לי" ואינו מכר
  34. ^ טעמא מאי קאמר מר אין נאמנין?
  35. ^ בעדותן זה, ולא אתי על פה ומרע לשטרא
  36. ^ הא לא עקרתא דשטרא הוא, דמודים הם שהשטר אמת, אלא שתנאי היה ביניהם, וזו עדות אחרת היא; ושטרא ממילא מיעקר לאחר זמן ביום שלא קיים תנאו בזמנו
  37. ^ לקוחות שעידיהם מעידים שתנאי היו דבריהם
  38. ^ אם יעכב שוב הקרקע
  39. ^ שניהם מעידים שהשטר אמת וכמות שהוא כתוב בלא תנאי חתמוהו
  40. ^ ואינו נאמן לעקור שטר ששניהם חתומים בו
  41. ^ דכיון שהעיד על כתב ידו - עשית לזה אחד ממקיימי השטר כמות שהוא כתוב, בלא תנאי, והוי להו עדיו שנים, ועדות אחרונה - דברי אחד במקום שנים
  42. ^ אמרי "תנאי היו דברינו" - לא ליתהימנו, דכיון שהעידו על כתב ידן - קיימו השטר כמות שהוא כתוב, וכי אמרי "תנאי היו דברינו" הוו להו 'מגידים וחוזרים ומגידים'! ואמאי אמר רב נחמן 'קיימו תנאייכו כו'
  43. ^ על כרחך לאו חתימה מקויימת הוא, דכיון דתוך כדי דבור מסקי דבורייהו ואמרי "אבל תנאי היה ביניהן" - אמרינן הני למיעקר סהדותייהו שאמרו "כתב ידינו הוא" קאתו, ולומר 'לא חתמנו אלא על מנת שיקיים את התנאי'; וכיון דתנאי מלתא אחריתי היא - שאינה עוקרתו אלא לאחר זמן - לא דמיא למודעא ואמנה, ומהימני, דעדות בפני עצמה היא
  44. ^ כי סיים ואמר "תנאי הוה"
  45. ^ עקר לחתימת ידיה, לומר "לא חתמתי אלא על מנת כן"; וכיון דאית לן דמלתא אחריתי היא, ושטרא ממילא מיעקר - אישתכח דאין בשטר חתום אלא עד אחד
  46. ^ שרצה הנתבע לפוסלו
  47. ^ בתמיה
  48. ^ עדי השטר שנים, ואלו שנים מעידים עליהם שפסולים היו באותה שעה