ביאור:בבלי כתובות דף ס

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת כתובות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

עד כמה [1]?

אמר רבא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: שלשה חדשים; ושמואל אמר: שלשים יום; ורבי יצחק אמר רבי יוחנן: חמשים יום.

אמר רב שימי בר אביי: הלכה כרבי יצחק שאמר משום רבי יוחנן.

בשלמא רב ורבי יוחנן - כל חד וחד כי חורפיה [2]; אלא לשמואל - כי האי גוונא [שלשים יום] מי משכחת לה?

כי אתא רמי בר יחזקאל אמר: לא תציתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל; הכי אמר שמואל: כל זמן שמכירה [3].

ההיא דאתאי [4] לקמיה דשמואל. אמר ליה לרב דימי בר יוסף: זיל בדקה [5]. אזל אותבה בדרי דנשי [6], ושקליה לברה, וקמהדר ליה עלייהו; כי מטא לגבהִ הות קא מסוי [7] לאפה כבשתנהי לעינה מיניה. אמר לה: נטף עיניך [8], קום דרי בריך [9].

[תינוק] סומא מנא ידע?

אמר רב אשי: בריחא ובטעמא.

תנו רבנן [תוספתא נדה [10] פרק ב הלכה ג]: יונק תינוק והולך עד עשרים וארבעה חדש; מכאן ואילך כיונק שקץ [11] - דברי רבי אליעזר; רבי יהושע אומר: אפילו ארבע וחמש שנים. פירש לאחר עשרים וארבעה חדש וחזר - כיונק שקץ.

אמר מר מכאן ואילך כיונק שקץ – ורמינהי: יכול יהא חלב מהלכי שתים [12] טמא [13]? ודין הוא: ומה בהמה שהקלת במגעה [14] החמרת בחלבה [15], אדם שהחמרת במגעו [16] - אינו דין שתחמיר בחלבו? - תלמוד לומר (ויקרא יא ד: אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפרסי הפרסה:) את הגמל כי מעלה גרה הוא [ופרסה איננו מפריס - טמא הוא לכם] - הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא, אלא טהור; יכול אוציא את החלב, שאינו שוה בכל [17], ולא אוציא את הדם שהוא שוה בכל [ויהיה מותר לאכל דם אדם]? - תלמוד לומר 'הוא' - הוא טמא [18], ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור, ואמר רב ששת: אפילו מצות פרישה [19] אין בו [20] [וכיצד אמרו 'כיונק שקץ’]?

לא קשיא: הא דפריש [21], הא [22] דלא פריש [23]; וחלופא בדם [24], כדתניא: דם שעל גבי ככר [25] - גוררו [26] ואוכלו [את הלחם]; שבין השינים - מוצצו [27] ואינו חושש.

אמר מר: רבי יהושע אומר: אפילו ארבע וחמש שנים; והתניא: רבי יהושע אומר: אפילו חבילתו על כתיפיו?

אידי ואידי חד שיעורא הוא.

אמר רב יוסף: הלכה כרבי יהושע.

תניא: 'רבי מרינוס אומר: גונח [28] יונק חלב בשבת [29]'.

מאי טעמא?

יונק = מפרק [30] כלאחר יד [31], ובמקום צערא [32] לא גזרו רבנן.

אמר רב יוסף: הלכה כרבי מרינוס.

תניא: נחום איש גליא אומר: צינור [33] שעלו בו קשקשין [34] - ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש.

מאי טעמא?

מתקן כלאחר יד הוא [35], ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן.

אמר רב יוסף: הלכה כנחום איש גליא.

פירש לאחר עשרים וארבעה חדש וחזר - כיונק שקץ:

וכמה [36]?

אמר רב יהודה בר חביבא אמר שמואל: שלשה ימים.

איכא דאמרי תני רב יהודה בר חביבא קמיה דשמואל [37]: שלשה ימים.

תנו רבנן [תוספתא נדה פ"ב מ"ב [צוקרמנדל]]: 'מינקת שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חדש [38] - הרי זו לא תתארס ולא תינשא


עמוד ב

עד עשרים וארבעה חדש [39] - דברי רבי מאיר; ורבי יהודה מתיר בשמונה עשר חדש [40]; אמר רבי נתן בר יוסף: הן הן דברי בית שמאי הן הן דברי בית הלל, שבית שמאי אומרים עשרים וארבעה חדש ובית הלל אומרים שמונה עשר חדש.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: אני אכריע: לדברי האומר עשרים וארבעה חדש - מותרת לינשא בעשרים ואחד חדש; לדברי האומר בשמונה עשר חדש - מותרת להנשא בחמשה עשר חדש, לפי שאין החלב נעכר אלא לאחר שלשה חדשים.'

אמר עולא: הלכה כרבי יהודה.

ואמר מר עוקבא: לי התיר רבי חנינא לשאת לאחר חמשה עשר חדש.

אריסיה דאביי אתא לקמיה דאביי, אמר ליה: מהו ליארס בחמשה עשר חדש? אמר ליה: חדא: דרבי מאיר ורבי יהודה - הלכה כרבי יהודה; ועוד: בית שמאי ובית הלל - הלכה כבית הלל; ואמר עולא: הלכה כרבי יהודה; ואמר מר עוקבא: לי התיר רבי חנינא לשאת לאחר חמשה עשר חדש - כל שכן דאת, ליארס.

כי אתא [אביי] לקמיה דרב יוסף [וספר לו על השאלה ועל תשובתו], אמר ליה: רב ושמואל דאמרי תרוייהו צריכה להמתין עשרים וארבעה חדש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו.

רהט [אביי] בתריה [אחרי האריס ששאל אותו לומר לו שהוא טעה] תלתא פרסי, ואמרי לה פרסא [אחת בלבד, אבל] בחלא [בחולות] ולא אדרכיה. אמר אביי: האי מילתא [המקרה הזה הוא כמו] דאמור רבנן: אפילו ביעתא בכותחא - לא לישרי איניש במקום רביה, לא משום דמיחזי כאפקירותא [41] אלא משום דלא מסתייעא מילתא למימרא [42], דהא אנא הוה גמירנא ליה להא דרב ושמואל אפילו הכי לא מסתייעא לי מילתא למימר.

תנו רבנן: נתנה בנה למינקת [43] או גמלתו [44] או מת - מותרת לינשא מיד.

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע סבור למיעבד עובדא כי הא מתניתא. אמרה להו ההיא סבתא: בדידי הוה עובדא ואסר לי רב נחמן.

איני!? והא רב נחמן שרא להו לבי ריש גלותא [45]?

שאני בי ריש גלותא, דלא הדר בהו [46].

אמר להו רב פפי: ואתון [47] - לא תסברוה [48] מהא דתניא [תוספתא יבמות פ"ו ה"ו [ליברמן]]: הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה [49] או שהיה לה כעס בבית בעלה, או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין, או שהלך בעלה למדינת הים, או שהיה בעלה זקן או חולה, או שהיתה עקרה וזקנה, איילונית וקטנה, והמפלת אחר מיתת בעלה [50] ושאינה ראויה לילד [51] - כולן צריכות להמתין שלשה חדשים - דברי רבי מאיר; רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד; ואמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כרבי מאיר בגזירותיו [52]?

אמרי ליה: לאו אדעתין.

והלכתא: מת מותר, גמלתו אסור [53].

מר בר רב אשי אמר: אפילו מת - נמי אסור, דלמא קטלה ליה ואזלא ומינסבא.

הוה עובדא וחנקתיה! ולא היא [לא בגלל זה גזרו חכמים גזירה]; ההיא - שוטה הואי, דלא עבדי נשי דחנקן בנייהו.

תנו רבנן: הרי שנתנו לה [לאשה מינקת] בן להניק - הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה; פסקה קימעא [54] - אוכלת הרבה [55]; לא תאכל עמו דברים הרעים לחלב.

השתא 'בנה' אמרת 'לא', 'בן חברתה' מיבעיא?

מהו דתימא 'בנה הוא דחייס עילויה ממציא ליה טפי, אבל בן חברתה אי לאו דהוה לה מותר לא הוה ממציא ליה' - קא משמע לן.

פסקה קימעא - אוכלת הרבה – מהיכא?

אמר רב ששת: משלה.

לא תאכל עמו דברים הרעים - מאי נינהו?

אמר רב כהנא: כגון כשות [56] וחזיז [57] ודגים קטנים ואדמה.

אביי אמר: אפילו קורא [58] וחבושא [59].

רב פפא אמר: אפילו קורא וכופרא [60].

רב אשי אמר: אפילו כמכא והרסנא [61].

מינייהו פסקי חלבא, מינייהו עכרי חלבא [62].

דמשמשא בי ריחיא - הוו לה בני נכפי [63].

דמשמשא על ארעא - הוו לה בני שמוטי [64].

דדרכא על רמא [גירסא אחרת: אדמא, והכוונה: על דם של] דחמרא [חמור]- הוו לה בני גירדני [65];

דאכלה חרדלא - הוו לה בני זלזלני [66];

דאכלה תחלי - הוו לה בני דולפני [67];

דאכלה מוניני [68] - הוו לה בני מציצי עינא [69];

דאכלה גרגושתא [70] - הוו לה בני מכוערי;

דשתיא שיכרא - הוו לה בני אוכמי [שחורים; או שאינם הולכים יפה];

דאכלה בישרא ושתיא חמרא - הוו לה בני

הערות[עריכה]

  1. ^ כמה חדשים אית לן למימר שיודע להכירה מלינק מאשה אחרת
  2. ^ יש תינוק חריף ומכירה בחמשים יום ויש שאינו מכירה עד שלשה חדשים
  3. ^ אין שיעור לדבר, אלא בבדיקה הדבר תלוי: אם אנו רואים שמכירה - כופה ומניקתו בשכר [ואפילו גירשה]
  4. ^ גרושה ולא היתה רוצה להניק
  5. ^ אם מכירה
  6. ^ הושיבה בשורה של נשים
  7. ^ מביט
  8. ^ זקוף עיניך; כמו 'דשפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפי' דב"ק (צב,ב)
  9. ^ שאי בניך
  10. ^ צוקרמאנדל
  11. ^ כאילו יונק דבר משוקץ
  12. ^ חלב של אשה המהלכת בשתי רגלים
  13. ^ אסור
  14. ^ שאינה מטמאה מחיים
  15. ^ כדאמרינן בבכורות (דף ו,ב): גמל גמל שני פעמים... חד לאסור חלבו' [הציטטה של רש"י כאן אינו בדיוק זהה לגמרות שלנו]
  16. ^ נדה
  17. ^ שהרי בטהורה טהור
  18. ^ מחד קרא נפקא ליה; לישנא אחרינא: 'זה' - זה טמא כו' דכתיב ברישיה דקרא 'אך את זה לא תאכלו' - 'זה' מיעוטא הוא
  19. ^ מדרבנן
  20. ^ דמדאורייתא שרי, ורבנן נמי לא גזור ביה, דאמרינן: חלב מהלכי שתים טהור
  21. ^ הא דקתני 'מותר' - כשפירש מדדי האשה לכלי
  22. ^ והיונק מן הדד
  23. ^ כיונק שקץ מדרבנן
  24. ^ דמדפריש אסור מדרבנן, דמיחלף בדם בהמה ואתי למימר 'דם בהמה אכל'
  25. ^ כגון שנשכו וניכר בו דם השינים
  26. ^ לדם
  27. ^ דהא ליכא דחזי ליה
  28. ^ המיילל מכאב לבו; פליינדרי"א
  29. ^ משום רפואה, ורפואתו חלב עז
  30. ^ הנותק דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש, ותולדה דדש הוא: שמפרק תבואה מקשיה (שבת עג ב)
  31. ^ שאין דרך בני אדם לינק אלא לחלוב ביד
  32. ^ שמצטער מכאבו
  33. ^ המקלח מים מן הגג
  34. ^ קשים ועשבים שסותמים ומעכבים את קלוחו ומימיו יוצאים ומתפשטים לגג ודולפין לבית
  35. ^ על ידי שינוי ברגלו; ומשום דאמר רב יוסף הלכה בכולהו נקט לה הכא
  36. ^ היא פרישה
  37. ^ מתניתא ולא שמעתא
  38. ^ שנולד בנה
  39. ^ שמא תתעבר ותצטרך לגמול את בנה, ובעל זה אינו אביו שיקנה לו ביצים וחלב
  40. ^ דיו לתינוק לינק בכך
  41. ^ חוצפא
  42. ^ שיורה כהלכה
  43. ^ זו שמת בעלה
  44. ^ בתוך זמנו
  45. ^ אלמנות שהיו בהן מניקות ונתנו בניהם למניקה והתירום לינשא
  46. ^ מניקה שפסקה להניק בניהם - יראה לחזור בה, לפי שבני אדם מאוימים הם, אבל באינשי אחריני דלמא הדרא בה המניקה וחוזר הבן אצל האם ומסתכן
  47. ^ אי לא אמרה לכו סבתא משמיה דרב נחמן
  48. ^ לא הייתם יודעים ללמוד מתוך משנה זו שאסור?
  49. ^ רוב ימיה להיות בבית אביה
  50. ^ כל אלו אין דרכן להתעבר
  51. ^ שנעקר בית הריון שלה
  52. ^ בכל מקום שהוא מחמיר מדרבנן; אלמא אף על גב דאין כאן להבחין בין זרעו של ראשון לשל שני, דהא לא מיעברא - לא פלוג רבנן בתקנת גזירות שלהם בין אשה לאשה, וגזרו סתם: שתמתין כל אשה שלשה חדשים; והכי נמי לא פלוג רבנן במינקת שמת בעלה בין שהיא מניקתו בין שאינה מניקתו
  53. ^ שגמלתו מחמת שרוצה לינשא
  54. ^ פסקו ליתן לה מזונות מועטים
  55. ^ משלה כדי שיהיה לה חלב הרבה ולא תמיתנו
  56. ^ הומלו"ן
  57. ^ עשבים של זרע תבואה
  58. ^ רך הגדל בדקל מה שנוסף על הענף בשנה זו
  59. ^ קורצייה
  60. ^ תמרים בקטנותן
  61. ^ דגים מטוגנין בקמח וציר ושומן שלהן
  62. ^ יש בדברים הללו שפוסקין חלב האשה, ויש בהן שאין מפסיקין אלא עוכרין
  63. ^ ולדות שמתעברות שם נופלים מחולי שמו פישיאו"ן [מחלת הנפילה]
  64. ^ ארוכי צואר והוא מום
  65. ^ פירוש: אדם שנמרט שערות ראשו, או בעל גרב
  66. ^ רעבתנין
  67. ^ עיניהם זולפות מים תמיד
  68. ^ הורגלה לאכול דגים קטנים
  69. ^ עיניו פורחות ונעות תמיד
  70. ^ אדמה ארזילא"ה בלע"ז [היו שאכלו סוג אדמה לרפואה]