ביאור:בבלי כתובות דף קג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת כתובות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
מאי למקום שאמה [1]? שמעת מינה: [2] בת אצל האם, לא שנא גדולה ולא שנא קטנה.
[וכן] לא יאמרו שניהם [’הרי אנו זנין אותה כאחד' אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות]:
ההוא גברא דאוגר [שהשכיר] ליה ריחיא לחבריה לטחינה [3]; לסוף איעתר [4] זבין [וקנה] ריחיא וחמרא [5]. אמר ליה [לשוכר]: עד האידנא הוה טחיננא גבך [ודמי הטחינה שלא שלמתי היו במקום דמי שכירות שהיית צריך לשלם לי], השתא - הב לי אגרא!
אמר ליה: מיטחן טחיננא לך [ולא אשלם שכר אחֵר, לפי שכך הסכמנו]!
סבר רבינא למימר: היינו מתניתין: לא יאמרו שניהם "הרי אנו זנין אותה כאחד", אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות [6]!
אמר ליה רב עוירא: מי דמי? התם חד כריסא אית לה, תרתי כריסתא לית לה, הכא - מצי אמר ליה: "טחון [7] וזבין, טחון [8] ואותיב [והושב אצלך, תאכל]’.
ולא אמרן אלא דלית ליה טחינא לריחיא [9], אבל אית ליה טחינא לריחיא כגון זו [10] - כופין אותו על מדת סדום [11]. [12]
משנה:
אלמנה שאמרה "אי אפשי לזוז [13] מבית בעלי" - אין היורשין יכולין לומר לה "לכי לבית אביך ואנו זנין אותך", אלא זנין אותה ונותנין לה מדור לפי כבודה;
אמרה "אי אפשי לזוז מבית אבא" - יכולין היורשין לומר לה "אם את אצלנו - יש ליך מזונות, ואם אין את אצלנו - אין ליך מזונות";
אם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והן ילדים - זנין אותה והיא בבית אביה.
גמרא:
תנו רבנן: 'משתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה; בעבדים ושפחות כדרך שמשתמשת בחיי בעלה; בכרים וכסתות כדרך שמשתמשת בחיי בעלה; בכלי כסף ובכלי זהב כדרך שמשתמשת בחיי בעלה, שכך כתב לה: "ואת תהא יתבת בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מגר ארמלותיך בביתי".'
תני רב יוסף: בביתי ולא בבקתי. [14]
אמר רב נחמן: יתומים שמכרו מדור אלמנה - לא עשו ולא כלום.
ומאי שנא מדרבי אסי אמר רבי יוחנן, דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: יתומים שקדמו [15] ומכרו בנכסים מועטין [16] - מה שמכרו מכרו?
התם לא משתעבדי לה מחיים, הכא משתעבדי לה מחיים.
אמר אביי: נקיטינן: מדור אלמנה שנפל - אין היורשין חייבין לבנותו.
תניא נמי הכי: מדור אלמנה שנפל - אין היורשין חייבין לבנותו; ולא עוד אלא אפילו היא אומרת "הניחוני ואבננו משלי" - אין שומעין לה.
בעי אביי: שיפצה (חזקה בדקיה) מאי (מי אמרינן 'לא מפקינן לה כל ימים שיכול להתקיים'? או דלמא אמרינן לה 'לאו כל כמינך')?
תיקו.
אמרה: אי אפשי [לזוז מבית אבא - יכולין היורשין לומר לה "אם את אצלנו יש ליך מזונות ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות"]:
[ומדוע לא] וליתבו לה (לפי מה שנתמעטה ברכת הבית ביציאתה) כי יתבה התם?
מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא 'ברכת הבית ברובה' (בני אדם שעוזרין זה את זה – משתכרין, ומזל דרבים עדיף).
וליתבו לה לפי ברכת הבית?
הכי נמי [כך מחשבים את הסכום המגיע לה].
אמר רב הונא: לשון חכמים (יש ללמוד ממנה) ברכה, לשון חכמים עושר, לשון חכמים מרפא!
'ברכה' - הא דאמרן.
'עושר' – דתנן [בבא בתרא פ"ה מ"ז]: 'המוכר פירות לחבירו: משך ולא מדד – קנה; מדד ולא משך - לא קנה, ואם היה פקח (זה שלוקח פירות הרבה ואין לו שהות למושכם אלא נתן מעות) - שוכר את מקומו (דהוי לה כי חצירו, וחצירו קונה לו; הרי אתה למד מכאן סחורה: שלא יוכל המוכר לחזור; הרי לך 'עושר למוד מלשון חכמים').
'מרפא' – דתנן [פסחים פ"ב מ"ז]: לא ילעוס אדם חטין ויניח על גבי מכתו בפסח מפני שמחמיצות (למדת שהחטים הלעוסין יפה למכה).
תנו רבנן: 'בשעת פטירתו של רבי, אמר: לבני אני צריך.
נכנסו בניו אצלו.
אמר להם: הזהרו בכבוד אמכם; נר יהא דלוק במקומו; שולחן יהא ערוך במקומו (נר יהא דלוק אצל השולחן, כמו בחיי, דכל ערב שבת היה בא לביתו משנפטר, כדלקמן); מטה תהא מוצעת במקומה; יוסף חפני (דמן חיפא) שמעון אפרתי - הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי'.
הזהרו בכבוד אמכם:
דאורייתא היא, דכתיב (שמות כ יא) כבד את אביך ואת אמך [למען יארכון ימיך,על האדמה, אשר ה' אלקיך נתן לך]!
אשת אב הואי.
אשת אב!? נמי דאורייתא היא, דתניא: כבד את אביך ואת אמך': 'את אביך' - זו אשת אביך, ו'את אמך' - זו בעל אמך (כל אתין רבויין), וי"ו יתירה (ד'ואת אמך') - לרבות את אחיך הגדול!?
הני מילי (דחייב בכבוד אשת אביו) מחיים (בחיי אביו), אבל לאחר מיתה לא.
נר יהא דלוק במקומו שולחן יהא ערוך במקומו מטה תהא מוצעת במקומה:
מאי טעמא?
כל בי שמשי (ערב שבת; ונראה בעיני לפי שבין השמשות שלו שגור בפי כל והכל חרידים אליו לגמור מלאכתן עד שלא תחשך - קרו ליה 'בי שמשי') הוה אתי לביתיה. ההוא בי שמשא אתאי שבבתא, קא קריה אבבא; אמרה אמתיה "שתיקו, דרבי יתיב"! כיון דשמע - שוב לא אתא שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים (לומר 'לא צדיקים היו שלא היה להן רשות לבא לביתם כמו רבי').
יוסף חפני שמעון אפרתי הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי: סבור מינה (שהיה מצוה שיתעסקו בקבורתו) בהדין עלמא הוא דקאמר; כיון דחזו דקדים ערסייהו לערסיה (הם נקברו תחלה), אמרי: שמע מינה -לההוא עלמא הוא דקאמר.
והאי דאמר הכי (שנזקק להודיע שימותו וישרתוהו) דלא לימרו (אינשי עלייהו כשימותו) 'מילתא (דאיסורא) הואי להו (שלא זכו להתעסק בו) ועד האידנא נמי זכותו דרבי הוא דאהניא להו (ואיגלאי מילתא דהאי דלא שכיבו בשני דרבי כותיה דרבי אגנא עלייהו)'
אמר להן: לחכמי ישראל אני צריך; נכנסו אצלו חכמי ישראל. אמר להן: אל תספדוני בעיירות (עעירות גדולות על הכפרים, וכרכין גדולים מהם);
והושיבו ישיבה (לעסוק בתורה) לאחר שלשים יום (של פטירתי מיד, ולא תהיו עסוקין בהספד); שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא (ולקמן פריך מאי קאמר); חנינא בר חמא ישב בראש (הישיבה)'.
אל תספדוני בעיירות; סבור מינה משום טרחא הוא דקאמר (דבני כפרים דסמיכו לעיירות ואתו למספדיה); כיון דחזי דקספדי בכרכים וקאתו כולי עלמא (מעיירות ומכפרים) אמרו: שמע מינה משום יקרא הוא דקאמר.
הושיבו ישיבה לאחר שלשים יום - דלא עדיפנא ממשה רבינו, דכתיב (דברים לד ח) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום [ויתמו ימי בכי אבל משה]: תלתין יומין ספדין ביממא וליליא מכאן ואילך ספדו ביממא וגרסי בליליא, או ספדו בליליא וגרסי ביממא עד דספדי תריסר ירחי שתא.
ההוא יומא דאשכבתיה דרבי (יום פטירתו) נפקא בת קלא ואמרה: כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העולם הבא.
ההוא כובס - כל יומא הוה אתי קמיה, ההוא יומא לא אתא; כיון דשמע הכי - סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית.
יצתה בת קול ואמרה: אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא.
שמעון בני חכם - מאי קאמר?
הכי קאמר: אף על פי ששמעון בני חכם - גמליאל בני נשיא(הוריות יג ב: א"ר יוחנן: בימי רשב"ג נישנית משנה זו: רבן שמעון בן גמליאל נשיא, רבי מאיר חכם, רבי נתן
אב"ד – משמע ש"חכם" היה משרה בבית המדרש; ובהוריות לא מוזכר משרת ראש הישיבה; לפי זה נראה שבזמן רשב"ג החכם היה ראש הישיבה מחינת לימוד, אך משרת ראש הישיבה היה שמור לנשיא; ואחרי רבי התארים השתנו, לפי רש"י, ש"חכם" כאן אינו משרה אלא תואר. אך יתכן שלא כרש"י תהפקיד של נשיא שהיה לרבי יהודה הנשיא היו בו כמה פנים: ראש הישיבה, וגם מיצג את עם ישראל כלפי העולם ההחיצוני, והמכריע והקובע בענין הלוח והנותן סמיכה; ותפקידים אלה ניתנו לגמליאל, ותפקיד ראש הישיבה – לחנינא בר חמא, ותפקיד החכם, ללא אחריות מינהלית – לשמעון בן רבי, והוא התפקיד שהיה לרבי מאיר בזמן רשב"ג. ).
אמר לוי: צריכא למימר (דרבן גמליאל דבכור הוי נשיאה)?
אמר רבי שמעון בר רבי: צריכא לך ולמטלעתך ([לוי] פסח היה, כדאמרינן בעלמא (סוכה נג א): לוי אחוי קידה ואטלע)?
מאי קשיא ליה (לרבי שמעון ברבי? - דאמר 'צריכא למימר': אמאי צריכא)? הא קרא קאמר (דברי הימים ב כא ג) [ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי מצרות ביהודה] ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור!
- ההוא ממלא מקום אבותיו הוה (כלומר: אין באחיו חשוב ממנו), ורבן גמליאל אינו ממלא מקום אבותיו הוה (אבל כאן הרי אחיו חכם ממנו).
ורבי מאי טעמא עבד הכי?
נהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה - ביראת חטא ממלא מקום אבותיו הוה.
חנינא בר חמא ישב בראש; לא קיבל רבי חנינא, שהיה רבי אפס גדול ממנו שתי שנים ומחצה. יתיב רבי אפס ברישא ויתיב רבי חנינא אבראי (חוץ לבית המדרש, שלא היה נכפף לרבי אפס [בגלל המנוי שרבי מינהו; שהרי ראינו שהיה עניו ונתן לרבי אפס את המקום שרבי הועיד לו]), ואתא לוי ויתיב גביה; נח נפשיה דרבי אפס ויתיב רבי חנינא ברישא, ולא הוה ליה ללוי איניש למיתב גביה, וקאתא לבבל, והיינו דאמרי ליה לרב: 'גברא רבה אקלע לנהרדעא, ומטלע, ודריש כלילא שרי' [17]; אמר: 'שמע מינה נח נפשיה דרבי אפס ויתיב רבי חנינא ברישא ולא הוה ליה ללוי איניש למיתב גביה וקאתא [18]'!
ואימא רבי חנינא נח נפשיה ורבי אפס כדיתיב יתיב, ולא הוה ליה ללוי איניש למיתב גביה וקאתא?
איבעית אימא: לוי לרבי אפס מיכף הוה כייף ליה [19], ואי בעית אימא: כיון דאמר 'רבי חנינא בר חמא ישב בראש' - לא סגי דלא מליך, דכתיב בהו בצדיקים (איוב כב כח) ותגזר אומר ויקם לך [ועל דרכיך נגה אור].
והא הוה רבי חייא [20]?
נח נפשיה.
והאמר רבי חייא: אני ראיתי קברו [21] של רבי והורדתי עליו דמעות?
איפוך [אמר רבי: 'אני ראיתי קברו של רבי חייא והורדתי עליו דמעות’].
והאמר רבי חייא: אותו היום שמת רבי בטלה קדושה?
איפוך [אמר רבי: 'אותו היום שמת רבי חייא בטלה קדושה’].
והתניא: כשחלה רבי, נכנס רבי חייא אצלו ומצאו שהוא בוכה; אמר לו: רבי! מפני מה אתה בוכה, והתניא: מת מתוך השחוק - סימן יפה לו, מתוך הבכי - סימן רע לו; פניו למעלה - סימן יפה לו; פניו למטה - סימן רע לו; פניו כלפי העם - סימן יפה לו; כלפי הכותל - סימן רע לו; פניו ירוקין - סימן רע לו; פניו צהובין ואדומים - סימן יפה לו; מת בערב שבת - סימן יפה לו [22]; במוצאי שבת - סימן רע לו; מת בערב יום הכפורים - סימן רע לו; במוצאי יום הכפורים [23] - סימן יפה לו; מת מחולי מעיים - סימן יפה לו מפני שרובם של צדיקים מיתתן בחולי מעיים!?
אמר ליה: אנא - אתורה ומצות קא בכינא.'
איבעית אימא איפוך [רבי ורבי חייא], ואיבעית אימא: לעולם לא תיפוך: רבי חייא עסוק במצות הוה, ורבי סבר לא אפגריה [24].
והיינו דכי הוו מינצו רבי חנינא ורבי חייא, אמר ליה רבי חנינא לרבי חייא: בהדי דידי מינצת? דאם חס ושלום נשתכחה תורה מישראל מהדרנא ליה מפלפולי!? אמר ליה רבי חייא: אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל, דאייתינא כיתנא ושדיינא [25], ומגדלנא נישבי [26] וציידנא טביא [27], ומאכילנא בישרא ליתמי, ואריכנא מגילתא [28] ממשכי דטביא וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי, וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי, ומתנינא שיתא סידרי לשיתא ינוקי לכל חד וחד; אמרי ליה: "אתני סידרך לחברך"!
והיינו דאמר רבי כמה גדולים מעשה חייא;
אמר ליה רבי שמעון בר רבי: אפילו ממך?
אמר ליה: אִין!
אמר ליה רבי ישמעאל ברבי יוסי: אפילו מאבא?
אמר ליה: חס ושלום לא תהא כזאת בישראל [29].
אמר להן: לבני קטן אני צריך.
נכנס רבי שמעון אצלו, מסר לו סדרי חכמה.
אמר להן: לבני גדול אני צריך.
נכנס רבן גמליאל אצלו ומסר לו סדרי נשיאות. אמר לו: בני! נהוג נשיאותך ברמים [30], זרוק מרה [31] בתלמידים [32].
איני! והא כתיב (תהלים טו ד) [נבזה בעיניו נמאס] ואת יראי ה' יכבד [נשבע להרע ולא ימר], ואמר מר: זה יהושפט מלך יהודה, כשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו "רבי! רבי! מרי! מרי!"?
לא קשיא: הא בצינעא [33] הא בפרהסיא [34].
תניא: רבי מוטל [35] בציפורי, ומקום [36] מוכן לו בבית שערים', והתניא: '(דברים טז כ) צדק צדק תרדף [למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך]: הלך אחר רבי לבית שערים!?
רבי בבית שערים הוה, אלא כיון דחלש - אמטיוהי לציפורי,
הערות[עריכה]
- ^ דקתני מילתא פסיקתא
- ^ כל
- ^ לא התנה שוכר לתת מעות למשכיר אלא [שיש רשות למשכיר] שיטחון [השוכר] לו [למשכיר] למזונות ביתו בשכרו
- ^ משכיר
- ^ לטחון בה מזונות ביתו
- ^ ולא אמרינן שניהם יתנו לה מזונות; ואף על פי שלא פסק לה דמים מתחלה, אלא מזונות - חייבוהו לתת דמיהם כשיש לה מזונות ממקום אחר; הכא נמי: אף על פי שלא פסק אלא טחינה - עכשיו שאינו צריך - יתן דמים
- ^ באותה שלקחת
- ^ למזונותיך באותה שאצלי
- ^ שאין שוכר מוצא לטחון בשכר כל שעה, לפיכך אומר לו "אני יושב בטל? אטחון לך ולא אתן דמים"
- ^ כל זמן שמוצא לטחון
- ^ טוחן בשכר ונותן לזה דמים
- ^ 'מדת סדום': זה נהנה וזה לא חסר - לא היו עושין טובה.
- ^ לצאת
- ^ בבקתי = בית צר כעין צריף, כדאמרינן במסכת שבת (עז,ב) 'בקתא = בי עקתא'; אם היה מדור שלו - צר לא קבל עליו להוציא את בניו ולהושיבה.
- ^ קודם שיבואו לבית דין
- ^ שהבנות זוכות בהן, כדתנן (פ"יג מ"ג; (לקמן דף קח,ב) הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים)
- ^ לצאת בה בשבת; מאי טעמא? - מאן דרכה למיפק בכלילא - אשה חשובה, ואשה חשובה לא שלפא ומחויא [בפרק 'במה אשה יוצאה' (שבת דף נט)]
- ^ לבבל
- ^ קודם שיגלה ממקומו, אבל לרבי חנינא לא כייף
- ^ ולמנייה רבי ראש ישיבה
- ^ ארונו
- ^ שיכנס למנוחה מיד
- ^ נמחלו עוונותיו
- ^ לא אבטלו ממצות
- ^ זרענא
- '^ מקלע אני מכמורת; ודומה לו אין פורסין נשבין ליונים (בבא בתרא כג א)'
- ^ צביים
- ^ ומתקן אני קלפים; 'אריכנא' - לשון תיקון, כדאמר במסכת סוכה (מד,ב): אריך או לא אריך כלומר: מתוקן או אינו מתוקן; ובספר עזרא (סימן ד,יד) נמי כתיב 'וערות מלכא לא אריך לנא למחזא'
- ^ כלומר: שלא אומר כדבר זה לעולם
- ^ שתהא יושב בין הגדולים
- ^ אימה
- ^ שתהא אימתך עליהם
- ^ מכבד כל אחד ואחד
- ^ מטיל עליהם אימה להודיע נשיאותו
- ^ בחליו
- ^ קברו