ביאור:בבלי כתובות דף קיא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת כתובות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

(ירמיהו כז כב) בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה' [והעליתים והשיבתים אל המקום הזה].


ורבי זירא?
ההוא - בכלי שרת כתיב [1] .
ורב יהודה?
כתיב קרא אחרינא: (שיר השירים ב ז) השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה [אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ].
ורבי זירא?
ההוא - שלא יעלו ישראל בחומה [2].
ורב יהודה?
'השבעתי' אחרינא כתיב.
ורבי זירא?
ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: שלש שבועות הללו למה? - אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי.
ורב יהודה? - [3] אם תעירו ואם תעוררו [4] כתיב.
ורבי זירא מיבעי ליה לכדרבי לוי,
דאמר: שש שבועות הללו למה? תלתא - הני דאמרן; אינך: שלא יגלו את הקץ [5], ושלא ירחקו את הקץ [6], ושלא יגלו הסוד [7] לאומות העולם.

[8] 'בצבאות או באילות השדה' - אמר רבי אלעזר: אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה – מוטב, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם [9] כצבאות וכאילות השדה.

אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר (ישעיהו לג כד) ובל יאמר שכן חליתי - העם היושב בה נשוא עון [10].
אמר ליה רבא לרב אשי: אנן - בסובלי חלאים מתנינן לה.


אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח: כתיב הכא (שמות כ כ) מזבח אדמה תעשה לי [וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך, את צאנך ואת בקרך; בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך], וכתיב התם (דברים לב מג: הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו) וכפר אדמתו עמו.
עולא הוה רגיל דהוה סליק לארץ ישראל; נח נפשיה בחוץ לארץ. אתו, אמרו ליה לרבי אלעזר, אמר: אנת עולא (עמוס ז יד: לכן כה אמר ה': אשתך בעיר תזנה ובניך ובנתיך בחרב יפלו ואדמתך בחבל תחלק; ואתה) על אדמה טמאה תמות [וישראל גלה יגלה מעל אדמתו] [11]. אמרו לו: ארונו בא [12]. אמר להם: אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה.
ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה; אתא לקמיה דרבי חנינא, אמר ליה: מהו למיחת וליבמה?
אמר ליה: אחיו נשא כותית ומת - ברוך המקום שהרגו, והוא ירד אחריו?!
אמר רב יהודה אמר שמואל: כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל - כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות [13].
רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: אפילו מפומבדיתא לבי כובי [14].
ההוא דנפק מפומבדיתא לבי כובי - שמתיה רב יוסף!
ההוא דנפק מפומבדיתא לאסתוניא, שכיב. אמר אביי: אי בעי האי צורבא מרבנן - הוה חיי.
רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: כשרין שבבבל - ארץ ישראל קולטתן [15]; כשרין שבשאר ארצות - בבל קולטתן.
למאי? אילימא ליוחסין - [16] והאמר מר [17] כל הארצות [18] עיסה לארץ ישראל [19], וארץ ישראל עיסה לבבל [20]? אלא לענין קבורה [21].
אמר רב יהודה: כל הדר בבבל כאילו דר בארץ ישראל, שנאמר (זכריה ב יא) הוי ציון המלטי יושבת בת בבל.
אמר אביי: נקטינן: בבל לא חזיא חבלי דמשיח.
תרגמה אהוצל דבנימין [שהוא בסביבת נוב בנחלת בנימין, וקראו לעיר זו גם בשם 'בבל', ונאמר דבנימין להבדיל בינו לבין הוצל שבבבל].
[המשך דברי אביי?] וקרו ליה [22] 'קרנא דשיזבתא' [קרן הצלה; רש"י קשה, ונראה לפרש: קראו לבבל קרן הצלה לעם ישראל מהצרות שהיו בארץ ישראל באותה תקופה. והמילים 'תרגמה אהוצל דבנימין' הם פירוש מאוחר לדברי אביי, ולמעשה אביי אמר: בבל לא חזיא חבלי דמשיח, וקרו ליה קרנא דשיזבתא].
אמר רבי אלעזר: מתים שבחוץ לארץ אינם חיים, שנאמר: (יחזקאל כו כ: והורדתיך את יורדי בור אל עם עולם והושבתיך בארץ תחתיות כחרבות מעולם את יורדי בור למען לא תשבי) ונתתי צבי בארץ חיים:
ארץ שצביוני בה - מתיה חיים, שאין צביוני בה - אין מתיה חיים.
מתיב רבי אבא בר ממל: (ישעיהו כו יט) יחיו מתיך נבלתי יקומון [הקיצו ורננו שכני עפר, כי טל אורת טלך וארץ רפאים תפיל] - מאי? לאו 'יחיו מתיך' - מתים שבארץ ישראל; 'נבלתי יקומון' - מתים שבחוץ לארץ, ומאי 'ונתתי צבי בארץ חיים'?
אנבוכדנצר הוא דכתיב, דאמר רחמנא: מייתינא עלייהו מלכא דקליל כי טביא!
אמר ליה רבי: מקרא אחר אני דורש: (ישעיהו מב ה: כה אמר האל ה', בורא השמים ונוטיהם, רקע הארץ וצאצאיה) נותן נשמה לעם עליה [23] ורוח להולכים בה.
ואלא הכתיב 'נבלתי יקומון'?
ההוא - בנפלים הוא דכתיב [24].
ורבי אבא בר ממל - האי 'נותן נשמה לעם עליה' מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: אפילו שפחה כנענית שבארץ ישראל מובטח לה שהיא בת העולם הבא: כתיב הכא 'לעם עליה' וכתיב התם (בראשית כב ה: ויאמר אברהם אל נעריו) שבו לכם פה עם החמור [ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם] - עם הדומה לחמור.
'ורוח להולכים בה' - אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל - מובטח לו שהוא בן העולם הבא.
ולרבי אלעזר - צדיקים שבחוץ לארץ אינם חיים [25]?
אמר רבי אילעא: על ידי גלגול [26].
מתקיף לה רבי אבא סלא רבא: גלגול לצדיקים - צער הוא!
אמר אביי: מחילות נעשות להם בקרקע [27].

(בראשית מז ל: ושכבתי עם אבתי) ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם [ויאמר: אנכי אעשה כדברך] - אמר קרנא: דברים בגו [28]: יודע היה יעקב אבינו שצדיק גמור היה [29], ואם מתים שבחוצה לארץ חיים - למה הטריח את בניו? שמא לא יזכה למחילות!

כיוצא בדבר אתה אומר (בראשית נ כה) וישבע יוסף את בני ישראל [לאמר: פקד יפקד אלקים אתכם והעלתם את עצמתי מזה]: אמר רבי :חנינא: דברים בגו: יודע היה יוסף בעצמו שצדיק גמור היה, ואם מתים שבחוצה לארץ חיים - למה הטריח את אחיו ארבע מאות פרסה? - שמא לא יזכה למחילות.
שלחו ליה אחוהי לרבה [30]: יודע היה יעקב שצדיק גמור היה וכו'... אילפא מוסיף בה דברים [31]: מעשה באחד שהיה מצטער על אשה אחת [32] וביקש לירד; כיון ששמע כזאת - גלגל בעצמו עד יום מותו! אף על פי שחכם גדול אתה [33]אינו דומה לומד מעצמו ללומד מרבו, ואם תאמר אין לך רב [34] - יש לך רב, ומנו? - רבי יוחנן! ואם אין אתה עולה - הזהר בשלשה דברים: אל תרבה בישיבה, שישיבה קשה לתחתוניות; ואל תרבה בעמידה, שעמידה קשה ללב; ואל תרבה בהליכה, שהליכה קשה לעינים! אלא: שליש בישיבה שליש בעמידה שליש בהילוך. כל ישיבה שאין עמה סמיכה - עמידה נוחה הימנה.
עמידה סלקא דעתא? והאמרת 'עמידה קשה ללב'? אלא: ישיבה


עמוד ב

שאין בה סמיכה [35] - עמידה שיש בה סמיכה נוחה הימנה!

וכן אמרו [אחיו של רבה]: יצחק ושמעון ואושעיא אמרו דבר אחד: הלכה כרבי יהודה בפרדות, דתניא [תוספתא כלאים פרק א הלכה ח [36]]: 'רבי יהודה אומר: פרדה שתבעה - אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור, אלא מינה' [37].
אמר רב נחמן בר יצחק: 'יצחק' - זה רבי יצחק נפחא; 'שמעון' - זה רבי שמעון בן פזי, ואמרי לה ריש לקיש; 'אושעיא' - זה רבי אושעיא ברבי.
אמר רבי אלעזר: עמי הארצות אינן חיים, שנאמר (ישעיהו כו יד) מתים בל יחיו [רפאים בל יקמו לכן פקדת ותשמידם ותאבד כל זכר למו].
תניא נמי הכי: ’’מתים בל יחיו' - יכול לכל? - תלמוד לומר: 'רפאים בל יקומו' - במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר.
אמר ליה רבי יוחנן: לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי; ההוא - במרפה עצמו לעבודת כוכבים הוא דכתיב.
אמר ליה: מקרא אחר אני דורש, דכתיב (ישעיהו כו יט: יחיו מתיך נבלתי יקומון; הקיצו ורננו שכני עפר) כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל: כל המשתמש באור תורה - אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה - אין אור תורה מחייהו.
כיון דחזייה דקמצטער, אמר ליה: רבי! מצאתי להן תקנה [38] מן התורה:

(דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום - וכי אפשר לדבוקי בשכינה?

והכתיב (דברים ד כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה [הוא, אל קנא]!?
אלא: כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים [39];

והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו - מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.

כיוצא בדבר אתה אומר:
(דברים ל כ) לאהבה את ה' אלהיך [לשמע בקלו] ולדבקה בו [כי הוא חייך וארך ימיך, לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיך: לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם] -
וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה?
אלא: כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו -
מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.
אמר רבי חייא בר יוסף:
עתידין צדיקים שמבצבצין ועולין בירושלים, שנאמר
(תהלים עב טז: יהי פסת בר בארץ בראש הרים, ירעש כלבנון פריו) ויציצו מעיר כעשב הארץ;
ואין עיר אלא ירושלים, שנאמר (מלכים ב יט לד) וגנותי אל העיר הזאת [להושיעה למעני ולמען דוד עבדי].
ואמר רבי חייא בר יוסף:
עתידים צדיקים שיעמדו במלבושיהן!
קל וחומר מחטה: מה חטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושין,
צדיקים - שנקברו בלבושיהן - על אחת כמה וכמה!
ואמר רבי חייא בר יוסף:
עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר
(תהלים עב טז) יהי פסת בר בארץ [בראש הרים ירעש כלבנון פריו ויציצו מעיר כעשב הארץ] [40].
תנו רבנן:
'(תהלים עב טז) יהי פסת בר בארץ בראש הרים [ירעש כלבנון פריו ויציצו מעיר כעשב הארץ]:
אמרו: עתידה חטה שתתמר [41] כדקל ועולה בראש הרים!
ושמא תאמר 'יש צער לקוצרה'?! תלמוד לומר [42] 'ירעש כלבנון פריו':

הקב"ה מביא רוח מבית גנזיו ומנשבה עליה ומשרה את סלתה, ואדם יוצא לשדה ומביא מלא פיסת ידו וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.

(דברים לב יד) [חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים] עם חלב כליות חטה [ודם ענב תשתה חמר]:
אמרו: עתידה חטה שתהא כשתי כליות של שור הגדול;
ואל תתמה, שהרי שועל קינן בלפת [43] ושקלוהו [44] ומצאו בו ששים ליטרין בליטרא של צפורי.
תניא: אמר רב יוסף:
מעשה בשיחין באחד שהניח לו אביו שלשה בדי חרדל, ונפשח [45] אחד מהן [46], ונמצאו בו תשעה קבין חרדל ועציו סיככו בו סוכת יוצרין.
אמר רבי שמעון בן תחליפא:
קלח של כרוב הניח לנו אבא והיינו עולים ויורדים בו בסולם [47].
(דברים לב יד: חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים עם חלב כליות חטה) ודם ענב תשתה חמר [48]
אמרו: לא כעולם הזה העולם הבא:
העולם הזה יש בו צער לבצור ולדרוך;

{{{1}}}

העולם הבא מביא ענבה אחת בקרון או בספינה ומניחה בזוית ביתו ומספק הימנה כפטוס גדול, ועציו מסיקין תחת התבשיל,
ואין לך כל ענבה וענבה שאין בה שלשים גרבי [49] יין, שנאמר 'ודם ענב תשתה חמר' אל תקרי 'חמר' אלא חומר = [50].


כי אתא רב דימי,
אמר: מאי דכתיב (בראשית מט יא) אוסרי לגפן עירֹה [ולשרקה בני אתנו, כבס ביין לבשו ובדם ענבים סוּתֹה]?
אין לך כל גפן וגפן שבארץ ישראל שאין צריך עיר אחת לבצור.
'ולשורקה בני אתונו' - אין לך כל אילן סרק שבארץ ישראל שאינו מוציא [51] משוי שתי אתונות;
ושמא תאמר אין בו יין [52]? תלמוד לומר: 'כבס ביין לבושו';
ושמא תאמר: אינו אדום? תלמוד לומר: 'ודם ענב תשתה חמר'
ושמא תאמר: אינו מרוה? תלמוד לומר: 'סותה' [53];
ושמא תאמר: אין בו טעם? תלמוד לומר: (בראשית מט יב) חכלילי עינים מיין [ולבן שנים מחלב]: כל חיך שטועמו - אומר 'לי! לי!';
ושמא תאמר: לנערים יפה ולזקנים אינו יפה? תלמוד לומר: 'ולבן שנים מחלב' - אל תיקרי 'לבן שינים' אלא לבן שנים.
פשטיה דקרא במאי כתיב?
כי אתא רב דימי,
אמר: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם! רמוז [54] בעיניך [55] :דבסים מחמרא, [56] ואחוי לי שיניך [57] דבסים מחלבא.
מסייע ליה לרבי יוחנן,
דאמר רבי יוחנן: טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב,
שנאמר 'ולבן שנים מחלב': אל תקרי 'לבן שינים' אלא 'לִבּוּן שינים'.


רב חייא בר אדא - מקרי דרדקי דריש לקיש הוה. איפגר [58] תלתא יומי ולא אתא.
כי אתא, אמר ליה: אמאי איפגרת?
אמר ליה: דלית [59] אחת הניח לי אבא,
ובצרתי ממנה יום ראשון שלש מאות אשכולות, אשכול לגרב;
יום שני בצרתי שלש מאות אשכולות, שתי אשכולות לגרב;
יום שלישי בצרתי ממנה שלש מאות אשכולות - שלש אשכולות לגרב, והפקרתי יותר מחציה!
אמר ליה: אי לאו דאיפגרת - הוה עבדא טפי [60].


רמי בר יחזקאל איקלע לבני ברק;
חזנהו להנהו עיזי דקאכלן תותי תאיני וקנטיף דובשא מתאיני וחלבא טייף מנייהו ומיערב בהדי הדדי;
אמר: היינו 'זבת חלב ודבש'!
אמר רבי יעקב בן דוסתאי: מלוד לאונו = שלשה מילין;
פעם אחת קדמתי בנשף [61] והלכתי עד קרסולי בדבש של תאינים.
אמר ריש לקיש: לדידי חזי לי 'זבת חלב ודבש' של צפורי, והוי שיתסר מילין אשיתסר מילין.
אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי 'זבת חלב ודבש' של כל ארץ ישראל

הערות[עריכה]

  1. ^ קרא דלעיל מיניה כתיב: כי כה אמר ה' אל העמודים ועל הים ועל המכונות וגו'
  2. ^ יחד ביד חזקה
  3. ^ שם: יר השירים ב,ז
  4. ^ שתי שבועות בכל אחת
  5. ^ נביאים שביניהם
  6. ^ בעונם; לשון אחר: 'שלא ידחקו' גרסינן, לשון דוחק: שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי
  7. ^ אמרי לה סוד העבור ואמרי לה סוד טעמי התורה
  8. ^ שם: שיר השירים ב,ז
  9. ^ לשון הפקר
  10. ^ כלומר: אל יתרעם לומר 'צר לי, כי כולם נשואי עון'
  11. ^ מקרא הוא בנבואת עמוס
  12. ^ לקוברו בארץ ישראל
  13. ^ לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד
  14. ^ לגור שם
  15. ^ כדמפרש
  16. ^ והא בבל מיוחס טפי
  17. ^ בפרק 'עשרה יוחסין' (קדושין עא,א)
  18. ^ הרי הן אצל בבל
  19. ^ כעיסה המעורבת, שאין ניכר בה מה בתוכה; כך כל המשפחות ספק
  20. ^ שנושאין נשים מארץ ישראל
  21. ^ של בבל מוליכין ארונותיהם ליקבר בארץ ישראל, ושל שאר ארצות הרחוקים מארץ ישראל וקרובים לבבל קוברים בבבל, שיש שם זכות תורה
  22. ^ לימות המשיח
  23. ^ על ארץ ישראל
  24. ^ ולעולם בארץ ישראל
  25. ^ בתמיה
  26. ^ מתגלגלים העצמות עד ארץ ישראל וחיין שם
  27. ^ ועומדים על רגליהם והולכים במחילות עד ארץ ישראל, ושם מבצבצין ויוצאים
  28. ^ יש כאן דברים מסותרים בדבר זה וצריך לתת להם לב
  29. ^ ולא היה צריך לזכות ארץ ישראל
  30. ^ רבה בר נחמני בפומבדיתא היה, והיה לו אחים בארץ ישראל, ושלחו אגרת זו כדי שיעלה אצלם
  31. ^ עוד שלחו לו כן
  32. ^ שנתן בה עיניו והיא בחוץ לארץ
  33. ^ יפה לך לעלות כאן ללמוד מפי רב, ש
  34. ^ כאן שיוכל ללמדך
  35. ^ כמו: במטות או בקתדראות יש סמיכה, בספסלין וכסאות אין סמיכה
  36. ^ ליברמן
  37. ^ מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אי לא; הלכך: אפילו היא בת חמורה נקבה - אין מרביעין עליה חמור, שמא חוששין לזרע האב ונמצא מרביע כלאים; ורבנן פליגי ליה, ואמרי: אין חוששין לזרע האב, ואם בת סוסיא היא - מרביעין עליה סוס, ואם בת חמורה היא - מרביעין עליה חמור; הכי איתא בפרק 'אותו ואת בנו'
  38. ^ [כדלהלן:]יהנו לתלמידי חכמים מנכסיהם
  39. ^ מתעסק בממון תלמיד חכם כדי להגיע לידם שכר, והם פנויין לעסוק בתורה על ידי אלו, וכתיב 'חיים כולכם היום' - על ידי דיבוקן של תלמידי חכמים יזכו לחיות
  40. ^ דרוש 'פסת בר' - לשון פיסת היד, שהיא רחבה, וחטה רחבה לא משכחת אלא פת אפויה [דהיינו גלוסקאות]; וכלי מילת - דרוש 'פסת' לשון 'כתונת פסים'
  41. ^ לשון תומר = דקל
  42. ^ שם
  43. ^ ניקב בו עד שעשה לידתו בתוכו, ואף על פי כן
  44. ^ את המותר
  45. ^ 'נבדל'
  46. ^ 'מן הקלח'
  47. ^ ללקט עליו העליונים
  48. ^ מתוך הענבה תשתהו ולא תצטרך לדורכו
  49. ^ סאה
  50. ^ כור, והוא שלשים סאין
  51. ^ שלא יעשה פרי
  52. ^ אין בו ליחלוח בפרי
  53. ^ לשון הסתהף שהיין מסית את השכור
  54. ^ לי
  55. ^ ותתרגם לשון שחוק ומחוך: חוך לי בעינים שלך
  56. ^ וטוב לי מיין כשתראני פנים צהובות ושוחקות
  57. ^ אף זו לשון שחוק: שהשוחק שיניו נגלין
  58. ^ לשון בטול
  59. ^ דלית: כרם המודל על גבי כלונסות טריליא"ה בלע"ז
  60. ^ שהרי ראית שבכל יום היין מתמעט מן האשכולות, וזהו עונש הבטול
  61. ^ קודם עמוד השחר