ביאור:בבלי כתובות דף נד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת כתובות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

כיון דלית לה [1] כתובה [מנה או מאתים שתיקנו חכמים] - לית לה מזוני [2] [אך אם כתב בעלה – יש לה]? או דלמא: אמה, דעבדא איסורא, קנסוה רבנן [שהתקנות של חכמים לגבי כתובה לא יחולו עליה]; איהי, דלא עבדא איסורא - לא קנסוה רבנן [והתקנות חלות גם עליה, וגם אם לא נכתבו בכתובה]?

תיקו.

בעי רבא: בת ארוסה [3] יש לה [לבת] מזונות [4] או אין לה מזונות? כיון דאית לה כתובה [5] - אית לה? או דלמא כיון דלא תקינו רבנן [6] כתובה עד שעת נישואין - לית לה [7] [ואף על פי שנכתבו בכתובה, היות וכל הכתובה אינה אלא משעת הישואין]?

תיקו.

בעי רב פפא: בת אנוסה [8] יש לה [לבת] מזונות [9] או אין לה מזונות?

אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה לא תיבעי לך, דאמר: 'יש לה [לאם האנוסה] כתובה [10] מנה [11]' [ולכן גם יש לה כתובת בנן נוקבן]; כי תיבעי לך אליבא דרבנן, דאמרי 'יצא כסף קנסהּ בכתובתהּ' [12] – מאי [13]?: [14] כיון דלית לה כתובה לית לה מזוני? או דלמא: כתובה טעמא מאי [15] - כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה [16], והא לא מצי מפיק לה [17]!?

תיקו.

את תהא יתבא בביתי [ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי – חייב, שהוא תנאי בית דין]:

תני רב יוסף: בביתי - ולא בביקתי [18], אבל מזוני אית לה [19].

מר בר רב אשי אמר: אפילו מזוני נמי לית לה.

ולית הלכתא כמר בר רב אשי.

אמר רב נחמן אמר שמואל: 'תבעוה להנשא ונתפייסה [- תו לא קרינן בה 'מיגר אלמנותיך’] - אין לה מזונות'; הא לא נתפייסה - יש לה מזונות? [20]

אמר רב ענן [תלמיד שמואל]: לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל: אמרה: "מחמת פלוני בעלי" - יש לה מזונות, "מחמת בני אדם שאינן מהוגנין לה" - אין לה מזונות.

אמר רב חסדא: 'זינתה - אין לה מזונות.'

אמר רב יוסף: 'כיחלה ופירכסה - אין לה מזונות' [21].

מאן דאמר 'זינתה' - כל שכן 'כיחלה ופירכסה'; מאן דאמר 'כיחלה ופירכסה' - אבל זינתה אית לה! מאי טעמא? יצר אֲנָסָהּ.

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: התובעת כתובתה בבית דין - אין לה מזונות.

ולא? והתניא: מכרה כתובתה, ומשכנה כתובתה, עשתה כתובתה אפותיקי [22] לאחר [23] - אין לה מזונות - הני אין [24], אבל תובעת לא!?

הני - בין בבית דין בין שלא בבית דין; תובעת - בבית דין אין, שלא בבית דין לא.

וכך היו אנשי ירושלים [כותבין; אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים. אנשי יהודה היו כותבין 'עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך' - לפיכך אם רצו יורשין - נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה]:

אתמר: רב אמר הלכה כאנשי יהודה, ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל.

בבל וכל פרוודהא [25] נהוג כרב; נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל.

ההיא בת מחוזא [26] דהות נסיבא לנהרדעא; אתו לקמיה דרב נחמן. שמעה לקלה דבת מחוזא היא, אמר להו: 'בבל וכל פרוודהא נהוג כרב'. אמרו ליה: והא לנהרדעא נסיבא!

אמר להו: אי הכי - נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל.

ועד היכא 'נהרדעא'?

עד היכא דסגי קבא דנהרדעא [27].

איתמר: אלמנה: רב אמר שמין מה שעליה [28]; ושמואל אמר: אין שמין מה שעליה.

אמר רב חייא בר אבין: וחילופה בלקיט [29].

רב כהנא מתני 'וכן בלקיט' [30], ומנח בה [31] סימנא [32]: יתמא [33] וארמלתא - שלח ופוק [34]!

אמר רב נחמן: אף על גב דתנן במתניתין כוותיה דשמואל - הלכתא כוותיה דרב, דתנן [35]: אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו [36] - אין לו [37] לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן [38] ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן!

אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי מאחר דתנן מתניתין כוותיה דשמואל - אמאי הלכתא כוותיה דרב?

אמר ליה: לכאורה כשמואל רהיטא [39]; כי מעיינת בה - הלכתא כוותיה דרב: מאי טעמא [40]? כי אקני לה - אדעתא למיקם קמיה [41]; אדעתא למשקל ולמיפק - לא אקני לה.

כלתא דבי בר אלישיב הוה קא תבעה כתובתה מיתמי, הוה קא ממטי להו לבי דינא. אמרי: זילא לן מילתא דתיזלי הכי; אזלא לבישתינהו ואיכסתינהו לכוליה מנא. אתו לקמיה דרבינא. אמר להו: הלכתא כוותיה דרב, דאמר: אלמנה שמין מה שעליה.

ההוא דאמר להו [42]: "נדוניא לברת" [43]; זל נדוניא - אמר רב אידי בר אבין: פורנא ליתמי [44].

ההוא דאמר להו


עמוד ב

"ארבע מאה זוזי מן חמרא - לברת" [45]. אייקר חמרא. אמר רב יוסף: רווחא ליתמי.

קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא, דהוה קמפסדה מזוני [46]. אתו לקמיה דרבי יוחנן. אמר להו: איזילו ואמרו ליה לאבוכון דנייחד לה ארעא למזונה [47].

אתו לקמיה דריש לקיש. אמר להו: כל שכן שריבה לה מזונות [48]!

אמרו ליה: והא רבי יוחנן לא אמר הכי!?

אמר להו: זילו הבו לה, ואי לא מפיקנא לכו רבי יוחנן מאונייכו!

אתו לקמיה דרבי יוחנן, אמר להו: מה אעשה שכנגדי [49] חלוק עלי?

אמר רבי אבהו: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן: אמר "למזונות" - ריבה לה מזונות; אמר "במזונות" [50] - קצץ לה מזונות.

הדרן עלך נערה


כתובות פרק חמישי: אף על פי

משנה:

אף על פי שאמרו 'בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה' - אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה – יוסיף. [51]

נתארמלה או נתגרשה, בין מן הארוסין בין מן הנשואין - גובה את הכל.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: מן הנשואין גובה את הכל, מן האירוסין: בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, שלא כתב לה [52] אלא על מנת לכונסה.

רבי יהודה אומר: אם רצה כותב לבתולה שטר של מאתים, והיא כותבת "התקבלתי ממך מנה" ולאלמנה מנה, והיא כותבת "התקבלתי ממך חמשים זוז". [53]

רבי מאיר אומר: כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה - הרי זו בעילת זנות.

גמרא:

פשיטא!

מהו דתימא קיצותא [סכום קצוב דוקא] עבדו רבנן, שלא לבייש את מי שאין לו - קא משמע לן.

[אם רצה להוסיף כו’]:

'רצה לכתוב לה' לא קתני [54], אלא 'רצה להוסיף' [55] - מסייע ליה לרבי איבו אמר רבי ינאי, דאמר רבי איבו אמר רבי ינאי: תנאי כתובה [56] - ככתובה דמי.

נפקא מינה למוכרת ולמוחלת [57]; למורדת [58], ולפוגמת [59], לתובעת [60] ולעוברת על דת [61]

הערות[עריכה]

  1. ^ לאם
  2. ^ לית לה מזוני דבת, דהא תנאי כתובה הוא
  3. ^ הבא על ארוסתו וילדה לו, ומת, ולו בנים
  4. ^ מנכסיו
  5. ^ כגון שכתב לה מן האירוסין; אי נמי רבנן תקון נמי לארוסה
  6. ^ למכתב
  7. ^ תנאי כתובה נמי מקמי הכי לא חייל
  8. ^ אנס את הנערה, ונשאה אחרי כן, כדכתיב 'ולו תהיה לאשה', וילדה לו בת, ומת
  9. ^ מן האחין
  10. ^ מנכסיו
  11. ^ אם מת, ואף על גב שכבר נתן כסף קנסה לאביה
  12. ^ ואין לה כתובה
  13. ^ מזונות הבת שהן תנאי כתובה פקעי בהכי? או לא
  14. ^ מי אמרינן
  15. ^ דלא תקון לה רבנן
  16. ^ משום דכל כתובת אשה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תקנוה
  17. ^ כדכתיב 'לא יוכל לשלחה' (דברים כב יט); כתובה, דמשום אפוקי - הוא דלא תקון, דליכא למיחש - לית לה, אבל שאר תנאי כתובה, דלאו משום שלא תהא קלה איתקון - אית לה
  18. '^ אם יש לו בית - כופין את היורשין לתת לה מדור לפי כבודה, ואין יכולין לומר לה "לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם"; אבל אין לו בית אלא ביקתא בעלמא, צריף צר וקטן - ולשון ביקתא: בי עקתא (שבת עז ב) - יכולין לומר "לכי מאצלנו, דאת תהא יתבא בביתי' כתב לך, ולא 'בביקתי'"
  19. ^ בבית אביה, מנכסיו, ולא אמרינן 'כיון דלא קרינן בה "ואת תהא יתבא בביתי" לא קרינן בה "ומתזנא מנכסי"; ורב יוסף – 'בביתי' יתירא דריש: דתקון למכתב 'בביתי' תרי זימני: 'ואת תהא יתבא בביתי כל ימי מיגר ארמלותיך בביתי'
  20. ^ בתמיה: ואפילו אין העכבה מחמת כבוד בעלה, אלא שלא היה תובעה הגון לה?
  21. ^ גליא דעתה דלא מחמת כבוד בעלה מעכבת לינשא
  22. ^ קרקע המיוחדת לכתובתה עשתה אפותיקי
  23. ^ לבעל חוב שלה
  24. ^ לפי שהן גיבוי כתובה
  25. ^ כרכים הסמוכים לה
  26. ^ מפרוודי בבל
  27. ^ כל מקום שמודדין תבואה במדת קב נהרדעא
  28. ^ כשמגבין לה בית דין כתובתה - שמין בגדיה בפרעון כתובה
  29. ^ שכיר שגר בבית בעל הבית ולקח לו בעל הבית בגדים, כשיוצא ממנו שָׁם אותן בגדים בשכרו לשמואל, ורב אמר 'אין שמין'
  30. ^ לרב שמין, ולשמואל אין שמין
  31. ^ רב
  32. ^ במילתיה
  33. ^ לקיט
  34. ^ הפשט בגדיהן וצא
  35. ^ בהך דערכין [פ"ו מ"ה]
  36. ^ והגזבר בא למשכנו על ערכו הקצוב בפרשה
  37. ^ לגזבר
  38. ^ בגדים שצבע לשם אשתו ולשם בניו, ואע"פ שלא לבשום עדיין! אלמא בגדיה שלה, כשמואל
  39. ^ פתאום; מרוצת משמעות המשנה כשמואל, אבל
  40. ^ לא מסייעא לשמואל
  41. ^ דהא קמיה קיימא, ואינה יוצאה מביתו, ואדעתא דהכי מקני לה: שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו
  42. ^ צואת שכיב מרע
  43. ^ קצובים היו תכשיטי הבנות כך וכך לבושים
  44. ^ הריוח ליתומים, ולא אמרינן 'ניתיב לה דמי הנדוניא כיום הצוואה'
  45. ^ משמע אותו יין יהא משועבד לכך, אבל היין עצמו - לא אמר ליתן לה כדמיו של יום הצוואה
  46. ^ מרבה לאכול
  47. ^ בצוואת שכיב מרע ובעדים, אולי תקבל עליה: דאפילו גבי כתובה תנן (פאה פ"ג מ"ז): הכותב כל נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא - אבדה כתובתה. רבי יוסי אומר: אם קבלה עליה - אף על פי שלא כתב לה; לישנא אחרינא: דהוי ליה כמחלק נכסיו על פיו, ונתן שאר הנכסים לבניו והוה להו משעבדי, ואין הבנות והאשה ניזונות ממשעבדי
  48. ^ אם אמר "קרקע זו למזונותיך" - [פירושו:] אין זה אלא אם לא יתנו ליך מזונות מרווחים אלא מצומצמים - טלי קרקע זו להעדפה; דאי לשעבדה למזונותיה - הרי כל נכסיו משועבדים לכך
  49. ^ אנוש כערכי וראוי לחלוק עלי
  50. ^ בחוב מזונות שיש ליך עלי משמע שזו תהא פרעון לכך
  51. ^ 'אם רצה' - בגמרא פריך 'פשיטא'!
  52. ^ תוספת דמדעתו
  53. ^ אף על פי שלא נתקבלה - מוחלת וכותבת בלשון שובר.
  54. ^ אי תנא 'לכתוב' - לא הוה שמעינן מינה שיהיה התוספת קרוי 'כתובה' אלא כמתנה מדעתו, ואין שם כתובה עליו
  55. ^ השתא דתנן 'להוסיף' - משמע נוסף על הכתובה שתקנו חכמים, ושם 'כתובה' עליו גם הוא
  56. ^ תוספת שהוא מתנה להוסיף לה, וכן מזונות, וכל הנך דתנן בפרקין דלעיל
  57. ^ מוכרת כתובתה או מוחלת כתובתה - מחלה ומכרה את הכל, לפי שהכל קרוי 'כתובה', ולא אמרינן 'לא מיקרי כתובה אלא מנה מאתים'
  58. '^ דתנן בפרקין (פ"ה מ"ז; סג,א) המורדת על בעלה - פוחתין לה מכתובתה כו; עד מתי הוא פוחת? עד כנגד כתובתה - לא תימא כנגד מנה מאתים לחודייהו, אלא אף התוספת פוחתין והולכין
  59. ^ בפרק 'הכותב' (לקמן פ"ט מ"ז; פז,א) תנן: הפוגמת כתובתה - לא תפרע אלא בשבועה - אם פגמה תוספת נמי, שאמרה "לשם פרעון התוספות התקבלתי דינר" - אף זו פוגמת כתובתה היא; ואם טוען בעלה התקבלת כל כתובתיך - לא תפרע אלא בשבועה
  60. ^ שאמרו חכמים: 'התובעת כתובתה בבית דין - אין לה מזונות' - תובעת תוספת נמי אין לה מזונות
  61. ^ בפרק 'המדיר' (פ"ז מ"ו; עב,א) שאמרו עליה תצא שלא בכתובה - לא תימא כתובת מנה מאתים, אבל תוספת מתנה בעלמא הוא, לא הפסידה