ביאור:בבלי כתובות דף מג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת כתובות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

ומודה בקנס פטור ^[1]!?

ורבנן סברי: כי קא תבע - בושת ופגם קא תבע.

במאי קא מיפלגי?

אמר רב פפא: רבי שמעון סבר 'לא שביק איניש מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ'; ורבנן סברי 'לא שביק איניש מידי דכי מודי ביה לא מיפטר ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר'.

בעא מיניה רבי אבינא מרב ששת: בת הניזונת מן האחין ^[2] - מעשה ידיה למי? במקום אב קיימי - מה התם מעשה ידיה לאב, הכא נמי מעשה ידיה לאחין? או דלמא לא דמי לאב: התם מדידיה מיתזנא הכא לאו מדידהו מיתזנא ^[3]?

אמר ליה: תניתוה [כתובות פ"יא מ"א]: אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ^[4] ומעשה ידיה שלהן ^[5]!

מי דמי? אלמנתו לא ניחא ליה בהרווחה, בתו ניחא ליה בהרווחה ^[6]!

למימרא דבתו עדיפא ליה מאלמנתו? והאמר רבי אבא אמר רבי יוסי: 'עשו אלמנה אצל הבת ^[7] כבת אצל אחין בנכסין מועטין ^[8]': מה הבת אצל אחין: הבת ניזונת והאחין ישאלו על הפתחים, אף אלמנה אצל הבת: אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים!

לענין זילותא [’תשאל על הפתחים’] - אלמנתו עדיפא ליה, לענין הרווחה - בתו עדיפא ליה.

מתיב רב יוסף [ממשנתנו]: מעשה ידיה ומציאתה - אף על פי שלא גבתה - מת האב הרי הן של אחין טעמא - דבחיי האב ^[9], הא לאחר מיתת האב ^[10] לעצמה ^[11]! מאי? לאו בניזונת?

לא, בשאינה ניזונת ^[12].

אי בשאינה ניזונת - מאי למימרא ^[13]? אפילו למאן דאמר ^[14] 'יכול הרב לומר לעבד "עשה עמי ואיני זנך"' הני מילי בעבד כנעני דלא כתיב ביה (דברים טו טז: והיה כי יאמר אליך "לא אצא מעמך" כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו) עִמָּך' אבל עבד עברי דכתיב ביה 'עִמָּך' לא כל שכן בתו!?

אמר רבה בר עולא: לא נצרכה אלא להעדפה ^[15].

אמר רבא: גברא רבה כרב יוסף לא ידע דאיכא העדפה וקמותיב תיובתא ^[16]?

אלא אמר רבא ^[17]: רב יוסף - מתניתין גופא קשיא ליה [ומהסבר הקושי במשנה יש קושיא על רב ששת], דקתני ^[18] מעשה ידיה ומציאתה - אף על פי שלא גבתה... – מציאתה ^[19]? ממאן גביא ^[20]? אלא - לאו הכי קאמר: 'מעשה ידיה כמציאתה: מה מציאתה בחיי האב לאב, לאחר מיתת האב לעצמה - אף מעשה ידיה נמי בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה ^[21]' ^[22]? שמע מינה [מעשה ידיה לעצמה ולא כרב ששת].

איתמר נמי: אמר רב יהודה אמר רב: בת הניזונת מן האחין - מעשה ידיה לעצמה.

אמר רב כהנא: מאי טעמא? - [ספרא בהר פרשה ו ד"ה פרשה ו ה"ה] דכתיב (ויקרא כה מו) והתנחלתם אותם ^[23] לבניכם אחריכם [לרשת אחזה לעלם בהם תעבדו; ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך] אותם לבניכם' - ולא בנותיכם לבניכם; מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו ^[24] לבנו.

מתקיף לה רבה: ואימא בפיתוי הבת וקנסות וחבלות הכתוב מדבר? וכן תנא רב חנינא: בפתוי הבת וקנסות וחבלות הכתוב מדבר ^[25]!

חבלות - צערא דגופא נינהו ^[26].

אמר רבי יוסי בר חנינא:

עמוד ב

שפצעה בפניה ^[27].

אמר רב זירא אמר רב מתנה אמר רב, ואמרי לה 'אמר רבי זירא אמר רב מתנה אמר רב' ^[28]: בת הניזונת מן האחין - מעשה ידיה לעצמה, דכתיב (ויקרא כה מו) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם' - אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם, מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו [ספרא בהר פרשה ו ד"ה פרשה ו ה"ה].

אמר ליה אבימי בר פפי: שקוד אמרה.

'שקוד' מנו? שמואל ^[29].

הא רב אמרה ^[30]?

אימא 'אף שקוד אמרה'.

אמר מר בר אמימר לרב אשי: הכי אמרי נהרדעי: הלכתא כוותיה דרב ששת ^[31].

רב אשי אמר: הלכתא כוותיה דרב.

והלכתא כוותיה דרב.

משנה:

המארס את בתו, וגרשה, אירסה ונתארמלה - כתובתה שלו ^[32];

השיאה וגרשה, השיאה ונתארמלה - כתובתה שלה ^[33].

רבי יהודה אומר: הראשונה של אב ^[34].

אמרו לו: ~~<אם>~~ משהשיאה - אין לאביה רשות בה.

גמרא:

טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתארמלה, אבל נתארמלה תרי זמני תו לא חזיא לאינסובי ^[35], ואגב אורחיה ^[36] קא סתים לן תנא כרבי ^[37], דאמר: בתרי זמני הויא חזקה ^[38].

רבי יהודה אומר הראשונה של אב:

מאי טעמא דרבי יהודה?

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: הואיל ומשעת אירוסין ^[39] זכה בהן האב ^[40].

מתיב רבא: רבי יהודה אומר: הראשונה של אב; ומודה רבי יהודה במארס את בתו כשהיא קטנה ובגרה ואחר כך נשאת - שאין לאביה רשות בה אמאי? הכא נמי לימא 'הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן האב'?

אלא אי אתמר הכי אתמר: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: הואיל וברשותו נכתבין ^[41].

ומיגבא מאימת גביא ^[42]?

אמר רב הונא: מנה מאתים ^[43] - מן האירוסין ^[44], ותוספת ^[45] - מן הנשואין ^[46].

ורב אסי אמר: אחד זה ואחד זה מן הנשואין ^[47].

ומי אמר רב הונא הכי? והאתמר הוציאה עליו שתי כתובות, אחת של מאתים ^[48] ואחת של שלש מאות ואמר רב הונא: באתה לגבות מאתים - גובה ^[49] מזמן ^[50] ראשון, שלש מאות - גובה מזמן שני ^[51], ואם איתא ^[52] - תיגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני!?

ולטעמיך תיגבי חמש מאות כולם: מאתים מזמן ראשון תלת מאה מזמן שני!? אלא חמש מאות מאי טעמא לא גביא? כיון דלא כתב לה ^[53] 'צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים' ^[54] - הכי קאמר לה: אי מזמן ראשון גביאת - גביא מאתים אי מזמן שני גביאת - גביא תלת מאה ^[55],

הערות

^ והרי לא תבעו אלא קנס לבדו, ועליו נשבע; וכיון דאי אודי ליה קמן - לא משלם, כי כפריה נמי - לאו ממונא כפריה
^ שכך הוא תנאי כתובה בפרקין (לקמן נב,ב): 'בנן נוקבן דיהוויין ליכי מינאי - אינון יהון יתבין בביתי ומיתזנן מנכסיי עד דתלקחון לגוברין'
^ אלא מתנאי כתובת אמן
^ דהאי נמי תנאי כתובה הוא, בפרקין: 'את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך'
^ אלמא במקום אב קיימי
^ שתרויח מעשה ידיה לבד מפרנסתה
^ מי שמת והניח אלמנה ובת
^ שאין בהן כדי פרנסת שנים עשר חודש, כדאמר בפרק 'מי שמת' בבבא בתרא [פ"ט מ"א], וקתני הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים
^ עשתהו, וזכה בו האב להורישו לבניו
^ עשתהו, הוי
^ מדאצטריך לתנא לאשמועינן
^ כגון שלא היו נכסים
^ דיוקא לא אצטריך לאשמועינן דעשתה לאחר מיתת האב לעצמה; ואי לאשמועינן היא גופה: דמה שעשתה בחיי האב לאחים – פשיטא, דהא זכה ביה אב, דממונא הוא ולאו קנסא
^ במסכת גיטין (יב,א) פלוגתא
^ לעולם לדיוקא דילה איצטריך, לאשמועינן דמעשה ידיה לאחר מיתת אב לעצמה, ובשאינה ניזונת: דלא תימא זכות שזיכתה תורה לאב בבתו ממון הוא, להורישו [את הזכות] לבנים; ודקשיא לך במאי תיתזון, הא לא גרעה מעבד עברי - כי אצטריך לאשמועינן להעדפה: שמעשה ידיה עודף על מזונותיה אצטריך לאשמועינן
^ אמר רבא וכי גברא רבה כרב יוסף דאותבה להא תיובתא, לא הוה ידע דאיכא העדפה ומצי לדחויי ולשנויי בשאינה ניזונת ולהעדפה ואפילו הכי אותבה
^ על כרחך רב יוסף טעמא ידע דתיובתא מעלייתא היא, והכי קשיא ליה ממתניתין אדרב ששת
^ מתניתין 'מציאתה' עם 'מעשה ידיה'
^ ולמה לי למתנייה
^ והא לא שייך למיתני אף על גב שלא גבתה
^ דמה שעשתה בחיי האב לאב – וליורשין; ומה שעשתה לאחר מיתת האב - לעצמה
^ דמציאתה - פשיטא לן דלעצמה, דהא אפילו בחיי האב לא זכי בהן אב אלא אם כן סמוכה על שלחנו, כדאמרינן בבבא ממיעא (יב,ב), ומשום איבה: דכיון דאינו חייב במזונותיה בחייו, כדתנן בפרקין האב אינו חייב במזונות בתו, ואי אמרת 'מציאתה לעצמה' - תו לא יהיב לה מזונות! ולקמן בפירקין נמי אמרינן 'זכאי במציאתה משום איבה'; אבל אחין על כרחייהו מתזנא מנכסי האב
^ עבדים כנענים
^ זכות שזיכתה לו תורה בבתו
^ אבל מעשה ידיה, דמידי דשכיח, וחסרי בה ממונא, דהא מיתזנא מינייהו - אימא דידהו הוי
^ וצערא לא זכי ליה רחמנא לאב, כדתניא ב'החובל' (בבא קמא פז ב): בבנו ובבתו הקטנים יעשה להם סגולה
^ דאפחתה מכספא דאי איתיה לאב - דיליה הוא, דהא יש לו בה מכר
^ הוא רבי זירא הוא רב זירא, אלא בבבל, מקמי דסליק לארעא דישראל לקמיה דרבי יוחנן, ואין סמיכה בבבל - הוו קרו ליה 'רב זירא'; ובהא שמעתא איכא למאן דאמר מקמי דסמכוהו אמרה, ואיכא למאן דאמר בתר דסמכוהו אמרה
^ הוו קרו ליה 'שקוד' על שום דהלכתא כוותיה בדיני, ושוקד על דבריו לאומרם כהלכתא
^ לעיל
^ דפשיט לעיל בתו מאלמנתו, ואמר מעשה ידיה לאחין
^ כתובה שהיא גובה משני ארוסין הללו; וקסבר יש כתובה לארוסה; ובימי נערות וקטנות קאמר
^ דמשהשיאה פקעה רשותו; ובתר גוביינא אזלינן, וגוביינא בתר הכי הוא, ולא אזלינן בתר כתיבה לומר 'הואיל והראשונה נכתבה בעודה ברשות האב - תיהוי דאב'
^ טעמא מפרש בגמרא
^ דהויא חזקה להיות בעליה מתים ודק תנא במלתיה, דלא לינקוט בדרך פורענות
^ דבעי לאגמורינן משפט הכתובה ומחלוקת רבח יהודה ורבנן
^ נקט לישנא דידיה למסתם לן כרבי
^ נשאת לראשון ומת, לשני ומת - לשלישי לא תנשא (תוספתא שבת פ"טו ה"ח [ליברמן]; יבמות סד,ב)
^ של בעל הראשון נתחייב לה כתובה
^ אבל באירוסין שני לא זכה: דמשנשאת לראשון פקעה זכותיה מינה
^ כתובה הראשונה, שהיה לפני הנשואין, והלכך: בגרה קודם נשואין - לא נכתב ברשותו. [רש"י מעיר:] הא דגרסינן 'נכתבים' - לשון רבים - אמנה ומאתים דכתובה קאי
^ כלומר: לענין זכייה דאב; דהא חזינן דלאו בתר אירוסין אזלינן אפילו לרבי יהודה, כדקתני: ומודה רבי יהודה במארס את בתו קטנה ובגרה כו', אלמא בתר כתיבה אזיל לענין מטרף לקוחות: מאימת טרפא ממשעבדי? - משעת אירוסין, דהא מההיא שעתא איחייב בתקנתא דרבנן - או דלמא עד שעת כתיבה, דהויא מלוה בשטר - לא טרפא
^ דמתקנתא דרבנן מחייב
^ טרפא מזמן אירוסין: אם מת או גרשה לאחר נשואין - טורפת לקוחות שלקחו מנכסיו מזמן אירוסין ואילך, דמההיא שעתא אשתעבד
^ שמעלמא היא באה לה
^ לא נשתעבד עד זמן כתיבת הכתובה, שקנו מידו וכתב
^ דהיא גופה מחלה לשעבודא קמא, ונתרצתה בזמן הכתוב בשטר: הכתובה, ככל המפורש בה, בין עיקר בין תוספת
^ והיא מוקדמת דדוקא כסדר נקט
^ מאתים וטורפת לקוחות
^ הכתוב
^ כלומר: אין לה אלא אחד מהן ויפה כחה קודמין
^ דסבר רב הונא 'חוב ראשון מזמן ראשון, ותוספת מזמן שני' – הכא נמי
^ בכתובה שניה
^ שמע מינה לא להוסיף על הראשונה בא
^ ולא תגבה השניה אא"כ הראשונה בטלה

[1] והרי לא תבעו אלא קנס לבדו, ועליו נשבע; וכיון דאי אודי ליה קמן - לא משלם, כי כפריה נמי - לאו ממונא כפריה

[2] שכך הוא תנאי כתובה בפרקין (לקמן נב,ב): 'בנן נוקבן דיהוויין ליכי מינאי - אינון יהון יתבין בביתי ומיתזנן מנכסיי עד דתלקחון לגוברין'

[3] אלא מתנאי כתובת אמן

[4] דהאי נמי תנאי כתובה הוא, בפרקין: 'את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך'

[5] אלמא במקום אב קיימי

[6] שתרויח מעשה ידיה לבד מפרנסתה

[7] מי שמת והניח אלמנה ובת

[8] שאין בהן כדי פרנסת שנים עשר חודש, כדאמר בפרק 'מי שמת' בבבא בתרא [פ"ט מ"א], וקתני הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים

[9] עשתהו, וזכה בו האב להורישו לבניו

[10] עשתהו, הוי

[11] מדאצטריך לתנא לאשמועינן

[12] כגון שלא היו נכסים

[13] דיוקא לא אצטריך לאשמועינן דעשתה לאחר מיתת האב לעצמה; ואי לאשמועינן היא גופה: דמה שעשתה בחיי האב לאחים – פשיטא, דהא זכה ביה אב, דממונא הוא ולאו קנסא

[14] במסכת גיטין (יב,א) פלוגתא

[15] לעולם לדיוקא דילה איצטריך, לאשמועינן דמעשה ידיה לאחר מיתת אב לעצמה, ובשאינה ניזונת: דלא תימא זכות שזיכתה תורה לאב בבתו ממון הוא, להורישו [את הזכות] לבנים; ודקשיא לך במאי תיתזון, הא לא גרעה מעבד עברי - כי אצטריך לאשמועינן להעדפה: שמעשה ידיה עודף על מזונותיה אצטריך לאשמועינן

[16] אמר רבא וכי גברא רבה כרב יוסף דאותבה להא תיובתא, לא הוה ידע דאיכא העדפה ומצי לדחויי ולשנויי בשאינה ניזונת ולהעדפה ואפילו הכי אותבה

[17] על כרחך רב יוסף טעמא ידע דתיובתא מעלייתא היא, והכי קשיא ליה ממתניתין אדרב ששת

[18] מתניתין 'מציאתה' עם 'מעשה ידיה'

[19] ולמה לי למתנייה

[20] והא לא שייך למיתני אף על גב שלא גבתה

[21] דמה שעשתה בחיי האב לאב – וליורשין; ומה שעשתה לאחר מיתת האב - לעצמה

[22] דמציאתה - פשיטא לן דלעצמה, דהא אפילו בחיי האב לא זכי בהן אב אלא אם כן סמוכה על שלחנו, כדאמרינן בבבא ממיעא (יב,ב), ומשום איבה: דכיון דאינו חייב במזונותיה בחייו, כדתנן בפרקין האב אינו חייב במזונות בתו, ואי אמרת 'מציאתה לעצמה' - תו לא יהיב לה מזונות! ולקמן בפירקין נמי אמרינן 'זכאי במציאתה משום איבה'; אבל אחין על כרחייהו מתזנא מנכסי האב

[23] עבדים כנענים

[24] זכות שזיכתה לו תורה בבתו

[25] אבל מעשה ידיה, דמידי דשכיח, וחסרי בה ממונא, דהא מיתזנא מינייהו - אימא דידהו הוי

[26] וצערא לא זכי ליה רחמנא לאב, כדתניא ב'החובל' (בבא קמא פז ב): בבנו ובבתו הקטנים יעשה להם סגולה

[27] דאפחתה מכספא דאי איתיה לאב - דיליה הוא, דהא יש לו בה מכר

[28] הוא רבי זירא הוא רב זירא, אלא בבבל, מקמי דסליק לארעא דישראל לקמיה דרבי יוחנן, ואין סמיכה בבבל - הוו קרו ליה 'רב זירא'; ובהא שמעתא איכא למאן דאמר מקמי דסמכוהו אמרה, ואיכא למאן דאמר בתר דסמכוהו אמרה

[29] הוו קרו ליה 'שקוד' על שום דהלכתא כוותיה בדיני, ושוקד על דבריו לאומרם כהלכתא

[30] לעיל

[31] דפשיט לעיל בתו מאלמנתו, ואמר מעשה ידיה לאחין

[32] כתובה שהיא גובה משני ארוסין הללו; וקסבר יש כתובה לארוסה; ובימי נערות וקטנות קאמר

[33] דמשהשיאה פקעה רשותו; ובתר גוביינא אזלינן, וגוביינא בתר הכי הוא, ולא אזלינן בתר כתיבה לומר 'הואיל והראשונה נכתבה בעודה ברשות האב - תיהוי דאב'

[34] טעמא מפרש בגמרא

[35] דהויא חזקה להיות בעליה מתים ודק תנא במלתיה, דלא לינקוט בדרך פורענות

[36] דבעי לאגמורינן משפט הכתובה ומחלוקת רבח יהודה ורבנן

[37] נקט לישנא דידיה למסתם לן כרבי

[38] נשאת לראשון ומת, לשני ומת - לשלישי לא תנשא (תוספתא שבת פ"טו ה"ח [ליברמן]; יבמות סד,ב)

[39] של בעל הראשון נתחייב לה כתובה

[40] אבל באירוסין שני לא זכה: דמשנשאת לראשון פקעה זכותיה מינה

[41] כתובה הראשונה, שהיה לפני הנשואין, והלכך: בגרה קודם נשואין - לא נכתב ברשותו. [רש"י מעיר:] הא דגרסינן 'נכתבים' - לשון רבים - אמנה ומאתים דכתובה קאי

[42] כלומר: לענין זכייה דאב; דהא חזינן דלאו בתר אירוסין אזלינן אפילו לרבי יהודה, כדקתני: ומודה רבי יהודה במארס את בתו קטנה ובגרה כו', אלמא בתר כתיבה אזיל לענין מטרף לקוחות: מאימת טרפא ממשעבדי? - משעת אירוסין, דהא מההיא שעתא איחייב בתקנתא דרבנן - או דלמא עד שעת כתיבה, דהויא מלוה בשטר - לא טרפא

[43] דמתקנתא דרבנן מחייב

[44] טרפא מזמן אירוסין: אם מת או גרשה לאחר נשואין - טורפת לקוחות שלקחו מנכסיו מזמן אירוסין ואילך, דמההיא שעתא אשתעבד

[45] שמעלמא היא באה לה

[46] לא נשתעבד עד זמן כתיבת הכתובה, שקנו מידו וכתב

[47] דהיא גופה מחלה לשעבודא קמא, ונתרצתה בזמן הכתוב בשטר: הכתובה, ככל המפורש בה, בין עיקר בין תוספת

[48] והיא מוקדמת דדוקא כסדר נקט

[49] מאתים וטורפת לקוחות

[50] הכתוב

[51] כלומר: אין לה אלא אחד מהן ויפה כחה קודמין

[52] דסבר רב הונא 'חוב ראשון מזמן ראשון, ותוספת מזמן שני' – הכא נמי

[53] בכתובה שניה

[54] שמע מינה לא להוסיף על הראשונה בא

[55] ולא תגבה השניה אא"כ הראשונה בטלה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]