בבא קמא פז ב
על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אמר ליה לא זכתה התורה לאב אלא שבח נעורים בלבד איתיביה החובל בעבד עברי חייב בכולן חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו אמר אביי מודה רב בשבת דמעשה ידיה עד שעת בגרות דאבוה הוי איתיביה החובל בבנו גדול יתן לו מיד בבנו קטן יעשה לו סגולה החובל בבתו קטנה פטור ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה ה"נ בשבת:
ובבנו גדול יתן לו מיד ורמינהו החובל בבניו ובבנותיו של אחרים גדולים יתן להם מיד קטנים יעשה להם סגולה בבניו ובבנותיו שלו פטור אמרי לא קשיא כאן כשסמוכים על שלחנו כאן כשאין סמוכין על שלחנו במאי אוקימתא לקמייתא בשאין סמוכין על שלחנו אי הכי אימא סיפא החובל בבתו הקטנה פטור ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה לדידה בעי למיתב לה דבעיא מזוני ואפי' למ"ד יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך הני מילי בעבד כנעני דאמר ליה עביד עבידתא כולי יומא ולאורתא זיל סחר ואכול אבל עבד עברי דכתיב (דברים טו, טז) כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה לא כל שכן בתו כדאמר רבא בריה דרב עולא לא נצרכה אלא להעדפה ה"נ לא נצרכה אלא להעדפה במאי אוקימתא לבתרייתא בסמוכין על שלחנו גדולים יתן להם מיד קטנים יעשה להם סגולה אמאי לאביהם בעי למיתבי אמרי כי קא קפיד במידי דקא חסר במידי דאתא מעלמא לא קפיד והא מציאה דמעלמא קאתי להו וקא קפיד אמרי רווחא דקאתי להו מעלמא ולית להו צערא דגופייהו בגווה קפיד אבל חבלה דאית להו צערא דגופייהו ומעלמא קאתי להו לא קפיד והא התם דאית לה צערא דגופא ומעלמא קאתי לה וקא קפיד דקתני ולא עוד אלא (אפילו) אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה אמרי התם דגברא קפדנא הוא דהא אין סמוכין על שלחנו אפילו במידי דאתי להו מעלמא קפיד הכא דלאו גברא קפדנא הוא דהא סמוכין על שלחנו כי קא קפיד במידי דקא חסר ליה במידי דאתי להו מעלמא לא קפיד מאי סגולה רב חסדא אמר ספר תורה רבה בר רב הונא אמר דיקלא דאכיל מיניה תמרי וכן אמר ריש לקיש לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד ורבי יוחנן אמר אפילו פציעה פציעה ס"ד אפילו רבי אלעזר לא קמיבעיא ליה אלא חבלה
רש"י[עריכה]
דאין אדם רשאי לחבול בבתו דהא ישראלית היא ועבר על לא יוסיף פן יוסיף (דברים כה):
מן השבת בזמן שהעבד שלו - ולא בעבד דאחר דנותן שבתו לרבו קתני מיהת דעבד עברי שלו פטור הואיל ומעשה ידיו שלו וה"נ כיון דבתו מעשה ידיה שלו לשקול שבת דידה וקשה לרב דאמר לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד דודאי אפי' חבלות זיכתה לו:
מודה רב בשבת - דיהבינן ליה לאב:
בבנו - לא זכי ליה רחמנא מידי אבל בבתו קטנה זכי ליה:
אפי' למ"ד יכול הרב כו' - פלוגתא במסכת גיטין בפרק שני:
סחר - סבב ואכול חזור על הפתחים. ל"א סחר סבב לפתחי העיר:
להעדפה - המותר על מזונותיה:
דרבא בריה דרב עולא - בפ' נערה שנתפתתה (דף מג.):
לאבוה בעי למיתבא ליה - דמאי שנא כי חבל בהו איהו דמפטר משבת משום דסמוכין על שולחנו כי חבלי בהו אחריני נמי ליתבו ליה:
במידי דחסר ביה - ממונא כגון היכא דחבל בהו איהו דנימא ליה אנן זיל שלים:
והרי מציאה - דתנן בשנים אוחזין (ב"מ דף יב:) מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו ואוקימנא התם גדול וסמוך על שולחנו זהו קטן:
תוספות[עריכה]
א"ל לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד. לסימנא בעלמא נקט האי לישנא כדפי' ואפי' פצעה בפניה דאפחתה מכספה קסבר רב דלית ליה לאב מידי וכן ר"ל לקמן ור"י פליג וס"ל דאם פצעה בפניה חבלתה של אב וא"ת והיכי פליגי רב ור"ל אר' יוחנן והא בריש נערה [שנתפתתה] (כתובות ד' מג: ושם) משמע בברייתא דחבלה דפצעה בפניה הויא לאב וי"ל דהתם מיירי בפחיתת כסף שעד ימי בגרות שתצא מרשות אב שהיתה נפחתה דבר מועט אם היה רוצה למוכרה אותו דבר מועט כ"ע מודו דלאב הויא דהיינו שבח נעורים גמורים והכא נחלקו בכל הפחיתה שהיא נפחתת כל ימיה בפציעה זו אף לאחר שכלו ימי הנעורים דס"ל לרב ולר"ל דדידה הוי ור' יוחנן סבר דהואיל ואירע פחיתה זו בנערותה תהא כולה לאב א"נ הכא במה שהיא נפחתת לקדושין דס"ל לרב ולר"ל דלא זכי ליה אלא קדושין ממש והתם בהפסד מעשה ידיה דלא תמצא לה קונים:
כאן בסמוכין על שלחנו כו'. אור"י למ"ד בפרק קמא דב"מ (ד' יב: ושם) גבי מציאת בנו ובתו הקטנים שהוא לאב לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן וקטן שאין סמוך על שלחן אביו זהו גדול אין חילוק בין חבלה שהאב חובל בו למציאה אבל חבלה שאחרים חובלין בהן הוי דידהו ואפילו בסמוכים כדמפרש לקמן דכיון דאית להו צערא דגופייהו ולא חסר לא קפיד אבל לשמואל דאמר התם קטן קטן ממש הוי מציאת קטן לאביו אפי' אין סמוך על שולחנו כדמפרש טעמא התם שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו וגדול אפי' סמוך על שלחנו מציאתו לעצמו דכיון דלא חסר לא קפיד וגם אין מריצה אצלו אבל הכא שהאב חובל אם הוא סמוך אפי' גדול הוי לאב דכיון דחסר קפיד ואם אין סמוך אפי' קטן הוי לעצמו דכיון דאית ליה צערא דגופא אין מריצה לאביו ובחבלו בהן אחרים אפי' סמוכים וקטנים הוי דידהו כיון דלא חסר וגם אין מריצין:
דכתיב כי טוב לו עמך. הרר"א בהר"י היה גורס כשכיר כתושב יהיה עמך (ויקרא כה) דמהאי קרא דריש ליה בספרי וכן נראה דההוא קרא בצווי כתיב אבל כי טוב לו עמך אינו אלא סיפור דברים בעלמא כדכתיב והיה כי יאמר העבד לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך ור"י אומר דאפילו גרסי כי טוב לו עמך ניחא דמדקאמר כי טוב לו עמך ש"מ שכך צריך לעשות:
והא מציאה דמעלמא קאתי וקפיד. האי פירכא לא הוי אלא למ"ד לא גדול גדול ממש אבל לשמואל איכא טעמי טובא גבי מציאה דמריצה אצל אביו דגבי חבלה לא שייך האי טעמא א"נ אפי' לשמואל בעי אמאי לא אמר בחבלה שמריצה אצל אביו ומשני כיון דאית ליה צערא דגופא לא קפיד אב וקטן נמי לא יריצנה אצלו:
וקתני ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה. וא"ת מאי קושיא הא אוקמא קמייתא בשבת ובתרייתא דקתני בבנותיו של אחרים קטנים יעשה להם סגולה דילמא מיירי בשאר דברים כגון נזק וצער וי"ל דמסתמא הוי דומיא דזכרים דיעשה להם סגולה דידהו מיירי אפי' בשבת שאין מעשה ידיהם לאב ועוד נוכל לפרש דהא דקתני בבניו ובבנותיו פטור היינו דוקא בשבת וסברא הוא דלית לן למפטריה משום דסמוכים על שולחנו אלא משבת ולא משאר דברים דבכל מקום מעשה ידיה לאב תחת מזונות דגבי אשה ועבד עברי וכנעני ובתו שמזכיר בכל מקום עשה עמי ואיני זנך ולפ"ז א"ש דלא מצי לאוקמא בתרייתא בשאר דברים חוץ משבת דבשאר דברים אפי' בניו ובנותיו שלו חייב וכן משמע דמטעם סמוכים על שולחנו אין לפוטרו אלא משבת דפריך לעיל אי בסמוכים גדולים יתן להם מיד וכו' לאביהן בעי למיתב משמע דמשום דאוקמא בסמוך פריך דלאבוהון בעי למיתב ומנין לו זה אי משום דמדמה ליה למציאה הא לשמואל אין מציאת גדול לאב אבל אי מיירי בשבת ניחא דסברא הוא כיון שהוא זן אותן דשבת שלהם יהיה לאב כדפרישית וסבר המקשה דאפי' לא יהיו מעשה גדולים לאב אע"פ שהוא זן אותן מ"מ היכא דאתי מעלמא כשבת סברא הוא שיהיה לאב והא דפריך והא מציאה דמשמע דאי הו"א דשבת לאב הוה ניחא ולא הוה קשה ליה ממציאה אנזק וצער וריפוי ובשת דלא הוי לאב משום דמציאה דמיא טפי למעשה ידיה כדאמר בריש מציאת האשה (כתובות דף סו. ושם) מציאתה כהעדפה שע"י הדחק דמי אך מצי למימר דהא דקאמר אי בסמוכים היינו אליבא דמ"ד לאו גדול גדול ממש ומדמי למציאה:
הכא דלאו איניש דקפיד כו'. וא"ת וכיון דמן הדין שבת לאב כדקאמר דבאיניש קפדנא חייבין ליתן שבת לאב אפילו כשאינם סמוכים לפחות להעדפה ומן התורה היא של אב כדדרשינן בריש קדושין (ד' ג:) ובסוף אלו נערות (כתובות דף מ:) ובנערה שנתפתתה (שם ד' מו:) כי ימכור אש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה א"כ מה ראו חכמים דבגברא דלא קפדן אמר בבת קטנה של אחרים יעשה לה סגולה אפילו בשבת ושמא אמדו חכמים דעתו של אב ויודעים שמוחל להם משום צערא דגופייהו במידי דלא חסר ביה ואתו להו מעלמא:
ראשונים נוספים
חידושי הרשב"א
החובל בבתו קטנה פטור ולא עוד אלא אפילו אחרים שחבלו בה חייבים ליתן לאביה. ואוקימנא בגברא קפדנא דאין מעלה לה מזונות ואפילו בדאית לה מעלמא ואית לה צערא דגופא קפיד ושקיל מה שתעדיף על מזונותיה, ומשמע דכל שכן מציאתה שהיא שלו דאפילו בסמוכה על שלחנו דלאו גברא קפדנא ולא קפיד אמידי דאית לה צערה דגופא בגוויה אפילו הכי קפיד אמציאה דאתי לה מעלמא הואיל ולית לה צערא דגופה בגווה. וכל שכן גברא קפדנא דאינה סמוכה על שלחנו. ואיכא למידק, דהא תנן בפרק קמא דמציעא (יד, א) מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהן ופירשה רבי יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא קטן ואין סמוך על שלחן אביו זה גדול גדול וסמוך על שלחן אביו זה קטן, אלמא אפילו בתו הקטנה כל מציאתה שלה ולא לאביה. י"ל דרבי יוחנן לא קאי אבתו קטנה אלא אבנו אבל בתו אפילו אינה סמוכה על שלחן אביה מציאתה לאביה משום איבה (כתובות מז, א) שמא ימסרנה למנוול ולמוכה שחין. אי נמי יש לומר דאפילו בגברא קפדנא מציאתה לעצמה, וחבלתה בלחוד הוא דאית ליה משום דההיא זיכתה לו תורה ודבר תורה שבת דאב הוי כל שתעדיף, אבל מציאה מדרבנן הוא דאקני ליה משום איבה שמא לא יעלה לה מזונות וכל שאין מעלה לה מזונותיה לא תקינו ליה. והוא הדין לר"י דאמר פצעה בפניה הוי דאב משום דפחיתת כספו דאתי בזמן שהוא יכול למוכרה הכל שלו אבל מציאתה לא, ונמצא לפי זה שפעמים נוטל חבלתה ואינו נוטל מציאתה בשאין מעלה לה מזונות וההיפך במעלה לה מזונות דכיון דלאו גברא קפדנא הוא ירדו חכמים לסוף דעתו שאינו מקפיד על מה שבא לה מעלמא ואית לה צערה בגוויה אבל מציאה דאתיא לה מעלמא ולית לה צערא דגופא בגוויה קפיד. ולשמואל דפירשה לההיא דפרק קמא דמציעא בגדול ממש וקטן ממש כל שכן דניחא דמציאת הקטנה לאב ואפילו של בנו קטן מפני שכל שמוצאה מריצה אצל אביו כמו ש מרו שם.
דכתיב כי טוב לו עמך. הרב ר' אברהם בר' יהודה הצרפתי גריס כשכיר כתושב יהי' עמך (ויקרא כה) ומהאי קרא דרש ליה בספרי. וכן נראה יותר משום דכי טוב לו עמך לא בצווי הוא אלא בסיפור דברים שהעבד אינו רוצה לצאת מעמך כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך ומיהו בכל הספרים כתיב כי טוב לו עמך כאן וכן בכמה מקומות ואף על פי שאינה בצווי שמעת מינה שפיר דמדקאמר כי טוב לו עמך משמע שכך צריך לעשות.
שיטה מקובצת
אמר ליה לא זכתה התורה לאב אלא שבח נעורים: כתוב בתוספות וי"ל דהתם מיירי בפחיתת כסף שעד ימי בגרות וכו' והא דקא מותיב מחובל בבתו קטנה דפטור היינו מדקתני פטור דמשמע מכל חבלתה ואפילו דלאחר בגרות ומשני בשבת היא. והוה מצי לשנויי בשומת חבלה דעד שעת בגרות אלא משום דלעיל משני אביה בשבת ניחא ליה טפי לשנויי הא נמי בשבת.
לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים ובכלל זכות זו מציאתה ומעשה ידיה עד שעת בגרותה שאף על פי שאינו יכול למוכרה משהביאה סימנים בנערות כדאמרינן מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר אפילו הכי מעשה ידיה שלו עד שתבגר הואיל ויכול למוסרה לחופה עד שתבגר והיינו דאמר אביי מודה רב בשבת דמעשה ידיה עד שעת בגרות ולמה ליה למימר עד שעת בגרותה דאנן בבת קטנה קיימינן אלא מהאי טעמא דאמרן. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים שבח בתולים קאמר כלומר פגם שנפגמה מחמת בתולים אבל פגם חבלות לא זכתה לו וממעשה ידיה לא גמרינן דההוא לאו פגם הוא אלא רווחא דאתי ליה מעלמא הוא וזכי ליה רחמנא כי היכי דליתיב לה מזוני. מיהו אם אין מעלה לה מזונות מעשה ידיה שלה אלא שאם תעדיף על מזונותיה המותר שלו כדאיתא בהאי שמעתא גבי שבת בברייתא קמייתא. והא דתנן בריש שנים אוחזין מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהן ומאי גדולים שאין מעלה להם מזונות ואפילו הם קטנים התם עד כדי מזונותם קאמר אבל העדפתם שלו. ואיכא מאן דאמר דשאני מציאה ממעשה ידיה דמעשה ידיה זכותו מן התורה משום הכי העדפתה שלו אבל מציאה מדבריהם הוא וכיון שאין מעלה לה מזונות אין לאביה זכות בה כלל ויש לו פנים ואף על פי שיש דברים נוטים לצד אחר יוכל אדם להעמידה לזה הדעת. הראב"ד ז"ל.
והרשב"א ז"ל תירץ דרבי יוחנן לא קאי אלא אבנו אבל בתו אפילו אינה סמוכה מציאתה לאביה משום איבה שמא ימסרנה למנוול ומוכה שחין. ע"כ לשונו.
החובל בבניו ובנותיו של אחרים גדולים יתן להם מיד קטנים יעשה להם סגולה: והוא דלא אתי אב וקא תבע. הרמ"ה ז"ל בפריטיו.
כאן בסמוכין על שלחנו: כתוב בתוספות אומר ר"י דלמאן דאמר וכו'. וכן כתוב בתוספות שאנץ וזה לשונם והשתא למאן דאמר בפרק אלו מציאות דגדול גדול ממש וקטן קטן ממש גבי מציאה הוי חבלה לאב טפי ממציאה דמציאת גדולים אפילו סמוכין הרי היא שלהם ואם חבל בהם אב פטור כדתניא הכא אפילו בגדולים כיון דסמוכין וכשאין סמוכין עדיפא מציאה מחבלה דקטנים מציאתן לאב ואם חבל בהם חייב ואין לחוש בזה דמציאה טעמא משום דמריצה אבל חבלה אינו מריץ אבל למאן דאמר התם לאו קטן ממש אין חילוק בין חבלה שהאב חובל למציאה דהכל תלוי במזונות אבל חבלה שאחרים חובלים בהם דידהו הוי אפילו בסמוכין. ע"כ.
עוד כתוב בתוספות בדיבור המתחיל וקתני ולא עוד וכו'. משום דמציאה דמיא טפי למעשה ידיה כדאמרינן בריש מציאת האשה וכו' ואף על גב דאמרינן פרק שנים אוחזין דמציאת האשה לבעלה כי היכי דלא תיהוי לה איבה גבי מעשה ידיה נמי אמרינן כהאי גוונא בפרק אף על פי קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה. וקצת קשה בהאשה רבה דלא קאמר טעמא דהכא תיהוי לה איבה ואיבה נבי מעשה ידיה נמי כדאמר התם גבי מציאה ואין זה שייך לפירושנו שפירשנו כאן.
עוד כתבו בתוספות איך מצינא למימר דהא דקאמר אי בסמוכין היינו אליבא דמאן דאמר לאו גדול גדול ממש וכו'. וקשה דאם כן תיקשי ליה בקטנים בין סמוכין בין שאינן סמוכין אמאי יעשה להם סגולה לאבוהון בעי למיתב לשמואל דאמר התם דקטן קטן ממש. עד כאן בתוספות שאנץ.
רבה בר רב הונא אמר דיקלא דאכיל מיניה תמרי וקיימא לן כוותיה. פריטי הרמ"ה ז"ל.
פציעה סלקא דעתך: קס"ד שפצעה בגבה או בבטנה במקום שאינו נראה והא ליכא שום הפחתה מכספה שהרי אינו נודע לאדם ואפילו יעשה במקומה נצרר הדם ולא יצא ויהיה ניכר לעולם. ה"ר יהונתן ז"ל.
ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל החובל בבת קטנה של אחרים אם יש כאן נזק הרי נזק זה של אב וכן השבת שהרי מעשה ידיה לאביה אבל צער ובושת וריפוי שלה וכן בכל שאין שם נזק כגון שאין בו פחת דמים. ואף על פי שבאונס הבושת לאב טעם הדבר לשם מפני שזה בכלל שבח נעורים שהוא לאביה מאחר שהחובל בבת קטנה של אחרים השבת והנזק לאביה אין צריך לומר שהחובל בבתו קטנה שהוא פטור בנזק ושבת ומכל מקום אף הוא משלם צער וריפוי ובושת.
חבל בבן של אחרים אם גדול יתן לו מיד ואם קטן יעשה לו סגולה וכן בבת גדולה וכן החובל בבנו אם גדול יתן לו מיד וכן בבתו גדולה ואם קטן יעשה לו סגולה. וקטן וגדול שאנו אומרים כאן שהאב החובל בהם יתן להם מיד ואם קטן יעשה לו סגולה לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש אלא כל שסמוך על שלחן אביו הרי זה קטן לענין זה ואם חבל הוא בו פטור. ואם אינן סמוכין על שלחנו בגדולים נותן להם מיד ובקטנים ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות עד שיגדילו או כל דבר המוציא פירות וזהו הנקרא בלשון תלמוד סגולה. ואחרים שחבלו בהם אם גדולים אף על פי שסמוכים על שלחן אכיהם נותן להם מיד ואם קטן לוקח בהם קרקע והאב אוכל פירות.
בתו קטנה שאמרנו שהוא פטור אם חבל בה ושאם חבלו בה אחרים ינתן לו דוקא כשהיא סמוכה על שלחנו שאם אינה סמוכה הרי צריך לה למזונות ומכל מקום העודף על מה שצריך לה הרי הוא לאביה. ופרכינן בגמרא סמוכין על שלחן אביהם שחבלו אחרים בהם מפני מה אמרו גדולים ינתן להם מיד וכו' יהא הכל לאב הואיל וסמוכים על שלחנו וכו' ומתרצים דבמידי דאתי מעלמא לא קפיד וכו'.
ויש מי שאומר הואיל והדבר תלוי בקפידא לא נאמר כן אלא בסתם הא אם גילה דעתו והקפיד הקפיד וזכה על כל הסמוכין על שלחנו. שמא תאמר והלא במציאת בנו ובתו הקטנים והם כל שאין סמוכין על שלחנו שהיא שלהם נמצא קטנה שאינה סמוכה מציאתה לעצמה ואף על פי שהוא קפדן אינו מקפיד עליה אף בדבר שאין להם צער פרשוה קצת מפרשים דוקא בבנו שאין לו בו שום זכות הא בבתו קטנה אפילו אינה סמוכה על שלחן אביה הכל לאביה אלא אם כן צריך לה למזונות ומכל מקום העדפה לאב וכמו שאמרו אף במכרה שהאב זכאי במציאתה.
וחכמי הראשונים שבקטלוניא משיבים בה בדרך אחרת מפני שדעתם שאף בבת קטנה נאמר שם כן אלא שהם מפרישים בין מציאה לשבת מפני שמעשה קטנה לאביה מן התורה אבל מציאה אינה לאב אלא מתקון חכמים ולא תקנו לו אלא בסמוכים על שלחנו. ומכל מקום אין דבריהם נראין שהרי בכאן העמדנוה אף בנזק ולא בשבת בלבד. אלא שנראה לדבריהם שכולם מדמין אותם זה לזה אבל מציאה אין לה שייכות עמהם. אלא שיש מקשין עליהם שאף מציאה מן התורה לאב לדעת רבי יוחנן שהוא בעל שמועה זו של מציאה כמו שאמר בתו לאמה וכו' מה אמה מציאתה לרבה וכו'. ומכל מקום יראה שאין זו אלא אסמכתא שהרי בכתובות אמרו האב זכאי בבתו במציאתה משום איבה. ועוד שקטנה מיהא אין לה יד לזכות אף לעצמה אלא מדברי סופרים ומפני דרכי שלום כמו שהתבאר במסכת מציעא.
זה שאמרנו קטן יעשה לו סגולה יש אומרים על החובל וקורין יעשה מבנין הקל. ויש אומרים שבית דין הוא שעושין כן וקורין יעשה מבנין נפעל. יש שואלים בנים הסמוכים על שלחן אביהם מעשה ידיהם למי שמא תאמר הואיל ואין כאן צער הגוף כבחבלה קפיד עליהם כמציאה ושל אב הם או שמא מאחר שיש להם טורח כצער הגוף הוא ואינו מקפיד עליהם יראה מכאן שהוא של אב. ומה שאמרו מנין שמעשה הבת לאב לדעת זה אי אפשר לפרשה בסמוכה שאין כן אף בבן אלא כשאינה סמוכה ובהעדפה או בסמוכה ועל חיוב תורה הוא מחזר. ע"כ לשונו.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו ושמעינן מינה דלית ליה לאב אלא נזקא דאפחתה מכספה ואין צריך לומר לשבת דהא מעשה ידיה עד שעת בגרותה דאביה הוי ובהא אפילו רב מודה. והוא הדין לענין בושת דאפילו רבי אלעזר לא קמיבעי ליה אלא גבי חבלה דאי בעי חביל בה לאו כל כמינה אבל בושת דאביה רשאי לביישה פשיטא ליה דאביה הוי. תדע דהא תנן נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה של אביה אבל צער דהכא דידה הוי וריפוי אי אסי אבוה יהיב ליה לאבוה ואי לא יהיב לה לדילה ודוקא בסמוכה על שלחן אביה אבל בשאין סמוכה על שלחנו אפילו נזקה ושבתה דידה הוו דלא גרע מעבד עברי ואם העדיף יותר על הראוי למזונותיה ינתן המותר לאביה והיינו דתניא ולא עוד אלא אפילו אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה ואוקימנא בשאין סמוכה על שלחנו ולהעדפה.
והא דתניא בברייתא החובל בבניו ובבנותיו של אחרים קטנים יעשה להן סגולה ואוקימנא בסמוכין על שלחנו התם לענין צער קמיירי. דיקא נמי דקאמרינן עלה בגמרא טעמא דכי קפיד ברווחא דאתי להו מעלמא אבל חבלא דאית להו צערא דגופייהו לא קפיד דשמעת מינה דלענין צער קא מיירי דאי לענין נזק כי לא קפיד נמי מאי הוי אטו משום דלא קפיד פקעה זכותיה בסתמא אלא ודאי לענין צער קאמר דמדאורייתא לא קני ליה אלא כיון דסמוכין על שלחנו ובדין הוא דליקני ליה בתקנתא דרבנן כמציאה אלא כיון דצערא דגופייהו הוא לא קפיד עליה ולא אקנו ליה רבנן אבל נזק דבתו קטנה דאביה בעי מיהוי כרבי יוחנן דאי לא תימא הכי קשיא ליה ברייתא לרבי יוחנן ומאי שנא הכא דידה הוי ומאי שנא מהיכא דנבעלה באונס דצערא דאבוה הוי כדתנן והצער בתפוסה אמרי התם כיון דאי בעי מסר לה למוכה שחין מצי מסר לה אף על גב דהוי לה צערא השתא נמי צערא דאבוה הוי אבל גבי חבלה דאי בעי מסר לה למאן דחבל בה ומצער לה לאו כל כמיניה צערא דידה הוי. ע"כ.
והר"מ מסרקסטה ז"ל כתב וז"ל החובל בבת חבירו קטנה נזקא דמפחתה מדמיה לאביה ושבתה נמי אפילו לא אפחתה מכסף מכירתה לאביה אבל צערא דידה הוא ובושתה אי מכלמי לה ומכלמא ורפואתה נמי דידה הוו. וכן החובל בבתו משלם לה צער ובושת וריפוי בין גדולה בין קטנה ואחרים שחבלו בה אם היא נערה שאין לאביה רשות למכרה נראה לומר שנזקה שלה אפילו אם פחתה מכספה וכן צערה ובושתה ורפואתה שלה אבל שבתה לאביה עד שתבגר וכיון שבגרה שוב אין לאביה רשות בה. וצריך עיון.
ואיכא מאן דאמר דבושתה דקטנה לאביה הוא כדאמר התם שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך בהו. ונראה שעל דרך זה הלך רבנו הגדול זצ"ל אף על פי שתפס עליו בעל המאור ז"ל והיינו דקאמר מרנא זצ"ל אבל עד דלא אפחתה מכספה דידה הוי והוא הדין לבושתה כלומר בבושתה בדלא אפחתה מכספה כגון שביישה בינו לבינה ואין כאן בושת לאב כלל אבל היכא דלא הוי כה"ג דינא הוא דליזכי אביה בבושת בכל מידי דמתביישא בגלוי דאבוה נמי מתבייש בהכי. וכן צריך עיון על נזק הנערה אי מצי אביה למטען אנא הוינא מסר לה למנוול והוה יתיב לי טובא בכסף קידושיה והשתא בהאי חבלה פסידנא לההוא כספא ומהאי דינא לשקול נזק בתו נערה כיון שלא בגרה. ע"כ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה