רי"ף על הש"ס/בבא קמא/פרק ח

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים

(דף רי"ף ל.)

(דף פג:) החובל בחבירו חייב בחמשה דברים בנזק בצער בריפוי בשבת בבושת בנזק כיצד סימא את עינו קטע את ידו שיבר את רגלו רואין בכאילו הוא עבד נמכר בשוק כמה היה יפה וכמה הוא יפה צער כוואו בשפוד או במסמר ואפילו על צפרניו מקום שאין עושה חבורה אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול ולהיות מצטער כך ריפוי הכהו חייב לרפאותו עלו בו צמחים מחמת מכה חייב ושלא מחמת מכה פטור חיתה ונסתרה חייב לרפאותו חיתה כל צורכה אין חייב לרפאותה:

גמ' ירושל' תני החובל בחברו ה' נותן לו ה' ד' נותן לו ד' שלשה נותן לו שלשה שנים נותן לו שנים אחת נותן לו אחת וה"ד הכהו על ידו וקטעה נותן לו ה' נזק צער ריפוי שבת בושת הכהו על ידו וצמתה נותן לו ארבעה צער ריפוי שבת בושת הכהו על ראשו וצבתה נותן לו ג' צער ריפוי בושת הכהו במקום שאינו נראה נותן לו שנים צער ריפוי הכהו בטימוס שבידו נותן לו א' בושת:

(דף פד.) ההוא תורא דאלס ידא דינוקא אתא לקמיה דרבא אמר להו זילו שיימוהו כעבדא אמרו ליה רבנן והא מר הוא דאמר כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל אמר להו נפקא מינה דאי תפס רבא לטעמיה דאמר רבא נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל נזקי אדם באדם (דף רי"ף ל:) נזקי אדם בשור לא האלהים בעינן וליכא נזקי שור בשור ונזקי שור באדם נמי האלהים בעינן וליכא (דף פד:) התם שליחותיהו קא עבדינן מידי דהוי אהודאות והלואות אדם באדם נמי שליחותיהו קא עבדינן ואסיקנא כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס אבל מילתא דשכיחא ולית בה חסרון כיס אי נמי אית בה חסרון כיס ולא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו הלכך אדם באדם אע"ג דאית בה חסרון כיס כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותיהו:

ושור בשור גובין אותו בבבל והא אמר רבא שור שהזיק אין גובין בבבל דאזיק מאי אילימא דאזיק אדם מאי איריא שור דאזיק אדם אפילו אדם דאזיק אדם נמי אין גובין אותו בבבל אלא פשיטא דאזיק שור וקאמר אין גובין אותו בבבל אמרי התם בתם והכא במועד והאמר ר' אבא אין מועד בבבל כי קאמר רבא נזקי שור בשור גובין אותו בבבל בשן ורגל דמועדין מתחילתן נינהו מנהג שתי ישיבות שאע"פ שאין גובין קנס בבבל מנדין אותו עד דמפייס ליה לבעל דיניה וכד יהיב ליה שיעור מאי דחזי למיתב ליה שרו ליה לאלתר בין איפייס מארי דיניה בין לא איפייס:

(דף פה.) כמה אדם רוצה ליטול וכו' צער במקום נזק היכי שיימינן אמר אבוה דשמואל כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו לקטוע לו ידו לאו צער לחודיה הוא כולהו ה' דברים איכא ואסיקנא אלא אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין סייף לסם האי ליטול ליתן מיבעי ליה אמר רב הונא בריה דר' יהושע ליטול זה מה שנתן זה:

הכהו חייב לרפאותו וכו' תניא הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש וכל מיני מתיקה מפני שדבש וכל מיני מתיקה קשין למכה והעלה מכתו גרגותני יכול יהא חייב לרפאותו ת"ל רק ואי א"ל אסייך אנא א"ל רמיאת עלי כי אריא ארבא ואי א"ל אית לי אסיא דאמגן א"ל אסיא דאמגן מגן שוי ואי א"ל אית לי אסיא רחיקא א"ל אסיא רחיקא עינא עויר ואי אמר ליה האיך הב לי לדידי ואנא מסינא נפשאי א"ל פשעת בנפשך וקא שקלת מינאי טפי ואי א"ל קוץ לי מיקץ אמר ליה פשעת בנפשך וקרו לי שור המזיק תאנא וכולן משתלמין במקום נזק:

מתני' (דף פג:)

שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו בושת הכל לפי המבייש והמתבייש (דף פו:) המבייש את הערום המבייש את הסומא המבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור נפל מן הגג והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור על הבושת שנאמר (דברים כה יא) ושלחה ידה והחזיקה במבושיו אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין:

גמ' (דף פה:) אמר רבא קטע לו את ידו נותן לו דמי ידו ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שיבר את רגלו נותן לו דמי רגלו ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר על הפתח (דף רי"ף לא.) סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו ברחים חרשו נותן לו דמי כולו איתמר הכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור אמר אביי נותן לו דמי שבת גדולה ודמי שבת קטנה ורבא אמר אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום והלכתא כרבא פירוש שבת גדולה דמי ידו ששמין אותו כמה הוא שוה ביד וכמה שוה בלא יד ושבת קטנה רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין ושבת גדולה דאמר אביי בשצמתה ידו וסופה לחזור לאו רמי ידו לגמרי הוא אלא שמין אותו כמה הוא שוה קודם שצמתה וכמה הוא שוה לאחר שצמתה ידו וסופה לחזור ויהיב ליה ההוא דביני ביני ושבת קטנה רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שכבר נותן לו דמי ידו שצמתה וסופה לחזור וקאמר רבא כיון שסופה לחזור אין נותנין לו דמי שבת גדולה ושבת קטנה דרואין אותו כאילו הוא שומר קישואין לא סגי ליה בהכי דהא לא יהיב ליה דמי שבת גדולה הלכך יהיב ליה שבתו שבכל יום ויום ממלאכה דבטיל מינה וכן הלכתא ומסתברא דבפועל בטל שיימינן ליה:

איתמר הקוטע יד עבד עברי של חבירו אמר אביי נותן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרבו רבא אמר הכל לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות ולכי נפיק לחירות נפקא ארעא בהדיה ואם פחת אצל עצמו ואצל רבו לא פחת הכל לעצמו והיכי דמי דפסקיה לריש אודניה או לריש נחיריה:

ירושלמי (בפרקין הל' ד') א"ר יוחנן הקוטע יד עבדו של חבירו רבו נוטל המשה דברים והלה מתפרנס מן הצדקה דמצווין ישראל לפרנס עבדים הקטועים ולא שלימים והא ר' יוחנן אכיל קופר ויהיב לעבדיה שתי חמר ויהיב לעבדיה וקרי עליה (איוב לא טו) הלא בבטן עושני עשהו התם מדת רחמנות הכא מדת הדין:

(דף פז.) בעי ר' אלעזר מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי מי אמרינן כיון דאקני רחמנא שבח נעורים לאביה חבלה נמי לאביה הוא דהא אפחתה מכספה או דלמא שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא לאביה דאי בעי לממסרה למוכה שחין מצי מסר לה אבל חבלה כיון דאי בעי מחבל לה לא מצי חבל לה לא אקני ליה רחמנא (דף רי"ף לא:) (דף פז:) אמר ליה לא זיכתה התורה לאב אלא שבח נעורים בלבד ורבי יוחנן אמר אפילו פצעה פצעה ס"ד צערה דידה הוא ואפילו ר' אלעזר לא קא מיבעי ליה אלא חבלה (דף פח.) דאפחתה מכספה אבל פצעה דלא אפחתה מכספה לא קא מיבעיא ליה אמר רבי יוסי בר חנינא שפצעה בפניה דאפחתה מכספה והלכת' כרבי יוחנן הלכך ניזקא דאפחתה מכספה דאביה הוי ושבת אפילו רב מודה דכיון דמעשה ידיה דאביה הוא שבתה נמי דאביה הוא אבל צער דלא אפחתה מכספה דברי הכל דידה הוא והוא הדין לבשתה:

מתני' (דף פז.) זה חומר באדם מבשור שהאדם משלם נזק ורפוי וצער ושבת ובושת ומשלם דמי ולדות ושור אין משלם אלא נזק ופטור מדמי ולדות המכה את אביו ואת אמו ולא עשה בהן חבורה והחובל בחבירו ביוה"כ חייב בכולן החובל בעבד עברי חייב בכולן חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו החובל בעבד כנעני של חבירו חייב ר' יהודה אומר אין לעבדים בשת:

גמ' והלכתא (עבד פסול לעדות וכו' הוא משקלא וטריא של הגמ' דף פח.) עבד פסול לעדות ויש לו בשת וגר כשר לעדות ויש לו בשת (דף פו:) וחרש יש לו בשת שוטה אין לו בשת קטן אי מכלמי ליה ומיכלים אית ליה ואי לא לית ליה:

מתני' (דף פז.) חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין לשלם:

גמ' (דף פח.) אמיה דרב שמואל בר אבא מאקרוקניא הות נסיבא ליה לרב אבא כתבתינהו לניכסה לרב שמואל ברה (דף פח:) אזל רב שמואל בר אבא לקמיה דרבי ירמיה בר אבא אוקמיה בנכסיה מהא דתנן הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שכתובין לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהוא ברשות האב מכר האב מכורין עד שימות מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב וכי מאית אב מיהת אית ליה ללוקח ואף על גב דמת הבן בחיי האב ולא אתי לידיה דבן קנה לוקח כר"ש בן לקיש דאמר לא שנא מת האב בחיי הבן דאתו לידיה דבן ולא שנא מת הבן בחיי האב דלא אתו לידיה דבן קנה לוקח אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו הרי אמר שמואל זו אינו דומה למשנתנו משום תקנת אושא דאמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות וכן הלכתא:

(דף פט.) אמר רבא הלכתא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות מ"ט חד פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן ואי קשיא לך הואיל וטובת הנאה לאשה אמאי קתני גבי אשה פגיעתן רעה תזבין לכתובתה בטובת הנאה ותשלם השתא התם משום דשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו (דף רי"ף לב.) יורש מוחל ואי מחייבה לה לזבוני כתובתה בטובת הנאה ותתיב ליה ודאי הדרה ומחלה לכתובתה לגבי בעלה ואפסודי ללוקח בידים לא מפסדינן ליה ואי אמרת תזבין כתובתה לההוא גברא דאזקתיה (דף פט:) דאי מחלה כתובתה לגבי בעלה לית ליה פסידא ללוקח כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן ליה:

מתני' (דף פז.) המכה אביו ואמו ועשה בהן חבורה א והחובל בחבירו בשבת פטור מכולן מפני שנידון בנפשו:

החובל בעבד כנעני שלו פטור מכולן:

(דף צ.) התוקע לחברו נותן לו סלע רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי מנה סטרו נותן לו מאתים זוז לאחר ידו נותן לו ארבע מאות זוז (והכל לפי כבודו ג' תיבות אלו אינו בגמ' ובמשניות)והכל לפי כבודו צרם באזנו תלש בשערו רקק והגיע בו הרוק העביר טליתו ממנו פרע ראשה של אשה נותן ארבע מאות זוז (דף צ:) זה הכלל הכל לפי כבודו אמר רבי עקיבא אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאלו הם בני חורין שירדו מנכסיהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב ומעשה באחר שפרע ראשה של אשה בשוק ובאת לפני ר"ע וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז אמר לו רבי תן לי זמן ונתן לו שמרה כשהיא עומדת על פתח חצרה ושיבר את הפך בפניה ובו כאיסר שמן וגלתה את ראשה והיתה מטפחת (בד"ס הגי' וכמה ידה על ראשה) ומנחת ידה על (גי' ד"ת שערה) ראשה העמיד לה עדים ובא לפני ר"ע א"ל רבי לזו אני נותן ד' מאות זוז אמר לו לא אמרת כלום שהחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור ואחרים שחבלו בו חייבין והקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי פטור ואחרים שקצצו אותן חייבין:

גמ' (דף צא.) איבעיא להו יש אומד לנזקין או אין אומד לנזקין מי אמרינן לקטלא הוא דאמדינן בהכי נפקא נשמה בהכי לא נפקא אבל לנזקין כל דהו או דלמא לא שנא ולמימד לגברא לא מיבעיא לי דודאי אמדינן ליה במה מיקצר ובמה לא מיקצר אלא כי קא מיבעיא לן למימד חפצא מי עביד האי נזקא או לא ופשטינן תא שמע שמעון התימני אומר מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים פרט לכשיצתה אבן מתחת ידי עדים שהוא פטור (תיבות אלו והכא שבת וריפוי כתיבה ביה אינו בגמ')והכא שבת וריפוי כתיבה ביה ש"מ יש אומד לנזקין שמע מינה:

תניא הכהו על עינו וסימאה על אזנו וחרשה עבר יוצא בהן לחירות כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין העבד יוצא בהן לחירות:

המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כיצד תקע באזנו וחרשו פטור אחזו ותקע באזנו וחרשו (דף רי"ף לב:) חייב וכל הני חמשה דברים נזק וצער וריפוי ושבת ובושת אומדין אותו ונותנין לו מיד אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו אמדוהו והבריא נותנין לו כל מה שאמדוהו מסייע ליה לרבא דאמר רבא האי מאן דאמדוהו לכוליה יומא ולפלגיה דיומא קא עביד עבידתא יהיב ליה דכוליה יומא משמיא הוא דרחימו עליה:

רקק והגיע בו הרוק אמר רב פפא ל"ש אלא בו אבל בבגדו לא אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר חנינא זאת אומרת ביישו בדברים פטור מכלום:

ירושל' (פירקין הל' ו') תני רב לבעיטה אחת לרכובה שלש לסנוקרת חמש עשרה חד אמר בשום ריש לקיש המבייש את הזקן נותן לו בשתו שלם חד בר נש אקפד לרבי יהודה בר חנינא אתא עובדא קמי ריש לקיש וקנסיה ליטרא דדהבא:

הכל לפי כבודו איבעיא להו ת"ק לקולא קאמר או לחומרא קאמר לקולא קאמר דאיכא עני דלא בעי למשקל האי או דלמא לחומרא קאמר דאיכא עשיר דבעי למיתב ליה טפי ת"ש מדקאמר רבי עקיבא אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב שמע מינה דתנא קמא לקולא קאמר שמע מינה:

ומעשה באחד שפרע ראשה של אשה וכו':

ומי יהבינן זמן לחבלות והא אמר רבי חנינא אין נותנין זמן לחבלות אמרי כי לא יהבינן זמן לחבלות דחסריה ממונא אבל לבושת דלא חסריה ממונא יהבינן:

(דף צא:) הקוצץ נטיעותיו כו':

תנא רבה בר בר חנה קמיה דרב שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להרגו אתה אמרת לי לקצץ פטור אמר ליה לא שבקת חיי לשום בריה כל כמיניה אמר ליה איסמיה א"ל תתרגם מתניתך בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה א"ל אי הכי מאי קא טעין א"ל אנא בעינא למעבדה להא מצוה כדתניא (ויקרא טז)ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה ומעשה באחד ששפך וקדם חבירו וכסה וחייבו ר"ג ליתן לו י' זהובים איכא מאן דאמר האי דחייביה ר"ג להאי גברא י' זהובים קנסא הוא דקנסיה ולא גמרינן מינה לדינא אחרינא וכד מעיינת בגמרא לא אשכחת להאי סברא דאי סלקא דעתך קנסא הוא דקניס רבן שמעון בן גמליאל ולא גמרינן מינה לדינא אחרינא אמאי קא גמר מינה רב להא דתנן נטיעותי קצצת אתה אמרת לי לקצצן פטור דשמעי' מינה טעמא דאמר הכי הא לא אמר הכי חייב אלא לאו דינא הוא וגמרינן מיניה:

אמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה מיתיבי כמה יהא בזית ולא יקצצנו רובע שאני זיתים דחשיבי א"ר חנינא לא שכיב שבחת ברי אלא דקצץ תאנה בלא זמנה אמר רבינא ואם היה מעולה בדמים מותר:

תניא נמי הכי (דברים כא) רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק וכי מאחר שסופינו לרבות כל דבר מה ת"ל כי לא עץ מאכל הוא להקדים סרק למאכל יכול אפי' מעולה בדמים ת"ל רק:

שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי כי קא אכיל טעם בהו טעמא דחמרא א"ל (כ"ה בדפו"י) מכחשא בחמרא כולי האי למחר אייתי ליה מקורייהו רב חסדא חזא תאלי בי גופני אמר ליה לאריסיה עקרינהו גופני קני דיקלי דיקלי לא קנו גופני:

מתני'אע"פ שנתן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו (דף רי"ף לג.) שנאמר (בראשית כ ז) ועתה השב אשת האיש וגו' ומנין שלא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים וגו'.

האומר לחבירו סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי חייב על מנת לפטור חייב קרע את כסותי שבר את כדי חייב על מנת לפטור פטור עשה כן לאיש פלוני ע"מ לפטור חייב בין בגופו בין בממונו:

גמ' תנו רבנן כל אלו שאמרו דמי בשתו אבל צערו אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה שנאמר (בראשית כ׳:ז׳)ועתה השב אשת האיש וגו':

גרסינן בפרק (נגמר הדין) [צ"ל ד' מיתות] (סנהדרין נח:) אמר ר' שמעון בן לקיש כל המגביה ידו על חבירו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע שנאמר (שמות ב)ויאמר לרשע למה תכה רעך הכית לא נאמר אלא תכה (דף צג.) (ושם איתא אמר רב חנן המוסר דין וכ"ה ברי"ף בספ"ק דר"ה סי' תתקלו ע"ש) אמר רבי יוחנן כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה שנא' (בראשית טז)ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך וכתיב (שם כג)ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה והנ"מ דאית ליה דיינא בארעא אמר רב יצחק אוי לו לצועק יותר מן הנצעק תניא נמי הכי אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע אלא שממהרין לצועק יתר מן הנצעק. אמר ר' אבהו לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין שאין לך נרדפין בעולם יותר מתורים ובני יונה והכשירן הכתוב לגבי המזבח:

גרסינן בפרק שואל אדם מחבירו (דף קמט:) אמר רבי יעקב ברה דבת יעקב כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו למחיצה של הקב"ה מנ"ל מהכא (משלי יז כו) גם ענוש לצדיק לא טוב לא טוב הוא אלא רע וכתיב (תהלים ה ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע לא יגור במגורך רע:

האומר סמא את עיני וכו':

אמר ליה רב יוסף בר חמא לרבא מ"ש רישא ומ"ש סיפא ואסיקנא אמר רבי יוחנן יש לאו שהוא כהן ויש הן שהוא כלאו תניא נמי הכי הכני ופצעני ע"מ לפטור א"ל הן יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן שבר את כדי קרע את כסותי על מנת לפטור ואמר ליה לאו הרי הוא לאו שהוא כהן ורמינהי (שמות כב) לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע לשמור ולא לחלק לעניים אמר רבה לא קשיא הא דאתא לידיה בתורת קריעה והא דאת' לידיה בתורת שמירה:

ההוא ארנקא דצדקה דאתא לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף גביה דההוא גברא פשע ביה אתו גנבי גנבוה חייביה רב יוסף א"ל אביי והא תניא לשמור ולא לחלק לעניים אמר ליה עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו ולשמור הוא:

סליקא להו פרק החובל