בבא קמא פה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בכלל ופרט המרוחקים זה מזה קמפלגי רבי סבר אין דנין אותו בכלל ופרט ובן עזאי סבר דנין אותו בכלל ופרט וכי תימא חבורה לרבי למה לי לדמים יתרים:
אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול וכו':
צער במקום נזק היכי שיימינן אמר אבוה דשמואל אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו לקטוע לו ידו לא צער לחודיה הוא הא כולהו חמשה דברים איכא ועוד בשופטני עסקינן אלא לקטוע ידו הקטועה ידו הקטועה נמי לא צער לחודיה איכא הא צער ובושת איכא דכסיפא ליה מילתא למשקל מבשרו למשדייה לכלבים אלא אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין סם לסייף אמרי הכא נמי לא שקיל ומצער נפשיה אלא אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין סייף לסם האי ליטול ליתן מבעי ליה אמר רב הונא בריה דרב יהושע ליטול זה מזה מה שנתן זה:
רפוי הכהו חייב לרפאותו וכו':
[ת"ר] עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה חייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ר' יהודה אומר אף מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו וחכמים אומרים שבתו ורפואתו כל שחייב בשבת חייב בריפוי ושאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי במאי קא מיפלגי אמר רבה אשכחתינהו לרבנן בבי רב דיתבי וקאמרי הכא במכה ניתנה לאגד קמיפלגי רבנן סברי מכה ניתנה לאגד ורבי יהודה סבר מכה לא ניתנה לאגד ריפוי דתנא ביה קרא מיחייב שבת דלא תנא ביה קרא לא מיחייב ואמינא להו אנא אי מכה לא ניתנה לאגד ריפוי נמי לא מיחייב אלא דכולי עלמא מכה ניתנה לאגד ולא ניתנה לאגד יתירה ר' יהודה סבר כיון דלא ניתנה לאגד יתירה ריפוי דתנא ביה קרא מיחייב שבת דלא תנא ביה קרא לא מיחייב ורבנן סברי כיון דתנא ביה קרא בריפוי אשבת נמי מיחייב דאיתקש לריפוי ור' יהודה סבר שבת לא מיחייב דמעטיה רחמנא רק ורבנן רק לשלא מחמת המכה הוא דאתא ולרבנן בתראי דאמרי כל שחייב בשבת חייב בריפוי וכל שאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי ריפוי דתנא ביה קרא למה לי מיבעי ליה לכדתנא דבי ר' ישמעאל דתניא דבי ר' ישמעאל אומר (שמות כא, יט) ורפא ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות ת"ר מנין שאם עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה שחייב לרפאותו וחייב ליתן לו שבתו ת"ל רק שבתו יתן ורפא ירפא יכול אפילו שלא מחמת המכה ת"ל רק ר' יוסי בר יהודה אומר אף מחמת המכה פטור שנאמר רק איכא דאמרי אף מחמת המכה פטור לגמרי כרבנן בתראי ואיכא דאמרי אף מחמת המכה פטור משבת וחייב בריפוי כמאן כאבוה:
אמר מר יכול אפילו שלא מחמת המכה ת"ל רק שלא מחמת המכה בעי קרא אמרי מאי שלא מחמת המכה כדתניא הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש או כל מיני מתיקה מפני שדבש וכל מיני מתיקה קשין למכה והעלה מכתו גרגותני יכול יהא חייב לרפאותו ת"ל רק מאי גרגותני אמר אביי נאתא כריכתא מאי אסותיה אהלא וקירא וקלבא ואי א"ל אסייך אנא א"ל דמית עלי כאריא ארבא ואי א"ל מייתינא אסיא דמגן במגן א"ל אסיא דמגן במגן מגן שוה ואי אמר מייתינא לך אסיא רחיקא אמר ליה אסיא רחיקא עינא עוירא ואי א"ל היאך הב לי לדידי ואנא מסינא נפשאי א"ל פשעת בנפשך ושקלת מינאי טפי ואי א"ל קוץ לי מקץ א"ל כל שכן דפשעת בנפשך וקרו לי שור המזיק תנא וכולן משתלמין במקום נזק מנהני מילי אמר רב זביד משמיה דרבא אמר קרא (שמות כא, כה) פצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק האי מבעי ליה
רש"י
[עריכה]רבי סבר אין דנין - הכא נמי כויה נאמרה תחילה כלל דכויה משמע בין שיש עמה חבורה בין שאין עמה חבורה ואי הוי חבורה סמיך ליה הוי דרשי חבורה פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט יש עמה חבורה אין אין עמה חבורה לא השתא דכתיב פצע בינתים לא דיינינן ולקמן פריך חבורה לרבי למה לי והיינו דקאמר כויה נאמרה תחילה כלומר מתחילת הפסוק אנו למדין שהוא חייב בכויה גרידא ולא נאמר סופו מוכיח שמתחילתו לא חייב אלא כשיש חבורה ואין דנין ומתני' רבי היא:
למה לי - הואיל ומרישא שמעינן לתרוייהו:
לדמים יתרים - דאי לא כתיב אלא כויה תחת כויה הוה אמרינן בין אית ביה חבורה בין לית ביה חבורה דמי כויה משלם אבל תרתי לא משלם קמ"ל דמשלם תרוייהו:
צער במקום נזק - היכא דקטע את ידו ונתן לו דמיה:
היכי שיימינן - את הצער הלא יש לו לקוצצה בשביל הדמים שנוטל:
ידו הקטועה - ומחוברת בגידין צמותין ואינה ראויה לו למלאכה:
בין סם לסייף - ידו המוכתבת למלך לקוצצה בסם שאין שם צער כלל כמה רוצה ליטול לקוצצה בסייף:
הא לא שקיל - כל ממון שבעולם לצער נפשיה לקוצצה וכאן כבר נעשה מעשה:
כמה אדם רוצה ליתן - לשליח המלך מידו המוכתבת למלכות לקוטעה בסייף ויקטענה השליח בסם:
ליטול - מן המזיק מה שנתן זה למלך:
דמי שבתו - דמחמת הצמחים נפל למשכב:
ה"ג וחכמים אומרים שבתו ורפואתו כל שישנו כו' - הקישן הכתוב וזה שאין חייב בשבת אינו חייב בריפוי ורבנן קמאי מחייבי ליה לתרוייהו:
נתנה לאגד - נתנה רשות לנחבל לאוגדה ולעטפה מפני צער הצנה ועולין הצמחים מחמת הבל וחום האגד:
לא נתנה - רשות לאגד וזה להנאתו אגד הלכך צמחים שעלו בה אין על המזיק להתחייב עליהן:
דתנא ביה - דשנה עליו הכתוב:
ורבנן - ת"ק:
רק לשלא מחמת המכה אתא - שעבר על דברי רופא כדמפרש לקמן:
נתנה רשות לרופאים לרפאות - ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי:
תלמוד לומר שבתו יתן ורפא ירפא - שינה הכתוב בריפוי לחייבו אף על הצמחים והקיש שבת לריפוי:
נאתא כריכתא - בשר מת:
אהלא - אהלמ"י בלע"ז:
וקירא - שעוה:
וקלבא - רשינ"א שבחביות של יין:
ואי אמר ליה - מזיק אסייך אנא אני מרפא אותך ואיני נותן דמי אסייך:
אסיא רחיקא - ומוזיל גבי:
עינא עוירא - שעתיד לילך לדרכו ואין חושש אם עיור עינו של זה:
אסיא דמגן - שירפא בחנם וקרובו הוא:
כ"ש - דלא ניחא לי בהכי דאי פשעת בנפשך גנאי גדול הוא לי דקרו לי שור המזיק:
תוספות
[עריכה]כלל ופרט המרוחקין זה מזה. נראה לר"י דבכלל ופרט המרוחקין זה מזה דפליגי תנאי דהכא וההוא דפליגי נמי אביי ורבא בריש בנות כותים (נדה דף לג.) היינו דוקא בחד ענינא אבל בתרי עניני לכ"ע אין דנין כדמוכח בפ"ק דפסחים (דף ו: ושם) ובכל המנחות (מנחות נה: ושם) וההיא דנגמר הדין (סנהדרין דף מו: ושם) גבי והומת ותלית אם נחשבנו כתרי עניני לפי שמרוחקין יותר מאותם שבכאן ושבנדה אתיא ההיא דנגמר הדין ככ"ע אבל אם נחשביה כחד ענינא אתי סוגיא דהתם כמ"ד אין דנין:
לדמים יתרים. פי' בקונטרס דאי לא כתיב אלא כויה ה"א אפילו אית ליה חבורה דמי כויה הוא דמשלם אבל תרתי לא משלם קמ"ל דמשלם תרוייהו צער במקום נזק ואין נראה לר"י דהא צער במקום נזק נפקא לן מפצע תחת פצע ועוד דלמה היה לנו לומר שהצער יפטר את הנזק ואת הרפוי ונראה לר"י לדמים יתרים שמשלם בצער שיש בו רושם יותר מבצער שאין בו רושם אע"פ שאין מצטער בזה יותר מבזה משלם יותר לפי שמתגנה מחמת הרושם:
עלו בו צמחים כו'. כשלא אמדוהו מיירי דאי באמדוהו הא אמרינן לקמן (דף צא.) אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו:
שניתנה רשות לרופא לרפאות. וא"ת והא מרפא לחודיה שמעינן ליה וי"ל דה"א ה"מ מכה בידי אדם אבל חולי הבא בידי שמים כשמרפא נראה כסותר גזירת המלך קמ"ל דשרי:
עבר על דברי הרופא. לא חשיב ליה פושע כ"כ:
פשעת בנפשך ומפסדת לי. היכא דלא אמדוהו:
ראשונים נוספים
לדמים יתירין. פירש רש"י ז"ל שיתן גם נזק גם צער. וזה תימה, דהיכא תיסק אדעתין שיהיה הצער פוטרו מן הנזק. ועוד, דהא ילפינן מפצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק. ובתוספות פירשו לדמים יתירין ליתן יותר בשיש בו רושם משאין בו רושם אף על פי שהצער שבזה ושבזה שוה.
עלו בו צמחין כו'. בשלא אמדוהו קאמר, דאי אמדוהו הא אמרינן לקמן (לא, א) אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו.
ולא ניתנה לאגוד יתירא. ואף על גב דלא ניתנה לאגוד יתירא, אף על גב דאגדו אגוד יתירא לאו פושע גמור הוא, ומדשנה בו הכתוב רפוי חייב, מה שאין כן אי אמרינן דלא ניתנה לאגוד כלל דאז הוה פושע גמור ואי אפשר שחייב הכתוב ברפוי מי שפשע פשיעה גמורה בעצמו [ו]עבר על דברי רופא ואכל (דבר) [דבש], שיש לטעות ולומר שאינה פשיעה גמורה [ו]חייב לרפאתו לפיכך הוצרך הכתוב לומר שאינו חייב.
ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. ואם תאמר הא אפילו מירפא לחוד נפקא. י"ל דאי לא כתב רחמנא אלא ירפא הוה אמינא שלא ניתנה לרפאות אלא מכה הבאה בידי אדם אבל חולי הבאה בידי שמים אסור דמי שהכה הוא ירפא ומי שמשתדל לרפאותו כמבטל מה שנגזר מן השמים לפיכך הוצרך הכתוב לשנות ברפוי לומר דבין בזה ובין בזה ניתנה רשות לרופא לרפאות.
מהדורא תליתאה:
צער במקום נזק. היכי שיימי' זה שלא שאל על הבשת במקום נזק מפני שמופרד היא הבשת מן הנזק שהנזק אנו שמין בעבד והבשת בבן חורין ושמין יד עבד כמה שוה ושמין בן חורין בזה בכמה הי' פודה ידו מן המלכות שגזר לקוטעה בסם שאין שם אלא בשת ונזק ומה שעודפין בדמי יד בן חורין על דמי יד העבד הוא הבשת אבל הצער אינו מבורר שכך צער יש לעבד כמו שיש לבן חורין:
כלל ופרט המרוחקים זה מזה: נראה לר"י דבכלל ופרט המרוחקים זה מזה דפליגי תנאי דהכא וכו' כמו שכתוב בתוספות. וההוא תנא דהוה בעי למימר מעיקרא דדנין התם בפרק כל המנחות נראה לר"י דלאו מכח כלל ופרט קאמר אלא אפילו בפרט וכלל המרוחקים זה מזה בתרי עניני הוה אמר נמי הכי כדקא מייתי מברייתא דשחיטת חטאת בצפון דהוי פרט בויקרא וכלל בצו את אהרן. ואין נראה דטועה היה בסדר הפסוקים והיה סבור שהם להיפך. ועוד האיך היה רוצה לומר דנין גבי לא תאפה ונעמיד כלל דלא תעשה חמץ דוקא באפיה ולא נאמר שיצתה אפיה ללמד על הכלל כולו וכי שכח מה שאנו אומרים בכל מקום דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא ואומר כגון הבערה לחלק וכיוצא בזה הדבר אלא היה סובר דדוקא בהבערה אין לתלות שתבא כי אם לחלק דליכא למימר דלפרושי אתא שזו המלאכה לבדה אסר הכתוב שהרי לא תעשה כל מלאכה אמר רחמנא.
וכן ההיא דשלמים בכלל כל הקדשים היו ליכא למימר דשלמים לפרושי אלו הקדשים שנאסרו בטומאה דהקדשים משמע גווני קדשים טובא ולא שלמים לבדם אבל התם גבי עשייה ואפיה דמנחה יש לנו לומר כיון דלא פירש באיזו עשייה דבר הכתוב ובמקום אחר פירש דאפיה קא קפיד ילמוד סתום מן המפורש דהאי עשייה אפיה היא. וכן בחטאת אף על פי שהפרט תחילה כיון שהצריך צפון בחטאת ולא פירש באיזו חטאת ובמקום אחר פירש בהדיא אחת מן החטאות אפילו בענין הקודם לזה יש ללמוד סתום מן המפורש. והאי מקשה שמקשה האי כלל ופרט פרט וכלל הוא הכי קאמר אם מכח כלל ופרט אתה בא והלא הפרט תחילה וסברא דאין לעשותן כלל ופרט ולא חש המקשה לפרש שאין לעשותן בכלל ופרט מטעם דילמוד סתום מן המפורש כדפירשתי כי פשוט היה לו שאין לחלק בין יצא ללמד על הכלל דהכא לאחריני. תוספות שאנץ.
{{דה מפרש|לדמי יתירי. פירש הר"מ דאי לא כתיב אלא כויה דמשמע בין אית בה חבורה בין לית בה חבורה הוה אמינא בין דאית בה חבורה ובין דלית בה חבורה שוין לכל מילי ושני בני אדם שחבלו זה בזה ראובן עשה לשמעון חבורה וחזר שמעון והכה לראובן כויה דלית בה חבורה קרינן כויה תחת כויה ויצא זה בזה ולא ישלם במותר כלום להכי הדר כתיב חבורה תחת חבורה להשמיענו שיש חילוק בין חבורה ובין היכא דלית בה חבורה ולא אמרינן שיצא זה בזה דהכי משמע חבורה תחת חבורה ולא כויה תחת חבורה וכיון דאשמועינן דלא אמרינן כויה תחת חבורה אף על גב דתרווייהו מקרי כויה אלמא קפיד רחמנא במותר אם כן אי נמי לא אמרינן אפילו חבורה תחת חבורה היכא דאין שוין דמאי שנא והיינו דקאמר לדמי יתירי אם חבלתו של זה מרובה בדמים יותר משל זה. הרא"ש ז"ל.
והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וז"ל צער שלא במקום נזק מאן תנא דמיחייב ואסיקנא דברי הכל היא דכתיב כויה תחת כויה וכו'. דמי צער קא משמע לן ודכולי עלמא כויה בין דאית בה חבורה בין דלית בה חבורה משמע ואי משום דכתיבה חבורה לבסוף הוה ליה בכלל ופרט המרוחקין זה מזה ואין דנין אותו בכלל ופרט וכי תימא אם כן חבורה למה לי לדמי יתירי לאשמועינן דכויה דאית בה חבורה בעי למיתב צער בפני עצמו ונזק בפני עצמו. ע"כ.
צער במקום נזק היכי שיימינן: כלומר הואיל דלאו אורחא בעלמא הוא למשקל ממונא משום דליקטע ליה ידיה או דליסמוה לעיניה היכי בו שיימינן ליה דהא תינח היכא דשלא במקום נזק הוא מילתא דעבידא הוא דאומדין כדקתני תנא דמתניתין אומדין כמה אדם רוצה ליטול כדי להצטער בכך אטו בשופטני עסקינן דשקלי ממונא משום קטיעת יד ותו במקום קטיעת יד לאו צער לחודיה הוא דבעי למיתב ליה אלא כולהו חמשה דברים. אלא לקטוע לו ידו הקטועה כלומר שנשמטה ידו ודמי ליה כמו שנקטעה אי נמי שכבר נקטעה ידו לגמרי אבל אומדין כמה אדם רוצה ליטול בצער חתיכת זרועו במקום החתך אכתי לא צער לחודיה הוא דאיכא אלא צער ובושת הוא דאיכא דכסיפא ליה מילתא דלשקול מבשריה ולשדייה לכלבא ולאידך לישנא אף על גב דנשמטה כסיפא דתקום בלא יד המוכתבת למלכות כדי לקטעה בהם שאינו מצטער כל כך ואומדין כמה הוא נוטל על שיניח לו לקטעה בסייף דאיכא צערא טפי דהכא צערא הוא דאיכא אבל נזקא לא דבלאו הכי נמי שקלי מיניה ידיה אלא בין סייף לסם שהיא מוכתבת לו לקטוע לו בסייף וכמה שיהא זה רוצה ליתן כדי שיהו קוטעין לו בסם שלא יהא לו צער יתן לו הלה. אי הכי מאי האי דקאמר אבוה דשמואל כמה אדם רוצה ליטול ליתן מיבעי ליה אמר רב הונא הכי קאמר ליטול ניזק מן המזיק כמה שנתן זה לקטוע לו בסם.
והמורה רבי יעקב שונה למשנתנו בשתי מחלוקות צער כיצד כוואו בשפוד או במסמר ואפילו על צפרניו במקום שאינו עושה חבורה אומדין כמה אדם רוצה ליטול לחיות מצטער כל כך וקא סלקא דעתך דאצער במקום נזק קא מהדר וקא בעי עלה בגמרא והאי צער במקום נזק היכי שיימינן דהא תינח צער שלא במקום נזק מילתא דעבידא הוא וכדלעיל אלא צער במקום נזק היכי אפשר אמר אבוה דשמואל וכו' ליטול ליתן מיבעי ליה למיתני לתנא דמתניתין. גאון ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר רב הונא ליטול זה מה שיתן זה והכי קאמר כמה אדם וכו'. רוצה ליתן כדי ליטול זה וכו'. מיהו שלא במקום נזק קאמר כמה אדם רוצה ליטול שיימינן ותנא לישנא דמשמע להכא ולהכא. ע"כ.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל כמה אדם רוצה לקטוע לו ידו כלומר באיזה ממון שיתנו לו ותרצה לקטוע לו ידו. לאו צער לחודיה הוא כלומר זו האומדנא גדולה יותר מדאי שהרי אי אפשר שיתרצה בכך אלא אם כן יתנו לו דמי נזקו שיפחות ממלאכתו ודמי בשתו ורפואתו. המוכתבת למלכות בין סייף לסם כלומר כמה אדם רוצה ליתן לשליח המלך לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות וכו'. הא ליטול ליתן מיבעי ליה גבי נחבל שפודה עצמו מן היסורין נתינה שייכא ביה ולא נטילה ומשני ליטול זה מה שנתן זה כלומר ליטול הנחבל מן המזיק כמה שיתן הוא למלך. ע"כ.
וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל צער במקום נזק היכי שיימינן ואם יקרה אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות לקטעה בין סייף לסם דאי אמרת כמה אדם רוצה לקטוע לו ידו אטו בשופטני עסקינן ותו לאו צער לחודיה איכא אלא כולהו חמשה דברים קא שיימינן ליה ואי לקטוע לו ידו קטועה סוף סוף בושת נמי איכא דכסיפא ליה וכו'. ואי אמרת כמה אדם רוצה ליטול בידו המוכתבת למלכות לקטעה בסם כמה הוא רוצה ליטול לקטעה בסייף צערא רבה הוא ולא מצי מקבל.
ומסתברא דגבי בושת במקום נזק הכי שיימינן אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול ממזיק זה לקטוע לו ידו קטועה או שצמקה ואין סופה לחזור אי נמי כמה רוצה ליתן שלא לקטוע לו ידו שצמקה שמוכתבת למלכות לקטעה על ידי מזיק זה כדקתני בושת הכל לפי המבייש והמתבייש דבכהאי גוונא ודאי בושת בלחוד הוא דאיכא והיינו טעמא דלא שיימינן הכי כמה אדם כזה רוצה ליתן בידו שמוכתבת למלכות לקטעה על ידי מזיק זה גלוי לחשאי דכי שיימינן הכי במידי דלית בה בושת אלא בשעת מעשה אבל הכא אי נמי קטעי ליה בחשאי כיון דלא סגיא דלא מגליא מילתא דידו קטועה היא כולהו יומי בבושת קאי הילכך ליכא למישם אלא כדפרשינן. ע"כ.
לרבנן דבי רב תלמידים בבית רבן. גאון ז"ל.
{{דה מפרש|במכה ניתנה ליאגד קמיפלגי. ליאגד כמו לא זורו ולא חובשו רבנן סברי האגד אינו מזיק הילכך אם נסתרה נותן לו שבת וריפוי ורבי יהודה סבר לא ניתנה ליאגד כי האגד מזיק במכה שמחמם אותה ומקלף את עורה ואינו מניח לייבשה הילכך ריפוי דתנא ביה קרא ורפא ירפא מחייב שבת לא מחייב כי הוא פשע בעצמו כשאגדה ורבנן בתראי סברי לה כרבי יהודה ומקשו ריפוי לשבת. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון גאון ז"ל במכה ניתנה ליאגד כלומר אם נתן לו רשות למוכה שיהא מעטף מכתו שהוא נוח לו בשביל שמתחמם לו ומעכב אותה מלרפאות שאין עולה בשרו לעגל ומרבה לו בדמי שבת ובדמי רפואתו דרבנן סברי מכה ניתנה ליאגד ואף על גב דעלו בה צמחים מחמת האגד חייב ליתן לו דמי רפואתו ושבתו דבדינא הוא דקא עביד ולא פושע הוא ורבי יהודה סבר מכה לא ניתנה ליאגד והילכך אריפוי דתנא ביה קרא וכתיב ביה ורפא ירפא מחייב אבל אשבת דלא תנייה קרא תרי זימני לא מיחייב ורבנן בתראי סברי פטור על זה ועל זה. ואמינא להו אנא אם איתא דלרבי יהודה לא ניתנה ליאגד אף על גב דתנייה לא לחייב ואפילו אריפוי דהא ודאי פושע הוא אלא דכולי עלמא אית להו דניתנה ליאגד אלא בלא ניתנה לאגד יתירה קא מיפלגי שאם היתה מכתו עד כדי אצבע אינו קושרה באצבעו כדי שלא יתחמם ויעלו בה צמחים דרבי יהודה סבר כיון דלא ניתנה לאגד יתירה ריפוי דתנא ביה קרא וכו' ורבנן קמאי דמחייבי אתרווייהו מקשי שבת לריפוי אבל רבי יהודה לא מקיש משום דכתיב רק וכו'. גאון ז"ל.
והרב המאירי ז"ל פירש דאגד יתירה היינו אגד מהודק ביותר. ע"כ.
ולא ניתנה לאגד יתירה ואף על גב דלא ניתנה לאגד יתירה ואגדו אגד יתירה לאו פושע גמור הוא ומדשינה בו הכתוב ריפוי חייב מה שאין כן אי אמרינן דלא ניתנה ליאגד דאז הוי פושע גמור ואי אפשר שחייב הכתוב בריפוי מי שפשע פשיעה גמורה בעצמו. הרשב"א ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וזה לשונו תניא אידך מניין שאם עלו בו צמחים מחמת המכה שחייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו שנאמר ורפא ירפא יכול אפילו שלא מחמת המכה תלמוד לומר רק. וקיימא לן כהאי סתמא דקאי כאידך סתמא דברייתא וכסתמא דמתניתין דקיימא לן סתם מתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין. ואף על גב דמתניתין איכא לאוקמה בין לרבנן קמאי בין לרבי יהודה דהא לא מיירי בה אלא גבי ריפוי מכל מקום שמעינן מינה דליתא לדרבנן בתראי הדר הוה ליה רבי יהודה ורבנן קמאי יחיד ורבים והלכה כרבים. ע"כ.
והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל צמחין שעלו מחמת המכה חייב לרפאותם וחייב בדמי שבתו שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותם ולא ליתן לו דמי שבתו. ומגדולי המחברים כתבו שחייב לרפאותו ולא הבנתי דבריהם. ע"כ.
אמר מר יכול אף שלא מחמת המכה תלמוד לומר וכו': קסלקי ליה אדעתא דהאי תנא דפריך הכי דקא בעי למימר תנא ואפילו במקום שנתרפא לגמרי ואחר כך פרחה עליו מכה מאליו. ע"כ.
שהדבש וכל מיני מתיקה קשים למכה כלומר קשים לאכלם למי שיש לו מכה לפי שמחממין את הגוף ומעלה החום למכה. גרגותני מין חולה הנודע לבא במכה. ה"ר יהונתן ז"ל.
אהלא כעין מרואה. קירא שעוה. קלבא זפת. גאון ז"ל.
אסיא רחיקא עינא עוירא: פירוש שהוא מרמה העולם ומחזיק עצמו כמומחה ואינו ומעוור העולם בדבריו. הרב המאירי ז"ל.
וכולן משתלמין במקום נזק: כלומר כולהו ארבעה דברים משתלמין עם הנזק ואף על גב דמשכחינן לכל אחד ואחד בפני עצמו דשייך ביה האי ולא שייך ביה האי צער בלא נזק כגון שכוואו בשפוד וכו'. וריפוי כגון שהיה לו מכה על בשרו ופסק עם הרופא שירפאנו בסלע בסמנין נוחין והוא הביא לו סמנין חריפין והכביד המכה שצריך שיתן עוד סלע אחר לרופא אחר. שבת דדחקיה באנדרונא וכו' וקמשמע לן ברייתא זו דאף על פי שמשלם לו נזק שהוא דמי רגלו וידו והם דמים הרבה אפילו הכי אינם נכללים צער במקום נזק וברייתא זו תנינא לה בכמה משניות דתנן חייב בחמשה דברים. ה"ר יהונתן ז"ל.
והראב"ד ז"ל כתב וז"ל תנא וכולם משתלמין במקום נזק ואי קשיא לך הא מתניתין היא החובל בחברו חייב בחמשה דברים וכו'. אלא משום דאיכא לפרושי הכי החובל בחברו תמצא בו חמשה תשלומין פעמים נזק פעמים צער פעמים ריפוי וכן כולם ומשום דקאמר לצער שלא במקום נזק איכא למיטעי בהו בכולהו אתא מתניתא ופרשה. ואף על גב דלגבי שבת מיפרשא מילתא דאמרינן שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו אתא מתניתא למימר כי היכי דשבת משתלם במקום נזק כן הדין לכלם. ע"כ.
אמר קרא פצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק: דהא תינח כויה תחת כויה וחבורה תחת חבורה מיבעי ליה אי כרבי אי כבן עזאי אלא פצע תחת פצע למה לי אלא כדי ליתן צער במקום נזק דאף על גב דאית ביה חבורה ליתיב ליה דמי צער אמר קרא ורפא ירפא ורפא יתירה ליתן ריפוי במקום נזק והוא הדין לאינך דגלי רחמנא בחד מינייהו.
הכי גרסינן והא מיבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל או כרבי יהודה לכתוב רחמנא ורפא רפא או ירפא ירפא אלא מדשני קרא בדיבוריה שמע מינה לכלהו. מכלל דאיתנהו שלא במקום נזק כלומר שמע מינה דמדאיצטריך ליה למיתני דכולן משתלמין במקום נזק מנא לן דאית ליה להאי תנא דכולן במקום נזק משלמי והיכי משכחת להו צער כדקתני כוואו בשפוד וכו'. ואחווריה לבשריה דהיכא דעביד ליה סמא כדי לרפאותו מהפך לו עד כדי שיעשה הבשר במקום הכאב כמין בהרת לבנה בעי למיתב ליה סמא אחרינא אנקוטי גוונא לבשריה כדמעיקרא דבהך ריפוי ליכא שום נזק. גאון ז"ל.
וכבר כתבתי לעיל לשון ה"ר יהונתן ז"ל בזה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה