שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ח/דף פה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | הרשב"א | תוספות רי"ד | מאירי | הריטב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פה עמוד א[עריכה]

כלל ופרט המרוחקים זה מזה:    נראה לר"י דבכלל ופרט המרוחקים זה מזה דפליגי תנאי דהכא וכו' כמו שכתוב בתוספות. וההוא תנא דהוה בעי למימר מעיקרא דדנין התם בפרק כל המנחות נראה לר"י דלאו מכח כלל ופרט קאמר אלא אפילו בפרט וכלל המרוחקים זה מזה בתרי עניני הוה אמר נמי הכי כדקא מייתי מברייתא דשחיטת חטאת בצפון דהוי פרט בויקרא וכלל בצו את אהרן. ואין נראה דטועה היה בסדר הפסוקים והיה סבור שהם להיפך. ועוד האיך היה רוצה לומר דנין גבי לא תאפה ונעמיד כלל דלא תעשה חמץ דוקא באפיה ולא נאמר שיצתה אפיה ללמד על הכלל כולו וכי שכח מה שאנו אומרים בכל מקום דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא ואומר כגון הבערה לחלק וכיוצא בזה הדבר אלא היה סובר דדוקא בהבערה אין לתלות שתבא כי אם לחלק דליכא למימר דלפרושי אתא שזו המלאכה לבדה אסר הכתוב שהרי לא תעשה כל מלאכה אמר רחמנא.

וכן ההיא דשלמים בכלל כל הקדשים היו ליכא למימר דשלמים לפרושי אלו הקדשים שנאסרו בטומאה דהקדשים משמע גווני קדשים טובא ולא שלמים לבדם אבל התם גבי עשייה ואפיה דמנחה יש לנו לומר כיון דלא פירש באיזו עשייה דבר הכתוב ובמקום אחר פירש דאפיה קא קפיד ילמוד סתום מן המפורש דהאי עשייה אפיה היא. וכן בחטאת אף על פי שהפרט תחילה כיון שהצריך צפון בחטאת ולא פירש באיזו חטאת ובמקום אחר פירש בהדיא אחת מן החטאות אפילו בענין הקודם לזה יש ללמוד סתום מן המפורש. והאי מקשה שמקשה האי כלל ופרט פרט וכלל הוא הכי קאמר אם מכח כלל ופרט אתה בא והלא הפרט תחילה וסברא דאין לעשותן כלל ופרט ולא חש המקשה לפרש שאין לעשותן בכלל ופרט מטעם דילמוד סתום מן המפורש כדפירשתי כי פשוט היה לו שאין לחלק בין יצא ללמד על הכלל דהכא לאחריני. תוספות שאנץ.

{{דה מפרש|לדמי יתירי. פירש הר"מ דאי לא כתיב אלא כויה דמשמע בין אית בה חבורה בין לית בה חבורה הוה אמינא בין דאית בה חבורה ובין דלית בה חבורה שוין לכל מילי ושני בני אדם שחבלו זה בזה ראובן עשה לשמעון חבורה וחזר שמעון והכה לראובן כויה דלית בה חבורה קרינן כויה תחת כויה ויצא זה בזה ולא ישלם במותר כלום להכי הדר כתיב חבורה תחת חבורה להשמיענו שיש חילוק בין חבורה ובין היכא דלית בה חבורה ולא אמרינן שיצא זה בזה דהכי משמע חבורה תחת חבורה ולא כויה תחת חבורה וכיון דאשמועינן דלא אמרינן כויה תחת חבורה אף על גב דתרווייהו מקרי כויה אלמא קפיד רחמנא במותר אם כן אי נמי לא אמרינן אפילו חבורה תחת חבורה היכא דאין שוין דמאי שנא והיינו דקאמר לדמי יתירי אם חבלתו של זה מרובה בדמים יותר משל זה. הרא"ש ז"ל.

והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וז"ל צער שלא במקום נזק מאן תנא דמיחייב ואסיקנא דברי הכל היא דכתיב כויה תחת כויה וכו'. דמי צער קא משמע לן ודכולי עלמא כויה בין דאית בה חבורה בין דלית בה חבורה משמע ואי משום דכתיבה חבורה לבסוף הוה ליה בכלל ופרט המרוחקין זה מזה ואין דנין אותו בכלל ופרט וכי תימא אם כן חבורה למה לי לדמי יתירי לאשמועינן דכויה דאית בה חבורה בעי למיתב צער בפני עצמו ונזק בפני עצמו. ע"כ.

צער במקום נזק היכי שיימינן:    כלומר הואיל דלאו אורחא בעלמא הוא למשקל ממונא משום דליקטע ליה ידיה או דליסמוה לעיניה היכי בו שיימינן ליה דהא תינח היכא דשלא במקום נזק הוא מילתא דעבידא הוא דאומדין כדקתני תנא דמתניתין אומדין כמה אדם רוצה ליטול כדי להצטער בכך אטו בשופטני עסקינן דשקלי ממונא משום קטיעת יד ותו במקום קטיעת יד לאו צער לחודיה הוא דבעי למיתב ליה אלא כולהו חמשה דברים. אלא לקטוע לו ידו הקטועה כלומר שנשמטה ידו ודמי ליה כמו שנקטעה אי נמי שכבר נקטעה ידו לגמרי אבל אומדין כמה אדם רוצה ליטול בצער חתיכת זרועו במקום החתך אכתי לא צער לחודיה הוא דאיכא אלא צער ובושת הוא דאיכא דכסיפא ליה מילתא דלשקול מבשריה ולשדייה לכלבא ולאידך לישנא אף על גב דנשמטה כסיפא דתקום בלא יד המוכתבת למלכות כדי לקטעה בהם שאינו מצטער כל כך ואומדין כמה הוא נוטל על שיניח לו לקטעה בסייף דאיכא צערא טפי דהכא צערא הוא דאיכא אבל נזקא לא דבלאו הכי נמי שקלי מיניה ידיה אלא בין סייף לסם שהיא מוכתבת לו לקטוע לו בסייף וכמה שיהא זה רוצה ליתן כדי שיהו קוטעין לו בסם שלא יהא לו צער יתן לו הלה. אי הכי מאי האי דקאמר אבוה דשמואל כמה אדם רוצה ליטול ליתן מיבעי ליה אמר רב הונא הכי קאמר ליטול ניזק מן המזיק כמה שנתן זה לקטוע לו בסם.

והמורה רבי יעקב שונה למשנתנו בשתי מחלוקות צער כיצד כוואו בשפוד או במסמר ואפילו על צפרניו במקום שאינו עושה חבורה אומדין כמה אדם רוצה ליטול לחיות מצטער כל כך וקא סלקא דעתך דאצער במקום נזק קא מהדר וקא בעי עלה בגמרא והאי צער במקום נזק היכי שיימינן דהא תינח צער שלא במקום נזק מילתא דעבידא הוא וכדלעיל אלא צער במקום נזק היכי אפשר אמר אבוה דשמואל וכו' ליטול ליתן מיבעי ליה למיתני לתנא דמתניתין. גאון ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר רב הונא ליטול זה מה שיתן זה והכי קאמר כמה אדם וכו'. רוצה ליתן כדי ליטול זה וכו'. מיהו שלא במקום נזק קאמר כמה אדם רוצה ליטול שיימינן ותנא לישנא דמשמע להכא ולהכא. ע"כ.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל כמה אדם רוצה לקטוע לו ידו כלומר באיזה ממון שיתנו לו ותרצה לקטוע לו ידו. לאו צער לחודיה הוא כלומר זו האומדנא גדולה יותר מדאי שהרי אי אפשר שיתרצה בכך אלא אם כן יתנו לו דמי נזקו שיפחות ממלאכתו ודמי בשתו ורפואתו. המוכתבת למלכות בין סייף לסם כלומר כמה אדם רוצה ליתן לשליח המלך לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות וכו'. הא ליטול ליתן מיבעי ליה גבי נחבל שפודה עצמו מן היסורין נתינה שייכא ביה ולא נטילה ומשני ליטול זה מה שנתן זה כלומר ליטול הנחבל מן המזיק כמה שיתן הוא למלך. ע"כ.

וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל צער במקום נזק היכי שיימינן ואם יקרה אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות לקטעה בין סייף לסם דאי אמרת כמה אדם רוצה לקטוע לו ידו אטו בשופטני עסקינן ותו לאו צער לחודיה איכא אלא כולהו חמשה דברים קא שיימינן ליה ואי לקטוע לו ידו קטועה סוף סוף בושת נמי איכא דכסיפא ליה וכו'. ואי אמרת כמה אדם רוצה ליטול בידו המוכתבת למלכות לקטעה בסם כמה הוא רוצה ליטול לקטעה בסייף צערא רבה הוא ולא מצי מקבל.

ומסתברא דגבי בושת במקום נזק הכי שיימינן אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול ממזיק זה לקטוע לו ידו קטועה או שצמקה ואין סופה לחזור אי נמי כמה רוצה ליתן שלא לקטוע לו ידו שצמקה שמוכתבת למלכות לקטעה על ידי מזיק זה כדקתני בושת הכל לפי המבייש והמתבייש דבכהאי גוונא ודאי בושת בלחוד הוא דאיכא והיינו טעמא דלא שיימינן הכי כמה אדם כזה רוצה ליתן בידו שמוכתבת למלכות לקטעה על ידי מזיק זה גלוי לחשאי דכי שיימינן הכי במידי דלית בה בושת אלא בשעת מעשה אבל הכא אי נמי קטעי ליה בחשאי כיון דלא סגיא דלא מגליא מילתא דידו קטועה היא כולהו יומי בבושת קאי הילכך ליכא למישם אלא כדפרשינן. ע"כ.

לרבנן דבי רב תלמידים בבית רבן. גאון ז"ל.

{{דה מפרש|במכה ניתנה ליאגד קמיפלגי. ליאגד כמו לא זורו ולא חובשו רבנן סברי האגד אינו מזיק הילכך אם נסתרה נותן לו שבת וריפוי ורבי יהודה סבר לא ניתנה ליאגד כי האגד מזיק במכה שמחמם אותה ומקלף את עורה ואינו מניח לייבשה הילכך ריפוי דתנא ביה קרא ורפא ירפא מחייב שבת לא מחייב כי הוא פשע בעצמו כשאגדה ורבנן בתראי סברי לה כרבי יהודה ומקשו ריפוי לשבת. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון גאון ז"ל במכה ניתנה ליאגד כלומר אם נתן לו רשות למוכה שיהא מעטף מכתו שהוא נוח לו בשביל שמתחמם לו ומעכב אותה מלרפאות שאין עולה בשרו לעגל ומרבה לו בדמי שבת ובדמי רפואתו דרבנן סברי מכה ניתנה ליאגד ואף על גב דעלו בה צמחים מחמת האגד חייב ליתן לו דמי רפואתו ושבתו דבדינא הוא דקא עביד ולא פושע הוא ורבי יהודה סבר מכה לא ניתנה ליאגד והילכך אריפוי דתנא ביה קרא וכתיב ביה ורפא ירפא מחייב אבל אשבת דלא תנייה קרא תרי זימני לא מיחייב ורבנן בתראי סברי פטור על זה ועל זה. ואמינא להו אנא אם איתא דלרבי יהודה לא ניתנה ליאגד אף על גב דתנייה לא לחייב ואפילו אריפוי דהא ודאי פושע הוא אלא דכולי עלמא אית להו דניתנה ליאגד אלא בלא ניתנה לאגד יתירה קא מיפלגי שאם היתה מכתו עד כדי אצבע אינו קושרה באצבעו כדי שלא יתחמם ויעלו בה צמחים דרבי יהודה סבר כיון דלא ניתנה לאגד יתירה ריפוי דתנא ביה קרא וכו' ורבנן קמאי דמחייבי אתרווייהו מקשי שבת לריפוי אבל רבי יהודה לא מקיש משום דכתיב רק וכו'. גאון ז"ל.

והרב המאירי ז"ל פירש דאגד יתירה היינו אגד מהודק ביותר. ע"כ.

ולא ניתנה לאגד יתירה ואף על גב דלא ניתנה לאגד יתירה ואגדו אגד יתירה לאו פושע גמור הוא ומדשינה בו הכתוב ריפוי חייב מה שאין כן אי אמרינן דלא ניתנה ליאגד דאז הוי פושע גמור ואי אפשר שחייב הכתוב בריפוי מי שפשע פשיעה גמורה בעצמו. הרשב"א ז"ל.

ולענין פסק כתב הרב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וזה לשונו תניא אידך מניין שאם עלו בו צמחים מחמת המכה שחייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו שנאמר ורפא ירפא יכול אפילו שלא מחמת המכה תלמוד לומר רק. וקיימא לן כהאי סתמא דקאי כאידך סתמא דברייתא וכסתמא דמתניתין דקיימא לן סתם מתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין. ואף על גב דמתניתין איכא לאוקמה בין לרבנן קמאי בין לרבי יהודה דהא לא מיירי בה אלא גבי ריפוי מכל מקום שמעינן מינה דליתא לדרבנן בתראי הדר הוה ליה רבי יהודה ורבנן קמאי יחיד ורבים והלכה כרבים. ע"כ.

והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל צמחין שעלו מחמת המכה חייב לרפאותם וחייב בדמי שבתו שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותם ולא ליתן לו דמי שבתו. ומגדולי המחברים כתבו שחייב לרפאותו ולא הבנתי דבריהם. ע"כ.

אמר מר יכול אף שלא מחמת המכה תלמוד לומר וכו':    קסלקי ליה אדעתא דהאי תנא דפריך הכי דקא בעי למימר תנא ואפילו במקום שנתרפא לגמרי ואחר כך פרחה עליו מכה מאליו. ע"כ.

שהדבש וכל מיני מתיקה קשים למכה כלומר קשים לאכלם למי שיש לו מכה לפי שמחממין את הגוף ומעלה החום למכה. גרגותני מין חולה הנודע לבא במכה. ה"ר יהונתן ז"ל.

אהלא כעין מרואה. קירא שעוה. קלבא זפת. גאון ז"ל.

אסיא רחיקא עינא עוירא:    פירוש שהוא מרמה העולם ומחזיק עצמו כמומחה ואינו ומעוור העולם בדבריו. הרב המאירי ז"ל.

וכולן משתלמין במקום נזק:    כלומר כולהו ארבעה דברים משתלמין עם הנזק ואף על גב דמשכחינן לכל אחד ואחד בפני עצמו דשייך ביה האי ולא שייך ביה האי צער בלא נזק כגון שכוואו בשפוד וכו'. וריפוי כגון שהיה לו מכה על בשרו ופסק עם הרופא שירפאנו בסלע בסמנין נוחין והוא הביא לו סמנין חריפין והכביד המכה שצריך שיתן עוד סלע אחר לרופא אחר. שבת דדחקיה באנדרונא וכו' וקמשמע לן ברייתא זו דאף על פי שמשלם לו נזק שהוא דמי רגלו וידו והם דמים הרבה אפילו הכי אינם נכללים צער במקום נזק וברייתא זו תנינא לה בכמה משניות דתנן חייב בחמשה דברים. ה"ר יהונתן ז"ל.

והראב"ד ז"ל כתב וז"ל תנא וכולם משתלמין במקום נזק ואי קשיא לך הא מתניתין היא החובל בחברו חייב בחמשה דברים וכו'. אלא משום דאיכא לפרושי הכי החובל בחברו תמצא בו חמשה תשלומין פעמים נזק פעמים צער פעמים ריפוי וכן כולם ומשום דקאמר לצער שלא במקום נזק איכא למיטעי בהו בכולהו אתא מתניתא ופרשה. ואף על גב דלגבי שבת מיפרשא מילתא דאמרינן שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו אתא מתניתא למימר כי היכי דשבת משתלם במקום נזק כן הדין לכלם. ע"כ.

אמר קרא פצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק:    דהא תינח כויה תחת כויה וחבורה תחת חבורה מיבעי ליה אי כרבי אי כבן עזאי אלא פצע תחת פצע למה לי אלא כדי ליתן צער במקום נזק דאף על גב דאית ביה חבורה ליתיב ליה דמי צער אמר קרא ורפא ירפא ורפא יתירה ליתן ריפוי במקום נזק והוא הדין לאינך דגלי רחמנא בחד מינייהו.

הכי גרסינן והא מיבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל או כרבי יהודה לכתוב רחמנא ורפא רפא או ירפא ירפא אלא מדשני קרא בדיבוריה שמע מינה לכלהו. מכלל דאיתנהו שלא במקום נזק כלומר שמע מינה דמדאיצטריך ליה למיתני דכולן משתלמין במקום נזק מנא לן דאית ליה להאי תנא דכולן במקום נזק משלמי והיכי משכחת להו צער כדקתני כוואו בשפוד וכו'. ואחווריה לבשריה דהיכא דעביד ליה סמא כדי לרפאותו מהפך לו עד כדי שיעשה הבשר במקום הכאב כמין בהרת לבנה בעי למיתב ליה סמא אחרינא אנקוטי גוונא לבשריה כדמעיקרא דבהך ריפוי ליכא שום נזק. גאון ז"ל.

וכבר כתבתי לעיל לשון ה"ר יהונתן ז"ל בזה.


דף פה עמוד ב[עריכה]

וכי מיתפח האי גברא לאו וכו':    כתבו בתוספות וכן הראב"ד ז"ל פירש כי מיתפח מתחילה כשהיה בריא. ונראה שהזקיקם לומר כן מדאמרינן לא לקתה מדת הדין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ואי לכשיתרפא קאמר אכתי לקתה מדת הדין שהרי מבטלו עכשיו מאותה המלאכה אלא קודם שנקטעה אכתי לקתה מדת הדין ידו ונשברה רגלו קאמר ואמרינן דלא לקתה מדת הדין שהרי אמדוהו מה היה שוה מחמת מלאכתו ומה הוא שוה עכשיו והכל נכנס בכלל תשלומי נזק ידו ונזק רגלו. ואינו מחוור חדא דלשון כי מיתפח לא משמע כשהיה בריא אלא לכשיבריא לאחר שחלה ועוד אי מתחילה כשהיה בריא קאמר מאי שנא דנקט דלי דוולא ואזיל בשליחותא יותר משאר מלאכות שהיה ראוי בהן אלא שבזו יש לומר דנקט המלאכות הקטנות והגרועות שכל הבריאין ראויין לעשותם.

והראב"ד ז"ל פירש וא"ת לקתה מדת הדין דלכי מיתפח האי גברא לא להוי שומר קשואים אלא אף על פי שנשברה רגלו יכול הוא לדלות ולהשקות את הירק. וכן אם נקטעה ידו אף על פי כן יכול הוא ללכת בשליחות וליטול שכר יותר משמירת קשואים לא לקתה מדת הדין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ואמדוהו כמה היה שוה ביד וכמה היה שוה עכשיו בלא יד וכל הלוקח אותו בלא יד אינו לוקח אותו אלא כשומר קישואין מפני כי הוא רוב מלאכתו ופוחת מדמיו עד שומר קישואין וכל מה שפוחתה זה מדמיו מוסיף זה בתשלומין משום הכי אין לנו לשום את שבתו עכשיו אלא כשומר קישואין. ע"כ.

והרז"ה ז"ל פירש בענין אחר ויש לי בו מקצת גמגומין על כן לא כתבתיה. הרשב"א ז"ל.

ופירש בספר המלחמות שבת רואין אותו כאלו הוא שומר קישואין. וא"ת לקתה מדת הדין כלומר אדם נוקב מרגליות יקח שכירות שומר קישואין פחות שבשכירות. מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו בשומת יד נוקב מרגליות ולא יצלח להיות נוקב מרגליות אלא לשומר קישואין שאין צריך יד אלא בקול בלבד וזה מפני שהוא חולה ואינו יכול לשמור אפילו קישואין נותן לו שכר שומר קישואין. רבינו חננאל ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל ואם תאמר לקתה מדת הדין שהרי לכשיתרפא יהיה ראוי למלאכה גדולה משמירת קישואין שאם נקטעה ידו הרי הולך בשליחות אילך ואילך וכו'. ומשני מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו פירוש שכבר אמדוהו בנזק כמה הוא יפה קודם חבלה וכמה הוא יפה לאחר חבלה ושומא זו שאחר חבלה היא לאחר שיתרפא ונמצא שביטולו בימי החולי ממלאכה שהיה רגיל בה קודם חבלה כבר נחשבה בכלל הנזק שהרי שומת כמה הוא יפה לאחר חבלה אינה מתחלת אלא משיתרפא והיה ראוי למלאכה ונמצא בטולו שבימי החולי נחשב בחשבון פחת שלו מחמת מלאכה שהיה רגיל בה והרי בכלל אותה מלאכה זו אחרת שאתה אומר עליה שיהא ראוי לה לכשיתרפא והיא דליית המים והליכת השליחות שהרי אי אפשר לעשות מלאכה זו עם האחרת.

ומעתה אין שמין לו מתוך חליו אלא שמירת קישואין שהיה ראוי לה ואף עם עשיית אותה מלאכה שחשבה בשעת הנזק ומעתה אין שבת במקום נזק אלא בדרך זו הא שלא במקום נזק נותן לו דמי בטולו מחמת מלאכה שהוא רגיל בה. ומה שאמרו בגמרא סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאלו מטחינו ברחיים אתה מפרש לדעת זו שעת עשיית מלאכה שהיה רגיל בה היה יכול להטחין את הריחיים אם ברגלו ואם בגופו או שמנהיגו על ידי חמור וגער את החמור עד שמנהיג מחמת קולו.

וגדולי המפרשים פירשו שכבר נתן לו דמי ידו או דמי רגלו שבשעה שאמדוהו כמה היה שוה ביד וכמה היה שוה בלא יד אמדוהו עד שמירת קישואין שכל הלוקחו אינו לוקחו אלא לשמירת קישואין וכיוצא בו מפני שזו היא רוב מלאכתו וכו'. וכן לפירוש זה בסימא את עינו עד טחינה בריחיים וזהו עיקר הפירושים מפני שענין טחינה בריחיים מתבאר יותר לפירוש זה. ע"כ.

והרמ"ה ז"ל פירש כפירוש ראשון וז"ל בפרטיו שבת רואין כאלו הוא שומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ושמעינן מינה דלא שקיל שבת כשומר קישואין אלא כשקטע את ידו או ששבר את רגלו כדקתני שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו אבל סימא את עינו לא שקיל שבת כאלו הוא שומר קישואין דמכדי רישא דמתניתין כי היכי דאיירי גבי קטע את ידו ושבר את רגלו הם הכי נמי איירי גבי סימא את עינו דקתני נזק כיצד סימא את עינו קטע את ידו וכו'. מאי שנא גבי שבת דשומר קישואין דנקט שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ולא קתני נמי ודמי עינו אלא לאו שמע מינה דכי סימא את עינו לא יהיב ליה שבת כאלו הוא שומר קישואין אלא שבת ממלאכה הראויה לאברים הנשארים הוא דיהיב ליה כגון טחינה ברחיים וכן לכל אבר ואבר כי יהיב ליה שבת למלאכה הראויה לאברים הנשארים הוא דיהיב ליה ודוקא ממלאכה שהיה יכול לעשותה כאחת עם מלאכת האבר שאבד כיצד קטע את ידו ונתן לו דמי ידו ושבת אם תאמר נותנים לו דמי מלאכה שהיה עושה מתחילה הרי הוא בכלל דמי ידו וכבר נתן לו דמי ידו אלא שאין נותנין לו אלא דמי מלאכה הראויה לאברים הנשארים אם תאמר נתן לו דמי מלאכה הראויה לידו שניה או לרגלו אי אפשר שהרי כשהיה עושה מלאכה בידו שאבדה לא היה יכול לעשות עמה מלאכה אחרת בידו שניה ולא ברגלו ונמצאת מלאכת ידו שניה ורגלו בכלל דמי ידו שאבדה וכבר נתן לו דמי ידו אלא נותנין לו דמי מלאכת עינו שהיה יכול לעשותה עם מלאכת ידו שאבדה וזו היא שמירת קישואין. וכן אם סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאלו הוא מטחינו ברחיים שהוא דמי מלאכת אחד מאבריו הנשארים שהיה יכול לעשותם עם מלאכת עינו שאבדה וכן כל כיוצא בזה. ע"כ.

עוד כתב הרמ"ה ז"ל וז"ל אמר רבא קטע את ידו נותן לו דמי ידו ושבת רואין אותו כאלו הוא שומר קישואין שהיא אחת ממלאכת אבריו הנשארים שהיה יכול לעשותה עם מלאכת ידו כאחת ואם לאחר שנתן לו דמי ידו ודמי שבתו וחיתה מכת ידו חזר ושבר את רגלו נותן לו דמי רגלו ושבת רואין אותו כאלו הוא שומר את הפתח שהיא מלאכה הראויה לאיבריו הנשארים שהיה יכול לעשותה עם מלאכת רגלו לדרוך בגת ולשמור את הפתח שכנגדו אבל כשומר קישואין לא יהבינן ליה דמי שידו ורגלו קטועות אין דרכו להשכיר עצמו למלאכה שבשדות ואם לאחר שנתן לו דמי ידו ורגלו ושבתו וחיתה המכה חזר וסימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו ברחיים שהיא מלאכה הראויה לאבריו הנשארים שהיה יכול לעשותה עם מלאכת עינו כאחת לשמור את הפתח ולטחון ברחיים ואם לאחר שנתן לו כל הראוי לו חזר וחרשו נותן לו דמי כולו שהרי אינו ראוי לכולם וכמאן דקטליה דמי. ע"כ.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל קטע את ידו אם לא היה חולה עדיין ראוי הוא לשמור קישואין שבר רגלו אחר כך שוב אינו ראוי לשמור קישואין שצריך להלך סביב הגינה אלא אם היה הגינה מוקפת חומה שאין גנב יכול להיכנס בה אלא דרך פתח ראוי זה לעמוד בפתח ולשמור. סימא את עינו אחר ששבר את ידו ואת רגלו שוב אינו ראוי לשמור הפתח שהרי לא יכיר בין אותם שבאים לקנות ירק מן הגינה ובין מי שירצה לגנוב אלא להזיק אלא ראוי הוא לצעוק לחמור הטוחן ברחיים שלא יתבטל מלסבוב שאף על פי שאינו רואה בעינו כיון ששומע מה שמצוים עליו בעלי החטים הבאים לטחון שם ואומרים עשה כן או כן והוא עושה כמצוותן. אבל אם חרשו אחר כך אינו ראוי גם להטחין החמור ברחיים שהרי אינו שומע מה שמצווה עליו בעל החטים ומשום הכי משלם לו דמי כולו שהרי אינו ראוי לכלום מלבד צער ובושת דכל אחד ואחד. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר רבא קטע את ידו נותן לו דמי ידו ושבת רואין אותו כאלו הוא שומר קישואין כי הוא ראוי לשמור שהולך סביב למקשאות ושומר. שבר את רגלו אינו ראוי לשמור מקשאים אבל הוא ראוי לישב בפתח ולשמור את הבית. סימא את עינו אינו ראוי לא לזה ולא לזה אבל ראוי הוא לטחון ברחיים. חרשו אינו ראוי לכלום מפני שהאדם קץ בו ואינו ראוי לכלום. ע"כ.

וכתב ה"ר ישעיה ז"ל וזה לשונו חרשו נותן לו דמי כולו על כרחך לא קאי אקטע ידו וסימא עינו וכו'. ולר"י נראה הכא באדם שאין בר אומנות וכו' ככתוב בתוספות דכי חרשו אינו ראוי לשום מלאכה דכן משמע מדקאמר שבר רגלו רואין אותו כאלו הוא שומר הפתח ואי ביודע אומנות הרי עדיין ראוי הוא לכמה אומניות. וההיא דערכין מיירי אבעל אומנות דאף על פי שחרשו יכול לעשות אומנות. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל חרשו הן שהכהו על אזנו הן שאחזו ותקע בו וחרשו נותן לו בכלל שבת גדולה דמי כולו שהרי אינו מוצא מי שיקחהו לשום מלאכה כלל. ויש מקום דוקא חרשו אחר קיטוע ושיבור וסימוי שאז אינו ראוי לכלום ואין שיטת הסוגיא מוכחת כן. ע"כ.

למיתב צער וריפוי דכל חדא וחדא:    הקשה ר"י מאי קא מיבעיא ליה פשיטא דמשלם כל חדא דהא אם חרשו ואחר כך פצעו מי לא מחייב למיתב צער אכל פציעה ופציעה. ואומר ר"י דהא לא מיבעיא ליה דפשיטא דחייב אכל חדא וחדא אלא מיבעיא ליה אם שמין צער ובושת לכל הפציעות בפעם אחת כאלו היו בשעה אחת או מכל פציעה לבדה כמו שהיו בשלשה ימים ונפקא מינה שאין חייב כל כך כשאומדין אותו יחד וכו'. ה"ר ישעיה ז"ל.

וכענין זה מצינו בהשואל גבי חצבא דתמרי חדא חדא מזדבני חמשים אגב אהדדי מזבני חמשים נכי חדא. תוספות שאנץ.

למיתב צער לחודיה לכל חדא וחדא:    תימה לר"י בשלמא נזק ושבת לא יהיב דיהיב ליה דמי כוליה והם בכלל אלא ריפוי אמאי לא חשיב לא ליתב ליה. ולפירושו ניחא דודאי ריפוי אומדין אותו בפני עצמו אבל מצער ובושת מיבעיא ליה שאין האומד שוה בפעם אחת כמו בשלשה ימים. ה"ר ישעיה ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל נפקא מינה למיתבא ליה צער ובושת דכל חדא וחדא דנהי דנזק וריפוי לא יהיב דכל חדא וחדא דהא כמאן דקטליה דמי ויהיב ליה דמי כוליה ואין ריפוי למתים אבל צער ובושת דכל חדא וחדא יהיב ליה שהרי הרבה בבושותיו ובצער (חסר מכאן).