לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/בבא קמא/פרק ח

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי




פרק שמיני - החובל

מתני' החובל וכמה הוא יפה - שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם היה נצרך היה מוכר עצמו בעבד עברי:

במסמר - כאב המכה:

כיוצא בזה - לפי מה שהוא מעונג רב צערו וכאיבו:

צמחין - מלנ"ט:

שבת - כל ימי החולי רואים אותו כאילו הוא שומר קישואין ונותן שכירתו של כל יום שהרי אין ראוי למלאכה כבידה אפילו בלא חולי שהרי נקטעה ידו ורגלו והוא כבר נתן לו דמיהן:

הכל לפי המבייש - אדם קל שבייש בושתו מרובה:

והמתבייש - אדם חשוב שנתבייש בושתו מרובה וכולהו חמשה דברים מקרא נפקי נזק דכתיב עין תחת עין צער פצע תחת פצע דהכי דרשינן בגמ' ריפוי ושבת רק שבתו יתן ורפא ירפא בושת דכתיב וקצותה את כפה ממון:

גמ' מכה אדם ומכה בהמה - לקמן מפרש לקראי הי מכה קאמר:

ואם נפשך לומר - ואם יש לך להשיב ולהקשות כלום על טעם זה צא ולמד ממדרש אחר:

הרי הוא אומר כו' - ולקמן בעי מאי הוי ליה לאקשויי:

שאין חוזרין - לאחר שנקטעו:

בקטלא כתיב - ותשלומין אין שם:

הכאה הכאה גמרינן - אע"ג דקראי לא דמו גמרינן ג"ש כדתנא דבי ר' ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן עירובין (דף נא.) ומכה אדם דקתני הכא הכאה הוא דקאמר ומכי יתן מום גמר דמום ע"י הכאה בא:

והכתיב איש כי יכה כל נפש אדם - ולקטלא לא אתא קרא אלא לראשי אברים כדכתיב בתריה עין תחת עין וכתיב יומת כלומר ינטל אברו וימות אותו אבר:

מאי אם נפשך לומר - מאי הוה ליה לאקשויי:

נילף ממכה אדם - שנהרג ממש והכא נמי (כתיב) כי יתן מום מום ממש: אמרי דנין ניזקין כו': כלומר משום האי פירכא לא הוה מדחיק תנא למילף מלא תקחו הא מצי לשנויי הכי דנין ניזקין מניזקין כו':

ואכתי מבעי ליה לא תשקול ממונא ותפטריה - מקטלא ולגופיה אצטריך ולא למעוטי אחריני:

לנפש רוצח - דלא אצטריך אתי למעוטי ראשי אברים שאינן נפש:


קטן שהרג - אדם ננס שהרג את הגדול:

קיטע וקיטע היאך אני קורא כו' - וכי תימא הכא נשקול ממונא התורה אמרה משפט שוה:

ופטרינן ליה - בולא כלום והוי משפט שוה או ליטול אבר ממש או לפטור לגמרי:

מאי עבדינן ליה - הא גברא קטילא הוא והוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה דהא אי משתכחי עדים זוממים פטורים דגברי קטילא בעו למקטל והלכך איהו נמי פטור והכי אמרינן באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עח.):

יד ביד - גבי עד זומם כתיב ואשמועינן דאם העיד באיש פלוני שקיטע יד חבירו משלם ממון הניתן מיד ליד:

במקום נזק - ואע"פ שיש שם תשלומי הנזק משלם אף הצער ומקרא יתירא קדריש דהא כתיב כויה תחת כויה למה לי פצע תחת פצע וכויה וחבורה מדריש לקמן:

ואיכא איניש דלא מפנק כו' נפקא מינה - מפצע תחת פצע למיתב ליה היאך דביני ביני:

הייא - מהר כמו אשור הייא במסכת שבת (דף קיט.):

אלא במזיק - עינו של מזיק שיימינן כמה הוא שוה לימכר עכשיו וכמה הוא יפה בלא עין והיינו ממש דקאמר עינו של מזיק נישומה תחת עינו של ניזק:

וחמור אין משלם אלא נזק - כדאמרינן בפ' ב' (דף כו.) איש בעמיתו ולא שור בעמיתו:

והא קמחייבת ליה לינוקא - אתה חב ומריע לו שמוחל אתה על חבלותיו דהא תשלומין של תינוק הן ולא שלך כדתניא לקמן (דף פז:) קטנים יעשה להם סגולה:

דאלס - לעס וכסס:

כל הנישום כעבד - הואיל ודבר שאין קצוב הוא אין גובין אותו בבבל וטעמא מפרש לקמן:

דאי תפס - הכי אמר להו שומו ליה והיום או למחר אם יתפס משלו יעכבנו:

נזקי שור בשור - נזקי שור שבאו לו על ידי השור:

נזקי שור באדם - נזקין שבאו לשור על ידי אדם:

נזקי אדם בשור - אדם שהוזק על ידי שור דבעי למשיימיה כעבדא:


אלהים בעינן - דהא כולהו בפרשת אלה המשפטים כתיבי אדם באדם וכי יריבון אדם בשור וכי יגח ובההיא פרשה כתיב עד האלהים יבא דבר שניהם וקסבר אכולהו קאי והיינו מומחין וסמוכין ובבבל אין סמיכה כדאמר בסנהדרין פ' קמא (דף יד.) שור בשור ושור באדם נמי התם כתיבי שור בשור וכי יגוף שור וגו' שור באדם ארבעה שומרים התם כתיבי ושליחות יד התם כתיב:

מידי דהוה אהודאות והלואות - דאמר בפרק קמא דסנהדרין (ד' ג.) דלא בעינן מומחין שלא תנעול דלת בפני לווין הודאות הבא לידון בעדי הודאה שאמרו בפנינו הודה לו והלואות שבא לידון בעדי הלואה שאומרים בפנינו הלוה לו:

דלא קים לן - כגון הכא דבעינן למשיימיה:

תשלומי כפל נעבד שליחותייהו - אלמה קיימא לן דאין דנין דיני קנסות בבבל:

אדם באדם דממונא הוא - דקא מפחתיה מדמיה:

ופגם - שייך באונס ומפתה והוא במקום נזק דאומדים כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לבעולה להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח ממנו אלמא ממונא הוא דאפחתה מכספא בושת לאו קנס הוא שהרי אין קצוב אלא לפי המבייש והמתבייש:

ד' מאה זוזי - כדתנן צרם באזנו תלש בשערו כו' במתני' (לקמן דף צ.):

דשלח ליה רב חסדא - בהמניח את הכד (לעיל דף כז:):

חסרון כיס ושכיח - הודאה והלואה:

מאי איריא שור דאזיק אדם - דלא שכיח לגמרי:

אפילו אדם דאזיק אדם - דשכיח טפי קאמר רבא דאין דנין:

בתם - אין גובין דקיימא לן פלגא נזקא קנסא בפ"ק (ד' טו:):

אין מועד בבבל - דכיון דמנגיחות דתמות לא מייתינן ליה לבי דינא היכי מייעד ליה:

והא לא שכיחא הוא - לבא שור מועד מארץ ישראל לבבל ואמרינן לעיל במילתא דלא שכיח לא עבדינן שליחותייהו:

אלא כי קאמר רבא - דשור בשור גובין בבבל:

בשן ורגל קאמר - כגון שנתחכך בחבירו להנאתו והזיקו (והפילו על שור אחר) דהיינו תולדה דשן או שהזיק את שור חבירו בגופו דרך הילוכו שדחפו ולא כוון דהוי תולדה דרגל:

צער שלא במקום נזק - כי מתניתי' על צפורנו דלא אפחתיה:

ה"ג - רבי אומר כויה נאמרה תחילה בן עזאי אומר חבורה נאמרה תחילה:

כויה דלית בה חבורה משמע - והיינו דקאמר כויה לחודה נאמרה תחילה כלומר כויה שנאמר בפסוק תחילה היינו שומעין שיהא חייב על כויה גרידא אפילו בלא חבורה דליכא אלא צער לכך הוצרכה חבורה ללמד שאין חייב כלום עד שיהא חבורה עמה דכיון דמשלם רפוי משום חבורה משלם נמי צער אבל שלא במקום חבורה כגון על צפורן פטור דצער בלא נזק לא משלם דאי לאו משום הכי לא אצטריך חבורה דהשתא כויה בלא חבורה שמעינן דחייב כל שכן חבורה שיש בה נזק:

בן עזאי סבר כויה דאית בה חבורה משמע - והיינו דקאמר חבורה נאמרה תחילה כלומר מכויה האמורה ראשונה היינו שומעין שאין חייב אלא במקום שיש בה חבורה דסתם כויה יש בה חבורה לפיכך הוצרכה תורה לכתוב חבורה בהדיא דהשתא על כרחך כויה דרישא בלא חבורה היא וחייב בצער בלא נזק כמתניתין:

איפכא מסתברא - ומתניתין רבי היא ולא בן עזאי דלא עקרינן ליה מרבי דהוא סדרה ועוד דהכי מסתברא טפי דהא נאמרה דקאמרי רבי ובן עזאי אמסקנא דמילתא קיימי דמתוקמא בה דרשא דקרא ולאו אמשמעות קמא קאי דסוף המקרא עתיד להוציאו והכי קאמר רבי סוף המקרא מוכיח לנו דכויה בלא חבורה חייב הכתוב בתחילתו וצער משתלם שלא במקום נזק מאי טעמא כויה דאית בה חבורה משמע כתב רחמנא כו' ובן עזאי אומר סוף המקרא מוכיח לנו דחבורה נאמרה תחילה כלומר מסוף המקרא אנו למדין שכויה שחייב הכתוב בתחלתו אינה אלא אם כן יש עמה חבורה מאי טעמא כויה (נאמרה תחילה) דלית בה חבורה משמע כו':

ואמסקנא קיימי - האי נאמרה דקאמרי אסוף הדרשה ועיקרה שהיא עומדת קיימי:


רבי סבר אין דנין - הכא נמי כויה נאמרה תחילה כלל דכויה משמע בין שיש עמה חבורה בין שאין עמה חבורה ואי הוי חבורה סמיך ליה הוי דרשי חבורה פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט יש עמה חבורה אין אין עמה חבורה לא השתא דכתיב פצע בינתים לא דיינינן ולקמן פריך חבורה לרבי למה לי והיינו דקאמר כויה נאמרה תחילה כלומר מתחילת הפסוק אנו למדין שהוא חייב בכויה גרידא ולא נאמר סופו מוכיח שמתחילתו לא חייב אלא כשיש חבורה ואין דנין ומתני' רבי היא:

למה לי - הואיל ומרישא שמעינן לתרוייהו:

לדמים יתרים - דאי לא כתיב אלא כויה תחת כויה הוה אמרינן בין אית ביה חבורה בין לית ביה חבורה דמי כויה משלם אבל תרתי לא משלם קמ"ל דמשלם תרוייהו:

צער במקום נזק - היכא דקטע את ידו ונתן לו דמיה:

היכי שיימינן - את הצער הלא יש לו לקוצצה בשביל הדמים שנוטל:

ידו הקטועה - ומחוברת בגידין צמותין ואינה ראויה לו למלאכה:

בין סם לסייף - ידו המוכתבת למלך לקוצצה בסם שאין שם צער כלל כמה רוצה ליטול לקוצצה בסייף:

הא לא שקיל - כל ממון שבעולם לצער נפשיה לקוצצה וכאן כבר נעשה מעשה:

כמה אדם רוצה ליתן - לשליח המלך מידו המוכתבת למלכות לקוטעה בסייף ויקטענה השליח בסם:

ליטול - מן המזיק מה שנתן זה למלך:

דמי שבתו - דמחמת הצמחים נפל למשכב:

ה"ג וחכמים אומרים שבתו ורפואתו כל שישנו כו' - הקישן הכתוב וזה שאין חייב בשבת אינו חייב בריפוי ורבנן קמאי מחייבי ליה לתרוייהו:

נתנה לאגד - נתנה רשות לנחבל לאוגדה ולעטפה מפני צער הצנה ועולין הצמחים מחמת הבל וחום האגד:

לא נתנה - רשות לאגד וזה להנאתו אגד הלכך צמחים שעלו בה אין על המזיק להתחייב עליהן:

דתנא ביה - דשנה עליו הכתוב:

ורבנן - ת"ק:

רק לשלא מחמת המכה אתא - שעבר על דברי רופא כדמפרש לקמן:

נתנה רשות לרופאים לרפאות - ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי:

תלמוד לומר שבתו יתן ורפא ירפא - שינה הכתוב בריפוי לחייבו אף על הצמחים והקיש שבת לריפוי:

נאתא כריכתא - בשר מת:

אהלא - אהלמ"י בלע"ז:

וקירא - שעוה:

וקלבא - רשינ"א שבחביות של יין:

ואי אמר ליה - מזיק אסייך אנא אני מרפא אותך ואיני נותן דמי אסייך:

אסיא רחיקא - ומוזיל גבי:

עינא עוירא - שעתיד לילך לדרכו ואין חושש אם עיור עינו של זה:

אסיא דמגן - שירפא בחנם וקרובו הוא:

כ"ש - דלא ניחא לי בהכי דאי פשעת בנפשך גנאי גדול הוא לי דקרו לי שור המזיק:


לרבות שוגג כמזיד - בפ' שני (דף כו:):

דהוה כאיב ליה מידי וסליק - שהיה לו מכה בבשרו והיתה מתרפא:

ואחווריה לבשריה - הפכו למראה צרעת:

דהדקיה - סגרו במסגר:

לקתה מדת הדין - כלומר לא שלם לו כל צרכו דהא כי מתפח האי גברא מחולי זה שנקטע (רגלו) לא אגרא דשומר קישואין שקיל אלא דויל דוולא ושקיל אגרא יתירא ונמצא שכל ימי חליו אבד את זאת:

א"נ - כי נקטעה (ידו):

אזיל בשליחותא ושקיל אגרא - יתירא ואיגלאי מילתא דלאו בר שימור קישואין:

מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו כו' - ולכשיתרפא אינו ראוי לדלות ולילך בשליחות:

קיטע ידו - עדיין הוא ראוי לשומר קישואין הלכך שבת כל ימי חליו נותן לו שכר שימור קישואין:

שיבר את רגלו - ושוב אינו ראוי לשמור קישואין שצריך להלך סביב הגנה:

חירשו - אין ראוי לכלום:

קיטע את ידו ולא אמדוהו - בית דין ולא אמרו למזיק תן לו כך וכך ריפוי כך וכך שבת צער ובושת ואחרי כן שיבר את רגלו קודם שיתרפא:

חדא חדא אמדינן - ואע"ג דבנזק לא נפקא לן מינה מידי דהא סוף סוף כל שעה הולכין ופוחתין את דמיו הלכך בין אומד כולה בין אומד כל אחד בפני עצמו מדה אחת היא:

נפקא מינה למיתב ליה צער ובשת דכל אחד - אבל ריפוי לא שהרי לא נתרפא בינתים ושבת לא שהרי נותן לו דמי כל מה שהיה שוה מתחילה והרי הוא עבדו:

שבת הפוחתתו מדמים - הכהו מכה שהוא צריך לשבות ממלאכתו וסופו להיות שלם כבתחילה ואין כאן אלא שבת אבל פוחתו עכשיו בדמים שאם היה בא לימכר עכשיו היו דמיו פוחתין:

מהו - מי מחייב אפחת דמיו דהשתא או לא:

צמתה - דשטריר"ט בלע"ז לשון צומת הגידין מקום שהגידין צומתין (חולין דף עו.):

כיון דסופה לחזור לא יהיב ליה - דמי ידו:

ולא עשה בהן חבורה - דאין עליו חיוב מיתה עד שיעשה בהם חבורה באלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פד:):


חייב בכולן - חמשה דברים:

היכי דמי - שיהא היזק בלא חבורה:

לאו כגון שהכהו כו' - דבאין סופו לחזור ליכא למימר דכל בלא חבורה סופו לחזור הוא:

שגלחו - דאפחתיה מכספיה בלא חבורה:

ה"ג גלחו מהדר הדר היינו בעיין - כלומר מה לי שיער מה לי יד הא בסופו לחזור מחייבת ליה:

נשא - סם המשיר את השער ואינו חוזר ואיכא נזק דהא אפחתיה מכספיה דמום הוא:

קרטופני - בקעים בקעים חטטין:

מצווחי ליה - מכאיבים לו מחמת חוזק הסם:

דבעי לאסויי - לצערא דהנך קרטופני:

שבת דהוי מרקד בי כובי - לשון מרקד בחנויות:

דבעי אחוויי גווני - מראה ניענוע בראשו להראות מיני שחוק כדרך הליצנים דהשתא עד שיתרפא הנך קרטופני לא מצי מחוי ואע"פ שלא בטלו משאר מלאכה נותן לו שבת זו הואיל ומלאכתו בכך:

שבת גדולה - דמי ידו:

ושבת קטנה - כל ימים שיפול למשכב רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין:

שבכל יום ויום - עד שיחזור לקדמותו נותן לו בכל יום כמו שנשכרים פועלים בשוק ולא כשומר קישואין דהא לרבא לא יהיב ליה דמי ידו:

ה"ג הקוטע יד עבד עברי של חבירו - קוטע ממש דאין סופו לחזור:

ואצל רבו לא פיחת - שלא בטלו ממלאכה:

פיחת אצל רבו - אף אצל רבו כגון קיטע את ידו:

וכולן - עניים ועשירים:

רואין אותן - ואפילו את העשירים:

כאילו ירדו כו' - ואין שמין את העני לפי עניותו להקל ולא את העשיר לפי עשרו שהרי אין לדמי בשתו סוף אלא כולן שוין בכך:

כפחותים שבהן - פחותים שבעניים להקל דכיון דעני הוא בושתו קלה:

סומא אין לו בושת - לקמן בשמעתין:

אלא רבי שמעון היא - דאיהו נמי לאו כי הדדי משוי להו:

אין לעבדים בושת - במתניתין היא (דף פז.):

נתכוון לבייש את זה כו' פטור - מדשמעינן ליה לר' שמעון גבי קטלא באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עט:) נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור הכא נמי לא שנא דטעמא דהתם משום וארב לו הכא נמי כתיב במבושיו:

שיימינן בהו - בכמה יתרצה עבד זה ויעשו לו בושת זה ואותו שומא יתן לבן חורין זה:

כדאמר רב פפא - לקמן (ע"ב):


דמיכלמו ליה ומיכלם - כשמזכירין לו בושת ומכלימין אותו בה מצטער:

ערום בר בושת הוא - בתמיה. כיון דאין מקפיד לילך ערום בפני בני אדם מי הוי בר בושת:

בית המרחץ - בני אדם עומדים ערומים ואין להם בושת:

ביישו ישן - בייש אדם ישן:

ומת - מתוך שנתו ולא הכיר בבשתו שעשה לו זה מהו:

כיסופא - חפיית פנים:

זילותא - שמזלזל בו בפני רבים ואף על פי שאינו שם על לבו:

והתניא - בניחותא:

דלא כרבי יהודה - דאמר סומא אין לו בושת אם בייש חבירו פטור ומתניתין קתני ישן שבייש פטור ובסומא לא תנא הכי הלכך סומא חייב:

בעדים זוממין - כתיב (דברים יט) לא תחוס עינך עליו בבושת נמי כתיב (שם כה) וקצותה את כפה לא תחוס עינך עדים אי אפשר בסומין דבעינן ראיה דאם לא ראה שקטע ידו של חבירו היאך יעיד:

בלא ראות - משמע שהוא רואה במקום אחר וכאן היה בלא ראות:

אתיא רוצח רוצח מחייבי גליות - במיתה כתיב (במדבר לה) לא תקחו כופר לנפש רוצח ובגלות כתיב (שם) לנוס שמה רוצח:

במלקות - כתיב (דברים כה) אם בן הכות הרשע ובמיתה כתיב (במדבר לה) אשר הוא רשע למות:


כל שאינו במכה כו' - וסומא הא אפיקתיה מדין מיתת בית דין:

כל שישנו במשפט כו' - דהא אפיקתיה מכלל ושפטו:

רב יוסף - סגי נהור הוה:

מתני' ושור אינו משלם אלא נזק - כדאמר בפ"ב (דף כו.) איש בעמיתו ולא שור בעמיתו:

ופטור מדמי ולדות - כדאמר בשור שנגח את הפרה (לעיל דף מב.) אנשים ולא שוורים:

מכה אביו ואמו - אין חייב עד שיעשה בהן חבורה באלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פה:):

עבד ואשה שחבלו באחרים פטורים - שאין להם מה לשלם:

נתגרשה האשה ונשתחרר העבד - וקנו נכסים:

חייבין לשלם - שהרי מתחלה הן חייבין אלא שאין להם מה לשלם שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעל לפירות ולירושה:

גמ' בבת קטנה של אחרים חבלה למי - גדולה ודאי דידה הויא:

[שבח נעורים לאב - דכתיב] בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה אפי' כסף קדושין שלו:

דאי בעי מסר לה אביה למוכה שחין - דכתיב (דברים כב) את בתי נתתי לאיש הזה אלמא בידו לתתה למי שירצה הלכך כסף קדושין נמי לאביה:

לא מצי חביל בה -


דאין אדם רשאי לחבול בבתו דהא ישראלית היא ועבר על לא יוסיף פן יוסיף (דברים כה):

מן השבת בזמן שהעבד שלו - ולא בעבד דאחר דנותן שבתו לרבו קתני מיהת דעבד עברי שלו פטור הואיל ומעשה ידיו שלו וה"נ כיון דבתו מעשה ידיה שלו לשקול שבת דידה וקשה לרב דאמר לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד דודאי אפי' חבלות זיכתה לו:

מודה רב בשבת - דיהבינן ליה לאב:

בבנו - לא זכי ליה רחמנא מידי אבל בבתו קטנה זכי ליה:

אפי' למ"ד יכול הרב כו' - פלוגתא במסכת גיטין בפרק שני:

סחר - סבב ואכול חזור על הפתחים. ל"א סחר סבב לפתחי העיר:

להעדפה - המותר על מזונותיה:

דרבא בריה דרב עולא - בפ' נערה שנתפתתה (דף מג.):

לאבוה בעי למיתבא ליה - דמאי שנא כי חבל בהו איהו דמפטר משבת משום דסמוכין על שולחנו כי חבלי בהו אחריני נמי ליתבו ליה:

במידי דחסר ביה - ממונא כגון היכא דחבל בהו איהו דנימא ליה אנן זיל שלים:

והרי מציאה - דתנן בשנים אוחזין (ב"מ דף יב:) מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו ואוקימנא התם גדול וסמוך על שולחנו זהו קטן:


דאפחתיה מכספיה - והרי בידו למוכרה:

יצא עבד שאין לו אחוה - עם ישראל שאין בא בקהל:

במצות - כל מצוה שאשה חייבת בה עבד חייב בה דגמר לה לה מאשה:

זוממי עבד - עדים שחייבוהו מיתת בית דין ונמצאו זוממין לא יהרוגו אלמה קים לן דעבד כישראל לענין מיתת ב"ד דתנן במסכת מכות (דף ח:) וישראל לוקה [וגולה] על ידי עבד:

תיקשי לך גר - שלידתו והורתו בקדושה אפילו לרבי יהודה יש לו אחוה ופסול למלכות ואפילו לשוטר בעלמא אא"כ אמו מישראל בפרק החולץ ביבמות (דף מה:):

עדות לא מצית אמרת - דאי לא נפקא לן פסולא מאחיך תיתי מק"ו:

פסולה לעדות - דכתיב גבי עדים זוממין ועמדו שני האנשים ותניא בשבועות (דף ל.) בעדים זוממין הכתוב מדבר דמשמע אנשים ולא נשים קטן נמי מהכא נפקא לן דכתיב אנשים ולא קטנים ועוד דעדות שאי אתה יכול להזימה היא דלאו בר עונשין הוא:

אינן בכל המצות - אלא במקצת דהא אשה מחוייבת בלאוין ועונשין וקטן ישנו במילה:

שאין איש - ולא קרינא בהו שני אנשים:

מגזלן - דראוי לבא בקהל ופסול לעדות דכתיב (שמות כג) אל תשת ידך וגו' כלומר אל תשת רשע דחמס עד:

מגזלן וחד מהנך - והצד השוה שבהן שאינם זהירים בכל המצות זה מפני רשעו וזה מפני שלא נצטוה. חייס בנים יחס בנים. לא יומתו אבות על בנים. לא יומת שום אדם על פי מי שאין בנו מיוחס ונקרא על שם אביו והיינו עבד:

דאי ס"ד - כוליה קרא לכדאמר בסנהדרין (דף כז:) אתא לפסול קרובים:

לכתוב על בניהם - מדשני למכתב בנים סתמא ש"מ תרתי:

גר אין לו חייס דכתיב וזרמת סוסים זרמתם - ואע"ג דכתיב בלאדן בן בלאדן ה"מ בגיותן אבל נתגיירו הבנים לא נתיחסו אחר אביהם בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סב.):

יש לו חייס למטה - בנו נקרא על שמו:

דאי ס"ד גר נמי פסול - דדרשינן על אבות על בנים שאין להם חייס אבות למה לי לאשתנויי בתרוייהו לכתוב ברישיה על בניהם לפסול קרובים ובסיפיה לישתני ולכתוב סתמא על אבות ושמעינן תרתי מדלא כתיב על אבותיהם:

אלא מדכתב רחמנא על בנים - למפסל לעבד שמע מינה גר כשר דתו ליכא קל וחומר:

כתבתינהו לנכסי מלוג - לאחר שנישאת לר' אבא:

בתר דשכיבא - אזל רב שמואל כו':


הבעל מוציא - שהבעל יורש את אשתו והוא היה לוקח ראשון:

לאחר מותו - מהיום ולאחר מותו שהגוף קנוי לבן מהיום אלא שהאב אוכל הפירות עד יום מותו:

מכורין עד שימות - לוקח אוכל פירות עד שימות האב וכשימות האב הולך הבן ומוציא מיד הלקוחות:

דלא מת הבן בחיי האב דאתו ליד הבן - דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו:

קנין פירות - שהיו קנוין לאב לפירות:

כריש לקיש סבירא לן - דפסקינן הלכתא כריש לקיש בתלת חדא הא והחולץ למעוברת ומתנה באמצע בפרק החולץ (יבמות דף לו.):

אלא לאו שמע מינה [כו'] לאו כקנין הגוף דמי - הני נכסי מלוג הקנויין בחייה לבעל לפירות לאו כקנין הגוף דמי ומתנתה מתנה ואע"ג דמתה בחייו:

הכותב נכסיו לאביו - לאחר מותו ומכר האב בחיי הבן ומת האב בחיי הבן ואמר לן ריש לקיש דקנה לוקח שמעינן מינה משום דקנין פירות שהן קנויין לבן לאו כקנין הגוף דמי אבל השתא דלמא היינו טעמא דקנה לוקח אע"ג דלא אתי לידי דבן משום דראוי ליורשו הוא ואע"ג דבעלמא כקנין הגוף דמי הכא גופא ודאי אקני אב לבן בחייו למוכרן כשירצה דאי משום לאחר מיתה בלאו הכי הוה ירית ליה אבל רב שמואל בר אבא לא היה ראוי לירש את אמו אלא רבי אבא בעלה היה ראוי ליורשה:

אבא לא ירית ברא - ואי הוה תני נמי איפכא הוה אמרת נמי טעמא משום דראוי ליורשו הוא:

אלא - על כרחך ברא דכתב נכסי לאבוה בני אית ליה והאי דכתב נכסי לאבוה לאברוחינהו מבני קאתי דכי מיית לא ירתו ליה בני אלא אבוה וכי הוה תני איפכא הוה אמרת התם דקני לוקח שלקחו מן האב הוה טעמא משום דקנין פירות שיש לו לבן לאו כקנין הגוף הוא וכי זבין אב דידיה קזבין:

הכא נמי - הכותב נכסיו לבנו ודאי בני אחריני אית ליה ולאברוחינהו מאחיו משאר בניו של אב הוא דכתב ליה ומדאמרינן קנה לוקח שמע מינה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי:

באושא התקינו - דאע"ג דבעלמא לאו כקנין הגוף דמי בעל בנכסי אשתו אלמוה רבנן לשעבודיה משום איבה והוי כלוקח ראשון:


והרי היא תחתיו - דאי ודאי נתגרשה ע"י עדים אחרים כי משתכחי הנך עדים זוממין הוו משלמין לה כל כתובתה דהא בעו לאפסודי כולה מינה דקאמרי נתן לה אבל השתא שמא אינה עתידה ליטול כתובתה לעולם שמא תמות ויירשנה בעלה ונמצא שלא היו מפסידין אותה כלום לפיכך אין אומרים ישלמו לה כתובתה אלא אומדים כמה אדם רוצה ליתן לה מיד בכתובתה על הספק שאם נתארמלה או נתגרשה יטלנה הוא ואם תמות יירשנה בעלה והוא יפסיד מה שנתן ודמים הללו יתנו לה העדים דטובת הנאה זו מפסידין אותה מיד שאם תבא למוכרה בטובת הנאה זו לא תוכל טובת הנאה כלומר דבר מועט:

אם אמרו בנכסי מלוג - שתוכל למוכרן ואין הבעל מוציא מיד הלקוחות שהרי אם פיחתו פיחתו לה ואם הותירו הותירו לה:

יאמרו בנכסי צאן ברזל - בכתובתה דהיינו נדוניא שהכניסה לו בשומא מבית אביה וכותבין אותה בכתובתה ומקבל עליו חתן אחריות ואם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו כדאמרינן [ביבמות באלמנה לכהן גדול (דף סו.)] נכסי צאן ברזל נכסים העומדים באחריות המקבל לשלם כעין ברזל זה שהוא קשה להיות פוחת והתם ודאי לא מצי מזבנה:

טובת הנאה - אשה המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה והדמים שלה הן ואין לבעל בהן כלום:

רווח ביתא - אפילו אם הבעל נוטלן נוח לאשה למוכרה בחייה כדי שתהא פרנסתה מצויה בביתה בריוח:

ואין הבעל אוכל פירות - לא אמרינן יקח בהן קרקע והוא אוכל פירות:

ומילי לא משתעבדי - לניזק:

וחזר המוכר ומחל לו מחול - הלכך אי אמרינן לה תזבן מפסדינן ליה ללוקח דהיא הדרה ומחלה לכתובתה לבעל הואיל ועל כרחה היא מוכרתה:


ה"ג - דהשתא נמי לא מידי קא יהבה ליה:

אי דנפישא כתובתה מכתובה דאורייתא - שכתב לבתולה יותר ממאתים ולאלמנה יותר ממאה הראויה לה מן התורה אמאי לא הפסידה:

נוקמא אכתובה דאורייתא - משום דרבי מאיר אסר לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה ותוספת תזבין לבעלה בטובת הנאה ותיתב ליה בחבליה:

כ"ה - סלעים והוא מנה מאה זוז כתובת אלמנה ופחותה שבכתובות נקט:

כשם שלא תמכור - קס"ד הכי קאמר כשם שאינה יכולה למכור בעודה תחתיו כך לא תפסיד מכתובתה כלום בשביל שום חבלה ונזק שתזיק בעודה תחתיו:

כתובת בנין דכרין - בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נב:) בנין דכרין דיהוו ליכי מנאי אינון יהוין ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקיהון דעם אחוהון היו לו שתי נשים וכתובת האחת גדולה משל חבירתה ומתו שתיהן בחייו וירשן או אחת בחייו וירשה אעפ"כ לא בטלה כתובתה אצל בניה אם יש לה בן זכר הימנו וכשבאין לחלוק בניו בנכסיו אחר מותו נוטלין אלו כתובת אמן ואלו כתובת אמן והשאר חולקין בשוה ואין יכולין בני הקיימת לומר אנו ניטול כתובת אמנו שהיא כבעלת חוב ואתם אל תטלו שאין לאמכם כתובה שהרי בעלה ירשה וקיי"ל התם דהמוכרת כתובתה לאחר בטובת הנאה ומתה בחיי בעלה וירשה מפסיד הלוקח אעפ"כ לא הפסידו בניה כתובת בנין דכרין ולא יאמרו בני חבירתה אמכם פשעה בה שאילו היתה קיימת לא היתה גובה שהרי לקוחות היו גובין אותה משום דאמרי להו זוזי אנסוה שהיתה צריכה למעות ולא לאפסדינהו נתכוונה:

בשן ועין לאשה - הפילה היא את שינו וסימאה את עינו:

אבל לא לאיש - סימא בעלה את עין העבד או הפיל את שינו לא יצא לחירות לפי שאין גופו קנוי לו:

סברוה - בעלמא תרוייהו הני תנאי סבירא להו קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והכא היינו טעמא דמאן דאמר לא לאיש ולא לאשה דאית ליה תקנת אושא הלכך משום איש לא נפקי דלא קני להם לגופייהו ממש משום אשה נמי לא נפקי דאלים שעבודיה למהוי כקנין הגוף:

קודם תקנה - הוי שעבודיה קיל כשאר קנין פירות דקים לן דלאו כקנין הגוף דמי:


הקדש - עשה שורו אפותיקי לבעל חובו וחזר לוה זה והקדישו קדושת הגוף למזבח הפקיע שיעבודיה דמלוה ומותר למזבח ואין בו משום גזל ששבח הקדש מפקיעו הואיל ולא היה קנוי לו ממש אלא עומד לגבות הימנו ודוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים לא אלימי לאפקועי שיעבוד מלוה דתנן מוסיף מלוה עוד דינר ופודה את הנכסים האלו על מנת לשלם לאשה את כתובתה כו' במסכת ערכין (דף כג:) ותכריכי המת כקדושת הגוף דמי ומפקעי ונאסרין בהנאה:

חמץ - נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ולא הרהינו אצלו דמחוסר גוביינא שהיה עומד החמץ בביתו של ישראל ואין לנכרי עליו אלא שיעבוד כשבא עת ביעורו מפקיע איסור החמץ את שיעבוד הנכרי וחייב ישראל לבערו והא דתנן בפסחים (דף ל:) נכרי שהלוה לישראל על חמצו מותר בהנאה לאחר הפסח מוקי לה רבא התם בשהרהינו אצלו שנתנו במשכון ביד נכרי דלא מחוסר גוביינא ולאו שיעבוד אלא קנייה ממש:

שחרור - עשה עבדו אפותיקי ושחררו הלוה משוחרר וגובה זה חובו ממקום אחר:

לית להו תקנתא דאושא - ושיעבודיה דבעל כשאר קנין פירות דעלמא הוא ובקנין פירות דעלמא פליגי:

המוכר עבדו - עבד כנעני לאחר:

ופסק - המוכר עם הלוקח ע"מ שישמשנו עוד שלשים יום:

ראשון ישנו בדין יום או יומים - אם הכהו בתוך שלשים יום הללו ולא מת תחת ידו אלא עמד יום או יומים חי אינו נהרג דכתיב (שמות כא) אך אם יום או יומים וגו' אבל שני אם הכהו בתוך שלשים יום הללו שהיה בבית ראשון אינו בדין יום או יומים ונהרג עליו אפי' מת מחולי זה לסוף שלש שנים דקנין פירות שהוא קנין לראשון כקנין הגוף דמי ולאו דשני הוא:

איש ואשה - אפי' מכרו שניהם כאחד:

לא עשו ולא כלום - שאינו לא לזה ולא לזה ואם מת אחד מהם זה הנשאר מוציא מידי הלקוחות ולא דמו לשותפין דעלמא דהתם יש לזה חלק בכולו ליטול חצי וכן לזה אבל הכא כולן קנויין לה לגוף וכולן קנויין לו לפירות וליכא מיוחד לא לזה ולא לזה:

ראשי אברים - כ"ד הן שהעבד יוצא בהן לחירות בפ"ק דקדושין (דף כה.):

מתני' התוקע לחבירו - הכהו על אזנו לשון מורי. ל"א תוקע ממש:

נותן לו סלע - משום בושת:

סטרו - על הלחי כמו הסוטר לועו של ישראל בסנהדרין (דף נח:):

צרם - משך ובבכורות (דף לד.) שמעתי לשון פוגם:


זה הכלל הכל לפי כבודו - בגמרא מפרש קולא היא או חומרא:

שמרה - המתין לה עד שראתה עומדת על פתח חצירה:

ובו כאיסר שמן - שמן קנוי באיסר:

אע"פ שאינו רשאי - כדמפרש טעמא בגמרא וכן קוצץ בנטיעות אין רשאי דעובר בבל תשחית (דברים כ):

חייבין - נטיעה בת שנה שתי כסף כדאמר בהכונס (לעיל נח:):

גמ' מנה צורי - כ"ה סלעים ק' זוז:

מנה מדינה - שמינית שבמנה צורי סלע של מדינה חצי זוז כדאמר בשור שנגח (לעיל לז.) חנן בישא תקע ליה כו':

שראו בלילה - ולמחרת כשבאין לדון אין דנין אלא ע"פ שמועה לפיכך צריך למקצתן להעיד ואם אין שם אלא ג' צריך להושיב אחרים ולהעיד בפניהם אבל ראו ביום עושין ע"פ הראייה לרבי טרפון מיד ורבי יהודה הנשיא כרבי טרפון ס"ל:

שמסור לעדה ולעדים - שיכול להביאו לב"ד לאומדו אם ראוי אגרוף זה לעשות חבלה זו ואם אין ראוי לא ישלם שמחמת חלשותו של זה ורכותו נחבל:

לשיצתה אבן מתחת ידי עדים - שנאבדה מהן וב"ד לא ראוה אע"פ שראוה עדים פטור דבעינן אומדנא בב"ד:

א"ל ר"ע - ונהי נמי דאבן בא בב"ד:

וכי בפני ב"ד הכהו שיודעין כמה הכהו - כלומר חשבון המכות שהכהו שיכול לאמוד:

או על מה - על איזה מאבריו:

ציפר נפשו - תנוך שכנגד הלב ונוח הוא לחבל משם:

ב"ד הולכין אצל בירה - בתמיה וכי הטריח הכתוב ב"ד לצאת מלשכה ולראות אותה:

או אם נפלה הבירה - קודם שראוה בית דין כלום מצריך הכתוב לחזור ולבנות להראות גבהה לב"ד אלא אעדים סמכינן וכיון דראו עדים סמכינן אעדותייהו שאומרים לנו כך וכך היה ולא בעינן מסור לעדה אלא לעדים:

פרט לשיצתה אבן מתחת ידי מכה - כלומר שנאבד מיד ולא ראוה עדים:

והוציא הלה את ראשו וקבלה - ל"ג:

שהמית אדם - ואחר כך הזיק:

ואין דנין אותו דיני ממונות - דתם אין משלם אלא מגופו והרי הוא נסקל:

וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות - ומשלם מן העלייה:


אלמא בעינן אומדנא דב"ד - אף לנזקין דהא האי קרא בנזקין קאי דכתיב והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות וה"נ צריך לאומדו אם ראוי לנגיחות זו:

כגון שברח - בעליו ואין חבין לו לאדם שלא בפניו:

דקביל סהדי - על נגיחות וברח הלכך אין לנו ממה לשלם וכגון דלית ליה נכסי:

סוף סוף - כי לא דנוהו דיני נפשות מהיכא משתלם הואיל וברח:

ומשני מרידיא - משהין את השור לחרישה לשכירות ומשלם לניזק ואחרי כן ידינוהו דיני נפשות אבל קדמו ודנוהו ליסקל לא מענינן בדיניה לשהויי לרידיא:

עלייה דמרה הוא - ואין בגופו של שור אלא כשאר נכסי בעליו ותם אין משלם מן העלייה:

לקטלא הוא דאמדינן - דכתיב באבן יד אשר ימות בה הכהו (במדבר לה):

אבל לנזקין - אין אומדין דאפי' אין חפץ זה ראוי להיזק זה חייב דזמנין דאתזק בכל דהו:

[מה בור] - סתם בור י' טפחים:

מאי לאו - הא דקתני אם היו פחותים אם הוזק בו חייב:

מלמטה למעלה קחשיב - אלמא בטפח הוי היזק:

כנגד עינו - הכהו בכותל כנגד עינו של זה:

דבעינן אומדנא - ובהכי לא בעי לאסתמויי אלא מזליה הוא דאתרע ליה:

אחזו - מעשה דידיה הוא:

ת"ש חמשה דברים אומדין ונותנין לו כו' - לא גרסינן נזק וצער ובושת:

וריפוי ושבת עד שיתרפא - כלומר צריכין ב"ד לאמוד כמה ראוי להיות נופל למשכב בחולי זה ומחייבין את זה ליתן לו מיד כל ריפוי ושבתו ומזונות הצריכין לו עד שיתרפא:

והבריא - לזמן מועט והם אמדוהו לזמן מרובה:

נותן לו כל מה שאמדוהו - דמשמיא רחימו עליה:

מקצר - נופל למשכב כמו אקצירי (ר"ה דף טז.):

אתפח - נתרפא:

מדקאמר ר"ע אפי' לעניים כו' - וחזינא דלא חייב לתת לפורע ראש האשה אלא ארבע מאות זוז כת"ק שמע מינה תנא קמא לקולא קאמר דלעני לא יהבינא כולי האי וקאמר ליה ר' עקיבא לעני נמי יהבינא הכי ומעשה באחד שפרע ראש האשה עניה כו' דאי ס"ד האי שיעורא דארבע מאות דת"ק אפחות שבעניים קאמר והכל לפי כבודו לחומרא קאמר למיתב טפי לעשירים וקאתי ר"ע למימר אפילו עני שבישראל יטול יותר מארבע מאות זוז אמאי לא מחייב ליה לפורע ראש האשה למיתב טפי:

צללת במים אדירים - כלו' יגעת לפטור עצמך ולא העלית בידך כלום שברי חרסים אין ראוים לכלום:

חבלה - אין רשאי:


לא מבעיא בושת - דהואיל ואדם רשאי לחבול בעצמו כי בייש בעצמו וביישו ביה אחרים לא מפטרי בהכי:

אלא אפי' החובל בעצמו - חבלה ממש דאין רשאי בה ואיכא למימר הואיל ומקולקל הוא דאין מקפיד לא נחייבו אחריני עלוי' אפ"ה חייבין:

מה הטבה רשות - בשבועות (דף כז.) מפרש ליה לקרא דלא מתוקם אלא בדבר הרשות:

דכוותיה גבי הרעת אחרים - דקתני התם יכול נשבע להרע לאחרים ולא עשה יהא חייב ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות בשבועות (שם) כו':

דמהדק להו - סוגרן בחדר ואין להם מה לאכול:

לנפשותיכם אדרוש - מיד עצמכם אדרוש:

וכפר עליו - בנזיר כתיב:

על הנפש - משמע שחטא בנפש אדם:

מכל דבר - המסגף עצמו בתענית:

עומד להריגה - שור שהמית:

עומד לקציצה - אשירה או כל עץ הנוטה לרה"ר ומתיירא שמא יפול על אדם וימות:

אנא בעינא למיעבד הא מצוה - וכי טעין ליה היאך אתה אמרת לי להרגו מסתמא קושטא קאמר דכיון דלהכי קאי לא קפיד כולי האי ואינשי הוא דאינשי:

רובע - הקב:

ואם היה מעולה בדמים - דמיו יקרים לבנין יותר משבח פירותיו:

רק עץ אשר תדע - קרא יתירא הוא דהוה לי' למכתב רק אשר לא הוא מאכל:

זה עץ מאכל - וה"ק רק עץ אשר תדע אם אינך יודע קרוב למצור אלא הוא קחנו ואפילו הוא של מאכל:


יכול אפי' מעולה בדמים - לקורה יותר מפירות יהא סרק קודם לו:

ת"ל רק - מיעט הקדמה:

מקורייהו - מקור שלהן ועיקרן ל"א הבא לי קור שהוא רך לאכול וגדל סביב שרשיו כלומר כלה עיקרם מפני שמפסיד ונאכל את הקור:

גופני קני דיקלי - מדמי היין יכולין אנו לקנות קרקעות ואילו דקלי לא קני גופני אין שבחן עולה אלא לדבר מועט:

מתני' אע"פ שהוא נותן לו כו' - סתמא היא ולא ר' עקיבא קאמר לה:

על מנת לפטור - בגמ' מפרש לה:

גמ' כל אלו שאמרו - סלע מנה ומאתים וד' מאות דמי בושת הן:

אבל צער - שדואג על בושתו אינו נמחל לו:

שהיה לו ללמוד - דרך ארץ ולא למד מדקאמר ליה רחמנא נביא הוא דמשמע אין ממש בדבריך וראוי אתה ליהרג:

שכבת זרע - שבמעי אשה לא יכולה לפלוט:

פי טבעת - נקב הגדולים לפנות:

פקד - מדלא כתיב ויפקוד את שרה וכתיב פקד משמע פקד כבר תחילה לאבימלך:

בהדי הוצא לקי כרבא - קוץ הגדל אצל הכרוב כשבא לעקרו פעמים שנעקר הכרוב עמו ונמצא לוקה בשבילו כלומר שכיני רשע לוקין עמו:

כולכם פשעתם - אף הנביא במשמע:

עד אנה מאנתם - ומשה ואהרן בכלל:

אותם שהוכפלו שמותם - בברכת משה דן זבולון גד ואשר ונפתלי הודיעך הכתוב שחלשים שבכולן היו וצריכין חיזוק לפיכך כפל את שמם לחזקם ואותן הביא יוסף לפני פרעה כדי שלא יברור אותם להיות ראשי גייסות ולהטריחם:

כל השבטים - יצאו עצמותיהם ממצרים ונקברו בארץ ישראל שנאמר והעליתם את עצמותי מזה אתכם (שמות יג) משמע שאף עצמותם העלו ולא נכתב יוסף אלא להודיעך שבחו של משה שכל ישראל נתעסקו בביזה והוא עסק במצוה:

מגולגלין בארון - לא היה שלדו קיימת ומחוברת מפני נידוי דקאמר ליה ליעקב אם לא אביאנו אליך וחטאתי לך כל הימים (בראשית מג) ואע"פ שנתקיים התנאי נפקא לן במסכת מכות (דף יא:) קללת חכם אפי' על תנאי היא באה:

מי גרם לראובן כו' - מדרש אגדה הוא בתנחומא מכיון שהודה יהודה ואמר צדקה ממני עמד ראובן ואמר אני בלבלתי יצועי אבי:

לשפא - נכנס כל עצם ונתחבר למקומו ששף משם לשפא אשלוייה שדונא בלע"ז כמו שף מדוכתיה (חולין דף מב:):

אליבא דהלכתא - לא הוה מסתייעא מילתא למימר מילתא דתהוי הלכתא כוותיה:

לא הוה סלקא ליה - כלומר לא היה עולה בידו למימר שמעתתא אליבא דהלכתא:

הסלין והבכורין נותנין לכהן - והעשירים לא היו נותנין קלתותיהן לכהן:

נצרים - שבטים:


וטמא טמא - לא די לו נגעו אלא שמבייש את עצמו על כרחו הטיל עליו הכתוב חובה:

שיתין רהוטי רהוט - ששים איש רצו ולא הגיעו לאוכל שחרית:

אוכפא לגביך מוש - כלומר טול אוכף של חמור והסירהו אליך ושים אותו על גביך כלומר הודה לדבריו ואל תענהו. מוש לשון לא ימיש (שמות יג) כלומר הסירהו אליך כמו סורו נא (בראשית יט):

שפחת שרי - אמר לה והיא ענתה שרי גברתי:

ועיניה מטייפי - עיניו מצפות למעלה למרחוק למזונותיו וחבירו בכתובות (דף ס.) נטוף עיניך:

שפיל ואזיל - כלומר מחמת ענותנותו של אדם לא יהא בוש מלשאול דבר הצריך לו בין לתורה בין לפרנסתו ולתבוע חובו:

כאשר ייטב וגו' - באביגיל כתיב שהיתה מתנבאה שימות נבל בעלה ובתוך דבריה מרמזת לדוד שיזכיר את יפיה:

תכלי - אבלות ומכאובות:

ולי אני עבדך - אלמא קובל היה עליו שלא זימנו למשתה:

שיתין - לאו מקרא נפקי אלא מילתא בעלמא הוא דקאמרי אינשי ולאו דוקא הוא:

ויוסף אברהם - נתקנא ביצחק:

חמרא למריה וטיבותא לשקייה - היין של מלך הוא והשותין אותו מחזיקין טובה לשר המשקה ולא למלך:

ויסמוך את ידיו - תלה החכמה והגדולה במשה כאילו הוא נותנה ליהושע והיא אינה אלא מפי הקב"ה:

גללי - אבנים לשון מורי. ל"א גללים ממש וראשון ישר דגללים ממש אורחיה הוא:

קינא דשרכי - אילנות בטלים ואין עושים פרי כמו גברא דשרכא בטל כלומר דרך דקל רע ליגדל בצד אילן סרק:

המחובר לטמא טמא כו' - במסכת כלים היא בפרק טבעת אדם דקתני אונקלי של דרגש ושל שולחן טמאה ושל מנורת עץ טהורה זה הכלל המחובר לטמא טמא לטהור טהור אונקלי מסמר של מתכת עשוי כמזלג לתלות שם בהמה בשעת הפשטה ותחוב בכותל כדאמרינן בתמיד נשחט (פסחים סד.) אונקליות של ברזל היו תחובין בעמודים כו' ואם תחבו במנורת עץ דפשוטי כלי עץ בטל מסמר לגבה ואינה מקבלת טומאה ואפי' נגעה בו טומאה אבל בדרגש ובשולחן שמקבלין טומאה הן אף הוא מקבל טומאה:

לא לחנם הלך זרזיר - רבי אליעזר סבר זרזיר עוף טמא הוא ורבנן פליגי עליה בשחיטת חולין באלו טריפות (ד' סה.):

זרזיר - אשטורוני"ל:

קרית חברך - להוכיחו ולא ענך:

דחי גודא - כותל הפל עליו כלומר הניחו ויפול ברשעו דחהו בידים:

דשתית מיניה - ששתית מינה כבר בצמא:

לא תשדי ביה קלא - מוט"א בלע"ז כלומר דבר הנצרך לך פעם אחת שוב לא תבזהו:

אי דלית דורא דלינא - אם תדלה ותגביה המשוי עמי דלינא דורא משוי משל הוא שאין אדם רוצה ליכנס בסכנת היזק ממון ותחת עול דבר אלא אם כן משתתף חבירו עמו:

כי הוינן זוטרי לגברי - כשהיינו קטנים היינו חשובים כגברי:

השתא דקשישנא - עכשיו שהזקננו הננו שפלים כתינוקות:


אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע - וחרה אפי והרגתי אתכם (שמות כב) שנים במשמע:

אלא שממהרין מן הצועק תחילה - כדאשכחן בשרה:

על מנת לפטור - על מנת שתהא פטור:

רבא אמר לפי שאין אדם מוחל על ראשי אבריו - וברייתא לא תקשי דעל צערו מוחל אדם:

צערו - כאב מכה:

ורבי יוחנן אמר - אדם מוחל על הכל ומתניתין לאו דא"ל נחבל לחובל קטע את ידי על מנת שתהא פטור אלא קטע את ידי סתמא וא"ל חובל על מנת לפטור כלומר אמור לי אתה על מנת שאהיה פטור וא"ל היאך הן וקמ"ל מתני' דיש הן שהוא כלאו וכגון דמתמה אתמוהי:

הכני פצעני - וא"ל זה ע"מ לפטור ואמר נחבל הן יש הן שהוא כלאו אי אתמה חייב ואי בניחותא אהדריה פטור וברייתא דלעיל דקתני הכני ופצעני ע"מ לפטור פטור בדאמר נחבל כולה מילתא הכני ופצעני ע"מ לפטור דהא ודאי דוקא אמר ליה:

יש לאו שהוא כהן - אי אתמה פטור והאי דנקט חיובא לגבי מכה ופוצע ופטורה לגבי ממונא אורחיה דמילתא נקט דמחיל איניש אממוניה טפי מגופיה:

לשמור ולא לאבד - כי יתן וגו' לשמור דהפקידו אצלו לשמור חייב בפשיעה ולא כשהפקידו אצלו ע"מ לאבד או ע"מ לחלק לעניים דלא קרינא ביה לשמור דכיון דאמר ליה חלקהו תו לא דמפקיד נינהו ומאן קתבע ועניים לא מצו תבעי דלכל חד וחד מצי אמר לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני:

דאתא לידיה - וקרע בידי' חייב אי לא א"ל על מנת לפטור ואפילו אתא לידיה מעיקרא ע"מ לאבד:

לשמור דאתא לידיה משמע - דכתיב וכי יתן ואפי' הכי קממעט ליה:

הא דאתא לידיה - מעיקרא בתורת שמירה והדר אמר ליה קרע חייב אי לא אמר ליה ע"מ לפטור:

רב יוסף - גבאי הוה:

קיץ להו - ממון כך וכך לשבת לכל אחד הוה ליה ממון שיש לו תובעין וקרינא ביה לשמור:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/בבא_קמא/פרק_ח"