לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/בבא קמא/פרק ד

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי




ולהכי מוקים לה הכי ולא מוקים לה כדאוקים למציעתא לעיל בניזק שמא ומזיק ברי דאם כן היינו הך וסיפא אמאי אצטריך ורבה דאוקמא למציעתא דניזק שמא ומזיק ברי ולא אוקמה בברי וברי ולישני ראוי ליטול ואין לו משום דס"ל דסומכוס לא אמר חולקין בברי וברי הלכך רישא דקתני לא כי אלא בסלע לקה לא אצטריך למיתני' בברי וברי לאשמועינן דמוציא מחבירו כו' להכי אוקמה למציעתא בשמא וברי דתיקו נמי רישא בברי ושמא:

דתפס - שקדם ניזק ותפס השור:

שמע מינה - מדקתני שניהם:

רצה מזה גובה רצה מזה גובה - ואם אבד האחד קם חבירו במקומו ומשתלם הימנו:

במועדין - דסוף סוף משלם מעליה לפיכך כל נכסיו אחראין לפרעון:

ה"ג - מאי נפקא ליה מינה סוף סוף דמי תורא מעליא בעי לשלומי:

אלא לעולם בתמין - והאי דקתני שניהם לאו כדקאמרת דמאיזה שירצה יגבה אלא הא קמ"ל דכל זמן ששניהם בפנינו גובה אבל אבד האחד אינו גובה:

ור' עקיבא היא דאמר שותפין נינהו - בגוף של שור הלכך אבד השור אבד נזקו הלכך כי הוו שניהם הוא דמחייב ואי ליתנהו לתרוייהו אלא אחד אמר ליה אייתי ראיה כו' אבל לרבי ישמעאל כיון דאמר בעל חוב הוא וזוזי הוא דאסיק ביה אבד האחד לא איבד את זכותו:

פרק רביעי - שור שנגח ד' וה'


מתני' שור שנגח ארבעה וחמשה - ובכולן היה תם דמשתלם מגופו והיכי דמי כגון ראה שור ונגח וראה שור ולא נגח וראה שור ונגח ואחר נגיחה שניה ראה ב' פעמים או ג' שור ולא נגח דאפי' מועד לסירוגין ליכא דשור אין נעשה מועד אא"כ נגח הג' נגיחות בשלשה שראה כסדרן או שלא כסדרן ונעשה מועד לסירוגין והיכא דסירוגין שוין כדתניא לקמן בפירקין:

ישלם - ח"נ תחילה לאחרון ובגמרא מפרש מני:

ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו - כל חצי נזקו והראשונים יפסידו:

רבי שמעון אומר - שותפין הן בנזקין כיצד שור [שוה] מאתים שנגח כו':

ושלפניו - זה ניזק ראשון נוטל חמשים זוז והבעלים חמשים זוז דיש לניזק ראשון בו החצי הלכך משלם חצי תשלומי נזקו דסבר לה כר' עקיבא דאמר שותפים נינהו:

חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה - החצי מכל מי שהוא דמגופו משתלם ונמצא אותו שלפניו שהיה החצי שלו משלם מחלקו חצי מנזק שנוטל האחרון:

ושנים הראשונים - ניזק ראשון והבעלים שהיה להן לכל אחד רביע משלמין כל אחד רביעית של נזקו:

דינר זהב - עשרים וחמשה דינרים כסף בפרק הזהב (ב"מ דף מה:):

גמ' ראשון נשכר מבעי ליה - והאחרון יפסיד שהרי אין ראשון שותף בו שתהא שמירתו עליו להתחייב בנזקין והא לא דמיא לחב עד שלא הזיק דאמרינן בהמניח (לעיל דף לג:) קדמו בעלי חובות והגביהו לא עשו כלום דהתם הוא דאמר ליה ניזק לבעל חוב מהאי תורא דאזקן מיניה משתלימנא ובעל חוב לא מצי למימר ליה הכי הלכך ב"ח יטול נכסים אחרים אבל הכא האי ניזק והאי ניזק ולא משתלם אלא מגופו ומאי דשקיל האי מפסיד האי הלכך קמא קמא קדים:


יחזיר לשלפניו - כל חצי נזקו ושלפני פניו יפסידו:

יחזיר לכולן - איש לפי מה שהיה לו בו מבעי ליה:

שתפסו ניזק כו' - וכן שני וכן שלישי הלכך אין שמירתו אלא עליו:

יחזיר לבעלים מבעי ליה - דאין על הבעלים להפסיד מנה שהיה להן בו משעת נזק הראשון שהרי לא היתה שמירתו עליהן אלא על הניזק וכשהזיק לשני איבד ראשון מנה שלו ותפסו שני ונעשה עליו שומר וכן כולן נעשו שומרי שכר לשמור חלק הבעלים בההיא הנאה דמשתלמי נזקייהו מהשור דלא אעריקו ליה בעלים לאגמא:

אם יש בו מותר בנזקיו - כגון שהיה נזקו של רביעי מרובה משל חמישי כגון שור של רביעי שוה מנה יש לו במזיק חצי מנה ושל חמישי שוה נ' ואין לו על זה אלא דינר זהב יחזיר דינר זהב לשלפניו וכן כולם אם נזקו של ראשון יותר על של אחרון:

משום פשיעת שומרי' נגעו בה - לחייב את הנזקין הראשונים ור' ישמעאל היא:

שבוק מתני' - ולא תטרח לאוקמי פלוגתא דר"מ ור"ש אליבא דחד ואי קשיא נוקמא לדר"מ נמי כר' עקיבא וכשתפסו ניזק וכדשנינן דמאי טעמא מפקינן לה מר' עקיבא משום דקתני יחזיר לשלפניו והא אוקמינן אם יש בו מותר בנזקין לא אפשר לאוקמא כר' עקיבא דאי אמרת ר' ישמעאל היא אצטריך לאשמועינן דאחרון אחרון נשכר דקמ"ל הואיל ותפסו ניזק נעשה עליו שומר [שכר] וקם ליה ברשותיה ואע"ג דלא נישום השור בב"ד כדקא בעינן לר' ישמעאל אלא לר"ע ל"ל למיתני כלל בלא תפיסה נמי הוי אחרון נשכר:

הקדישו ניזק כו' - ל"ג (מאי בינייהו):

התוקע - המכהו כנגד אזנו לשון מורי. ל"א תקיעה ממש:

נותן לו סלע - דמי בושתו לבד צער ונזק ורפוי אם ישנם שם:

ההוא דתקע ליה - והיה זה תפוס משלו דאי לאו הכי לא מגבינן ליה בבבל:

סלע צורי - ד' זוזים:

סלע מדינה - שמינית שבסלע צורי והוא חצי דינר וכל מקום ששנינו שום כסף מדינה בין סלע בין שקל הוי שמינית לצורי:

לפלוג - אכתי וליתני במתני' חזר ונגח לשור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ולשלפניו דינר זהב ושנים הראשונים הבעלים וניזק ראשון י"ב דינר וסלע מדינה שהוא חצי דינר אלא ש"מ לא תני תנא סלע מדינה ולהכי לא פליג תו דלא בעי למיתני חצי דינר דבחצאין לא איירי:

ושל דבריהם - כגון האי דשיעורא דרבנן הוא:

כסף צורי - הסלע ד' דינר והדינר משקלו זהב וכן קורין בקושטנטינ"א לזהב דינר והוא שנים ומחצה למשקל הברזל:

הואיל ופלגא דזוזא הוא - דמיחייב לי ותו לא כסיפא לי מילתא למישקליה נתביה לעניים:

אנן יד עניים אנן - רב יוסף הוה גבאי בשילהי החובל (לקמן צ"ג.):


אין צריכין פרוזבול - דבלאו הכי לא משמט שביעית לחוב שלהן דאנן ידייהו דיתמי אנן ורמי עלן להפוכי בזכותייהו הלכך שטרות שלהן כמסורים לב"ד דמי ותנן המוסר שטרותיו לב"ד אין משמיטין וזהו גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין במסכת גטין (דף לו.) להכי נקט ר"ג דנשיא הוה ובית דינו ב"ד חשוב:

זוזא מכא - פחותה צורתו:

ולא הוה משתקיל ליה - לא היה יכול להוציאו:

מתני' לקטנים - לעגלים:

הרי הוא מועד לשבתות - לפי שהוא בטל ממלאכה וזחה דעתו עליו:

ואינו מועד לימות החול - מה משפטו של זה תלמידיו היו שואלין אותו:

ג' ימי שבתות - לאחר שהועד לשבתות העבירו לפניו שוורים בג' שבתות ולא נגח חזר לתמותו ואם חזר ונגח אין משלם אלא חצי נזק:

גמ' ואינו מועד תנן - ואין מועד לשאינו מינו דידעינן ביה דלא נגח וכגון דעברינהו להו קמיה ולא נגח הלכך למי שאינו מועד לו אם נגחו אחר זמן משלם חצי נזק אבל מסתמא אם הועד לזה מועד אף לזה וכן אם הועד לקטנים מועד לגדולים:

השתא יש לומר מקטנים לקטנים - כגון ממינו לשאינו מינו אשמעינן רישא אינו מועד מקטנים לגדולים מבעיא:

דאפילו מאדם - דאית ליה מזלא לא הוי סתמיה מועד לבהמה:

אלא אי אמרת ואינו מועד - לשאינו מינו תנן:

אבל סתמיה מועד - ממינו לשאינו מינו:

השתא מבהמה לבהמה הוי מועד - ואפי' למין אחר:

מאדם לבהמה מבעיא - והא ליכא למימר דהיא גופה אצטריך לאשמועינן דהיכא דחזינן דאינו מועד לבהמה אינו משלם על בהמה אלא חצי נזק דהא פשיטא לן דתם משלם חצי נזק:

רישא אחזרה קאי - והיא גופה אצטריך דאבהמה לא משלם אלא חצי נזק ואע"ג דאייעד ליה הואיל והדר ביה חזר לתמותו ואע"ג דלא הדר ביה מאדם:

שיולי משיילי ליה - היכא דחזינן דהועד לשבתות ובימי החול לא נגח מאי דיניה:

ותו איהו מאי קא מהדר להו - הא אינהו נמי אינו מועד קאמרי:

פרושי קא מפרש לה - איידי דנקט לה משום דוקיא דידיה דדייקינן הא סתמא הוי מועד על כרחיך אסקיה למילתיה:

אלא אי אמרת אינו מועד תנן פסקה - למילתיה ואשמועינן דאינו מועד מאי תו דקתני למי שאינו מועד כו':

עד השתא כו' - בתמיה:

ואם תמצא לומר נמי איתא לדרב פפא - דסתמיה לא הוי מועד לשאינו מינו:

נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל - ולא בעינן ג' נגיחות לכל חד וחד מאחר שנתקיימה העדאתו ע"י ג' מינין:

לסירוגין - אם יגח רצופין אינו משלם אלא חצי נזק על האחרון:

ערוד - חמור הבר:


חמור וגמל שור שור ושור מהו - אם תמצא לומר היכא דהתחיל בשוורים שדינן לשור בתראה בתר מינו הכא מאי:

ראתה יום ט"ו בחדש זה ויום ט"ז בחודש זה כו' - ומתחילה היתה לימודה בימים אחרים:

קבעה לה וסת - לדילוג וכי חזיא הך ראייה שלישית בי"ז בחדש שלישי דיה שעתה ואינה מטמאה טהרות מעת לעת כדתנן כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה:

ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג - אין לה וסת קבוע עד שתראה ראייה רביעית בי"ח דראייה קמייתא לאו ממניינא דלאו בדילוג חזית והכא נמי לרב בג' נגיחות נעשה מועד לדילוג ומשלם נזק שלם בשלישית ולשמואל עד שיגח רביעית בי"ח בחדש רביעי דקמייתא לאו ממניינא ונראה דהך ברייתא נמי דאייתינן לעיל [ראה] שור ונגח שור ולא נגח כו' לרב נעשה מועד דקתני אשלישית [קאי] ולשמואל ה"ק נעשה מועד לסירוגין דכי הדר נגח משלם נזק שלם אבל בהך שלישית תם הוא:

סיוטא - ביעותא שנבעת מקול השופר:

כי נגח דהקדש ליפטר - לגמרי:

הכל היו בכלל נזק שלם - האמור במועד דכתיב במועד שלם ישלם שור ובמועד לא נאמר רעהו הלכך כולם במשמע הרי לך הדיוט חייב בהקדש הלכך כשפרט לך הכתוב רעהו בתם לא לפטור הדיוט בנזק הקדש בא אלא להחמיר עליו בא לשלם נזק שלם בהקדש לימדך שלא להוציא תם מכלל נזק שלם אלא גבי רעהו:

דא"כ - דליפטר בא נכתביה גבי מועד אבל הקדש בהדיוט פטור דהקדש אפילו בכלל מועד לא היה דליכא למימר והועד בבעליו וכ"ש בתם דכתיב וכי יגוף שור איש. לשון אחר מפי המורה אלא אמר ר"ל הכל היו בכלל נזק שלם האי אלא לאו לאפוקי מכולה מלתא דלעיל קאתי אלא לאפוקי ק"ו קאתי וארעהו דוקא סמיך וה"ק אלא אמר ר"ל פטור דהקדש בהדיוט כדקאמרי' דרעהו דוקא אבל חיוב דהדיוט בהקדש לאו בק"ו אתיא דא"כ פרכינן דיו אלא היינו טעמא דחייב דאע"ג דרעהו דוקא ליכא למדרשיה גבי הדיוט תם שנגח הקדש לפטורא דהכל היו בכלל נזק שלם של מועד אחד הדיוט בהדיוט ואחד הדיוט בהקדש דכתיב במועד שלם ישלם שור וגו' ולא פרט הכתוב כאן רעהו לפטור הדיוט בהקדש ומדלא פרט לפטורא במועד ש"מ כשפרט לך רעהו בתם לא לפטור הדיוט בהקדש בא אלא להחמיר עליו לחייב הדיוט תם נזק שלם להקדש וללמדך שלא להוציא תם מכלל מועד אלא בשור רעהו דאי לפוטרו לגמרי בא נכתביה לפטורא גבי מועד אבל דהקדש בהדיוט כיון דרעהו דוקא לא היה בכלל נזק שלם דכיון דהקדש תם לגמרי פטור דהא ליכא למדרשיה כדדרשינן גבי הדיוט ולמימר רעהו הוא דתם משלם חצי נזק דהא אין רעהו להקדש ועל כרחך לגמרי קא ממעט ליה הלכך הקדש מועד נמי לא היה בכלל נזק שלם דכי היכי דתם פטור מועד נמי פטור דכי כתיב במועד נזק שלם היכא דמיחייב חצי נזק בתמותו כתיב דאתם דלעיל קאי או נודע כי שור נגח הוא:


הופיע - גילה ממונן והתירו:

מפארן - כשסיבב והחזיר התורה על כל האומות ולא קיבלוה:

והגלה אותם - כגון כפתורים היוצאים מכפתור (דברים ב) וכגון ובשעיר ישבו החורים וגו' (שם) וכן אומות הרבה:

לומר שאפי' מקיימין אותן כו' - שהרי אינם מצווים אבל מעונשין לא פטרן: למדונו תורתכם:

חוץ מדבר זה - והם לא גילו להם טעמו של דבר שיהא ממונו של כנעני בחזקת הפקר מפני הסכנה:

דגידופא הוא - כלפי מעלה:


מואבים עצמן - שהתחילו בקלקול ושכרו את בלעם:

פרידות - גוזלות:

בתו של רבי אם ראויה - לזרע כשר על אחת כמה וכמה שתחיה:

דקאמרה מואב - לשון פריצות שהוא מאביה:

אנגריא - להשתעבד בהן להביא להם מים ומזון:

שור של ישראל שנגח לשל כותי פטור - לקמן מוקי טעמא דקנס הוא שקנסו שלא יטמעו ישראל בבנותיהם ודיין בקנס זה אבל כולי האי לא קנסינן שיהא הם משלמים על התם נ"ש ור"מ חשיב כותי כנכרי:

גרי אריות הן - בספר מלכים (ב יז) מפורש וישלח ה' בהם את האריות וכותים כתיבי התם ויבא מלך אשור (אנשים) מכותה וקא חשיב שאר מקומות:

מרקם טהורים - עיר שרובה נכרים היא ודם נכרי' טהור מדאורייתא דכתיב (ויקרא יב) דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע וילדה בת ישראל מטמאה בלידה ובנדה ולא נכרית ואע"ג דרבנן גזרו עליהם שיהו כזבין על כתמיהן לא גזרו דהא כתמין דישראל גופייהו מדרבנן נינהו דמדאורייתא דם יהיה זובה בבשרה כתיב (שם טו) שתראהו מגופה ולא שתמצאהו בבגדה ואפילו ראתה מגופה אמרינן במס' נדה (דף לד.) שלא גזרו על דם נכרית טומאה אלא בעודו לח דתנן דם הנכרית ב"ש מטהרין וב"ה אומרים כרוקה וכמימי רגליה מטמאין לח ואינן מטמאין יבש:

רבי יהודה מטמא מפני שהן - רובן גרים ודמן מטמא וכישראל הם אלא שהם טועין ונוהגין בחוקות הנכרים והרי הן כישראל מומר:

מבין ישראל כו' - במס' נדה (דף נו:) פרכינן אי דישראל טהורין דמאן טמאין ותרצינן לה הכי מבין ישראל ומבין הכותים טמאים והנמצאים בערי ישראל במקום הפקר טהורים שלא נחשדו על כתמיהן להפקירן אלא מצניעין אותם שלא יטמאו בהן טהרות והנמצאין בין הכותים ר"מ מטמא שנחשדו על כתמיהן וחכמים מטהרין שלא נחשדו על כתמיהן להפקירן אלא מצניעים אותם עד שיכבסום אלמא מדאמר ר"מ דם כותים מטמא אלמא גרי אמת הן:

קנס הוא כו' - וקניס ליה טפי מת"ק:


משום דהוי ליה ממון שאין לו תובעים - אי אמרת ליהוי דעניים מאן אתי תבע ליה לדינא אי תבע ליה עני א"ל לעני אחר יהיבנא ליה:

מתני' שור של חרש שנגח לשור של פקח פטור - בגמ' מפרש דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו אבל בנזקי מועד מעמידין אפוטרופוס לשור היתומים להיות במקום הבעלים לקיים והועד בבעליו וגובים הנזק מנכסי הקרקע של יתומים אבל תם דגבייתו מגופו הוא והוא מטלטלין אין מעמידין אפוטרופוס לכך כדאמרינן בפ"ק (דף יד:) שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות ואוקימנא ביתמי ואיכא דאמר טעמא משום דפלגא נזקא קנסא ויתמי לאו בני קנסא נינהו וקשיא לי א"כ מאי לגבות מגופו דנקט ועוד לקמן בשמעתין אמרינן במועד למ"ד צד תמות במקומה עומדת אינה נגבית מן היתומים מהאי טעמא ואי טעמא משום קנסא הוא במועד מי הוי קנסא הא לאו בחזקת שימור קיימי:

ומעידין בהן בפני אפוטרופוס - וקס"ד השתא דהאי מעידין בהם דקאמר למגבי ח"נ תמות וקשיא רישא לסיפא ולאחר שלשה עדיות נעשה מועד ומשלם נ"ש מעלייה:

חזר לתמותו - דקסבר רשות משנה מועד שיצא מרשות זה ונכנס ליד בעלים אחרים הרשות משנה את דין העדאתו:

שור האצטדין - שמיוחד לנגיחות ומלמדין אותו לכך:

גמ' אין מעמידין אפוטרופוס - לשור תם של חש"ו להיות אפוטרופוס במקום בעלים לקיים והועד בבעליו ויגבה חצי נזקו מגופו:

הכי קאמר - שור של חרש שוטה וקטן שנגחו והוחזקו נגחנין מעמידין להם אפוטרופוס ולא לגבות ח"נ אלא לשוייה מועד דכי הדר נגח משלם מעלייה:

אין נזקקין - ב"ד לנכסי יתומין לגבות מהן כלום ואפילו שטר שכתב אביהם כדמפרש טעמא במס' ערכין דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו אלא נטר עד דגדלי ומפקי ליה וגבי והתם מותבינן ליה כמה תיובת' ושנינהו בשטר שיש בו רבית:

אלא אם כן רבית אוכלת בהן - שלוה אביהן מנכרי ברבית דחיישינן להפסד שלהן ומוכרין בית דין מנכסיהן ופורעין אותו חוב:

משום מזוני - שכל זמן שלא יתנו לה כתובה ניזונת משלהם:

דיינא הוא - ולא קאמר דנזקקין לנכסי יתומים:


ממנעי ולא עבדי - אפוטרופוס:

מעליית אפוטרופוס - שלא שמרהו כראוי:

וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי - דאי לא ממנעי ולא עבדי:

חזר לתמותו - לקמן מפרש מאי קאמר:

מאי הרי הוא בתמותו דקאמר סומכוס - ברישא:

אילימא דלא מייעד - בשלש נגיחות לשלם מעלייה כשהועד:

הא מדקתני סיפא נתפקח החרש חזר לתמותו - דקסבר רשות משנה מכלל דמעיקרא אייעד ליה:

הרי הוא בתמימותו - דלא גבי נגיחות תמות מיניה דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו:

רשות משנה - הרשות שנשתנה לה שיצא מידי אפוטרופוס ונכנס לרשות בעלים משנה את העדאתו:

ה"ג - ר' יעקב משלם ח"נ:

במאי עסקינן - דאצטריך ליה למיתני ח"נ ולא תנא רבי יעקב מחייב:

אי דעבד ליה שמירה - מעולה ונפרצה בלילה או שפרצוה לסטין משום הכי פטר ליה מנזק שלם כלל כלל לא בעי לשלומי:

ואי דלא עבד ליה שמירה - מעולה כוליה נזק בעי לשלומי:

שמירה פחותה - נעל בפניה כראוי ואמרינן [לקמן] (ד' נה:) דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה זהו כראוי והיינו שמירה פחותה אצל רוח שאינה מצויה ואצטריך לאשמועינן דמשתלם ח"נ ולא כולו ולאפוקי מהני תנאי דפליגי בשילהי פירקין דאיכא למ"ד דפטור ואיכא דמחייב ליה נזק שלם ואשמועינן הכא דרבי יעקב סבר לה כרבי יהודה דאמר בשילהי פירקין במועד סגי ליה בשמירה פחותה דמייתרי ביה קראי ומפטר מנזק שלם ומיהו בחצי נזק מחייב כדאמרינן לקמן לא פטר ר' יהודה אלא על צד העדאה שבו אבל צד תמות במקומה עומדת ותם לא סגי ליה בשמירה פחותה דלא מייתרי ביה קראי ואע"ג דהך צד תמות מגופיה משתלם אית ליה לר' יעקב מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופיה כרבנן דפליגי עליה דסומכוס לעיל:

ולא פליגי - ר' יעקב ורבי יהודה:

ולאביי דאמר פליגי במאי פליגי - אי בתם לא קאמר רבי יהודה נ"ש ואי במועד ושמירה פחותה הא שמעינן ליה לרבי יהודה אפילו בשור של פיקח ח"נ ותו לא ואי בדלא נטריה כלל מאי טעם דר' יעקב:

ולא נטריה כלל - וקאמר רבי יהודה נ"ש החצי מן העלייה והחצי מן גופו דשמעינן לרבי יהודה לקמן דכל תם ונעשה מועד צד תמות במקומה עומדת ומגופו נגבית והאי אע"ג דלית ליה בעלים בני דעה מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו צד תמות:

ורבי יעקב סבר לה כרבי יהודה בחדא - דכל תם ונעשה מועד צד תמות במקומה עומדת לגבות מגופו הלכך הכא פטור מצד תמות דבהך פליג עליה דקסבר אין מעמידין אפוטרופוס לתם כו':

בשלמא לאביי דאמר פליגי שפיר - מוקי לה במועד למתניתא קמייתא דבתם ליכא לאוקמא לאשמועינן דמעמידין אפוטרופוס לתם דאשמועינן ליה במתניתא בתרייתא דאמר אין מעמידין הלכך ע"כ קמייתא נמי במועד ולא נטריה כלל ומשלם ח"נ דמועדת:

אלא לרבא דאמר לא פליגי - ואית ליה לר' יעקב מעמידין אפוטרופוס לתם:

אדמוקי לה - לקמייתא במועד לוקמא בתם:


אי לר"י - כלומר אי כר"י סבירא ליה דאמר לקמן תם לא סגי ליה בשמירה פחותה כגון דעבד ליה שמירה פחותה:

אי לר"א בן יעקב - דאמר תם סגי ליה בשמירה פחותה כגון דלא עבד ליה שמירה כלל ואיצטריך לר' יעקב לאשמועינן דמעמידין אפוטרופוס לתם ולהכי תנא ח"נ ולא תנא רבי יעקב מחייב סתמא דלא תימא במועד קמיירי וכולה נזקא קאמר אבל בתם אפילו פלגא נזקא נמי לא דאין מעמידין:

א"ל חדא דאית ביה תרתי טעמא - הואיל וס"ל לרבא דלא פליגי ר' יעקב ור"י בכולהו סבירא ליה הכי ולהכי אוקמה רבא במועד ובשמירה פחותה דתשמע מינה דאית ליה לר' יעקב כרבי יהודה דסגי ליה לצד מועדת בשמירה פחותה וצד תמות במקומה עומדת ולדידיה לא סגי ליה בשמירה פחותה ותשמע נמי דמעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו:

רשות משנה איכא בינייהו - בין רבי יעקב לר"י:

הרי הוא בחזקתו - שהועד בבית אפוטרופוס ומשלמים בעלים נ"ש החצי מגופו וחצי מעלייה ככל תמים שהועדו:

משלמין מן העלייה - נזק:

ואין משלמין כופר - היכא דהמית את האדם:

בדניזק שיימינן - בגופו של מת ובהכי מכפר מזיק:

נאמרה שיתה למעלה - לענין דמי ולדות כאשר ישית עליו בעל האשה:

ונאמרה שיתה למטה - במועד שהמית אם כופר יושת עליו:

כיצד משלמין כופר - דבשלמא נזקין האי פלגא משלם והאי פלגא משלם דאהזיקא דניזק קפיד רחמנא והאי מטי ליה נזק שלם אבל כופרא כפרה דמזיק הוא ותרוייהו כפרה בעו ובחצי כופר לא מיכפר:

ממשכנין אותו - גזבר הקדש דכיון דלאו לכפרה אתי משהי ליה:

חייבי חטאות אין ממשכנין אותן - דכיון לכפוריה חטאיה קבעי לה לא משהי ליה:

אסתגר בקמייתא - הוסגרתי ונאלמתי בראשונה:

ונמצא מועד - והזיק בבית שואל:

בעלים משלמין ח"נ ושואל חצי נזק - דנטירותא דתם מיהא מקבל עליה ובעלים הואיל ולא הודיעוהו משלמין החצי:

הועד בבית שואל - שהזיק בתוך ימי שאילתו ג' פעמים:

והחזירו לבעלים - ואח"כ הזיק בעלים משלמין חצי נזק לקמן מפרש טעמא דקסבר רשות משנה ופרכינן רישא לסיפא:

אריא לא שאילי - נטירותא דאריא לא קבילית עלי דאי תם הוה לא הוה נגח:

שהכיר בו שהוא נגחן - אבל לא ידע שנגח ג' נגיחות הלכך נטירותא [דתם] נגח קביל עליה והוה לי' לנטורי:

מגופו - ולא משלי:


הוה מודינא ומפטרינא - דפלגא נזקא קנסא ומודה בקנס פטור:

רישא אין רשות משנה - בתיובתא מייתי לה אמאי קתני רישא כשהועד בבית בעלים והזיק בבית שואל חייב באותה נגיחה נזק שלם:

תברא - קשיא אהדדי ומי ששנה זו לא שנה זו:

לאו כל כמינך כו' - לא שלך היה ולא נזהרת בשמירתו:

רישא נמי רשות משנה - כלומר חד תנא הוא ולתנא דרישא ס"ל נמי הך דסיפא דרשות משנה ורישא משום הכי הרי הוא בחזקתו שאין כאן שינוי רשות שכל מקום שהולך שם בעליו עליו:

מהו לגבי מזבח - שגבי נוגח ברצון והמית אדם פשיטא לן דפסול כדלקמן:

מן הבהמה - ממקצת בהמות ולא כולן:

להוציא רובע ונרבע - ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים שלא נסקל דפסול לגבי מזבח:

את הנעבד - שעשאו ע"ז והשתחוה לו:

המוקצה - שייחדו להקריב לע"ז:

הנוגח - שהמית את האדם ע"פ עד אחד או ע"פ בעלים ונפטר מן הסקילה:

אם נאמר רובע למה נאמר נוגח - הרי שניהן שוין בעבירה לענין סקילה במקום עדים:

רובע עשה בו אונס כרצון - דנרבע אנוס הוא ונסקל כרובע דכתיב ואת הבהמה תהרוגו:

נוגח לא עשה בו אונס כרצון - דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו:

רובע אינו משלם כופר - לקמן מפרש:

לאו לקרבן - דלענין קרבן מיירי:

לא לקטלא - ולהכי קאמר נוגח לא עשה בו אונס כרצון לענין סקילה במקום עדים הלכך אי לא מעטיה קרא לענין קרבן לא נפקא לן מרובע אפילו כי עבד ברצון דלפסול דהא קל הוא מרובע לענין קטלא:

לא עשה - משמע לא עשה בו הכתוב אונס כרצון ומהיכא נפקא ליה דפשיטא ליה:


בחצר הניזק - דאילו ברה"ר אין חייב ברגל לדברי הכל דכתיב בשדה אחר בפ' קמא (דף ג:):

לאביי משלם כופר - אע"פ שלא נתכוון להזיק דהא אוקי דרבעה ולא קטלה הא קטלה משלם כופר:

מתני' וזה וזה חייבין מיתה - דבתם נמי כתיב סקל יסקל:

וכן בבן וכן בבת - בן קטן ותינוקת קטנה חייב עליהן סקילה וכופר כגדולים:

גמ' שאמדוהו לשלשה בני אדם - שרץ אחריהן זה אחר זה וברחו מפניו ואמדו שאם לא ברחו היה הורגן:

שסיכן ג' בני אדם - לפיכך לא נסקל בשנים הראשונים וכשנגח שלישי מתו כולם הלכך משלם עליו כופר:

הוי מועד לאדם - בתמיה:

אטרפה - לא קטלינן ליה דגברא קטילא קטיל:

הוי מועד לשלם - בתמיה:

דקטל וערק לאגמא - לאחר שהעידו בו ברח:

שהוזמו זוממי זוממין - כשנגח ב' נגיחות ראשונות והעידו בו ב' כיתות עדים באו כת אחת והזימום ופטרוהו וכשנגח נגיחה שלישית והעידו בו באתה כת המזמת להזימן והוזמה אותה הכת אף על הזמות ראשונות ונמצא השור מועד ומשלם כופר על השלישית:

הניחא אי לייעודי תורא בעינן - ג' ימים דכתיבי בקרא:

שפיר - הרי נגח שלש נגיחות בג' ימים ואע"ג שלא נתקיימה העדאתו אלא בכת אחת לא איכפת לן:

אלא אי לייעודי גברא בעינן - שלשה ימים:

אמר לא הוה ידענא - ב' נגיחות הראשונות דאינטריה שהמזימין הטעוני:

גביה הוה קאי - שהמזימין העידו דגביה הוה קאי וראה בנגיחותיו:

רבינא אמר - משכחת לה דלא נסקל בשתים הראשונות כגון שהעדים המעידים עליו אין מכירין את השור ובג' הוכר:

מאי הוה ליה - לבעלים למיעבד ואמאי מחייבת ליה כופר:

לאחר שנגמר דינו - דהכי משמע קרא משבא שור לידי סקילה יסקל ושוב לא יאכל את בשרו:

להיכא דסקליה מסקל - ואתא לא יאכל לאוסרו בהנאה וכדרבי אבהו ונקי מבעיא ליה לדרשה אחריתי לחצי כופר ולדמי ולדות כדלקמן. כדרך שפרט לך בנבילה. שכתב לך בה לא תאכלו והוצרך הכתוב לפרש לך בה היתר הנאה לגר אשר בשעריך וגו' אלמא לא תאכלו איסור הנאה הוי משמע:

ה"מ - דמפיק קרא לאיסור הנאה בלשון אכילה:

היכא דנפיק לן אכילה והנאה מלא יאכל - אגב דמורי לן נמי אאכילה מפיק ליה בלשון אכילה:

אבל הכא דאכילה נפקא לן מסקול יסקל - אי להנאה גרידתא אתא לכתוב לא יהנה:

אי נמי - אפילו לדידך לכתוב לא יאכל ותו לא:

את בשרו למה לי - אלא לאו לאשמועינן אע"ג דעבדיה כעין בשר שחוטה בהכשר אסור באכילה ובהנאה דהשתא אצטריך ליה לקרא לאפוקי בלשון אכילה:

אימא ה"מ - דאסור אם שחטו:


היכא דבדק צור - דהיינו כעין סקילה (בא) באבנים:

אטו סכין כתיבא באורייתא - שתהא שחיטתו חשיבא להתיר יותר משחיטת צור:

והשתא דנפקא ליה אכילה והנאה מלא יאכל - כרבי אבהו להיכא דשחטיה וכ"ש להיכא דסקליה בעל השור נקי למה לי:

את לא דריש - כדתניא דפירש מהן נחמיה:

אתין וגמין - ריבויין:

שהגיע לאת ה' אלהיך תירא - לא ידע מה לרבות:

נקי מחצי כופר - דלא תימא כשהמית משלם חצי כופר כי היכי דבנזקין ח"נ:

אמר לו רבי עקיבא - פשיטא דפטור והלא אם חייב היה אין תשלומיו אלא מגופו וזה שנסקל ממה משלם יאמרו לו בעלים הביאהו לב"ד וישלמו לך הימנו:

אין דיני - אין מדרשי זה שאני דורש אלא כשהמית על פי עד אחד שאינו נסקל אבל ממונא אימא לשלם להכי אצטריך קרא:

מודה בקנס - פטור וכי היכי דמפטר מקטלא מפטר נמי מכופר ולמה לי קרא והוא הדין דהוה מצי למפרך אעד אחד פשיטא דפטור:

קסבר כופרא כפרה - לפיכך אי לא מעטיה הוה אמינא ליחייב בין בעד אחד בין ע"פ עצמו כי היכי דתיהוי ליה כפרה:

אלא במתכוון להרוג כו' - דפטור מסקילה כדתנן במתני' (לקמן דף מד.):

מתכוון אמר ליה ברישא - דראיה גדולה היא דלהאי ודאי אצטריך קרא אבל המית על פי עד אחד כו' ראיה קטנה היא דאיכא לאותוביה מודה בקנס פטור ובעד אחד נמי איכא למימר פשיטא דלא מחייב דהא תרי בעינן לאפוקי ממונא ואפילו גבי מועד נמי פטור:


משכח רברבי - ברישא שקיל להו וכי הדר משכח זוטרי שקיל הכא נמי אע"ג דראייה גדולה אמר ליה ברישא כי הדר משכח ראייה זוטרתי אמרה ניהליה:

משכח זוטרי - ברישא שקיל להו סבר דלמא לא משכח אחריני וכי הדר משכח רברבי ולית ליה מנא כולי האי דליחזקינהו לכולהו שדי זוטרי ושקיל רברבי ה"נ המית אמר ליה ברישא דאכתי לא הוה ידע ליה מילתא דעדיפא מיניה כי הדר משכח הך הדר ביה מקמייתא:

מדמי ולדות - נגח את האשה ויצאו ילדיה:

כי ינצו אנשים - ונגפו אשה הרה ולא שוורים:

אף שוורים - דפטר להו קרא מועדים הוא דפטר אבל תמין ליחייבו:

כתב רחמנא ובעל השור נקי - למימר דלא דרשינן אנשים ולא שוורים הדומין לאנשים אלא תם פטור ומועד חייב:

גבי בושת נמי - דקיימא לן (לקמן דף פז.). שורו שבייש פטור ונפקא לן מכי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וקרבה אשת וגו' וקצותה את כפה ממון דהיינו בושת נימא הכי כו':

וכ"ת ה"נ - דלרבי יוסי הגלילי משלם מועד ממון בושת:

אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו - להכי אצטריך דאי מדר"ע הוה אמינא אנשים ולא שוורים הכי מידרש אנשים הוא דכי יש אסון באשה לא יענשו בדמי ולדות דקם ליה בדרבה מיניה אבל שוורים אפילו יש אסון יענשו בדמי ולדות דליכא בה חיוב מיתה כתב רחמנא כו':

אטו באסון תליא מילתא בכוונה תליא מילתא - ואפילו יש אסון באשה יענשו אם נתכוין לחבירו דסבירא ליה לרב אדא כר' שמעון דאמר במס' סנהדרין באלו הן הנשרפין (דף עט.) נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וחייב ממון ולית ליה דתנא דבי חזקיה דאמר לא חלקת בו בין מתכוין לשאין מתכוין לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון ולא יהיה אסון דקרא בחבירו קדריש ליה אם אין אסון בחבירו אפילו יש אסון באשה יענש וכיון דאנשים אהיכא דיש אסון נמי יענשו אשתכח דאמעיט שוורים בין ביש אסון בין בשאין אסון ובעל השור נקי למה לי:


ונימא ר"ע לנפשיה - כדאקשי ליה לר' אליעזר לעיל:

כשקדם בעליו ושחטו - קודם שנגמר דינו אצטריך ליה קרא למפטריה:

אי הכי - אמאי מותיב ר"ע לרבי אליעזר לעיל הביאהו לב"ד ולא אסיק אדעתיה דמצי לשנויי ליה כשקדם ושחטו אי לית ליה טעמא אחרינא:

אמר לך - ר' אליעזר שקדם ושחטו לא אצטריך קרא דהתם כי הרגו שלא בכוונה אצטריך למפטריה מכופר:

דשור לאו בר קטלא הוא כלל - ואי לא מיעטיה הוה אמינא עיקר חיובו כופר הוא:

אבל הכא - דשור בר קטלא הוא תחילת דינו נפטר מממון ולא חלה עליו תשלומין דאיכא למימר הביאהו לב"ד הלכך כי קדים ושחטו נמי בלא קרא מיפטר ולא צריך קרא:

לר"ע נמי ודאי הכי הוא - קושיא היא:

נשלם דמי עבד מעלייה - ואע"ג דמקטיל דהא לגבי חבלת אדם אין תורת תם עליו ואינו נפטר בטענת הביאהו לב"ד כתב רחמנא נקי:

והא תבריה רבי עקיבא לגזיזיה - דאשמעינן בהדיא דאין משתלם אלא מגופו ואכתי איכא למימר הביאהו לב"ד:

הואיל ומחמירני בעבד - לגבי מועד:

חלקת בו בין תם למועד - דמועד משלם כופר ותם פטור:

שאינו נותן אלא שלשים - אפילו שוה ק' מנה:

והמית איש וגו' - במועד כתיב:

נזקיה ליורשיה - ולא לבעלה:

[וירש אותה] - ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו וגו' שארו זו אשתו והא ליכא למימר דלדידה ניתיב ירושה דידיה דהא ממשפחתו כתיב אלא ה"ק ונתתם את נחלתו לקרוב אליו ממשפחתו ושארו שהיא אשתו הוא יורש אותה:

לא אמר ר"ע - נזקיה ליורשיה:

אלא - בכופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתתה. הלכך לא זכתה בו מחיים:

והוה ליה ראוי - ולא מוחזק וקיימא לן ביש נוחלין (ב"ב דף קיג.) דאין הבעל יורש את אשתו בראוי לבוא לאחר מיתתה כבמוחזק לה מחיים:

מאי טעמא - אין כופר משתלם אלא לאחר מיתה אע"ג דכתיב והמית נימא דכיון שאמדוהו למיתה לישתלם מחיים:

[והמית כו'] - שור אינו בסקילה עד שימות הניזק דכתיב והמית איש והשור יסקל:

ודמי ולדות לבעל - התורה זכתה לו כדכתיב בעל האשה (שמות כא):

אין האשה נותנת ליורשיה - נזק וצער:

היתה שפחה ונשתחררה כו' - כלומר היתה משוחררת מעוברת ממשוחרר:


או גיורת - מעוברת מגר ומתו שניהם פטור מן הכל שהוא קודם הואיל ואין לה יורשין כל הקודם בשלה זכה וזה שישנו בידו קודם לכל אדם אבל ישראלית מעוברת מישראל אפילו אין להם בנים יש לה יורשין לירש חלקה ויש לו יורשין לירש חלקו ודוקא נשתחררה קודם חבלה אבל היתה שפחה כשחבל בה חייב בכל אפילו בדמי ולדות ויתן לאדוניה דדמי ולדות שפחה אינם אלא לבעלים שלה כדאמרינן לקמן בשור שנגח את הפרה (דף מט.) דאמר ליה חמרתא מעברתא אזקת מינאי:

בגרושה - עסקינן ומש"ה נותן ליורשיה שגירשה אחר החבלה:

בעל האשה - אבועל הקפיד:

ונוקמה לרבה כו' - למה להו לרבה ולר"נ לאוקמה בגרושה לוקמה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה ביש נוחלין נוקמה לרבה כגון שגבו ב"ד מעות מן המזיק לשלם נזק וצער ואע"פ שנתחייב לה מחיים לא עדיף ממלוה בשטר:

דאמר רבה גבו - יורשין קרקע במלוה שהלוה אביהם יש לו לבכור פי שנים דהוה ליה כמוחזק דהאי קרקע אשתעבד ליה לאבוהון:

גבו מעות אין לו - פי שנים דלאו הני מעות הניח אביהן והוי ראוי:

ור"נ אמר גבו מעות יש לו - דכמוחזק דמי שהרי מעות הלוה אביהם ומעות נטלו:

גבו קרקע אין לו - דקרקע לא הניח אביהם והוי ראוי והכא נמי לוקמא ר"נ כגון שגבו קרקע דהוי ראוי:

אמרי - הני מילי דאפלוג רבה ור"נ ביש נוחלין:

אליבא דבני מערבא - דשלחו בכור נוטל פי שנים במלוה ולא ברבית ואוקימנא אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי דאמרי אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן דאי רבי אפילו ברבית נמי שקיל פי שנים דשבחא דממילא הוא ופרשוה רבה ור"נ להא דבני מערבא דאמרי לרבנן בכור נוטל פי שנים במלוה מר בגבו מעות ומר בגבו קרקע:

וכי אמרי הכא - בגרושה ולא מוקמינן לה בהכי:

כרבי - דאמר בכור נוטל פי שנים בשבח דכמוחזק דמי וכ"ש במלוה דכמאן דגביא דמי לא שנא גבו קרקע ולא שנא גבו מעות הלכך אי לאו דגירשה שקיל דבעל כבכור ומיהו בכופר אפילו רבי מודה דראוי הוא דהואיל ואין בו שום חיוב מחיים לא הוי כשבחא דממילא:

ה"ג - ה"מ לבני מערבא אליבא דרבנן כי קאמר הכא כרבי:

שור שלא בכוונה פטור מסקילה - כדתנן במתני' (לקמן דף מד.) נתכוין להרוג את הבהמה כו' וילפינן לה בגמרא כמיתת בעלים כך מיתת השור:

אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר - ור"א דאמר לעיל (דף מא:) אין דיני אלא במתכוין להרוג כו' פליג עליה דמדאיצטריך קרא למפטריה בתם שלא בכוונה מכלל דמועד שלא בכוונה (בר כופר הוא ועוד מתניתין בהדיא תנא לקמן דפליגי עליה דקתני מועד שלא בכוונה) פטור ממיתה וחייב בכופר ורבה אקרא סמיך ומוקמינן למתני' דלקמן כוותיה דהאי דקתני מתני' פטור מכופר ומסקילה קאמר:

או שורו של פלוני - במועד אוקימנא בפירקא קמא קתני מיהת המית שורי את פלוני משלם ע"פ עצמו:

מאי לאו כופר - ואע"ג דאין השור בסקילה שהרי הודה ואמרו כמיתת בעלים כך מיתת השור ואדם בהודאתו אינו נהרג:

לא דמים - הא דקתני משלם לאו בתורת כופר דניבעי כפרה דאפילו לא משלם נמי כגון אי לית ליה נכסי לאו בכלל עונש הוא דאין כופר בלא סקילה דשור אבל היכא דאית ליה נכסי ע"כ משלם דמים דלא גרעה מיתה מנזקין דאילו אזקיה אע"ג דאינו בסקילה בעי לשלומי ליה פחת דמיו ה"נ משלם דמיו ליורשיו:

אינו משלם ע"פ עצמו - דשלשים של עבד קנס הן:

ואי דמים - כלומר ואי ס"ד יש תורת נזקין להיכא דקטליה וע"כ כי היכי דבן חורין במקום שאין כופר משלם דמיו עבד נמי במקום שאין קנס משלם דמיו ואמאי קתני דלא:

שנוייא דחיקא - בתרי טעמא:


מיהו בן חורין - דאשכחן ביה כופר ע"פ עצמו:

והיכי דמי כגון דאתו סהדי כו' - דהכא ודאי משלם כופר דכופרא כפרה ולא קנסא דליפטר משום הודאת עצמו והיכא דליכא עדים כלל הוא דפטרנא מכופר משום גזירת הכתוב דאין השור בסקילה והכא הרי השור בסקילה בהעדאת העדים דאי נמי תם הוי בר סקילה הוא הלכך היכא דליכא עדים כלל דאינו בר כופר משלם דמים אבל עבד דלא משכחת ביה קנס ע"פ עצמו דאי נמי אתו סהדי ואמרי קטל עבד ולא ידעינן אי תם אי מועד ואמר מריה מועד הוא דפטור מקנס אע"ג דהשור בסקילה ואפילו תם כדאמרינן לקמן כל שחייב מיתה בבן חורין חייב בעבד מיהו מודה בקנס פטור הלכך כי ליכא עדים כלל אפילו דמים לא משלם:

אלא לאו דמים - וקתני כל שחייב בבן חורין חייב בעבד וכיון דאמרת בן חורין ע"פ עצמו משלם דמים אמאי קתני לגבי עבד אינו משלם ע"פ עצמו:

הכי קאמר כל שחייב כו' - הכי פירושא דברייתא דקתני כל לאו במודה מפי עצמו קאי אלא בהעדאת עדים כסתם כל באי לב"ד והעדאת עדים ליכא מידי דמחייבת בבן חורין דלא מיחייב בעבד והכי קאמר כל שחייב בבן חורין בכוונה ע"פ עדים כופר כלומר כל שחייב בבן חורין כופר כגון בכוונה וע"פ עדים חייב נמי בעבד בכוונה ע"פ עדים קנס שלשים דהא השור בסקילה וכל שחייב בבן חורין דמים והיכי דמי כגון שלא בכוונה ע"פ עדים חייב נמי בעבד דמים אבל ע"פ עצמו אע"ג דבבן חורין משלם דמים בעבד פטור כדאמרן הואיל ומצינו חילוק בע"פ עצמו בין כופר דבן חורין לקנס דעבד אבל בעדים שלא בכוונה לא אשכחן חומרא בכופר מבקנס דהכא והכא פטור הלכך לגבי דמים תרוייהו כי הדדי נינהו:

אי הכי - דשורו שלא בכוונה ע"פ עדים דליתיה בתורת כופר משלם דמים כיון שיש דמים למיתת אדם במקום שאין כופר וקנס אשו נמי דליתיה בתורת כופר לשלם דמים שלא בכוונה דהא ישנה בתורת נזקין ומיהו בכוונה פשיטא לן דפטור דקם ליה בדרבה מיניה:

היה גדי כפות לו - לגדיש:

חייב - אגדי ואגדיש ופטור על העבד דהיה לו לברוח:

עבד כפות לו וגדי סמוך לו - ונשרפו עמו פטור וקסבר רבא האי פטור אעבד וגדי קאמר אעבד משום דאין תשלומין לעבד אלא במקום קנס בשור המועד ואגדי משום דהיה לו לברוח אבל משום דקם ליה בדרבה מיניה לא פטר ליה דקסבר אשו משום ממונו ואין כאן חיוב מיתה:

האמר ר"ל - בפ' כיצד:

כגון שהצית בגופו של עבד - דאיכא עליה חיוב מיתה ואפילו אגדיש נמי פטר ליה משום דקם ליה בדרבה מיניה:

בין דבר שאין ראוי לה - ליחכה נירו וסכסכה אבניו:

ואילו שהאש משלמת שלא בכוונה - דליכא דרבה מיניה דמים:

מה שאין כן בבור - דפטר ביה מיתת אדם דכתיב שור ולא אדם לא קתני:

אלא רבא גופיה - הא דאותיב לעיל אשו שלא בכוונה לאו דפשיטא ליה דלא משלם ובתיובתא מייתי לה אלא בלשון בעיא אייתי לה והכי קאמר ליה רבא לרבה אי הכי דשור שלא בכוונה שאין כופר יש דמים אשו שלא בכוונה מאי:

אבל אש דבכוונה לא משלם כופר - חדא דאין כופר באש ועוד דקם ליה בדרבה מיניה:

לרבות כופר שלא בכוונה - אע"ג דאין השור בסקילה ופליגא אדרבה:

לרבות עבד שלא בכוונה - לקנס:

אם כופר כתיב במקום תשלומים - דסברא דלרבויי אחריני אתא לתשלומין דלגופיה לא אצטריך דהוה ליה למכתב כופר:

אם עבד לא כתיב גבי תשלומין - אלא גבי נגיחה אם עבד יגח ולגופיה אצטריך לחלק בין עבד לבן חורין:

לחייב על הקטנים - סקילה:

והלא דין הוא - ולא צריך קרא:

הואיל וחייב - מיתה באדם ההורג את האדם:

וחייב - מיתה שור באדם:

לא חלקת בין נהרגים קטנים לגדולים - דכתיב כי יכה כל נפש אדם אפילו קטנים במשמע:

מה אדם באדם שלא עשה כו' - רוצח קטן כגדול דכתיב (ויקרא כד) ואיש כי יכה איש ולא קטן:

חייב בו - על הנהרגין קטנים כגדולים:


שור באדם שעשה בו - שור קטן ההורג כשור גדול ההורג דהא שור בן יומו קרוי שור דכתיב (ויקרא כב) שור או כשב כי יולד:

אינו דין - שחייב בו סקילה על תינוק קטן כעל אדם גדול:

שכן חייב - בנזקין ארבעה דברים שהשור פטור מהן ונזק לא חשיב דהא שור נמי נזקא משלם:

ת"ל בן ובת - קטנים משמע דלעיל מיניה כתיב והמית איש או אשה:

ואין לי אלא במועד - דקרא במועד כתיב:

לא חלקת בין תם למועד - לענין סקילה:

שהורע כחן בנזקין - דאם הזיקו משלמין:

יפה כחן - דחרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין:

וכי דנין קל מחמור - תם ממועד:

להחמיר - על הקל דנימא כי היכי דחמור חייב קל נמי חייב דקדרשת תם ממועד במה מצינו דקתני חייב באיש ואשה וחייב בבן ובת במועד דהא חיוב דבן ובת במועד הוא דכתיב וקאמרת מה חיוב דאיש ואשה (במועד) עשה בו תם כמועד אף בן ובת נעשה בו תם כמועד ואשתכח דקא ילפת תם ממועד דאי לא אשכחת חיוב דבן ובת במועד לא הוה ילפת ליה בתם מאיש ואשה דהא במועד גופיה אי לאו דרבינהו קרא לא מצית לאתויינהו מדינא לעיל:

אם החמיר - הכתוב בבן ובת באיש ואשה במועד כתב לך שהרי חמור הוא לענין כופר:

נחמיר - אנן מדינא בתם הקל בתמיה:

אם אמרת באיש ואשה - כלומר וק"ו דדרשת נמי בסיפא פריכא הוא דאם אמרת באיש ואשה כו' ל"א וכי דנין קל וחומר בן ובת שפטורין מן המצות מאיש ואשה וזה שמעתי וראשון מצאתי וכשר הוא מן האחרון דהיכי פשיטא ליה הך קולא והך חומרא דקמתמה וכי דנין כו' והא תנא אשכח חומרא בבן ובת דיפה כחן בנזקין מאיש ואשה:

ת"ל או בן יגח או בת יגח - יגח יגח תרי זמני דריבה לה נגיחה למועד ולתם למיתה ולנזקין:

פטור ממיתה - דהא לא נתכוין דאמרינן לקמן (ע"ב) כמיתת בעלים אם הרג כן מיתת השור שהרג:

וחייב בכופר - דדרשינן כופר אם כופר להביא שלא בכוונה:

ורב אמר פטור מזה ומזה - כדדריש רבא לעיל השור יסקל וגו' כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר:

והא תם הוא - אפילו למאן דדריש אם כופר ה"מ למועד שלא בכוונה והאי תם הוא בחיכוך זה:

במועד ליפול על בני אדם בבורות - לקמן בשור שנגח את הפרה (דף מח:):

בשלמא התם - גבי שור שנפל על האדם בבור איכא לתרוצי כדמתרצינן התם דהאי דלא קטלינן ליה בנגיחות ראשונות כגון דחזא ירוקא ונפל שלא בכוונה על זה שראה עשב בתוך פי הבור ובא לאוכלה ונפל:

אלא הכא - הואיל ומועד לכך מאי שלא מתכוין איכא:

הכא נמי - דחזינן ליה דמתחכך להנאתו ולא להפילו עליו:


ואכתי צרורות נינהו - ואין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש:

דקאזיל - כותל:

מיניה מיניה - ע"י דחיפתו וגלגולו כל שעה עד שמפילו עליו ומיהו אינו מתכוין להרוג:

חייב בכופר ופטור מן המיתה - דדרשינן כופר אם כופר והיינו כוותיה דשמואל:

והנזקין - שהזיק שור שלא בכוונה ולא הרג:

מכופרו - דאמרינן שלא בכוונה חייב מרבויא דאם כופר:

חיוביה דשור - תשלומי נזקיו מחמת הבור באין:

מחיובי' דשור - קטליה:

כופר חיובא דבעלים - כפרת נפשו:

מה בעלים עד דמכוין ליה - ר' שמעון אית ליה הך סברא גבי רוצח באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עט.) ורבנן פליגי עליה ואמרי אף בעליו נמי מתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב דהאי וארב לו אמרי דבי רבי ינאי רבנן מוקמי ליה פרט לזורק אבן לגו לתוך חבורת אנשים ויש שם כנענים וישראלים ואיכא למימר לכנענים נתכוין:

תיפוק ליה דרובא כנענים נינהו - ולא איצטריך קרא למפטריה:

ואי נמי - חמשה כנענים וחמשה ישראלים לא איצטריך קרא למפטריה דרחמנא אמר (במדבר לה) ושפטו העדה והצילו העדה דהא ספק נפשות להקל:

לא צריכא דאיכא תשעה ישראלים - דאי לאו קרא הוה אמינא זיל בתר רובא ולישראל איכוין ואע"ג דדלמא לאו להאי איכוין נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב קא משמע לן קרא דהואיל והוה ליה כנעני קבוע ביניהן כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל ולכל מילי דקיימא לן קבוע כמחצה על מחצה דמי מהאי קרא נפקא לן:

מתני' שור היתומים - שאין להן אפוטרופוס או שור אפוטרופוס של יתומין אלא שעל אפוטרופוס לשומרו:

גמ' שור שור ז' - ז' שור כתובין בפרשה בנוגח אדם:

שור האשה - דלא תימא בעל השור כתיב לשון זכר:

מדקתני תרתי - שור הפקר תרי זמני:

הא קמ"ל - הא דהדר תנא שור הגר לר' יהודה דאע"ג דנגח בחיי הגר ומת והוי ליה הפקר פטור:

והועד בבעליו - היינו בב"ד דאין העדאה אלא בב"ד:

מתני' מסרו לשומר חנם - עד שלא נגח ולאו ארישא קאי אלא מילתא אחריתי היא:

תחת הבעלים - מתחייבין בנזקין כבעלים:

גמ' אם עד שלא נגמר דינו מכרו מכור - ואפילו לרבנן דלא דרשי בבעליו דנהוי מיתה והעמדה בדין כא' ומיחייב קטלא:


מכור - הוא לרדיא:

הקדישו מוקדש - ונפקא מיניה דאי מיתהני מיניה מעל:

מוחזר - ואע"ג דשקלי ליה בי דינא הוי שומר פטור דהא כשהחזירו שור מעליא הוא:

אינו מוקדש - דלאו ברשותיה דמריה קאי לאקדושיה:

אין אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך - ונפקא מיניה לגזל חמץ ועבר עליו הפסח והחזירו אינו מוחזר:

דא"כ - דלרבנן אין אומרין:

ליפלגו - רבנן בחמץ בפסח ולימרו דחייב ואנן קיימא לן בהגוזל עצים (לקמן ד' צח:) דלרבנן אומר לו הרי שלך לפניך דקתני גזל חמץ ועבר עליו הפסח והחזירו וכן שור עד שלא נגמר דינו אומרין לו הרי שלך לפניך אבל משנגמר לא והא סברא לרבנן הוא דשמיעא להו וקתני דבחמץ בפסח מודו דאמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך אלא דכולי עלמא אמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך היכא דאיסורא ממילא אתא ליה כגון חמץ בפסח ולא מצי א"ל האי לאו מידי הוא אבל הכא משום הכי אמרי רבנן אינו מוחזר דאמר ליה אתפסתיה לתוראי כו' והזיקא דבידים הוא שהביאו לבי דינא והאי דנקט אי אהדרתיה ניהליה לאו משום דחיובא דלא אהדריה הוא דא"כ בחמץ בפסח נמי לימא ליה אי אהדרתיה ניהלי הוה אכילנא ליה ועוד לר' יעקב נמי נהי דגומרים דינו של שור שלא בפניו נימא ליה אי אהדרתיה ניהלי הוה שחיטנא ליה אלא אדלא אהדריה לא מחייבי ליה רבנן דהא קמהדר ליה השתא ואמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך אלא חיוביה משום דהוליכו לב"ד בידים והכי קאמר ליה לא היה לך להוליכו לב"ד דאי הוה בידי הוה מערקנא ליה מינייהו:

סוף סוף מיגמר הוה גמרי ליה לדיניה - הלכך הוה ליה הזיקא דממילא ולא בידים:

מה בעלים בפניהם - כדכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט (במדבר לה):

אי דנטריה - שמירה מעולה:

כולהו נמי ניפטרו - מדמי שור בר משואל דהא אנוסין הם:

שמירה פחותה - דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה:

כלתה ליה שמירתו - דאין עליו להתחזק בשמירתו ודי בכך ולאו פשיעה היא הלכך לגבי בעלים פטור מדמי שור דהא סגי ליה בשמירה פחותה ובעי כפרה:

והני לא כלתה שמירתן - שחייבין היו להתחזק בשמירתו שיהא שמור לבעליו ופשיעה היא מידי דהוה אגניבה ואבידה:

כמאן אי כר"מ - דאמר במתניתין מועד לא סגי ליה בשמירה פחותה ומשום הכי נמי קתני משלמין כופר:


דאמר שוכר כשומר חנם דמי - בבבא מציעא בהשואל (ד' צה:) ונתני חוץ משומר חנם והשוכר:

ואי כר"י - היכא דשמרו שמירה פחותה אמאי משלמים כופר האמר ר"י מועד סגי ליה בשמירה פחותה:

ר"א היא דאמר - במתניתין אין לו שמירה למועד אלא סכין ואפילו שמירה מעולה וכ"ש האי דשמירה פחותה נטריה ומשום הכי משלמין כופר ולענין דמי שור נמי חייבין דעליהן לשומרו שמירה מעולה הואיל ונושאי שכר הן ובדנטריה שמירה מעולה לא מצי מוקים לה אפילו לר"א דאע"ג דלענין כופר חייבין דלא סגי ליה בשמירה מעולה לענין דמי שור לבעלים פטורין דהא נטרוהו ומאי הוה להו למיעבד:

וסתמא דמילתא - שור נגחן כי מקבל איניש נטירותיה עליה למה שהוא מוחזק מקבל עליה דלא לזיק אחריני אבל דלא ליזקיה אחריני לא מסיק אדעתיה שהרי אין שור מתיצב לנגדו מפחדו:

מתני' ונעל בפניו כראוי - היינו שמירה פחותה דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה לקמן בהכונס (דף נה:):

ולא ישמרנו בעליו - במועד כתיב מיעט הכתוב לשמירה מועטת כדמפרש בגמרא:

אין לו שמירה - למועד:

אלא סכין - ואפילו שמרו שמירה מעולה והפיל הכותל ויצא חייב ושלש מחלוקות בדבר לר"מ בשמירה פחותה חייב ובמעולה פטור ולר"י בפחותה נמי פטור ולר"א במעולה נמי חייב:

גמ' לאו בחזקת שימור קיימי - אין אדם משמר שורו כלל אלא מניחו ויוצא:

נגיחה לתם נגיחה למועד - מגזירה שוה דלבעי נמי תם שמירה מעולה:

סתם שוורים בחזקת שימור קיימי - אין לך אדם שאינו משמר שורו שמירה פחותה וחייב הכתוב בתם אלמא שמירה מעולה בעי הדר כתב כו':

וכי תימא - נילף נגיחה נגיחה דתם נמי לסגי ליה בפחותה:

והא - לא ישמרנו מבעי ליה ללאו כלומר לגופיה דאם לא שמרו שמירה מעולה ליחייב ודרשינן ביה ריבוי אחר ריבוי ומיעוטא דתם מנא ליה:

לזה - מיעטתי לפחותה ולא לאחר:

אבל צד תמות במקומה עומדת - דלא סגי ליה בפחותה ומשלם חצי נזק:

אליבא דמאן - כלומר הא ודאי לענין תשלומין לא אצטריך ליה לרב לאשמועינן דלימין נזק שלם ולשמאל שלא הועד לה משלם חצי נזק דהא כי האי גוונא טובא תנן דאפילו מועד לאדם אינו מועד לבהמה וכ"ש מועד לקרן ימין שהוא צד חזקה שבו אינו מועד לשמאל אלא ודאי רב לענין שמירה אשמועינן ואי אליבא דר"מ הא תם ומועד לענין שמירה כי הדדי נינהו לא גרסינן אי אליבא דר"מ פשיטא ואי גרסינן הכי מפרש אי אליבא דר"מ ולענין שמירה לא אשמעינן רב דהא אין חילוק בשמירתו אלא לענין תשלומין אשמעינן פשיטא דהא כי האי גוונא טובא תנן:

אלא אליבא דר"י - ואשמועינן רב דאם שמרו שמירה פחותה ויצא והזיק בקרן ימין שהועד לה פטור דמועד בשמירה פחותה סגיא ליה ואם נגח בשמאל חייב דתם לא אמעיט לשמירה פחותה:

מאי אריא קרן שמאל - דאי נגח בה חייב חצי נזק כי נגח בימין נמי איכא צד תמות ומועדת לחציו פטור ולחציו חייב דהא צד תמות במקומה עומדת ואשתכח דהכא נמי חצי נזק משלם ומאי נפקא לן מדרב:

לית ליה דרב אדא - אלא לגמרי פטר ביה ר"י ואשמעינן רב דכי האי גוונא משכחת צד תמות ומועדת בחד תורא ולענין שמירה דאם שמרו שמירה פחותה והזיק בקרן ימין פטור לגמרי ואם בשמאל משלם חצי נזק:


אבל מועד לגמרי לא משכחת לה לצד תמות כלל - דליחייב חצי נזק:

שלא יגדל אדם כו' - הכי נמי האי לא ישמרנו לא יקיימנו הוא:

פרק חמישי - שור שנגח את הפרה


מתני' שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה - ומת:

ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה - ולא מת מחמת הנגיחה:

אם משנגחה - ומחמת הנגיחה הפילתו:

ורביע נזק - דתם חייב חצי נזק והאי ולד מוטל בספק הוא וחולקין:

וכן פרה שנגחה כו' - מפרש בגמ':

גמ' אי נמי לכי הא - דיכול לומר לשחיטה מכרתיו לך ואף על גב דאיכא למימר זיל בתר רובא ורובא לרדיא קזבני והוי מקח טעות אשמעינן מתניתין דהואיל ונקיט מוכר דמי הוה ליה אידך מוציא מחבירו ועליו הראיה:

לנכסתא - לשחיטה:

דמי רדיא - יקרין:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/בבא_קמא/פרק_ד"