בבא קמא מד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואכתי צרורות נינהו אמר רב מרי בריה דרב כהנא דקאזיל מיניה מיניה תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב יש חייב במיתה ובכופר ויש חייב בכופר ופטור ממיתה ויש חייב במיתה ופטור מן הכופר ויש פטור מזה ומזה הא כיצד מועד בכוונה חייב במיתה ובכופר מועד שלא בכוונה חייב בכופר ופטור ממיתה תם בכוונה חייב במיתה ופטור מכופר תם שלא בכוונה פטור מזה ומזה והנזקין שלא בכוונה ר' יהודה מחייב ור' שמעון פוטר מאי טעמא דרבי יהודה יליף מכופרו מה כופרו שלא בכוונה חייב אף הנזקין נמי שלא בכוונה חייב ורבי שמעון יליף מקטליה דשור מה קטליה שלא בכוונה פטור אף נזקין שלא בכוונה פטור ור' יהודה נמי נילף מקטליה דנין תשלומין מתשלומין ואין דנין תשלומין ממיתה ור' שמעון נמי נילף מכופרו דנין חיוביה דשור מחיוביה דשור לאפוקי כופר דחיוביה דבעלים הוא:
נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם [וכו'] פטור:
הא נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מתניתין דלא כר' שמעון דתניא ר' שמעון אומר אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור מ"ט דרבי שמעון דאמר קרא (שמות כא, כט) השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת בעלים כך מיתת השור מה בעלים עד דמיכוין ליה אף שור נמי עד דמיכוין ליה ובעלים גופייהו מנלן דאמר קרא (דברים יט, יא) וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו ורבנן האי וארב לו מאי עבדי ליה אמרי דבי רבי ינאי פרט לזורק אבן לגו היכי דמי אילימא דאיכא תשעה כנענים ואחד ישראל ביניהם תיפוק ליה דרובא כנענים נינהו אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל לא צריכא דאיכא תשעה ישראלים ואחד כנעני דאע"ג דרובא ישראלים נינהו כיון דאיכא חדא כנעני בינייהו הוי ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל:
מתני' שור האשה ושור היתומים שור האפוטרופוס שור המדבר שור ההקדש שור הגר שמת ואין לו יורשין הרי אלו חייבין מיתה ר' יהודה אומר שור המדבר שור ההקדש שור הגר שמת פטורין מן המיתה לפי שאין להם בעלים:
גמ' ת"ר שור שור שבעה להביא שור האשה שור היתומים שור האפוטרופוס שור המדבר שור ההקדש שור הגר שמת ואין לו יורשין ר' יהודה אומר שור המדבר שור ההקדש שור הגר שמת ואין לו יורשין פטורין מן המיתה לפי שאין להם בעלים אמר רב הונא פוטר היה רבי יהודה אפילו נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר ממאי מדקתני תרתי שור המדבר ושור הגר שמת ואין לו יורשין שור הגר שמת מאי ניהו דכיון דאין לו יורשין הוה ליה שור הפקר היינו שור המדבר היינו שור הגר שמת ואין לו יורשין אלא לאו הא קמשמע לן דאפילו נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר שמע מינה תניא נמי הכי יתר על כן אמר ר' יהודה אפילו נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר פטור שנאמר (שמות כא, כט) והועד בבעליו והמית וגו' עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד וגמר דין לא בעינן והא השור יסקל גמר דין הוא אלא אימא עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד:
מתני' שור שהוא יוצא ליסקל והקדישו בעליו אינו מוקדש שחטו בשרו אסור ואם עד שלא נגמר דינו הקדישו בעליו מוקדש ואם שחטו בשרו מותר מסרו לשומר חנם ולשואל לנושא שכר ולשוכר נכנסו תחת הבעלים מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק:
גמ' תנו רבנן שור שהמית עד שלא נגמר דינו מכרו
רש"י
[עריכה]ואכתי צרורות נינהו - ואין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש:
דקאזיל - כותל:
מיניה מיניה - ע"י דחיפתו וגלגולו כל שעה עד שמפילו עליו ומיהו אינו מתכוין להרוג:
חייב בכופר ופטור מן המיתה - דדרשינן כופר אם כופר והיינו כוותיה דשמואל:
והנזקין - שהזיק שור שלא בכוונה ולא הרג:
מכופרו - דאמרינן שלא בכוונה חייב מרבויא דאם כופר:
חיוביה דשור - תשלומי נזקיו מחמת הבור באין:
מחיובי' דשור - קטליה:
כופר חיובא דבעלים - כפרת נפשו:
מה בעלים עד דמכוין ליה - ר' שמעון אית ליה הך סברא גבי רוצח באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עט.) ורבנן פליגי עליה ואמרי אף בעליו נמי מתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב דהאי וארב לו אמרי דבי רבי ינאי רבנן מוקמי ליה פרט לזורק אבן לגו לתוך חבורת אנשים ויש שם כנענים וישראלים ואיכא למימר לכנענים נתכוין:
תיפוק ליה דרובא כנענים נינהו - ולא איצטריך קרא למפטריה:
ואי נמי - חמשה כנענים וחמשה ישראלים לא איצטריך קרא למפטריה דרחמנא אמר (במדבר לה) ושפטו העדה והצילו העדה דהא ספק נפשות להקל:
לא צריכא דאיכא תשעה ישראלים - דאי לאו קרא הוה אמינא זיל בתר רובא ולישראל איכוין ואע"ג דדלמא לאו להאי איכוין נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב קא משמע לן קרא דהואיל והוה ליה כנעני קבוע ביניהן כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל ולכל מילי דקיימא לן קבוע כמחצה על מחצה דמי מהאי קרא נפקא לן:
מתני' שור היתומים - שאין להן אפוטרופוס או שור אפוטרופוס של יתומין אלא שעל אפוטרופוס לשומרו:
גמ' שור שור ז' - ז' שור כתובין בפרשה בנוגח אדם:
שור האשה - דלא תימא בעל השור כתיב לשון זכר:
מדקתני תרתי - שור הפקר תרי זמני:
הא קמ"ל - הא דהדר תנא שור הגר לר' יהודה דאע"ג דנגח בחיי הגר ומת והוי ליה הפקר פטור:
והועד בבעליו - היינו בב"ד דאין העדאה אלא בב"ד:
מתני' מסרו לשומר חנם - עד שלא נגח ולאו ארישא קאי אלא מילתא אחריתי היא:
תחת הבעלים - מתחייבין בנזקין כבעלים:
גמ' אם עד שלא נגמר דינו מכרו מכור - ואפילו לרבנן דלא דרשי בבעליו דנהוי מיתה והעמדה בדין כא' ומיחייב קטלא:
תוספות
[עריכה]הוה ליה פלגא ופלגא וספק נפשות להקל. תימה למ"ד התראת ספק לא שמיה התראה בלא טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מהאי טעמא דלא שמיה התראה אפילו ס"ל דספיקא לחומרא ואי אליבא דמ"ד שמיה התראה היכי פטרינן ליה מהאי טעמא הכא אם נמצא שישראל הרג הא מחייבינן ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה אע"ג דספק הוא ובנותר שאמר לו אל תותיר וי"ל דשאני התם דיודע בבירור דיבא לידי איסור ודאי אם יותיר או אם יכה את שניהם משום הכי שמיה התראה אבל הכא כשזורק אבן לגו אין ידוע שיבא לידי איסור ודאי שאין יודע את מי יכה:
כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. מהכא נפקא בכל דוכתי כדאיתא בפ"ק דכתובות (דף טו.) ותימה לר' שמעון קבוע מנא ליה ואין לומר הכא כדמסיק בערכין (דף ז) ובהנשרפין (סנהדרין דף עט.) דר' שמעון יליף נתינה נתינה אייתר ליה וארב לו לקבוע דאכתי לתנא דבי חזקיה קשה . מנא ליה דכל קבוע כו' ועוד כיון דפטר ר"ש אפילו בכולן ישראל עד שיאמר לפלוני אני מכוין לא שייך למדרשיה כלל וי"ל דלר' שמעון בכולן ישראל וכנעני אחד ואמר לאותו שעומד שם אני מכוין דפטור מטעם קבוע מוארב לו דכהאי גוונא כולן ישראל חייבין.:
שור שור שבעה כו'. חד לגופיה ושית לאתויי:
שור האשה. אצטריך לאתויי משום דאמר לעיל (ע"א) כי יגח נגיחה למיתה נגיחה לנזקין ובנזקין כתיב איש דוקא לכך אצטריך ריבוי:
ראשונים נוספים
אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל. הקשו בתוס' האי אליבא דמאן קא מסיק הכי אי אליבא דמ"ד התראת ספק שמה התראה היכי פטרינן ליה הכא אם נמצא שישראל הרג הא מחייבין ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה אע"ג דספק הוא וכנותר שאמרו אל תותיר וי"ל דשאני התם שיודע בבירור שיבא ודאי לידי איסור אם יותיר או אם יכה שניהם מש"ה שמה התראה אבל הכא כשזורק אבן לגוי אינו יודע שיבא לידי איסור ודאי שאינו יודע את מי יכה ונ"ל דלא שייך בכי הא התראת ספק דכלהיכא דאיכא תשעה עכו"ם וישראל אחד לא שייך התראת ספק דכל רובא כודאי משוינן לה וכדאמרינן אילימא תשעה עכו"ם וישראל אחד ביניהם תיפוק לי מיהא דרובא עכו"ם נינהו והיינו נמי דכי איכא תשעה ישראלים ונכרי אחד ביניהם היה לנו לחייבו כאלו נתכוון לישראל ממש אלא דפטריה רחמנא והלכך אף כשהן מחצה על מחצה נידונין כרוב להקל משום ושפטו העדה והצילו העדה ואע"ג דאיכא נמי מחצה ישראל להקל אמרינן להחמיר לא אמרינן מחצה על מחיצה כרוב וכדאמר נמי בתשעה ישראלים ונכרי אחד ביניהם כל קבוע כמחצה על מחצה להקל ולא אמרינן להחמיר בתשעה עכו"ם וישראל ביניהם דאפילו בלא טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מדינא דרובא נינהו כנ"ל.
כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ומהכא ילפינן ליה בכל דוכתא וכדאיתא בשלהי פ"ק דכתובות.
ויש לתמוה ר' שמעון דלית ליה הך דרשא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי מנא ליה. וא"ת דיליף ליה מקום עליו א"כ לא הוה שתיק גמרא מלומר דר' שמעון הך דרשא מנא ליה יליף ליה מוקם עליו דזו שיטה פשוטה בכל התלמוד כשמוצא טעם לבעל הדין.
שור שור שבעה. חד לגופיה ושיתא לאתויי הנך שיתא ושור האשה אצטריך לרבויי מדקאמרינן לעיל נגיחה למיתה נגיחה לניזקין ובניזקין כתיב כי יגח שור איש וכ"מ שנאמר איש איש ולא אשה והלכך הוה אמינא דוקא איש ולא שור האשה ולפיכך הוצרך לרבותו.
עד שתהא מיתה והעמדה וגמר דין כאחד. מסתברא לי דכאחד דקאמר שיהיו לו בעלים קאמר ולאפוקי בשהקדישו או שהפקירו אבל מכרו לאחר חייב דר' יהודה מוהועד לבעליו יליף לה וכשמכרו והועד בבעליו איכא והיינו דקאמר נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר ולא קאמר נגח ואח"כ מכר דהוי רבותא טפי והיינו נמי דקתני עד שתהא נגיחה והעמדה בדין כאחד ולא קאמר באחד.
מכרו מכור. פירש"י ז"ל מכור לרדיא כלומר דלהצילו ממיתה אינו מכור ולפי מה שכתבתי אפילו לר' יהודה כן ומשנגמר דינו דאמרינן אינו מכור אפילו לרדא קאמר דאסור הוא בהנאה משנגמר דינו.
ור"ת ז"ל פירש דלעולם אינו אסור בהנאה מחיים ומכל מקום אינו מכור אפילו לרדיא דאסור להשהותו דמצוה שלא לענות את דינו כמיתת הבעלים כך מיתת השור. ויש מי שפירש מכרו מכור ואינו מקח טעות דמצי אמר ליה היה לך לשחטו כיון שידעת שנגח.
מהדורא תליתאה:
פיסקא שור שהיה מתחכך אמר לך ר' שמעון דנין חיוביה דשור מחיובי' דשור פי' חצי נזק אינו משתלם אלא מגופו של שור דבע"כ בנזקין שלא בכוונה לא תוכל לחייב נזנק שלם שאע"פ שהי' מועד כיון שעכשיו עשה שלא בכוונה אינו משלם אלא חצי נזק:
צרורות נינהו: ובצרורות ליכא כופר דלא חייב רחמנא כופר אלא בגופו אבל בכחו לא. הרא"ה ז"ל.
תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב: קשה כיון דתניא כוותיה דשמואל פשיטא דהויא תיובתיה דרב. ומיהו אשכחן כהאי גוונא בבתרא פרק חזקת מתיב רבא לסיועי רבה. ואומר שם רשב"ם ז"ל דבלשון הזה אמרה רבא בבית המדרש תניא כוותיה דרבה ותיובתא לאביי וכו'. ע"כ לשונו. וכן יש לומר בכאן אלא שבכאן יש לומר דלפי שיש לדחות דלא הוי כוותיה דשמואל מפני שיש לומר הא מני רבי אליעזר היא אבל רבי עקיבא פליג עליה וסבר פטור מזה ומזה ומתניתין כרבי עקיבא אתיא הוצרך לומר ותיובתא דרב לומר דעל כרחך סייעתא דשמואל ותיובתא דרב לפי שאותה ברייתא רבי עקיבא נמי היא וכמו שכתבו התוספות לעיל ולפיכך הוצרך לומר בכאן תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב. שיטה.
והניזקין שלא בכוונה רבי יהודה מחייב בנזקי שור קאמר ומאי שלא בכוונה שנתכוון להזיק לזה והזיק לזה אבל שן ורגל אף על פי שאין כוונתן להזיק אבל מתכוון הוא לדריסה ולאכילה. הראב"ד ז"ל.
וכן פירש הרא"ה ז"ל וז"ל והניזקין שלא בכוונה פירוש נזקי קרן שנתכוון להזיק לזה והזיק לזה רבי יהודה מחייב וכו'. ע"כ.
רבי יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר רבי שמעון לטעמיה דסבר דבר שאינו מתכוון פטור ורבי יהודה מחייב ואף על גב דקיימא לן כרבי שמעון לענין פיטורי שבת יש מי שאומר בהא הלכתא כרבי יהודה דהא רבי שמעון ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. ויש אומרים כיון דאמרו רבנן הלכה כרבי יהודה בעירוב מכלל דלית הילכתא כוותיה במקומות אחרים. רבינו חננאל זלה"ה.
והרא"ה ז"ל כן פסק וז"ל רבי יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר וקיימא לן רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי שמעון.
יליף מקטלא: ואם תאמר לפירוש רבינו תם דשמעתין דפטר שן ורגל ממיתה אף בכוונת דריסה על האדם כיון שלא נתכוון אם כן יפטרו שן ורגל מנזקין לגמרי גם בכוונה כיון שלא נתכוון להזיק. וי"ל הא על כרחך גלי קרא דשן ורגל מחייבי אניזקין וליכא לאוקמה הא דחייבינהו קרא בכוונה להזיק דאם כן היינו קרן.
אך מכל מקום קשה דהואיל וכן היכי יליף רבי שמעון ניזקין מקטלא לענין כוונה הא קמן דבשן ורנל חייב הכתוב ניזקין שלא בכוונה להזיק אף על גב דליכא קטלא ושמע מינה דבקרן מחייב. מיהו יש לומר דילפינן נזיקין מקטלא ושלא בכוונה דקרן כיון דפטור מקטלא פטור נמי מנזיקין דאין להקשות משן ורגל דשן ורגל לא שייך בהו קטלא כלל בשום ענין אבל קרן דשייך ביה קטלא היכא דליכא קטלא וליכא נזיקין על זה אנו דנין כיון דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר ואפילו הכי משלמין שן ורגל כופר. תלמידי הר"פ ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו כשם שהמועד בלא כוונה חייב בכופר כך הוא חייב בנזקים רצה לומר בנזקי אדם שבנזקי ממון אין צריך לומר ולמדנו מכאן שהתם בנזקי אדם פטור אלא אם כן בכוונה. וכן כתבו רבותי נשמתם עדן וגדולי המחברים מחייבין אף בתם. ע"כ.
מאי טעמא דרבי שמעון אמר קרא השור יסקל וגם בעליו וכו': וקצת קשה דהך טעמא שייך נמי לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון ואמרי דנתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב דכמיתת הבעלים כך מיתת השור ואם כן אמאי נקט ליה כדרבי שמעון טפי מדרבנן והוה ליה למימר מאי טעמא אמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור למר כדאית ליה בבעלים ולמר כדאית ליה. שיטה.
הוה ליה פלגא ופלגא: כתוב בתוספות ואי אליבא דמאן דאמר שמיה התראה פירוש דנחשב כאלו אמר אפילו אם הוא ישראל אינו נמנע אם כן ספק נפשות ולא יועיל. עוד כתוב בתוספות אבל הכא כשזורק אבן לעו"ג היינו משום ספק נפשות להקל נחשב כאילו אינו יודע דאי ספיקא לחומרא חשוב כאלו יודע שיזרוק לישראל. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.
אי נמי פלגא ופלגא: הקשו בתוספות למאן דאמר התראת ספק וכו'. ונראה לי דלא שייך הכא התראת ספק דכל היכא דאיכא תשעה גויים וישראל אחד לא שייך התראת ספק דכל רובא כודאי משוינן לה וכדאמרינן אילימא תשעה גויים וישראל אחד וכו' ת"ל דרובא גויים נינהו. והיינו נמי דכי איכא תשעה ישראלים וגוי אחד היה לנו לחייבו כאלו נתכוון לישראל ממש אלא דפטריה רחמנא מוארב לו והילכך אף כשהוא מחצה על מחצה נדונין כרוב להקל משום ושפטו העדה וגו' ואף על גב דאיכא נמי מחצה ישראל להקל אמרינן להחמיר לא אמרינן מחצה על מחצה כרוב כדאמרינן נמי בתשעה ישראלים וגוי אחד ביניהם כל קבוע וכו' להקל ולא להחמיר בתשעה גויים ואחד ישראל דאפילו בלא טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מדינא דרובא נינהו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
כל קבוע כמחצה וכו': הקשו בתוספות לרבי שמעון קבוע מנא ליה. וכתב הרשב"א ז"ל דאין לומר דיליף לה מוקם עליו דאם כן לא הוה שתיק תלמודא מלומר רבי שמעון הך דרשא מנא ליה יליף לה מוקם עליו דזו שיטה פשוטה בכל התלמוד כשמוצא טעם לבעל הדין. ע"כ.
והר"ר ישעיה ז"ל כתב וזה לשונו תימא לרבי שמעון מנא ליה דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. וי"ל דעיקר דרשא דדריש עד שיתכוון לאו מוארב לו נפקא אלא מדכתיב ונתת נפש תחת נפש ודריש נאמרה נתינה למטה ונאמרה נתינה למעלה ונתן בפלילים מה להלן ממון אף כאן ממון וסתם נתכוון להרוג זה והרג את זה הוא. והא דמייתי הכא וארב לו מפני שהדרשא פשוטה. אמנם לתנא דבי חזקיה דלא יליף נתינה נתינה דהא פטרינן ליה אף מומחין גם כן יליף פיטורי בנתכוון להרוג את זה והרג את זה מוארב לו ואם כן כל קבוע כמחצה על מחצה מנא ליה. ואומר ר"י דבין רבי שמעון בין תנא דבי חזקיה דרשי ליה מוקם עליו. ע"כ.
כתוב בתוספות דאכתי לתנא דבי חזקיה קשה מנא ליה דכל קבוע וכו'. ואין לתרץ מדאיצטריך היקישא ידעינן דפטור מיתה דתוכל לקיים היקישא דשוגג למזיד דרך ירידה לדרך עלייה. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור ממיתה. מכל מקום נתכוון להרוג שור זה והרג את זה חייב. ויש פוטרין אף בזו. ע"כ.
מתניתין שור האשה אף על פי שאין דעתה מתכוונת כל כך לשמור את שלה שלא להזיק אם המית חייב מיתה. ויש שואלים זו מה הוצרכה עד שפרשוה באשה שיש לה בעל. ולפי מה שפירשנו אין צורך בכך. הרי אלו חייבין מיתה אבל פטורין מן הכופר חוץ מן האשה שהרי הפקר והקדש ויתומים אינם בני כפרה. ורבותי מחייבים באפוטרופוס ואיני מודה להם. ורבי יהודה פוטר שלשה האחרונים ממיתה הואיל ואין להם בעלים. ופסקו גדולי המחברים כתנא קמא. וכולן שהמיתו נסקלין ואף על פי שבפרק ראשון פסקנו במשנה נכסים המיוחדים שנגח ולבסוף הפקיר דוקא לענין תשלומין ואף על פי שהביאו עמה זו של רבי יהודה שמשמע שלדעתו היא אמורה מכל מקום אנו פסקנוה לענין תשלומין והרבה פסקו כרבי יהודה. הרב המאירי ז"ל.
שור היתומים וכו': אי לאו תרי קראי הוה מוקמינן כדמסתבר להכי איצטריך שור האפוטרופוס לגלויי ארישא דמיירי אפילו בלא אפוטרופוס. ה"ר אליעזר גרמישא ז"ל.
עד שתהא מיתה והעמדה וכו': מסתברא דכאחד קתני שיהיו לו בעלים ולאפוקי כשהקדישו וכו' אבל מכרו לאחד חייב דרבי יהודה מוהועד בבעליו יליף לה וכשמכרו הועד בבעליו איכא. והיינו דקאמר נגח ואחר כך הקדיש ולא קאמר נגח ואחר כך מכר דהוי רבותא טפי והיינו נמי דקאמר עד שתהא נגיחה וכו' כאחד ולא קתני באחד. הרשב"א ז"ל.
שור האשה: אי לאו דרבי קרא הוה אמינא ששור האשה פטור מדאמרינן נגיחה למיתה נגיחה לנזקין וכו' ולאו משום דכתיב בעליו דכל התורה בלשון זכר נאמרה כדפירשנו לעיל בפרק קמא. הרשב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה