בבא קמא יד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שלשה כללות בארבע מקומות:
מתני' שום כסף שוה כסף בפני ב"ד ועל פי עדים בני חורין בני ברית והנשים בכלל הנזק והניזק והמזיק בתשלומין:
גמ' מאי שום כסף אמר רב יהודה שום זה לא יהא אלא בכסף תנינא להא דתנו רבנן פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה אין אומרים תצא פרה בטלית וטלית בפרה אלא שמין אותה בדמים:
שוה כסף:
דתנו רבנן שוה כסף מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות אבל אם קדם ניזק ותפס מטלטלין בית דין גובין לו מהן אמר מר שוה כסף מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות מאי משמע אמר רבה בר עולא דבר השוה כל כסף מאי ניהו דבר שאין לו אונאה עבדים ושטרות נמי אין להן אונאה אלא אמר רבה בר עולא דבר הנקנה בכסף עבדים ושטרות נמי נקנין בכסף אלא אמר רב אשי שוה כסף ולא כסף והני כולהו כסף נינהו רמי ליה רב יהודה בר חיננא לרב הונא בריה דרב יהושע תנא שוה כסף מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות והתניא (שמות כא, לד) ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין הכא במאי עסקינן ביתמי אי ביתמי אימא סיפא אם קדם ניזק ותפס מטלטלין בית דין גובין לו מהן אי ביתמי אמאי בית דין גובין לו מהן כדאמר רבא אמר רב נחמן שתפס מחיים הכא נמי שתפס מחיים:
בפני בית דין:
פרט למוכר נכסיו ואחר כך הולך לבית דין שמע מינה לוה ומכר נכסיו ואחר כך בא לבית דין אין בית דין גובין לו מהן אלא פרט לב"ד הדיוטות:
על פי עדים:
פרט למודה בקנס ואחר כך באו עדים שהוא פטור הניחא למאן דאמר מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור אלא למאן דאמר מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב מאי איכא למימר סיפא אצטריך ליה
רש"י
[עריכה]שלשה כללות בד' מקומות - דאין כאן אלא ג' דינין ברשות הניזק חייב בכל ברשות המזיק פטור מכל בחצר השותפים חייב בח"נ בקרן ופטור על השן והרגל אבל ארבעה מקומות הן שאינן דינן שוה דיש חצר השותפין שהוא חייב בה על השן כגון דמיוחדת לחד לפירות ולשניהן לשוורין:
מתני' שום כסף - כולה מתניתין מפרש בגמרא:
גמ' שום זה - של נזקין:
לא יהא אלא בכסף - שיהו ב"ד שמין כמה שוה הנזק מנה או מאתים וכך ישלם לו:
תנינא - במתניתין להא דת"ר בברייתא וש"מ דהא ברייתא עיקר היא:
פרה שהזיקה טלית - שדרסה עליה בחצר הניזק וטלית שהזיקה פרה ברה"ר כגון שנתקלה בהמה בטלית ונשבר רגל פרה:
אין אומרין תצא פרה בטלית - יטול את הפרה שהזיקה טליתו ולא תהא נשומית אלא הן חסר והן יותר יטלנה:
אלא שמין אותה בדמים - שמין הניזקין בכסף ולפי מה שהזיק את חבירו יותר ישלם (ומי שהזיק את חבירו יותר ישלם):
שוה כסף - כלומר שוה כסף יפרע לו:
מלמד שאין ב"ד נזקקין - ליפרע מן המזיק אא"כ יש לו קרקע דהיינו שוה כסף דמתניתין ולקמן מפרש מאי משמע:
דבר השוה כל כסף - שנותנין עליו וקפריך מאי ניהו דאין להן אונאה מאי כל כסף דקאמרת דאין להן אונאה שאפילו קנאן ביותר מדמיהן שתות אין מוכר חייב להחזיר לו כדקאמרינן בפרק הזהב (בבא מציעא דף נו.) העבדים והשטרות והקרקעות אין להן אונאה אפילו קנאן ביותר מדמיהן:
שטרות - אם מכר שטרות לחבירו אין יכול לוקח לתבוע ממנו אונאה:
דבר הנקנה בכסף - בלא משיכה דקרקע נקנה בכסף בפ"ק דקדושין (דף כו.):
עבד נמי נקנה בכסף - כדקתני בקדושין (דף יד.):
שטרות דנקנות בכסף - לא איתפרש היכא:
אלא אמר רב אשי שוה כסף - דהיינו קרקעות והכי משמע שוה כסף ישלם ולא כסף עצמו והני כולהו מטלטלים ועבדים ושטרות כסף נינהו דמצי לאמטויינהו ממתא למתא ומזדבני:
שוה כסף אפי' סובין - אלמא דמטלטלין נמי גבינן לניזקין:
ביתמי - קאמרינן דאי שבק להו אבוהון המזיק מקרקעי גבי מינייהו אבל ממטלטלי לא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב דאיכא למימר לאחר מיתת אביהן קנאום:
כדאמר רבא אמר רב נחמן - במסכתא כתובות בפרק הכותב:
שתפס מחיים - דאבוהון:
בפני ב"ד - הכי משמע מתניתין שוה כסף בפני ב"ד שיהו קרקעותיו בפני ב"ד:
פרט למוכר נכסיו - וכילה המעות ובא לבית דין שאין בית דין נפרעין מן הלקוחות:
ש"מ - בתמיה והא קי"ל דאתי מלוה וטריף:
אלא - להכי אתא מתניתין דב"ד מומחין דנין דיני קנסות ולא בית דין הדיוטות:
ע"פ עדים - שיעידו על הנזק בב"ד שזה הזיקו:
הניחא למ"ד כו' - פלוגתא הוא לקמן בפרק מרובה (דף עה.):
תוספות
[עריכה]פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה. פי' הקונטרס שהזיקו זה את זה ושמין הנזק בכסף ומי שהזיק חבירו יותר ישלם העודף וקשה דע"כ פרה שהזיקה טלית היינו בחצר הניזק או בכוונתו להזיק והוי קרן או דרך. הלוכו והוי רגל וטלית שהזיקה פרה היינו ברה"ר דהוי מטעם בור דאי אפשר לאוקמי פרה שהזיקה . טלית נמי ברה"ר ומטעם קרן דאם כן היה פטור בעל פרה כדאמר לקמן בפרק ב' (דף כ.) דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור ואפילו אם נפרש שכן אירע שפרה הזיקה טלית בחצר ברשות הניזק וטלית שהזיקה פרה ברה"ר אכתי מתניתין היא לקמן בפרק המניח (דף לג.) ב' שוורין תמים שחבלו זה בזה משלמים במותר ח"נ מועדים משלמים במותר נ"ש וי"ל דקתני והדר מפרש ור"ת מפרש דאו או קתני כמו חלץ ועשה מאמר ונתן גט ביבמות (דף נ.) ולא בא לאשמועינן שאין אומרים שיקח כל הטלית בשביל מה שהזיקו דהא טלית בור הוא ולא משלם מגופו ועוד נמי שמעינן הא ממתניתין דהמניח אלא אומר ר"ת דאין אומרין תצא פרה בטלית בא לאשמועינן דלא כר"ע דאמר לקמן בהמניח (שם) יוחלט שור לניזק אלא יושם כרבי ישמעאל ובקרן מיירי וטלית בפרה אתא לאשמועינן דלא גבי מיתמי דלא ס"ד דליגבי אף ע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי דמה שאמרה תורה מן העלייה זהו ליפות כחו של ניזק דאם אין המזיק שוה נזקו ישלם מן העלייה אבל ביתמי דאי משתלמי מן העלייה הוה פסידא דניזק דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואי משתלם מגופו יגבה אפי' מיתמי דהוי כאלו תפס מחיים וה"א דמשלם מגופו ול"ג פרה שהזיקה טלה דא"כ ליתני שוורים שחבלו זה בזה כדלקמן בהמניח (שם) ודרך הש"ס להזכיר פרה וטלית כדאמרינן (לקמן דף צד:) הניח להם אביהם פרה וטלית:
דבר השוה כל כסף. לאו דוקא דיתר מפלגא. יש להם אונאה כדמשמע בפרק הזהב (בבא מציעא דף נז:) אלא שוה כל כסף יותר ממטלטלי:
עבדים ושטרות נמי ניקנין בכסף. ול"ג שטרות דאין נקנין בכסף אלא במסירה ובשטר ואפילו בחליפין נמי צ"ע ובקונטרס פירש דלא אתפרש היכא ששטרות נקנין בכסף:
ביתמי. וא"ת לרב ושמואל דאית להו בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קעה.) דשיעבודא לאו דאורייתא ומלוה על פה לא גבי מיורשין אפי' נכסים שיש להן אחריות אין נזקקין ויש לומר דאיירי בשעמד בדין.:
שמע מינה לוה ומכר נכסיו כו'. פי' הקונטרס והא קיימא לן דאתי מלוה וטריף ותימה אי נזקין כמלוה בשטר הוא לא הוה ליה למימר ש"מ כו' אלא ה"ל למיפרך והתנן. המלוה חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ואי חשיב מלוה ע"פ א"כ מאי קאמר ש"מ אין ב"ד גובין לו מהן הא פשיטא דאין גובין דהתנן המלוה חבירו בעדים גובה מנכסים בני חורין ואי היא גופה קדייק ש"מ דאין גובין לו מהן והוי כמלוה על פה ואע"ג דנזקין מלוה הכתובה בתורה היא וקשה למ"ד בפ"ק דערכין (דף ו:) דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא א"כ אמאי אמר לוה ומכר נכסיו. הוה ליה למימר ש"מ מלוה הכתובה בתורה לאו כשטר דמיא ומפרש ר"ת ש"מ לוה ומכר נכסיו אין ב"ד גובין לו מהם מן התורה דשיעבודא לאו דאורייתא ולהכי בנזקין נמי לא גבי דבמלוה בשטר דוקא תקון רבנן דליגבי ממשעבדי משום נעילת דלת דאי שיעבודא דאורייתא ובמלוה ע"פ מדרבנן הוא דלא גבי משום תקנת לקוחות א"כ תיקשי הכא אמאי לא גבי בנזקין דהכא ליכא תקנה דלקוחות ולא דמי למלוה על פה דהתם מאן דיזיף בצנעא יזיף אבל מזיק לא דייק ואית ליה קלא וקשה למ"ד שיעבודא דאורייתא פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קעה:):
פרט לבית דין הדיוטות. פ"ה לענין דיני קנסות ואע"ג דמתניתין לא איירי בקנסות למ"ד תנא שור לרגלו ומבעה לשינו מ"מ מרמז לנו התנא במתני' אפי' במילי דלא איירי ברישא דה"נ מפרש בסמוך ע"פ עדים פרט למודה בקנס ואח"כ באו עדים:
אלא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים דחייב מאי איכא למימר. למודה בקנס ולא באו עדים כלל לא אצטריך דמתניתין היא במרובה (לקמן דף עד:) דע"פ עצמו פטור דלא שייך תני והדר מפרש דאין מאריך שם יותר מבכאן:
ראשונים נוספים
מתני' שום כסף כו' אמר ר' יהודה שום כסף זה לא יהא אלא בכסף תנינא להא דתנו רבנן פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה אין אומרים תצא זו בזו אלא שמין אותן בדמים ש"מ דכל בלא שומא לא גמר ומקני וכן הדין המחליף פרה בחמור וכיוצא בו וכן הדין במקח וממכר לא קנה אלא אם עשאן דמים. שוה כסף כדתניא שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות ואם קדם ותפס מטלטלין ב"ד גובין לו מהן. אוקימ' ביתמי ואם קדם ותפס מטלטלי מחיים ב"ד גובין לו מהן והא דרב אשי דאמר שוה כסף ולא כסף פירוש איזהו דבר שהוא שוה כסף והוא עצמו אינו כסף זה קרקע אבל עבדים ושפחות וכיוצא בהן כולן כסף הן ולא מיתוקמא בפני ב"ד [אלא] פרט לב"ד הדיוטות.
פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה אין אומרים תצא פרה בטלית וטלית בפרה. אלא שמין אותן בדמים פרש"י שמין את הניזקין בכסף ומי שהזיק את חברו יותר ישלם ומתוך פי' נראה שבא להשמיענו שאם הזיקו זה את זה שאין אומרים יצא נזק זה כנגד זה וזה כפירושו שפירש שהפרה והטלית הזיקו זה את זה וכבר כתבנו שא"א לפרשה כן ועוד שאפילו נפרש שהפרה הזיקה טלית ברשות הניזק וטלית זו הזיקה פרה זו ברשות הרבים מאי אתא לאשמועינן מתניתין היא שנויה כן בפרק המניח שני שוורים שחבלו זה בזה אם הם תמים משלמין במותר נזק שלם וכן אין לפרש שבא להשמיענו שלא יקח הניזק את המזיק כלו מחמת הזיקו שאף הא שמעינן לה מההוא מתניתין דפרק המניח את הכד כך הקשו בתוס' וקושיא זו אינו מכיר וכי אומר לברייתא פשיטא מתניתין היא והלא כל הברייתות כן והדא גופא אמרינן תנינא להא דתנן ואפילו מה שמפורש במשנתינו שונין אותו בברייתא בכמה מקומות אין להם מספר ועל כן אלו היינו מפרשים שהזיקו זה את זה בזה אחר זה במקומות חלוקים איני רואה קושיא מכאן אלא ודאי זה א"א מצד אחר לפי שהבור אינו משלם מגופו אלא מן העליה וכן הפרה אם הזיקה בשן או ברגל ואף בתוס' כן הקשו ובשם ר"ת ז"ל פירשו אין אומרים תצא פרה בטלית אתא לאשמועינן לאפוקי מדרב יעקב דאמר בפרק המניח יוחלט השור אלא כר' ישמעאל דאמר יושם השור ובקרן מיירי וטלית בפרה אתא לאשמועינן בדמית בעל התקלה ונפלו נכסיה קמי יתמי וקמ"ל דלא תימא אע"ג דמטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי וכן לנזיקין אפ"ה משתלם מן הטלית משום דמה שאמרה תורה שהנזקין משתלמין מן העליה ליפות כחו של ניזק דאי אין המזיק שוה כדי נזקו שמשלם מן העידית שבנכסיו אבל היכא דאיכא פסידא לניזק כי הכא אמרינן מגופו הוא משתלם וכאלו תפס מחיים דאב ולא הוי מטלטלי דיתמי קמ"ל לעולם אינו משתלם מגופו ומטלטלי דיתמי הוא וגם זה אינו מתיישב בעיני דמטלטלי דיתמי דלא משתעבדי אינה תורה ולמ"ד שעבודא דאורייתא אף הנזקין ובע"ח דבר תורה גובין אף מטלטלי דיתמי דמנא תיתי דלא ולמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אף מן הקרקעות אינן נגבין לא בעל חוב ולא הנזקין אלא מן התקנה והיאך שייך לומר בכל זה דין מה שאמרה תורה מגופו או מן העליה אא"כ תאמר שאלו היתה כוונת התורה לחייב מן העידית שבנכסים לתקנת הניזק אבל במקום פסידא אפילו מגופו לא היו חכמים מתקנים בזה שלא יהו הנזקין יכולים להשתלם מן המזיק והעמידם על דינם במקום זה.
דבר השוה כל כסף. מכאן נראה שאין שומא כלל בקרקעות דשוין הם כל כסף לומר דיש אנשים מחשיבין קרקע יותר מכל כסף וכן דעת הרי"ף ז"ל אבל ר"ת ז"ל סבור דלא אמרו אלא שאין להם אונאה כמטלטלין לשתות וליתר משתות אבל בפלגא יש להם שומא ונסמוך על הירושלמי שאמרו שיש להן שומא בדבר מופלג פי' מופלג מלשון פלגא ואינו נראה חדא דאנן סמכינן ושוה כל כסף אין לו שיעור ועוד שהרי שנינו אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות והקדשות ובכל הני י"ל יגיד עליו ריעו והקדשות יגידו על כלן שהרי הקדשות אין להם שום אונאה דאיש את עמיתו כתיב ומהן אתה למד לכל השאר ועוד דכל מה ששנו באותה משנה דוקא דהא קתני בה ( ) אין בהן לא תשלומי כפל ולא תשלומי ד' וה' שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם וכבר הארכתי בה יותר מזה בפרק הזהב.
אלא אמר רבא דבר הנקנה בכסף עבדים ושטרות נמי נקנים בכסף. אית ספרים דלא גרסי בהו שטרות דשטרות אינן נקנין אלא בכתיבה ומסירה כדאיתא בפרק הספינה וא"נ באגב ואף לספרים דגרסי ליה נראה דבגמרא נקטינהו משום דגבי אונאה אדכרינהו לתרווייהו דאמר שוה כל כסף מאי ניהו דאין להם אונאה עבדים ושטרות נמי אין להם אונאה ואתא רבא ופירש דבר הנקנה ככסף הדר ואקשי כקושיא קמייתא כלומר ואכתי איכא לאקשויי כדאקשינן מעבדים ושטרות ומיהו שטרות לאו דוקא כנ"ל להעמיד גירסת הספרים ובספרים נמי ישנה עד שהוצרך לומר רש"י שטרות לא איתפרש היכא.
שמעת מינה לוה ומכר נכסים ואח"כ באו לב"ד אין ב"ד גובין לו. פרש"י ז"ל דה"ק ש"מ אין ב"ד גובין לו מהן ואנן קי"ל דאתי מלוה וטריף וזה תימא ה"ד אי נזקין כמלוה ע"פ פשיטא דאין גובין ואי כמלוה בשטר דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הכי ה"ל לאקשויי המלוה את חברו ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין בשטר גובה מנכסים משועבדין ואי היא גופא קמ"ל דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא אף היא הול"ל בהדיא ש"מ מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ור"ת פי' דה"ק ש"מ לוה אפילו בשטר ומכר נכסיו אין ב"ד גובין לו מהן דבר תורה דשעבודה לאו דאורייתא וכיון שכן אף הנזקין אין גובין מן הלקוחות דאע"ג דאית ליה קלא טפי ממלוה ע"פ מ"מ אין להם קול גדול אפילו במוכר שדהו בעדים ולפיכך העמידום על דינם ואין גובין שאלו כמ"ד שעבודא דאורייתא אטו כיון דגובין דבר תורה למלוה מן הלקוחות בין מלוה ע"פ בין מלוה בשטר אלא דמן התקנה אין גובין מהן אע"פ דלית ליה קלא ודאי היה מן הדין לגבות הנזקין מן הלקוחות דקול יוצא לנזקין טפי ממע"פ אלא ודאי מדקאמר דאין ב"ד גובין לניזקין מן הלקוחות ש"מ דשעבודא לאו דאורייתא ולימא תהוי תיובתא דמ"ד שעבודא דאורייתא אלא פרט לב"ד הדיוטות ולומר שאין הקנסות נגבין אלא במומחין ואע"ג דנזקין דמתניתין לאו בדיני קנסות קמיירי וכדאמרינן לעיל באבות דר' אושעיא מכל מקום דרך התנא להיות שונה ורומז בעלמא ותדע דהא אמרינן נמי על פי עדים פרט למודה בקנס.
אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר. וליכא למימר פרט למודה בקנס ולא באו עדים דהא מתניתין היא בהדיא בפרק מרובה דעל פי עצמו פטור.
מהדורא תליתאה:
פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה כו' הנכון בעיני לפרש שנכשלה הפרה בטלית ונקרעה הטלית ונשברה רגל הפרה ואתי לאשמעינן דאע"ג דבשעה שהזיק הוזק כל חד וחד לא אמרינן יצא נזק בנזק מה דליכא למשמע משני שוורים שחבלו זה בזה כדכתיב במה"ק. וכך משמע פשט הלשון. ומאי דקשיא לי היכי דמי שיתחייב משום רגל אוקמה כדאוקימנה לברייתא דלעיל כגון שמיוחדת לאחד לכלים. ולזה ולזה לשוורים דלגבי כלים הויא חצר הניזק וכיון דמיוחדת לשניהם לשוורים חייב בעל הכלים בנזקי בור שיש לו לשוורים שלא תכשל שם בהמת חבירו שהוא מכניסה ברשות:
והתלמודא שלא דקדק בזה מפני שאינו צריך אלא לפרש שו' כסף אבל חיוב הרגל תעמידנה בכל היכי דמשתכא:
פרה שהזיקה טלית וכו'. פירש הקונטרס שהזיקו וכו'. וקשה דעל כרחך וכו' כמו שכתבו בתוספות. ועוד דהוה ליה למימר שמין אותן בדמים. הרא"ש ז"ל. ועוד קשה דהוי ליה למימר וטלית שהזיקה פרה או פרה וטלית שהזיקו זה את זה ומדקאמר שהזיקה משמע דמילתא אחריתי היא. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.
כתוב בתוספות וקשה דעל כרחך פרה שהזיקה טלית וכו'. תימה אמאי לא אוקמוה כגון בחצר השואל ששאל שור מחבירו והזיק טלית של שואל וטלית הזיק לשור וכגון שקבל עליו שמירת גופו ולא קבל עליו שמירת נזקיו ואז לא היה קשה מה שמקשים התוספות. ויש לומר שאם היה מעמיד כך פשיטא דמשאיל פטור בהיזק דטלית דנהי דלא קבל עליו נזקיו של עלמא מכל מקום היה לו לשמור אותו שלא יזיק לטלית שלו. גליון.
ותלמידי ה"ר ישראל ז"ל תירצו דלהכי לא מוקמינן הכי דאם כן פשיטא שלא נאמר תצא טלית כי למה לא יפרע כל היזק הפרה דאפילו באונס חייב על הפרה. עוד הקשו תלמידי ה"ר ישראל ז"ל דנוקמה בחצר מיוחד לחד לטלית ולשניהם לשוורים. ותירצו דכיון דמיוחד לחד לטלית שוב אינו חייב מטעם בור. ואין לומר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דאז הוי במקום אחר דלמאן דאמר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו אינו חייב מטעם בור ליכא לאוקמה הכי. עכ"ל.
עוד כתבו בתוספות ועוד נמי שמעינן הא ממתניתין דהמניח וכו'. וכתב הרשב"א ז"ל ואיני מכיר קושיא זו וכי אומרים לברייתא פשיטא מתניתין היא הלא כל הברייתות כן והדא גופה אמרינן תנינא להא דתנו רבנן וכו' ע"כ. עוד כתבו בתוספות לאשמועינן דלא כרבי עקיבא דאמר לקמן בהמניח יוחלט השור לניזק. וקשה לפי זה סתם מתניתין דידן דלא כרבי עקיבא ולקמיה סתם מתניתין כרבי עקיבא דאמר יוחלט השור לניזק. וי"ל דהאי דמוקמינן השתא דלא כרבי עקיבא היא ברייתא. וכי תימא מכל מקום מתניתין דשום כסף מוקמינן דאתא לאשמועינן דלא כרבי עקיבא. וי"ל דמצי למימר דמתניתין דשום כסף אתא לאשמועינן דלא גבי מיתמי כמו שמפרשים התוספות. גליון.
עוד כתבו בתוספות וטלית בפרה אתא לאשמועינן דלא גבי מיתמי וכו'. פירוש כגון אחר שהזיקה הטלית מת בעל הטלית ותפס הניזק הטלית לאחר מיתה. הרא"ש ז"ל.
וטעמא משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב. וקשה אם כן מאי אתא לאשמועינן בסיפא דאמר שוה כסף מלמד שאין בית דין נזקקין וכו' והיינו משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב אם כן היינו רישא. וי"ל דלפי זה יוכל לומר דרישא דשום אתא לאשמועינן הצד האחר לאפוקי מרבי עקיבא דאמר לקמן בהמניח יוחלט השור לניזק. גליון.
אבל תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל כתב וז"ל ונראה למורנו רבי שיחיה דשום כסף דקתני במתניתין דאשמועינן שום זה לא יהיה אלא בכסף כלומר ואינו על דבר שעשה ההיזק יותר מעל שאר מטלטלין לא איירי אלא לענין דינא דטלית שהזיק פרה דלענין יתמי קאמר ולא לענין פרה שהזיקה טלית דהיינו קרן חדא דמסתמא קאי אניזקין איירי בהו לעיל ברישא דמתניתין השור והבור וכו'. וכל הני משתלמי מן העליה דאפילו לרב דאמר תנא שור וכל מילי דשור דמיירי נמי בנזקי קרן מכל מקום הא אוקימנא לעיל בקרן מועדת מדקתני ודרכו להזיק אלמא לא איירי מתניתין בקרן תמה דמגופו משלם דהיינו פרה שהזיקה טלית דקתני בברייתא. ועוד אי שום כסף דקתני במתניתין איירי לענין פרה שהזיקה טלית דהיינו קרן אם כן הא דקתני בתר הכי שוה כסף לומר דלא משתלם מיתמי רק מקרקעות ולא מגוף המטלטלין שהזיקו לא קאי אכולה מילתא דשום כסף דודאי פרה שהזיקה טלית דהיינו קרן משתלם מגוף הפרה גם מיתמי כדקאמר לקמן גבי שור שמכרו אינו מכור והוא הדין מיתמי.
לכך נראה דלא מיירי שום כסף אלא בניזקין דמשתלמי מן העלייה ולא בקרן. ועתה לפירוש רבינו תם לא ניחא מה שמקשים מאי קמשמע לן שום כסף שלא יגבה מן היתומים וכי עד השתא לא אשמועינן דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב והוא הדין לניזקין אלא ודאי לענין גוף המזיק קאמר דסלקא דעתך אמינא דהוי כאלו תפס מחיים וחדא קאמר במתניתין שום כסף שוה כסף כלומר שום ההיזק לא יהא אלא בכסף ואינו על המזיק יותר מעל שאר מטלטלים ואותו שום שהוא בכסף יהיה גבוי משוה כסף מן הקרקעות ואי ליכא מן הקרקעות לא יטול מטלטלים של יתמי. ע"כ לשונו.
וכן פירש רבינו יהונתן ז"ל וז"ל אין אומרים תצא פרה בטלית לחלוטין ותהא נחלטת לניזק או טלית המזיק זה לחצי נזק זה וזה לכולו נזק לפי שכיון של יתומים הם המזיקין עכשיו וקיימא לן מטלטי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי אין בית דין רשאין לגבות חובם מהם כדאמרינן בסמוך בפירוש שוה כסף שאין בית דין נזקקין לגבות מהיתומים נזיקין דהזיקו בהמתן בחיי אביהם אלא אם כן ירשו נכסים שיש להם אחריות מאביהם והכי קאמר שום כסף לא יהא אלא בשוה כסף דהיינו קרקעות שלא נאמר כסף ישיב לבעליו אלא בבני אדם שאינם יתומים או ביתומים עצמן אם הזיק שורם ברשות אפוטרופוס אבל אם הזיק השור בחיי אביהם אין על בית דין לגבות מהיתומים אלא אם כן ירשו קרקעות הנקראים שוה כסף מאביהן. ע"כ.
וזה לשון ה"ר שמשון ז"ל אין לומר תצא פרה בטלית פי' רבינו תם וכו'. ואף על גב דלקמן בהמניח סתם לן כרבי עקיבא נימא דמתניתין לא קמשמע לן אלא דאין אומרים תצא טלית בפרה. אך קשה הא נמי על כרחך לא אתי לאשמועינן דאם כן תיקשי מאי איצטריך האי דלקמן שוה כסף והא הכא קמשמע לן דאפילו מגופה דמזיק לא גבי מיתמי כל שכן שאר מטלטלין. ויש לומר דאיצטריך לההיא דלקמן דלא נימא דהכא לא קמשמע לן אלא דיושם השור ואי לא תנא אלא סיפא הוה אמינא משום דמזיק גבי אפילו מיתמי קמשמע לן רישא. ע"כ. וזהו כפירוש גליון.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל פרה שהזיקה טלית. לאו דוקא פרה וטלית שבעל הטלית חייב לשלם מן העלייה ובעל הפרה אינו משלם אלא מגופו אלא אף אם בששניהם אינם משתלמין אלא מגופו או שניהם מן העלייה וכמו שאמרו בפרק המניח שני שוורים שחבלו זה בזה וכו'. ושמא תאמר מה הוצרכה והרי למדנוה מזו של שני שוורים שחבלו זה בזה אפשר שהייתי אומר התם הוא שהזיקו בזה אחר זה אבל בבת אחת יצא אחד בחבירו קמשמע לן דלא. ומכל מקום צריך לעיין היזק זה באיזה רשות היה אם ברשות הרבים הרי בעל הטלית חייב ובעל הפרה פטור ואם ברשות בעל הטלית וכו' ואם ברשות בעל הפרה וכו'. וקצת רבנים העמידוה בחצר של שניהם שהיא רשות ניזק אצל כל אחד וחייב בעל הפרה מדין רשות ניזק ובעל הטלית שאף ברשות הרבים היה חייב. ומכל מקום יש אומרים בזו ששניהם פטורין פרה מדין רשות הרבים וטלית משום דברשות הניח.
ויש מפרשים אותה ברשות הרבים ולא ברגל אלא בקרן כגון שבעטה וקרעה הטלית בבעיטה שהיא תולדת קרן וחייב ברשות הרבים ולא דרך הילוכה שהוא נזקי רגל. ואין זה כלום שאם כן טלית אמאי חייב והרי הואיל ומצד בעיטה הוזקה היא היא שהזיקה בעצמו. ומתוך כך פירשו קצת חכמי הצרפתים שמועה זו בדרך אחרת והעמידוה ביתומים והם גורסים או פרה שהזיקה טלית וכו' והייתי סבור לומר מטלטלים אלה שהזיקו מיהו יהיו נגבין מן היתומים קא משמע לן דלא אלא שמין את הנזק ומשלמין מן הקרקע כמו שהתבאר במשנה ואם אין להם קרקע מפסיד. ואף מהם פירשוה בדרך אחרת שאין היתומים יכולים לומר הרי ממון שלנו לא הזיקך אלא ממון אבינו שהיה קיים מאי אמרת פרה זו או טלית זה הזיקני טול אותו בנזקך והמותר אתה מפסיד ובא ללמד שאין יכולין לומר כן אלא שמין אותה ומשלם המותר בקרקע ואף בזו אם אין להם קרקע מפסיד.
ויש מפרשים כפירוש הראשון אלא שאין ההיזק בבת אחת ופירושה טלית שהזיקה פרה ברשות הרבים ופרה שהזיקה טלית בחצר הניזק. ויראה לי לפרש שמועה זו בדרך אחרת והוא שהוזקו שניהם זה בזה והיה נזק הפרה בכוונת היזק שהיא תולדה דקרן והפרה תמה ואין דינה אלא בחצי נזק ובעל הטלית דינו בנזק שלם והייתי אומר שאם הוזקו שניהם לא יהא כל הנזק נישום אלא שאם היזק הטלית עשרה והיזק הפרה עשרים יצאו עשרה כנגד עשרה ויהא בעל הטלית משלם לנזק הפרה עשרה ובא והשמיענו שכל הנזק נישום בדמים ונמצא בעל הפרה חייב לבעל הטלית חמשה שהוא חצי נזקו ובעל הטלית משלם לבעל הפרה עשרים ונמצא בעל הפרה משתלם ט"ו וזהו שום כסף שלא יהא נישום תחילה נזק בנזק אלא מעיקרו נישום בכסף. ע"כ לשונו.
כתב הרשב"א ז"ל וז"ל פרה שהזיקה טלית וכו'. פירש רבינו תם דטלית בפרה אתא לאשמועינן דלא גבי מיתמי וכו'. ואינו מתיישב בעיני דמטלטלי דיתמי דלא משתעבדי אינה דבר תורה ולמאן דאמר דאורייתא אף הניזקין ובעל חוב דבר תורה גובין אף ממטלטלי דיתמי דמנא תיתי דלא ולמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אף מן הקרקעות אין נגבין לא בעל חוב ולא הנזקין אלא מן התקנה והיאך שייך לומר בכל זה דין מה שאמרה תורה מגופו או מן העלייה אלא אם כן תאמר שאלו היתה כוונת התורה לחייב מן העידית שבנכסים לתקנת הניזק אבל במקום פסידא אפילו מגופו לא היו חכמים מתקנים כזה שלא יהו הניזקין יכולים להשתלם מן המזיק והעמידום על דינם במקום זה. ע"כ.
וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל פרה שהזיקה טלית וכו'. פירש ר"י בשתי רשויות. והכי פירושו פרה שהזיקה בחצר בעל הטלית ונגרר הטלית ברשות הרבים ובפני בעל הטלית ולא סלקו והוזקה פרה. דאין לפרש ברשות אחד דאי ברשות הרבים טלית חייב ופרה פטור דהוי ליה טלית משנה ובא אחר ושינה בו שפטור ואי ברשות בעל הפרה איהו פטור ואי ברשות בעל הטלית בעל הטלית פטור. וריב"א ז"ל פירש בחצר המיוחדת לטליתות לזה ולזה ולזה ולזה לשוורים דלגבי קרן הויא לה ברשות הרבים ולגבי בור נמי הויא רשות הרבים ואי נמי חשבת ליה גבי בור רשות הניזק מחייב משום בור דלא מיעטה תורה אלא בור ברשות המזיק דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי אבל חופר בור ברשות הניזק מחייב יותר מברשות הרבים.
ועל כל אלה הפירושים יש להקשות מאי קמשמע לן רב יהודה מתניתין היא לקמן שני שוורים שחבלו וכו'. ואומר ה"ר יעקב דהא לאו קושיא היא דאיכא למימר תני והדר מפרש. והא דלא אקשי ליה ושני ליה כמו למעלה משום דכבר אקשי ליה לעיל על מילתיה דרב יהודה ושני תני והדר מפרש. אבל תימה דלא הוה ליה למימר תנינא להא דתנו רבנן הואיל ומתנייא האי דינא בהדיא במתניתין דלקמן.
ואומר רבינו תם דהכי פירושו פרה שהזיקה טלית או טלית שהזיקה הפרה אין אומרים בפרה שהזיקה טלית תצא פרה בטלית כלומר שיקח גוף הפרה בעל כרחיה של מזיק וכמאן דאמר יוחלט השור אלא שמין אותה בדמים דסביר לן יושם השור והיינו דקאמר שום כסף כלומר אין לו עליו אלא שומת כסף או טלית שהזיקה פרה אין אומרים יצא טלית בפרה שגוף הטלית משועבד לפרה דמה שחייבה תורה מן העלייה היינו לייפות כח הניזק ונפקא מינה דאם מת בעל הטלית ואין לו קרקע יקח היזקו מן הטלית ולא יאמרו יתומים מטלטלין נינהו ולא משתעבדי לך אלא שמין אותן בדמים כלומר אין לו על הטלית אלא דמים ולא יקח מן היתומים. ועל פירוש זה הקשה ריב"א דאם כן סתמינן הכא כמאן דאמר יושם השור ובפרק המניח מוקי תלמודא סתם מתניתין כרבי עקיבא דאמר יוחלט.
על כן פירש ר"י דמיירי ששניהם הזיקו זה את זה ברשות הרבים והכי פירושו אין אומרים תצא פרה וכו' כלומר אין אומרים שיהו שניהם פטורין הפרה מטעם דהוי ליה משנה ובא אחר ושינה וכו'. והטלית מטעם דלא הוה לה לפרה לבעט ואיהי אזקה נפשה אלא שמין אחד מהן בדמים כלומר אחד מהם חייב. ובהא תליא פלוגתא דרב ושמואל מי הוא דחייב לרב מחייב בעל הטלית ששינה והוה ליה בור ובעל שור פטור משום דהוה ליה משנה ובא אחר ושינה בו פטור וקרי ליה שום כסף לשלם מן עלייה ויהיב ליה כל שוה כספו ואפילו אין הטלית שוה ההיזק ולשמואל בעל הפרה חייב שלא היה לה לבעט והטלית לא שינה כדאמר רבי יוחנן לקמן עביד איניש דמנח גלימיה ומתפח ואפילו שינה בעל הטלית אית ליה לשמואל דמחייב בעל הפרה והיינו שום כסף שיקח גוף הפרה ואינו יכול לדחותו אצל קרקעותיו. ע"כ.
לא גרסינן פרה שהזיקה טלה וכו' דאם כן ליתני שני שוורים וכו' ככתוב בתוספות. ועוד דלא הוה ליה למימר וטלה שהזיקה פרה אלא שהזיק דטלה לשון זכר. תוספות שאנץ.
כתב רבינו חננאל ז"ל פרה שהזיקה טלית וכו'. אין אומרים תצא זו בזו אלא שמין אותם בדמים. שמעינן מינה דכל בלא שומת הדמים לא גמר ומקנה וכן הדין במחליף פרה בחמור וכיוצא בו וכן הדין במקח וממכר לא קנה אלא אם כן עשאן דמים. ע"כ.
דבר הנקנה בכסף עבדים וכו'. אית ספרים דגרסי שטרות. ונראה לזאת הגירסא דבגמרא נקטינהו משום דגבי אונאה אדכרינהו לתרווייהו דאמר שוה כל כסף מאי ניהו וכו' ושטרות נמי אין להם אונאה אתא רבא ופירש דבר הנקנה בכסף הדר ואקשי בקושיא קמייתא כלומר ואכתי איכא לאקשויי כדאקשינן מעבדים ושטרות ומיהו שטרות לאו דוקא. כן נראה לי להעמיד גירסת הספרים ובספרים נמי ישנה עד שהוצרך לומר רש"י ז"ל שטרות לא אתפרש היכא. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל עבדים ושטרות נמי נקנין בכסף. יש ספרים שגורסים בהם כך ומפרשים אותה מפני שטר שהוא נקנה בכסף והוא המוכר שדה לחבירו וכתב לו שטר שמכיון שנתן לו כסף הקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא. ע"כ לשונו.
והא תניא ישיב וכו'. וקשה נימא ישיב דוקא היכא דלית ליה אחריות אבל אם יש לו אחריות שצריך ליתן אחריות או כסף. וי"ל אם כן יאמר אין בית דין נזקקין אלא בנכסים שיש להם אחריות. תלמיד ה"ר ישראל ז"ל.
קרקע שאין לו אונאה. אחרוני הרבנים פירשו אין לו אונאת שתות אבל אונאת מחצה יש להם. והוא שאמרו בירושלמי יש להם אונאה בדבר מופלג ופירשו בו מלשון פלג. ואין נראה כן שהרי סתם אמרו אין להם אונאה ולדבריהם לא נשמט בעל התלמוד מלהזכירה. הרב המאירי ז"ל.
הכא במאי עסקינן ביתמי. כלומר אם מתו הבעלים שנתחייבו בנזקין אין נזקקין להגבות מן היתומים אלא אם כן הניח להם אביהם קרקע דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לא לבעל חוב ולא לניזק ולא סוף דבר באותם שבאו להם לאחר מיתת אביהם אלא אף באותם שהיו מאביהן בודאי. ואף על פי שמדברי גדולי הרבנים אתה למד הפך הדברים דרך שיטפא כתבוה שאפילו נתברר שהיו של אביהם אינם משועבדים ואפילו תפסום הואיל ולא תפסום בחיי האב אין הפרש בין אותם שקנו הם לאותם שהניח להם אביהן אלא שבאותם שהניח להן אביהם מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ובאותם שקנו הם אפילו מצוה ליכא. הרב המאירי ז"ל.
ביתמי. הקשו בתוספות לרב ושמואל דאית להו דשעבודא לאו דאורייתא וכו'. ותירצו דאיירי כשעמד וכו'. אי נמי סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. הרא"ש ז"ל.
אימא סיפא אם קדם ותפס וכו'. הקשה ר"מ וליקשי איהו לנפשיה כיון דאין נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות אם כן שלא כדין תפס ומפקינן מידיה דתפיסה שלא כדין הוא. ותירץ דפריך לרב הונא בריה דרב יהושע דבשלמא לדידי סבירא לי כרב הונא דאמר או כסף או מיטב ולית ליה למזיק כסף אלא קרקע ומטלטלין ורוצה לשלם מטלטלין אין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות ואם קדם הניזק ותפס מטלטלין ועכשיו הוא חוזר ורוצה שיגבוהו מקרקעי אין שומעין לו שהרי גילה בדעתו שהוא חפץ במטלטלי ושוב אינו יכול לחזור בו אלא לדידך לית לך לפרושי הכי דכל מילי מיטב הוא. הרא"ש ז"ל.
והרא"ש ז"ל פירש וז"ל אי מיתמי אימא סיפא אלא אם כן דלאו ביתמי עסקינן אלא רישא קאמר אין נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות דישלם על כרחו משמע כדבעי למימר וגלי לן קרא דלגבותו בעל כרחו בית דין מגבין ממיטב שדהו אבל לכופו לגבות ממטלטלים על כרחו לא. מיהו היכא דקדם ותפס מטלטלין אין בית דין טורחים להוציאם אלא אי אמרת ביתמי תיקשי סיפא וכו'. ע"כ.
ח"מ קי"ט ולענין פסק כתב המאירי ז"ל מת המזיק קודם שישלם אין בית דין נזקקין למטלטלין של יתומים. והאידנא דתקון גאונים ז"ל לגבות ממטלטלי דיתמי גובה אף ממטלטלי דיתמי להרי"ף ולרמב"ם ז"ל. ורבינו אפרים תלמיד הרי"ף ז"ל חולק לומר שאין אומרים כן אלא בבעל חוב משום נעילת דלת ולכתובת אשה משום חינה אבל לניזק אין כאן תקנה. ואין דבריו נראין דאף לזה יש תקנה שלא להרבות בנזקין. ויש שואלים לעיקר הדין נזקין מן היתומים היאך נגבין אף מן הקרקעות והלא מלוה על פה אינה נגבית מן היורשין אלא משום נעילת דלת ונזקין אין להם מקום לנעילת דלת. ואינה קושיא שהנזקין כמלוה בשטר הם ותשלומיהן כתובים בתורה וכן שיש להם קול והרי הם נגבין אף מן הלקוחות. ואף לדעת האומר שאף במלוה בשטר אין השעבוד מן התורה מאחר שכתוב בהדיא ישלם הרי הוא כמפרש שעבוד נכסים בשטר ובמפרש מיהא לא נחלק שום אדם שהשעבוד מן התורה. דברים אלה מעורבבים מצד עצמן. יש מי שאומר בכל הלואות שעבודא דאורייתא ומכל מקום מלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות מפני שאין לה קול. ויש אומרים בכולן שאינם מן התורה ומכל מקום אף מלוה על פה ניגבית מן היורשים משום נעילת דלת וכן בשטר מן הלקוחות הואיל ויש לה קול. ויש אומרים שאין הניזק נפרע מן היתומים אלא כשעמד בדין ואין הדברים נראין. ע"כ לשונו.
כתב הרמב"ם ז"ל פרק ח' מהלכות נזקי ממון מת המזיק קודם שישלם וכו'. וגובה הניזק מן הזיבורית מפני שנעשה כבעל חוב עד כאן. ואיכא לדמוייה לשטר שכתוב בו שבח דאיכא מאן דפסק דאינו גובה מן היתומים אלא מן הזיבורית אף על פי שהתנה האב בכך למלוה הכא נמי אף על גב דאיחייב אבוהון לשלומי ממיטב אינו גובה מן היתומים אלא מן הזיבורית. תורא דיתמי זוטרי דאזיק לא משתלמי מינייהו מידי עד דגדלי ואי אית להו אפוטרופוס משלם משלו וכי גדלי יתמי ליפרע מינייהו מאי דפרע ואי אזיק נזקי שן שנהנה משתלמים מהם לאלתר כדי מה שנהנית בהמתן באכילתן. הר"מ מסרקסטה ז"ל.
שמע מינה לוה ומכר נכסיו וכו'. כתבו בתוספות ואי היא גופה קדייק וכו' וקשה למאן דאמר בפרק קמא דערכין דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וכו'. וקשה דעל כרחך לפירוש רבינו תם צריך לומר מלוה על פה היא ומלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ואם כן תיקשי למאן דאמר ככתובה בשטר דמיא ואם כן מה תיקן רבינו תם בפירוש שעשה היינו הפירוש הראשון. וי"ל דלפירוש רבינו תם ז"ל ניחא דכשיקשה למאן דאמר שעבודא דאורייתא ממילא קשה נמי למאן דאמר ככתובה בשטר דמיא אבל לפירוש הראשון אם היה מקשה למאן דאמר ככתובה בשטר דמיא אז לא הוה קשה למאן דאמר שעבודא דאורייתא כי כן אנו יודעים דקשה למאן דאמר שעבודא דאורייתא אלא מכח הפירושים שמפרש רבינו תם דנזקין אית ליה קלא ומחלק בין נזיקין ובין מלוה על פה דמלוח על פה מאן דיזיף בצנעה יזיף. ונראה דהשתא לפירוש רבינו תם אנו צריכין לומר דנזקין הוי כמלוה הכתובה בשטר אף על גב דשעבודא לאו דאורייתא דלאו הא בהא תליא. גליון.
וכן כתבו תלמידי ה"ר ישראל ז"ל וזה לשונם ונראה דה"פ התוספות דאי שעבודא דאורייתא ולעולם היא ככתובה בשטר דמיא מטעם שעבודא דאורייתא ולהכי תלה הטעם שמע מינה לוה ומכר מנכסיו אינו גובה מדאורייתא כדי להקשות למאן דאמר שעבודא דאורייתא ואף למאן דאמר לאו דאורייתא אם ככתובה בשטר דמיא. ע"כ.
עוד כתבו בתוספות ומפרש רבינו תם שמע מינה לוה וכו'. עד ולהכי בנזקין נמי לא גבי דבמלוה בשטר וכו' אף על גב דנזקין כמלוה בשטר דמיא. ותימה לפירוש זה שאנו אומרים שעבודא לאו דאורייתא אמאי קאמר פרט למכר נכסיו ורצה לומר פרט שלא יגבו מן הלקוחות ולמה לא אמר פרט למת מזיק שלא יגבה הניזק מן היתומים אפילו מקרקעי דשעבודא לאו דאורייתא. וי"ל דהשתא אנו אומרים דנזקין כמלוה בשטר דמיא אף על גב דשעבודא לאו דאורייתא גבי מיתמי אף על גב דלא עמד בדין. ומה שהוצרכו התוספות להעמיד לעיל כשעמד בדין זהו לפי מה שהיינו רוצים לומר דנזקים כמלוה על פה הוצרך להעמיד כשעמד בדין. גליון.
והראב"ד ז"ל פירש וז"ל שמעת מינה לוה ומכר נכסיו אין בית דין גובין לו מהם אפילו מלוה הכתובה בתורה כגון זו אף על גב דאית ליה קלא. ע"כ.
עוד כתבו בתוספות אבל מזיק לא דייק ואית ליה קלא וכו'. ומיהו לית ליה קלא כמו מוכר שדהו בעדים דגובה מנכסים משועבדים לכולי עלמא. הרא"ש ז"ל.
פרט לבית דין הדיוטות. פירש הקונטרס לענין דיני קנסות ואף על גב דמתניתין לא איירי בקנסות למאן דאמר תנא שור לרגלו ומבעה לשונו וכו' כמו שכתבו התוספות. תימה משמע דלמאן דאמר שור לקרנו ניחא והא קאי אסיפא וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב וכל דבר שמשלם ממיטב הוי ממונא דהיינו מן העלייה דהוי נזק שלם. ויש לומר שלדעת התוספות דלרב ניחא דאמר תנא שור וכל מילי דשור ומבעה זה אדם ובאדם איכא קנסא כגון אונס ומפתה והרבה קנסות דשייכי באדם. גליון.
וזה לשון תלמידי ה"ר ישראל ז"ל ואומר הר"י ז"ל מדקאמר מבעה זה אדם אז נוכל לומר כל מילי דאדם אפילו קנסות. ולי נראה כיון דאיירי כל מילי דשור איירי אפילו בקרן תם. ע"כ.
כתבו בתוספות שאנץ פרט לבית דין הדיוטות. פירש הקונטרס לענין דיני קנסות. וקשה קצת דמתניתין לא איירי בדיני קנסות וכו' ויש ענינים הרבה שהיה יכול לומר דנפקא מינה לכולהו ארבעה אבות כדאמרינן לקמן בפרק החובל דכל ששמין אותו כעבד אין דנין אותו בבבל. ומיהו אין להקפיד בכך דהכי נמי מפרש בסמוך וכו' ככתוב בתוספות. ע"כ.
מיהו איכא למימר דבסמוך מסלק ליה שפיר בפירכא אחריתי כדקאמר הניחא למאן דאמר וכו'. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.
ורבינו ישעיה ז"ל כתב וזה לשונו דיפה פירש רש"י ז"ל דאפילו אי אמרינן פלגא נזקא ממונא דלא איירי מתניתין כלל בקנס מכל מקום יש לומר דאף על גב דרישא דמתניתין לא איירי בקנסות מכל מקום הני כללי בתראי בכל עשרים וארבעה אבות מיירי וקאי בפני בית דין אאונס והמפתה ובשאר דיני קנסות וכן צריך לומר בסמוך דמסיק על פי עדים פרט למודה בקנס וכו'. אלמא דאדיני קנסות קאי. ע"כ.
אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר. ואין לומר דהיא גופה קמ"ל על פי עדים חייב אף על פי שהודה תחילה דהא כולה מתניתין למעוטי אתיא ולא לרבות. הר"ש ז"ל.
מאי איכא למימר. אף על גב דפלוגתא דתנאי במרובה מכל מקום מקשה למאן דאמר חייב וכי יהא דלא כסתם מתניתין. וה"ר יהודה הכהן השיב למהר"ם זצ"ל דרבי יוחנן אית ליה התם דחייב ולכך פריך הכא דהא רבי יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה. גליון תוספות.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה