שבועות כז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' אנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור בלקיים ולא קיים פטור שהיה בדין שיהא חייב כדברי ר' יהודה בן בתירא א"ר יהודה בן בתירא מה אם הרשות שאינו מושבע עליו מהר סיני הרי הוא חייב עליו מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני אינו דין שיהא חייב עליה אמרו לו לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן שאם נשבע לבטל ולא ביטל פטור:
גמ' ת"ר יכול נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל יהא חייב ת"ל (ויקרא ה, ד) להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אוציא נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל שהוא פטור יכול נשבע לקיים את המצוה ולא קיים שיהא חייב ת"ל להרע או להיטיב מה הרעה רשות אף הטבה רשות אוציא נשבע לקיים את המצוה ולא קיים שהוא פטור יכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע יכול יהא פטור ת"ל להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות גאביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע שהרשות בידו יכול נשבע להרע לאחרים ולא הרע שיהא חייב ת"ל להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות דאוציא נשבע להרע לאחרים ולא הרע שאין הרשות בידו מנין לרבות הטבת אחרים ת"ל או להיטיב ואיזו היא הרעת אחרים אכה את פלוני ואפצע את מוחו וממאי דקראי בדבר הרשות כתיבי דלמא בדבר מצוה כתיבי לא ס"ד דבעינן הטבה דומיא דהרעה והרעה דומיא דהטבה דאקיש הרעה להטבה מה הטבה אינה בביטול מצוה אף הרעה אינה בביטול מצוה הרעה גופה הטבה היא ואקיש הטבה להרעה מה הרעה אינה בקיום מצוה אף הטבה אינה בקיום מצוה הטבה גופה הרעה היא אי הכי בדבר הרשות נמי לא משכחת לה אלא מדאיצטריך או לרבות הטבת אחרים ש"מ בדבר הרשות כתיבי דאי ס"ד בדבר מצוה כתיבי השתא הרעת אחרים איתרבי הטבת אחרים מיבעיא והאי או מיבעי ליה לחלק לחלק לא צריך קרא הניחא לר' יונתן אלא לר' יאשיה מאי איכא למימר דתניא (ויקרא כ, ט) איש אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא אביו ואמו אביו ולא אמו אמו ולא אביו מנין ת"ל (ויקרא כ, ט) אביו ואמו קלל האביו קלל אמו קלל דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו
רש"י[עריכה]
מתני' שהיה בדין שיהא חייב: הנשבע לקיים ולא קיים: כדברי רבי יהודה בן בתירא גרסי' ולא גרסי' דברי רבי יהודה והכי קאמר נשבע לקיים ולא קיים פטור שאילו לדברי ר' יהודה בן בתירא היה בדין לחייבו שלא עשה בה לאו כהן - וקרא כתיב להרע או להיטיב:
גמ' יכול נשבע לבטל את המצוה וכו' - ותהא זו קרויה הרעה שהוא מריע לעשות שמבטל את המצוה:
מה הטבה רשות - לקמיה מפרש לה:
יכול נשבע לקיים כו' - ותהא זו קרויה הטבה שהוא מטיב לקיים מצוה:
מה הרעה רשות - לקמיה פריך ממאי דקראי ברשות כתיבי:
ת"ל או להיטיב - או יתירה לדרשא:
מה הטבה - לעצמו דהיינו אוכל:
שאינה בביטול מצוה - כגון אוכל ביוה"כ או חמץ בפסח דהא לא קרי הטבה שהרי גורם רעה לנפשו אלא בקיום מצוה כגון אוכל מצה בלילי פסח אף הרעה דלא אוכל שאינה בביטול מצוה כגון לא אוכל מצה אלא בקיום מצוה כגון לא אוכל חמץ א"כ למה לי דכתבה הך הרעה הטבה היא לענין מצוה והא כתבה:
ואקיש הטבה להרעה מה הרעה - דלא אוכל שאינה בקיום מצוה כגון לא אוכל חמץ בפסח דההיא לא הרעה מיקריא לענין מצוה:
אף הטבה - דאוכל שאינה בקיום מצוה כגון אוכל מצה אלא בביטול מצוה כגון אוכל חמץ בפסח וא"כ הטבה זו הרעה היא והא כתבה: ה"ג אי הכי בדבר הרשות נמי לא משכחת לה אלא מדאיצטריך או לרבות הטבת אחרים שמע מינה לאו בדבר מצוה כתיבי כו'. והכי פירושה אי הכי בדבר הרשות נמי איכא לאקשויי כי האי גוונא אקיש הרעה להטבה מה הטבה דאוכל שאינה בדבר רע לגופו כגון אוכל דבר שקשה לגוף דההיא לאו הטבה מיקריא אלא דבר המהנהו אף הרעה דלא אוכל שאין שבועה זו רעה לגופו אלא הטבה כגון לא אוכל דברים הקשים לגוף וא"כ הרעה הזאת הטבה היא לו והא כתיב ליה הטבה ואקיש הטבה להרעה מה הרעה דלא אוכל לא נשבע על דבר הקשה דההיא לאו הרעה מיקריא אלא בדבר הטוב לגוף נשבע שלא יאכלנו אף הטבה דאוכל כגון שנשבע בדבר הרע לו שתהא שבועה רעה לו א"כ הטבה גופה הרעה היא:
השתא הרעת אחרים - דהויא ביטול מצוה איתרבאי הטבת אחרים דקיום מצוה היא מיבעיא:
והאי או מיבעי ליה לחלק - דאי כתיב להרע ולהיטיב הוה אמינא עד דמשתבע אתרוייהו:
אביו קלל אמו קלל - בראש המקרא סמך קללה לאביו ובסופו סמך קללה לאמו:
ומשמע אחד בפני עצמו - וריבויא דסיפיה דקרא מיבעי ליה לרבות מקלל לאחר מיתה והכי מפר' לה בסנהדרין:
תוספות[עריכה]
לקיים המצוה פטור שהיה בדין שהוא חייב דברי ר' יהודה בן בתירא. בקונטרס גורס כדברי ר' יהודה בן בתירא ולא גרס דברי משום דבמתני' קתני פטור ולר' יהודה בן בתירא הוי חייב כדקתני לקמן במתניתין ולריב"א היה נראה לקיים גירסת הספרים דמודה ר' יהודה בנשבע שלא לאכול נבילה ואכל דפטור דאין איסור חל על איסור ולעיל (ד' כג:) נמי פריך גבי נבילה מושבע ועומד מהר סיני הוא משמע דליכא מאן דפליג ודוקא בלקיים המצות כגון לישב בסוכה או לאכול מצה מחייב ר' יהודה וטעמא כדאמר בנדרים (ד' ח.) מנין שנשבעין לקיים המצות שנא' נשבעתי ואקיימה וה"נ מחייב עליה קרבן והכי איתא בירושל' דבשלא אוכל נבילה ואכל מודה רבי יהודה דפטור דאי תימא חייב ליתני לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן והן כלאו תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן והן כלאו פי' הן כלאו שאוכל נבילות כמו שלא אוכל נבילות אלא ודאי מודה רבי יהודה בן בתירא דפטור והשתא גרסי' דברי ר' יהודה שפיר דהכל מדר' יהודה בן בתירא וה"פ לקיים מצוה פטור דהיינו שלא אוכל נבילות ויש מקום שבדין חייב כגון לישב בסוכה דברי רבי יהודה בן בתירא:
מצוה שמושבע עליה מהר סיני. תימה מהאי טעמא נמי אמאי אין איסור חל על איסור ואי משום דילפינן בפרק כל הבשר (חולין דף קיג:) מומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת וילפינן מינה דכהן טמא שאכל תרומה טמאה פטור אם כן היכי עביד קל וחומר נימא איסור שאינו חל על איסור יוכיח:
ת"ל להרע או להיטיב. הך דרשא לא אתיא כר"ע דלדידיה אמר לעיל (דף כו.) דדריש בריבויי ומיעוטי ומאי מיעט מיעט דבר מצוה:
מה הטבה רשות. פירוש שאינה בביטול מצוה והכי מפרש לה לקמן:
אביא נשבע להרע לעצמו. כולי הך בבא לא צריכא אלא לאשמועינן דאדם רשאי לחבול בעצמו דפלוגתא היא בהחובל (ב"ק דף צא:):
נשבע להרע לאחרים. הך בבא . נמי לא צריכא ומשום סיפא דבעי לרבויי הטבת אחרים נקט לה:
דלמא בדבר מצוה כתיבי. פי' אף בדבר מצוה אבל אין לפרש דלמא בדבר מצוה לחוד כתיבא מדקאמר לקמן אלא אי אמרת בדבר מצוה כתיבי מאי מיעט ולימא דמיעט דבר הרשות אלא פשיטא ליה להש"ס דבדבר הרשות כתיב דלהרע ולהיטיב משמע נמי בהרעת הגוף ובהטבת הגוף:
דלמא בדבר מצוה כתיבי. קראי להרע כגון לא אוכל מצה שהיא הרעה גמורה שמריע לגופו ולנפשו ולהיטיב כגון אוכל מצה שהיא הטבה גמורה שמטיב לגופו ולנפשו:
אי הכי בדבר הרשות נמי לא משכחת לה. תימה דבדבר הרשות משכחת לה שפיר הרעה דומיא דהטבה והטבה דומיא דהרעה מה הטבה שאינה בביטול מצוה ומותר לעשות דאל"כ לאו הטבה היא אף הרעה שמותר לעשות כגון לא אוכל ככר זו ומה הרעה שאינה בקיום מצוה שאין חובה לעשות אף הטבה כן כגון אוכל ככר זו דמה לנו להקיש לגמרי עד שיקשה הטבה גופה הרעה היא הרעה גופה הטבה היא כיון שאנו מוצאין להשוותם:
מדאיצטריך או לרבות הטבת אחרים. תימה א"כ למה להו לרבנן למימר במתני' תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן תיפוק ליה דלהרע לא מיירי בדבר מצוה מדאיצטריך או לרבות הטבת אחרים ובעינן הטבה דומיא דהרעה דבדבר הרשות ולאו פירכא היא דנהי דקיום מצוה לא כתיב הכא מ"מ נילף מקל וחומר:
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ג (עריכה)
עב א מיי' פ"ה מהל' שבועות הלכה י"ד והלכה טו, סמג לאוין רלח ולאו רמא, טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ו סעיף ה':
עג ב מיי' פ"ה מהל' שבועות הלכה ט"ז, טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ו סעיף ב':
עד ג טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ו סעיף ב' בהג"ה:
עה ד מיי' פ"ה מהל' שבועות הלכה ט"ז, טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ו סעיף ב':
עו ה מיי' פ"ה מהל' ממרים הלכה א', ומיי' פ"ו מהל' ממרים הלכה ב', סמג לאוין ריט, טור ושו"ע יו"ד סי' רמ"א סעיף א':
ראשונים נוספים
רבינו חננאל
מתני' נשבע לבטל את המצוה ולא יבטול לקיים את המצוה ולא קיים פטור. שהיה בדין שיהא חייב דברי ר' יהודה בן בתירה כו'. והני מילי בשוגג ובקרבן:
ת"ר נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל יכול יהא חייב ת"ל להרע או להיטיב. מה הטבה רשות אף הערה רשות כו'. ופריש בה נשבע לבטל מצוה ולא ביטל.
או נשבע לקיים מצוה ולא קיים. בתרוויהו הואיל ואינו דבר הרשות פטור משבועת ביטוי אבל נשבע להרע לעצמו ולא הרע חייב. מאי טעמא דרשות בידו להרע לעצמו.
אבל הנשבע להרע לאחרים כגון שנשבע שאכה לפלוני ואפצע את מוחו וכיוצא בהן פטור שאין הרעת אחרים בידו. אבל נשבע להיטיב לאחרים ולא היטיב חייב. (ואמרינן) [ודייקינן] להא דתנו רבנן.
וממאי דקראי בדבר הרשות כתיבי דלמא בדבר מצוה כתיבי.
ודחינן לא ס"ד דכתיב להרע או להיטיב דבעינן (הטבה דומיא דהרעה) [הרעה דומיא דהטבה] מה הטבה ליתא בביטול מצוה אף הרעה נמי ליתא בביטול מצוה. נמצאת הרעה זו גופה הטבה היא כיון דליתא בביטול מצוה. והטבה דומיא דהרעה מה הרעה אינה בקיום מצוה אף הטבה אינה בקיום מצוה.
והאי הטבה גופה הרעה היא דהא ביטל מצוה.
ואקשינן אי הכי אוכל ולא אוכל נמי נמיא הכי מה הטבה שאינה בלא אוכל אלא באוכל אף הרעה נמי שאינה בלא אוכל אלא באוכל האי הטבה היא כו'. ודחינן האי מאי אי אמרת בשלמא קראי בדבר הרשות כתיבי. היינו דאצטריך או לרבות הטבת אחרים. אלא אי אמרת בדבר מצוה כתיבי השתא הרעת אחרים אתרבי הטבתם מיבעי.
ואקשינן האי או מיבעי לו לחלק דאי לא כתב או הוה אמינא אינו חייב אלא אם ירע ויטיב תרוייהו בהדי הדדי אבל זה בלא זה פטור. להכי כתב או לחלק.
ואמרינן הניחא לר' יונתן אלא לר' יאשיה כו'. ופי' חלוקתם כדתניא איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו.
אין לי אלא אביו ואמו. אביו בלא אמו אמו בלא אביו מנין ת"ל אביו ואמו קלל. אביו קלל אמו קלל דברי ר' יאשיה כו':
חידושי הרמב"ן
הא דמרבינן הכא הטבת אחרים דהיינו אתן מנה לפלוני עשיר וכדתנן נמי במתני' יש לומר כשפירש אתן מנה לפ' אם ירצה לקבל ממני הא לא פירש כן הויא לה כשבועת יזרוק פ' צרור לים ולא יזרוק שהוא פטור וכדברי רש"י ז"ל חייב משום שבועת שוא.
וי"ל שאפי' בנשבע סתם אתן מנה לפ' אין במשמע אלא ברוצה לקבל הא אינו רוצה פעור זה ומותר וגדולה מזו שנינו קונם שאני נהנה לך אם אין את בא ונוטל לבניך כור אחד של חטים הרי זה יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם ויאמר לו כלום אמרת לי אלא מפני כבודי זהו כבודי התם הוא דקאמר אם אין אתה נוטל דבעי למימר זהו כבודי האמר אם אין אני נותן לך דבר ברור הוא שלהנאתו של מקבל אמר ואם אינו רוצה הלה פטור וכן הדין בדיני ממונות שדי נתונה לך מעכשיו אם לא אתן לך מנה מכאן ועד יום פלוני ורצה ליתן והלה אינו רוצה לקבל לא קנה שדה.
וגדולה מזו אמרו לענין גיטין בפ' כל הגט (גיטין ל,א) בההוא דאמר אי לא מפייסנא ליהוי גיטה ומסקנא הא פייסה ולא איפייסה אלא דהתם טעמא אחרינא הוא משום דאונס חשבינן ליה ומיהו ההוא טעמא שייך הכא דכיון שאמר אתן והלה לא רצה לקבל אפי' תימא שיש במשמע שיתן ממש הא אניס ואונס רחמנא פטריה בין לנדרים בין לשבועות כדאיתא בפ"ג דנדרים.
וההיא דאמרי' בגיטין על מנת שתתני לי מאתים נתנה בעל כרחו אינה מגורשת גיטין שאני שאפי' אמר מחולין הן לך אינו גט עד שתתן ועוד דהתם כיון דמקבל הוא דאתני עד שיהו נתונים לו מאתים ממך משמע כנ"ל וכבר כתבתי מזה בגיטין.
חידושי הרשב"א
הא שמעתא דאקש הטבה להרעה והרעה להטבה: ראיתי בה הפירושים בו רבו, והנכון בעיני מה שראיתי בה לרב בעל המאור ז"ל והנני כותבה בלשונו, מקיש הרעה להטבה והטבה להרעה כלומר א"נ הקש הטבה להרעה, ולפי שפתח הכתוב בלאו תחלה דכתיב להרע או להטיב דמנייהו שמעינן לאו והן, אמטו להכי נקטינן בגמרא לישנא בלאו והן מה הטבה שאינה בביטול מצוה אף הרעה שאינה בביטול מצוה, וה"ה דהוה יכיל למימר מה הטבה שהיא בקיום מצוה אף הרעה שהיא בקיום מצוה, אלא ללישנא דלא עדיף לן משום שבו פתח הכתוב תחלה, ו... נקיטינן פי' מרבותינו כל לשון לא שהוא אפיסת דבר וכל הטבה לשון הן, וההטבה הגמורה בדבר מצוה, הוא שבועה שאקיים את המצוה שהוא לשון הן, וההרעה הגמורה היא שלא אקיים שהוא לשון לאו, ואי מקשי' הרעה להטבה מה הטבה שאינה בביטול מצוה שהרי ההטבה היא שאמר שבועה שאקיים את המצוה אף הרעה שאינה בביטול מצוה, כגון שאמר שבועה שלא אבטל את המצוה שהוא לשון לאו והוי דומיא דהטבה, והיינו דאמרינן הרעה גופ' הטבה היא, שהענין אחד הוא לקיים את המצוה, אעפ"י שהמצות חלוקות הן בשמותיהן, ואי מקשי' להטבה הרעה מה הרעה שאינה בקיום מצוה שהרי ההרעה הגמורה הוא שלא אקיים את המצוה אף הטבה שאינה בקיום מצוה כגון שאמר שבועה שאבטל את המצוה שהוא לשון הן, והוי דומיא דהרעה בעוקרו את המצוה, והיינו דאמרינן הטבה גופא הרעה היא, אי הכי בדבר הרשות נמי הטבה גמורה שאוכל הרעה גמורה שלא אוכל, ואי מקשינן הרעה להטבה מה הטבה שאינה בבל תאכל אף הרעה שאינה בבל תאכל כגון שאמר שלא אתענה שהוא לאו, והוי דומיא דהטבה, והיינו דאמרינן הרעה גופא הטבה היא, ואי מקשינן הטבה להרעה מה הרעה שאינה בקום אכול אף הטבה שאינה בקום אכול כגון שאמר שאתענה שהוא לשון הן, והיינו דאמרינן הטבה גופא הרעה היא ואדחיה לה, ואתיא לה מצד אחר האי מאי א"א בשלמא קראי בדבר הרשות כתיבי וכו' ולעולם לא עבדינן היקישא בהרעה והטבה, עכ"ל.
עוד כתב בעל המאור ז"ל בנשבע לקיים את מצות עשה השבועה והנדר חלין עליו למלקות אבל לא לקרבן לפי שאינה בלאו והן דלא מעטה הכתוב אלא מקרבן דכתיב בה להרע או להטיב ושפיר דמי לכתחלה למעבד הכי בין בנדר בין בשבועה ולקיומי מאי דאמר כדאמרינן התם (נדרים ח, א) מנין שנשבעי' לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה כדאיתא התם ע"כ.
ובירושלמי בפרקין זה (ה"ט) נראה אף במל"ת שפיר למעבד כן לזרז את עצמו להתרחק מן האיסור דגרסינן התם שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה היום ואכלה על דעתיה דר"ל אינו חייב אלא אחת אוף ר"ל מודה שאינו אלא במזרז עצמו מן האיסורין ע"כ.
חידושי הריטב"א
הא דאמרי' וממאי דקראי בדבר הרשות כתיבי דלמא בדבר מצוה ה"פ ודלמא אף בדברי מצוה ונוסחי איכא דגרסי אף הכי דליכא למימר בדבר מצוה בלחוד דהא מהיכא תיתי כיון דקראי סתמא כתיבי ועוד מדאמרינן לקמן בסוף שמעתין אלא אי אמרת בדבר מצו' מאי מיעט ומאי קו' דהא מיעט דבר הרשות א"ו כדאמרן:
לא ס"ד דבעי' הטבה דומיא דהרעה פי' (אי) [או] הרעה דומיא דהטב' דתרוייהו ליכ' למימר דהא לא אפשר כי ב' הפכים הם וזה פשוט ולהכי לא קפיד ש"ס בלישני':
מה הטבה אינה בביטול וכו' כללא דשמעתא דכל הטבה היא באוכל והרע' היא בלא אוכל דהטב' הן והרע' לאו וכדפי' רש"י ז"ל בריש מכילתין מעתה כל היכא דאמרת דקרא בדבר מצוה מיירי ואמרינן הרע' דומיא דהטב' ההטב' היא שיאכל דבר מצו' כגון שיאכל מצה בליל פסח ודכוותי' וההרע' שלא יאכל חמץ והויי' הרע' דומיא דהטב' שאינ' בביטול מצו' אלא בקיומ' ואי אמרת איפכא הטב' דומיא דהרע' הדבר בהיפך שלא יאכל מצה אלא חמץ הרע' והטב' שיאכל חמץ והיינו דאמרינן לעיל מה הטב' שאינה ביטול מצו' אף הרע' שאינ' ביטול מצו' כגון שלא יאכל מצה אלא בקיום מצו' כגון שלא יאכל חמץ והו"ל הרע' והטב' בחדא מילתא וכן הרע' הא דאמרינן מה אינ' בקיום מצו' כגון שנשבע שלא יאכל חמץ אדרבא היא בבטול מצו' שלא יאכל מצה והוייא הטב' דומיא דהרע' שלא יאכל חמץ והו"ל הרע והטב' חדא עניינא. גירסת רש"י א"ה בדבר הרשות נמי לא משכחת לה אלא מדאיצטריך קרא לרבות הטבת אחרים מכלל דקראי לא בדבר מצו' כתיבי:
והאי או מבע"ל לחלק וכו' וזו גי' קצר' ונוחה באורחא דתלמודא וה"פ דבשלמא לדידי לא בעינן הטב' דומיא דהרע' ולא הרע' דומיא דהטב' לא בדבר מצו' ולא בדבר הרשות ומשכחת שפיר קראי בין בדבר הרשות בין בדבר מצו' אבל לדידך דבעינן חדא דומיא דחברת' לא משכחת קרא ואפי' בדבר הרשות לקוד ואי אמרת הרע' דומיא דהטב' סתם הטב' היא שיאכל דברים הטובים והרע' דמייא לה שלא יאכל דברים הרעים והו"ל הרע' הטב' גופ' ואי הטב' דומיא דהרע' הרע' היא מן הסתם שלא יאכל דברים הטובים והטב' דדמיא לה שיאכל דברים הרעים והו"ל הטב' גופה הרע' אלא לית לן למינקט האי טעמא כלל ואי בעית לאוכוחי דלאו בדבר מצו' כתיבי קראי הכי אית לן למימר דכיון דאיצטריך רחמנא למיכתב או להטיב לרבות הטבת אחרים לקרבן מכלל דלאו בדבר מצו' כתיבי קראי דהשתא ומה בנשבע לבטל מצו' ולא ביטל קרבן חייב אע"פ שמריע בזה לעצמו וגם לאחרים דכל ישראל ערבים זה לזה נשבע להיטיב לאחרים ולא היטיב מבעייא דחייב קרבן אלא ודאי ש"מ לאו בדבר מצו' כתיבי קראי אלא בדבר הרשות גריד'. הדר פריך ש"ס דהאי או להטיב מבעי לי' לחלק וכו' ומתרץ ואזיל. ואיכא במקצת הספרי' גי' אחריתי ארוכה וקצר' הכי א"ה בדבר הרשות נמי לא משכחת לם דבעיא הטב' דומיא דהרע' והרע' דומיא דהטב' מה הטב' שאינ' בבל תאכל אף הרע' שאינ' בבל תאכל והרע' גופ' הטב' היא הטב' דומיא דהרע' מה הרע' שאינ' בקום אכול אף הטב' שאינ' בקום אכול גופ' הרע' היא האי מאי אא"ב בדבר הרשות כתיבי קראי היינו דאיצטריך לרבות הטב' דאחרים אלא אי אמרת בדבר (הרשות) מצו' כתיבי השתא הרעת אחרים איתרבאי הטבת אחרים מבעיא ע"כ וגי' זו צריך להולמ' כפי גי' זו הא' דלדברים הרעים קרי בבל תאכל לפי שהאדם אסור לאוכלן משום השמר לך ושמור נפשך ולדברים הטובים קרי קום אכול והרע' גמור' שלא יאכל דברים הטובים והטב גופ' דכוות' שיאכל דברים הרעים והטב' גמור' שיאכל היפים והרע' דכוות' שלא יאכל הטובים וכדמפ' לאידך גי' ולשונ' משונ' דלעולם לא רגלינן לומר קום אכול או בל תאכל אלא בד"מ כי גם מ"ש האי מאי אא"ב וכו' הוא משונ' משאר מקומות דבכל דוכתא דאמרינן כי האי לישנא בעי לומר דאא"ב כדאמינא אנא משכחת לה שפיר אבל לדידך ואלו הכא מודה הוא דבין בדבר מצו' ובין בדבר הרשות לא משכחת הרע' דומיא דהטב' והטב' דומיא דהרע' אלא דבעי למיעבד תירוצא אחרינא לקושיא דאקשו לי' מעיקרא וגם לגי' זו הא דאמרי' במסקנא דמ לתי' השתא הרעת אחרים איתרבאי הטבת אחרים מבעיא לביטול מצוה קרי הרעת אחרים וטעמ' משום דכל ישראל ערבין זה לזה וזה ג"כ לשון דחוק לכך הגי' הא' עיקר:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה