ביאור:בבלי שבועות דף כז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת שבועות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

משנה:

נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל – פטור [מקרבן עולה ויורד; מחלוקת ראשונים אם חייב מלקות; עיין קצוה"ח ע"ג]; לקיים ולא קיים – פטור; שהיה בדין שיהא חייב [1], כדברי רבי יהודה בן בתירא [2]: אמר רבי יהודה בן בתירא: מה אם הרשות שאינו מושבע עליו מהר סיני הרי הוא חייב עליו, מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני - אינו דין שיהא חייב עליה!?

אמרו לו: לא! אם אמרת בשבועת הרשות, שכן עשה בה 'לאו' כ'הן', תאמר בשבועת מצוה, שלא עשה בה 'לאו' כ'הן' [3]: שאם נשבע לבטל ולא ביטל - פטור.

גמרא:

תנו רבנן: 'יכול נשבע לבטל את המצוה [4] ולא ביטל, יהא חייב?

תלמוד לומר: (ויקרא ה ד) [או נפש כי תשבע לבטא בשפתים] להרע או להיטיב [לכל אשר יבטא האדם בשבעה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת מאלה]: מה הטבה רשות [5] - אף הרעה רשות: אוציא נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל, שהוא פטור.

יכול נשבע לקיים את המצוה [6] ולא קיים, שיהא חייב?

תלמוד לומר: להרע או להיטיב: מה הרעה רשות [7] - אף הטבה רשות, אוציא נשבע לקיים את המצוה ולא קיים שהוא פטור.

יכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע - יכול יהא פטור?

תלמוד לומר: להרע או להיטיב: מה הטבה רשות - אף הרעה רשות, אביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע, שהרשות בידו.

יכול נשבע להרע לאחרים ולא הרע שיהא חייב? תלמוד לומר: להרע או להיטיב: מה הטבה רשות - אף הרעה רשות, אוציא נשבע להרע לאחרים ולא הרע, שאין הרשות בידו.

מנין לרבות הטבת אחרים?

תלמוד לומר: 'או להיטיב' [8].

ואיזו היא 'הרעת אחרים'? – "אכה את פלוני ואפצע את מוחו".'

וממאי דקראי בדבר הרשות כתיבי? דלמא בדבר מצוה כתיבי?

לא סלקא דעתא, דבעינן הטבה דומיא דהרעה והרעה דומיא דהטבה, דאקיש הרעה להטבה: מה הטבה [9] אינה בביטול מצוה [10] - אף הרעה אינה בביטול מצוה;

הרעה גופה הטבה היא [11], ואקיש הטבה להרעה: מה הרעה [12] [13]אינה בקיום מצוה [14] - אף הטבה [15] [16]אינה בקיום מצוה [17] [18] הטבה גופה הרעה היא [19]!

[20] אי הכי - בדבר הרשות נמי לא משכחת לה [21]!? אלא מדאיצטריך 'או' לרבות הטבת אחרים - שמע מינה בדבר הרשות כתיבי [22], דאי סלקא דעתא בדבר מצוה כתיבי, השתא: הרעת אחרים [23] איתרבי, הטבת אחרים [24] מיבעיא?

והאי 'או' מיבעי ליה לחלק [25]?

לחלק - לא צריך קרא.

הניחא לרבי יונתן, אלא לרבי יאשיה מאי איכא למימר? דתניא: (ויקרא כ ט) [כי איש] איש אשר יקלל את אביו ואת אמו [מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו]; אין לי אלא אביו ואמו, אביו ולא אמו, אמו ולא אביו מנין? תלמוד לומר: 'אביו ואמו קלל': אביו קלל, אמו קלל [26], דברי רבי יאשיה; רבי יונתן אומר: משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו [27],


עמוד ב

עד שיפרוט לך הכתוב 'יחדיו'.

[28] אפילו תימא רבי יאשיה [29], וסבר לה כרבי עקיבא דדריש רבויי ומיעוטי <ואייתר ליה 'או' לחלק>: אי אמרת בשלמא בדבר הרשות כתיב - ממעט דבר מצוה, אלא אי אמרת בדבר מצוה כתיב - ממאי קא ממעט [30]?

אמר רבי יהודה בן בתירא: מה אם הרשות [שאינו מושבע עליו מהר סיני הרי הוא חייב עליו, מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני - אינו דין שיהא חייב עליה!? אמרו לו: לא! אם אמרת בשבועת הרשות, שכן עשה בה 'לאו' כ'הן', תאמר בשבועת מצוה, שלא עשה בה 'לאו' כ'הן': שאם נשבע לבטל ולא ביטל - פטור.]:

ורבנן - שפיר קאמרי ליה לרבי יהודה בן בתירא?

ורבי יהודה בן בתירא אמר לך: אטו הטבת אחרים, לאו אף על גב דליתא בכלל הרעת אחרים, ורבי רחמנא - הכא נמי בקיום מצוה: אף על גב דליתיה בביטול מצוה - רבייה רחמנא!

ורבנן?

התם איתיה ב'לא איטיב [31]' [32], הכא מי איתיה ב'לא אקיים'?

משנה:

"שבועה שלא אוכל ככר זו", "שבועה שלא אוכלנה", "שבועה שלא אוכלנה" [33], ואכלה - אינו חייב אלא אחת [34].

זו היא שבועת בטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.

שבועת שוא חייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה פטור.

גמרא:

למה לי למיתני '"שבועה שלא אוכל", "שבועה שלא אוכלנה"' [35]?

הא קא משמע לן: טעמא דאמר "שלא אוכל" והדר אמר "שלא אוכלנהּ" דלא מיחייב אלא חדא, אבל אמר "שלא אוכלנהּ" והדר אמר "שלא אוכל" [36] - מיחייב תרתי [37], כדרבא [38], דאמר רבא: "שבועה שלא אוכל ככר זו": כיון שאכל ממנה כזית – חייב; "שלא אוכלנהּ" - אינו חייב עד שיאכל את כולה.

"שבועה שלא אוכלנה" ואכלה - אינו חייב אלא אחת כו':

הא תו [39] - למה לי [40]?

הא קא משמע לן: חיובא הוא דליכא, הא שבועה איכא: דאי משכחת רווחא – חיילא.

[41]

למאי הלכתא?

לכדרבא [42], דאמר רבא: שאם נשאל [43] על הראשונה - עלתה לו שניה תחתיה [44].

לימא מסייעא ליה [תופסתא נזיר פ"ב מ"יא]: 'מי שנדר שתי נזירות [45], ומנה ראשונה והפריש עליה קרבן [46], ואחר כך נשאל על הראשונה - עלתה לו שניה בראשונה [47]' [48]?

הכי? השתא: התם [49] - נזירות מיהא איתא [50], דכי מני לראשונה - בעי מיהדר מימנא לשניה בלא שאלה [51]; הכא [52] - שבועה שניה מי איתא כלל[53]?

אמר רבא: נשבע על ככר ואכלה, אם שייר ממנה כזית, נשאל עליה [54]; אכלה כולה - אין נשאל עליה.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: היכי דמי? אי דאמר "שלא אוכל מכזית קמא" - עבדיה לאיסוריה! אי דאמר "שלא אוכלנה" מאי איריא 'כזית'?

הערות[עריכה]

  1. ^ הנשבע לקיים ולא קיים
  2. ^ 'כדברי רבי יהודה בן בתירא' גרסינן, ולא גרסינן 'דברי רבי יהודה', והכי קאמר: נשבע לקיים ולא קיים – פטור, שאילו לדברי רבי יהודה בן בתירא - היה בדין לחייבו
  3. ^ וקרא כתיב 'להרע או להיטיב' (ויקרא ה ד)
  4. ^ ותהא זו קרויה 'הרעה': שהוא מריע לעשות: שמבטל את המצוה
  5. ^ לקמיה מפרש לה
  6. ^ ותהא זו קרויה 'הטבה': שהוא מטיב לקיים מצוה
  7. ^ לקמיה פריך: ממאי דקראי ברשות כתיבי?
  8. ^ 'או' יתירה לדרשא
  9. ^ לעצמו, דהיינו "אוכַל"
  10. ^ כגון "אוכַל ביוה"כ" או "חמץ בפסח" דהא לא קרי 'הטבה', שהרי גורם רעה לנפשו! אלא בקיום מצוה, כגון "אוכַל מצה בלילי פסח" - אף הרעה ד"לא אוכַל" שאינה בביטול מצוה, כגון "לא אוכל מצה", אלא בקיום מצוה, כגון "לא אוכל חמץ"
  11. ^ אם כן למה לי דכתבה? הך 'הרעה' - הטבה היא לענין מצוה, והא כתבה?
  12. ^ ד"לא אוכל"
  13. ^ ש
  14. ^ כגון: "לא אוכל חמץ בפסח", דההיא - לא 'הרעה' מיקריא לענין מצוה
  15. ^ ד"אוכל"
  16. ^ ש
  17. ^ כגון "אוכל מצה", אלא בביטול מצוה, כגון "אוכל חמץ בפסח"
  18. ^ ואם כן
  19. ^ הטבה זו הרעה היא, והא כתבה
  20. ^ הכי גרסינן:
  21. ^ והכי פירושה: אי הכי בדבר הרשות נמי איכא לאקשויי כי האי גוונא: אקיש הרעה להטבה: מה הטבה ד"אוכַל" שאינה בדבר רע לגופו, כגון "אוכל דבר שקשה לגוף,, דההיא - לאו 'הטבה' מיקריא, אלא דבר המהנהו - אף 'הרעה' ד"לא אוכַל" - שאין שבועה זו רעה לגופו, אלא הטבה, כגון "לא אוכַל דברים הקשים לגוף", ואם כן 'הרעה' הזאת - הטבה היא לו, והא כתיב ליה 'הטבה' ואקיש הטבה ל'הרעה': מה הרעה ד"לא אוכַל" - לא נשבע על דבר הקשה, דההיא - לאו 'הרעה' מיקריא, אלא בדבר הטוב לגוף נשבע שלא יאכלנו - אף 'הטבה' ד"אוכַל" - כגון שנשבע בדבר הרע לו שתהא שבועה רעה לו, אם כן 'הטבה' גופה הרעה היא
  22. ^ הכי גרסינן: לאו בדבר מצוה כתיבי
  23. ^ דהויא ביטול מצוה
  24. ^ דקיום מצוה היא
  25. ^ דאי כתיב 'להרע ולהיטיב' הוה אמינא: עד דמשתבע אתרוייהו
  26. ^ בראש המקרא סמך קללה לאביו, ובסופו סמך קללה לאמו
  27. ^ וריבויא דסיפיה דקרא מיבעי ליה לרבות מקלל לאחר מיתה, והכי מפרש לה בסנהדרין
  28. ^ ומשני:
  29. ^ דלא מייתר ליה 'או' - נפקא ליה דקראי לאו במצוה איירי
  30. ^ מאי מיעט? אין לך דבר הראוי למעט כנשבע לבטל את המצוה, ואם זה חייב - כל שכן כל שאר שבועות! אלא ודאי ביטול מצוה אימעוט וקיום מצוה ממעיט, מדליתיה ב'לאו' ו'הן'
  31. ^ לאחרים
  32. ^ כגון מתנה לעשיר
  33. ^ לקמיה מפרש למה לי דנקט שבועה שלישית
  34. ^ שאין שבועה חלה על שבועה
  35. ^ למה לי למינקט תרי לישני? ליתני "שלא אוכל" "שבועה שלא אוכל"
  36. ^ ואכלה כולה
  37. ^ חייב שתים: דחיילא לה שבועה שניה, ואילו "שלא אוכלנהּ" - כולה משמע, אבל מקצתה - לא אסר עליו, וכי הדר אשתבע "שלא אוכל" - אוסר עצמו בכזית ממנה, וכי אכל כזית קמא - חייב משום שבועה שניה, וכי גמר ואכלה - חייב משום שבועה ראשונה; אבל האומר תחלה "שבועה שלא אוכל" - אוסר עצמו בכזית ממנה, הלכך שניה לא חיילא, דבכלל ראשונה היא: דכיון דאיתסר בכזית ראשון - שוב לא יאכל כלום ממנה, כל שכן כולה
  38. ^ דאמר "אוכלנהּ" משמע כולה, אבל "לא אוכל" - אסר עצמו בכדי אכילה
  39. ^ שבועה שלישית
  40. ^ משבועה שניה אשמועינן דאין שבועה חלה על השבועה
  41. ^ הכי גרסינן: וכי משכחא רווחא חיילא, כדרבא
  42. ^ להכי נקט למנינא: דאשמועינן חיובא הוא דליכא אשבועות אחרונות, הא שבועות הם, ולא יצאו לבטלה, ואם ימצאו מקום – יחולו; והיכי דמי?
  43. ^ לחכם
  44. ^ ונאסר בככר משום שבועה שניה, וכן אם נשאל על השתים - חלה על השלישית, לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו, שהרי פותח לו בחרטה, והוי כמי שלא נדר, וחלה השניה למפרע: שהראשונה היתה מעכבתה מלחול, ואינה לראשונה - הואיל ונשאל עליה!
  45. ^ סתם נזירות שלשים יום
  46. ^ לתגלחתו
  47. ^ במנין שמנה לשם ראשונה
  48. ^ ואינו צריך לשמור עוד נזירות שניה, והקרבן שהפריש מביא עליה, כדמפרש טעמא לקמן: מי גרם לשניה שלא תחול תחלה להיות מנין הראשון שלה? - ראשונה היתה מעכבתה, והרי אינה לראשונה: שסילקה ועקרה בשאלה זו, ונמצא המנין למפרע של שניה! הכי נמי גבי שבועות: מי הוא גורם לשניה שלא תחול? - ראשונה היתה גורמת לה, והרי אינה: שעקרה בשאלה, ונמצאת שניה חלה למפרע
  49. ^ נודר שתי נזירות
  50. ^ אפילו לא נשאל על הראשונה לא יצתה נזירות שניה מפיו לבטלה
  51. ^ וכיון דדבר העומד להיות הוא כשימצא מקום - הרי מצא מקום למפרע על ידי שאילה לחול מיום ראשון, לפיכך מנין עולה לה
  52. ^ גבי שבועות
  53. ^ אי לאו שאלה - מי הוה קיימא שניה לחול כלל? הכא איכא למימר כשיצתה שניה מפיו יצתה לבטלה, ולא לחול עוד עולמית, ואף כשיבא המקום - שהרי כבר בטלה
  54. ^ והותר לו זית הנשאר, ובאכילתו לא עבר