ביאור:בבלי שבועות דף כז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת שבועות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

משנה:

נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל – פטור [מקרבן עולה ויורד; מחלוקת ראשונים אם חייב מלקות; עיין קצוה"ח ע"ג]; לקיים ולא קיים – פטור; שהיה בדין שיהא חייב ^[1], כדברי רבי יהודה בן בתירא ^[2]: אמר רבי יהודה בן בתירא: מה אם הרשות שאינו מושבע עליו מהר סיני הרי הוא חייב עליו, מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני - אינו דין שיהא חייב עליה!?

אמרו לו: לא! אם אמרת בשבועת הרשות, שכן עשה בה 'לאו' כ'הן', תאמר בשבועת מצוה, שלא עשה בה 'לאו' כ'הן' ^[3]: שאם נשבע לבטל ולא ביטל - פטור.

גמרא:

תנו רבנן: 'יכול נשבע לבטל את המצוה ^[4] ולא ביטל, יהא חייב?

תלמוד לומר: (ויקרא ה ד) [או נפש כי תשבע לבטא בשפתים] להרע או להיטיב [לכל אשר יבטא האדם בשבעה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת מאלה]: מה הטבה רשות ^[5] - אף הרעה רשות: אוציא נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל, שהוא פטור.

יכול נשבע לקיים את המצוה ^[6] ולא קיים, שיהא חייב?

תלמוד לומר: להרע או להיטיב: מה הרעה רשות ^[7] - אף הטבה רשות, אוציא נשבע לקיים את המצוה ולא קיים שהוא פטור.

יכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע - יכול יהא פטור?

תלמוד לומר: להרע או להיטיב: מה הטבה רשות - אף הרעה רשות, אביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע, שהרשות בידו.

יכול נשבע להרע לאחרים ולא הרע שיהא חייב? תלמוד לומר: להרע או להיטיב: מה הטבה רשות - אף הרעה רשות, אוציא נשבע להרע לאחרים ולא הרע, שאין הרשות בידו.

מנין לרבות הטבת אחרים?

תלמוד לומר: 'או להיטיב' ^[8].

ואיזו היא 'הרעת אחרים'? – "אכה את פלוני ואפצע את מוחו".'

וממאי דקראי בדבר הרשות כתיבי? דלמא בדבר מצוה כתיבי?

לא סלקא דעתא, דבעינן הטבה דומיא דהרעה והרעה דומיא דהטבה, דאקיש הרעה להטבה: מה הטבה ^[9] אינה בביטול מצוה ^[10] - אף הרעה אינה בביטול מצוה;

הרעה גופה הטבה היא ^[11], ואקיש הטבה להרעה: מה הרעה ^[12] ^[13]אינה בקיום מצוה ^[14] - אף הטבה ^[15] ^[16]אינה בקיום מצוה ^[17] ^[18] הטבה גופה הרעה היא ^[19]!

^[20] אי הכי - בדבר הרשות נמי לא משכחת לה ^[21]!? אלא מדאיצטריך 'או' לרבות הטבת אחרים - שמע מינה בדבר הרשות כתיבי ^[22], דאי סלקא דעתא בדבר מצוה כתיבי, השתא: הרעת אחרים ^[23] איתרבי, הטבת אחרים ^[24] מיבעיא?

והאי 'או' מיבעי ליה לחלק ^[25]?

לחלק - לא צריך קרא.

הניחא לרבי יונתן, אלא לרבי יאשיה מאי איכא למימר? דתניא: (ויקרא כ ט) [כי איש] איש אשר יקלל את אביו ואת אמו [מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו]; אין לי אלא אביו ואמו, אביו ולא אמו, אמו ולא אביו מנין? תלמוד לומר: 'אביו ואמו קלל': אביו קלל, אמו קלל ^[26], דברי רבי יאשיה; רבי יונתן אומר: משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו ^[27],

עמוד ב

עד שיפרוט לך הכתוב 'יחדיו'.

^[28] אפילו תימא רבי יאשיה ^[29], וסבר לה כרבי עקיבא דדריש רבויי ומיעוטי <ואייתר ליה 'או' לחלק>: אי אמרת בשלמא בדבר הרשות כתיב - ממעט דבר מצוה, אלא אי אמרת בדבר מצוה כתיב - ממאי קא ממעט ^[30]?

אמר רבי יהודה בן בתירא: מה אם הרשות [שאינו מושבע עליו מהר סיני הרי הוא חייב עליו, מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני - אינו דין שיהא חייב עליה!? אמרו לו: לא! אם אמרת בשבועת הרשות, שכן עשה בה 'לאו' כ'הן', תאמר בשבועת מצוה, שלא עשה בה 'לאו' כ'הן': שאם נשבע לבטל ולא ביטל - פטור.]:

ורבנן - שפיר קאמרי ליה לרבי יהודה בן בתירא?

ורבי יהודה בן בתירא אמר לך: אטו הטבת אחרים, לאו אף על גב דליתא בכלל הרעת אחרים, ורבי רחמנא - הכא נמי בקיום מצוה: אף על גב דליתיה בביטול מצוה - רבייה רחמנא!

ורבנן?

התם איתיה ב'לא איטיב ^[31]' ^[32], הכא מי איתיה ב'לא אקיים'?

משנה:

"שבועה שלא אוכל ככר זו", "שבועה שלא אוכלנה", "שבועה שלא אוכלנה" ^[33], ואכלה - אינו חייב אלא אחת ^[34].

זו היא שבועת בטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.

שבועת שוא חייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה פטור.

גמרא:

למה לי למיתני '"שבועה שלא אוכל", "שבועה שלא אוכלנה"' ^[35]?

הא קא משמע לן: טעמא דאמר "שלא אוכל" והדר אמר "שלא אוכלנהּ" דלא מיחייב אלא חדא, אבל אמר "שלא אוכלנהּ" והדר אמר "שלא אוכל" ^[36] - מיחייב תרתי ^[37], כדרבא ^[38], דאמר רבא: "שבועה שלא אוכל ככר זו": כיון שאכל ממנה כזית – חייב; "שלא אוכלנהּ" - אינו חייב עד שיאכל את כולה.

"שבועה שלא אוכלנה" ואכלה - אינו חייב אלא אחת כו':

הא תו ^[39] - למה לי ^[40]?

הא קא משמע לן: חיובא הוא דליכא, הא שבועה איכא: דאי משכחת רווחא – חיילא.

^[41]

למאי הלכתא?

לכדרבא ^[42], דאמר רבא: שאם נשאל ^[43] על הראשונה - עלתה לו שניה תחתיה ^[44].

לימא מסייעא ליה [תופסתא נזיר פ"ב מ"יא]: 'מי שנדר שתי נזירות ^[45], ומנה ראשונה והפריש עליה קרבן ^[46], ואחר כך נשאל על הראשונה - עלתה לו שניה בראשונה ^[47]' ^[48]?

הכי? השתא: התם ^[49] - נזירות מיהא איתא ^[50], דכי מני לראשונה - בעי מיהדר מימנא לשניה בלא שאלה ^[51]; הכא ^[52] - שבועה שניה מי איתא כלל^[53]?

אמר רבא: נשבע על ככר ואכלה, אם שייר ממנה כזית, נשאל עליה ^[54]; אכלה כולה - אין נשאל עליה.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: היכי דמי? אי דאמר "שלא אוכל מכזית קמא" - עבדיה לאיסוריה! אי דאמר "שלא אוכלנה" מאי איריא 'כזית'?

הערות[עריכה]

^ הנשבע לקיים ולא קיים
^ 'כדברי רבי יהודה בן בתירא' גרסינן, ולא גרסינן 'דברי רבי יהודה', והכי קאמר: נשבע לקיים ולא קיים – פטור, שאילו לדברי רבי יהודה בן בתירא - היה בדין לחייבו
^ וקרא כתיב 'להרע או להיטיב' (ויקרא ה ד)
^ ותהא זו קרויה 'הרעה': שהוא מריע לעשות: שמבטל את המצוה
^ לקמיה מפרש לה
^ ותהא זו קרויה 'הטבה': שהוא מטיב לקיים מצוה
^ לקמיה פריך: ממאי דקראי ברשות כתיבי?
^ 'או' יתירה לדרשא
^ לעצמו, דהיינו "אוכַל"
^ כגון "אוכַל ביוה"כ" או "חמץ בפסח" דהא לא קרי 'הטבה', שהרי גורם רעה לנפשו! אלא בקיום מצוה, כגון "אוכַל מצה בלילי פסח" - אף הרעה ד"לא אוכַל" שאינה בביטול מצוה, כגון "לא אוכל מצה", אלא בקיום מצוה, כגון "לא אוכל חמץ"
^ אם כן למה לי דכתבה? הך 'הרעה' - הטבה היא לענין מצוה, והא כתבה?
^ ד"לא אוכל"
^ ש
^ כגון: "לא אוכל חמץ בפסח", דההיא - לא 'הרעה' מיקריא לענין מצוה
^ ד"אוכל"
^ ש
^ כגון "אוכל מצה", אלא בביטול מצוה, כגון "אוכל חמץ בפסח"
^ ואם כן
^ הטבה זו הרעה היא, והא כתבה
^ הכי גרסינן:
^ והכי פירושה: אי הכי בדבר הרשות נמי איכא לאקשויי כי האי גוונא: אקיש הרעה להטבה: מה הטבה ד"אוכַל" שאינה בדבר רע לגופו, כגון "אוכל דבר שקשה לגוף,, דההיא - לאו 'הטבה' מיקריא, אלא דבר המהנהו - אף 'הרעה' ד"לא אוכַל" - שאין שבועה זו רעה לגופו, אלא הטבה, כגון "לא אוכַל דברים הקשים לגוף", ואם כן 'הרעה' הזאת - הטבה היא לו, והא כתיב ליה 'הטבה' ואקיש הטבה ל'הרעה': מה הרעה ד"לא אוכַל" - לא נשבע על דבר הקשה, דההיא - לאו 'הרעה' מיקריא, אלא בדבר הטוב לגוף נשבע שלא יאכלנו - אף 'הטבה' ד"אוכַל" - כגון שנשבע בדבר הרע לו שתהא שבועה רעה לו, אם כן 'הטבה' גופה הרעה היא
^ הכי גרסינן: לאו בדבר מצוה כתיבי
^ דהויא ביטול מצוה
^ דקיום מצוה היא
^ דאי כתיב 'להרע ולהיטיב' הוה אמינא: עד דמשתבע אתרוייהו
^ בראש המקרא סמך קללה לאביו, ובסופו סמך קללה לאמו
^ וריבויא דסיפיה דקרא מיבעי ליה לרבות מקלל לאחר מיתה, והכי מפרש לה בסנהדרין
^ ומשני:
^ דלא מייתר ליה 'או' - נפקא ליה דקראי לאו במצוה איירי
^ מאי מיעט? אין לך דבר הראוי למעט כנשבע לבטל את המצוה, ואם זה חייב - כל שכן כל שאר שבועות! אלא ודאי ביטול מצוה אימעוט וקיום מצוה ממעיט, מדליתיה ב'לאו' ו'הן'
^ לאחרים
^ כגון מתנה לעשיר
^ לקמיה מפרש למה לי דנקט שבועה שלישית
^ שאין שבועה חלה על שבועה
^ למה לי למינקט תרי לישני? ליתני "שלא אוכל" "שבועה שלא אוכל"
^ ואכלה כולה
^ חייב שתים: דחיילא לה שבועה שניה, ואילו "שלא אוכלנהּ" - כולה משמע, אבל מקצתה - לא אסר עליו, וכי הדר אשתבע "שלא אוכל" - אוסר עצמו בכזית ממנה, וכי אכל כזית קמא - חייב משום שבועה שניה, וכי גמר ואכלה - חייב משום שבועה ראשונה; אבל האומר תחלה "שבועה שלא אוכל" - אוסר עצמו בכזית ממנה, הלכך שניה לא חיילא, דבכלל ראשונה היא: דכיון דאיתסר בכזית ראשון - שוב לא יאכל כלום ממנה, כל שכן כולה
^ דאמר "אוכלנהּ" משמע כולה, אבל "לא אוכל" - אסר עצמו בכדי אכילה
^ שבועה שלישית
^ משבועה שניה אשמועינן דאין שבועה חלה על השבועה
^ הכי גרסינן: וכי משכחא רווחא חיילא, כדרבא
^ להכי נקט למנינא: דאשמועינן חיובא הוא דליכא אשבועות אחרונות, הא שבועות הם, ולא יצאו לבטלה, ואם ימצאו מקום – יחולו; והיכי דמי?
^ לחכם
^ ונאסר בככר משום שבועה שניה, וכן אם נשאל על השתים - חלה על השלישית, לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו, שהרי פותח לו בחרטה, והוי כמי שלא נדר, וחלה השניה למפרע: שהראשונה היתה מעכבתה מלחול, ואינה לראשונה - הואיל ונשאל עליה!
^ סתם נזירות שלשים יום
^ לתגלחתו
^ במנין שמנה לשם ראשונה
^ ואינו צריך לשמור עוד נזירות שניה, והקרבן שהפריש מביא עליה, כדמפרש טעמא לקמן: מי גרם לשניה שלא תחול תחלה להיות מנין הראשון שלה? - ראשונה היתה מעכבתה, והרי אינה לראשונה: שסילקה ועקרה בשאלה זו, ונמצא המנין למפרע של שניה! הכי נמי גבי שבועות: מי הוא גורם לשניה שלא תחול? - ראשונה היתה גורמת לה, והרי אינה: שעקרה בשאלה, ונמצאת שניה חלה למפרע
^ נודר שתי נזירות
^ אפילו לא נשאל על הראשונה לא יצתה נזירות שניה מפיו לבטלה
^ וכיון דדבר העומד להיות הוא כשימצא מקום - הרי מצא מקום למפרע על ידי שאילה לחול מיום ראשון, לפיכך מנין עולה לה
^ גבי שבועות
^ אי לאו שאלה - מי הוה קיימא שניה לחול כלל? הכא איכא למימר כשיצתה שניה מפיו יצתה לבטלה, ולא לחול עוד עולמית, ואף כשיבא המקום - שהרי כבר בטלה
^ והותר לו זית הנשאר, ובאכילתו לא עבר

[1] הנשבע לקיים ולא קיים

[2] 'כדברי רבי יהודה בן בתירא' גרסינן, ולא גרסינן 'דברי רבי יהודה', והכי קאמר: נשבע לקיים ולא קיים – פטור, שאילו לדברי רבי יהודה בן בתירא - היה בדין לחייבו

[3] וקרא כתיב 'להרע או להיטיב' (ויקרא ה ד)

[4] ותהא זו קרויה 'הרעה': שהוא מריע לעשות: שמבטל את המצוה

[5] לקמיה מפרש לה

[6] ותהא זו קרויה 'הטבה': שהוא מטיב לקיים מצוה

[7] לקמיה פריך: ממאי דקראי ברשות כתיבי?

[8] 'או' יתירה לדרשא

[9] לעצמו, דהיינו "אוכַל"

[10] כגון "אוכַל ביוה"כ" או "חמץ בפסח" דהא לא קרי 'הטבה', שהרי גורם רעה לנפשו! אלא בקיום מצוה, כגון "אוכַל מצה בלילי פסח" - אף הרעה ד"לא אוכַל" שאינה בביטול מצוה, כגון "לא אוכל מצה", אלא בקיום מצוה, כגון "לא אוכל חמץ"

[11] אם כן למה לי דכתבה? הך 'הרעה' - הטבה היא לענין מצוה, והא כתבה?

[12] ד"לא אוכל"

[13] ש

[14] כגון: "לא אוכל חמץ בפסח", דההיא - לא 'הרעה' מיקריא לענין מצוה

[15] ד"אוכל"

[16] ש

[17] כגון "אוכל מצה", אלא בביטול מצוה, כגון "אוכל חמץ בפסח"

[18] ואם כן

[19] הטבה זו הרעה היא, והא כתבה

[20] הכי גרסינן:

[21] והכי פירושה: אי הכי בדבר הרשות נמי איכא לאקשויי כי האי גוונא: אקיש הרעה להטבה: מה הטבה ד"אוכַל" שאינה בדבר רע לגופו, כגון "אוכל דבר שקשה לגוף,, דההיא - לאו 'הטבה' מיקריא, אלא דבר המהנהו - אף 'הרעה' ד"לא אוכַל" - שאין שבועה זו רעה לגופו, אלא הטבה, כגון "לא אוכַל דברים הקשים לגוף", ואם כן 'הרעה' הזאת - הטבה היא לו, והא כתיב ליה 'הטבה' ואקיש הטבה ל'הרעה': מה הרעה ד"לא אוכַל" - לא נשבע על דבר הקשה, דההיא - לאו 'הרעה' מיקריא, אלא בדבר הטוב לגוף נשבע שלא יאכלנו - אף 'הטבה' ד"אוכַל" - כגון שנשבע בדבר הרע לו שתהא שבועה רעה לו, אם כן 'הטבה' גופה הרעה היא

[22] הכי גרסינן: לאו בדבר מצוה כתיבי

[23] דהויא ביטול מצוה

[24] דקיום מצוה היא

[25] דאי כתיב 'להרע ולהיטיב' הוה אמינא: עד דמשתבע אתרוייהו

[26] בראש המקרא סמך קללה לאביו, ובסופו סמך קללה לאמו

[27] וריבויא דסיפיה דקרא מיבעי ליה לרבות מקלל לאחר מיתה, והכי מפרש לה בסנהדרין

[28] ומשני:

[29] דלא מייתר ליה 'או' - נפקא ליה דקראי לאו במצוה איירי

[30] מאי מיעט? אין לך דבר הראוי למעט כנשבע לבטל את המצוה, ואם זה חייב - כל שכן כל שאר שבועות! אלא ודאי ביטול מצוה אימעוט וקיום מצוה ממעיט, מדליתיה ב'לאו' ו'הן'

[31] לאחרים

[32] כגון מתנה לעשיר

[33] לקמיה מפרש למה לי דנקט שבועה שלישית

[34] שאין שבועה חלה על שבועה

[35] למה לי למינקט תרי לישני? ליתני "שלא אוכל" "שבועה שלא אוכל"

[36] ואכלה כולה

[37] חייב שתים: דחיילא לה שבועה שניה, ואילו "שלא אוכלנהּ" - כולה משמע, אבל מקצתה - לא אסר עליו, וכי הדר אשתבע "שלא אוכל" - אוסר עצמו בכזית ממנה, וכי אכל כזית קמא - חייב משום שבועה שניה, וכי גמר ואכלה - חייב משום שבועה ראשונה; אבל האומר תחלה "שבועה שלא אוכל" - אוסר עצמו בכזית ממנה, הלכך שניה לא חיילא, דבכלל ראשונה היא: דכיון דאיתסר בכזית ראשון - שוב לא יאכל כלום ממנה, כל שכן כולה

[38] דאמר "אוכלנהּ" משמע כולה, אבל "לא אוכל" - אסר עצמו בכדי אכילה

[39] שבועה שלישית

[40] משבועה שניה אשמועינן דאין שבועה חלה על השבועה

[41] הכי גרסינן: וכי משכחא רווחא חיילא, כדרבא

[42] להכי נקט למנינא: דאשמועינן חיובא הוא דליכא אשבועות אחרונות, הא שבועות הם, ולא יצאו לבטלה, ואם ימצאו מקום – יחולו; והיכי דמי?

[43] לחכם

[44] ונאסר בככר משום שבועה שניה, וכן אם נשאל על השתים - חלה על השלישית, לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו, שהרי פותח לו בחרטה, והוי כמי שלא נדר, וחלה השניה למפרע: שהראשונה היתה מעכבתה מלחול, ואינה לראשונה - הואיל ונשאל עליה!

[45] סתם נזירות שלשים יום

[46] לתגלחתו

[47] במנין שמנה לשם ראשונה

[48] ואינו צריך לשמור עוד נזירות שניה, והקרבן שהפריש מביא עליה, כדמפרש טעמא לקמן: מי גרם לשניה שלא תחול תחלה להיות מנין הראשון שלה? - ראשונה היתה מעכבתה, והרי אינה לראשונה: שסילקה ועקרה בשאלה זו, ונמצא המנין למפרע של שניה! הכי נמי גבי שבועות: מי הוא גורם לשניה שלא תחול? - ראשונה היתה גורמת לה, והרי אינה: שעקרה בשאלה, ונמצאת שניה חלה למפרע

[49] נודר שתי נזירות

[50] אפילו לא נשאל על הראשונה לא יצתה נזירות שניה מפיו לבטלה

[51] וכיון דדבר העומד להיות הוא כשימצא מקום - הרי מצא מקום למפרע על ידי שאילה לחול מיום ראשון, לפיכך מנין עולה לה

[52] גבי שבועות

[53] אי לאו שאלה - מי הוה קיימא שניה לחול כלל? הכא איכא למימר כשיצתה שניה מפיו יצתה לבטלה, ולא לחול עוד עולמית, ואף כשיבא המקום - שהרי כבר בטלה

[54] והותר לו זית הנשאר, ובאכילתו לא עבר

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]