ביאור:בבלי שבועות דף כח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת שבועות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

אפילו [1] כל שהוא נמי [2]?

אי בעית אימא: "שלא אוכל", אי בעית אימא "שלא אוכלנה":

איבעית אימא "שלא אוכל": מיגו דמהניא ליה שאלה אכזית בתרא - מהניא ליה שאלה נמי אכזית קמא [3];

ואיבעית אימא "שלא אוכלנה": אי שייר כזית חשיב לאיתשולי עליה, ואי לא לא חשיב לאיתשולי עליה.

מיתיבי [תופסתא נזיר פ"ב מ"יא]: 'מי שנדר שתי נזירות ומנה ראשונה והפריש עליה קרבן ואחר כך נשאל על הראשונה [4] עלתה לו שניה בראשונה'!?

הכא במאי עסקינן? - בשלא כיפר.

והתניא: 'כיפר'?

בשלא גלח [5], ורבי אליעזר היא, דאמר [6] 'תגלחת מעכבא [7]' [8];

והתניא 'גלח'?

אמר רב אשי: [9] נזירות קא רמית? מי גרם לשניה שלא תחול [10]? – ראשונה [11], ואינה [12]!

[13] אמימר אמר: אפילו אכלה כולה נשאל עליה: [14]אי בשוגג - מחוסר קרבן, [15]אי במזיד - מחוסר מלקות [16]! אבל כפתוהו על העמוד [17] – לא [18], כדשמואל, דאמר שמואל: כפתוהו על העמוד ורץ מבית דין – פטור.

- ולא היא! התם – רץ [19], הכא לא רץ.

אמר רבא: "שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו" [20], ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד – פטור; ראשונה במזיד ושניה בשוגג – חייב; שתיהן בשוגג – פטור [21];


עמוד ב

שתיהן במזיד: אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה – מיחייב [22], אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה - פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש [23]: למאן דאמר 'התראת ספק שמה התראה' – חייב; למאן דאמר 'לאו שמה התראה' – פטור;

תלאן זו בזו: "לא אוכל זו אם אוכל זו, לא אוכל זו אם אוכל זו" [24] ואכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה [25] וזו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה – פטור [26]; זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה – חייב [27]; שתיהן בשוגג [28] – פטור [29]; שתיהן במזיד: אשניה מיחייב [30], אראשונה [31] - [32] פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש.

אמר רב מרי: אף אנן נמי תנינא [33]:

[משנה נדרים פ"ג מ"ב בשנוי לשון קצת:] 'נדרי שגגות' [34] – כיצד? "קונם [35] אם אכלתי ואם שתיתי" [36], ונזכר שאכל ושתה [37]; "[38] שאיני אוכל" [39], "שאיני שותה" שכח [40] ואכל ושתה – מותר [41]' [42];

ותני עלה: כשם שנדרי שגגות מותרין - כך שבועות שגגות מותרות [43]; <שבועות שגגות היכי דמי? לאו כי האי גוונא? שמע מינה [44]>.

עיפא תני שבועות בי רבה; פגע ביה אבימי אחוה [45], אמר ליה: "שבועה שלא אכלתי", "שבועה שלא אכלתי" – מהו?

אמר ליה: אינו חייב אלא אחת [46].

אמר ליה: אישתבשת! הרי יצאה שבועה לשקר [47];

"שבועה שלא אוכל תשע" ו"עשר" [48] מהו?

חייב על כל אחת ואחת [49].

אמר ליה: אישתבשת [50]: אי תשע לא אכיל - עשר לא אכיל [51]!

"שבועה שלא אוכל עשר" ו"תשע" מהו?

אינו חייב אלא אחת [52].

אמר ליה: אישתבשת! עשר - הוא דלא אכיל, הא תשע מיהא אכיל [53].

אמר אביי: זימנין דמשכחת לה להא דעיפא [54], כדמר [55], דאמר רבה: '"שבועה שלא אוכל תאנים וענבים [56]" וחזר ואמר "שבועה שלא אוכל תאנים" [57],

הערות[עריכה]

  1. ^ שיור
  2. ^ מעכב שלא עבר על שבועתו, וראוי לשאילה
  3. ^ דהא כי אכליה לכזית קמא - עדיין כל זיתים שבה אסורין עליו, ומהניא להו שאלה, וכיון דנשאל - וקיימא לן 'חכם עוקר נדר מעיקרו', ואשתכח דלא הויא שם שבועה כלל - הלכך כזית קמא אשתכח דלא באיסורא אכליה
  4. ^ אלמא אף על גב דאזלא לה כולה - נשאל עליה
  5. ^ שלא גלח 'פתח אהל מועד את ראש נזרו' כדכתיב (במדבר ו יח)
  6. ^ במסכת נזירות (דף סג.)
  7. ^ לשתות יין וליטמא למתים
  8. ^ הלכך הוי שיור
  9. ^ לעולם, משעבר על שבועתו - לא חזיא לשאילה, ולא מהניא לה שאלה; ודקשיא לך נזירות - לאו קושיא היא:
  10. ^ כלומר: מי גרם לך לומר שהימים המנוים, לא לשניה נמנו אלא לראשונה, דתימא 'אזלא לה ראשונה', ותקשי לך
  11. ^ ראשונה היתה גורמת לך לומר כן
  12. ^ והרי גלה החכם לך שחרטתו של זה חרטה, ועקר את הראשונה מעיקרא, ונמצא מנין המנוי - של שניה נמנה, וכולה - ראשונה - אכתי הוה קיימא כשנשאל, אבל ככר שנשבע עליה ואכלה - על כרחך עבר לה שבועתו, ושוב אין לה שאלה
  13. ^ הכי גרסינן:
  14. ^ ד
  15. ^ ו
  16. ^ וקרבן הוה ליה שיור, וכן מלקות למזיד
  17. ^ ללקות
  18. ^ שוב אין כאן שיור שהרי הוא כאילו לוקה כבר
  19. ^ ונתבזה במנוסה זו, ואיכא 'ונקלה אחיך' (דברים כה ג) כיון שנקלה - הרי הוא 'אחיך' (מכות דף כג.)
  20. ^ נמצאת האחת איסור והאחת תנאי: זו שנשבע עליה הוי איסור, וזו שיתלה בה הוי תנאי
  21. ^ ואשמועינן רבא דכל שבועה שנשבע על תנאי ותלה דבר בחבירו - אין איסור השבועה חל עליו בשעת שבועה אלא בשעת מעשה הראשון, הלכך ההיא שעתא - שעת שבועה [שעת תחילת תוקף השבועה] היא, ואם באותה שעה זוכר את שבועתו - קרינן ביה 'האדם בשבועה' וחלה עליו שבועה להתחייב קרבן על השוגג, בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור ראשון, ובלבד שתהא שגגה באכילת האיסור, ומלקות על המזיד - ובלבד שתהא התראה באכילת האיסור; ואם כבר שכח שבועתו בשעת מעשה ראשון - לא קרינן ביה 'האדם בשבועה' ואין השבועה חלה עליו, לא לקרבן ולא למלקות; ומייתינן ליה סייעתא לקמן ממתניתין דנדרים; אכל את הראשונה כו': ההיא דתנאי קרי 'ראשונה', שכך היתה סדר שבועתו: "אם אוכל זו לא אוכל זו", והאי דנקט אכילת התנאי ברישא - לאו משום דאי עביד איפכא לא חיילא, דודאי חיילא, ומתחייב למפרע, אלא משום דבעי למימר 'ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב קרבן', ודוקא דהך שניה דאיסור הוא דהויא לה שגגה באכילת איסור: דאי בתנאי - לא מייתי קרבן על אכילת האיסור למפרע, שהיתה מזיד, ובהיתר: שעדיין לא נאסרה עליו, ואף על פי שהוא שוגג בשעת אכילה אחרונה שהוא עובר בה על השבועה למפרע - שגגה באיסור בעינן; אכל את הראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור: בשעת אכילה ראשונה כבר שכח בשבועתו, וכשאכל האיסור היה זכור את שבועתו ועבר עליה במזיד - פטור ממלקות, ואפילו בהתראה: לפי שלא חלה שבועה עליו, שהרי בשעת אכילה ראשונה שהיתה שבועה ראויה לחול - כבר שכוח היה, ולא קרינא ביה 'האדם בשבועה', וכל שכן מקרבן: שאין קרבן על המזיד; ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב: כשאכל התנאי ראשון היה זכור את שבועתו ואכלו במזיד, ובהיתר גמור: שהרי לא עליו נשבע; והיא 'אכילה ראשונה במזיד'; וכשאכל בשניה את האיסור, אכלו בהעלם שבועה - חייב קרבן: הואיל ובאכילה ראשונה זכור הוא את שבועתו, ויודע שבאכילה זו אוסר עליו את השניה - האדם בשבועה קרינא ביה, וחלה עליו שבועה, וכשאכל שניה שוגג - הרי עבר על שבועתו שוגג, וחייב קרבן! שתיהן בשוגג פטור. בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור ראשון - פטור כדפרישית: שהרי באכילה ראשונה היתה שבועה ראויה לחול, ובאותה שעה היה שכוח, ולא חלה עליו השבועה לאסור את השניה עליו
  22. ^ חייב מלקות: שהרי באכילה ראשונה - זכור היה שבועתו, וחלה השבועה עליו לאסור בשניה, וכשאכל שניה התרה בו התראת ודאי "אל תאכל", שהרי נשבע עליה ונאסרה
  23. ^ דאפליגו בהתראת ספק בפרק קמא (דף ג:); והאי נמי 'התראת ספק': דהתראה בשעת אכילת איסור בעינן, ואין כאן אלא התראת ספק: "אל תאכלנה שמא תאכל את השניה ונמצאת עובר על זו למפרע"; ואם התרו בו בשעת אכילת השניה "אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה למפרע" - ואף על פי שהתראת ודאי היא - אינה התראה, שאין מלקות בא על ידי אכילה זו
  24. ^ שתיהן כדמפרש ואזיל - נמצאו שתיהן איסור ושתיהן תנאי
  25. ^ זכור הוא שנשבע עליה אם יאכל חבירתה, אבל שכוח הוא שנשבע על חבירתה אם יאכל זו, וחלה עליו שבועת עצמה: שאם יאכל חבירתה - יתחייב על זו למפרע, אבל שבועת חבירתה לא חלה עליו: שבאכילה ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול, והרי שכוח הוא על שבועת חבירתה
  26. ^ בין ממלקות שניה, שהוא מזיד, בין מקרבן של ראשונה, שעבר עליה שוגג למפרע כשאכל את השניה: ממלקות השניה פטור, כדפרישית: שלא חלה עליו שבועה מתחלה; ומקרבן של למפרע דראשונה פטור: שלא היתה שגגה באכילתה, ואנן 'שגגה באכילת איסור' בעינן; ואף על פי שיש שגגה כשעובר על השבועה, דהיינו: באכילת שניה - אין מתחייב עליה קרבן: שהקרבן על הראשונה בא, ואותה אכילה - בהיתר היתה, ולא קרינא ביה 'תחטא בשגגה' (ויקרא ד ב; ד,כז)
  27. ^ כשאכל ראשונה היה שכוח שנשבע עליה אם יאכל חבירתה, ולגבי שבועה דידה לא קרינא ביה 'האדם בשבועה' וכשאכל שניה - אכלה בשגגת עצמה: ששכח שנשבע עליה, אבל זכור הוא שנשבע על ראשונה, ובאכילה שניה תלאה - חייב קרבן על השניה: שהרי חלה שבועתו עליו מתחלתה, וכשאכלה - עובר על שבועתו שוגג, אבל מלקות אראשונה – לא, שהרי מתחלה לא חלה עליו שבועה; הלכך לא לקי, ולא קרינא ביה 'אין שב מידיעתו' אצל שניה לפוטרו מקרבן משום עבריין: לעבור על השבועה, שהרי אין מזיד זה עבירה
  28. ^ ששתיהן הככרות בשגגת שתי השבועות
  29. ^ שהרי בשעת אכילת ראשון היו שתי השבועות ראויות לחול, ובאותה שעה שכוח היה משתיהן, ולא קרינא ביה 'האדם בשבועה'
  30. ^ דהתראת ודאי היא
  31. ^ והתרו באכילתה "שמא תאכל חבירתה ותתחייב על זו למפרע"
  32. ^ התראת ספק היא זו,
  33. ^ כדרבא: שהתולה שבועה בדבר אחר וקיים התנאי תחלה - צריך שיהא זכור לשבועתו באותה שעה, ואם לאו - אין השבועה חלה
  34. ^ קתני רישא [משנה א] 'ארבעה נדרים התירו חכמים: נדרי זרוזין, נדרי הבאי, נדרי שגגות, נדרי אונסין', והתם מפרש להו
  35. ^ עלי דבר פלוני
  36. ^ והוא סבור שלא אכל
  37. ^ אותו הנדר בטל, ומותר באותו דבר
  38. ^ קונם
  39. ^ "קונם עלי דבר פלוני אם אני אוכל היום"
  40. ^ ושכח שבועתו
  41. ^ מותר באותו דבר
  42. ^ היינו דרבא: שצריך שיהא זכור לנדר בשעת קיום התנאי
  43. ^ והיינו כדרבא; ולא יתכן לפרש "קונם שאני אוכל" אלא בענין זה: שתלה דבר אחר באכילה זו, כדפרישית, דאי מפרשת "קונם שאני אוכל" "קונם עלי אכילה" ושכח ואכל ושתה - מאי 'מותר' איכא למימר? דקתני 'ארבעה נדרים התירו'? הרי כבר עבר על נדרי שוגג! ואי מפרשת 'התירו' = פטרוהו מן המלקות, פשיטא: מי התרה בו? והלא שכוח היה! וכלל דבר: אין 'מותר' לשון פטור
  44. ^ 'שבועות שגגות היכי דמי' לא גרסינן; דההיא "אם אכלתי" מיפרשא בנדרים כרב כהנא ורב אסי, והך ד"אם אני אוכל" - בהדיא היא אתיא כרבא
  45. ^ בני רחבה דפומבדיתא היו
  46. ^ טעה לומר שזו שבועה על שבועה
  47. ^ משנשבע הראשונה יצאה לשקר מפיו, והלכה לה, והשניה - שבועה אחרת היא לעצמה! ואין לך לפוטרו בשבועה לשעבר משום 'אין שבועה חלה על שבועה' אלא בשבועה להבא: שחוזר ואוסר עליו את האיסור, והוה ליה 'נשבע לקיים את המצוה'
  48. ^ שתי שבועות היו: "שבועה שלא אוכל תשע תאנים" וחזר ואמר "שבועה שלא אוכל עשר תאנים" ואכל עשר תאנים בהעלם אחד
  49. ^ טעה לומר שאין השבועה אחרונה בכלל שבועה ראשונה ואין זו 'שבועה חל על שבועה'
  50. ^ ד'שבועה על שבועה' היא
  51. ^ שהנשבע שלא יאכל תשע - נשבע על עשר: דכל כמה דלא אכיל תשע - לא אתי לכלל עשר
  52. ^ טעה לומר ששבועת תשע בכלל עשר, לפי שיש בכלל עשר - תשע
  53. ^ ולא נאסרו עליו תשע בראשונה, וכי אכיל תשע - מיחייב משום שבועה אחרונה, וכשהשלימן לעשר - עבר על הראשונה
  54. ^ ד"שבועה שלא אוכל עשר" ו"תשע" ואכל עשר - דאינו חייב אלא אחת
  55. ^ רבה
  56. ^ יחד ביום אחד, אבל תאנים לחודייהו אוכַל
  57. ^ ואי הוה אוכל תאנים וענבים ביום אחד - היה מיחייב תרתי: דכי אכל תאנים - מיחייב אשבועה בתרא, וכי הדר משלים לה בענבים - מיחייב אקמייתא