ביאור:בבלי שבועות דף טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת שבועות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

וכן תעשו' [1][2] לדורות [3].

מתיב רבא: 'כל הכלים שעשה משה - משיחתן מקדשתן [4]; מכאן ואילך - עבודתן מחנכתן [5]' - ואמאי? ונימא 'וכן תעשו' – לדורות?

שאני התם, דאמר קרא (במדבר ז א) [ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו] וימשחם ויקדש אותם - אותם במשיחה, ולא לדורות במשיחה.

אימא 'אותם' – במשיחה [6], לדורות: או במשיחה או בעבודה [7]?

אמר רב פפא: אמר קרא: (במדבר ד יב) [ולקחו את כל כלי השרת] אשר ישרתו בם בקדש [ונתנו אל בגד תכלת וכסו אותם במכסה עור תחש ונתנו על המוט] - תלאן הכתוב בשירות [8].

השתא דכתב רחמנא 'אשר ישרתו' – 'אותם' למה לי?

אי לא כתב רחמנא 'אותם' הוה אמינא: הני הוא דבמשיחה, לדורות – במשיחה ובעבודה, דהא כתב 'וכן תעשו' [9] מיעט רחמנא 'אותם': אותם במשיחה, ולא לדורות במשיחה [10].

ובשתי תודות:

תנא: שתי תודות שאמרו - בלחמן ולא בבשרן [11].

מנהני מילי [12]?

אמר רב חסדא: דאמר קרא [13]: [ואעלה את שרי יהודה מעל לחומה] ואעמידה שתי תודות גדולות [14] ותהלוכות לימין מעל לחומה [לשער האשפת] [15];

מאי 'גדולות'? אילימא ממין גדול ממש - נימא 'פרים' [16] ! אלא גדולות במינן [17].

מי איכא חשיבותא קמי שמיא? והתנן [מנחות פ"יג מ"יא]: 'נאמר בעולת בהמה (ויקרא א ט) [וקרבו וכרעיו ירחץ במים והקטיר הכהן את הכל המזבחה עלה] אשה ריח ניחח [לה’] [בבקר, וכן בצאן: ויקרא א,יג: והקרב והכרעים ירחץ במים והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה עלה הוא, אשה ריח ניחח לה’], בעולת העוף (ויקרא א יז) [ושסע אתו בכנפיו לא יבדיל והקטיר אתו הכהן המזבחה על העצים אשר על האש עלה הוא] אשה ריח ניחח [לה’], במנחה (ויקרא ב ב) [והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם מלא קמצו מסלתה ומשמנה על כל לבנתה והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה] אשה ריח ניחח [לה’] - מלמד שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבשמים'!?

אלא גדולה שבתודה [18], ומאי ניהו? – חמץ [19], דתנן [20] [מנחות פ"ז מ"א]: 'התודה [היתה] באה מן חמש סאין ירושלמיות, שהן שש מדבריות [21], שהן שתי איפות, והאיפה [22] שלש סאין [23] עשרים עשרון [24]: עשרה לחמץ, ועשרה למצה [25]; ובמצה - שלשה מינין: חלות, רקיקין, ורבוכה [המשך המשנה במנחות: נמצאו שלושה עשרונות ושליש לכל מין ומין, ושלוש חלות לעישרון. במידה ירושלמית היו שלושים קב: חמישה עשר לחמץ, וחמישה עשר למצה. חמישה עשר לחמץ: קב ומחצה לחלה, וחמישה עשר למצה, ובמצה שלושת מינים: חלות, ורקיקין ורבוכה; נמצאו חמשת קבין לכל מין ושתי חלות לקב] [26].

אמר רמי בר חמא: אין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה [27]; מאי טעמא? – כירושלים: מה ירושלים, דבר הנאכל בה מקדשה - אף עזרה, דבר הנאכל בה מקדשה.

תוספות ד"ה אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה: תימה: למאן דאמר בפ"ב [דזבחים] {דף קיג. ושם} דאין מנחה בבמה - היאך מתקדשת? בשלמא בימי עזרא - איכא למימר דסבר כמ"ד 'קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא', ועזרא - זֵכֶר בעלמא הוא דעבד, אבל בימי שלמה ויהושע קשיא! וכי תימא: דקדשה במנחת העומר - והא בסוכות היה הקידוש בימי שלמה, כדאמר במועד קטן {דף ט.} וכדמוכחי קראי! ויש לומר: כיון שהכל בא בבת אחת: הקידוש ועשיית מנחה - לא חשבינן 'מנחה בבמה' ובקמיצה ובהקטרה היתה מקומה מתקדש, וכל העבודה היתה מחנכתה ומתקדש מקומה; אי נמי כיון דלא אפשר - לא צריך; והא דקאמר הכא ד'אין מתקדשת' - היינו היכא דאפשר, כגון שבאין להוסיף על העזרה.

גליון הסש"ס: עיין טורי אבן ר"ה דף ז ע"ב ד"ה מידי דתליא במעשה

אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מתאכלי [28]?

אלא כירושלים: מה ירושלים: דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל - אף עזרה דבר הנאכל בה והיוצא ממנה נפסל [29].

אי מה להלן חמץ אף כאן חמץ?

ותסברא?: מנחת חמץ מי איכא [30]? [31]


עמוד ב

וכי תימא דמחמיץ להו לשירים ומקדש בהו [32] - והכתיב (ויקרא ו י) לא תאפה חמץ חלקם [נתתי אתה מאשי קדש קדשים הוא כחטאת וכאשם], ואמר ריש לקיש: אפילו חלקם לא תאפה חמץ!

אלָּמָה לא [33]? [34]אפשר דמקדש בשתי הלחם בעצרת [35]!

משום דלא אפשר: היכי ניעביד? נבנייה מאתמול [36] וניקדשיה מאתמול? שתי הלחם - בשחיטת כבשים הוא דקדשי [37]! נבנייה מאתמול וניקדשיה האידנא? - בעינן קידוש בשעת הבנין!? נבנייה ביום טוב [38] ונקדשיה ביום טוב? - אין בנין מקדש דוחה יום טוב [39]!? נשבקה לבתר הכי [40], ונבנייה [41] וניקדשיה [42]? - איפסילא ליה בלינה [43]!? נבנייה ממעלי יומא, ונשייר ביה פורתא, דעד דקדיש יומא [44] לאלתר [45] נגמריה [46] וניקדשיה? - אין בנין בית המקדש בלילה [47], דאמר אביי: מנין שאין בנין בית המקדש בלילה? שנאמר (במדבר ט טו) וביום הקים את המשכן [כסה הענן את המשכן לאהל העדת ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בקר]: ביום מקימו, בלילה אין מקימו; הלכך לא אפשר [48].

ובשיר:

תנו רבנן: שיר של תודה [49] [50] בכנורות ובנבלים ובצלצלים על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים; ואומר (תהלים ל ב) ארוממך ה' כי דליתני וגו' [ולא שמחת איבי לי] [51] ושיר של פגעים; ויש אומרין שיר של נגעים [52].

מאן דאמר דנגעים - דכתיב (תהלים צא י) [לא תאנה אליך רעה] ונגע לא יקרב באהלך, ומאן דאמר פגעים [53] - דכתיב (תהלים צא ז) יפול מצדך אלף [ורבבה מימינך אליך לא יגש], ואומר (תהלים צא א) יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן עד (תהלים צא ט) כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך, וחוזר ואומר (תהלים ג א) מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו [פסוק ב] ה' מה רבו צרי [רבים קמים עלי] עד [פסוק ט] לה' הישועה על עמך ברכתך סלה [54].

רבי יהושע בן לוי אמר להו להני קראי [55] וגאני [56].

היכי עביד הכי? והאמר רבי יהושע בן לוי: אסור להתרפאות בדברי תורה?

להגן שאני.

ואלא כי אמר 'אסור' - דאיכא מכה [57]; [58] אי דאיכא מכה אסור [59] ותו לא? והתנן: 'הלוחש על המכה [60] - אין לו חלק לעולם הבא'?

הא - איתמר עלה: אמר רבי יוחנן: ברוקק [61] שנו, לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה [62].

בית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן וכו':

למימרא דבית דין קמי תודה אזלי? והכתיב (נחמיה יב לב) וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה?

הכי קאמר: בית דין מהלכין, ושתי תודות מהלכות, ובית דין אחריהם;

כיצד מהלכות?

רבי חייא ורבי שמעון ברבי: חד אמר זו כנגד זו [63], וחד אמר זו אחר זו. מאן דאמר 'זו כנגד זו', 'הפנימית' = הך דמקרבא לחומה [64]; מאן דאמר 'זו אחר זו', הפנימית = הך דמקרבא לבית דין [65].

תנן: הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת.

בשלמא למאן דאמר 'זו אחר זו' - אמטו להכי פנימית נאכלת: משום דאתיא חיצונה קמה וקדשה לה [66], אלא למאן דאמר 'זו כנגד זו' - תרוייהו בהדי הדדי קא מיקדשי [67]?

וליטעמיך, למאן דאמר 'זו אחר זו' - חדא מי מיקדשא [68]? הא 'כל שלא נעשית בכל אלו [69]' תנן [70]? ואפילו למאן דאמר [71]: 'באחת מכל אלו' [72], הני תרוייהו [73] - חדא מצוה היא!?

אלא אמר רבי יוחנן:

הערות[עריכה]

  1. ^ 'וכן תעשו' - קרא יתירא
  2. ^ למידרש
  3. ^ ובימי משה - דהוא מלך, ונביא, ואחיו כהן גדול, ואורים ותומים ושבעים זקנים
  4. ^ בשמן המשחה מקדשתן קדושת הגוף לכלי שרת ולקדש את הנכנס לתוכו
  5. ^ כלי הדורות לא נמשחו, אלא התחלת עבודתן מחנכתן לקדושה; ו'חינוך' לשון התחלה
  6. ^ ולא בעבודה
  7. ^ לדורות אי בעי במשיחה אי בעי בעבודה
  8. ^ מדכָפל קרא בלִשְׁנֵיהּ: 'כלי השרת אשר ישרתו' - שנעשו כלי שרת על ידי שירות
  9. ^ במשיחה, וכתיב 'ישרתו': לשירות; ולבעי תרתי?
  10. ^ קא משמע לן למעטינהו ממשיחה; דאי לאו להכי אתא - למאי אתא? אי למימרא לדורות לא מיקדשי במשיחה לחודה - לישתוק קרא מיניה, ונפקא לן מ'אשר ישרתו'
  11. ^ הלחם היו נושאין: שני לחמי תודה
  12. ^ דבלחמן קאמר
  13. ^ נחמיה קאמר בספר עזרא (נחמיה יב לא) כשנבנית חומת ירושלים, ובא לקדש את העיר
  14. ^ אצל החומה מבחוץ
  15. ^ להקיף את העיר בתהלוכות: שהלכו דרך ימין: כשפניהם לחלל העיר הלכו, תמיד לצד ימינם עד שהקיפו את כולה
  16. ^ ממין גדול; ובבשר קאמר קרא, ו'גדולות' דקאמר = ממין גדול: של בקר, ולא של צאן
  17. ^ מאותו מין שהיו - שהביאו גדולות ולא קטנות
  18. ^ ועל כרחך בלחם קאמר
  19. ^ ואשמעינן דשל חמץ היו, שהן גדולות שבלחמי תודה
  20. ^ שחלות החמץ גדולות משל מצה
  21. ^ שהוסיפו על המדות שתות מלבר: שהכניסו שש חלקים ראשונים בחמש, והוסיפו חלק ששי מבחוץ
  22. ^ שהאיפה
  23. ^ והם
  24. ^ שהאיפה עשר עשרונות, כדכתיב (שמות טז לז) 'והעומר עשירית האיפה [היא]
  25. ^ יליף מקרא במסכת מנחות: 'והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן' (ויקרא ז יב) - הרי מין אחד; 'ורקיקי מצות משוחים בשמן' - הרי שני מינין של מצה; 'סלת מרבכת חלות בלולות בשמן' - הרי שלשה מינין של מצה, וכתיב בתריה [פסוק יג] 'על חלות לחם חמץ יקריב וגו' - כנגד מצה: הבא חמץ שיהא סלת במין החמץ, כנגד שלשה מינין שבמצה
  26. ^ כדפרישנא; וילפינן התם מקראי שיש בכל מין עשר חלות; אלמא חלות החמץ גדולות כשלש של מצה
  27. ^ בחלות של שירי מנחה הנאכלת לכהנים; והאי קידוש דנחמיה ועזרא - בקידוש העיר כתיב, אבל עזרה: שהוסיפו עליה - מקיפים אותה בשירי מנחה
  28. ^ אם רצו כהנים לאכול בקדשים - מי מעכב עליהם
  29. ^ במנחה כתיב (ויקרא ו ט) 'בחצר אהל מועד יאכלוה', ואם יצאה לחוץ – נפסלה; ותודה ולחמה - נאכלין בכל העיר, ואם יצאו חוץ לחומה – נפסלין; הלכך: ירושלים נתקדשה בלחמי תודה שנאכלין בה ואם יצאו ממנה נפסלין, ועזרה נתקדשה בשירי מנחה שנאכלין בה ואם יצאו ממנה נפסלין
  30. ^ הא כתיב (שם ב,יא) 'כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ'
  31. ^ הכי גרסינן: 'ותסברא מנחת חמץ מי איכא' - ולא גרסינן 'וכי תימא הכי נמי מנחת חמץ מי איכא': דהאי 'ותסברא' - שינויא הוא, למימר: דעל כרחך במצה נתקדשה, דחמץ בשירי מנחה לא משכחת לה.
  32. ^ דלא קפיד קרא אלא אקודם קמיצה: שלא יקטיר קומץ מחמץ למזבח, כדכתיב סיפיה דקרא 'כל שאור וכל דבש לא תקטירו' (ויקרא ב יא)
  33. ^ בתמיה: וכי לא אפשר לקדשה במנחת חמץ
  34. ^ הא
  35. ^ שהן חמץ, כדכתיב (ויקרא כג יז) 'חמץ תאפינה'
  36. ^ מערב יו"ט
  37. ^ אף על פי שבאים מתרומת הלשכה - קדושת דמים היא זו, אבל קדושת הגוף לפסול ביוצא - לא קדשי אלא בשחיטת שני כבשי עצרת שהלחם בא עמהם, דגמרינן מלחמי תודה ששחיטת הזבח מקדשתן, כדאמרינן במנחות (דף עח:) 'קרבנו על זבח תודת שלמיו' (ויקרא ז יג) - מלמד שאין הלחם קדוש לקרותו 'קרבן' אלא על ידי זביחת התודה; והכי נמי בזביחת כבשים קדשי, ואין הכבשים נשחטין אלא ביום טוב
  38. ^ יגמור את הבנין ביום טוב
  39. ^ כדאמרינן ביבמות בפרק קמא (דף ו.) 'יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת? תלמוד לומר: 'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה’’ (ויקרא יט ל) - כולכם חייבין בכבודי: אתם והמקדש חייבין בכבודי, שהזהרתי על השבת, וימים טובים נמי 'שבתות' איקרו
  40. ^ נשבקיה ללחם עד למחר
  41. ^ למחר
  42. ^ למחר
  43. ^ ונעשו 'נותר', שהרי מן הנאכלין ליום ולילה הם
  44. ^ למוצאי יום טוב משתחשך
  45. ^ מיד
  46. ^ לההוא פורתא
  47. ^ קודם חצות, שעדיין זמן אכילתו
  48. ^ בחמץ אלא במצה
  49. ^ ומהו 'שיר של תודה'? 'מזמור לתודה' (תהלים ק)
  50. ^ היו אומרים שם
  51. ^ הוא מזמור שיר חנוכת הבית, לכך אומר אותו
  52. ^ 'יושב בסתר עליון'; ולפי שאמרו משה בהקמת משכן, דכתיב (שמות לט מג) 'ויברך אותם משה', ומה ברכן? – "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה' אלהינו עלינו" והכי איתא בתורת כהנים [סיפרי בלק קמג] והוא מאחד עשר מזמורים שאמר משה בספר תהלים, מ'תפלה למשה' עד סוף 'מזמור לתודה'
  53. ^ מזיקין: שפוגעין בבני אדם להזיק
  54. ^ לפי שנאמר בו 'רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה' - שהיו מתלוצצים בשרי יהודה ובנימין כשהיו בני ישראל בני הגולה בונין את החומה, שנאמר (נחמיה ג לד) 'מה היהודים האמללים עושים וגו' היחיו את האבנים מערמות העפר והמה שרופות', ואומר (שם, פסוק לה) גם 'אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם'
  55. ^ שיר של פגעים
  56. ^ כשהוא הולך לישן בלילה
  57. ^ ולוחש עליה מקראות של תורה להתרפאות
  58. ^ ומקשינן:
  59. ^ הוא דקאמר בה רבי יהושע בן לוי
  60. ^ ואומר "כל המחלה אשר שמתי במצרים [לא אשים עליך כי אני ה' רופאך] (שמות טו כו)
  61. ^ ברוקק ואחר כך לוחש
  62. ^ והכא קאמר 'כי אני ה' רופאך'
  63. ^ שני כהנים נושאין אותן זה אצל זה
  64. ^ שהיא 'פנימית': ממוצעת בין העם לחומה
  65. ^ ההולכת אחרונה
  66. ^ ראשונה קידשה את המקום, וכשנכנסה אחרונה לשם - לא נפסלה ביוצא: שלא עברה במקום חול אלא במקום מקודש
  67. ^ שתיהן מקדשות יחד: או שתיהן יאכלו או שתיהן ישרפו
  68. ^ את המקום
  69. ^ הנכנס לשם אין חייבין עליה
  70. ^ אלמא כולהו בעינן
  71. ^ לקמן
  72. ^ דכל אלו דמתניתין - אחת מכולן קאמר: או מלך או כהן גדול או נביא או סנהדרין או שתי תודות
  73. ^ הני שתי תודות מיהא תרוייהו בעינן, דתרוייהו