ביאור:בבלי שבועות דף לו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת שבועות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
'ומנין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה [1]? - תלמוד לומר (ויקרא ה) ושמעה קול אלה: ושמעה אלה ושמעה קול [לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה] [2].
אמר רבי אבהו: מנין לאלה שהיא שבועה? - שנאמר (יחזקאל יז יג) [ויקח מזרע המלוכה ויכרת אתו ברית] ויבא אתו באלה [3] [ואת אילי הארץ לקח], וכתיב (דברי הימים ב לו יג) וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים [ויקש את ערפו ויאמץ את לבבו משוב אל ה' אלהי ישראל].
תנא: 'ארור' - בו נידוי, בו קללה, בו שבועה [4]:
בו נידוי - דכתיב (שופטים ה כג) אורו מרוז אמר מלאך ה' אורו ארור יושביה [כי לא באו לעזרת ה' לעזרת ה' בגבורים]; ואמר עולא: בארבע מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז.
בו קללה - דכתיב (דברים כז יג) ואלה יעמדו על הקללה [בהר עיבל ראובן גד ואשר וזבולן דן ונפתלי] וכתיב (דברים כז טו) ארור האיש אשר יעשה פסל [ומסכה תועבת ה' מעשה ידי חרש ושם בסתר וענו כל העם ואמרו אמן]
בו שבועה - דכתיב (יהושע ו כו) וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' [אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו בבכרו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה]
ודלמא תרתי עבד להו: אשבעינהו ולייטינהו [5]?
אלא מהכא (שמואל א יד כד) ואיש ישראל נגש ביום ההוא ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל [לחם עד הערב ונקמתי מאיבי ולא טעם כל העם לחם] וכתיב (שמואל א יד כז) ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם [וישלח את קצה המטה אשר בידו ויטבל אותה ביערת הדבש וישב ידו אל פיו ותראנה עיניו].
ודלמא הכא נמי תרתי עבד להו: אשבעינהו ולייטינהו?
מי כתיב 'וארור'!?
השתא דאתית להכי - התם נמי לא כתיב 'וארור'.
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: 'אמן' - בו שבועה [6], בו קבלת דברים [7], בו האמנת דברים [8];
בו שבועה - דכתיב (במדבר ה כב) [ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפל ירך] ואמרה האשה אמן אמן [9];
בו קבלת דברים - דכתיב (דברים כז כו) ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן;
בו האמנת דברים - דכתיב [10] ויאמר ירמיה הנביא אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך [אשר נבאת להשיב כלי בית ה' וכל הגולה מבבל אל המקום הזה].
אמר רבי אלעזר: 'לאו' – שבועה; 'הן' – שבועה [11].
בשלמא 'לאו' – שבועה, דכתיב (בראשית ט טו) [וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה בכל בשר] ולא יהיה עוד המים למבול [לשחת כל בשר], וכתיב (ישעיהו נד ט) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי [מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך]; אלא 'הן' - שבועה מנא לן?
סברא הוא: מד'לאו' - שבועה, הן נמי שבועה.
אמר רבא: והוא דאמר "לאו" "לאו" תרי זימני, והוא דאמר "הן" "הן" תרי זימני, דכתיב (בראשית ט יא) [והקמתי את בריתי אתכם] ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול [ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ]; (בראשית ט טו) [וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה בכל בשר] ולא יהיה עוד המים למבול [לשחת כל בשר]; ומד'לאו' תרי זימני – 'הן' נמי תרי זימני.
המקלל בכולן חייב דברי רבי מאיר, וחכמים פוטרין:
תנו רבנן: (ויקרא כד טו) [ואל בני ישראל תדבר לאמר] איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו - מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר [12] (ויקרא כד טז) ונקב שם ה' מות יומת [רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת] [13]?
יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד [14] בלבד; מנין לרבות את הכינויין? - תלמוד לומר איש איש כי יקלל אלהיו וגו' מכל מקום - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: על שם מיוחד במיתה ועל הכינויין באזהרה [15].
והמקלל אביו ואמו [בכולן – חייב, דברי רבי מאיר, וחכמים פוטרין]:
מאן חכמים?
רבי מנחם בר יוסי, דתניא: רבי מנחם בר יוסי אומר: (ויקרא כד טז) [ונקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח] בנקבו שם יומת - מה תלמוד לומר 'שם'? לימד על המקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם [16].
והמקלל עצמו וחבירו [בכולן - עובר בלא תעשה]:
אמר רבי ינאי: ודברי הכל [17].
עצמו - דכתיב (דברים ד ט) רק השמר לך ושמור נפשך מאד [פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך], כדרבי אבין אמר רבי אילעא, דאמר: כל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' - אינו אלא לא תעשה;
וחבירו - דכתיב (ויקרא יט יד) לא תקלל חרש [ולפני עור לא תתן מכשל ויראת מאלקיך אני ה’] [18].
יכך ה' אלהים וכן יככה אלהים זו היא אלה הכתובה בתורה:
יתיב רב כהנא קמיה דרב יהודה, ויתיב וקאמר הא מתניתין כדתנן [19].
אמר ליה [20]: כנה [מלשון כנוי] [21].
יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא, ויתיב וקאמר [22] גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה [23].
אמר ליה: כנה [24].
תרתי למה לי?
מהו דתימא הני מילי מתניתין, אבל בקראי אימא לא מכנינן - קא משמע לן.
אל יכך ויברכך וייטיב לך - רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין:
והא לית ליה לרבי מאיר 'מכלל לאו אתה שומע הן' [25]?!
איפוך.
כי אתא רבי יצחק, תנא כדתנן. אמר רב יוסף: השתא דאנן תנן הכי וכי אתא רבי יצחק תני הכי - שמע מינה דוקא תנן! אלא קשיא? - כי לית ליה - בממונא, אבל באיסורא אית ליה.
הרי סוטה, דאיסורא הוא [26]!?
[27] [ו]אמר רבי תנחום בר חכינאי: 'הנקי' כתיב: (במדבר ה יט: והשביע אתה הכהן ואמר אל האשה אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טמאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה; [פסוק כ) ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך [פסוק כא] והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך לאלה ולשבעה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה] [28] טעמא דכתיב 'הנקי' - הא לאו הכי, מכלל לאו אתה שומע הן לא אמרינן!?
אלא איפוך: אפילו באיסורא לית ליה.
מתקיף ליה רבינא: ובאיסורא לית ליה? אלא מעתה שתויי יין [29] ופרועי ראש [30], דבמיתה, הכי נמי דלית ליה לרבי מאיר? והתנן 'אלו שבמיתה: שתויי יין ופרועי ראש' [31]?
אלא לעולם תיפוך; כי לית ליה בממונא, באיסורא אית ליה [32], ושאני סוטה, דאיסורא דאית ביה - ממונא הוא [33].
הדרן עלך שבועת העדות
שבועות פרק חמישי שבועת הפקדון (שבועות לו ב)
משנה:
שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים [34], ברחוקים ובקרובים [35], בכשרים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו [36] ומפי אחרים [37] - אינו חייב עד שיכפרנו בבית דין [38], דברי רבי מאיר [39];
וחכמים אומרים: בין מפי עצמו בין מפי אחרים, כיון שכפר בו - חייב [40]
וחייב על זדון השבועה [41]; ועל שגגתה עם זדון הפקדון [42], ואינו חייב על שגגתה גרידתא [43];
ומה חייב על זדונה? - אשם [44] בכסף שקלים [45].
[משנה ב] שבועת הפקדון כיצד? אמר לו "תן לי פקדוני שיש לי בידך"! - "שבועה שאין לך בידי"!; או שאמר לו "אין לך בידי"! "משביעך אני" ואמר "אמן" - הרי זה חייב;
השביע עליו חמש פעמים - בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין, וכפר - חייב על כל אחת ואחת.
אמר רבי שמעון: מה טעם? - מפני שיכול לחזור ולהודות [46].
[משנה ג] היו חמשה תובעים אותו, אמרו לו "תן לנו פקדון שיש לנו בידך"! "שבועה שאין לכם בידי"! - אינו חייב אלא אחת;
"שבועה שאין לך בידי, ולא לך, ולא לך" - חייב על כל אחת ואחת.
רבי אליעזר אומר: עד שיאמר "שבועה" באחרונה [47].
רבי שמעון אומר: עד שיאמר "שבועה" לכל אחד ואחד.
"תן לי פקדון, ותשומת יד, גזל, ואבידה שיש לי בידך"! - "שבועה שאין לך בידי" - אינו חייב אלא אחת;
"שבועה שאין לך בידי פקדון, ותשומת יד, וגזל, ואבידה" - חייב על כל אחת ואחת;
"תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך" – "שבועה שאין לך בידי" - אינו חייב אלא אחת;
"שבועה שאין לך בידי חטין, ושעורין, וכוסמין" - חייב על כל אחת ואחת;
רבי מאיר אומר: אפילו אמר "חטה ושעורה וכוסמת" [48] - חייב על כל אחת ואחת;
[משנה ד] "אנסת", ו"פיתית את בתי", והוא אומר "לא אנסתי" ו"לא פיתיתי" – "משביעך אני" ואמר "אמן" – חייב;
רבי שמעון פוטר, שאינו משלם קנס על פי עצמו [49];
אמרו לו: אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו - משלם בשת ופגם על פי עצמו [50].
[משנה ה] "גנבת את שורי"! והוא אומר "לא גנבתי" – "משביעך אני" ואמר "אמן" – חייב;
"גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי" – "משביעך אני" ואמר "אמן" – פטור.
"המית שורך את שורי" והוא אומר "לא המית" – "משביעך אני" ואמר "אמן" – חייב;
"המית שורך את עבדי" והוא אומר "לא המית" – "משביעך אני" ואמר "אמן" – פטור [51];
אמר לו "חבלת בי ועשית בי חבורה", והוא אומר "לא חבלתי ולא עשיתי בך חבורה" – "משביעך אני" ואמר "אמן" – חייב;
אמר לו עבדו "הפלת את שיני" ו"סימית את עיני"! והוא אומר "לא הפלתי" ו"לא סימיתי" – "משביעך אני" ואמר "אמן" – פטור [52];
זה הכלל: כל המשלם על פי עצמו – חייב, ושאינו משלם על פי עצמו - פטור.
גמרא:
רב אחא בר הונא ורב שמואל בריה דרבה בר בר חנה ורב יצחק בריה דרב יהודה תנו שבועות בי רבה; פגע בהו רב כהנא, אמר
הערות[עריכה]
- ^ כך שנויה בתורת כהנים [סיפרא פרשת ויקרא דיבורא דחובא פרשה ח, משנה ב] , ובמסכת סוטה מפרשה בפרק 'היה מביא את מנחתה' (דף יח.): היכי דמי 'שבועה שיש עמה אלה'? שבועה שלא נטמאת, ואם נטמאת יבאו בך
- ^ מדהוה ליה למכתב 'ושמעה אלה' - שמעת מינה דהיא שבועה שיש בה אלה, וכתב 'קול אלה' יתירא - לדרשא אתא: לחייבה באחת משתי הקולות
- ^ נבוכדנצר את צדקיהו
- ^ כל לשונות הללו הוא משמש, וצריך לפרוש ממנו אם אמר חכם 'ארור' בלשון נידוי; ואם אמר אדם לחבירו לשם שבועה וקבלו עליו - שבועה היא; והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' - קללה היא, וחייב המקלל
- ^ אבל 'ארור' - לאו לשון שבועה הוא
- ^ העונה "אמן" אחר שבועה - כמוציא שבועה מפיו
- ^ האומר לחבירו "על מנת שתקיים לי תנאי כך וכך", ואמר "אמן" - קבל דבריו, וחייב לקיים תנאו
- ^ וראוי לענות "אמן" על דבר תפלה ותחנה, שהוא לשון מאמן הדברים: שיהא רצון שיהא אמת כן
- ^ דאי לאו כמוציאה שבועה דמיא - אמאי מבדקה? אפילו 'מושבע מפי אחרים' אין כאן, שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה! ולא דמיא ל"משביעני עליכם" שהם כופרין אחר שבועה ועונין על דבריו "אין אנו יודעין לך עדות"
- ^ ירמיהו כח,'
- ^ כדמסיים ואזיל: שאמר או "לאו לאו" תרי זימני, או "הן הן" תרי זימני - הרי היא כשבועה מאחר שהחזיק דבריו
- ^ מאחר שעתיד לכתוב
- ^ ליכתוב איש איש כי יקוב שם ונשא חטאו וימות
- ^ בן ארבע אותיות דיו"ד ה"י
- ^ 'אלהים לא תקלל' (שמות כב כז)
- ^ 'בנקבו שם יומת' קרא יתירא הוא, ותניהו ענין למקלל אביו [ואמו] שאינו חייב עד שיקללם בשם המיוחד
- ^ דלא תימא: הואיל וקרא יתירא הוא, לרבות - תניהו ענין לרבות אף המקלל עצמו וחבירו! אלא דוקא קאמר רבי מנחם 'לרבות מקלל אביו' שהוא בסקילה, כמברך את השם, אבל בעצמו וחבירו - דלאו בעלמא הוא - לא תילף מהכא
- ^ ומרבינן מיניה [’לא תקלל חרש’] בסנהדרין (דף סו.) כל שהוא בעמך
- ^ רב כהנא היה שונה משנתנו כמות שהיא שנויה 'יככה' וכן 'יככם'
- ^ רב יהודה
- ^ הפוך דבריך כנגד אחרים: םאמור 'יכהו', וכן 'יכהם', שלא תקללני
- ^ תהילם נב,ז
- ^ את המקרא הזה היה דורש שנאמר בדואג בספר תהלים
- ^ ואמור 'יתצהו'
- ^ דתנן במסכת קדושין (דף סא.) רבי מאיר אומר: כל תנאי שאינו כפול כתנאי דבני גד ובני ראובן - אינו תנאי, ואי לא כפליה - לא אמרינן מכלל זה אתה שומע את זה
- ^ והרי סוטה דאיסורא. ופרכינן מינה לרבי מאיר, דתנן במסכת קדושין מדכתיב 'אם לא שטית ... הנקי' (במדבר ה יט) ופשיטא לן דלא הוצרכנו לברך את הסוטות, ולא נאמר אלא לשמוע לאו מכלל הן: קללה מכלל ברכה: שאם שטית - לא תנקי; אלמא לא בעינן כפילה
- ^ ומשני:
- ^ 'הנקי' בלא יו"ד, כמו 'חנקי'; וקאי אקרא דבתריה, דכתיב 'ואת כי שטית' למשמע הכי: 'חנקי ממים המאררים האלה ואת כי שטית'
- ^ דבמיתה - לא שמעינן לה אלא הן מכלל לאו (סנהדרין פג:), דכתיב (ויקרא י ט) 'יין ושכר אל תשת ולא תמותו' - הא אם תשתו בבואכם אל אהל מועד [שם] תמותו
- ^ נפקא לן (סנהדרין שם) מדאיתקש לשתויי יין בספר יחזקאל (מד)
- ^ ולא פליג איש עליה
- ^ כלומר: אלא כי מפכת לה - לא תימא 'אפילו באיסורא לית ליה', אלא ודאי אית ליה, ומשום הכי - ליכא פלוגתא גבי שתויי יין
- ^ גביית כתובתה ושבועה דמתניתין נמי על ידי ממון באה, הלכך רבי מאיר פוטר, כדאפכינן; ובלאו איפוך ליכא לתרוצה, דאם כן לרבי מאיר - שבועה דמתניתין איסורא גרידתא היא, דעל כרחך בהכי איצטריך לן לאוקומיה (והוא השבעת עד אחד שאינו בא לממון); ואי רבנן פטרי בה - אלמא לית להו 'מכלל לאו אתה שומע הן' אפילו באיסורא גרידתא! אם כן שתויי יין דבמיתה - לרבנן מנא להו? וכן מצאתי לשון בבלי בספרים ישנים: לא איתמר לא תיפוך, משום קושיא דשתויי יין לרבנן
- ^ איידי דתנא בשבועת העדות באנשים ולא בנשים כו' תננהו נמי לכולהו
- ^ שבעל הפקדון קרוב לזה שהפקדון אצלו
- ^ אם מפיו נשבע שהוציא שבועה מפיו, או שענה "אמן" אחר שבועה, ואחר כך הודה - חייב קרבן, דכתיב (ויקרא ה כא) וכחש בעמיתו - כל דהו
- ^ שלא ענה "אמן", כגון "משביעני עליך שתחזיר לי פקדוני" ואמר "אין לך בידי"
- ^ משום דמושבע מפי אחרים בפקדון לא כתיב, ומשבועת העדות גמרינן ליה
- ^ וסבירא ליה לרבי מאיר 'דון מינה ומינה', והתם - בבית דין, כדפרישנא בפירקין (לעיל דף לא.)
- ^ דסבירי להו ,דון מינה ואוקי באתרה', כדפרישנן בפירקין דלעיל (שם)
- ^ דלא כתיב בהו 'ונעלם'; 'זדון השבועה' = שזכור על הפקדון ויודע שמתחייב על כפירתו קרבן
- ^ ששגג בקרבן והזיד בפקדון: דיודע דהזיד בפקדון וכפר, אבל אינו יודע אם חייב עליו קרבן
- ^ אם סבור לישבע באמת, משום דאנוס הוא
- ^ הקנוי
- ^ בשני סלעים, דהכי כתיב גבי איל האשם: 'בערכך כסף שקלים' (ויקרא ה טו)
- ^ אחר כפירה; נמצא שבכל שבועה הוא כופרו ממון
- ^ "אין לך בידי, לא לך, ולא לך [ב]שבועה" [וכן מפורש בברייתא בדף לח,א]; דהשתא קיימא שבועה אכולהו
- ^ בגמרא מפרש לה
- ^ וכיון דאי אודי לא מיחייב לשלומי, כי כפר נמי - לאו ממונא קא כפר ליה
- ^ הילכך ממונא כפריה; ובגמרא מפרש פלוגתייהו
- ^ 'המית שורך את עבדי' - קנסא הוא דמשלם: שלשים סלעים, אפילו אינו שוה אלא דינר
- ^ 'אמר לו עבדו הפלת את שיני' – קנסא: הוא שיוציא את עבדו לחרות בשביל אבר, והרי הוא כבהמתו