ביאור:בבלי שבועות דף לו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת שבועות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

'ומנין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה [1]? - תלמוד לומר (ויקרא ה) ושמעה קול אלה: ושמעה אלה ושמעה קול [לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה] [2].

אמר רבי אבהו: מנין לאלה שהיא שבועה? - שנאמר (יחזקאל יז יג) [ויקח מזרע המלוכה ויכרת אתו ברית] ויבא אתו באלה [3] [ואת אילי הארץ לקח], וכתיב (דברי הימים ב לו יג) וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים [ויקש את ערפו ויאמץ את לבבו משוב אל ה' אלהי ישראל].

תנא: 'ארור' - בו נידוי, בו קללה, בו שבועה [4]:

בו נידוי - דכתיב (שופטים ה כג) אורו מרוז אמר מלאך ה' אורו ארור יושביה [כי לא באו לעזרת ה' לעזרת ה' בגבורים]; ואמר עולא: בארבע מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז.

בו קללה - דכתיב (דברים כז יג) ואלה יעמדו על הקללה [בהר עיבל ראובן גד ואשר וזבולן דן ונפתלי] וכתיב (דברים כז טו) ארור האיש אשר יעשה פסל [ומסכה תועבת ה' מעשה ידי חרש ושם בסתר וענו כל העם ואמרו אמן]

בו שבועה - דכתיב (יהושע ו כו) וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' [אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו בבכרו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה]

ודלמא תרתי עבד להו: אשבעינהו ולייטינהו [5]?

אלא מהכא (שמואל א יד כד) ואיש ישראל נגש ביום ההוא ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל [לחם עד הערב ונקמתי מאיבי ולא טעם כל העם לחם] וכתיב (שמואל א יד כז) ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם [וישלח את קצה המטה אשר בידו ויטבל אותה ביערת הדבש וישב ידו אל פיו ותראנה עיניו].

ודלמא הכא נמי תרתי עבד להו: אשבעינהו ולייטינהו?

מי כתיב 'וארור'!?

השתא דאתית להכי - התם נמי לא כתיב 'וארור'.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: 'אמן' - בו שבועה [6], בו קבלת דברים [7], בו האמנת דברים [8];

בו שבועה - דכתיב (במדבר ה כב) [ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפל ירך] ואמרה האשה אמן אמן [9];

בו קבלת דברים - דכתיב (דברים כז כו) ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן;

בו האמנת דברים - דכתיב [10] ויאמר ירמיה הנביא אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך [אשר נבאת להשיב כלי בית ה' וכל הגולה מבבל אל המקום הזה].

אמר רבי אלעזר: 'לאו' – שבועה; 'הן' – שבועה [11].

בשלמא 'לאו' – שבועה, דכתיב (בראשית ט טו) [וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה בכל בשר] ולא יהיה עוד המים למבול [לשחת כל בשר], וכתיב (ישעיהו נד ט) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי [מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך]; אלא 'הן' - שבועה מנא לן?

סברא הוא: מד'לאו' - שבועה, הן נמי שבועה.

אמר רבא: והוא דאמר "לאו" "לאו" תרי זימני, והוא דאמר "הן" "הן" תרי זימני, דכתיב (בראשית ט יא) [והקמתי את בריתי אתכם] ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול [ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ]; (בראשית ט טו) [וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה בכל בשר] ולא יהיה עוד המים למבול [לשחת כל בשר]; ומד'לאו' תרי זימני – 'הן' נמי תרי זימני.

המקלל בכולן חייב דברי רבי מאיר, וחכמים פוטרין:

תנו רבנן: (ויקרא כד טו) [ואל בני ישראל תדבר לאמר] איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו - מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר [12] (ויקרא כד טז) ונקב שם ה' מות יומת [רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת] [13]?

יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד [14] בלבד; מנין לרבות את הכינויין? - תלמוד לומר איש איש כי יקלל אלהיו וגו' מכל מקום - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: על שם מיוחד במיתה ועל הכינויין באזהרה [15].

והמקלל אביו ואמו [בכולן – חייב, דברי רבי מאיר, וחכמים פוטרין]:

מאן חכמים?

רבי מנחם בר יוסי, דתניא: רבי מנחם בר יוסי אומר: (ויקרא כד טז) [ונקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח] בנקבו שם יומת - מה תלמוד לומר 'שם'? לימד על המקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם [16].

והמקלל עצמו וחבירו [בכולן - עובר בלא תעשה]:

אמר רבי ינאי: ודברי הכל [17].

עצמו - דכתיב (דברים ד ט) רק השמר לך ושמור נפשך מאד [פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך], כדרבי אבין אמר רבי אילעא, דאמר: כל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' - אינו אלא לא תעשה;

וחבירו - דכתיב (ויקרא יט יד) לא תקלל חרש [ולפני עור לא תתן מכשל ויראת מאלקיך אני ה’] [18].

יכך ה' אלהים וכן יככה אלהים זו היא אלה הכתובה בתורה:

יתיב רב כהנא קמיה דרב יהודה, ויתיב וקאמר הא מתניתין כדתנן [19].

אמר ליה [20]: כנה [מלשון כנוי] [21].

יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא, ויתיב וקאמר [22] גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה [23].

אמר ליה: כנה [24].

תרתי למה לי?

מהו דתימא הני מילי מתניתין, אבל בקראי אימא לא מכנינן - קא משמע לן.

אל יכך ויברכך וייטיב לך - רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין:

והא לית ליה לרבי מאיר 'מכלל לאו אתה שומע הן' [25]?!

איפוך.

כי אתא רבי יצחק, תנא כדתנן. אמר רב יוסף: השתא דאנן תנן הכי וכי אתא רבי יצחק תני הכי - שמע מינה דוקא תנן! אלא קשיא? - כי לית ליה - בממונא, אבל באיסורא אית ליה.

הרי סוטה, דאיסורא הוא [26]!?

[27] [ו]אמר רבי תנחום בר חכינאי: 'הנקי' כתיב: (במדבר ה יט: והשביע אתה הכהן ואמר אל האשה אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טמאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה; [פסוק כ) ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך [פסוק כא] והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך לאלה ולשבעה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה] [28] טעמא דכתיב 'הנקי' - הא לאו הכי, מכלל לאו אתה שומע הן לא אמרינן!?


עמוד ב

אלא איפוך: אפילו באיסורא לית ליה.

מתקיף ליה רבינא: ובאיסורא לית ליה? אלא מעתה שתויי יין [29] ופרועי ראש [30], דבמיתה, הכי נמי דלית ליה לרבי מאיר? והתנן 'אלו שבמיתה: שתויי יין ופרועי ראש' [31]?

אלא לעולם תיפוך; כי לית ליה בממונא, באיסורא אית ליה [32], ושאני סוטה, דאיסורא דאית ביה - ממונא הוא [33].

הדרן עלך שבועת העדות


שבועות פרק חמישי שבועת הפקדון (שבועות לו ב)

משנה:

שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים [34], ברחוקים ובקרובים [35], בכשרים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו [36] ומפי אחרים [37] - אינו חייב עד שיכפרנו בבית דין [38], דברי רבי מאיר [39];

וחכמים אומרים: בין מפי עצמו בין מפי אחרים, כיון שכפר בו - חייב [40]

וחייב על זדון השבועה [41]; ועל שגגתה עם זדון הפקדון [42], ואינו חייב על שגגתה גרידתא [43];

ומה חייב על זדונה? - אשם [44] בכסף שקלים [45].

[משנה ב] שבועת הפקדון כיצד? אמר לו "תן לי פקדוני שיש לי בידך"! - "שבועה שאין לך בידי"!; או שאמר לו "אין לך בידי"! "משביעך אני" ואמר "אמן" - הרי זה חייב;

השביע עליו חמש פעמים - בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין, וכפר - חייב על כל אחת ואחת.

אמר רבי שמעון: מה טעם? - מפני שיכול לחזור ולהודות [46].

[משנה ג] היו חמשה תובעים אותו, אמרו לו "תן לנו פקדון שיש לנו בידך"! "שבועה שאין לכם בידי"! - אינו חייב אלא אחת;

"שבועה שאין לך בידי, ולא לך, ולא לך" - חייב על כל אחת ואחת.

רבי אליעזר אומר: עד שיאמר "שבועה" באחרונה [47].

רבי שמעון אומר: עד שיאמר "שבועה" לכל אחד ואחד.

"תן לי פקדון, ותשומת יד, גזל, ואבידה שיש לי בידך"! - "שבועה שאין לך בידי" - אינו חייב אלא אחת;

"שבועה שאין לך בידי פקדון, ותשומת יד, וגזל, ואבידה" - חייב על כל אחת ואחת;

"תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך" – "שבועה שאין לך בידי" - אינו חייב אלא אחת;

"שבועה שאין לך בידי חטין, ושעורין, וכוסמין" - חייב על כל אחת ואחת;

רבי מאיר אומר: אפילו אמר "חטה ושעורה וכוסמת" [48] - חייב על כל אחת ואחת;

[משנה ד] "אנסת", ו"פיתית את בתי", והוא אומר "לא אנסתי" ו"לא פיתיתי" – "משביעך אני" ואמר "אמן" – חייב;

רבי שמעון פוטר, שאינו משלם קנס על פי עצמו [49];

אמרו לו: אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו - משלם בשת ופגם על פי עצמו [50].

[משנה ה] "גנבת את שורי"! והוא אומר "לא גנבתי" – "משביעך אני" ואמר "אמן" – חייב;

"גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי" – "משביעך אני" ואמר "אמן" – פטור.

"המית שורך את שורי" והוא אומר "לא המית" – "משביעך אני" ואמר "אמן" – חייב;

"המית שורך את עבדי" והוא אומר "לא המית" – "משביעך אני" ואמר "אמן" – פטור [51];

אמר לו "חבלת בי ועשית בי חבורה", והוא אומר "לא חבלתי ולא עשיתי בך חבורה" – "משביעך אני" ואמר "אמן" – חייב;

אמר לו עבדו "הפלת את שיני" ו"סימית את עיני"! והוא אומר "לא הפלתי" ו"לא סימיתי" – "משביעך אני" ואמר "אמן" – פטור [52];

זה הכלל: כל המשלם על פי עצמו – חייב, ושאינו משלם על פי עצמו - פטור.

גמרא:

רב אחא בר הונא ורב שמואל בריה דרבה בר בר חנה ורב יצחק בריה דרב יהודה תנו שבועות בי רבה; פגע בהו רב כהנא, אמר

הערות[עריכה]

  1. ^ כך שנויה בתורת כהנים [סיפרא פרשת ויקרא דיבורא דחובא פרשה ח, משנה ב] , ובמסכת סוטה מפרשה בפרק 'היה מביא את מנחתה' (דף יח.): היכי דמי 'שבועה שיש עמה אלה'? שבועה שלא נטמאת, ואם נטמאת יבאו בך
  2. ^ מדהוה ליה למכתב 'ושמעה אלה' - שמעת מינה דהיא שבועה שיש בה אלה, וכתב 'קול אלה' יתירא - לדרשא אתא: לחייבה באחת משתי הקולות
  3. ^ נבוכדנצר את צדקיהו
  4. ^ כל לשונות הללו הוא משמש, וצריך לפרוש ממנו אם אמר חכם 'ארור' בלשון נידוי; ואם אמר אדם לחבירו לשם שבועה וקבלו עליו - שבועה היא; והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' - קללה היא, וחייב המקלל
  5. ^ אבל 'ארור' - לאו לשון שבועה הוא
  6. ^ העונה "אמן" אחר שבועה - כמוציא שבועה מפיו
  7. ^ האומר לחבירו "על מנת שתקיים לי תנאי כך וכך", ואמר "אמן" - קבל דבריו, וחייב לקיים תנאו
  8. ^ וראוי לענות "אמן" על דבר תפלה ותחנה, שהוא לשון מאמן הדברים: שיהא רצון שיהא אמת כן
  9. ^ דאי לאו כמוציאה שבועה דמיא - אמאי מבדקה? אפילו 'מושבע מפי אחרים' אין כאן, שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה! ולא דמיא ל"משביעני עליכם" שהם כופרין אחר שבועה ועונין על דבריו "אין אנו יודעין לך עדות"
  10. ^ ירמיהו כח,'
  11. ^ כדמסיים ואזיל: שאמר או "לאו לאו" תרי זימני, או "הן הן" תרי זימני - הרי היא כשבועה מאחר שהחזיק דבריו
  12. ^ מאחר שעתיד לכתוב
  13. ^ ליכתוב איש איש כי יקוב שם ונשא חטאו וימות
  14. ^ בן ארבע אותיות דיו"ד ה"י
  15. ^ 'אלהים לא תקלל' (שמות כב כז)
  16. ^ 'בנקבו שם יומת' קרא יתירא הוא, ותניהו ענין למקלל אביו [ואמו] שאינו חייב עד שיקללם בשם המיוחד
  17. ^ דלא תימא: הואיל וקרא יתירא הוא, לרבות - תניהו ענין לרבות אף המקלל עצמו וחבירו! אלא דוקא קאמר רבי מנחם 'לרבות מקלל אביו' שהוא בסקילה, כמברך את השם, אבל בעצמו וחבירו - דלאו בעלמא הוא - לא תילף מהכא
  18. ^ ומרבינן מיניה [’לא תקלל חרש’] בסנהדרין (דף סו.) כל שהוא בעמך
  19. ^ רב כהנא היה שונה משנתנו כמות שהיא שנויה 'יככה' וכן 'יככם'
  20. ^ רב יהודה
  21. ^ הפוך דבריך כנגד אחרים: םאמור 'יכהו', וכן 'יכהם', שלא תקללני
  22. ^ תהילם נב,ז
  23. ^ את המקרא הזה היה דורש שנאמר בדואג בספר תהלים
  24. ^ ואמור 'יתצהו'
  25. ^ דתנן במסכת קדושין (דף סא.) רבי מאיר אומר: כל תנאי שאינו כפול כתנאי דבני גד ובני ראובן - אינו תנאי, ואי לא כפליה - לא אמרינן מכלל זה אתה שומע את זה
  26. ^ והרי סוטה דאיסורא. ופרכינן מינה לרבי מאיר, דתנן במסכת קדושין מדכתיב 'אם לא שטית ... הנקי' (במדבר ה יט) ופשיטא לן דלא הוצרכנו לברך את הסוטות, ולא נאמר אלא לשמוע לאו מכלל הן: קללה מכלל ברכה: שאם שטית - לא תנקי; אלמא לא בעינן כפילה
  27. ^ ומשני:
  28. ^ 'הנקי' בלא יו"ד, כמו 'חנקי'; וקאי אקרא דבתריה, דכתיב 'ואת כי שטית' למשמע הכי: 'חנקי ממים המאררים האלה ואת כי שטית'
  29. ^ דבמיתה - לא שמעינן לה אלא הן מכלל לאו (סנהדרין פג:), דכתיב (ויקרא י ט) 'יין ושכר אל תשת ולא תמותו' - הא אם תשתו בבואכם אל אהל מועד [שם] תמותו
  30. ^ נפקא לן (סנהדרין שם) מדאיתקש לשתויי יין בספר יחזקאל (מד)
  31. ^ ולא פליג איש עליה
  32. ^ כלומר: אלא כי מפכת לה - לא תימא 'אפילו באיסורא לית ליה', אלא ודאי אית ליה, ומשום הכי - ליכא פלוגתא גבי שתויי יין
  33. ^ גביית כתובתה ושבועה דמתניתין נמי על ידי ממון באה, הלכך רבי מאיר פוטר, כדאפכינן; ובלאו איפוך ליכא לתרוצה, דאם כן לרבי מאיר - שבועה דמתניתין איסורא גרידתא היא, דעל כרחך בהכי איצטריך לן לאוקומיה (והוא השבעת עד אחד שאינו בא לממון); ואי רבנן פטרי בה - אלמא לית להו 'מכלל לאו אתה שומע הן' אפילו באיסורא גרידתא! אם כן שתויי יין דבמיתה - לרבנן מנא להו? וכן מצאתי לשון בבלי בספרים ישנים: לא איתמר לא תיפוך, משום קושיא דשתויי יין לרבנן
  34. ^ איידי דתנא בשבועת העדות באנשים ולא בנשים כו' תננהו נמי לכולהו
  35. ^ שבעל הפקדון קרוב לזה שהפקדון אצלו
  36. ^ אם מפיו נשבע שהוציא שבועה מפיו, או שענה "אמן" אחר שבועה, ואחר כך הודה - חייב קרבן, דכתיב (ויקרא ה כא) וכחש בעמיתו - כל דהו
  37. ^ שלא ענה "אמן", כגון "משביעני עליך שתחזיר לי פקדוני" ואמר "אין לך בידי"
  38. ^ משום דמושבע מפי אחרים בפקדון לא כתיב, ומשבועת העדות גמרינן ליה
  39. ^ וסבירא ליה לרבי מאיר 'דון מינה ומינה', והתם - בבית דין, כדפרישנא בפירקין (לעיל דף לא.)
  40. ^ דסבירי להו ,דון מינה ואוקי באתרה', כדפרישנן בפירקין דלעיל (שם)
  41. ^ דלא כתיב בהו 'ונעלם'; 'זדון השבועה' = שזכור על הפקדון ויודע שמתחייב על כפירתו קרבן
  42. ^ ששגג בקרבן והזיד בפקדון: דיודע דהזיד בפקדון וכפר, אבל אינו יודע אם חייב עליו קרבן
  43. ^ אם סבור לישבע באמת, משום דאנוס הוא
  44. ^ הקנוי
  45. ^ בשני סלעים, דהכי כתיב גבי איל האשם: 'בערכך כסף שקלים' (ויקרא ה טו)
  46. ^ אחר כפירה; נמצא שבכל שבועה הוא כופרו ממון
  47. ^ "אין לך בידי, לא לך, ולא לך [ב]שבועה" [וכן מפורש בברייתא בדף לח,א]; דהשתא קיימא שבועה אכולהו
  48. ^ בגמרא מפרש לה
  49. ^ וכיון דאי אודי לא מיחייב לשלומי, כי כפר נמי - לאו ממונא קא כפר ליה
  50. ^ הילכך ממונא כפריה; ובגמרא מפרש פלוגתייהו
  51. ^ 'המית שורך את עבדי' - קנסא הוא דמשלם: שלשים סלעים, אפילו אינו שוה אלא דינר
  52. ^ 'אמר לו עבדו הפלת את שיני' – קנסא: הוא שיוציא את עבדו לחרות בשביל אבר, והרי הוא כבהמתו