ביאור:בבלי שבועות דף מו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת שבועות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

רישא וסיפא בראיה [1]; ראיה דלשלם [2] קתני, ראיה דשבועה [3] לא קתני.

אמר רבי ירמיה בר אבא: שלחו ליה מבי רב לשמואל: ילמדנו רבינו: אומן אומר "שתים קצצת לי"! והלה אומר "לא קצצתי לך אלא אחת" - מי נשבע?

אמר להן: בזו ישבע בעל הבית ויפסיד אומן: קציצה ודאי מידכר דכירי אינשי.

איני! והא תני רבה בר שמואל [4] 'קצץ – המוציא מחברו עליו הראיה' - ואי לא מייתי ראיה – פקע? אמאי? 'ישבע בעל הבית ויפסיד אומן'!?

אמר רב נחמן: לצדדין קתני: או מביא ראיה ויטול, או ישבע בעל הבית ויפסיד אומן.

מיתיבי: 'הנותן טליתו לאומן; אומן אומר "קצצת לי שתים" והלה אומר "לא קצצתי לך אלא אחת": כל זמן שטלית ביד אומן - על בעל הבית להביא ראיה [5]; נתנה לו בזמנו - נשבע ונוטל; עבר זמנו – המוציא מחברו עליו הראיה'; בזמנו מיהא נשבע ונוטל- אמאי? ישבע בעל הבית ויפסיד אומן!?

אמר רב נחמן בר יצחק: הא מני - רבי יהודה היא, דאמר: כל זמן ששבועה נוטה אצל בעל הבית - שכיר נשבע ונוטל [6].

הי רבי יהודה? אילימא רבי יהודה דמתניתין - אחמורי קא מחמיר [7], דתנן: 'רבי יהודה אומר: עד שתהא שם מקצת הודאה';

אלא רבי יהודה דברייתא, דתניא: 'שכיר - כל זמן שלא עבר עליו זמנו - הרי זה נשבע ונוטל, ואם לאו - אינו נשבע ונוטל; ואמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שאמר לו "תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך" והוא אומר "התקבלת מהן דינר זהב", או שאמר לו "שתים קצצת" והלה אומר "לא קצצתי לך אלא אחת"; אבל אמר לו "לא שכרתיך מעולם", או שאמר לו "שכרתיך ונתתי לך שכרך" - המוציא מחבירו עליו הראיה.

מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי: אלא קצץ רבי יהודה היא ולא רבנן [8]?

השתא היכי דמחמיר רבי יהודה [9] מקילי רבנן [10], היכא דמקיל רבי יהודה מחמרי רבנן?

ואלא מאי? רבנן? ואלא הא דתני רבה בר שמואל 'קצץ המוציא מחבירו עליו הראיה' –מני? לא רבי יהודה ולא רבנן!?

אלא אמר רבא: [11]בהא קמיפלגי: רבי יהודה סבר בדאורייתא [12] עבדו ליה תקנתא לשכיר [13], ובדרבנן הואי תקנתא [14], ותקנתא לתקנתא לא עבדינן [15], ורבנן סברי: בדרבנן נמי עבדינן תקנתא לשכיר, וקציצה מידכר דכיר [16].

נגזל – כיצד?

היו מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו [שלא ברשות; הוא אומר "כליי נטלת"! והוא אומר "לא נטלתי"!; הוא נשבע ונוטל [17].

רבי יהודה אומר: עד שתהא שם מקצת הודאה;

כיצד?

אמר לו: "שני כלים נטלת"!, והוא אומר "לא נטלתי אלא אחד"!]:

ודלמא לא משכנו? מי לא אמר רב נחמן: 'האי מאן דנקיט נרגא בידיה, ואמר "איזיל ואקטליה לדקלא דפלניא", ואשתכח דקטיל ושדי [18] - לא אמרינן דהוא קטליה' אלמא עביד איניש דגזים [19] ולא עביד [20] - הכא נמי דגזים ולא עביד!?

אימא 'ומשכנו' [במקום 'למשכנו’].

וליחזי מאי משכנו [21]?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בטוענו כלים הניטלין תחת כנפיו [22].

אמר [23] רב יהודה: ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא,


עמוד ב

ואמר "לקוחין הן בידי" [24] - אינו נאמן [25];

ולא אמרן אלא בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו, אבל בעל הבית העשוי למכור את כליו – נאמן;

ושאין עשוי למכור את כליו - נמי לא אמרן אלא דברים שאין דרכן להטמין [26], אבל דברים שדרכן להטמין – נאמן [27];

ושאין דרכן להטמין נמי לא אמרן אלא איניש דלא צניע, אבל איניש דצניע - היינו אורחיה [28];

ולא אמרן [29] אלא זה אומר "שאולין" וזה אומר "לקוחין", אבל בגנובין [30] - לאו כל כמיניה [31]: לאחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן;

ולא אמרן אלא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר [32], אבל דברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר [33] נאמן [34]; דשלח רב הונא בר אבין: דברים העשוין להשאיל ולהשכיר, ואמר "לקוחין הן בידי" - אינו נאמן [35].

כי הא: דרבא אפיק זוגא דסרבלא [36] וספרא דאגדתא מיתמי [37] בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר [38].

אמר רבא [39]: אפילו שומר [40] נשבע [41], אפילו אשתו של שומר נשבעת.

בעי רב פפא: שכירו ולקיטו [42] – מאי [43]?

תיקו.

אמר ליה רב יימר לרב אשי: טענו בכסא דכספא מאי? חזינא: אי איניש דאמיד [44] הוא, או איניש דמהימן הוא: דמפקדי אינשי גביה - משתבע ושקיל, ואי לא – לא.

נחבל כיצד [היו מעידים אותו שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול, ואמר לו "חבלת בי"! והוא אומר "לא חבלתי"! - הרי זה נשבע ונוטל;

רבי יהודה אומר: עד שתהא שם מקצת הודאה;

כיצד?

אמר לו "חבלת בי שתים"! והלה אומר "לא חבלתי בך אלא אחת"!]:

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו [45] אלא במקום שיכול לחבל בעצמו, אבל במקום שאינו יכול לחבל בעצמו - נוטל שלא בשבועה.

וניחוש דלמא בכותל נתחכך?

תני רבי חייא [46]: [47] שעלתה לו נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו [48].

ודלמא אחר עביד ליה?

דליכא אחר.

וכשנגדו חשוד [על השבועה אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון] ואפילו שבועת שוא:

מאי 'אפילו שבועת שוא'?

'לא מיבעיא' קאמר: לא מיבעיא הנך דאית בהו כפירת ממון [49], אלא אפילו הא נמי - דכפירת דברים בעלמא הוא - לא מהימן.

וליתני נמי שבועת בטוי?

כי קתני שבועה דכי קא משתבע בשקרא קא משתבע, אבל שבועת בטוי [50] דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע [51] לא קתני.

תינח "אוכל" ו"לא אוכל"; "אכלתי" ו"לא אכלתי" - מאי איכא למימר?

תנא שבועת שוא

הערות[עריכה]

  1. ^ רישא, נהי דקתני 'נשבע ונוטל' - ליתיה אלא שיביא תחלה עדים ששכרו
  2. ^ ראיה המחייבת את בעל הבית לשלם
  3. ^ שאינה באה אלא לגלגל את השבועה על השכיר
  4. ^ הך מתניתין דלעיל
  5. ^ דבעל הבית הוי המוציא מחבירו - עליו הראיה להביא עדים שלא קצץ אלא אחת
  6. ^ והכא נמי שבועה אצל בעל הבית היא מן התורה שהרי מודה במקצת
  7. ^ על השכיר למשקל שבועה מיניה ושדיוה על בעל הבית
  8. ^ בתמיה: הא דקתני דאקציצה נשבע שכיר - רבי יהודה קאמר לה ולא רבנן? השתא היכא דמחמיר רבי יהודה אשָׂכיר, כגון בשאין מקצת הודאה אצל בעל הבית, מקילין רבנן
  9. ^ אשָׂכיר, כגון בשאין מקצת הודאה אצל בעל הבית
  10. ^ אשָׂכיר והימנוה בשבועה
  11. ^ ולעולם 'קצץ' - רבי יהודה ולא רבנן, והא דתני רבה בר שמואל - רבנן היא; ודקשיא לך: השתא היכא דמחמיר רבי יהודה כו'? – אִין, ו
  12. ^ היכא דאיכא אבעל הבית שבועה דאורייתא
  13. ^ למיפכיה לשבועה עליה
  14. ^ אבל אדרבנן - תקנה היא, היכא דאין שם מקצת הודאה: דלא רמיא אבעל הבית אלא שבועת היסת דרבנן - היא גופה תקנתא היא, כרב נחמן
  15. ^ להפכה מבעל הבית ולמשדייה אשכיר לא עבוד רבנן
  16. ^ סבירא להו לרבנן דפליגי אדרבי יהודה, הלכך אחמירו בה גבי שכיר
  17. ^ שהדברים מוכיחים, שהרי עדים מעידים שמשכנו שלא ברשות
  18. ^ שקצוץ הדקל ומושלך לארץ
  19. ^ אומר לעשות דבר גוזמא ושגעון
  20. ^ ואינו עושה
  21. ^ אותם שיעידו שמשכנו - יעידו מה משכנו, ומה שבועה יש
  22. ^ בעל הבית טוען שנטל כלים קטנים שאדם יכול להסתיר תחת כנפי בגדיו, ולא הכירו בהם עדים
  23. ^ ולא גרסינן 'דאמר'
  24. ^ ובעל הבית אומר "השאלתים לו", כדמפרש לקמן
  25. ^ אפילו בשבועה
  26. ^ שאין אדם בוש ליטלן בידו בשוק בפרהסיא, הלכך אינו נאמן: חדא דאין זה עשוי למכור את כליו, ועוד: מדאטמנינהו - איכא למימר בוש הוא להודיעו שהוא צריך לשאול כלים משכיניו, דאי לקוחין הוו - לא הוה מטמינן
  27. ^ ואף על פי שאין עשוי למכור כלים - זימנין דמיצטרכי ליה זוזי ומזבין
  28. ^ להטמין, אפילו ששאר בני אדם מוציאין בפרהסיא
  29. ^ באדם בינוני דאינו נאמן
  30. ^ אבל אם אמר לו "גנבת אותם"
  31. ^ וישבע זה שלקוחין הן
  32. ^ בהנהו - הוא דאמרינן דכי אמר "לקוחין" אינו נאמן
  33. ^ שהבעלים חסים עליהם לפי שמתקלקלין
  34. ^ נאמן לשבע שלקחם, ואין נראין דברי האומר "השאלתים לו"
  35. ^ אלמא בעשוין להשאיל ולהשכיר הוא דאינו נאמן
  36. ^ מספריים של סורקי בגדים
  37. ^ שהביא התובע עדים שהן שלו, ואמר שהשאילם לאבי היתומים
  38. ^ ומדאפקינהו רבא מיתמי – שמע מינה דסבירא ליה: אי הוה אבוהון קמן ואמר 'לקוחין הן בידי' - אינו נאמן בשבועה, דאי מהימן - אנן הוינן טענינן בשביל יתמי: אביהם לקחם ממך; ודוקא ספרי דאגדתא שאין אדם עשוי ללמוד בהם תדיר, אבל שאר ספרים - אינן עשוין להשאיל ולהשכיר, לפי שמתקלקלין, כמו ששנינו במוצֵא ספרים: לא ילמד בהן לכתחלה, ולא יקרא אחר עמו; ויכול לומר 'לקוחין הן בידי' ואין צריך לכתוב עליהן שטר מכירה אלא לרווחא דמילתא: שלא יצטרך לשבע; וכן קבלתי מרב יצחק הלוי
  39. ^ אמתניתין קאי: בראוהו שנים שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות
  40. ^ הבית
  41. ^ וישלם זה
  42. ^ של בעל הבית, ולא מסר לו שמירת הבית
  43. ^ להיות נאמן אשבועה זו
  44. ^ עשיר
  45. ^ דצריך שבועה
  46. ^ במתניתיה הכי
  47. ^ היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו שלם ויצא חבול כגון
  48. ^ נוטל שלא בשבועה, דנשיכת שינים לאו חיכוך כותל הוא
  49. ^ והוה ליה רע לשמים ורע לבריות
  50. ^ דלהבא כי משתבע
  51. ^ שבדעתו לקיימה, ואפילו עבר עליה - שכפאו יצרו - אינו חשוד בכך על השבועה שעבר להוציא לשקר מפיו