ביאור:בבלי שבועות דף יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת שבועות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

ואי בעם הארץ* [1] - אידי ואידי 'אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד' הוא [2]! ואלא בשאין סמוך לוסתה [3] - ובמאן? אילימא בתלמיד חכם - ולא חדא: לא מיחייב אכניסה: אנוס! אפרישה - מזיד! אי בעם הארץ - חדא הוא דמיחייב: אפרישה [4]!?

  • תוספות ד"ה אי בעם הארץ אידי ואידי אכל שתי זיתי חלב בהעלם אחד הוא. משמע הכא דאע"פ שנודע לו בינתים שבא על הנדה, כיון שלא נודע לו שנתחייב חטאת: שסבור להיות אנוס - חשבינן ליה 'בהעלם אחד'; וכן פירש בקונטרס; וא"ת דאמר בפרק 'כלל גדול' [שבת דף עא. ושם] 'בעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא: קצר וטחן כחצי גרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכה, וחזר וקצר כחצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכה - מהו שיצטרפו? אמר ליה: חלוקים הן לחטאות ולא מיצטרפי' פירוש: שאם היה בכל פעם כגרוגרת היה חייב שתי חטאות אף על פי שלא היתה ידיעת איסור בינתיים!? ויש לומר: דרבא לטעמיה, דסבירא ליה התם דאינו חייב אלא אחת; אי נמי: התם חשיב ליה 'ידיעה' כיון שנודע לו כל מה שהיה ספק באותה שעה.

הדר אמר רבא: לעולם בסמוך לוסתה, ובתלמיד חכם, ותלמיד חכם לזו [5] ואין תלמיד חכם לזו [6].

אמר רבא: ותרוייהו תנינהו: כניסה תנינא, פרישה תנינא: פרישה תנינא, דקתני: 'היה משמש עם הטהורה ואמרה לו "נטמאתי" ופירש מיד - חייב'; כניסה תנינא [נדה פ"ב מ"ב]: 'נמצא [7] על שלו [8] - טמאין [9] וחייבין [10] בקרבן'; מאי? לאו בסמוך לוסתה, ואכניסה?

אמר ליה רב אדא בר מתנא לרבא: לעולם אימא לך בשלא סמוך לווסתה [11], ואפרישה [12], וכי תימא 'פרישה למה לי [13]' - הא תנא ליה [14]? - הא איצטריך לאשמועינן 'נמצא על שלה טמאים בספק ופטורין מן הקרבן', ואיידי דבעי מיתנא 'נמצא על שלה' [15] - תנא נמי 'נמצא על שלו'.

אמר ליה רבינא לרב אדא: מי מצית לאוקמה לההיא בשלא סמוך לוסתה, ואפרישה? והא 'נמצא' קתני, ו'נמצא' - לבתר הכי משמע [16]! ואי אפרישה, מעיקרא כי פריש ליה - מעיקרא הויא ליה ידיעה!

אמר ליה רבא [17]: ציית מאי דקאמר [18] רבך [19] - היכי מצית [20] דתניא עלה 'זו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה', ואם איתא [21] - מצות לא תעשה היא [22]!

אמר ליה: אי תניתא חסר [23] ותני הכי 'זו היא מצות לא תעשה שבנדה שחייבין עליה: היה משמש עם הטהורה ואמרה לו "נטמאתי" ופירש מיד - חייב; זו היא מצות עשה שבנדה' [24].

אמר מר: 'פירש מיד - חייב'; היכי עביד?

אמר רב הונא משמיה דרבא: נועץ עשר צפרניו בקרקע [25] עד שימות [26] - וטוביה [27].

אמר רבא: זאת [28] אומרת [29]: המשמש [30] מת בעריות - פטור; דאי סלקא דעתך [31] חייב - הכא מאי טעמא פטור? משום דאנוס הוא [32]? אי אנוס הוא - כי פירש מיד נמי ניפטר: אנוס הוא [33]!?

אמר ליה אביי: לעולם אימא לך 'המשמש מת בעריות - חייב', והכא מאי טעמא פטור? - משום דאנוס הוא; והא דאמרת 'כי פריש מיד אמאי חייב? - שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה.

אמר ליה רבה בר חנן לאביי: אם כן מצינו ארוכה וקצרה בנדה [34],

תוספות ד"ה אם כן מצינו ארוכה וקצרה בנדה. יש מפרשים: אם כן כדרב הונא דאמר נועץ צפרניו; וקשה: דתקשי ליה מתניתין, דמשמע שיש תקנה בשלא פירש מיד! אלא יש לפרש דאדאביי פריך: דבשלמא אי משמש מת פטור- אין שייך כאן 'ארוכה' ו'קצרה', כיון שאין איסור בעילת נדה בשתיהן כמו גבי מקדש שיש בשתיהם טומאת מקדש, ולהכי לא תנא 'ארוכה' ו'קצרה' בנדה: שהפטור אינו על ידי שהיא בעילה קצרה אלא ע"י שאין כאן בעילה כלל; אלא לאביי, דאמר 'חייב', ובעילה היא כשפירש באבר מת - הוה ליה למתני פירש ב'ארוכה' - דהיינו הנאה מרובה – חייב, וב'קצרה': שמקצר הנאת תשמיש, דהיינו הנאה מועטת – פטור, דלא נטעי למימר משמש מת בעריות פטור מדשבקינן להאי לישנא דתנן גבי מקדש ומשני - דלהכי שבקינן: משום דלא מיתני שפיר, כיון ד'ארוכה' דהתם = 'קצרה' דהכא; וכי תימא דליתני איפכא: 'בקצרה חייב בארוכה פטור'? כיון דלא מצי למיתני כי התם - שבקינן לההוא לישנא לגמרי; ועוד: שאם כן לא היה שונה טעם הפטור והחיוב, דאדרבה: 'ארוכה' משמע טפי חיוב, ו'קצרה' – פטור.


עמוד ב

ואנן 'במקדש' תנן [35]!? אלא משום דלא דמי: ארוכה דהכא = קצרה דהתם [36], וארוכה דהתם = קצרה דהכא [37].

מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן: ומי אמר אביי 'אנוס הוא'? אלמא בשלא סמוך לוסתה קאמרינן [38] - והא אביי דאמר [39] 'חייב שתים' - אלמא בסמוך לוסתה עסקינן [40]!?

כי איתמר דאביי [41] - בעלמא איתמר [42].

בעא מיניה רבי יונתן בן יוסי בן לקוניא מרבי שמעון בן יוסי בן לקוניא: אזהרה לבועל נדה מנין מן התורה?

שקל קלא [43], פתק ביה [44]: אזהרה לבועל נדה (ויקרא יח יט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב [לגלות ערותה]!?

אלא אזהרה למשמש עם הטהורה, ואמרה לו "נטמאתי", דלא ניפריש מיד – מנלן?

אמר חזקיה: אמר קרא: (ויקרא טו כה) [ואם שכב ישכב איש אתה] ותהי נדתה עליו [וטמא שבעת ימים וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא] - אפילו בשעת נדתה תהא עליו.

אשכחן עשה, לא תעשה מנלן?

אמר רב פפא: אמר קרא: 'לא תקרב' - לא תקרב נמי 'לא תפרוש הוא', דכתיב (ישעיהו סה ה) האומרים קרב אליך אל תגש בי כי קדשתיך [אלה עשן באפי אש יקדת כל היום] [45].

תנו רבנן: (ויקרא טו לא) והזרתם [46] את בני ישראל מטומאתם [ולא ימתו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם]; אמר רבי יאשיה: מיכן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן [47].

וכמה?

אמר רבה: עונה [48].

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה - אפילו הויין לו בנים כבני אהרן – מתים, דכתיב (ויקרא טו לא) והזרתם את בני ישראל מטומאתם [ולא ימתו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם] [פסוק לב: זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה] [פסוק לג] והדוה בנדתה [והזב את זובו לזכר ולנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה] וסמיך ליה (ויקרא טז א) [וידבר ה' אל משה] אחרי מות [שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו].

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה - הויין לו בנים זכרים, דכתיב (ויקרא יא מז) להבדיל בין הטמא ובין הטהור [ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל] וסמיך ליה (ויקרא יב א: וידבר ה' אל משה לאמר [פסוק ב) דבר אל בני ישראל לאמר] אשה כי תזריע וילדה זכר [וטמאה שבעת ימים, כימי נדת דותה תטמא] [49].

רבי יהושע בן לוי אמר: הויין לו בנים ראויין להוראה, דכתיב (ויקרא י י-יא) להבדיל... ולהורות [בענינא דשתויי יין כתיב (ויקרא י י): ולהבדיל בין הקדש ובין החל ובין הטמא ובין הטהור פסוק יא: ולהורת את בני ישראל את כל החקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה]

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המבדיל על היין במוצאי שבתות - הויין לו בנים זכרים, דכתיב (ויקרא י י) להבדיל בין הקדש ובין החול [ובין הטמא ובין הטהור], וכתיב התם: (ויקרא יא מז) להבדיל בין הטמא ובין הטהור [ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל] וסמיך ליה (ויקרא יב א: וידבר ה' אל משה לאמר [פסוק ב) דבר אל בני ישראל לאמר] אשה כי תזריע וילדה זכר [וטמאה שבעת ימים, כימי נדת דותה תטמא].

רבי יהושע בן לוי אמר: בנים ראוין להוראה, דכתיב: להבדיל ולהורות (ויקרא י י: ולהבדיל בין הקדש ובין החל ובין הטמא ובין הטהור פסוק יא: ולהורת את בני ישראל את כל החקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה).

אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש [50] - הויין לו בנים זכרים, שנאמר (ויקרא יא מד) [כי אני ה' אלקיכם] והתקדשתם והייתם קדושים [כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ] וסמיך ליה [אחרי פסוקים מה-מז] (ויקרא יב א: וידבר ה' אל משה לאמר [פסוק ב) דבר אל בני ישראל לאמר] אשה כי תזריע וילדה זכר [וטמאה שבעת ימים, כימי נדת דותה תטמא].

רבי אליעזר אומר: השרץ ונעלם ממנו [- על 'העלם שרץ' חייב, ואינו חייב על העלם מקדש; רבי עקיבא אומר: 'ונעלם ממנו והוא טמא': על העלם טומאה חייב, ואינו חייב על העלם מקדש.

רבי ישמעאל אומר: 'ונעלם' 'ונעלם' שתי פעמים [ויקרא ה,ב: או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם [51] או כי יגע בטמאת אדם לכל טמאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם] : לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש]:

מאי בינייהו [בין רבי אליעזר ורבי עקיבא]?

אמר חזקיה: שרץ ונבלה [52] איכא בינייהו: רבי אליעזר סבר: בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי, ורבי עקיבא סבר: לא בעינן עד דידע: דכיון דידע דאיטמא בעולם - לא צריך אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי;

וכן אמר עולא: שרץ ונבלה איכא בינייהו; דעולא רמי דרבי אליעזר אדרבי אליעזר, ומשני: מי אמר רבי אליעזר בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי? ורמינהי [53]: '[54] אמר רבי אליעזר: מה נפשך: חלב אכל – חייב, נותר אכל – חייב, שבת חילל – חייב, יום הכפורים חילל – חייב, אשתו נדה בעל – חייב, אחותו בעל – חייב!? אמר לו רבי יהושע: הרי הוא אומר (ויקרא ד כג) או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה [והביא את קרבנו שעיר עזים זכר תמים] - עד שיודע לך במה חטא'; ומשני [עולא]: התם (ויקרא ד כג) [או הודע אליו חטאתו] אשר חטא [בה] והביא [את קרבנו שעיר עזים זכר תמים]; אמר רחמנא: חטא כל שהוא [55]; הכא - מכדי כתיב (ויקרא ה ב) [או נפש אשר תגע] בכל דבר טמא [או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם], 'או בנבלת שרץ טמא' למה לי? שמע מינה: בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי. ורבי עקיבא - איידי

הערות[עריכה]

  1. ^ שהוא שוגג על שתיהן
  2. ^ שלא נודע לו בין זה לזה, ואינו חייב אלא אחת - אף זה: לא נודע לו בין כניסה לפרישה שחטא: שכשאמרה לו "נטמאתי" - אינו יודע שנתחייב על הכניסה, כסבור "אנוס אני עליה", שהרי לא למד שמוזהרין ישראל לפרוש מן נשותיהן סמוך לוסתן, ואין זה אונס אלא שוגג; וכיון דלא למד - נמצא שלא ידע בין כניסה לפרישה שחטא, והוה ליה 'בא על נדה שתי בעילות בהעלם אחד'
  3. ^ זה - אנוס על הכניסה הוא: שלא היה לו לעלות בדעתו
  4. ^ ד'אומר מותר', אבל אכניסה - אנוס
  5. ^ כלומר: יודע שישראל מוזהרין לפרוש מנשותיהן סמוך לווסתן, כדאמר לקמן, מ'והזרתם את בני ישראל מטומאתם' (ויקרא טו לא)
  6. ^ ואין יודע שהמשמש עם הטהורה ואמרה "נטמאתי" צריך לפרוש באבר מת, דהוה ליה שוגג על שתיהן: אכניסה דסבור "יכולני לבעול", ואפרישה - 'אומר מותר'; ו'שני זיתי חלב בהעלם אחד' לא הויא, שהרי 'תלמיד חכם הוא לזו':שלא היה לו לבעול סמוך לווסתה, ואין זה אונס אלא שוגג: כסבור "יכולני לבעול" קודם, וכי אמרה לו "נטמאתי" - ידע שחטא אכניסה, והויא ליה ידיעה בין כניסה לפרישה! ואם תאמר 'מזיד הוא בבעילת סמוך לוסתה' - אין זו קשיא: שאין כרת וחיוב חטאת על סמוך לוסתה, עד שתטמא, ובבעילת הטמאה - שוגג הוא: כסבור "יכולני לבעול"
  7. ^ דם
  8. ^ על המפה שקנח בה אחר תשמיש
  9. ^ שניהם טומאת שבעה: היא משום 'נדה' והוא משום 'בועל נדה', דודאי ראתה דם קודם בעילה או בשעת בעילת תשמיש
  10. ^ שניהם
  11. ^ דאכניסה - אנוס
  12. ^ ואפרישה הוא דמיחייב ליה, כגון שאמרה לו "נטמאתי" ופירש בקושי; לקמן פריך: הא 'נמצא' קתני
  13. ^ לרבי שסידר את המשנה לאשמועינן
  14. ^ הך מתניתין דשבועות
  15. ^ שמחלק שם בין קנחה מיד לקנחה לאחר שעה: שבקנחה מיד קתני 'טמאים וחייבים בקרבן' ובלאחר זמן - דאיכא למימר לאחר תשמיש ראתה - קתני 'פטורין מן הקרבן'
  16. ^ בקינוח שאחר תשמיש קאמר
  17. ^ לרב אדא
  18. ^ רבינא
  19. ^ דלא בפרישה מצית לאוקמה
  20. ^ לאוקומה בכניסה, דתני עלה דההיא 'נמצא על שלו'
  21. ^ דבכניסה איירי
  22. ^ ואין כאן 'עשה'
  23. ^ אם אתה שונה הברייתא - תקן אותה, בלשון 'חסורי מחסרא
  24. ^ כל זה צריך להוסיף על משנתך
  25. ^ כלומר: יעמיד עצמו בלא דישה
  26. ^ האבר
  27. ^ ואשריו, כלומר: זו היא הטובה לו
  28. ^ מתניתין, דקתני 'פירש מיד', דמשמע: הא פירש באבר מת - פטור
  29. ^ שמעינן מינה
  30. ^ באבר
  31. ^ בעלמא
  32. ^ דאין לו עוד מה לעשות
  33. ^ הואיל ואין חלוק פטור לאבר מת ומשמש בקושי
  34. ^ חילוק בין קצרה וארוכה: שאם האריך ושהה - פטור, ואם פירש בקצרה -כלומר מיד - להוי חייב
  35. ^ והוה ליה למיתני נמי בנדה בהדה
  36. ^ דהא ארוכה דהכא פטור כקצרה דהתם
  37. ^ וקצרה דהכא חייב כארוכה דהתם
  38. ^ אלמא בשלא סמוך לוסתה קאי מתניתין; דאי בסמוך לוסתה, ושגג ב"יכולני לבעול" - הוה ליה שוגג בין אכניסה בין אפרישה, דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא תאמר "נטמאתי", ואי משמש באבר מת בעריות חייב - כי פריש באבר מת נמי ניחייב, שאין כאן אונס
  39. ^ לעיל אמתניתין
  40. ^ ולא מצינן לאוקמיה אלא בסמוך לוסתה, ובתלמיד חכם לזו ואין תלמיד חכם לזו, כדאוקימנא לעיל
  41. ^ דחייב שתים
  42. ^ ולאו אמתניתין; דאילו מתניתין - דכיון דמפליג בין פירש באבר מת לפירש בקושי - בשלא סמוך לוסתה עסקינן, והלכך פירש באבר מת – פטור, דאנוס הוא; פירש בקושי – חייב, שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת; ודאמר אביי לעיל 'חייב שתים' - בעלמא איתמר: מילתא באפי נפשה, והכי איתמר: המשמש עם הטהורה בסמוך לוסתה ושגג ב"יכולני לבעול", ואמרה לו "נטמאתי" - חייב שתים, ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש מת: דמשמש מת בעריות נמי חייב, וזה בתחלתו נמי שוגג בשתיהן, ובתלמיד חכם לזו ולא לזו, כדאוקימנא: דלא הוו שני זֵיתֵי חֵלֶב בהעלם אחד
  43. ^ פיסת רגבים
  44. ^ זרק בו
  45. ^ 'קרב אליך' = עמוד בעצמך: ליצני הדור היו אומרים לנביא: עמוד בעצמך, אל תגע בי שלא אטמאך: שאתה קדוש ואני טמא; 'קדשתיך' = טמאתיך, כמו (חגי ב יב) הן ישא איש בשר קדש וכמו (דברים כב ט) פן תקדש
  46. ^ = והפרשתם, כמו 'וינזרו' (ויקרא כב ב)
  47. ^ דסמיך ליה 'והדוה בנדתה' בההוא ענינא [כדלהלן; לא באותה פרשה אלא באותו ענין]
  48. ^ במסכת נדה מפורש: או יום או לילה: אם וסתה ביום - יפרוש כל היום, ואם וסתה בלילה - יפרוש כל הלילה; והכי מפרש לה במסכת נדה בפרק 'האשה' (דף סג:)
  49. ^ המבדיל בין טומאה לטהרה תלד אשתו זכר
  50. ^ דרך צניעות
  51. ^ פסוק ג
  52. ^ טמא שרץ וטמא נבלה: בידיעה שבתחלה ידע שנגע בשרץ או בנבלה, אבל לא ידע באיזה מהן שגג, ואותה טומאה נעלמה כשאכל קדש
  53. ^ [על] משנה [ש]היא בכריתות פ"ד מ"ב
  54. ^ חלב ונותר לפניו; אכל אחד מהן בשוגג ואינו יודע איזה מהן; ושבת ויוה"כ, עשה מלאכה באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן; אשתו נדה ואחותו עמו בבית, שגג באחת מהן ואינו יודע באיזו מהן: רבי אליעזר מחייב חטאת; רבי יהושע פוטר
  55. ^ והאי 'בה' דקדריש רבי יהושע - מפיק ליה רבי אליעזר לקמן בשמעתין לדרשא אחרינא