• לדף התרגום על כל הפרק •

כשבונים בית או עוסקים בפרוייקט כלשהו של קדושה, חייבים לשים בו לא רק את המעשים אלא גם את הלב - הרגשות והכוונות.

כך לימד הנביא חגי, בנבואה שנאמרה שלושה חודשים לאחר חידוש בניין בית המקדש השני (חגי ב י-טו):

" "בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ, הָיָה דְּבַר ה' אֶל חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר."

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, שְׁאַל נָא אֶת הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה לֵאמֹר: "הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ, וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כָּל מַאֲכָל, הֲיִקְדָּשׁ?

וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ: "לֹא!"

וַיֹּאמֶר חַגַּי: "אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכָל אֵלֶּה - הֲיִטְמָא?"

וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ: "יִטְמָא!"

וַיַּעַן חַגַּי וַיֹּאמֶר: "כֵּן הָעָם הַזֶּה וְכֵן הַגּוֹי הַזֶּה לְפָנַי, נְאֻם ה', וְכֵן כָּל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא. וְעַתָּה שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה, מִטֶּרֶם שׂוּם אֶבֶן אֶל אֶבֶן בְּהֵיכַל ה'... "

מטרת השאלות היא להמחיש את ההבדל בין קדושה לטומאה.

1. בשאלה הראשונה מתואר מצב שבו בשר-קודש (כלומר בשר של קרבן) נוגע בבגד והבגד נוגע במאכל כלשהו. ע"פ התורה (ראו ויקרא ו 21 ובמפרשים), אם מבשלים בשר-קודש בכלי - גם הכלי נחשב לקדוש, ואסור להשתמש בו לדברי חול (אלא-אם-כן שוטפים את הכלי). באופן כללי, כל מאכל או כלי שנוגע בבשר-קודש באופן ישיר (כך שהטעם של בשר-הקודש נבלע בו) - נחשב גם הוא לקדוש. אבל אם הנגיעה היא עקיפה, כלומר בשר-הקודש נוגע בבגד והבגד נוגע במאכל או כלי, הוא לא נחשב לקדוש.
2. בשאלה השניה מתואר מצב שבו אדם טמא נוגע בבגד והבגד נוגע במאכל כלשהו. ע"פ התורה, במצב כזה המאכל בכל מקרה טמא, גם כאשר הנגיעה היא עקיפה.

השאלות משקפות את ההבדל העקרוני שיש בין קדושה לטומאה. קדושה אי-אפשר לקבל בדרך-אגב ובאופן עקיף; כדי להתקדש צריך 'לבלוע' את הטעם של הקדושה. אבל טומאה אפשר לקבל גם בדרך-אגב ובאופן עקיף.

באותו אופן, כשבני-ישראל עושים מעשים של קדושה (למשל: בונים את בית המקדש, או מקריבים קרבנות) - זה לא מקדש אותם באופן אוטומטי; לשם כך הם צריכים להבין את משמעות המעשים שלהם ולהתמלא בכוונה טהורה וקדושה של עבודת ה'. לעומת זאת, כשבני-ישראל עושים מעשים של טומאה, אפילו בדרך-אגב - זה מטמא אותם: " "כן העם הזה וכן הגוי הזה לפניי, נאום ה', וכן כל מעשה ידיהם" [בניית המקדש] "; ואשר יקריבו שם" [הקרבנות] ", טמא הוא" ": " "באשר... עושים רק בידיים החיצוניים, ואינו מעשה לבבם ונפשם... טמא הוא , יתדבקו בטומאה, לא בקדושה... אחר שאין מקריבים לפני ה' בקדושה, שיהיה קרבן נפשי בכוונה הראויה, רק יקריבו שם , שמילת שם מציין המקום הרחוק, הגשמיי, שיקריבו על האבנים קרבן גשמי בהמיי, ממילא טמא הוא , כי הטומאה של גוייתם ואדמתם תדבק בקרבנם..." " (מלבי"ם; וכן ראב"ע) . בהמשך אמר הנביא לעם: "ועתה שימו נא לבבכם..." כלומר: 'שימו לב והבינו את החשיבות של בית-המקדש -רק בזכות בית-המקדש יש לכם אוכל, רק בזכות בית-המקדש ניצלתם מהמחסור שהעיק עליכם לפני כן (ראו שלושה תיאורי מחסור בספר חגי) ; ולכן אתם חייבים להתייחס אליו בכבוד ולהתכונן כראוי להקרבת הקרבנות'. ו""מלבד מה שירצה שישימו לבבם להתבונן על הנהגת ה' שיתנהג עמהם מהיום הזה והלאה שהתחילו לבנות המקדש, שתשתנה הנהגתו לברכה ולטוב, רמז גם-כן שישימו לבבם בהיכל ה' , שישתדלו שהלב יימצא בהיכל ה', רוצה לומר, שלא יהיה הבניין ועבודת המקדש אך פעולת הגוף, רק שיהיה מעשה הלב והנפש, ובטרם תשימו אבן אל אבן לכונן הבניין, תשימו לבבכם בהיכל ה'..." " (מלבי"ם) .