(ד-ה) "ועתה חזק זרובבל", מזה תראו כי אתם צריכים חיזוק להתחזק בעבודת ה', ושעור הכתוב "ועשו את הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים", (ומ"ש כי אני אתכם הוא מאמר מוסגר), ר"ל חזק ועשו דבר התורה והמצוה שע"ז כרת עמהם ברית בצאתם ממצרים, כמ"ש ויקח את ספר הברית ויקרא באזני העם, ואז יגדל כבוד הבית הזה על הראשון, ובאר זה במ"ש "כי אני אתכם ורוחי עומדת בתוככם" כי גם עתה אני אתכם כמו שהייתי אתכם בעת יצ"מ, (בתנאי שתשמרו דברי התורה כמו ששמרתם אז) ורוחי עומדת בתוככם גם עתה, שהגם שאין הרוח מתעורר לעשות נסים ונפלאות בגלוי ואין הרוח מתהלך בתוככם, בכל זאת היא עומדת ונמצאת בכח מוכנת לפעול:
"כי כה אמר ה' צבאות עוד אחת מעט היא". שיעור הכתוב "מעט היא עוד אחת". רוחי העומדת בתוככם היא מעט עתה ואין בכחה לפעול גדולות ולהרעיש ברעש גדול, ולכן צריך "עוד אחת", ר"ל עוד רוח אחת, היינו תוספת הרוח, ע"י שהעם יתלבשו רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת ה', שעי"ז יתוסף הרוח ויהיה לרוח ורעש גדול, "אשר ירעיש בו את השמים ואת הארץ", והמליצה בזה, שרוחו עומדת היא רוח הנבואה ששב עתה אל האומה ועמדו מבניהם נביאים האחרונים שנבאו ברוח ה', רק היא מעט, כי הדור אינו זכאי שתתמיד הנבואה ורוה"ק, וצריך עוד רוח אחת שילוה אליה מטוב המעשים, ואז ירעיש את השמים היינו כל סדרי הטבע כי יתן אותות ומופתים בשמים ובארץ בים וביבשה:
ביאור המילות
"עוד אחת מעט היא". עי' בפי', ויל"פ עוד חסר דבר אחד מעט, "ואני מרעיש", ר"ל בעיני הוא דבר קטן ומעט שיהיה עתה זמן הגאולה אם תשובו:
"והרעשתי את כל הגוים", ואז יבואו האותות שצריכים לבא קודם הגאולה האמתית שירעשו כל הגוים ויתקבצו למלחמת גוג ומגוג, עד שאח"כ "יבאו חמדת כל הגוים" מנחה לה', "ומלאתי את הבית הזה כבוד", כי אז יהיה הוא הבנין האחרון המקוה שיהיה בנוי בראש ההרים ינהרו אליו כל הגוים:
"גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון" כי יהיה הוא הבית האחרון שלא יחרב עוד "ובמקום הזה אתן שלום", ולא יהיה ביניכם שנאת חנם שהוא היה באמת הגורם לחורבן בית שני, לפ"ז כל מאמר זה הוא תנאי, אם יבא עוד רוח אחת, והוא אם יעשו את הדבר אשר כרת עמם בצאתם ממצרים, אז יהיה הוא הבית האחרון שאין אחריו בית, ויהיה גדול מן הראשון, וכשלא נתקיים התנאי כי לא שמרו ברית ולא היה שלום במקום, כי נתרבו הפריצים והכתות ושנאת חנם, לא נתקיים היעוד אז, עד שיבנה הבית האחרון בקץ האחרון שאז יתקיימו היעודים האלה, ועי' בבאור המלות:
ביאור המילות
"כבוד הבית הזה האחרון". עי' בפי', ויל"פ שתואר האחרון מוסב על שם כבוד, לא על הבית, ר"ל הכבוד האחרון של הבית הזה יהיה גדול מן הכבוד הראשון, כי שם בית חל עליו אף בחורבנו, שמצייר אותו כאילו הוא עומד, כי הבית השני היא התחלה לבית השלישי וקדושתו לא בטלה אף שנחרב בינתים, ור"ל הכבוד שיהיה לבית הזה באחרונה יהיה גדול מכבוד שהיה לו בראשונה, ולפ"ז הוא יעוד עתידי על אחרית הימים:
"שאל נא את הכהנים תורה", צוה לשאול להם שאלה תוריית שעפ"ז יברר להם שעוד לא הטהרו והתקדשו למדי עד שיחול עליהם הענין האלהי הגדול המקוה שיחול בבית ובאומה באחרית הימים:
"הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו", היינו בשר קדש ממש שנתקדש לגבוה, בשר הקרבנות "ונגע" בבשר הנמצא "בכנפו אל הלחם או אל הנזיד" וכו' "היקדש", האם הדבר שנגע בבשר קדש מקבל את הקדושה להיות קדוש כמוהו, "ויענו הכהנים ויאמרו לא", כי מ"ש כל אשר יגע בבשרה יקדש, פי' מה שנבלע בבשרה מבשר החטאת יקדש מפני שנתן בו טעם וטעם הוא כעקר כמש"פ חז"ל, לא אם נגע מבחוץ:
א) "כן העם הזה" שהם הכהנים "וכן הגוי הזה" שהוא כלל האומה, הם דומים כפתרון השאלה הזאת שאם יתקרבו ויגעו בקדושה לא תתדבק הקדושה בם, ובעת שיתקרבו אל הטומאה תיכף תתדבק בם ויהיו טמאים כמו הטומאה שהתקרבו אליו ובאו בחברתו,
ב) "וכן כל מעשה ידיהם", כמו שבמשל הזה אם יגע חול בקדש לא יקדש כמוהו רק אם יבלע בבשרו ויכנס בו הקדש אל תוכו לא אם נגע מבחוץ, כן הקדושה לא תתדבק אל האדם רק אם תבלע בו ותכנס אל תוכו, ר"ל אם יתפסנה בלבו ובנפשו הפנימית לא אם תגע בו מבחוץ, שהגוף החיצוני אין לו קורבה עם הקדושה שהוא ענין נפשי, אבל הטומאה תדבק גם אם תגע מבחוץ על הגוף כי היא יש לה שייכות עם הגויה, "וכן כל מעשה ידיהם" באשר אינם עושים רק בידים החיצונים ואינו מעשה לבבם ונפשם, ולכן טמא הוא, יתדבקו בטומאה לא בקדושה,
ג) "ואשר יקריבו שם טמא הוא", אחר שאין מקריבים לפני ה' בקדושה שיהיה קרבן נפשי בכונה הראויה, רק "יקריבו שם", שמלת שם מציין המקום הרחוק הגשמיי שיקריבו על האבנים קרבן גשמי בהמיי, ממילא טמא הוא, כי הטומאה של גוייתם ואדמתם תדבק בקרבנם, ובזה הראה להם כי עדן לא התקדשו להדבק אל הקדושה ולבנות מקדש ומזבח רוחני בלב ונפש אשר עליו יעלו את נפשם עולה לה':
ביאור המילות
"העם הגוי". עם מעולה מן גוי, ושם גוי מורה ג"כ כלל האומה, ועם בא על חלק מן הגוי כמ"ש בארך (ישעיה א' ד'):
"ועתה שימו נא לבבכם", מלבד מה שירצה שישימו לבבם להתבונן על הנהגת ה' שיתנהג עמהם מהיום הזה והלאה שהתחילו לבנות המקדש שתשתנה הנהגתו לברכה ולטוב, רמז ג"כ "שישימו לבבם בהיכל ה'", שישתדלו שהלב ימצא בהיכל ה', ר"ל שלא יהיה הבנין ועבודת המקדש אך פעולת הגוף רק שיהיה מעשה הלב והנפש, "ובטרם תשימו אבן אל אבן" לכונן הבנין "תשימו לבבכם בהיכל ה'", כי בנין האבנים בלא הלב לא יהיה בו קדושה, שהקדושה לא תדבק בפעולות חיצונות שהם כנוגע אל הדבר בחוץ, כנ"ל:
ביאור המילות
"ומעלה". בא תמיד על זמן העתיד לא על העבר כפרש"י פה, וכבר בארתי בספר התו"ה (בחקותי סי' ס'), ההבדל בין והלאה ובין ומעלה, שבמלת ומעלה מציין אחר הזמן ואין הזמן ויום ההוא בכלל, ועתה באר ההבדל מטרם שום אבן ר"ל קודם הזמן הזה היה קללה, שימו לבבכם מן היום הזה ומעלה בעתיד ישנתה הדבר:
"הכיתי אתכם בשדפון ובירקון ובברד". ומדוע היה זה? מפרש "(הכיתי) את כל מעשה ידיכם ואין אתכם אלי", מה שהיה רק מעשה ידיכם אלי ואין אתכם בהמעשה. ר"ל שהיו רק פעולות חיצוניות רק מעשה ידים ואתם בעצמכם לא הייתם אלי, ר"ל שעשיתם מעשה בלא כוונה, גוף בלא נשמה, מקדש אבנים בלא לבבות, לכן הכיתי ושלחתי מארה במעשה ידיכם:
ביאור המילות
"את כל מעשה ידיכם". נמשך על מלת הכיתי:
"ואין אתכם". ר"ל עצמכם, כמו וירעו הרועים אותם (יחזקאל ל"ד) את עצמם:
"שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה שימו לבבכם", ר"ל השגיחו ועיינו בדבר אשר למן היום הזה ומעלה, אשר למן היום שיסד ההיכל לא יהיו עוד מעשים חיצונים בפועל לבד רק "שימו לבבכם" שיהיה הבנין בכונת הלב, ואז תראו.
"העוד", ר"ל האם יהיה עוד כדבר הזה שהיה עד הנה אשר "הזרע" (אשר הוא עתה במגורה ומוכן לזריעה) "לא נשא פריו", כמו שהיה עד הנה שלא נשא פריו, לא לבד זרע הארץ, כי זה היה כולל מן זרע הארץ עד הגפן והתאנה והרמון ועץ הזית שגם העץ לא נשא פריו, ותראו העוד יהיה הדבר הזה, לא יהיה כן מעתה, כי "מן היום הזה אברך" וכולם ישאו פרים:
ביאור המילות
"במגורה". אוצר של תבואה כמו נהרסו ממגורות יואל (ב' י"ז), ור"ל העוד הזרע לא נשא:
"אמר אל זרובבל", כי באשר שיצמח צמח לבית דוד תלוי בזמן שתגיע הגאולה האמתית, וצריך שיקדם לה מלחמת גוג ומגוג, ובזמן בית שני לא מלך מלך מבית יהודה וזרובבל נקרא פחת יהודה לא מלך וראה הנביא שאז לא הגיע זמן התיקון כי לא זכו הדור ההוא לזה ע"פ מעשיהם, הודיע אל זרובבל שבכ"ז דבר ה' לא ישוב ריקם ובא יבא בעת מן העתים, זכו אחישנה לא זכו בעתה, ואז "אני מרעיש את השמים" ואת הארץ, כמ"ש למעלה (פסוק ו') עוד אחת מעט היא ואני מרעיש, ובאר לו מה יהיה הרעש הזה, שהוא.
"והפכתי כסא ממלכות",ועי"כ "והשמדתי חזק ממלכות הגוים" היינו ערי מבצר שלהם וחיילותיהם, ומפרש שזה יהיה ע"י "חרב איש באחיו" שיהיה במלחמת גוג ומגוג, כמ"ש (יחזקאל ל"ח כ"א) חרב איש באחיו תהיה:
"ביום ההוא", אז יצמח צמח לבית דוד, ואי "אקחך" (ר"ל הזרע שיקים ממנו או שהוא עצמו יקום בתחיה) ושמתיך כחותם, שהוא יהיה תכלית הבריאה וחותמת, וכחותמו של הקב"ה שהוא אמת וקיים לעד, "כי בך בחרתי" מצד הבחירה שבחר בדוד עבדו ובזרעו:
