ביאור:חגי ב יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.




דיני טהרה, וכוונת הלב[עריכה]

כשבונים בית או עוסקים בפרוייקט כלשהו של קדושה, חייבים לשים בו לא רק את המעשים אלא גם את הלב - הרגשות והכוונות.

כך לימד הנביא חגי, בנבואה שנאמרה שלושה חודשים לאחר חידוש בניין בית המקדש השני (חגי ב י-טו):

" "בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ, הָיָה דְּבַר ה' אֶל חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר."

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, שְׁאַל נָא אֶת הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה לֵאמֹר: "הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ, וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כָּל מַאֲכָל, הֲיִקְדָּשׁ?

וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ: "לֹא!"

וַיֹּאמֶר חַגַּי: "אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכָל אֵלֶּה - הֲיִטְמָא?"

וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ: "יִטְמָא!"

וַיַּעַן חַגַּי וַיֹּאמֶר: "כֵּן הָעָם הַזֶּה וְכֵן הַגּוֹי הַזֶּה לְפָנַי, נְאֻם ה', וְכֵן כָּל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא. וְעַתָּה שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה, מִטֶּרֶם שׂוּם אֶבֶן אֶל אֶבֶן בְּהֵיכַל ה'... "

מטרת השאלות היא להמחיש את ההבדל בין קדושה לטומאה.

  1. בשאלה הראשונה מתואר מצב שבו בשר-קודש (כלומר בשר של קרבן) נוגע בבגד והבגד נוגע במאכל כלשהו. ע"פ התורה (ראו ויקרא ו 21 ובמפרשים), אם מבשלים בשר-קודש בכלי - גם הכלי נחשב לקדוש, ואסור להשתמש בו לדברי חול (אלא-אם-כן שוטפים את הכלי). באופן כללי, כל מאכל או כלי שנוגע בבשר-קודש באופן ישיר (כך שהטעם של בשר-הקודש נבלע בו) - נחשב גם הוא לקדוש. אבל אם הנגיעה היא עקיפה, כלומר בשר-הקודש נוגע בבגד והבגד נוגע במאכל או כלי, הוא לא נחשב לקדוש.
  2. בשאלה השניה מתואר מצב שבו אדם טמא נוגע בבגד והבגד נוגע במאכל כלשהו. ע"פ התורה, במצב כזה המאכל בכל מקרה טמא, גם כאשר הנגיעה היא עקיפה.

השאלות משקפות את ההבדל העקרוני שיש בין קדושה לטומאה. קדושה אי-אפשר לקבל בדרך-אגב ובאופן עקיף; כדי להתקדש צריך 'לבלוע' את הטעם של הקדושה. אבל טומאה אפשר לקבל גם בדרך-אגב ובאופן עקיף.

באותו אופן, כשבני-ישראל עושים מעשים של קדושה (למשל: בונים את בית המקדש, או מקריבים קרבנות) - זה לא מקדש אותם באופן אוטומטי; לשם כך הם צריכים להבין את משמעות המעשים שלהם ולהתמלא בכוונה טהורה וקדושה של עבודת ה'. לעומת זאת, כשבני-ישראל עושים מעשים של טומאה, אפילו בדרך-אגב - זה מטמא אותם: " "כן העם הזה וכן הגוי הזה לפניי, נאום ה', וכן כל מעשה ידיהם" [בניית המקדש] "; ואשר יקריבו שם" [הקרבנות] ", טמא הוא" ": " "באשר... עושים רק בידיים החיצוניים, ואינו מעשה לבבם ונפשם... טמא הוא , יתדבקו בטומאה, לא בקדושה... אחר שאין מקריבים לפני ה' בקדושה, שיהיה קרבן נפשי בכוונה הראויה, רק יקריבו שם , שמילת שם מציין המקום הרחוק, הגשמיי, שיקריבו על האבנים קרבן גשמי בהמיי, ממילא טמא הוא , כי הטומאה של גוייתם ואדמתם תדבק בקרבנם..." " (מלבי"ם; וכן ראב"ע) . בהמשך אמר הנביא לעם: "ועתה שימו נא לבבכם..." כלומר: 'שימו לב והבינו את החשיבות של בית-המקדש -רק בזכות בית-המקדש יש לכם אוכל, רק בזכות בית-המקדש ניצלתם מהמחסור שהעיק עליכם לפני כן (ראו שלושה תיאורי מחסור בספר חגי) ; ולכן אתם חייבים להתייחס אליו בכבוד ולהתכונן כראוי להקרבת הקרבנות'. ו""מלבד מה שירצה שישימו לבבם להתבונן על הנהגת ה' שיתנהג עמהם מהיום הזה והלאה שהתחילו לבנות המקדש, שתשתנה הנהגתו לברכה ולטוב, רמז גם-כן שישימו לבבם בהיכל ה' , שישתדלו שהלב יימצא בהיכל ה', רוצה לומר, שלא יהיה הבניין ועבודת המקדש אך פעולת הגוף, רק שיהיה מעשה הלב והנפש, ובטרם תשימו אבן אל אבן לכונן הבניין, תשימו לבבכם בהיכל ה'..." " (מלבי"ם) .

פירושים נוספים[עריכה]

חכמי התלמוד פירשו, ששתי השאלות מתייחסות לדיני העברה של טומאה:

בשאלה הראשונה "קודש" הכוונה "טמא". השאלה מתארת מצב שבו בשר טמא נוגע בבגד, הבגד נוגע בלחם, הלחם נוגע בנזיד (תבשיל) והנזיד נוגע ביין, שמן או כל מאכל אחר. ע"פ דיני טומאה, הבגד שבו נגע הבשר נחשב 'ראשון' לטומאה, הלחם נחשב 'שני', הנזיד נחשב 'שלישי' והיין או השמן או המאכל האחר נחשב 'רביעי'. בדיני קודשים, 'רביעי' לטומאה נחשב טמא. לפי זה, בשאלה זו הכהנים טעו.
השאלה השניה מתארת מצב דומה, רק שבמקום בשר טמא - הטומאה מתחילה מגוף מת. גוף מת נחשב ל'אבי אבות הטומאה', ולכן הבגד שבו הוא נוגע נחשב ל'אבי הטומאה', הלחם נחשב 'ראשון', הנזיד נחשב 'שני' והיין או השמן או המאכל האחר נחשב 'שלישי'. לפי זה, בשאלה זו הכהנים לא טעו.

בתוכחה אמר הנביא, שהכהנים (וגם שאר בני-ישראל, שהידע שלהם בוודאי ברמה נמוכה יותר), אינם מוכנים מספיק לתפקידם בבית-המקדש - הקרבת הקרבנות: הם לא מספיק בקיאים בדיני טומאה וטהרה. לכן כל הקרבנות שיקריבו שם ייחשבו לטמאים. לפירושים נוספים בכיוון זה ראו בחינת חגי את הכהנים / הרב אליהו מאלי / בתוך "אורות מציון" ; ראו גם רש"י ומצודת דוד על פרקנו.

  • אולם, קשה לפרש שהמושג קודש משמעו טמא. ההבדל הבולט ביותר בין שתי השאלות של חגי הוא, שהשאלה הראשונה מתייחסת לבשר קודש והשאלה השניה מתייחסת לטמא נפש , מכאן שהשאלות באות להדגיש את ההבדל בין קדושה לטומאה, ולא להשוות ביניהן.
  • ועוד: מכיוון שהכהנים צדקו לפחות בתשובה אחת, לא ברור מדוע הנביא מוכיח אותם דווקא אחרי שענו תשובה נכונה, היה עליו להוכיח אותם מייד אחרי התשובה השגויה!

יש שפירשו, שה'טומאה' שחגי מדבר עליה אינה טומאתם של בני-ישראל, אלא של הגויים עובדי האלילים, צרי יהודה ובנימין, שרצו להצטרף לבניין המקדש (ראו עזרא ד א-ב): " "כן העם הזה וכן הגוי הזה" [הנוכרי] "לפניי, נאום ה', וכן כל מעשה ידיהם" [עבודת-האלילים] "; ואשר יקריבו שם" [בתי-הבמות שלהם, ע' מלכים ב יז כט] ", טמא הוא" ". לפי זה, מטרת הנבואה היא להזהיר את בני ישראל, שלא ישתפו את עובדי האלילים בבניין המקדש, כדי שלא יטמאו אותו (ר' מרדכי זר כבוד, 'דעת מקרא') .

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בפירושים וסימנים 13 וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-08-21.


הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:דיני טהרה, וכוונת הלב

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/nvia/tryasr/xg-02-1019