ביאור:בבלי שבועות דף כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת שבועות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

תיפשוט [1], דבעי רבא: "שבועה שלא אוכל" ואכל עפר – בכמה? תפשוט: עד דאיכא כזית.

כי קאמרינן [2] - במידי דבר אכילה קאמרינן.

והרי קונמות [3]?

קונמות - נמי כמפרש דמי [4].

אמר להן [רבי עקיבא] : היכן מצינו במדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן:

ולא? והרי מגדף [5]!?

מדבר ואוסר קאמרינן, והאי מדבר וחוטא הוא.

והרי נזיר [6]?

מביא קרבנו על דבורו [7] קאמרינן, והאי מביא קרבן לאשתרויי ליה חמרא הוא דקא מייתי.

והרי הקדש [8]?

אוסר לעצמו קאמרינן, והאי אוסר על כל העולם כולו הוא.

הרי קונמות [9]?

קסבר 'אין מעילה בקונמות' [10].

אמר רבא: מחלוקת בסתם, אבל במפרש - דברי הכל בכל שהוא; מאי טעמא? מפרש נמי כבריה דמי.

ואמר רבא: מחלוקת – ב"שלא אוכל", אבל ב"שלא אטעום" - דברי הכל בכל שהוא.

פשיטא?

מהו דתימא ליטעום נמי [11] כדאמרי אינשי [12] - קא משמע לן.

אמר רב פפא: מחלוקת בשבועות, אבל בקונמות - דברי הכל בכל שהוא; מאי טעמא? קונמות נמי: כיון דלא קא מדכר שמא דאכילה - כדמפרש דמי [13]

מיתיבי: 'שני קונמות [14] מצטרפין [15]; שתי שבועות [16] אין מצטרפות [17]. רבי מאיר אומר: קונמות כשבועות.' - ואי סלקא דעתך חייב בכל שהוא - למה לי לצרף?

דאמר "אכילה מזו עלי קונם", "אכילה מזו עלי קונם".

אי הכי - אמאי מצטרפות? סוף סוף זיל להכא ליכא שיעורא, וזיל להכא ליכא שיעורא!

דאמר "אכילה משתיהן עלי קונם", דכוותה גבי שבועות: דאמר "שבועה שלא אוכל משתיהן".

אמאי אין מצטרפין [18]?

אמר רב פנחס: שאני שבועות: מתוך שחלוקות לחטאות - אין מצטרפות [19].

אי הכי – 'רבי מאיר אומר: קונמות כשבועות': בשלמא שבועות, הואיל וחלוקות לחטאות, אלא קונמות אמאי לא?

איפוך: 'רבי מאיר אומר: שבועות [20] כקונמות' [21], ולית ליה לדרב פנחס [22].

רבינא אמר: כי קאמר רב פפא [23] - לענין מלקות [24], כי תניא ההיא [25] - לענין קרבן [26], דבעינן שוה פרוטה [27].

למימרא דסברי רבנן 'יש מעילה בקונמות'? והתניא: '"ככר זו הקדש", ואכלה - בין הוא בין חבירו – מעל; לפיכך יש לה פדיון [28]; "ככר זו עלי הקדש" - <הרי> הוא מעל, חבירו לא מעל; לפיכך אין לה פדיון [29] - דברי רבי מאיר;


עמוד ב

וחכמים אומרים: בין הוא ובין חבירו לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות.'

איפוך: 'אחד זה ואחד זה לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות - דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: הוא מעל וחבירו לא מעל.'

אי הכי - רבי מאיר אומר 'קונמות כשבועות'!?

אלא קונמות, אצטרופי הוא דלא מצטרפי, הא מעילה אית בהו.

והאמר רבי מאיר: 'אין מעילה בקונמות כלל'!?

לדבריהן דרבנן קאמר להו: לדידי - אין מעילה בקונמות כלל; לדידכו אודו לי מיהת דקונמות כשבועות.

ורבנן?

שבועות איכא דרב פנחס, קונמות ליכא דרב פנחס.

אמר רבא: "שבועה שלא אוכל" ואכל עפר - פטור [30];

בעי רבא: שבועה שלא אוכל עפר – בכמה? כיון דאמר "שלא אוכל" דעתיה אכזית? או דלמא כיון דלאו מידי דאכלי אינשי הוא - בכל שהוא?

תיקו.

בעי רבא: "שבועה שלא אוכל חרצן" – בכמה? כיון דמתאכיל על ידי תערובת [31] - דעתיה אכזית? או דלמא: כיון דלא בעיניה אכלי ליה אינשי - דעתיה אמשהו [32]?

תיקו.

בעי רב אשי: נזיר שאמר "שבועה שלא אוכל חרצן" – בכמה [33]? [34] דכיון דכזית [35] איסורא דאורייתא הוא [36] - כי קא משתבע, אהתירא קא משתבע [37]*, ודעתיה אמשהו? או דלמא: כיון דאמר "שלא אוכל" דעתיה אכזית [38]?

תוספות ד"ה אהתירא קמשתבע: אפילו לרבי יוחנן, דאמר [39] 'חצי שיעור אסור מן התורה' - אתיא בעיא דרב אשי, דמסתמא - כרבי יוחנן סבירא ליה, דקיימא לן כוותיה; והיינו טעמא: דכיון דליכא אלא איסורא בעלמא - לא חשיב ליה 'מושבע ועומד'; אי נמי לרבי יוחנן נפרש 'אהיתירא קמשתבע' כגון ליהנות שלא כדרך הנאתו, דקיימא לן [40] 'כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן', ואפילו איסור בעלמא ליכא מדאורייתא אלא מדרבנן.

תא שמע [פ"ג מ"ה]: '"שבועה שלא אוכל", ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים – חייב, ורבי שמעון פוטר', והוינן בה: אמאי חייב? מושבע ועומד מהר סיני הוא!? - רב ושמואל ורבי יוחנן, דאמרי: בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין; וריש לקיש אמר: אי אתה מוצא [41] אלא אי במפרש חצי שיעור [42] [43] ואליבא דרבי עקיבא, דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא.' והא נבילה דמושבע ועומד מהר סיני הוא: דכי חרצן לגבי נזיר דמיא, וטעמא – דפריש, הא לא פריש - דעתיה אכזית!

שמע מינה.

אלא תפשוט דבעי רבא: "שבועה שלא אוכל עפר" – בכמה? תפשוט: דעד דאיכא כזית, דהא נבילה [44] - כעפר דמיא, וטעמא דפריש [45], הא לא פריש - דעתיה אכזית [46]!

לא! עפר לאו בר אכילה הוא כלל, נבילה בת אכילה [47], ואריא הוא דרביע עילווה [48].

משנה:

"שבועה שלא אוכל" ואכל ושתה [49] - אינו חייב אלא אחת [50].

"שבועה שלא אוכל ושלא אשתה" ואכל ושתה - [51] חייב שתים. [52]

"שבועה שלא אוכל" ואכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין - אינו חייב אלא אחת.

"שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין" ואכל - חייב על כל אחת ואחת [53]. [54]

"שבועה שלא אשתה" ושתה משקין הרבה - אינו חייב אלא אחת.

"שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש" ושתה - חייב על כל אחת ואחת.

"שבועה שלא אוכל" ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה – פטור.

"שבועה שלא אוכל" ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים – חייב [55], ורבי שמעון פוטר [56].

אמר "קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום" והוא אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים - הרי אשתו אסורה [57].

גמרא:

אמר רבי חייא בר אבין אמר שמואל: "שבועה שלא אוכל" ושתה – חייב; איבעית אימא סברא, ואיבעית אימא קרא:

תוספות ד"ה איבעית אימא קרא כו'. בסוף פרק קמא דקדושין [58] גבי 'כל שישנו בהשחתה' אמר הכי, וכן בכמה מקומות; ותימה: כיון דאיכא סברא – למה לי קרא? דהכי פריך בפ"ב דכתובות [59] גבי הא דאמר רב הונא 'מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר'? למה לי קרא? סברא הוא! הוא אסרה הוא שרי לה! ויש לחלק: דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך, וצריך הפסוק להשמיענו הסברא.

איבעית אימא סברא: דאמר ליה אינש לחבריה "נטעום מידי" ועיילי ואכלי ושתו!

ואיבעית אימא קרא: שתיה בכלל אכילה, דאמר ריש לקיש: מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה? שנאמר (דברים יד כג) ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך ותירושך [ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים] -

הערות[עריכה]

  1. ^ מדקתני מתניתין 'היכן מצינו כו' - אלמא בעפר נמי בכזית בעינן
  2. ^ 'היכן מצינו כו'
  3. ^ האומר "קונם ככר זו עלי" - אוסר עצמו בכל שהוא שבה, כדלקמן
  4. ^ לפי שאינו מזכיר בה שם אכילה – 'כל שהוא' קאמר
  5. ^ מברך את השם; דפליג רבי עקיבא אדרבנן בכריתות (דף ז.), ואמר: מגדף מביא קרבן
  6. ^ שמדבר ואוסר בדבורו, ומביא קרבן ביום תגלחתו
  7. ^ שהחליף דבורו
  8. ^ שמדבר ואוסר בדבורו את שהוא מקדיש, ואם החליף דבורו ונהנה ממנו - מביא קרבן מעילה
  9. ^ שלא אסרה אלא עליו, ואם אכל ממנו - קסלקא דעתא דמביא קרבן מעילה: שהקונם -לשון הקדש הוא
  10. ^ דלא קרינן ביה 'מקדשי ה' (ויקרא ה,) שהרי חולין הוא אצל כל אדם
  11. ^ לשון אכילה הוא
  12. ^ "נטעום מידי"
  13. ^ 'כיון דלא מדכר שום אכילה כדמפרש דמי' גרסינן
  14. ^ שתי ככרות שאסרן עליו בקונם
  15. ^ מעט מזה ומעט מזה לכזית
  16. ^ שתי ככרות שנשבע עליהן
  17. ^ ולקמן מפרש טעמא; והשתא סלקא דעתיה: לפי שהזכיר שם אכילה על זו ושם אכילה על זו
  18. ^ הרי על שתיהן הזכיר שם אכילה אחת
  19. ^ מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו: אם אמר "שבועה שלא אוכל מזו ומזו" ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם אחד - חייב שתים, כדתנן [לקמן] '"שבועה שלא אוכל פת חטין", "פת שעורין", "פת כוסמין", ואכל - חייב על כל אחת ואחת'; ומייתינן לה בתורת כהנים [ויקרא דיבורא דחובה פרק יד משנה א, סימן שטז,א במלבי"ם] מ'והיה כי יאשם לאחת מאלה' (ויקרא ה ה) לחייבו על כל אחת ואחת וגו'; וכי אמר נמי "מזו ומזו" - שתי שבועות חשיבי, הלכך: כי אכל מזו חצי שיעור ומזו חצי שיעור - אין מצטרפות; אבל קונמות אין חלוקות לאשמות למאן דאמר 'יש מעילה בקונמות': דאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם אחד - חדא הוא דמיחייב, דכולהו חדא מעילה, כדתנן [כריתות פרק שלישי מ"ט] (מעילה פ"ה מ"ה בשנוי לשון, דף כ.) 'צירף את המעילה לזמן מרובה', ואם בשני העלמות - אפילו מחדא מינייהו נמי; וכן לענין מלקות: אם בהתראה אחת - חדא הוא דלקי, ואי בשני התראות - אפילו מחדא מינייהו, שהרי עובר וחוזר ועובר, כדתנן [נזיר פ"ו מ"ד] (מכות פרק שלישי מ"ז, דף כא.) 'נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו - אינו חייב אלא אחת; אמרו לו "אל תשתה", "אל תשתה" והוא שותה - חייב על כל אחת ואחת'
  20. ^ מצטרפות
  21. ^ ואף על גב דחלוקות
  22. ^ ובלא איפוך - לא מיתרצא: דאי הוה מתרץ רבי מאיר דאמר 'בקונמות אין מצטרפין' - לית ליה לדרב פנחס, הוה קשיא לן - בין שבועות בין קונמות - אמאי אין מצטרפין? הרי על שתיהן לא הזכיר אלא אכילה אחת!? אבל השתא דאמר 'מצטרפות, ולית ליה לדרב פנחס' - לא קשיא מידי
  23. ^ בקונמות כל שהוא
  24. ^ קאמר
  25. ^ דמצטרפין
  26. ^ קרבן מעילה
  27. ^ ו'צירוף' דקתני - לאו לכזית אלא לשוה פרוטה
  28. ^ שתופסת פדיונה והיא יוצאה לחולין דבהקדש כתיב (ויקרא כז כז) 'ופדה בערכך'
  29. ^ להתירה לו, שלא נאמר פדיון באיסורין
  30. ^ דלאו בר אכילה היא
  31. ^ עם הענבים
  32. ^ אם תימצי לומר 'עפר במשהו'
  33. ^ אם תמצא לומר בשאר כל אדם בכזית - נזיר מאי
  34. ^ מי אמרינן
  35. ^ אסור עליה
  36. ^ ויודע הוא שאין שבועה חלה עליו
  37. ^ על פחות מכזית, שלא היה מושבע עליו מסיני
  38. ^ ואין כאן שבועה
  39. ^ יומא דף עג:
  40. ^ פסחים דף כד:
  41. ^ שיתחייב
  42. ^ אלא אם כן נאסר בשבועתו בחצי שיעור, שאינו מושבע עליו מסיני
  43. ^ והיכי משכחת לה?:
  44. ^ דכי חרצן לנזיר דמיא
  45. ^ וקאמר ריש לקיש דאי אתה מוצא אליבא דרבנן אלא במפרש
  46. ^ ולא אמרינן אפילו בסתם נמי דעתיה אמשהו, דכי אשתבע - אהיתירא אשתבע, דכעפר דמיא, דלא חזיא לאכילה לישראל
  47. ^ ושייך בה שיעורא
  48. ^ דרבוץ עליה אריא: אזהרת המקום
  49. ^ אף על גב דשתיה בכלל שבועה של אכילה, כדאמר בגמרא
  50. ^ דהוה ליה כאכל ואכל בהעלם אחד
  51. ^ הוו להו שתי שבועות:
  52. ^ ובגמרא פריך: הויא לה שבועה על שבועה!
  53. ^ דכיון דפריש - אדעתא דמיחל שבועה אכל חדא וחדא באנפי נפשיה קאמר
  54. ^ ובגמרא פריך: דלמא האי דפריש להו - אדעתא למיפטר ממינא אחרינא! דאי אמר "שלא אוכל סתם" הוה נאסר בכל המינים, ולעולם חד שבועה היא!?
  55. ^ דראוין הן לאכילה ואריא הוא דרביע עלייהו
  56. ^ דמושבע ועומד הוא עליהן
  57. ^ שהרי אכל אוכלין; ואפילו לרבי שמעון, דפטר בקמייתא - טעמא לאו משום דלאו בני אכילה, אלא לפי שאין שבועה חלה על דבר מצוה, כדלקמן
  58. ^ דף לה:
  59. ^ דף כב.