ביאור:בבלי שבועות דף כב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת שבועות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

תיפשוט ^[1], דבעי רבא: "שבועה שלא אוכל" ואכל עפר – בכמה? תפשוט: עד דאיכא כזית.

כי קאמרינן ^[2] - במידי דבר אכילה קאמרינן.

והרי קונמות ^[3]?

קונמות - נמי כמפרש דמי ^[4].

אמר להן [רבי עקיבא] : היכן מצינו במדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן:

ולא? והרי מגדף ^[5]!?

מדבר ואוסר קאמרינן, והאי מדבר וחוטא הוא.

והרי נזיר ^[6]?

מביא קרבנו על דבורו ^[7] קאמרינן, והאי מביא קרבן לאשתרויי ליה חמרא הוא דקא מייתי.

והרי הקדש ^[8]?

אוסר לעצמו קאמרינן, והאי אוסר על כל העולם כולו הוא.

הרי קונמות ^[9]?

קסבר 'אין מעילה בקונמות' ^[10].

אמר רבא: מחלוקת בסתם, אבל במפרש - דברי הכל בכל שהוא; מאי טעמא? מפרש נמי כבריה דמי.

ואמר רבא: מחלוקת – ב"שלא אוכל", אבל ב"שלא אטעום" - דברי הכל בכל שהוא.

פשיטא?

מהו דתימא ליטעום נמי ^[11] כדאמרי אינשי ^[12] - קא משמע לן.

אמר רב פפא: מחלוקת בשבועות, אבל בקונמות - דברי הכל בכל שהוא; מאי טעמא? קונמות נמי: כיון דלא קא מדכר שמא דאכילה - כדמפרש דמי ^[13]

מיתיבי: 'שני קונמות ^[14] מצטרפין ^[15]; שתי שבועות ^[16] אין מצטרפות ^[17]. רבי מאיר אומר: קונמות כשבועות.' - ואי סלקא דעתך חייב בכל שהוא - למה לי לצרף?

דאמר "אכילה מזו עלי קונם", "אכילה מזו עלי קונם".

אי הכי - אמאי מצטרפות? סוף סוף זיל להכא ליכא שיעורא, וזיל להכא ליכא שיעורא!

דאמר "אכילה משתיהן עלי קונם", דכוותה גבי שבועות: דאמר "שבועה שלא אוכל משתיהן".

אמאי אין מצטרפין ^[18]?

אמר רב פנחס: שאני שבועות: מתוך שחלוקות לחטאות - אין מצטרפות ^[19].

אי הכי – 'רבי מאיר אומר: קונמות כשבועות': בשלמא שבועות, הואיל וחלוקות לחטאות, אלא קונמות אמאי לא?

איפוך: 'רבי מאיר אומר: שבועות ^[20] כקונמות' ^[21], ולית ליה לדרב פנחס ^[22].

רבינא אמר: כי קאמר רב פפא ^[23] - לענין מלקות ^[24], כי תניא ההיא ^[25] - לענין קרבן ^[26], דבעינן שוה פרוטה ^[27].

למימרא דסברי רבנן 'יש מעילה בקונמות'? והתניא: '"ככר זו הקדש", ואכלה - בין הוא בין חבירו – מעל; לפיכך יש לה פדיון ^[28]; "ככר זו עלי הקדש" - <הרי> הוא מעל, חבירו לא מעל; לפיכך אין לה פדיון ^[29] - דברי רבי מאיר;

עמוד ב

וחכמים אומרים: בין הוא ובין חבירו לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות.'

איפוך: 'אחד זה ואחד זה לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות - דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: הוא מעל וחבירו לא מעל.'

אי הכי - רבי מאיר אומר 'קונמות כשבועות'!?

אלא קונמות, אצטרופי הוא דלא מצטרפי, הא מעילה אית בהו.

והאמר רבי מאיר: 'אין מעילה בקונמות כלל'!?

לדבריהן דרבנן קאמר להו: לדידי - אין מעילה בקונמות כלל; לדידכו אודו לי מיהת דקונמות כשבועות.

ורבנן?

שבועות איכא דרב פנחס, קונמות ליכא דרב פנחס.

אמר רבא: "שבועה שלא אוכל" ואכל עפר - פטור ^[30];

בעי רבא: שבועה שלא אוכל עפר – בכמה? כיון דאמר "שלא אוכל" דעתיה אכזית? או דלמא כיון דלאו מידי דאכלי אינשי הוא - בכל שהוא?

תיקו.

בעי רבא: "שבועה שלא אוכל חרצן" – בכמה? כיון דמתאכיל על ידי תערובת ^[31] - דעתיה אכזית? או דלמא: כיון דלא בעיניה אכלי ליה אינשי - דעתיה אמשהו ^[32]?

תיקו.

בעי רב אשי: נזיר שאמר "שבועה שלא אוכל חרצן" – בכמה ^[33]? ^[34] דכיון דכזית ^[35] איסורא דאורייתא הוא ^[36] - כי קא משתבע, אהתירא קא משתבע ^[37]*, ודעתיה אמשהו? או דלמא: כיון דאמר "שלא אוכל" דעתיה אכזית ^[38]?

תוספות ד"ה אהתירא קמשתבע: אפילו לרבי יוחנן, דאמר ^[39] 'חצי שיעור אסור מן התורה' - אתיא בעיא דרב אשי, דמסתמא - כרבי יוחנן סבירא ליה, דקיימא לן כוותיה; והיינו טעמא: דכיון דליכא אלא איסורא בעלמא - לא חשיב ליה 'מושבע ועומד'; אי נמי לרבי יוחנן נפרש 'אהיתירא קמשתבע' כגון ליהנות שלא כדרך הנאתו, דקיימא לן ^[40] 'כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן', ואפילו איסור בעלמא ליכא מדאורייתא אלא מדרבנן.

תא שמע [פ"ג מ"ה]: '"שבועה שלא אוכל", ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים – חייב, ורבי שמעון פוטר', והוינן בה: אמאי חייב? מושבע ועומד מהר סיני הוא!? - רב ושמואל ורבי יוחנן, דאמרי: בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין; וריש לקיש אמר: אי אתה מוצא ^[41] אלא אי במפרש חצי שיעור ^[42] ^[43] ואליבא דרבי עקיבא, דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא.' והא נבילה דמושבע ועומד מהר סיני הוא: דכי חרצן לגבי נזיר דמיא, וטעמא – דפריש, הא לא פריש - דעתיה אכזית!

שמע מינה.

אלא תפשוט דבעי רבא: "שבועה שלא אוכל עפר" – בכמה? תפשוט: דעד דאיכא כזית, דהא נבילה ^[44] - כעפר דמיא, וטעמא דפריש ^[45], הא לא פריש - דעתיה אכזית ^[46]!

לא! עפר לאו בר אכילה הוא כלל, נבילה בת אכילה ^[47], ואריא הוא דרביע עילווה ^[48].

משנה:

"שבועה שלא אוכל" ואכל ושתה ^[49] - אינו חייב אלא אחת ^[50].

"שבועה שלא אוכל ושלא אשתה" ואכל ושתה - ^[51] חייב שתים. ^[52]

"שבועה שלא אוכל" ואכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין - אינו חייב אלא אחת.

"שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין" ואכל - חייב על כל אחת ואחת ^[53]. ^[54]

"שבועה שלא אשתה" ושתה משקין הרבה - אינו חייב אלא אחת.

"שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש" ושתה - חייב על כל אחת ואחת.

"שבועה שלא אוכל" ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה – פטור.

"שבועה שלא אוכל" ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים – חייב ^[55], ורבי שמעון פוטר ^[56].

אמר "קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום" והוא אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים - הרי אשתו אסורה ^[57].

גמרא:

אמר רבי חייא בר אבין אמר שמואל: "שבועה שלא אוכל" ושתה – חייב; איבעית אימא סברא, ואיבעית אימא קרא:

תוספות ד"ה איבעית אימא קרא כו'. בסוף פרק קמא דקדושין ^[58] גבי 'כל שישנו בהשחתה' אמר הכי, וכן בכמה מקומות; ותימה: כיון דאיכא סברא – למה לי קרא? דהכי פריך בפ"ב דכתובות ^[59] גבי הא דאמר רב הונא 'מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר'? למה לי קרא? סברא הוא! הוא אסרה הוא שרי לה! ויש לחלק: דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך, וצריך הפסוק להשמיענו הסברא.

איבעית אימא סברא: דאמר ליה אינש לחבריה "נטעום מידי" ועיילי ואכלי ושתו!

ואיבעית אימא קרא: שתיה בכלל אכילה, דאמר ריש לקיש: מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה? שנאמר (דברים יד כג) ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך ותירושך [ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים] -

הערות

^ מדקתני מתניתין 'היכן מצינו כו' - אלמא בעפר נמי בכזית בעינן
^ 'היכן מצינו כו'
^ האומר "קונם ככר זו עלי" - אוסר עצמו בכל שהוא שבה, כדלקמן
^ לפי שאינו מזכיר בה שם אכילה – 'כל שהוא' קאמר
^ מברך את השם; דפליג רבי עקיבא אדרבנן בכריתות (דף ז.), ואמר: מגדף מביא קרבן
^ שמדבר ואוסר בדבורו, ומביא קרבן ביום תגלחתו
^ שהחליף דבורו
^ שמדבר ואוסר בדבורו את שהוא מקדיש, ואם החליף דבורו ונהנה ממנו - מביא קרבן מעילה
^ שלא אסרה אלא עליו, ואם אכל ממנו - קסלקא דעתא דמביא קרבן מעילה: שהקונם -לשון הקדש הוא
^ דלא קרינן ביה 'מקדשי ה' (ויקרא ה,) שהרי חולין הוא אצל כל אדם
^ לשון אכילה הוא
^ "נטעום מידי"
^ 'כיון דלא מדכר שום אכילה כדמפרש דמי' גרסינן
^ שתי ככרות שאסרן עליו בקונם
^ מעט מזה ומעט מזה לכזית
^ שתי ככרות שנשבע עליהן
^ ולקמן מפרש טעמא; והשתא סלקא דעתיה: לפי שהזכיר שם אכילה על זו ושם אכילה על זו
^ הרי על שתיהן הזכיר שם אכילה אחת
^ מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו: אם אמר "שבועה שלא אוכל מזו ומזו" ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם אחד - חייב שתים, כדתנן [לקמן] '"שבועה שלא אוכל פת חטין", "פת שעורין", "פת כוסמין", ואכל - חייב על כל אחת ואחת'; ומייתינן לה בתורת כהנים [ויקרא דיבורא דחובה פרק יד משנה א, סימן שטז,א במלבי"ם] מ'והיה כי יאשם לאחת מאלה' (ויקרא ה ה) לחייבו על כל אחת ואחת וגו'; וכי אמר נמי "מזו ומזו" - שתי שבועות חשיבי, הלכך: כי אכל מזו חצי שיעור ומזו חצי שיעור - אין מצטרפות; אבל קונמות אין חלוקות לאשמות למאן דאמר 'יש מעילה בקונמות': דאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם אחד - חדא הוא דמיחייב, דכולהו חדא מעילה, כדתנן [כריתות פרק שלישי מ"ט] (מעילה פ"ה מ"ה בשנוי לשון, דף כ.) 'צירף את המעילה לזמן מרובה', ואם בשני העלמות - אפילו מחדא מינייהו נמי; וכן לענין מלקות: אם בהתראה אחת - חדא הוא דלקי, ואי בשני התראות - אפילו מחדא מינייהו, שהרי עובר וחוזר ועובר, כדתנן [נזיר פ"ו מ"ד] (מכות פרק שלישי מ"ז, דף כא.) 'נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו - אינו חייב אלא אחת; אמרו לו "אל תשתה", "אל תשתה" והוא שותה - חייב על כל אחת ואחת'
^ מצטרפות
^ ואף על גב דחלוקות
^ ובלא איפוך - לא מיתרצא: דאי הוה מתרץ רבי מאיר דאמר 'בקונמות אין מצטרפין' - לית ליה לדרב פנחס, הוה קשיא לן - בין שבועות בין קונמות - אמאי אין מצטרפין? הרי על שתיהן לא הזכיר אלא אכילה אחת!? אבל השתא דאמר 'מצטרפות, ולית ליה לדרב פנחס' - לא קשיא מידי
^ בקונמות כל שהוא
^ קאמר
^ דמצטרפין
^ קרבן מעילה
^ ו'צירוף' דקתני - לאו לכזית אלא לשוה פרוטה
^ שתופסת פדיונה והיא יוצאה לחולין דבהקדש כתיב (ויקרא כז כז) 'ופדה בערכך'
^ להתירה לו, שלא נאמר פדיון באיסורין
^ דלאו בר אכילה היא
^ עם הענבים
^ אם תימצי לומר 'עפר במשהו'
^ אם תמצא לומר בשאר כל אדם בכזית - נזיר מאי
^ מי אמרינן
^ אסור עליה
^ ויודע הוא שאין שבועה חלה עליו
^ על פחות מכזית, שלא היה מושבע עליו מסיני
^ ואין כאן שבועה
^ יומא דף עג:
^ פסחים דף כד:
^ שיתחייב
^ אלא אם כן נאסר בשבועתו בחצי שיעור, שאינו מושבע עליו מסיני
^ והיכי משכחת לה?:
^ דכי חרצן לנזיר דמיא
^ וקאמר ריש לקיש דאי אתה מוצא אליבא דרבנן אלא במפרש
^ ולא אמרינן אפילו בסתם נמי דעתיה אמשהו, דכי אשתבע - אהיתירא אשתבע, דכעפר דמיא, דלא חזיא לאכילה לישראל
^ ושייך בה שיעורא
^ דרבוץ עליה אריא: אזהרת המקום
^ אף על גב דשתיה בכלל שבועה של אכילה, כדאמר בגמרא
^ דהוה ליה כאכל ואכל בהעלם אחד
^ הוו להו שתי שבועות:
^ ובגמרא פריך: הויא לה שבועה על שבועה!
^ דכיון דפריש - אדעתא דמיחל שבועה אכל חדא וחדא באנפי נפשיה קאמר
^ ובגמרא פריך: דלמא האי דפריש להו - אדעתא למיפטר ממינא אחרינא! דאי אמר "שלא אוכל סתם" הוה נאסר בכל המינים, ולעולם חד שבועה היא!?
^ דראוין הן לאכילה ואריא הוא דרביע עלייהו
^ דמושבע ועומד הוא עליהן
^ שהרי אכל אוכלין; ואפילו לרבי שמעון, דפטר בקמייתא - טעמא לאו משום דלאו בני אכילה, אלא לפי שאין שבועה חלה על דבר מצוה, כדלקמן
^ דף לה:
^ דף כב.

[1] מדקתני מתניתין 'היכן מצינו כו' - אלמא בעפר נמי בכזית בעינן

[2] 'היכן מצינו כו'

[3] האומר "קונם ככר זו עלי" - אוסר עצמו בכל שהוא שבה, כדלקמן

[4] לפי שאינו מזכיר בה שם אכילה – 'כל שהוא' קאמר

[5] מברך את השם; דפליג רבי עקיבא אדרבנן בכריתות (דף ז.), ואמר: מגדף מביא קרבן

[6] שמדבר ואוסר בדבורו, ומביא קרבן ביום תגלחתו

[7] שהחליף דבורו

[8] שמדבר ואוסר בדבורו את שהוא מקדיש, ואם החליף דבורו ונהנה ממנו - מביא קרבן מעילה

[9] שלא אסרה אלא עליו, ואם אכל ממנו - קסלקא דעתא דמביא קרבן מעילה: שהקונם -לשון הקדש הוא

[10] דלא קרינן ביה 'מקדשי ה' (ויקרא ה,) שהרי חולין הוא אצל כל אדם

[11] לשון אכילה הוא

[12] "נטעום מידי"

[13] 'כיון דלא מדכר שום אכילה כדמפרש דמי' גרסינן

[14] שתי ככרות שאסרן עליו בקונם

[15] מעט מזה ומעט מזה לכזית

[16] שתי ככרות שנשבע עליהן

[17] ולקמן מפרש טעמא; והשתא סלקא דעתיה: לפי שהזכיר שם אכילה על זו ושם אכילה על זו

[18] הרי על שתיהן הזכיר שם אכילה אחת

[19] מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו: אם אמר "שבועה שלא אוכל מזו ומזו" ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם אחד - חייב שתים, כדתנן [לקמן] '"שבועה שלא אוכל פת חטין", "פת שעורין", "פת כוסמין", ואכל - חייב על כל אחת ואחת'; ומייתינן לה בתורת כהנים [ויקרא דיבורא דחובה פרק יד משנה א, סימן שטז,א במלבי"ם] מ'והיה כי יאשם לאחת מאלה' (ויקרא ה ה) לחייבו על כל אחת ואחת וגו'; וכי אמר נמי "מזו ומזו" - שתי שבועות חשיבי, הלכך: כי אכל מזו חצי שיעור ומזו חצי שיעור - אין מצטרפות; אבל קונמות אין חלוקות לאשמות למאן דאמר 'יש מעילה בקונמות': דאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם אחד - חדא הוא דמיחייב, דכולהו חדא מעילה, כדתנן [כריתות פרק שלישי מ"ט] (מעילה פ"ה מ"ה בשנוי לשון, דף כ.) 'צירף את המעילה לזמן מרובה', ואם בשני העלמות - אפילו מחדא מינייהו נמי; וכן לענין מלקות: אם בהתראה אחת - חדא הוא דלקי, ואי בשני התראות - אפילו מחדא מינייהו, שהרי עובר וחוזר ועובר, כדתנן [נזיר פ"ו מ"ד] (מכות פרק שלישי מ"ז, דף כא.) 'נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו - אינו חייב אלא אחת; אמרו לו "אל תשתה", "אל תשתה" והוא שותה - חייב על כל אחת ואחת'

[20] מצטרפות

[21] ואף על גב דחלוקות

[22] ובלא איפוך - לא מיתרצא: דאי הוה מתרץ רבי מאיר דאמר 'בקונמות אין מצטרפין' - לית ליה לדרב פנחס, הוה קשיא לן - בין שבועות בין קונמות - אמאי אין מצטרפין? הרי על שתיהן לא הזכיר אלא אכילה אחת!? אבל השתא דאמר 'מצטרפות, ולית ליה לדרב פנחס' - לא קשיא מידי

[23] בקונמות כל שהוא

[24] קאמר

[25] דמצטרפין

[26] קרבן מעילה

[27] ו'צירוף' דקתני - לאו לכזית אלא לשוה פרוטה

[28] שתופסת פדיונה והיא יוצאה לחולין דבהקדש כתיב (ויקרא כז כז) 'ופדה בערכך'

[29] להתירה לו, שלא נאמר פדיון באיסורין

[30] דלאו בר אכילה היא

[31] עם הענבים

[32] אם תימצי לומר 'עפר במשהו'

[33] אם תמצא לומר בשאר כל אדם בכזית - נזיר מאי

[34] מי אמרינן

[35] אסור עליה

[36] ויודע הוא שאין שבועה חלה עליו

[37] על פחות מכזית, שלא היה מושבע עליו מסיני

[38] ואין כאן שבועה

[39] יומא דף עג:

[40] פסחים דף כד:

[41] שיתחייב

[42] אלא אם כן נאסר בשבועתו בחצי שיעור, שאינו מושבע עליו מסיני

[43] והיכי משכחת לה?:

[44] דכי חרצן לנזיר דמיא

[45] וקאמר ריש לקיש דאי אתה מוצא אליבא דרבנן אלא במפרש

[46] ולא אמרינן אפילו בסתם נמי דעתיה אמשהו, דכי אשתבע - אהיתירא אשתבע, דכעפר דמיא, דלא חזיא לאכילה לישראל

[47] ושייך בה שיעורא

[48] דרבוץ עליה אריא: אזהרת המקום

[49] אף על גב דשתיה בכלל שבועה של אכילה, כדאמר בגמרא

[50] דהוה ליה כאכל ואכל בהעלם אחד

[51] הוו להו שתי שבועות:

[52] ובגמרא פריך: הויא לה שבועה על שבועה!

[53] דכיון דפריש - אדעתא דמיחל שבועה אכל חדא וחדא באנפי נפשיה קאמר

[54] ובגמרא פריך: דלמא האי דפריש להו - אדעתא למיפטר ממינא אחרינא! דאי אמר "שלא אוכל סתם" הוה נאסר בכל המינים, ולעולם חד שבועה היא!?

[55] דראוין הן לאכילה ואריא הוא דרביע עלייהו

[56] דמושבע ועומד הוא עליהן

[57] שהרי אכל אוכלין; ואפילו לרבי שמעון, דפטר בקמייתא - טעמא לאו משום דלאו בני אכילה, אלא לפי שאין שבועה חלה על דבר מצוה, כדלקמן

[58] דף לה:

[59] דף כב.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]