שבועות כב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר בכמה תפשוט עד דאיכא כזית כי קאמרינן במידי דבר אכילה קאמרינן והרי קונמות קונמות נמי כמפרש דמי:
אמר להן היכן מצינו במדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן:
ולא והרי מגדף מדבר ואוסר קאמרינן והאי מדבר וחוטא הוא והרי נזיר מביא קרבנו על דבורו קאמרינן והאי מביא קרבן לאשתרויי ליה חמרא הוא דקא מייתי והרי הקדש אוסר לעצמו קאמרינן והאי אוסר על כל העולם כולו הוא הרי קונמות קסבר אין מעילה בקונמות אמר רבא מחלוקת בסתם אאבל במפרש דברי הכל בכל שהוא מאי טעמא מפרש נמי כבריה דמי ואמר רבא מחלוקת בשלא אוכל באבל בשלא אטעום דברי הכל בכל שהוא פשיטא מהו דתימא ליטעום נמי כדאמרי אינשי קמ"ל אמר רב פפא מחלוקת בשבועות גאבל בקונמות דברי הכל בכל שהוא מאי טעמא קונמות נמי כיון דלא קא מדכר שמא דאכילה כדמפרש דמי מיתיבי דשני קונמות מצטרפין השתי שבועות אין מצטרפות ר' מאיר אומר קונמות כשבועות ואי סלקא דעתך חייב בכל שהוא למה לי לצרף ודאמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם אי הכי אמאי מצטרפות סוף סוף זיל להכא ליכא שיעורא וזיל להכא ליכא שיעורא דאמר אכילה משתיהן עלי קונם דכוותה גבי שבועות דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן אמאי אין מצטרפין אמר רב פנחס זשאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות אי הכי ר' מאיר אומר קונמות כשבועות בשלמא שבועות הואיל וחלוקות לחטאות אלא קונמות אמאי לא איפוך רבי מאיר אומר שבועות כקונמות ולית ליה לדרב פנחס רבינא אמר כי קאמר רב פפא לענין מלקות כי תניא ההיא לענין קרבן דבעינן שוה פרוטה למימרא דסברי רבנן חיש מעילה בקונמות והתניא טככר זו הקדש ואכלה בין הוא בין חבירו מעל לפיכך יש לה פדיון ככר זו עלי הקדש (הרי) הוא מעל חבירו לא מעל לפיכך אין לה פדיון דברי ר"מ
רש"י
[עריכה]תיפשוט כו' - מדקתני מתני' היכן מצינו כו' אלמא בעפר נמי בכזית בעינן:
כי קאמרינן - היכן מצינו כו' במידי דבר אכילה קאמרינן:
והרי קונמות - האומר קונם ככר זו עלי אוסר עצמו בכל שהוא שבה כדלקמן:
כמפרש דמי - לפי שאינו מזכיר בה שם אכילה כל שהוא קאמר:
והרי מגדף - מברך את השם דפליג רבי עקיבא אדרבנן בכריתות (דף ז.) ואמר מגדף מביא קרבן:
והרי נזיר - שמדבר ואוסר בדבורו ומביא קרבן ביום תגלחתו:
על דבורו - שהחליף דבורו:
והרי הקדש - שמדבר ואוסר בדבורו את שהוא מקדיש ואם החליף דבורו ונהנה ממנו מביא קרבן מעילה:
והרי קונמות - שלא אסרה אלא עליו ואם אכל ממנו קס"ד דמביא קרבן מעילה שהקונם לשון הקדש הוא:
אין מעילה בקונמות - דלא קרינן ביה מקדשי ה' (ויקרא ה) שהרי חולין הוא אצל כל אדם: מהו דתימא אטעום נמי לשון אכילה הוא כדאמרי אינשי נטעום מידי: קונמות כיון דלא מדכר שום אכילה כדמפרש דמי גרסינן:
שני קונמות - שתי ככרות שאסרן עליו בקונם:
מצטרפין - מעט מזה ומעט מזה לכזית:
שתי שבועות - שתי ככרות שנשבע עליהן:
אין מצטרפות - ולקמן מפרש טעמא והשתא סלקא דעתיה לפי שהזכיר שם אכילה על זו ושם אכילה על זו:
אמאי אין מצטרפות - הרי על שתיהן הזכיר שם אכילה אחת:
מתוך שחלוקות לחטאות - מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם אחד חייב. שתים כדתנן [לקמן] שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורין פת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת ומייתינן לה בתורת כהנים מוהיה כי יאשם לאחת מאלה לחייבו על כל אחת ואחת וגו' וכי אמר נמי מזו ומזו שתי שבועות חשיבי הלכך כי אכל מזו חצי שיעור ומזו חצי שיעור אין מצטרפות אבל קונמות אין חלוקות לאשמות למאן דאמר יש מעילה בקונמות דאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם אחד חדא הוא דמיחייב דכולהו חדא מעילה כדתנן (מעילה דף כ.) צירף את המעילה לזמן מרובה ואם בשני העלמות אפי' מחדא מינייהו נמי וכן לענין מלקות אם בהתראה אחת חדא הוא דלקי ואי בשני התראות אפי' מחדא מינייהו שהרי עובר וחוזר ועובר כדתנן (מכות דף כא.) נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת:
שבועות כקונמות - מצטרפות ואע"ג דחלוקות דלית ליה לדרב פנחס ובלא איפוך לא מיתרצא דאי הוה מתרץ ר' . מאיר דאמר בקונמות אין מצטרפין לית ליה לדרב פנחס הוה קשיא לן בין שבועות בין קונמות אמאי אין מצטרפין הרי על שתיהן לא הזכיר אלא אכילה אחת אבל השתא דאמר מצטרפות ולית ליה לדרב פנחס לא קשיא מידי:
כי אמר רב פפא - בקונמות כל שהוא למלקות קאמר וכי תניא ההיא דמצטרפין לענין קרבן מעילה וצירוף דקתני לאו לכזית אלא לשוה פרוטה:
ויש לה פדיון - שתופסת פדיונה והיא יוצאה לחולין דבהקדש כתיב (ויקרא כז) ופדה בערכך:
אין לה פדיון - להתירה לו שלא נאמר פדיון באיסורין:
תוספות
[עריכה]והרי מגדף. ה"נ הוה מצי למפרך משבועת העדות והא דפריך ממגדף משום דאפי' חטאת קבועה מייתי:
והרי הקדש. תימה מאי פריך דנימא דמתני' הכי קאמר היכן מצינו מדבר ומביא קרבן על דבורו בלא שום מעשה שזה מדבר ומביא קרבן בלא שום מעשה כגון שבועה שאוכל ולא אכל אבל הקדש מביא קרבן על מה שאכל שעשה מעשה:
אבל בקונמות דברי הכל בכל שהוא. תימה דחמיר קונם מהקדש ואיהו גופיה לא אסיר אלא משום דהוי כהקדש והקדש בעי שוה פרוטה:
מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפין. פי' בקונטרס אבל קונמות אם נהנה וחוזר ונהנה בהעלם אחד חדא הוא דמיחייב דכולה חדא מעילה היא כדתנן צירף את המעילה לזמן מרובה ואין נראה להביא ראיה משם דהתם לחומרא תנן ליה שאם נהנה מחצי פרוטה וחזר ונהנה לזמן מרובה חצי פרוטה מצטרף כאילו נהנה כל הפרוטה בבת אחת ולא היה צריך לפרש אלא דלענין חטאת חלוקה משום דכתיב (ויקרא ה) לאחת מאלה אבל גבי מעילה לא כתיב הכי:
רבינא אמר כי קאמר רב פפא למלקות כו'. לרבינא נמי טעמא דרבנן כדרב פנחס כדמסיק בסמוך ובא רבינא לחדש דאין צריך לומר איפוך דכיון דר"מ לאו טעמא דנפשיה קאמר אלא לדבריהם דרבנן קאמר להו כדקאמר בסמוך וטפי ניחא ליה לאפוכי דרבי מאיר לרבנן בההיא בתרייתא דמייתי מלהגיה ולהפך דר"מ משום דבין שבועות לקונמות ובין קונמות לשבועות לא טעי תנא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ג (עריכה)
כא א ב מיי' פ"ד מהל' שבועות הלכה א' והלכה ב, סמג לאוין רמא, טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ח סעיף א':
כב ג מיי' פ"א מהל' נדרים הלכה ה', סמג לאוין רמב, טור ושו"ע יו"ד סי' רט"ז סעיף י':
כג ד מיי' פ"א מהל' נדרים הלכה ו', סמג לאוין רמב:
כד ה מיי' פ"ד מהל' שבועות הלכה ח':
כה ו מיי' פ"א מהל' נדרים הלכה ו', סמג לאוין רמב, ועין בהשגות ובכסף משנה:
כו ז מיי' פ"ד מהל' שבועות הלכה ח', סמג לאוין רמא:
כז ח ט מיי' פ"ד מהל' מעילה הלכה ט':
ראשונים נוספים
א"ת עד דאיכא כזית שאין אכילה בפחות מכזית תפשוט בעיא דרבא דהוה בעי בנשבע שלא אוכל עפר. ודחי כי קא אמרינן דליכא אכילה מפחות מכזית במידי דבר אכילה הוא עפר לאו בר אכילה הוא:
אמר להן ר' עקיבא היכן מצינו במדבר מביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן. ואקשינן והרי מגדף לדברי ר' עקיבא דתני בתחלת המגדש ר' עקיבא מחייב קרבן שנאמר בו כרת כו'. ודחי' שאני מגדף דמדבר וחוטא הוא. כי קאמרי מדבר ואוסר עצמו:
ואקשינן והרי נזיר כיון דאמר הריני נזיר נאסר ביין ובטומאה ובתגלחת ומביא קרבן. ודחי' שאני נזיר דלא מייתי קרבן אלא לאשתרויי ליה איסוריה. כי קאמר דמייתי קרבן אדבוריה קאמרינן:
ולא והרי הקדש דאדיבורא נאסר והנהנה ממנו חייב קרבן. ודחי' שאני הקדש דלכולי עלמא איסוריה שוה מה שאין כן בשבועות:
והרי קונמות פי' האומר קונם ככר זה עלי. ודחי' קסברי רבנן אין מעילה בקונמות כלומר המועל בקונמות לא מייתי קרבן:
אמר רבא מחלוקת ר' עקיבא וחכמים בסתם. אבל במפרש שבועתו דברי הכל כל שהוא. והני מילי בנשבע באכילה אבל נשבע שלא אטעום דברי הכל בכל שהוא חייב.
אמר רב פפא מחלוקת בשבועות אבל בקונמות כיון דלא מדכר שמא דאכילה דברי הכל בכל שהוא דכבריה דמי:
ואותבינן עליה.
והתני שני קונמות מצטרפין שתי שבועות אין מצטרפין. ר' מאיר אומר קומנות כשבועות. פי' האומר קונם בשר זה עלי ופת זה עלי כזית משניהם מצטרף והאוכל חייב. אבל נשבע עליהן אין מצטרפין. ואקשינן אם הקומנות חייבין עליהן בכל שהוא צירוף למה להו. ומשני כגון דאמר אכילה מבשר זה ומפת זו עלי קונם. דכיון דאדכר בהו אכילה משום הכי בעינן צירוף כזית.
ואקשינן אי הכי גבי שבועות נמי כגון דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן אמאי אין מצטרפין.
ופריק רב פינחס שאני שבועות הואיל וחלוקות הן לחטאות. פי' סתמא בכזית ובמפרש בכל שהוא מה שאין כן בקונמות לפיכך אין מצטרפין:
ואקשינן אי הכי ר' מאיר תינה שרועות משום דחלוקות הן לחטאות לפיכך אין מצטרפות. אלא בקונמות אמאי פוטר ר"מ. ואמרינן איפוך ואימא שבועות כקונמות כלומר מצטרפין אלו ואלו ולית ליה לרב פנחס.
דדינא אמר כי איתמר דלרב פפא קונמות בכל שהוא. למלקות. וכי תניא הא קונמות מצטרפין מי שיהנה מהן בפרוטה חייב קרבן מעילה:
הא דאקשינן והרי מגדף. לדבריו דרבי עקיבא אקשינן דלדידיה מגדף מביא קרבן במסכת כריתות וכיון שכן מצינו מדבר ומביא קרבן ולא מצינו אוכל כל שהוא שהוא חייב ומפרקי' מדבר ואוסר קאמרי' והאי מדבר וחוטא הוא וכן בשבועת העדות ושבועת הפקדון מדבר וחוטא הוא שהרי נשבע לשקר ולא אסר על עצמו כלום ונזיר טמא מביא קרבן (למיזל) [למיחל] עליה נזירות בטהרה הוא.
מחלוקת בשבועו' אבל בקונמו' דברי הכל כל שהוא. רב פפא לא לענין קרבן קאמר ובשוגג דאי סבירא ליה יש מעיל' בקונמו' שוה פרוטה בעי דהא מהיכ' אתי לה קרבן מהקדש והא בהקדש גופיה בעינן שוה פרוטה ודיו לבא ממנו להיות כמוהו אלא לענין מלקות קאמר וכי אמרינן לקמן כי קאמר רב פפא לענין מלקות לאו למימרא דמעיקרא לא ס"ד הכי בברייתא אלא מעיקרא סבירא ליה ברייתא נמי למלקות והשתא מוקים לה רבינא לבריית' לקרבן והיינו דאמרי' לקמן למימר' דסברי רבנן כו' אלמא עד השתא קס"ד ברייתא למלקות ולא לקרבן דאין מעילה בקונמות.
אי הכי אמאי מצטרפין. הכי פירושא: אא"כ בשלא הזכיר בקונמו' שם אכילה אלא שאמר קונם ככר זה עלי וככר זה שזהו לשון הקונמות משו"ה מצטרפין דכיון דלא מדכר שמה דאכילה אע"פ שאין אדם אוסר עצמו בכל שהוא משום דלא מחית איניש לאסור על עצמו פחות מכדי אכילה מ"מ חל איסורו אפחות מכזית שאם יאכל כזית משניהם מצטרפין ובשבועות שאמ' שבועה שלא אוכל ככר זה ולא זה שזהו לשון השבועות והזכיר אכילה על הככר הרי לא חלה שבועתו אלא על כדי אכילה מכל ככר וככר ופחות מכדי אכילה מן הככר היתר גמור הוא ואינו מצטרף אלא אי אמרת קונמות נמי כשהזכיר שם אכילה למה יצטרף יותר מן השבועות הרי אף בקונמות נמי לא נשבע אלא בכדי אכילה מן הככר וכיון שאכל פחות מכזית לא חלה עליו שם שבועה כלל.
ואוקימנא כגון דאמר אכילה משתיהן עלי. ואקשינן דכותה גבי שבועות אמאי לא מצטרפא כי היכי דמצטרפא בקונמות ופריק רב פינחס שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אינן מצטרפות פי' רש"י ז"ל מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו משו"ה אינן מצטרפות אבל קונמות אין חלוקות לא לאשמות למאן דאמר יש מעילה ולא למלקות שאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם א' חדא הוא דמיחייב דכולה חדא מעילה היא כדתנן צירף את המעילה לזמן מרובה ונראה מפירושו שהוא מפרש אכילה משתיהן שלא אוכל מזו ומזו והאי דקאמר רבינו ז"ל במעילה לא דייק לן מדגרסינן במס' כריתות פרק אמרו לו א"ר יהושע שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין בהעלם אחד שחייב על כל אחד ואחד משום מעילה ורואה אני שהדברים קל וחומר ומה מזבח אחד שאין גופין מוחלקין חייב על כל אחת ואחת משום דתמחויין מוחלקין חמשה זבחין שגופין מוחלקין לא כל שכן אלמא יש חילוק אשמות במעילה ואפי' בקונם אחד בשני תמחויין או בתמחוי אחד בשתי ככרות בהעלם אחד הואיל וגופין מוחלקין הן וא"צ לומר בשתי קונמות ומה שאמר רש"י ז"ל משום דתנן צירף את המעילה לזמן מרובה אדרבה ההוא טעמא מסייעא לאיחיובי ביה שתים דהכי תנן התם א"ל רבי עקיבא אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה אמר לו השב אמר לו אם אמרת במעילה שעשה בה המאכיל כאוכל ואת המהנה כנהנה וצירף את המעילה לזמן מרובה ומש"ה חייב שתים בשני גופין או בשני תמחויין תאמר בנותר שאין בו אלא אחד מכל אלו ומש"ה אינו חייב אלא אחת וש"מ בהדיא שמפני שצירף את המעילה לזמן מרובה הם יותר חלוקות לאשמועי' דמדאחמיר בה רחמנא כולי האי דאע"ג דאכל פחות פחות מכשיעור מצטרף מחמרי' בה נמי היכא דאכל שני שיעורין בהעלם אחד דליחייב שתים בשני תמחויין או בשני גופין ויש מי שפי' דכי אמרי' צירף את המעילה לזמן מרובה לא בשני תמחויין דהואיל וחלוקין אין מצטרפין אלא בתמחוי אחד ובגוף אחד ואינו נכון מ"מ קשיא לדברי רש"י ז"ל ורבינו חננאל ז"ל פי' דבסתם בכזית ומפורש בכל שהוא ואיני יודע מהו שח. והרב הלוי ז"ל פי' דחלוקין לחטאות הואיל ושני גופין הן ואע"פ ששם אחד הוא שהרי שניהם בשבועה אחת כללם ונעשו שתיהן איסור אחד כיון דגופין מוחלקין הן אם אכל מזה וחזר ואכל מזה בהעלם אחד מתחייב שתי חטאות והא דמיא לאוכל חמשה חתיכות מחמשה זבחים של נותר שהוא חייב חמשה חטאות כדאיתא התם בפרק אמרו לו ומשום הכי לא מצטרפין אבל קונמות אינן חלוקות לפי שאין חיוב חטאת כלל אלא מלקות במזיד.
והאי פירושא ודאי לא דייק דאי הכי היכי אקשי' לר"ם בשלמא שבועות חלוקות אלא קונמות אמאי והא סבירא ליה לר"מ יש מעילה בקונמות והילכך חלוקו' לאשמות ואין מצטרפין ועוד דכי מטי הרב לקמן כי אמרי' התם איכ' דרב פנחס כו' צריך הוא לחזור ולפרש כדפרש"י ז"ל הילכך זה הפי' אינו כלום.
ותו איכא למפרך מדתנן לקמן שבועה שלא אוכל ואכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת חטים כו' חייב על כל אחת ואחת ואקשי' נמי בגמרא ודילמא למיפטר מאחריני אתי ואסיקנא דמייתר פת ומש"ה חייב על כל א' וא' וש"מ שאין גופין מוחלקין אפי' בפורט וכ"ש היכא דכללן בכלל אחד.
ויש לפרש לעולם דקאמר אכילה משתיהן עלי ואפ"ה שתי ככרות אינן מצטרפין מפני שחלוקות לחטאות וכל היכא שחלוקין אין מצטרפין וכדתנן התם בפ' אמרו לו אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית משני מינין פטור ואוקימנא כלישנא בתרא מאי שני מינין מין אחד בשני תמחויין ואליבא דרבי יהושע דאמר תמחויין מחלקין וכי א"ר יהושע תמחויין מחלקין לא שנא לקולא ול"ש לחומרא ואע"ג דלישנא אחרינ' איתמר התם דאפי' לר' יהושע מצטרפין אע"פ שחלוקין לחטאות אלישנ' בתרא סמכינן הכא דעקר הוא והכי נמי סמכי עלה בפרק כלל גדול אבל גבי קונמות למ"ד יש מעילה אע"פ שחלוקות לאשמות מצטרפות למעילה שהרי אמרו אכל היום ונהנה למחר ואפי' מכאן ועד שלש שנים מצטרפין שנאמר תמעול מעל ריבה הא אכילה והנאה תרי מילי נינהו ובעלמא כה"ג לא מיצטרפי וכולהו שאר אכילות נמי בכדי אכילת פרס הוא דמיצטרפי והכא אפי' שלש שנים אלמא גבי מעילה לא בעי' צירוף הילכך שני תמחויין ושני גופין נמי מצטרפין אע"פ שחלוקין לחטאות דכל בהעלם אחד מצטרפין וכיון שאין חילוק אשמות מחלקין מלהצטרף למעילה אף למלקות נמי מצטרפות דהשתא למלקות עסקינן כדפרישית.
והוי יודע דכל הני מילי אליבא דמ"ד התם לא קבלה מיניה רבי יהושע לתשובה מר' עקיבא אבל איכא תנא דאמר קבלה מיניה וחזר בו וסבר שאין תמחויין מחלקין בשאר איסורין אלא במעילה וה"ה לגופין שאין חלוקין שאין חלוק בין גופין לתמחויין כדמוכחא שמעתא התם ומתני' דהכא דקתני פת חטים שעורין וכוסמין אינו חייב אלא אחת כמ"ד קבלה ומיהו לא מחוור ולאוקומיה פירוקיה דרב פינחס דלאו כסתם מתני' דהכא.
ולי נרא' דלענין שבועה הכל מודים דשביעו' מחלקות ולא גופין וכ"ש תמחויין בשבועה אחת [שאין] מחלקין דאיסור הבא מעצמו הוא ולכך נתכוון מתחלה וכתיב אחת לחייב על כל אחת ואחת ומתני' ד"ה היא והכי נמי מוקמינן לה כר"ע או כמ"ד קבלה מיניה ר' יהושע שפיר אתיא דסתמי דמתני' ופלוגתא דר"מ ות"ק אליבא דר"ע מוקמי' ולא כר' יהושע אליבא דחד תנא מ"מ כוליה תנויין דהכא דגופין אין מחלקין ושבועות ודאי מתחלקות דכתיב אחת ושמעתין מיפרש' שפיר וה"פ דרב פינחס לא מוקי לה באומר אכילה משתיהן עלי אלא בשתי שבועות כדברי רש"י וה"ק לעולם דאידכר שמא דאכילה בתרוייהו ודקא קשיא לך מ"ש שבועות ומ"ש קונמות שבועות מפני שחלוקות לחטאות שאם היו בשבועה אחת אינו חייב אלא אחת ומפני שהן שתים הן חלוקות לחטאות משום הכי אינן מצטרפות למלקות ולא לקרבן אבל קונמות שני קונמות אינן חלוקין דבין לענין הקדש גמור בין לקונם לא שנא הקדיש וחזר והקדיש ל"ש הקדיש בבת אחת דין א' הוא ואין אשמו' של שני' מחלקין בהן כלל הילכך קאמרי' דשני קונמות מצטרפין דכיון דשני הקדשות אפי' בשני גופין נמי אינן חלוקין לחטאות לענין נותר וטמא מצטרפין הן למלקות ואע"פ שחלוקין בשני גופין לענין מעילה הרי למעילה עצמה מצטרפין הן הילכך כ"ש דלמלקות מצטרפין ואיפשר לאוקמי שמעתין אפי' לד"ה דהכא שבועו' וקונמו' קאמרי' בגופין לא איירי' ואי כרבי יהושע משכחת לה בגוף אחד ותמחוי אחד ואי כרבי עקיבא אפילו בשני גופין וסלקא שמעתא שפיר.
ככר זו עלי הקדש אכלה הוא מעל חבירו לא מעל. פרש"י ז"ל שלא נאמר פדיון באיסורין ומיהו דוקא באיסור של יחדי אבל אמ' ככר זו קונם ולא אמר עלי כיון דאסרה אכ"ע בהקדש יש לה פדיון למ"ד יש מעילה בקונמות כדאמרי' בריש פרק האשה רבה גבי קונמות אי קסבר יש מעילה בקונמות וקדושת דמים נחתא להו משום דבידו לפדותו ולמ"ד אין מעילה בקונמות אחד וזה ואחד זה אין להן פדיון.
ובפ' אין בין המודר גרסי' לה להך ברייתא בלישנא אחרינא קונם ככר זה בין הוא בין חבירו מעל לפיכך יש לה פדיון דברי ר"מ וחכ"א ב"כ ובין כך לא מעל כו' פי' בין בסיפא בין ברישא אלמא לר"מ קונמות יש להן מעילה כהקדש גמור ולי נראה דלר"מ דהתם קונם ככר זה הקדש גמור הוא וקנאוה גבוה וכן פרש"י שם שיש מעילה דקדשי בדק הבית הוא משאמר קונם זה עלי ולאו דוקא בעלי ב).
ולא והא מגדף: כלומר דמביא קרבן על שגגתו, הא דמקשה ממגדף לטעמיה דר"ע בלחוד הוא דמקשה, דאיהו הוא דאית ליה דמגדף מביא קרבן, אבל רבנן פליגי עליה בתוספתא בתחלת כריתות, כן כתב ר"ח ז"ל.
מביא קרבן לאשתרויי בחמרא הוא: ולית ליה לר"ע כר' אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא (לעיל ח, א), ונזיר שנטמא נמי שמביא קרבן אינו מביא על חטאו, דהא בפתע פתאום מת עליו ואנוס הוא, וקרבן לחול עליו נזירות בטהרה.
הא דאמר רב פפא מחלוקת בשבועות אבל בקונמות ד"ה בכל שהו: לאו לקרבן קאמר אלא למלקות קאמר, ותדע לך דאפילו למ"ד יש מעילה בקונמות מנא ליה מהקדש, ודיו לבוא ממנו להיות כמוהו, ובקדש הא בעינן שוה פרוטה,וא"ת אם כן מאי קאמר רבינא בסמוך כי קאמר רב פפא למלקות וכי תניא ההיא לענין קרבן, דאלמא משמע דע"כ הוא ס"ד דרב פפא לקרבן קאמר, לא היא דעיקר דברי רבינא ותירצו אינו אלא לומר דברייתא לקרבן, משום דכי אקשינן מברייתא לרב פפא הוה ס"ד דברייתא נמי למלקות קאמר ולא לקרבן, דרבנן אית להו דאין מעילה בקונמות וע"כ למלקות קאמרינן, ומ"ה קאשינן מינה לרב פפא דמחייב בקונמות בכל שהו, והשתא אתא רבינא ואמר דמיהא לא תיקשי לרב פפא דאמר בכל שהו למלקות דברייתא בקרבן קאמר ומשום דיש מעילה בקונמות, והיינו דמיד הקשו עליה דרבינא למימרא דאמרי כן רבנן יש מעילה בקונמות והתניא וכו' דאלמא עד השתא דאמרה רבינא לא היה קשיא לן לרבנן ממעילה.
הא דאמרינן: דכותה גבי שבועות דאמ' שבועה משתיהן עלי: האי לישנא לאו דוקא, דעלי לשון נדר הוא ואין שבועה בלשון נדר, אלא משום דסליק מקונמות ואמר אכילה משתיהן עלי קונם בנדר לו אותו לשון אפילו בשבועה, דאין זה מקום לחלק בזה בין נדר לשבועה, והכא באומר שבועה שלא אוכל משתיהן וכן פירש הרב ר' יוסף הלוי ז"ל, וכן פירש ר"ח ז"ל גבי שבועות נמי כגון דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן עכ"ל, וזה נ"ל עיקר וכבר כתבתיה בארכה בנדרים בסיעתא דשמיא.
מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות: פירש רש"י ז"ל: מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו, אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם אחד חייב שתים, כדתנן שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורין פת כיסמין [ואכל] חייב על כל אחת ואחת, וכי אמר מזו ומזו ה"ל כפת ופת וכשתי שבועות חשיבי, הילכך כי אכל חצי שיעור מזו וחצי שיעור מזו אין מצטרפות, אבל קונמות אין חלוקות לאשמות למאן דאמר יש מעילה בקונמות (ולא למלקות) דאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם אחד חדא הוא דמחייב, דכולה חדא מעילה היא כדתניא צרף את המעילה לזמן מרובה, והוקשו' עליו בתוס' דהא משמע מדבריו דהא דאמרין דמצטרפות את המעילה לזמן מרובה קולא היא, ואלו בכריתות בפרק אמרו לו (טו, ב) משמע דלחומרא הוא, דתנן התם אמר ר"ש לא שאלו ר' עקיבא אלא באוכל יותר מחמשה זבחים בהעלם אחד מהו חייב א' על כולן או א' על כל א' וא', אמרו לו לא שמענו אמר ר' יהושע שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין בהעלם אחד שהוא חייב על כל אחד ואחד משום מעילה, ורואה אני שהדברים קל וחומר, אמר ר' עקיבא אם הלכה נקבל ואם הדין אמרת יש תשובה, א"ל השב, א"ל אם במעילה שעשה מאכיל כאוכל ואת המהנה כנהנה וצירף את המעילה לזמן מרובה תאמר כן בנותר שאין בו אחד מכל אלו, אלמא צירף את המעילה לחומרא הוא, וכתבו בתוס' די"ל כפירושו של רש"י ז"ל ולא איצטריך האי ראיה אלא מקרא דמייתי ליה מיניה בתורת כהנים (פרק יד, א) דתניא והיה כי יאשם לאחת מאלה לזאת אתה מחייבו על כל אחת ואחת, אבל גבי אשם לא כתיב שום ריבוי לחייב על כל אחת ואחת.
ומסתברא לי דהאי קושיא מעיקרא ליתא, דמיהא דצירף את המעילה שמעינן כולה מילתא בין קולא בין חומרא, דכיון שאתה מצטרף אותה לזמן מרובה אלמא כולהו אכילות כחדא אכילה דמיין, ולפיכך מצרפין אותן להחמיר, שאם אכל חצי פרוטה היום ובחצי פרוטה לזמן מרובה מצטרפין לחיוב כאלו אכלן תוך שיעור אכילת פרס, ומינה איכא למישמע קולא דהיכא דאכל מתרי מהאי כשיעור וחזר ואכל לאחר זמן כשיעור בהעלם אחד ואפילו בשני תמחויין או משני זבחים בהעלם אחד אינן מחולקין לאשמות, דכחדא אכילה דמיין, והילכך מצטרפין, מה שאין כן בשבועות דמוחלקות לחטאות כמו שפירש רש"י ז"ל, דתמחויין או גופין כאומר מזו ומזו מחלקין, ולפיכך אין מצטרפין.
אלא שיש לעיין עוד במה שכתב הרב ז"ל, דמזו ומזו מחלק באומר פת חטים פת שעורים, והא הכא לא אמר מזו ומזו, אלא שלא אוכל משני אלו, והוה ליה כשלא אוכל ואכל פת חטין פת שעורים פת כוסמין, שאינו חייב אלא אחת , ואי אמרת דה"נ דוקא באומר שלא אוכל מזו ומזו, אם כן היאך סתמו כאן הלשון, והוציא החיוב בלשון פטור', זו אינה תורה, ואיפשר דמשיתיהן דקאמר לאו דוקא באומר בלשון הזה, כלומר שאמר בקונמות אכילה משתי ככרות אלו עלי קונם וכן בשבועות שלא אוכל משתי ככרות אלו, אלא כיון קונם (וכן בשבועות) בשר זה ופת זה עלי מצטרפין ודכותה בשבועות וכן כתב בפר"ח ז"ל.
אבל יש לעיין עוד במה שכתב בקונמות שאינן חלוקות לאשמות למ"ד יש מעילה בקונמות דהא בהדיא תנינן בפרק אמרו לו אכ(י)לת חלב (כריתות טו, ב), דאלו אכל מזבח אחד בחמשה תמחויין בהעלם אחד חייב מעילה על כל אחת ואחת כדתנן התם אמר ר' יהושע שמעתי שהאוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין שהוא חייב על כל אחד ואחד משום מעילה וכל שכן בגופין מוחלקין שהתמחויין והגופין מחלקין וכמו שכתבנו למעלה.
והרב ר' יוסף הלוי ז"ל נראה שפירש לזו בשני דברים מוחלקין כגון בשר ופירות או תאנים וענבים, וכן נמי כתבה ר"ח ז"ל כמו שכתבתי, וזה אשר פירש בה הרב הלוי ז"ל אי הכי אמאי אין מצטרפות והרי כלל את שתיהן בשבועה אחת, ונעשו תאנים וענבים אלו שנשבע עליהם איסור אחד, והוה ליה כמו חלב וחלב שמצטרפין, ופריק רב פנחס שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות דמ"מ כיון דגופין מוחלקין הן חלוקין הן לחטאות, שאם אכל כזית תאנים וחזר ואכל כזית ענבים בהעלם אחד מתחייב שתי חטאות, דלא דמי לחלב וחלב דאלו חלב שם אחד וגוף אחד, אבל תאנים וענבים אלו אע"פ ששם אחד הן שהרי בשבועה אחת כללן ונעשו שניהם איסור אחד כיון דגופין מוחלקין הן אכל וחזר ואכל בהעלם אחד מתחייב ב' חטאות כמו שמתחייב באוכל חלב ודם בהעלם אחד, והא דמיא לאוכל ה' חתיכות מחמשה זבחים של נותר שהוא חייב חמש חטאות הואיל וגופין מוחלקין הן כדמפרש בפרק אמרו לו, וכיון דחלוקין הן לחטאות לא מצטרפי, אבל קונמות שאין שם חיוב חטאות כלל אלא מלקות בלבד הוא שמתחייב במזיד, אין שם דרך לומר חלוקין הן ולא מצטרפי, שהרי לענין מזיד, אפילו אכל כזית מאותן תאנים עצמן שהוא שם אחד וגוף אחד מתחייב הוא מלקות על כל אכילה ואכילה, וכיון שכן לגבי תאנים וענבים חלוקין הן ואפילו הכי לענין איצטרופי מיצטרפי, כך פירש הרב הלוי ז"ל.
ואיכא למידק גם בפירוש זה טובא, חדא דלפירושו נמי שבועה אחת כוללן ואמאי חלוקות, ואי משום דתרי גופי נינהו, דהיינו תאנים וענבים, ודוקא נקט לה הרב ז"ל הכין, אם כן שבועה שלא אוכל ואכל פת חטים פת שעורים פת כוסמין דתנן אינו חייב אלא אחת אמאי לא, והא גופין מוחלקין נינהו, ואפילו שני גופין ושני ענינין באכילה ושתיה אינו חייב אלא אחת, ולא גרעי אכילה ושתיה משתי תמחויין. ועוד דאי קונמות למלקות קאמר ולא לקרבן, היכי אקשינן לר"מ בשלמא שבועות חלוקות אלא קונמות אמאי, והא ר"מ יש מעילה בקונמות סבירא ליה, ולכולהו פירושי איכא למידק היכי קאמ' דשבועות מוחלקות לחטאות, דאם כן תקשי לן כולה מתניתין (דלקמן כב, ב) דאכל פת חטים פת שעורים, ואכל ושתה דכולהו לא מחייב אלא אחת, ואם כן דר' פנחס דלא כמתניתין, ועוד דהא משמע התם בגמרא בפרק אמרו לו (שם) דחזר ר' יהושע והודה לר"ע באוכל נותר מחמשה זבחים שאינו חייב אלא א', ולא ילפינן ממעילה, ותנאי טובא נמי התם דאית להו כר' עקיבא ודלא כר' יהושע דבשאר איסורי לא אמרינן שיהו מוחלקין לחטאות בהעלם א'.
ומסתברא לי דהא דרב פנחס לאו חלוקות לחטאות לומר שיהא חייב שתי חטאות באוכל מזבח אחד בשני תמחויין או בשני גופין בהעלם אחד, אלא ה"ק שבועות חלוקות לחטאת, כלומר אלו אכל כחצי זית נותר ואכל חצי זית אחר לאחר שיעור אכילת פרס ואפילו בהעלם אחד אינן מצטרפין לחטאת כאלו אכלן באכילה אחת, לפי שריחוק הזמן שבין זו לזו מחלקן לאותן אכילות, והילכך אף הככרות מוחלקות שלא לעשות באכילה אחת, שאם אכל כחצי זית מזו וכחצי זית מזו אינן מצטרפין לאכילה אחת ובשאמר אכילה משתיהן וכו' ושבועה שלא אוכל משתיהן, אבל שבועה בשלא אוכל פת או שלא אוכל סתם ואכל ושתה אכילה אחת היא, ואפילו בשאכל מזה כזית ומזה כזית בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, ומשתי ככרות מצטרפות כמתניתין. ומש"כ בקונמות דאלו אכל חצי שיעור היום וחצי שיעור למחר מצטרפות לחייבו אשם, הילכך אכילה אחת היא ולפיכך אכל שתי ככרות מזה חצי שיעור ומזה חצי שיעור מצטרפין, דאכילה אחת חשבינן ליה, ולעולם באומר שבועה שלא אוכל מזו ושבועה שלא אוכל מזו שתי שבועות הן ואם אכל מזו כזית ומזו כזית, חייב שתים, והיינו מתניתין דשלא אוכל פת חטים פת שעורים דפת פת מחלק כאלו נשבע על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו וחייב שתים דלחלק קאמ'. ור"ח פירש: הואיל וחלוקות לחטאת דבסתמא בכזית וכמפרש בכל שהוא מש"כ בקונמות ולפיכך אין מצטרפין. ע"כ.
איכא מאן דגריס: ככר זה הקדש ואכלה בין הוא בין חבירו מעל לפיכך יש לה פדיון: וזו הוקדשה לשמים והקדש בדק הבית הוא, ולפיכך לכולי עלמא יש מעילה ויש לה פדיון, אבל ככר זה עלי הקדש אכלה הוא מעל אבל חבירו לא מעל, דאין זה הקדש גמור ולא נחתה לה קדושת דמים למעול בה חבירו, ואפילו לר' מאיר אין לה פדיון, ואף על גב דאמרינן ביבמות בריש פרק האשה רבה (פה, ב) דלמ"ד יש לה מעילה בקונמות קדושת דמים נחתה להו ויש להן פדיון, התם בקונם כללי כלומר שעשה קונם לכולי עלמא, ואפילו הכי לרבנן דר' מאיר אין בו מעילה ואין לה פדיון, אבל הכא בקונם פרטי שלא אסרו אלא על עצמו לא נחתה ליה תורת דמים ולפיכך אין לו פדיון וכן אמרו משמו של רבנו תם ז"ל.
ולפי גירסא זו הא דאמרי חכמים בין הוא ובין חבירו לא מעל אסיפא קאי, ויש מי שגורס ברישא ככר זו בהקדש, כלומר לא עשאה הקדש ממש אלא עשאה לכל כקונם בהקדש, ובזה אומר ר' מאיר דיש מעילה, אבל באומר קונם ככר זה עלי דהיינו קונם פרטי חבירו לא מעל אבל הוא מעל ואין לה פדיון וחכמים אומרים אפילו ברישא בין הוא ובין חבירו לא מעלו שאין מעילה כלל בקונמות.
ה"ג קונמות נמי כמפרש דמי פי' דכיון דלא מדכר ליה לשון אכיל' אפי' בפחות מכזית אוסר בקונם וכדמפרש בשבועה ויש גורסין כבריה דמי ולרווחא דמלתא נקט ליה משו' דאמרי' לעיל דמפ' דיניה כבריה דהא אחשביה בדבוריה. והרי מגדף פי' מברך את ה' ויפה פי' רש"י ז"ל דלפי דעתו של ר"ע הק"ל ממגדף דס"ל בכריתות דמגדף היינו מברך את ה' וחייב קרבן דאילו לדעתייהו דרבנן מברך את השם אינו בר קרבן ומהו מגדף זה העובד ע"ז נראה כי מפני זה לא השיבו לו משבועת העדות ושבועת הפקדון דניחא להו למיפרך ליה ממגדף דהוי כאלו קשיא דידיה אדידיה א"נ דניחא להו למיפרך ממגדף לפי שהוא חייב אף קרבן קבוע משא"כ בשבועת העדות והפקדון דלא מחייב אלא קרבן עולה ויורד ומיהו בפרוקא דמגדף מפורקן אינהו דמדבר ואוסר אמרינן (הגהה אין זה נכון דהא מתני' נמי קרבן עולה ויורד הוא) ועוד י"ל דשאני שבועת העדות ושבועת הפקדון שהם ע"י כפירת ממון כנ"ל. והאי לאשתרויי בחמרא הוא וכו' וה"ה דנזיר טמא ל"ק מה מה"ט דההוא אין קרבנותיו אלא למיחל עליה נזירות בטהרה ודוגמא דמחוסרי כפרה נינהו. פשיטא וכו' פי' כיון דהא אמרת דהמפ' דברי הכל בכל שהוא פשיטא דחייב בשלא אטעום בכל שהוא דהא נמי כדמפרש דמי והיינו דאמרינן נטעום נמי כדאמרי אינש אפי' על אכילה בכזית או יותר קמ"ל וק"ל והלא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וא"כ למה חייב וי"ל דה"נ אמרי אינשי אפילו על אכילה דכל שהוא וכיון שכן אין מניחין עיקר הלשון מפני שפעמים אומרים נטעום בכזית א"נ דלעולם בלשון בני אדם כל שהוא משמע והא דאמר לחבריה נטעום ואכל טובא לפי שהצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה א"נ דהתם הוא דאמרי אינשי חד לחבריה אבל כי אמר לנפשיה דעתיה אטעימא כל דהוא כנ"ל. אבל בקונמות ד"ה בכל שהוא פי' התו' דלאו לקרבן ולמעיל' קאמר דהא מ"ד שיש מעיל' לקונמו' מקדש הוא דיליף לי' דבדידי' בלחוד כתיב' מעיל' וכיון שכן דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואפילו תימא דכיון דאסרו בפיו סתם בלא לשון אכילה דעתיה אכל שהוא מ"מ לגבי מעילה אין לנו אלא כהקדש הנדון שאין בו מעילה בפחות משוה פרוטה ואפילו יש בו כזית אלא הכא למלקות קאמר לה ר"פ והא דאמרינן לקמן כי איתמר דר"פ למלקות כי תניא הא לקרבן לאו למימרא דמעיקרא ס"ד דאיירי ר"פ לקרבן אלא משום דברייתא נמי קתני למלקות דומיא דר"פ אמר רבינא דר"פ הוא דאיתמר למלקות אבל ברייתא לקרבן והיינו דפרכינן עליה וסברי רבנן יש מעילה בקונמות דאלמא אנן ברייתא למלקות הוה מוקמינן לה דאילו מעילה בקונמות ליכא לרבנן וכיון דהוה פרכינן מינה לר"פ א"כ אף דר"פ למלקות הוה שמעינן לה וכן הסכים לפי' זה רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל והא דפרכינן לעיל והכי קונמות דהוו בכל שהוא ממלקות פרכי' וכדפרכינן מנמלה דלית בה קרבן ואפיסקא דמתני' דקתני היכן מצינו אוכל כל שהוא שהוא חייב מלקות כדפרישנא לעיל. גירסת הספרים סוף סוף זיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא ויש נוסחאות דגרסי' למאי מצטרפין והכל יוצא לדרך א' ומיהו קשה לדידן דס"ל דקונמות סתמן בכזית וכאילו פי' אכילה בכל א' מהם דמי אמאי מצטרפין זיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא וי"ל דבשלמא לדידן דמיירי בשלא הזכיר בקונמות לשון אכילה נהי דלא אהני סתמא לחייבו בכל שהוא דלא מחית אינש נפשיה מסתמא לאסור עצמו בפחות מכזית דהיינו אכילה אהני בהו לחול אסורו אפחות מכזית לענין צירוף משא"כ בשבועות שהזכיר לשון אכילה אלא למאי דפריק' דבקונמות הזכיר בכל א' לשון אכילה כמו בשבועות מה לי קונמות מה לי שבועות דהא כל דפריש לשון אכילה כל שפחות מאכילה אין איסור חל עליו והיתר גמור הוא רבי' ז"ל:
שאני שבועות מתוך שחלוקו' לחטאו' אין מצטרפות פירש"י ז"ל מתוך שב' ככרות חשובות שתים לענין חטאות בשבועה שאם נשבע שלא יאכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם א' חייב שתים דשבועות מחלקות משום הכי אין מצטרפות אבל קונמות אינן חלוקות לאשמות למ"ד יש מעילה בקונמות שאם אמר קונם זו וזו עלי ונהנה וחזר ונהנה בהעלם א' חדא הוא דמחייב דכולה חדא מעילה כדתנן צירף את המעילה לזמן מרובה ותימא דהא מ"ד יש מעילה בקונמות מקדשים גמר לה והתם יש חילוק אשמות כדאמרינן במסכת כריתות פרק אמרו לו א"ר יהושע שמעתי באוכל מזבח א' בה' תמחויין בהעלם א' שהוא חייב על כל א' וא' משום מעילה ורואה אני שהדברים ק"ו ומה מזבח א' שאין גופין מחולקין חייב על כל א' וא' משום תמחויין מחולקין ה' זבחים שגופין מחולקים לא כ"ש אלמא יש חילוק אשמות בב' זבחים אפי' בתמחוי א' וקונם שתי ככרות אלו כב' זבחים הוא ועוד קשה היכי יהיב טעמא דמשום דאמרי' צירף את המעילה לזמן מרובה לא הוו חלוקות לאשמות אדרבא צירף את המעילה חומר הוא במעילה וראוי לדון בו יותר חלוק אשמות דהכי תנן התם למאן דהוה יליף מקדשים לנותר לחייב בב' תמחויין או בב' נותרים בהעלם א' א"ל ר"ע אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה אם אמרת במעילה שעשה בה המאכיל כאוכל והמהנה כנהנה וצירף את המעילה לזמן מרובה ומש"ה חייב שתים בב' גופין או בב' תמחויין תאמר בנותר שאין בו א' מכל אלו ויש לפ' דלהאי אוקימתא דר' פנחס באכילה משתיהן מוקמינן לה דלא חשיב אלא כזבח א' ותמחוי א' ואפ"ה בשבועות יש בו חלוק חטאות כשאכל ב' זיתים בהעלם א' משום דכתיב והיה כי יאשם לאחת וגו' לחייב על כל א' ולפיכך אין מצטרפות אבל בקונמות כיון שהוא גוף א' ותמחוי א' אין בו חלוק אשמות דלית קרא דאחת מאלה וכיון דליכא חיוב אשמות ליכא נמי צירוף ופנים אחרים נאמרו בזה אבל זהו הקל והנכון יותר והוא בשיטת התוס' ובמהדורא קמא כתבתי דרך ר"ח והרא"ם ז"ל ודרך רבינו הרמב"ן ז"ל ובכולם יש כמה גמגומין:
ככר זו הקדש ואכלה וכו' איכא למידק דהכא משמע דאפילו למ"ד יש מעילה בקונמות אין להם פדיון ואלו בריש פרק האשה רבה אמרינן דעד א' נאמן באיסורין מידי דהוי אקונמות ואמרינן עלה דל"ד דאי קסבר יש מעילה בקונמות ואיסור הוא דרכיב עלייהו מגו דאי בעי מיתשיל עלייהו דאלמא למ"ד יש מעילה בקונמות יש להם פדיון תירץ ר"ת ז"ל דהתם בדאסרינהו אכ"ע כקדש וכי אמרינן הכא אין להם פדיון משום דלא אסריה אכ"ע דקאמר ככר זו עלי ורישא דקתני ככר זו הקדש לא סוף שעשא' הקדש לבדה כדפרש"י ז"ל אלא שאסר' על הכל בתור' קונם כהקדש והא דלא תני כהקדש ר"מ הו' דלא שני ליה התם במסכת נדרים בין אימרא לכאימרא והתם במסכת נדרים מייתי לה ויש נוסחאות שגורסין בה ברישא ככר זה קונה וכו' ובמלתא דרבנן בסיפא גרסי' בין כך ובין כך לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות ופי' בין ברישא בין בסיפא ויש נוסחאות שגורסין א' זה ואי' זה וה"נ פירושה וש"מ דרישא נמי בקונמות מיירי ולפיכך יש לה פדיון דכיון שאסרה על הכל סביר' ליה דיש מעילה בקונמות ורבנן לית להו מעילה בקונמות כלל דאי לא נוקים ברישא בקונם האסור על הכל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה