מכות כא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
קסבר רבי יוסי שריטה וגדידה אחת היא וכתיב התם למת אמר שמואל המשרט בכלי חייב מיתיבי שריטה וגדידה אחת היא אלא ששריטה ביד וגדידה בכלי הוא דאמר כרבי יוסי תני תנא קמיה דרבי יוחנן על מת בין ביד בין בכלי חייב על עבודת כוכבים ביד חייב בכלי פטור והא איפכא כתיב (מלכים א יח, כח) ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים אלא אימא ביד פטור בכלי חייב:
וחייב על הראש:
מחוי רב ששת בין פירקי רישא:
ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה:
מחוי רב ששת בין פירקי דיקנא:
רבי אליעזר אומר אם נטלן וכו':
קסבר חד לאו הוא:
ואינו חייב עד שיטלנו בתער:
ת"ר (ויקרא כא, ה) ופאת זקנם לא יגלחו יכול אפי' גלחו במספרים יהא חייב ת"ל (ויקרא יט, כז) לא תשחית אי לא תשחית יכול אם לקטו במלקט ורהיטני יהא חייב תלמוד לומר לא יגלחו הא כיצד גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער:
רבי אליעזר אומר אפילו לקטו במלקט ורהיטני (יהא) חייב:
מה נפשך אי גמיר גזירה שוה ליבעי תער אי לא גמיר ג"ש מספרים נמי [לא] לעולם גמיר ג"ש וקסבר הני נמי גילוח עבדי:
מתני' הכותב כתובת קעקע אכתב ולא קעקע קעקע ולא כתב אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בידו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם ר"ש בן יהודה משום ר' שמעון אומר אינו חייב עד שיכתוב שם את השם שנאמר (ויקרא יט, כח) וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה':
גמ' אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי עד דיכתוב אני ה' ממש אמר ליה לא כדתני בר קפרא אינו חייב עד שיכתוב שם עבודת כוכבים שנאמר וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה' אני ה' ולא אחר:
אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה אסור לו לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראית ככתובת קעקע אמר רב נחמן בריה דרב איקא שפוד שפחות וגומות רב מלכיו בלורית אפר מקלה וגבינה רב מלכיא רב פפא אמר מתניתין ומתניתא רב מלכיא שמעתתא רב מלכיו וסימניך מתניתא מלכתא מאי בינייהו איכא בינייהו שפחות רב ביבי בר אביי קפיד אפי' אריבדא דכוסילתא רב אשי אמר בכל מקום שיש שם מכה מכתו מוכיח עליו:
מתני' גנזיר שהיה שותה יין כל היום אין חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת דהיה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת ההיה מגלח כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תגלח אל תגלח והוא מגלח חייב על כל אחת ואחת והיה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת
ריב"ן
[עריכה]קסבר רבי יוסי שריטה וגדידה אחת היא - דתרוייהו בין ביד בין בכלי וכתיב בגדידה למת לא תתגודדו ולא תשימו קרחה וגו':
המשרט - בכלי חייב. הא ודאי פשיטא לכולי עלמא דעיקר גדידה משמע בכלי ועיקר שריטה משמע ביד וקאמר שמואל המשרט בכלי על המת חייב ולא קאמר המגדד בכלי לאשמועינן דשם שריטה שייך בכלי והעושה חבורה בעצמו בכלי על המת חייב שני לאוין משום משרט ומשום מגדד דגדידה ושריטה אחת היא דתרוייהו בין ביד בין בכלי:
מיתיבי גדידה ושריטה אחת היא - כלומר בין שריטה בין גדידה ענין חבורה הם ושניהם על מת אלא שריטה ביד גדידה בכלי וקשיא לשמואל דאמר תרוייהו בין ביד בין בכלי דמדקאמר המשרט בכלי ולא קאמר המגדד בכלי מכלל דשריטה שייכא בכלי כגדידה:
על המת בין ביד בין בכלי חייב - דשריטה וגדידה כתיב דתרוייהו אסרינהו רחמנא:
על עבודת כוכבים - דיש עבודת כוכבים שעובדין אותה בכך שעושין בבשרם חבורות ופצעות:
ביד חייב - דדרך עבודתה בכך ואפי' עבודת כוכבים שאין עבודתה בכך חייב דעבודה גמורה היא ביד:
והא איפכא כתיב - דבכלי דרך עבודה הוא לעבודת כוכבים דכתיב ויתגודדו כמשפטם עשו גדידה כדרך שהיו רגילין לעשות בחרבות וברמחים אלמא דרך עבודה בכלי:
בי פירקי דרישא - מקום הפרקים שמתחברים שם פירקי העצמות והיינו בצדעים. פרק יונט"ר:
בי פירקא דדיקנא - פרק ראשון של זקן היינו תחת האוזן מקום שלחי התחתון יוצא משם ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבולט לחוץ ושתי השבולת שבסנטר מקום חבור שני הלחיים יש עצם קטן שמחבר הלחיים יחד שמכאן ומכאן נקרא פאה שכל אחד מהן לסוף הלחי הרי שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה הוא השיער שבין ב' השבולת שבסנטר ופרק הוא בפני עצמו:
ופאת זקנם לא יגלחו - גבי כהנים כתיב ולא תשחית את פאת זקנך בישראל כתיב וילפינן להו בג"ש האי מהאי דפאה פאה והכי אמרי' בהדיא בפרק קמא דקדושין (דף לה:) ג"ש דפאה פאה להכי הוא דאתא דתניא לא יגלחו כו':
ת"ל לא תשחית - ומספרים אינן משחיתים שאין חותכין שיער בצד עיקר כתער:
גילוח שיש בו השחתה - דרך לגלח בו ומשחית והיינו תער אבל רהיטני משחית ואין דרך לגלח בו ומספרים מגלחין ואין משחיתים:
אי גמיר גזירה שוה - ההיא גזירה שוה דפאה פאה קאמר ובמסכת קדושין היא (שם):
מספרים מנא ליה - דמותר לגלח בהם דלא קאסרי אלא מלקט ורהיטני שיש בהן השחתה:
גילוח עבדי - השחתתן עושה גילוח כלומר גילוח מיקרי דדרך לגלח בהן:
מתני' כתובת קעקע - כותב תחלה על בשרו בסם או בסיקרא ואח"כ מקעקע הבשר במחט או בסכין ונכנס הצבע בין העור לבשר ונראה בו כל הימים קעקע פויינטוורי"ר ואסור לכתוב שום כתיבה בעולם על בשרו בענין זה שכך גזירת הכתוב:
את השם - מפרש בגמרא דשם עבודת כוכבים קאמר:
גמ' עד שיכתוב אני ה' ממש - על תיבות הללו אני ה' אתה מחייבו משום כתובת קעקע:
וכתובת קעקע לא תתנו בכם - שום כתובת קעקע לא יעשו לפני שאני ה' ואסורין אתם לכתוב שם אחר על בשרכם אלמא עיקר חיובא משום שם עבודת כוכבים הוא ומיהו אסור לכתוב שום כתיבה בעולם אפי' לר"ש אלא דחיוב מלקות ליכא:
אפר מקלה - דוקא . קאמר לפי שקשה היא ומקעקעת מקום המכה והרושם נראה שם אחר זמן אבל עפר בעלמא לא:
שפוד - בפ' אין צדין (ביצה דף כח:) שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו א"ר מלכיו א"ר אדא ושומטו ומניחו בקרן זוית והיינו שמעתתא דעילויה מילתא דאמורא אמרה:
שפחות - משנה היא בפ' אע"פ (כתובות דף נט:) ר' אליעזר אומר אפי' הכניסה לו מאה וכו' אמר רב מלכיו א"ר אדא הלכה כרבי אליעזר (שם סא:) והיינו משנה דאמתני' קאי ולא קאמר מילתא באפי נפשה:
גומות - . בנדה בבא סימן (דף נב.) ר' חלבו אמר רב הונא שתי שערות שאמרו צריך שיהא בעיקרן גומות רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה גומות אע"פ שאין בו שערות:
בלורית - בפרק אין מעמידין בע"ז (דף כט.) ת"ר עובד כוכבים המסתפר מישראל כו' וכמה אמר רב מלכיו אמר רב אדא שלש אצבעות לכל רוח והיינו מתניתא:
אפר מקלה - הכא ושמעתא היא דלאו אמתני' קאי אלא מילתא באנפי נפשה קאמר אסור לו לאדם כו':
גבינה - נמי באין מעמידין דקתני במשנה וגבינות בית אונייקי ובעי בגמרא מ"ט אמר רב מלכיא אמר רב אדא מפני שמחליקין כו' והיינו משנה דאמתני' קאי:
מתני' ומתנית' - רב פפא אסימנא דרב מלכיו קאי לגרועי מיניה שפחות דכולהו מתני' רב מלכיא אמרינהו כלומר משנה דשפחות דאוקמת כרב מלכיו רב מלכיא אמרה ומתניתא דקאמר לאו דוקא אלא דבסימנא דרב מלכיו ליכא מתני' ושמעתתא רב מלכיו ומה שנשאר מן השמעתות בסימנו של רב מלכיו דהיינו שפוד וגומות רב מלכיו אמרינהו והיינו דקאמר איכא בינייהו שפחות ולא קאמר שפחות ואפר מקלה אלא שפחות גרידא מגרעינן ודרב מלכיו כדקאי קאי:
מתניתא מלכתא - משניות וברייתות עיקר הן והיינו סימן מי ששמו דומה לנקבה מוקמינן כולהו מתנייתא דהוו נמי לשון נקבה אליביה והיינו רב מלכיא ששמו דומה לנקבה ומשמעותו של שם נמי משמע לשון מלכות והיינו משניות וברייתות שהן עיקר ולא שמעתות ואית דמפרש איכא בינייהו שפחות ומקלה משמע שפחות ושכנגדה כך לשון ח"ה:
ריבדא - מכה:
כוסילתא - כלי שמכה בו בלע"ז פליימא:
מתני' היה לבוש כלאים - אחד מן השוק ולא נזיר:
תוספות
[עריכה]על עבודת כוכבים ביד חייב. פי' הקונטרס חייב מיתה בכדרכה ולקי שלא כדרכה מלא תעבדם יתירא בכלי פטור דאינו בכלל עבודה דאינו (חייב) אלא ביד:
רב אשי אומר מכתו מוכחת עליו. וכן הלכה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/מכות/פרק ג (עריכה)
צח א מיי' פי"ב מהל' ע"ז הלכה י"א, סמג לאוין פא, טור ושו"ע יו"ד סי' ק"פ סעיף א':
צט ב טור ושו"ע יו"ד סי' ק"פ סעיף ג':
ק ג מיי' פ"ה מהל' נזירות הלכה י', סמג לאוין רנ:
קא ד מיי' פ"ה מהל' נזירות הלכה ט"ז, ומיי' פ"ג מהל' אבל הלכה ד', סמג לאוין רנ, וסי' רלד[1]:
קב ה מיי' פ"ה מהל' נזירות הלכה י"ג, סמג לאוין רנ:
קג ו מיי' פ"י מהל' כלאים הלכה ל', סמג לאוין רפג:
ראשונים נוספים
מתני'. אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל א' וא'. פי' הא מתני' מוקמינן לה בנזיר בפ' ג' מינין בחבורים כלומר פירש מן המת וחזר ונטמא ואפ"ה משמע דסתמא כר' טרפון דתניא במס' שמחות היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבל מקבל מאחרים וקובר פירש הרי זה לא יטמא נטמא בו ביום ר"ט מחייב ר' עקיבא פוטר, ואע"ג דגבי כלאים מוקי לה רב אשי בשהיה בעלמא אע"ג דלא פשט התם הוא דכתיב לא תלבש וכל שעתא ושעתא דלבוש לובש הוא, אבל הכא כתיב לא יחללו וכל זמן שלא פירש מחלל ועומד הוא ואינו חייב אלא א' כדאיתא התם במס' נזיר והראב"ד ז"ל כתב הלכתא כמ"ד התם ביאה וטומאה אבל טומאה וטומאה פטור ומתני' דהכא מפ' הרב ז"ל דמוקי לה טומאה וביאה ולא ידענא ליה להאי פי' דטומאה וביאה בבת אחת הוא מדחייב כגון שנכנס שם בשידה תיבה ומגדל ופרעו עליו המעזיבה ומתני' לא משמע הכי וצ"ע, וכת' הרב ז"ל כהני בזמן הזה שהן טמאי מת אין לוקין על הטומאה אבל אסורין וזה ודאי אינו שאין כל ענין שמועה זו אלא לנטמא בו ביום אבל לנטמא למחר הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום א' ומרבה טומאה לעצמו והכי תניא בהדיא באבל רבתי:
מתיבי שריטה וגדידה אחת היא: פי' ששתיהן בקריע' דוקא ועל מת דוק' אלא שהשריט' ביד דוקא וגדידה בכלי דוקא וקשיא דשמואל לד"ה קאמר ופרקינן דשמואל דאמר כר' יוסי ומשום דלא אמר לה ר' יוסי בהדיא אלא דדייקינן הכי מתניתיה כדלעיל עבדא שמואל מימרא ולא אמר הלכה כר' יוסי:
אלא אימא על ע"א ביד פטור בכלי חייב: פי' מן הסתם דעל הרוב אין דרך עבודתה אלא בכלי כדכתי' ויתגדדו כמשפטם אבל כל דידעינן ודאי שדרכה ביד אף ביד חייב כדנפקא לן בפ"ד מיתות מאיכה יעבדו ואפילו פוטר עצמו לפטור וזורק אבן למרקולים מיחייב מהתם:
מחוי רב ששת בין פורקי רישא: פי' והם במקום חיבור הראש עם הפנים שהראש שתי חתיכות מקום השער חתיכה את ומקום הפנים והזקן חתיכ' אחרת ומתחברת בצד האוזן מלפניו זו עם זו מקום שהלועזים קורין סינבל"א והיא נקראת צדעא כי שם סוף הראש מקום חבור הפרקים וכן אמרו כתוספתא וחייב על הראש' שתים אחת בראש הצדעה מכאן ואחת בראש הצדעא מכאן ולשון הכתוב שאמר לא תקיפו פאת ראשיכם הוא מה שאמר לעיל בברייתא שמשוה צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו לפי שהשערות הם בצדעא בולטות כלפי הפנים למטה ממקום צמיחת השער בראש לפניו כמצחו ולאחריו באזניו וכשאדם מגלח שערות של פאה זו עד שיהא מגלח כל היוצא חוץ מן המקום צמיחת השער שבמצחו ואחורי אזניו ויהיה הכל שוה יראה מקום הצדעא עם אחורי האוזן ועם הפדחת שהוא המצח הכל חלק וישאר הראש בעיגול מוקף ועומ' בכוליאר. והשערות שהם באותו הפרק הם מה שיש בגופו של פרק זה כי היורדים למטה בחתיכת הפנים אינם מכלל שום פאה לא מפאת הראש שהרי אינם בראש ולא מפאת הזקן שאינם מכלל שערו' פאות הזקן כלל. וכתב הרמב"ם ז"ל פאה זו שמניחי' בצדעא לא נתנו בה חכמים שיעור ושמענו מזקנינו שאין מניחין שם פחו' מארבעים שערו' ע"כ. וקי"ל במס' נזיר דהקפת גרסת הספרים ברוב המשניו' וחיי' על הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה. וכתב רבינו מאיר הלוי ז"ל דהא דלא קתני וחיי' על הזקן חמש כדקתני וחייב על הראש שתים משום דבהקפת הראש יכול הקיף שתיהן בבת אחת בשתי ידיו ויתחיי' שתים אבל זקן אינו יכול להשחית חמשת בבת אחת ואפילו בשתי ידיו שאפילו היה יכול לאמן שתי ידיו כאחת ולגלח כאח' שתים מכאן ושתים מכאן החמישי' שהיא למטה ואינה בשורה שלהם לא היה יכול לגלח עמהן וקשה הוא לעשות תער עקום שיכול את זקנו כולו שיגלח כל הפאו' כאחת ומילתא דלא שכיחא היא ואי משום דסך אצבעותיו נשא כדאמרינן גבי קרחה גלוח בעינן ונשא לאו גלוח הוא בין לר' אליעזר בין לרבנן. והא דקתני ר' אלעזר אומר אם נטלן כאחת אינו חייב אלא אחת לאו בבת אחת ממש קאמר אלא שלא הפסיק ביניהם וסבר ר"א דכוליה חד מעשה הוא כיון שלא הפסיק ביניהם ולפיכך אפילו הסרו בו על כל אחת ואח' אינו חיי' אלא אחת דחד לאו הוא אי נמי מאי כאחת בבת אחת ובהתראה אחת וכגון דעבר תער עקום אבל ת"ק לא מיירי במילת' דלא שכיחא והיינו דלא קתני חמש. ע"כ תורף דבריו ז"ל. ומיהו יש משניו' שגורסין וחיי' על הראש חמש. והא דתנן ואחת מלמטה הסכימו כל המפרשים ז"ל שזו במקום הזקן שנקרא בלע"ז מונטו"ן. ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן אמרו בגמרא מחוי רב ששת בין פירקא דיקנא ונחלקו המפרשים ז"ל בהם. כן הר"ם ז"ל כתב שהם לחי העליון ולחי התחתון מימין ולחי העליון ולחי התחתון משמאל ולפי דבריו ז"ל אין היתר התע' אלא בשפה העליונ' או למט' בגרון חוץ לעצם בנג' תרבץ הסימנים בלב' או בצד הסימנים הסמוכים לחוטם. ור"ח ז"ל כתב א' במקום חבור הלחי והצדעים ואח' בסוף השפה הימין הרי שתים וכן מהשמאל ולא נתבררו לנו דבריו יפה. וי"א כי הפאו' הם בחבור הלחי העליון תחלתו מתח' האוזן כשמתחבר עם הצדע והוא עקום קצת ושם בסופו כמין שיטה ונקרא' שבולת הזקן. ועכשיו הפאו' הם בי פירקי דיקנא כמו שאמרו בגמ'. וקרובי' לזה דברי רש"י ז"ל שכתב שתים מכל צד בצדעי' לפי שהלחי רחב כנג' הצדע ויש לכל דבר רחב קצה לשני צדדים. ובפירושים כתבו תלמידיו ז"ל פירקי דדיקנא פרק ראשון של זקן הוא תח' האוזן מקו' שהלחי התחתון יוצא משם ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבול' לחו ושתי השבול' שמכאן ומכאן נקרא פאה שכל אחת לסוף לחי הרי שי' מכאן ושתים מכאן ואח' מלמטה מקום חבור שני הלחיים יש עצם קטן שמחבר הלחיים יחד ופרק לעצמו הוא ונקרא מונטו"ן. עכ"ל. ואלו דברים סתומים אבל הולכין בשיטה אחרונ' שכתבנו לעיל וקורין שבל' זקן לכל פאה ופאה מפני השער שבולט שם מעט כדרך הפירש האחר. שכתבתי לעיל אבל הרמב"ן ז"ל ור' חננאל ז"ל קורין שבולת זקן למקום המונטו"ן בלב' הפי' האחר. ומתוך כל הפירושי' הללו אין לנו היתר תער אלא בשפה העליונה ותח' הגרון כמו שכתבנו וגם בזה צריך ליזהר כמו שאמרו רבותינו הצרפתים ז"ל שלא ימשוך העור שהוא כנג' הסנטר כלפי מטה וישחית בסנטר וחסידים ויראי חטא אין נוגעין בתער כלל בשום מקום והוא המשובח. והא דתנן ר"א אומר אם נטלן כולן כאח' אינו חיי' אלא אחת כבר כתבתי לעיל פי' ר"מ ז"ל דאפי' בזה אחר זה בלי הפסקא קורא כאח' ואפי' התרו בו על כל א' וא' דחד לאו הוא. והא דלא פליג ר"א בנזיר בין ביין בין בענין גלוח בין בכלאים דהתם נמי חד לאו הוא ודלא כרבנן אלא דכיון דפליג הכא תו לא אצטרך לפרושי התם אבל בתוספתא כתבו דלא פליג ר"א אלא בהתראה אחת ואפי' בהא פליגי רבנן עילי' דסברי פאות מחלקות והכי מסתבר להו טפי:
ת"ר ופאת זקנם וכו' עד הא כיצד הוא גלוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער: וכן הלכתא ומשורת הדין כל שהוא במספרים אפילו כעין תער מותר אבל מדת חסידים שלא לעשו' כן מפני חשד הרואים וכן ראוי לעשות. ועוד אמרו בתוספתא כי גם במספריים יש ליזהר מפני שהזוג של מטה משחית כתער ואמרו כי הרב רבינו יעקב מקינור היה אומר לספר הזהר שלא תנוד זוג של מטה ע"כ. ומסוגיא דשמעתא הוי משמע דדוקא בהשחת' הזקן לא הוי השחתה אלא בתער משום דכתי' ביה גלוח והשחתה אבל בהקפת הראש בכל דבר אסור ואפי' במספריים דהא לא תקיפו כתי' ביה ובכולה סוגיין לא איירי בהא אלא לענין השחתת זקן בלחו' אבל מצינו בתוספתא ואינו חייב עד שיקיפנו בתער. וכן פסק הרמב"ם ז"ל. ואפשר דנפקא לן לתוספתא האי דינא משו' דכיון דהקפה היא השואת הצדעים לאחורי אזני' ולפדחתו דלא חשיב הא במספריים אלא בגלות תער ולפי טעם זה כ"ש דאסור במלקט ורהיטני ולא נקט תער אלא לאפוקי מספריים דשרי או אפשר דטעמא דתוספתא דיליף הקפה מהשחתה בהיקש ולטעם זה יהיה מותר במלקט וברהיטני כמו בהשחתה וזה נראה יותר לפי שפוטה של תוספתא ומיהו קשיא על האי סברא סוגיא דמס' נזיר פ"ג מינין (דף מא) דאמרינן גבי מצורע דכתי' ביה וגלח את כל שערו את ראשו וכו' ושילינן כיון דכתי' כל שערו ראשו וזקנו למה לי ואמרין דאצטריכו לאשמועינן דאתי עשה דגלוח מצורע ודחי ל"ת דלא תקיפו ולא תשחי' ואמרינן דאי כתב זקנו ולא כתב ראשו ה"א הקפת כל הראש לא שמה הקפה והכא גבי מצורע הוא דשרייה רחמנא משו' מצות עשה שבו ואי כתב רחמנא ראשו ולא כתב זקנו אכתי בתער מנ"ל פי' דנהי דילפינן מראשו דהקפת כל הראש שמה הקפה אלא דדחי ליה עשה דמצורע ומינה שמעינן דלדחי זקנו לאו דהשחתת זקן ומיהו לא ידעינן דאיכא במצורע דחייה ללאו דלא תשחית דדלמא גלוח דמצורע במספרים הוא כתב רחמנא זקנו למדרש זקנו של זה ולא של אחר ולמדנו שגלוח במצורע בתער. ע"כ בסוגיא ההיא וש"מ דדוקא מזקנו הוא דילפינן דגלוח מצורע בתער אבל מראשו לא ילפינן לה ואם איתא דהקפת הראש בתער מראשו שמעינן לה מדכתי' ראשו להתיר הקפה במורע דדרשינן ראשו של זה ולא ראשו של אחר וה הקשו בתוספ' ולמדו משם דהקפה אסורה אף במספרים כעין תער וראו התוספתא דמשבשתא היא א"נ דכעין תער קאמר ונראה דלא קשיא לפום חדא לישנא דכתיבנא לעיל דהקפה בתער מהשחתה הוא דיליף לה ומ"ה אלו לא כתב אלא ראשו ה"א ודאי ס"ד דגלוח מצור' בכל דבר אבל בתר דכת' רחמנא זקנו ולמדנו ממנו דגלוח מצורע בתער דוקא ממילא ידעינן דבעלמא נמי בין הקפה ובין זקן לא נאסרו בעלמא אלא בתער וכן נראה ברור ועם כל זה הנוהל שלא להקיף אפילו במספרים כעין תער הרי זה משובח:
מתני הכות' כתובת קעקע וכו': פי' קעקע שיקעקע בעור בכלי או ביד וכתיב' הוא שימלא הקעקעות דיו או סם או סיקרא וכיוצא בו ומשכחת כתיבה קודמ' לקעקוע שכות' תחלה על בשרו בדיו ובסם ובסיקר' ואח"כ מקעקע הבשר במחט ובסכין ונכנ' הצבע בין העור לבשר ונראה כל הימים ולדברי ת"ק אסור לכתו' שום כתיבה בעולם וגזרת הכתו' הוא. ר' שמעון בן יהוד' אומ' משום ר' שמעון אינו חיי' עד שיכתו' את השם ופירשו בגמ' דהיינו שם ע"א דוק' ולפ"ז הא דקתני את השם פי' את השם הידוע והמורג' לכותי' בכתיב' קעקע דהינו שם ע"א שהיו מראין עצמן שהם נחתמי' ונמסרים לעבודת' וטעמ' דת"ק דאע"ג דכותי' לא רגילי אלא בשם ע"א הפריז הכתוב במדה ואר כל רשימא והילכתא כרבנן דר' שמעון יחידאה הוא: גמרא גרסת הספרים הישנים אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי עד דכתיב אני ה' ממש. ולא גרסי בה ואימא עד וכו' ולגרסא זו שאלה הוא ששואל מרב אשי לפרש לו דברי ר"ש שאמר עד שיכתוב את השם אם רצה לומר שיכתוב אני השם והשיב לו שאינו אלא שם ע"א דוקא כדתני בר קפרא אבל בספרים שלנו גורסין ואימא עד דכתיב אני ה' ולהאי גרסא יודע היה רב אחא דאת השם דקאמר ר"ש היינו שם ע"א אלא דק"ל דהא מנ"ל לר' שמעון דאימא דעד שיכתוב אני ה' כדמשמע פשטיה דקרא דבשלמא לרבנן כל כתיבת קעקע אסר רחמנא ומאי אני ה' נאמן ליפרע אבל לר"ש דסבר דכתיבת השם דוקא אסר קרא מנא ליה לומר שם של ע"א ואהדר ליה דנפקא ליה לר"ש כדתני בר קפרא וכו'. ויש לפרש לפי גרסא זו דרב אחא בר דאת השם היינו שמו של הקב"ה וקשיא ליה למה לא נאמר שלא יהא חייב עד שיכתוב אני ה' ואהדר ליה שאין כאן שם של הקב"ה אלא שם של ע"א ולהכי כתיב אני ה' וכדתני בר קפרא. וכן פי' רשב"ם ז"ל:
אמר רב מלכיא אסור לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראה ככתובת קעקע: פירש איסורא דרבנן:
א"ב שפחות: פי' ר"ת ז"ל שפחות וכשנגדה כלומר אפי' שפחות ועייל אפר מקלה. וכבר פירשתיה בע"א ובמקומות אחרים. וכתבו בפירושי' דדוקא נקט רב מלכיא אפר מקלה שנשאר שם רושם אבן עפר בעלמא מותר אבל רבינו מאיר הלוי ז"ל כתב דה"ה לעפרא דעלמא אלא דנקט אורחא דמילתא. ואינו נראה:
ריבדא דכוסילתא: רש"י ז"ל מפרש בכל מקום שהוא הקזה בכתף ור' מאיר ז"ל כתב שהוא שקורין ישמעאלים בלשון ערב אל מחגמ"ה וידועה היא אצל הרופאים:
ר"א אמר כל מקום שיש שם מכה מכתו מוכיח עליו: לאפוקי מדרש מלכיא ומדרב ביבי והלכתא כרב אשי ונראין דברים שכל המימרות הללו לא נאמרו אלא לרבנן דאלו לר"ש אין לאסור דבר מכל זהאפילו מדרבנן כיון שהתורהלא אסרה אלא שם של ע"א ומינה שמעינן דהלכתא כרבנן דכל הסוגיא כוותייהו כי משנת בר קפרא לדברי ר' שמעון בלחו' היא תניא לפרש דבריו ורב אחא נמי ביאור דברי ר' שמעון הוא דבעי ולא משו' דהלכתא כותיה ואין לדחות בכך כללא דיחי' ורבים הלכה כרבים כ"ש כשהסוגיא מכרעת כרבנן אבל הריא"ף ז"ל פסק הלכה כר' שמעון וטעם דבריו משום דבר קפרא ודרב אחא ולא נהירא:
מתניתין: נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת. פי' רש"י ז"ל כי אי אפשר לחייבו אלא על מה ששתה תוך כדי דיבור של התראה דאלו במה ששתה אחרי כן יוכל לומר אשתלאי. והקשו בתוספות דהא כהן שבא על חמש אלמנו' או על אלמנה וגרושה וחללה וזונה בגופין מחולקין חייב בהתראה אחת על כל אחת ואחת כדמוכח בפר' עשרה יוחסין (דף עז) משום דהוו גופין מוחלקין. ואמאי לימא אשתלאי אלא ודאי דכיון שהתחיל בעבירה סמוך להתראה תו ליכא למימר אשתלאי על האחרות. וכן במי שהיה לפניו איסורין הרבה והתרו עליו על כולם ואכלן כולם חייב על כל אחד ואח' כיון שהתחיל באח' מהם תוך כדי דיבור של התראה וטעמא דהכא פי' ר"י ז"ל דהכא כיון שכל היין ששתה שם אחד וגוף א' אע"פ שהולך ושותה בזה אחר זה הכל נחשב שתיה אחת כיון שאין כאן אלא התראה אחת ולאפוקי היכא דהוו איסורין חלוקין או גופין חלוקין דחשיבא התראה אבל חדא וחדא:
אמרו לו אל תשתה ואל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת: אע"פ שהיה שותה בלא הפסק ולדעת ר"י ז"ל ה"ה שאם היה מפסיק בנתיים דחייב בהתראה אחת דאכל שתיה ושתיה חיילא התראה דהא עבדינא הגופין מחולקין. ותנא נקט אידך דמשמע ליה רבותא טפי והא דסגי להתרא' באומר אל תשתה לישנא קלילא נקט דהא בעינן שיאמרו לו אל תשתה כדי שלא תלקה אי נמי כיון דבהתראה ראשונה התרו בו לגמרי מסתייא בהתראות אחרונות בלשון אל תשתה לחוד דכולהו על קימתא קמייתא:
אמרו לו אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת: אוקימנא במס' נזיר (דף מג) בשהיה פורש מן המת וחזר ונטמא וכרבי טרפון שאמר פורש לא יטמא ואם נטמא חייב אבל כל זמן שלא פירש אפי' ר' טרפון פוטר שאינו מוסיף טומאה על טומאתו ולר"ע אפילו כשפירש פטור כל בו ביום כיון שלא הוסיף לעצמו מעין ידי טומאה כדאית' התם. והא דטומאה לא אתיא לאידך דשתיה דאלו בשתיה לא בעינן פירש וכן בגלוח חייב אפילו בלא הפסקה:
היה לבוש בכלאים וכו': התם הא לאשמועינן מאי דאסקינן בגמרא דאע"ג דלא פשט ולבש חייב על כל אח' ואחת אם היה לו פנאי לפשוט וקתני כל איסורי נזיר לפי שהם איסורין חלוקין והיינו דקתני להו כולהו אע"פ שהם סגנון אחד:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ אני מניח שהכוונה אל סמ"ג לאו רלד-רלה -- ויקיעורך