ביצה כח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מעבר לסכינא אפומא דדקולא ואמרי ליה לחדדה קא עביד מר או להעביר שמנוניתה ואמר לי להעביר שמנוניתה וחזיתי לדעתיה דלחדדה קא עביד אוקסבר הלכה ואין מורין כן ואמר אביי הוה קאימנא קמיה דמר בוהוה קא מעבר סכינא אשפתא דרחיא ואמרי ליה לחדדה קא בעי מר או להעביר שמנוניתה ואמר לי להעביר שמנוניתה וחזיתי לדעתיה דלחדדה קא עביד וקסבר הלכה ואין מורין כן איבעיא להו מהו להראות סכין לחכם ביום טוב רב מרי בריה דרב ביזנא שרי גורבנן אסרי ורב יוסף אמר דתלמיד חכם רואה לעצמו ומשאילה לאחרים ואמר רב יוסף הסכין שעמדה מותר לחדדה ביום טוב ווהני מילי הוא דפסקא אגב דוחקא דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף אחד סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם ואחד גריפת תנור וכירים ביום טוב באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן דתניא אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ר' יהודה זמתיר אף מכשירי אוכל נפש מ"ט דת"ק אמר קרא (שמות יב, טז) הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשיריו ור' יהודה אמר קרא לכם לכם לכל צרכיכם ות"ק הא כתיב לכם אמר לך ההוא לכם ולא לנכרים ואידך נמי הא כתיב הוא אמר לך כתיב הוא וכתיב לכם ולא קשיא חכאן במכשירין שאפשר לעשותן מערב יו"ט כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט אמר רב יהודה אמר שמואל טשפוד שנרצף אסור לתקנו ביו"ט פשיטא ילא צריכא דאע"ג דמפשיט בידיה ואמר רב יהודה אמר שמואל כשפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו ביו"ט רב אדא בר אהבה אמר רב מלכיו לשומטו ומניחו בקרן זוית אמר רב חייא בר אשי אמר רב הונא והוא שיש עליו כזית בשר רבינא אמר מאף על פי שאין עליו בשר מותר לטלטלו מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים אמר רב חיננא בריה דרב איקא שפוד שפחות וגומות רב מלכיו בלורית אפר מקלה וגבינה רב מלכיא רב פפא אמר מתניתין ומתניתא רב מלכיא שמעתתא רב מלכיו וסימניך מתניתין מלכתא מאי בינייהו איכא בינייהו שפחות:
מתני' נלא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר אבל שוחט ומחלק ביניהם:
גמ' היכי עביד כי הא
רש"י
[עריכה]
מעבר לסכינא אפומא דדקולא - משפשף סכין על פי הסל:
הלכה - כרבי יהודה ומותר כל איש לעשות אבל אין מורין לרבים כן שלא יזלזלו אף בשאפשר לעשותו מבעוד יום דכל הני דשרינן כגון שנתקלקלו ביו"ט או שהיה אתמול טרוד כדאמרינן לקמן דלא התיר ר' יהודה אלא במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט:
מהו להראות - הטבח סכין לחכם בי"ט לבדוק שהטילו חכמים על הטבחים להראות סכין לחכם קודם שישחוט שום בהמה ומהו לעשות כן בי"ט מי מחזי כעובדא דחול דאוושא מלתא שדעתו למכור באטליז או לא מחזי:
רואה לעצמו - בביתו סכין שלו דלא אוושא מלתא:
שעמדה - מחריפות שלה שאינה חותכת יפה אבל לא נפגמה:
מותר לחדדה ביו"ט - ואע"ג דמאתמול ומשלשום התחילה לקלקל ולילך דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה מאתמול דסבר לא צריכנא אבל נפגמה מאתמול לא הוי שרי דמוכחא קלקול שלה והוה ליה למעבד מאתמול:
והני מילי דפסקא אגב דוחקא - אבל אם אינה חותכת כלל אסור לחדדה דטרחא יתירא הוא:
אחד סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם - בי"ט אשפויינטי"ר בלע"ז שנשבר ראשו:
ואחד גריפת תנור - שנפל לתוכו מן הטיח שלו ולא היה יודע מבעוד יום:
באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן - נכנסנו בדבר זה למחלוקתן שממחלוקתן אנו יכולים ללמוד שאף אלו ממכשירי אוכל הן:
שפוד שנרצף - נמעך שדרסו עליו ונעקם אבל לא נשבר:
אסור לתקנו ביו"ט - שהרי יכול להשתמש בו כמו שהוא וטרחא דלא צריך הוא:
ואע"ג דמפשיט בידיה - שמתפשט בידים ואינו צריך להכות עליו בפטיש:
שפוד שצלו בו - בשר ביו"ט:
אסור לטלטלו - מיד לאחר שנצלה הצלי לפי שנמאס ומוקצה וכבר נעשה צורך יו"ט:
שומטו ומניחו בקרן זוית - שומטו מלפניו מהר בגרירא וטלטול מן הצד עד שיעבירו מלפניו לקרן זוית אבל לא טלטול גמור:
שרי לטלטולי - בטלטול גמור ולסלקו שלא יזוקו בו אנשי ביתו:
מידי דהוה אקוץ ברה"ר - דאמר בפרק כירה שהסיקוה (שבת דף מב.) דמותר להוליכה פחות פחות מד' אמות עד שמסלקנה לצדי רה"ר כדי שלא תזיק:
שפוד שפחות וגומות רב מלכיו - אלו שלש הלכות רב מלכיו אמרן ולא רב מלכיא מפני ששמותיהן דומין זה לזה ויש שמחליפין שמועה של זה בשל זה נתנו בהם סימן לסדר השמועות שפוד הא דאמרן שפחות משנה היא בכתובות ר"א אומר אפי' הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זמה ואמר רב מלכיו הלכה כר"א גומות שמעתא היא ולא נאמרה על המשנה ולענין שתי שערות דאם נמצאו לה גומות של מקום שער אע"פ שאין שם שער גדולה היא וחולצת דאין גומא אא"כ היה בה שער אלא שנשרו:
בלורית - במס' ע"ז ועל ברייתא נאמרה הא דרב מלכיא לפרושא לברייתא דת"ר כותי המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו מפני שהכותי כשהוא מסתפר מניחה לשם ע"ז ואמר עלה וכמה אמר רב מלכיא שלש אצבעות לכל רוח ורוח לכל סביבותיה לא יגע שאם יגלח וילך עד הבלורית נמצא מניח לו בלוריתו ותיקנה לו לשם ע"ז:
אפר מקלה - שמעתא היא במסכת מכות אמר רב מלכיא לא יתן אדם אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראה ככתובת קעקע:
גבינה - אפירושא דמתניתין אתמר במס' ע"ז מפני מה אסרו גבינות במשנתנו ואמר רב מלכיא מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר:
מתניתין ומתניתא רב מלכיא - אסימנא דאתנח ברב מלכיא פליג רב פפא:
שפחות - דמתניתין היא ומשוית ליה ברב מלכיו לאו דידיה היא דכל מתניתין ומתניתא דאית בהו רב מלכיא אמר פירושן אבל שמעתתא דאמרת ברב מלכיו כגון שפוד וגומות דידיה נינהו:
מתני' שקול לי בדינר בשר - שאסור להזכיר שם דמים:
אבל שוחט - הוא בלא פסוק דמים והן חולקין ביניהן:
גמ' היכי עביד - כשאינו רוצה ליקח כל הבהמה ולא מחצה ולא שליש ולא רביע אלא בדינר או בשנים מה יאמר לו:
תוספות
[עריכה]
גריפת תנור וכירים. פר"י אשוויי גומות ולא נהירא דאם כן לא הוי דומיא דהני אחריני דחשיבי משום דהוי תקון כלי לכן נ"ל דמיירי בתנור חדש ועדיין יש בו אבנים ועפר שלא פינו וכשיסיר אותם אבנים ועפר הויין כמו גמר מלאכתן וחייב משום מכה בפטיש דכל גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש ומכל מקום קשה דבלא טעמא דמשום מכה בפטיש תיפוק ליה דהוי אסור משום מוקצה דאפר ואבנים שבתוכו מוקצות הן ומכאן אומר ריצב"א דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש ומכאן יש להביא ראיה למה דאמר בפ"ק (דף יב:.):
רבינא אמר וכו' מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים. דשרי לטלטל אצדדים אע"ג דהוי מלאכה וקשה דמשמע הכא דרבינא אית ליה מוקצה מדקאמר מידי דהוה אקוץ ברה"ר דאי לאו הכי הוה אסור מטעם מוקצה ובפרק מי שהחשיך (שבת דף קנז.) משמע דאית ליה כר' שמעון דלית ליה מוקצה דפליגי התם רב אחא ורבינא חד אמר לקולא וחד אמר לחומרא ובכל מקום רב אחא לחומרא ורבינא לקולא וי"ל דהכא קאמר רבינא אליבא דרב יהודה אמר שמואל דאסר שפוד לטלטלו אבל איהו ס"ל דשרי אבל קשה מדשמואל אדשמואל דהתם פרק מי שהחשיך אמר כר' שמעון דלית ליה מוקצה גבי כרכי דזוזי והכא משמע דאית ליה מוקצה וי"ל דשאני שפוד דלאחר מלאכתו אין כאן תורת כלי עליו ולהכי אוסר שמואל דיש עליו תורת מוקצה ולעולם ס"ל כרבי שמעון:
[גם אקושיא דרבינא יש לתרץ כך. ת"י]:
איכא בינייהו שפחות. גבי משנה אתמר בכתובות (דף סא:) וא"ת א"כ נימא אפר מקלה דהיינו שמעתא במכות (דף כא:) דלרב פפא רב מלכיו אמרה ולרב חיננא רב מלכיא אמרה וי"ל דה"פ שפחות ושכנגדה פירוש האמצעית דהיינו אפר מקלה אי נמי ה"פ מתניתין ומתניתא דוקא רב מלכיא ולא רב מלכיו אבל שמעתתא יש מהם רב מלכיו ולעולם רב מלכיא אמרה אותה שמעתא דאפר מקלה ולכך אינו נותן סימן רק למתניתא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ביצה/פרק ג (עריכה)
לט א ב מיי' פ"ד מהל' יו"ט הלכה ט', סמ"ג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' תק"ט סעיף ב':
מ ג ד מיי' פ"ד מהל' יו"ט הלכה ט', סמ"ג שם, טור ושו"ע או"ח סי' תצ"ח סעיף א':
מא ה ו מיי' וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' תק"ט סעיף ב':
מב ז ח מיי' פ"א מהל' יו"ט הלכה ד' והלכה ה, סמ"ג שם, טור ושו"ע או"ח סי' תצ"ה סעיף א':
מג ט י מיי' פ"ד מהל' יו"ט הלכה ח', סמ"ג שם, טור ושו"ע או"ח סי' תק"ט סעיף א':
מד כ ל מ טור ושו"ע או"ח סי' תקי"ח סעיף ג':
מה נ מיי' פ"ד מהל' יו"ט הלכה כ"א, סמ"ג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ת"ק סעיף א':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק ג (עריכה)
תני אין מרגילין ביו"ט ולא בחול בבכור ולא בפסולי המוקדשין א"ר בון שלא יהא כעובד עבודה בחייו ועברי סכינא אפומא דדיקלא או אפומא דריחים לחדדה הלכה ואין מורין כן:
להראות סכין לחכם ביו"ט. רב מרי בריה דרב ביסא שרי ורבנן אסרי אמר רב יוסף ת"ח רואין לעצמן ומשאילין לאחרים.
סכין שעמדה אי פסק' אגב דוחקא שרי לחדודה בפומא דרחייא או בפומא דדיקולא או כיוצא בהן אבל במשחזת לא.
דרש רב חסדא סכין שנפגמה ושפוד שנרצם וגריפת תנור וכיריים מחלוקת ר' יהודה ורבנן דתניא אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. ר' יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש.
ואסיקנא מ"ט דת"ק דייק אך אשר יאכל לכל נפש וגו' ולא תימא לכל נפש דאפילו נפש בהמה משמע כדכתב מכה נפש בהמה דהא כתב לכם למעט העובדי כוכבים והכלבים. ור' יהודה דייק לכם לכל צרכיכם ואפילו מכשירי אוכל נפש והני מילי מכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט.
אבל מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט אפילו ר' יהודה אוסר דאתא הוא לבדו ומיעטן:
אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שנרצם אסור לתקנו ביו"ט ואע"ג דיכיל למיפשטיה בידיה וכן שפוד שצלה בו בשר אם הוציא הבשר ממנו אסור לטלטלו ביו"ט.
רב מלכא ואיתימא רב אדא בר אהבה אמר שומטו ומניחו בקרן זוית כו' אמר רבינא אע"פ שאין בו בשר מותר לטלטלו מידי דהוה אקוץ ברה"ר הלא קוץ ברה"ר מטלטלין אותו ומניחין אותו בצידי רה"ר כדי שלא יזוקו בו רבים. גם זה השפוד לא גרע מקוץ:
פי' שמועות של רב מלכא שפוד הא דאמרן שפחות בכתובות אפילו הכניסה לו ק' שפחות כופה לעשות בצמר גומות בנדה גומות אע"פ שאין שערות ואלו שמועות של רב מלכיה. בלורית וגבינה במס' ע"ז אפר מקלה במס' מכות ומי שאמר מתני' מלכתא אמר שפחות בלורית אפר מקלה וגבינה רב מלכיה. שאלו כולן מתני' נינהו אבל שפוד וגומות שמועות הן והן בלבד לרב מלכא איכא בינייהו שפחות רב פפא אמר שפחות רב מלכיה היא ורב אמר לך לרב מלכין היא:
מהו להראות סכין לחכם: כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"ט) דמפני זה אסרו שמא תמצא פגימה ויאמרו לו אסור לשחוט בה מפני פגימתה וילך ויחדדה במשחזת ע"כ, ולפי דבריו אינו אסור אלא בעם הארץ וכן ביאר הוא בעצמו, וזה קשה דאם כן הוי להו לפרושי ועוד שלא היה להם לומר מהו להראות אלא מהו לראות סכין לעם הארץ. והרי"ף ז"ל פירש גזירה שמא [יוציא] מחוץ לתחום, והרז"ה ז"ל הקשה עליו דבפרק משילין (לו, ב) משמע דלמאן דאמר תחומין דרבנן אין לגזור משום תחומין. והוא ז"ל פירש דראיית סכין כראיית בכור הוא שהן מעכבות השחיטה ונראה כמתקן ודן את הדין, ואינו נראה בעיני דאם כן אף תלמיד חכם לא יראה בעצמו כמו שאינו רואה את הבכור אפילו לעצמו. ורש"י ז"ל פירש משום דאוושא מילתא ומיחזי כעובדין דחול דמיחזי שדעתו למכור באטליז ותלמיד חכם רואה לעצמו בביתו, וגם זה צריך עיון [ו]עוד שלא אסרו לטבח לשחוט ולמכור לרבים ותנן שוחט ומחלק ביניהם ולהוליך סכין ובהמה אצל טבח (אסור) [מותר] (לעיל יא, א).
ורבי יהודה אמר [קרא] לכם לכל צרכיכם ורבנן אמרי לך ההיא מיבעי ליה לכם ולא לנכרים: ורבי יהודה נמי אית ליה לכם ולא לנכרים דאפילו בית הלל דרשי ליה הכי לעיל (כ, ב) וקיימא לן לדידן הכי, אלא דר' יהודה תרתי שמע מינה שפיר לכם לבדכם לכם לכל צרכיכם.
שפוד שנרצם. דרש רב חסדא דלר' יהודה מותר: פרש"י ז"ל כשנתקלקל ביו"ט או שלא היה יודע מבעוד יום דמכשירי אוכל נפש הוא, ופירש נרצם נשבר ראשו כלומר שאינו ראוי לצלות בו אלא אם כן יתקנו, ומה שאמרו בפרקין דלקמן (לד, א) אין מתקנים את השפוד ואין מחדדין אותו פירשה הוא ז"ל שם דלא כר' יהודה, אי נמי בנרצם מערב י"ט ודברי הכל, והא דאמר רב יהודה אמר שמואל בסמוך שפוד (שנרצם) [שנרצף] אסור לתקנו בי"ט אף על גב דמפשט בידיה פירש הוא ז"ל שנתמעך שדרסו עליו ונעקם אבל לא נשבר ואסור לתקנו בי"ט שהם יכולים להשתמש בו כמו שהוא וטרחא דלא צריך הוא ואף על גב דמפשט בידים ואין צריך להכות עליו בפטיש, ומכלל דבריו דבנרצם אפילו לתקנו בפטיש מותר לרבי יהודה והרז"ה ז"ל פירש בהיפך דנרצם הוא שנעקם מעט וזהו שמתיר רבי יהודה, ונרצף הוא שנשבר כדאמרינן (שבת טז, ב) דרצפינהו מרצף זה אסור אפילו לר' יהודה, דמודה ר' יהודה שאין עושין פחמין לעשות כלי, ואינו מחוור בעיני שאם נרצף הוא שנשבר ראשו היאך אמרו אף על גב דמפשט בידא, ואם הוא שנכפף ונעקם כעין שבירה אי אינו יכול לפשטו ביד או אם יכול לפשטו אין זה עושה כלי.
אמר שמואל שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו אמר רב [מלכיו] ואיתימא רב אדא בר אהבה שומטו ומניחו בקרן זוית: פירש רש"י ז"ל שומטו מלפניו מהר בגרירא ובטלטול מן הצד עד שיעבירו מלפניו לקרן זוית אבל לא טלטול גמור דבהכי שרי וכדאמר ר' חייא בר אשי משמיה דרב [הונא] מטלטלו ומשנה בו שלא לטלטלו טלטול גמור אלא בגרירא בעלמא. וא"ת כיון שיש עליו בשר אפילו בהדיא יטלטלנו, דמאי שנא (מנער) [מעור] שמטלטלו אפילו לבית שמאי אם יש עליו כזית בשר (לעיל י, א). יש לומר דהכא אין צריך כזית בשר אלא אפילו פחות מכזית. אבל בתוס' פירשו דשומטו משמע אפילו בטלטול גמור, וכל שמותר לטלטלו מותר להניחו בכל מקום שירצה וכדמוכח בשבת פרק כירה (מג, א).
רבינא אמר אף על גב דלית ליה בשר מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים: ואם תאמר למה לן מהאי טעמא והא כלי שמלאכתו להיתר ביו"ט הוא, ובתוספות נדחקו בזה ואמרו שהשפוד אין לו תורת כלי (וניטל) [ואינו ניטל] בשבת כדאמרינן בפרק כל הכלים (שבת קכד, א), וזה דבר תימה הרבה בעיני שאפילו קנים ומקלות יש להם תורת כלי וניטלים בשבת, כדאמרינן בפרק כל הכלים (קכג, ב) אמר רבי אלעזר קנים ומקלות וגלוסטרא ומדוכה כלם קודם התרת כלים נשנו, כלומר אבל לאחר התרת כלים שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת אף אלו מותרים. ואפשר לומר דשפוד אסור לטלטלו משום דמוקצה מחמת מיאוס הוא, ואף על גב דרבינא גופיה פסק בשלהי פרק בתרא דשבת (קנז, א) כרבי שמעון דלית ליה מוקצה ואפילו במוקצה מחמת מיאוס וכן נמי שמואל בשלהי פרק קמא דשבת (יט, ב) בכרכי דזוגי הא (ד)אמר רב נחמן דביום טוב סתם לן תנא כרבי יהודה (לעיל ב, א), ורבינא ושמואל אית להו הכין, וזו ראיה לרי"ף ז"ל שפסק (בסוף מכילתין) כר' יהודה ביו"ט. אלא שעדיין נצטרך לומר דאף קערות שאכל בהן אסור לטלטלן ביו"ט אלא לצורך גופן ולצורך מקומן, ומיהו אם [הם] בבית שעומד שם מותר לטלטלן בין שפוד בין קערות ולהוציאן משום גרף של רעי וכדגרסינן בפרק כל הכלים (קכד, א) אמר ליה אביי לרבה למר אליבא דר' נחמיה הני קערות היכי מטלטלינן להו אמר ליה רב ספרא חברין כבר תרגמה מידי דהוה אגרף של רעי.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/ביצה (עריכה)
אמר רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה ביו"ט והיא דפסקה אגב דוחקא אין לפרש כגון שעמד ביו"ט דאם כן אע"ג שלא פסקה כלל שרי לחדדה דומיא דסכין שנפגמה ביו"ט שמחדדין אותו אלא ודאי כגון שעמדה מקודם לכן כדמפרש המורה ומשום הכי מותר לחדדה דהוה סבר מערב יו"ט לא צריכין לחדודי אלא אשתמש בה כמות שהיא אבל מה שפירש המורה דאי לא פסקה אגב דוחק אסור משום טירחא יתירא אינו נראה לי דהא כשנפגמה איכ' טירח' יתירא ושרי לא אערב יו"ט קאי והיא דפסקה אגב דוחק נתייאש מלחדדה דסבר משתמיש בה הכי ביו"ט ועכשיו שאינו יכול להשתמש בה מותר לחדדה אבל אם מערב יו"ט לא הוי פסקה אגב דוחק' אי בעי לי' לחדדה מאתמול וכיון דאפשר לחדדה מאתמול אין לחדדה ביו"ט:
אמר רב יהודא אמר שמואל שפיד שצלו בו בשר אסור לטלטלי ביו"ט אי קשי' הא בשילהי מסכת שבת אמרו הלכה כר' שמעון וכן שמואל עזירא ור' יוחנן והכא היכא אסור ליה להאי שפוד ועלה בלבי לתרץ כאן כדתרצית בשלהי מסכת שבת קשי' דר' יוחנן אדר' יוחנן דבפרק כירה אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהוד' והכא אמרי' אמר הלכה כר' שמעון ותרצתי דתרתי מוקצה ננהו ובמוקצה לטלטול סבירא ליה לר' יוחנן כר' יהוד' ובמוקצה לאכילה סבירא ליה כר' שמעון והכא נמי מה דפסק שמואל הלכה כר' שמעון היא מקצה באכילה אבל במקצה לטלטול סבירא ליה כר' יהוד' אבל קשי' לי מאי דאמרינן בפ' קמא דשבת מחצלאות של בדדין רב אסור שמואל שרי אלמא גם במוקצה לטלטול הי' סבירא ליה כר' שמעון ואין לומר דשמואל סבירא ליה כר' נחמן ובשבת פסק הלכה כר' שמעון וביו"ט ככר' יהודה והם ה"נ שמואל בשבת סבירא ליה כר' שמוע בין במקצה לאכילה ובין במקצה לטלטול וביו"ט סבירא ליה כר' יהוד' בין במקצה לטלטול כגון השפוד ובין במוקצה לאכילה כדאמרן בריש מסכת גבי אפרוח שנולד בי"ט דשמולא שרי מתוך שמתיר עצמו לשחיטה וטעם דהואיל ומתיר עצמו בשחיט' הא לאו הכי הוי אסיר אלמא אית לי' מקצה אין לומר כן דר"נ אל פסק וחולק בין יו"ט לשבת אלא במקצה לאכילה ומשום דאשכח סתמא דמוכחא הכי כדכתבית בשילהי שבת במהדור' קמא אבל במקצה לטלטול מצי לן לחלק לאסור ביו"ט ולהתיר בשבת והא כולהו סתמא דשבת מוכחא דמקצה לטלטול אסור כדכתבית התם והנכון בעיני דלא גרסי' הכא שמאל אלא אמר רב יהוד' לחודיה ומשום דאמרי' לעיל עיני' אמר ר' יהוד' אמר שמואל שפיד שנרצף אסור לתקנו ביו"ט אשתבש וגרסי' ה"נ אמר ר' יהוד' אמר שמואל ושמואל סבירא ליה כר' שמעון:
אבל שוחט הוא ומחלק ביניהן הכי גרסי' דבריש' תני שוחטין ומחלקין ביניןה והכא תני שוחט הוא הטבח ומחלק ביניהן:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק ג (עריכה)
מהו להראות סכין לחכם: פירש הרב זרחיה הלוי ז"ל דרבנן דאסרי משום דמחזי כדן את הדין וכעין ראית מומין. והקשה עליו הרשב"א ז"ל דאם כן אף לעצמו אינו רואה כמו שאינו רואה הבכור לעצמו. ותירץ הריטב"א ז"ל דלגבי אחרים שאינן יכולין לשחוט זולתי הוראתו הוי כמתקן ודן את הדין אבל לראות לעצמו אינו אלא כראית טרפה. ומורי נר"ו תירץ יותר נכון דשאני בכור שאפילו בחול אינו רואה לעצמו ואפילו הוא מומחה וכדתניא בבכורות פרק עד כמה כל הבכורות ארם רואה חוץ משל עצמו ואוקמה ר' יוחנן ביחיד מומחה. וכיון שכן כשהוא רואהו ביום טוב לאו משום דמחזי כדינא הוא שהרי אפילו בחול אינו רואה. אבל רואה הוא הסכין לעצמו ביום טוב שכן בחול רואהו לעצמו וכיון דבחול רואהו לעצמו לא מחזי כדינא שהרי אין אדם דן את עצמו. אבל כשאחרים מראין לו ודאי מחזי כדינא דדמי לבכור שצריך להראות לו ונראה כמתקן ודן את הדין. והוא נכון ומתישב. ואפילו תאמר שדעת הרשב"א ז"ל שחכם לא יראה סכין לעצמו בחול כמו שאינו רואה את הבכור הא ליתא דהא דאין חכם רואה את הבכור משום חשדא הוא שלא יאמרו שהתיר לעצמו מום עובר ולא משום דהוי כדן את הדין. וכדמוכח סוגיא דהתם דפריך אי לימא בחד ומי מהימן אלא בתלת ומי חשידי. ואי טעמא משום דינא מאי קושיא וכי בעל דין יכול להצטרף עם שני הדיוטות על דינו משום דלא חשידי. אלא ודאי משום חשדא הוא הלכך בסכין דליכא משום חשדא שאם נמצא פגום אפשר לתקנו וליכא דחשדי ליה רואה לעצמו. אבל בבכור אין בידו לעשותו מום קבוע. והלכך כשרואה הסכין לאחרים אסור כדאמרן. ואף על פי שמראין לו את הטרפה ביום טוב התם שאני לפי שאפשר לו לשחוט ולהראות לחכם מה שאין כן בסכין שאף על פי שיודע הטבח שהוא יפה אסור לו לשחוט עד שיראנו לחכם.
ונראה דמכח קושיות אלו חזר בו הרשב"א בספר עבודת הקדש שכתב ואינו מחוור פירוש בעל המאור ז"ל משום דקשיא הא דאמר חכם רואה לעצמו ומאי קא משמע לן פשיטא עד כאן לשונו. הרי שהקשה בהפך דפשיטא דשרי. והרי"ף ז"ל פירש שמא ילך חוץ לתחום להראות לו. וקשה לאומרו דהא משמע לקמן דלמאן דאמר תחומין דרבנן לא גזרינן. דאמרינן פרק אין משילין אין רוכבין על גבי בהמה שמא יצא חוץ לתחום. ואמרינן עלה שמע מינה תחומין דאורייתא דמשמע דאנן דקיימא לן שהן דרבנן לא גזרינן. וי"ל דהכא גזרינן שמא ילך חוץ לתחום דאורייתא שהם שלש פרסאות דמודו בהו רבנן לר' עקיבא. אבל לרכוב על גבי בהמה אין לחוש שיצא שלש פרסאות שלא מדעת ומשום הכי מקשה שמע מינה תחומין דאלפים אמה דאורייתא כר' עקיבא דלאלפים אמה יש לחוש שיצא שלא מדעת.
ואחת גריפת תנור ביום טוב: פירש רש"י שופל לתוכו מן הטיח שלו ולא היה יודע מבעוד יום עד כאן. פירוש לפירושו שנפל הטיח ביום טוב והיה בענין שלא היה יודע מבעוד יום שראוי ליפול שאילו כן היה לו לתקן מערב יום טוב ואפילו לר' יהודה אסור. ומה שלא פירש ז"ל לגרוף הגחלים מפני שלא התיר כבוי גחלים אלא גריפת אבנים שאינן בתורת כבוי. וכן פירש ז"ל פרק המביא גריפת תנור וכירים שנפל לתוכן מן הטיח ומן הטפלה. וכן פירש הא דרבא דאמר ליה לשמעיה טוי לי בר אווזא ואזדהר מחרוכא גרוף התנור שלא יהא בו בשוליו דבר הנכוה כגון אריח או אבן שהוסק בתנור שנוגע בצלי ושורפו. וכן הא דאמר ר' חייא לדביתהו ריפתא מעלייתא בעינא פירש ז"ל גרפי התנור והוציאי האריח שלא יגע בפת הנדבק בדפני התנור. ואף על גב דמשמע דלאו גריפת אבנים הוא מדלא קאמר להוציא האריח מכל מקום מדקאמר והוציאי האריח משמע דגריפת טיח וטפלה הוא שתגרפם עד שתוציאם עם האריח. והא דקאמר והוציאי האריח מפני שעיקר צוויו על הגריפה לא היה אלא מחמת אותו אריח שנפל. וכבר גלה דעתו פרק יום טוב שחל וכתב המסתפק ממנו חייב משום מכבה וכבוי ביום טוב לא אשתרי ולא אמר ז"ל לא אשתרי אלא לצורך אוכל נפש אלמא סבירא ליה דלא אשתרי כלל. ואי משום ר' יהודה דאמר דבשביל שלא תתעשן הקדרה מותר הא פריק בגמרא דאיהו סבירא ליה כרבנן בהא. כל זה כתב מורי נר"ו. אבל בתוס' התירו לגרוף הגחלים ואף על פי שיכבה מכל הני מימרות כיון שהן לצורך אוכל נפש.
והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם מצילין גחלים מן התנור לכירה ומכירה לתנור אבל לא מערבית לשחרית. כלומר מן התנור לכירה לצורך אוכל נפש ולשעתו מותר דלא שכיחא בכי הא כבוי כל כך. אבל להצניעם מערב כדי שימצא מהם שחרית וישתמש בהן אסור שהרי יכבו רובם על כל פנים ואין לו לגרום להם כבוי בידים שלא לצורך שעתו.
לכם ולא לנכרים: פירוש ור' יהודה תרתי שמעת מיניה דלכם רבויא לגבי דידן ומעוטא לגבי נכרים. ויש מפרשים דלר' יהודה פשיטא דאפילו מכשירין בשאפשר אסר לנו הכתוב כל שכן לנכרים.
ואף על גב דמפשיט ליה בידיה: פירוש שהרי יכול להשתמש בו כמות שהוא עקום וטרחא דלא צריך טרחינן. ומהאי טעמא אסרו בירושלמי להפשיט הבהמה מרגל אחת כדי שיצא כל העור שלם משום דהוי טרחא דלא צריכא ליום טוב.
אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שנרצף אסור לתקנו ביום טוב: יש מפרשים בשנרצף מערב יום טוב דאז אסור לתקנו לכולי עלמא. והיינו דאיכא ספרי דגרסי פשיטא דהא אפשר לתקנו מערב יום טוב ובהא אפילו ר' יהודה מודה. ופרקינן לא צריכא אף על גב דפשיט ליה בידיה מהו דתימא לא חשיב תיקון קא משמע לן. ולא נהיר דהא סתמא קאמר אפילו נרצף ביום טוב. והנכון פירוש רש"י.
מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים: וא"ת והא כלי הוא ובלאו (מ)הך טעמא לישרי. ויש מפרשים דבשפוד של עץ מיירי דאינו מקבל טומאה ואין תורת כלי עליו. ולא נהיר דאי בשייחדו מבעוד יום הא איכא תורת כלי עליו לגמרי. ואי לא ייחדו מבעוד יום אלא שנטלו היום לצלות הא לקמן מספקא לן טובא גבי חזרא אי שרי או לא והיכי נקט לה הכא להדיא. והנכון משום דהוי מוקצה מחמת מיאוס הוא.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה