חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבועות/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יט עמוד ב[עריכה]


הכי גירסת רש"י ז"ל: לא שבועה לא אוכל לך אסור. ופירש דהכי קאמר לא יהא שבועה מה שלא אוכל משלך אבל מה שאוכל משלך יהא שבועה דמכלל לאו אתה שומע הן ולפי דבריו מתני' דלא כרבי מאיר דאמר לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן.

וקשיא, דהא רישא רבי מאיר דתנן התם קרבן לא אוכל לך הקרבן שאוכל לך לקרבן לא אוכל לך מותר ואקשינן בגמרא מאן תנא הקרבן מותר רבי מאיר אי הכי לקרבן אסור דהכי שמעינן ליה לרבי מאיר התם ומפרקי תני לא קרבן דלא להוי קרבן קאמר וכיון דרישא רבי מאיר סיפא נמי דרבי מאיר היא ולא שבועה לא אוכל לך לא ליהוי שבועה קאמר כי רישא ואי נמי לא הוה משמעותיה הכי הא לית ליה מכלל הן אתה שומע לאו להכי גרסינן לשבועה לא אוכל לך ואע"ג דרישא אוקים לא קרבן סיפא כדקימא קימא. ולשבועה תנן במתני' ולרבי מאיר אסור דה"ק לשבועה יהא לפיכך לא אוכל לך דהכי אמר התם. ואי קשיא ליתני נמי חיובא גבי קרבן ואדרהיט ותני סיפא לשבועה אסור ליפלוג וליתני בדידה לקרבן אסור ואיכא למימר אגב שארא נקט הני תרוייהו בתרוייהו.


דף כ עמוד א[עריכה]


ה"ג בנוסחי עתיקי' ובפירוש רבינו חננאל ז"ל: מתניתין דהכא בשאין מסרבין בו לאכול מתניתין דהתם במסרבין. דמתני' היא בפרק שני דנדרים ורש"י ז"ל כתב ברייתא ואי אפשר דכיון דמתני' היא על כרחך ממתני' אקשי' ועוד דהתם אקשינן אההיא משנה מהא דתנן שבועה שאוכל ופרקוה אביי ורב אשי כדמפרקי לה הכא וכולה סוגיא איתא התם.

ויש חלוף בין סוגיא זו לאותה סוגיא דהכא אוקימ' למתני' דשבועותבשאין מסרבין בו כלומ' אלא על הסתם נשבע ואפ"ה שאוכל משמע משום דסתם לישנא דאינשי כך הוא אלא א"כ הוכיח תחילתו על סופו והתם בנדרים אוקימנא למתני' דשבועות במסרבין בו שלא לאכול ולמתני' דנדרים במסרבין בו לאכול וסוגיין דהכא דייקא טפי והתם נמי אוריכו במילתיה דרב אשי ופירשו מ"ט נאדי מטעמיה דאביי.

מבטא שבועה איסר שבועה. כתב רש"י ז"ל אם אמר מבטא עלי ככר זה כאומר שבועה שלא אוכלנו ותמה הוא למה הזכיר כאן עליו שלשון נדר הוא אלא הכי הוה ליה למימר מבטא שלא אוכל ככר זה הרי זו שבועה ואפשר משום דאמר רבא איסר הטילו בין נדר לשבועה כו' רצה לומר דלאביי מבטא לשון שבועה הוא ואע"פ שהוציאה בלשון נדר ואין כאן צורך לפי זה ואינו מחוור שהאומר שבועה עלי ככר זה אפשר שהוא מותר בו לגמרי ואין בו לא משום נדר ולא משום שבועה והכי אמרינן בפ"ק דנדרים ולקמן תתברר מילתא בס"ד.

מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר כו'. איסר מתפיס בשבועה כו'. שאם אמר איסר שלא אוכל ככר זה הרי הוא כמי שנשבע על הככר וחזר ואמר על ככר אחר זה כזה ומהו איסורו של ככר זה אם תמצא לומר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי לענין קרבן ומלקות חייב ואם לאו פטור מקרבן ומלקות ומיהו אסור הוא והיינו רישא דקתני איסר מתפיס בשבועה כלומר ודאי אשכחן איסר שהוא התפסה בקראי כדאמרינן לקמן בסמוך ולשון איסר הוא דבר שהוא אסור ונקשר בדבר אחר הילכך אינו א) כמי שנשבע על הככר ואחר כך התפיסו בדבר אחר אלא שלא נתברר לו דינו לקרבן ומלקות זהו תורף פרש"י ז"ל.

ויש לדקדק עליו, היאך אפשר דלתנא דברייתא מספקא ליה ואמר אם תימצי לומר [ומעיקרא אמר איסר מתפיס בשבועה]. ועוד דלקמן לאביי פשיטא ליה ותו קשיא לי דאמרינן לקמן ואזדו לטעמייהו ואם כפרש"י ז"ל אפי' תימא רבא כאביי מפרש לה לבריית' מצי למימר דלאו כמוציא שבועה מפיו דמי דהא לתנא דברייתא לא פשיט ליה ואפי' תימא אביי נמי מפרש לבריית' כרבא דאיסר הוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה שבועה מצי למימר דמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו וא"ת כיון דאיסר לאו לשון התפש' הוא מנא ליה דילמא מסברא דנפשיה ועוד דאכתי לא הוה לן למימר אלא ואזדא אביי לטעמיה דרבא לאו לטעמי' אזיל ואפשר דרבא אזיל לטעמיה אמאי דאמר בהדיא לעולם מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ולאו אעיקר מימריה.

ומכל מקום אינו נכון שאם איסר האמור בתורה הוא לשון מתפיס ודאי אסור הוא כדקתני רישא בודאי שהמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי לענין קרבן ומלקות שהרי הוא בכלל לא יחל והיכי מספקא ליה מכל מקום לרבא מתפיס בשבועה לאו כלום הוא דהא לא כתיבא לדידיה אתפס' בשום דוכתא אלא איידי דקאמר אביי כמוציא שבועה מפיו דמי אמר איהו לאו כמוציא שבועה מפיו דמי.

ורבינו חננאל ז"ל גריס איסר אם אתה אומ' כו', וכן בכל הנוסחאות ופי' דה"ק מהו מבטא האמור בתורה שבועה איסר מתפיס בשבועה כגון שנשבע שלא יאכל בשר זה וחזר ואמר זה הפת עלי כזה הבשר איסר איסר כגון שהתפיס דגים על אותו הפת שהתפיסה בבשר אם אתה אומר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי חייב ואם לאו פטור ולהאי פירושא מצינו המתפיס בשבועה שהתפס הראשונה אסורה ומביאי' קרבן ולוקין עליה שזהו איסר האמור בתורה והיינו דאמ' אביי מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי (ולוקין) [וחייבין] עליה קרבן ומלקות ולאו למימרא שהמתפיס בה (הג"ה – פי' בשניה) אסו' דתנא דברייתא לא אפשיטא ליה אלא לישנא בעלמא נקט.

ויש מי שאומר לדברי רבינו חננאל ז"ל הכי קאמר איסר איסראתה אומר על השני כמוציא מפיו דמי ואסור אף על השלישי חייב ואם לאו פטור כלומר אי אפשר לפטור על השלישי אלא אם כן נפטר שני והואיל ואמרנו על השני שזהו איסר האמור בתורה אף על השלישי חייב ותנא דברייתא מפשט פשיטא ליה והיינו דאביי דאמר כמוציא שבועה מפיו דמי כלומר ואסור וחייבין עליה שהוא איסר האמור לתורה ומתפיסי' בו ורבא סבר אינו כמוציא שבועה מפיו ואין חייבין עליו ואין צריך לומר שאין מתפיסים בו.

ורבינו תם ז"ל פירש דהכי קאמר איסר האמור בתורה היינו מתפיס בשבועה והאיך הוא איסורו של איסר זה אם אתה הנודר אומר מתפיס בשבועה שתאמר זו כזו כמוציא שבועה מפיו דמי וחייב ואם לאו שלא אמרת אלא איסר ככר זה פטור ולקמן נמי לרבא מאי אם אתה אומר דקתני ברייתא לנודר קאמר ולישנא קלילא הוא ומפיו לאו אנודר אלא דינו כמוצי' שבועה מפיו.

ענין אחר פירשו מבטא שבועה אם אמר מבטא ככר זה שבועה איסר שבועה איסר איסר כלומר איסר ההתפסה הזו שהוא מתפיס אם התפיסו בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וחייב קרבן ואם לאו שלא התפיסו בשבועה אלא בנדר דינו כנדר ואינו חייב עליו קרבן כך פירש הרב אב ב"ד ז"ל.

ובירושלמי פרק ראשון שלנדרים מצאתי ר' יעקב בר אחא אמר איתפלגון ר' יוחנן ור' אלעזר רבי יוחנן אמר [אין לוקין, ר"א אומר] לוקין על האיסרות תנינן אמ"ר יעקב בר אחא כך משיב ר"י את ר"א על דעתך דתימ' (אין) לוקין על האיסר' ולא תנינן המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו אמ"ר ירמיה שנייא היא תמן מפני דרכי שלום ר' יוסי בעי אם מפני דרכי שלום אפילו בשבועות יהא מותר ותנינן בנדרים מותר ובשבועות אסור. איזהו איסר ככר זה עלי כיום שמת בו אבא כו' זהו איסר שאמרה תורה רבי אבא בשם רבי יוחנן ורב תרויהון מדין והוא שיהא נדור באותו היום ר' יוסי בעי אם בשיהא נדור באותו היום למה לי איסר ויאמר כאותו היום איסר זה שבועה מבטא זה שבועה א) אם אומר את אין איסר מין שבועה פי' אלא מין נדר חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ב) ומקשי איסר שבועה ותימר אם אומר את פי' הא גופה קשיא אמרת ברישא דאיסר שבועה הוא אלמא פשיטא לך והדר מספקא לך כדרך הקושיא שהקשינו אנו למעלה לרש"י ז"ל ופריק אמר ר' אלעזר תרין תניין אינון רבי ירמיה אמר חד תניי הוא אמרו בלשון נדר ג) את תופסו בלשון שבועה (אם ד) אומר את) כו' כתבתי זה הירושלמי לפי שהוא מענין הלכה זו.

אמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום. פי' כשמת אביו נדר שלא יאכל לעולם באחד בשבת שהוא יום שמת בו אביו והוא מתפיס עכשיו ואומר הרי עלי שלא אוכל בשר ביום זה כיום שמת בו אביו כלו' באחד בשבת שאסור עליו בנדר מיום שמת בו אביו וזהו פי' לשון ובא דהכי גרסי' בנדרים פרק קמא בעי רמי בר חמא מחית בשר זבת שלמים קמיה ומחית נמי דהיתרא קמיה ואמר זה כזה בעיקרו מתפיס כלומר קודם זריקת דמים דאסור או בהיתר' מתפיס. תא שמע איזהו איסר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אבא ואמר שמואל והוא שנדור באותו יום היכי דמי דקאמר בההוא חד בשבא דמת אבוה ואע"ג דאיכא טובא בחד בשבא דהיתר דקתני אסור ש"מ בעיקר הוא מתפיס ומפרקי' דשמואל הכי איתמר והוא שנדור ובא מאותו יום ואילך ושמע מינה דפירוש' דהאי לישנא דבשמעתין כדכתיבנא.

ויש לתמוה על רבנו הגדול ז"ל שכתב והוא שנדור ובא מאותו היום וכיון דבעיא דרמי לא איפשיטא התם הוה לן למינקט לחומרא כלישנא דאמרי' והוא שנדור באותו היום אלא שכיון דבהך גמרא מייתי' ההוא לישנא דמשמע ליה דהכי קי"ל דהא סוגיין הכי הוא ומיהו איכא למימר דגמרא הכא לאפוקי נפשין מפלוגתא נקט לישנא רויחא דבנדור ובא ודאי מתפיס באסור הוא ואסור.


דף כ עמוד ב[עריכה]


אמר לך רבא תריץ ואימא הכי איזהו איסור נדר. פרש"י ז"ל דה"ק האי תנא לאו במתפיס מיירי אלא בעיקר נדר אבל מתפיס בנדר לאו נדר הוא והיכי דמי מתפיס כגון שלא פירש הרי עלי שלא אוכל בשר אלא אמר הרי עלי יום זה כיום שמת בו אביו ולהאי פירושא משמע דמעיקרא קס"ד דאע"ג דאמ' הרי עלי שלא אוכל בשר כיון דאמר כיום מתפיס בנדר הוא ובזה נחלקו נמי בירושלמי שכתבנו למעלה.

ורבנו הגדול ז"ל כתב דמתפיס בנדר נדר ומתפיס בשבועה לאו שבועה ולפי דעתו כך הוא פי' השמועה דאקשי' מעיקרא בשלמא לאביי הא דקתני איסר האמור בפרשה בתורה זה המתפיס בנדר לאו למעוטי מתפיס בשבועה אלא אדרבא מדמתפיס בנדר נדר דהיינו איסר האמור בתורה מתפיס בשבועה שבועה דנבי שבועה נמי כתיב איסר דהיינו מתפיס אלא לרבא קשיא דקתני איסר היינו מתפיס וקשיא נמי דאם כן בשבועה שבועה. ומפרקי' איסר לאו לשון מתפיס הוא אלא לשון נדר ושבועה הוא והוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה שבועה כדרבא וברייתא איסור נדר קתני והכי קאמר איזהו איסור נדר כלומר שהוא אסור בנדר ואינו נודר האומר עלי כו' דהיינו מתפיס שרבה אותו התורה בפירוש מדכתיב כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור לאפוקי נודר בדבר האסור ולרבא נמי מפיק דבר (המושבע) [המותפס] בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ולא זה הוא איסר האמור בתורה זהו פי' השמועה לדעת רבנו הגדול ז"ל והוא הפי' הנכון אלא שיש לדקדק במה שכתב אבל מתפיס בנדר חייל נדרא עליה דתנן הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני ואני הרי כולם נזירים ואדרבא הא קשיא עליה דהא אוקימנא לההיא מתני' בשאמר בתוך כדי דבור אבל לאחר כדי דבור לא כדאיתא התם בריש גמרא דפרק מי שאמר אלמא מתפיס בנדר לאו נדר הוא (ואי) [והא] לא קשיא דשאני התם דלא אמר אלא ואני ואני לאחר כדי דבור לא משמע מאי ואני נזיר ולאו כלום קאמר אבל בתוך כדי דבור ודאי אנדרא דחבריה מתפיס ורוצה לומר ואני כמוך והוי נזיר וש"מ דמתפיס בנדר נדר אבל אמר ואני כמוך אפי' לאחר כדי דבור ודאי הרי זה נזיר שהרי שנינו הריני כשמשון הריני כבעל דלילה הרי זה נזיר כל שכן כשאמר הריני כפלוני נזיר שהרי בימיו שהוא נזיר כנ"ל. ואי קשיא מנא ליה לרבינו ז"ל מההיא דמשום דמתפיס בנדר קאמר דילמא כיון שהוא בתוך כדי דבור כמוציא נזירות מפיו דמי דהכי קאמר ואני נזיר ולא כמוך קאמר ואף בשבועות כן. לאו מילתא היא דקתני סיפא הותר הראשון הותרו כולן ואי ואני נזיר קאמר אמאי הותרו אלא ודאי ואני כמוך קאמר ושמעת מינה דהתפסה היא ובשבועות אין אתה אומר כן זהו דעת רבינו הגדול ז"ל.

וסוגיין נמי דאתמר עלה התם בגמרא קרי להו מתפיסין והכי נמי משמע בכולה מסכת נדרים דמתפיס בנדר נדר כדאמרינן בבעיא דרמי בר חמא דכתיבנא לעיל דמחית בשר זבחי שלמים ומחית דהיתר' גבי' ואמר זה כזה ואע"ג דאיכא למימר התם בדאמר הרי עלי שלא לאכול זה כזה לא משמע הכי ותנן נמי כאימרא בדירים כו'. ואע"ג דלא פריש כלום ותניא הרי הוא עלי הרי זה עלי הרי זה אסור מפני שהוא יד לקרבן והיינו נתפס בנדר הנדור. וקשיא לי אי מתפיס בנדר נדר ומתפיס בשבועה לאו שבועה ז). איכא למימר תנא אעיקר נדרים קאי ולא אתא למיתני אלא דברי' שהשבועות חלות בהן ואין הנדרים חלין בהן ושהנדרים חלין ולא השבועות אבל שאר דינין לא נשנו בכאן כלל ויש מפרשים הא דאמרי' הכי קאמ' איסור נדר האמור בתורה כו' כך איזהו איסור נדר שפתח בו הכתוב כלומר שאף המתפיס בנדר נדר הוא והוא לשון נדר שפתח בו הכתוב ולאו איסר האמור בתורה הוא וזה מסכים למה שפרשתי לדעת הראי"ף ז"ל ולהאי פירושא כיון דמתפיס בגדר היינו נדר שאמרה תורה משום הכי לא קתני ליה בחומר שבין נדרים לשבועות דלא אתינן למתני שינוי שיש בין הנדרים לשבועות אבל רבנו שלמה ז"ל כתב שאינו חייב משום נדר אלא אם כן פירשו אחר כך תלאו בדבר הנדור עליו כבר ויש שמתמיהין נדר ראשון היכי נדר בלאו התפסה.

ותמה מן המתמיהין שלדבריהם יש לומר כאותה ששנינו כאימר' כדירים כעצים כאישים כמזבח כהיכל נדר באחד מכל משמשי המזבח אעפ"י שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר וכלל גדול הוא שכל המתפיס כדבר הנדר והנדר לשמים הוא אבל על דעתי לא אמר רש"י ז"ל לעולם שלא יהא הנדר נדר מן התורה אלא אם כן התפיסו חס ושלום.

אבל כך הוא עיקר פירושו דמעיקרא קס"ד דאיסר קאמר דהיינו מתפיס והכא נמי באומר זו כזו דחד דינא הוא ופריק דאיסור נדר קתני שכיון שאמר בפירוש שלא אוכל לאו התפסה היא אלא עיקר נדר הוא ואשמועינן שאינו חייב משום נדר אלא אס כן פירשו ותלאו בדבר הנדור אבל פירשו ותלאו בדבר האסור כגון שאמר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום הכפורים מותר וכן נמי אם לא פירשו אלא שאמר הרי עלי יום זה כיום שמת אבא מותר דהיינו מתפיס [אבל פירשו ולא תלאו נמי אסור], זהו עיקר פי' רש"י ז"ל וקשה שבדבריו שאמר שהמתפיס בנדר לאו נדר ט) ולמאי דקיימ' לן מתפיס בשבוע' לאו כמוצי' שבועה מפיו דמי פירש רב יוסף הלוי אבל איסורא מיהא איכא ומדברי רבנו נראה דאפילו איסורא ליכא וכבר פירשתי דהאי דנקט רבא לאו כמוציא שבועה מפיו דמי משום סרכא דאביי

והראב"ד ז"ל דורש בזה או השבע שבועה עד שישבע בדבר המושבע דהיינו מתפיס ורבה אותו לבל יחל אבל לא לקרבן וזה על דרך הפי' שכתבנו לדעת רבנו הגדול ז"ל ואינו נכון.

ה"ג בעיקר נוסחי עתיקי ובנוסחא דר"ח ז"ל: קמ"ל דכיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור נדר וכי מתפיס קאי עליה בלא יחל דברו. ורש"י ז"ל מעבר עלי' קולמוסייא ואמר דלא גרסי' ליה משום דאי נמי מדאורייתא הוא נדרים על דבר מצוה כדבר הרשות אלא ה"ג קמ"ל ולדידי לא מחוורת' גירסא דידיה ז"ל משום דהכא ודאי לא אתא לאשמועינן שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות דהא כבר תנינן הכא ובמס' נדרים ותו לישמעי' ביום הכפורים והוא שנדור ובא.

ואני אומר דאיפשר דגרסי' ליה ואי לאו משום דאורייתא שרי לא חייל עליה איסור נדר כיון דלא חאיל בבטול המצוה דאי אמר שאוכל ביוה"כ לא חאיל עליה איסור נדר לא חאיל נמי בקיום מצוה דהא על כרחי' הוא צריך לקיים את המצוה והיאך יחול עליו איסור נדר ולא מיבעיא לן לרבנן דפליגי עליה דר' יהודה בן בתירא בפירקין אלא אף לר' יהודה דאמר שבועה חלה לקיים את המצוה שאני התם משום דאיסור חמור הוא וחאיל עלה לחיוביה קרבן אבל נדר כל מקום שאינו חל בבטול כגון ממצות לא תעשה אינו חל בקיומה שהרי על כרחו הוא צריך לקיימה אבל היכא שחל בבטולה כגון במצות (ל"ת) [עשה] חל נמי בקיומה כיון שאיפשר לבטלה בנדר אי מקיים לה בנדר חאיל עליה איסור נדר ויכולני לומר דכי אמרי' חלין על דבר מצוה הני מילי בבטול מצות עשה אבל בקיומה לא ואי עבר עליה לא עבר משום בל יחל וטעמא דמילתא דכי נשבע לבטל ולא מקבל עליה אותה מצוה יש כח בנדרו לבטל מעליו איסור מצוה ולמיחל עליה איסור נדר אבל נדר לקיים כיון שהוא קבל עליו איסור אותה מצוה הרי היא במקומה עומדת ואין איסור חל על איסור ואף עפ"י שבשבועות אי אתה אומר כן לדעת רבי יהודה בן בתירא יש לחלוק בין נדרים לשבועות שהשבועות יש בהן איסור שהוא דומה לאיסו' מוסיף שחייבין עליה קרבן מה שאין כן בנדרים וטעם הנדרים שחלין לבטל המצוה אפרש לקמן ועוד משום (דנשבע) [דנדר] לבטל את המצוה גלי בהו רחמנא מדכתיב לה' לא יחל אפי' לחפצי שמים לא יחל כדאיתא בפרק שני דנדרים אבל לקיים לא גלי הילכך לא חיילו ויש לי ראיה לזה מהא דאמרינן פ"ק דנדרים האומר אשנה פרק זו מסכתא זו נדר גדול נדר ואקשי' והלא מושבע מהר סיני הוא ומפרקי' משום דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית משום הכי חלה עליה איסור שבועה אלמא אין הנדרים חלין על דבר מצוה לקיימה ורש"י ז"ל כתב התם האי תירוצא לאו דוקא הוא אלא דיחוי בעלמא דהא קי"ל שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות כדתנן יש נדר בתוך נדר. ואי הכי כוליה תלמודא משובשת והאי תנא כל הכי אשתבש ואזיל אלא משום שאין הנדרים חלים בקיום מצוה אלא שיש לנו לומר התם שבועה היא שהרי אשנה קאמר ולא קאמר הרי עלי לשנות שהוא לשון הנדרים והא דקאמר נדר גדול נדר לאו דוקא הא דקאמרי חאיל עליה איסור שבועה אבל מצאתי עוד סמך לדבר מההיא דאמרינן במסכת מכות פרק הלוקין ולחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין ביום טוב בין בחול ומפרקי' האי תנא איסור כולל לית ליה ואמאי לא קתני כג"ד קונם שלא אחרוש ביום טוב כענין ששנינו קונם שאיני חורש בה לעולם דנדרים חלים לקיים את המצוה אלא ש"מ לקיים במצות לא תעשה אינן חלים שאינן בביטולן.

ומיהו קשיא לי והא תנן יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה ומפרש לה שמואל בגמרא אפי' בשאמר הריני נזיר היום ואע"ג דליכא איסור מוסיף ואמאי כיון דנדר חדא זימנא הוה ליה מושבע מהר סיני במצות לא תעשה ואפ"ה חאיל עליה איסור נדר ואיתמר נמי בירושלמי עלה דההיא דכתיבנא לעיל אמר ר' יוסי לא אתיא אלא בחמש ככרים אבל בככר אחד מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבלה מכאן ואילך כמיחל שבועות על האיסורין ואין שבועות חלות על האיסורין ואמר רבי יודן עלה והוא שהזכיר נדר ואח"כ הזכיר שבועה אבל אם הזכיר שבועה ואחר כך הזכיר נדר נדרים חלים על האיסורין ואין שבועות חלות על האיסורין אלמא נדרים חלים על האיסורין.

וי"ל לא אמרו אלא באיסור הבאה מעצמו כגון נדר ושבועה דרבינהו רחמנא מדכתיב נזיר להזיר מכאן שהנזירות חלה על נזירות כדאיתא בפ"ב של מסכת נדרים אבל איסורי תורה אין חלין עליהן נדר בלא תעשה תדע דתרי מילי נינהו דהא תרי קראי צריכי חד מלא יחל וחד מנזיר להזיר ולבי רופף בכל זה.

אבל קיום גירסא זו שבשמועתנו כך הוא דאי הוה איסורא דאורייתא כי נדר לא חאיל עליה איסור נדר כלומר שלא בשביל נדר לא אכל בו בשר שתהא מתפיס בו אלא משום איסור שבו שחל עליו תחלה לא אכל בו ואע"פ שאם עבר עליו בשתיהן [עבר] כשקיימו מחמת מצותו הוא שקיים שאלו לא נדר נמי היה עושה כן וכיון שכן אין אותו תענית של אותו היום עליו כדבר נדור אלא כדבר האסור וכי מתפיס מתפיס בדבר האסור הוא וכבר כתבתי במס' מכות תירוץ הקושי' שהוקשה לנו שם.

שוב מצאתי בתשובה לרבינו האי גאון ז"ל בלשון הזה נמי בעיא לן כיון דתנא כיום שמת בו פלוני ביום שמת בו אביו למה לי ואהדרינן כיום שמת בו גדליה בן אחיקם אצטריכא ליה דכל שלשה בתשרי לא יאכל בשר ולא ישתה יין או שישב בתענית ואיצטריך למתנא יומא דתעניתא דמיחייב לאתענויי לאגמורי דאי משום תעניתא דגזרו ביה רבנן אי תפיס לא חאיל נדרא עליה שלא נדר בדבר הנדור ואם נדר ובא ממנו לא תימא הואיל ואלו לא נדר הוא אסור כי נדר נמי לאו מתפיס בנדר הוא קמ"ל דמעיקרא הוה קאי אתלתא בתשרי באיסורא דרבנן השתא דנדר מיניה קם ליה בלא יחל וכי איתפיס ביה התפיס בדבר הנידור ע"כ.


דף כב עמוד א[עריכה]


הא דאקשינן והרי מגדף. לדבריו דרבי עקיבא אקשינן דלדידיה מגדף מביא קרבן במסכת כריתות וכיון שכן מצינו מדבר ומביא קרבן ולא מצינו אוכל כל שהוא שהוא חייב ומפרקי' מדבר ואוסר קאמרי' והאי מדבר וחוטא הוא וכן בשבועת העדות ושבועת הפקדון מדבר וחוטא הוא שהרי נשבע לשקר ולא אסר על עצמו כלום ונזיר טמא מביא קרבן (למיזל) [למיחל] עליה נזירות בטהרה הוא.

מחלוקת בשבועו' אבל בקונמו' דברי הכל כל שהוא. רב פפא לא לענין קרבן קאמר ובשוגג דאי סבירא ליה יש מעיל' בקונמו' שוה פרוטה בעי דהא מהיכ' אתי לה קרבן מהקדש והא בהקדש גופיה בעינן שוה פרוטה ודיו לבא ממנו להיות כמוהו אלא לענין מלקות קאמר וכי אמרינן לקמן כי קאמר רב פפא לענין מלקות לאו למימרא דמעיקרא לא ס"ד הכי בברייתא אלא מעיקרא סבירא ליה ברייתא נמי למלקות והשתא מוקים לה רבינא לבריית' לקרבן והיינו דאמרי' לקמן למימר' דסברי רבנן כו' אלמא עד השתא קס"ד ברייתא למלקות ולא לקרבן דאין מעילה בקונמות.

אי הכי אמאי מצטרפין. הכי פירושא: אא"כ בשלא הזכיר בקונמו' שם אכילה אלא שאמר קונם ככר זה עלי וככר זה שזהו לשון הקונמות משו"ה מצטרפין דכיון דלא מדכר שמה דאכילה אע"פ שאין אדם אוסר עצמו בכל שהוא משום דלא מחית איניש לאסור על עצמו פחות מכדי אכילה מ"מ חל איסורו אפחות מכזית שאם יאכל כזית משניהם מצטרפין ובשבועות שאמ' שבועה שלא אוכל ככר זה ולא זה שזהו לשון השבועות והזכיר אכילה על הככר הרי לא חלה שבועתו אלא על כדי אכילה מכל ככר וככר ופחות מכדי אכילה מן הככר היתר גמור הוא ואינו מצטרף אלא אי אמרת קונמות נמי כשהזכיר שם אכילה למה יצטרף יותר מן השבועות הרי אף בקונמות נמי לא נשבע אלא בכדי אכילה מן הככר וכיון שאכל פחות מכזית לא חלה עליו שם שבועה כלל.

ואוקימנא כגון דאמר אכילה משתיהן עלי. ואקשינן דכותה גבי שבועות אמאי לא מצטרפא כי היכי דמצטרפא בקונמות ופריק רב פינחס שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אינן מצטרפות פי' רש"י ז"ל מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו משו"ה אינן מצטרפות אבל קונמות אין חלוקות לא לאשמות למאן דאמר יש מעילה ולא למלקות שאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם א' חדא הוא דמיחייב דכולה חדא מעילה היא כדתנן צירף את המעילה לזמן מרובה ונראה מפירושו שהוא מפרש אכילה משתיהן שלא אוכל מזו ומזו והאי דקאמר רבינו ז"ל במעילה לא דייק לן מדגרסינן במס' כריתות פרק אמרו לו א"ר יהושע שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין בהעלם אחד שחייב על כל אחד ואחד משום מעילה ורואה אני שהדברים קל וחומר ומה מזבח אחד שאין גופין מוחלקין חייב על כל אחת ואחת משום דתמחויין מוחלקין חמשה זבחין שגופין מוחלקין לא כל שכן אלמא יש חילוק אשמות במעילה ואפי' בקונם אחד בשני תמחויין או בתמחוי אחד בשתי ככרות בהעלם אחד הואיל וגופין מוחלקין הן וא"צ לומר בשתי קונמות ומה שאמר רש"י ז"ל משום דתנן צירף את המעילה לזמן מרובה אדרבה ההוא טעמא מסייעא לאיחיובי ביה שתים דהכי תנן התם א"ל רבי עקיבא אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה אמר לו השב אמר לו אם אמרת במעילה שעשה בה המאכיל כאוכל ואת המהנה כנהנה וצירף את המעילה לזמן מרובה ומש"ה חייב שתים בשני גופין או בשני תמחויין תאמר בנותר שאין בו אלא אחד מכל אלו ומש"ה אינו חייב אלא אחת וש"מ בהדיא שמפני שצירף את המעילה לזמן מרובה הם יותר חלוקות לאשמועי' דמדאחמיר בה רחמנא כולי האי דאע"ג דאכל פחות פחות מכשיעור מצטרף מחמרי' בה נמי היכא דאכל שני שיעורין בהעלם אחד דליחייב שתים בשני תמחויין או בשני גופין ויש מי שפי' דכי אמרי' צירף את המעילה לזמן מרובה לא בשני תמחויין דהואיל וחלוקין אין מצטרפין אלא בתמחוי אחד ובגוף אחד ואינו נכון מ"מ קשיא לדברי רש"י ז"ל ורבינו חננאל ז"ל פי' דבסתם בכזית ומפורש בכל שהוא ואיני יודע מהו שח. והרב הלוי ז"ל פי' דחלוקין לחטאות הואיל ושני גופין הן ואע"פ ששם אחד הוא שהרי שניהם בשבועה אחת כללם ונעשו שתיהן איסור אחד כיון דגופין מוחלקין הן אם אכל מזה וחזר ואכל מזה בהעלם אחד מתחייב שתי חטאות והא דמיא לאוכל חמשה חתיכות מחמשה זבחים של נותר שהוא חייב חמשה חטאות כדאיתא התם בפרק אמרו לו ומשום הכי לא מצטרפין אבל קונמות אינן חלוקות לפי שאין חיוב חטאת כלל אלא מלקות במזיד.

והאי פירושא ודאי לא דייק דאי הכי היכי אקשי' לר"ם בשלמא שבועות חלוקות אלא קונמות אמאי והא סבירא ליה לר"מ יש מעילה בקונמות והילכך חלוקו' לאשמות ואין מצטרפין ועוד דכי מטי הרב לקמן כי אמרי' התם איכ' דרב פנחס כו' צריך הוא לחזור ולפרש כדפרש"י ז"ל הילכך זה הפי' אינו כלום.

ותו איכא למפרך מדתנן לקמן שבועה שלא אוכל ואכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת חטים כו' חייב על כל אחת ואחת ואקשי' נמי בגמרא ודילמא למיפטר מאחריני אתי ואסיקנא דמייתר פת ומש"ה חייב על כל א' וא' וש"מ שאין גופין מוחלקין אפי' בפורט וכ"ש היכא דכללן בכלל אחד.

ויש לפרש לעולם דקאמר אכילה משתיהן עלי ואפ"ה שתי ככרות אינן מצטרפין מפני שחלוקות לחטאות וכל היכא שחלוקין אין מצטרפין וכדתנן התם בפ' אמרו לו אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית משני מינין פטור ואוקימנא כלישנא בתרא מאי שני מינין מין אחד בשני תמחויין ואליבא דרבי יהושע דאמר תמחויין מחלקין וכי א"ר יהושע תמחויין מחלקין לא שנא לקולא ול"ש לחומרא ואע"ג דלישנא אחרינ' איתמר התם דאפי' לר' יהושע מצטרפין אע"פ שחלוקין לחטאות אלישנ' בתרא סמכינן הכא דעקר הוא והכי נמי סמכי עלה בפרק כלל גדול אבל גבי קונמות למ"ד יש מעילה אע"פ שחלוקות לאשמות מצטרפות למעילה שהרי אמרו אכל היום ונהנה למחר ואפי' מכאן ועד שלש שנים מצטרפין שנאמר תמעול מעל ריבה הא אכילה והנאה תרי מילי נינהו ובעלמא כה"ג לא מיצטרפי וכולהו שאר אכילות נמי בכדי אכילת פרס הוא דמיצטרפי והכא אפי' שלש שנים אלמא גבי מעילה לא בעי' צירוף הילכך שני תמחויין ושני גופין נמי מצטרפין אע"פ שחלוקין לחטאות דכל בהעלם אחד מצטרפין וכיון שאין חילוק אשמות מחלקין מלהצטרף למעילה אף למלקות נמי מצטרפות דהשתא למלקות עסקינן כדפרישית.

והוי יודע דכל הני מילי אליבא דמ"ד התם לא קבלה מיניה רבי יהושע לתשובה מר' עקיבא אבל איכא תנא דאמר קבלה מיניה וחזר בו וסבר שאין תמחויין מחלקין בשאר איסורין אלא במעילה וה"ה לגופין שאין חלוקין שאין חלוק בין גופין לתמחויין כדמוכחא שמעתא התם ומתני' דהכא דקתני פת חטים שעורין וכוסמין אינו חייב אלא אחת כמ"ד קבלה ומיהו לא מחוור ולאוקומיה פירוקיה דרב פינחס דלאו כסתם מתני' דהכא.

ולי נרא' דלענין שבועה הכל מודים דשביעו' מחלקות ולא גופין וכ"ש תמחויין בשבועה אחת [שאין] מחלקין דאיסור הבא מעצמו הוא ולכך נתכוון מתחלה וכתיב אחת לחייב על כל אחת ואחת ומתני' ד"ה היא והכי נמי מוקמינן לה כר"ע או כמ"ד קבלה מיניה ר' יהושע שפיר אתיא דסתמי דמתני' ופלוגתא דר"מ ות"ק אליבא דר"ע מוקמי' ולא כר' יהושע אליבא דחד תנא מ"מ כוליה תנויין דהכא דגופין אין מחלקין ושבועות ודאי מתחלקות דכתיב אחת ושמעתין מיפרש' שפיר וה"פ דרב פינחס לא מוקי לה באומר אכילה משתיהן עלי אלא בשתי שבועות כדברי רש"י וה"ק לעולם דאידכר שמא דאכילה בתרוייהו ודקא קשיא לך מ"ש שבועות ומ"ש קונמות שבועות מפני שחלוקות לחטאות שאם היו בשבועה אחת אינו חייב אלא אחת ומפני שהן שתים הן חלוקות לחטאות משום הכי אינן מצטרפות למלקות ולא לקרבן אבל קונמות שני קונמות אינן חלוקין דבין לענין הקדש גמור בין לקונם לא שנא הקדיש וחזר והקדיש ל"ש הקדיש בבת אחת דין א' הוא ואין אשמו' של שני' מחלקין בהן כלל הילכך קאמרי' דשני קונמות מצטרפין דכיון דשני הקדשות אפי' בשני גופין נמי אינן חלוקין לחטאות לענין נותר וטמא מצטרפין הן למלקות ואע"פ שחלוקין בשני גופין לענין מעילה הרי למעילה עצמה מצטרפין הן הילכך כ"ש דלמלקות מצטרפין ואיפשר לאוקמי שמעתין אפי' לד"ה דהכא שבועו' וקונמו' קאמרי' בגופין לא איירי' ואי כרבי יהושע משכחת לה בגוף אחד ותמחוי אחד ואי כרבי עקיבא אפילו בשני גופין וסלקא שמעתא שפיר.

ככר זו עלי הקדש אכלה הוא מעל חבירו לא מעל. פרש"י ז"ל שלא נאמר פדיון באיסורין ומיהו דוקא באיסור של יחדי אבל אמ' ככר זו קונם ולא אמר עלי כיון דאסרה אכ"ע בהקדש יש לה פדיון למ"ד יש מעילה בקונמות כדאמרי' בריש פרק האשה רבה גבי קונמות אי קסבר יש מעילה בקונמות וקדושת דמים נחתא להו משום דבידו לפדותו ולמ"ד אין מעילה בקונמות אחד וזה ואחד זה אין להן פדיון.

ובפ' אין בין המודר גרסי' לה להך ברייתא בלישנא אחרינא קונם ככר זה בין הוא בין חבירו מעל לפיכך יש לה פדיון דברי ר"מ וחכ"א ב"כ ובין כך לא מעל כו' פי' בין בסיפא בין ברישא אלמא לר"מ קונמות יש להן מעילה כהקדש גמור ולי נראה דלר"מ דהתם קונם ככר זה הקדש גמור הוא וקנאוה גבוה וכן פרש"י שם שיש מעילה דקדשי בדק הבית הוא משאמר קונם זה עלי ולאו דוקא בעלי ב).


דף כב עמוד ב[עריכה]


נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה. פי' את"ל כיון דאכלי ליה אינשי [ע"י תערובת] בכזית גבי נזיר מאי והך בעיא לא אתיא כרבי יוחנן דאמר בפ' יוה"כ חצי שעור אסור מן התורה ולא חאיל עליה איסור שבועה אלא בעיא דרב אשי כריש לקיש אתיא דאמר מותר מן התורה ומיניה פשיט לה ואע"ג דלית הילכתא כוותיה יגדיל תורה ויאדיר ויש כיוצא בה בתלמוד ופשיט (א) דאם ראוי לאכילה [אף שהיא אסורה] בכזית, ואכתי איכא למיבעי דלמא כיון שאינו ראוי לאכילה [בעינן] במשהו ואתינן למפשט מנבלה דקס"ד דאינה ראויה לאכילה והא דאמרינן תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר משום דהיא עיקר ואם תמצא לומר עפר בכזית כל שכן חרצן ולא איפשיט הילכך אכתי לא איפשיטא בעיא דרבא דעפר ולא בעיא דחרצן.


דף כג עמוד א[עריכה]


אמר ליה התם דאמר שלא אשתה והדר אמר שלא אוכל. איכא למידק עלה א"ה למה לי אכל ושתה שתה לחודיה מיחייב שתים שהרי כי אמר שלא אוכל אכילה ושתייה בכלל וחלה עליה איסור שבועה באיסור כולל לפי דעת רש"י ז"ל שהוא סבור דבסתם נמי איכא איסור כולל כדבעינן למיכתב קמן.

ואיכא למימר הכא כיון דאמר שלא אשתה מעיקרא כי אשתבע שלא אוכל מסתמא אכילה בלחוד קאמר דהא על השתייה מושבע ועומד הוא ולא דמי לאומר שלא אוכל שחלה שבועתו אפי' אנבלות אפי' בסתם משום כולל דהתם כיון שלא אוכל ונבלות ראויות לאכילה ודאי אכולהו נשבע שהרי כולן אכילה הן ואי לאו אנבלות נשבע היה לו לומר שלא אוכל כשרות דאכילה סתם על כרחך נבלות בכלל וחאיל משום כולל אבל הכא אע"ג דאכילה בכלל שתייה אכילה בלא שתייה נמי אכילה מיקריא הילכך כיון דמושבע ועומד הוא ודאי לאו אשתייה נשבע ומש"ה אינו חייב אלא אחת.

ואי אמרת והא אכתי לא קס"ד הך סברא דלקמן הוא דאמרי' גלי אדעתיה לא תיטעי בהא דודאי בסתם אינו נשבע על מה שהוא מושבע כבר אבל קס"ד דאי אישתבע שלא אוכל ברישא והדר אמר שלא אשתה כיון דכי אשתבע מעיקרא שלא אוכל (אכילה) [שתיה] בכלל לא אמרי' למפרע איגלי מילתא וי"ל אין הכי נמי דאי שתה בלחוד חייב שתים והאי דקתני אכל ושתה משום סרכא דרישא אי נמי קא ס"ד השתא דהאי תנא איסור כולל לית ליה.

ודאמרינן אכילה בכלל שתייה ליתא. איכא דקשיא ליה והא כתיב יין ושכר אל תשת ומרבינן מיניה דבילה קעילית. ואיכא למימר בלשון תורה איכא לאכילה בכלל שתייה ובלשון בני אדם ליתא ובשבועות הלך אחר לשון בני אדם.

וכך מצאתי בהלכות גדולות איבעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא וכי מאחר דקרא סברא למה לי מהו דתימ' אע"ג דמדאוריי' שתייה בכלל אכילה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא קרן אינשי הכי קמ"ל דקרן ומשום הכי קמסייעי' וקא פרכינן עלה דשבועה שתייה בכלל אכילה איתא אכילה בכלל שתייה ליתא.

ואיכא דתמיהא להו והא אמרי אינשי נשתי מידי ואזלי ואכלי ושתו ולאו תמיהא היא דהתם לאו משום דאכיל' בכלל שתייה אלא מפני שהצנועין אומרין מעט ועושין הרבה כדאמרינן בנדרים גבי טיפת צונן אבל כי אמרי ניכול מידי ואזלי ושתו ולא אכלי על כרחך מפני ששתייה בכלל אכילה הוא.

והא דגריס רבינו ז"ל לעיל דאמר ליה איניש לחברי' ליטעום מידי ואכלי ושתו לאו דוקא אלא ושתו בלחוד גרסינן.

ה"ג וכן גירסת רש"י ורבינו חננאל ז"ל: הוה אמינא פת לאכול חטים ושעורי' לכוס. ולא גרסינן אפי' דמי שאמר חטים שאיני טועם אסו' לכוס ומותר [לאפות] דהכי איתא בפרק הנודר מן המבושל ומאן דגריס "אפילו" לא דק וליתיה בעיקר נוסחי.

ויש מי שרוצה לומר דאי אמר הכי אינו אסור אלא בפת מפני שהפת מושך את כולן וכן נמי בהא דאמרינן ושל שעורין ושל כוסמין ואקשינן הוה אמינא על ידי תערובות משמע ליה דלאו דינא הכי אלא הכי קאמר דלמא הנודר טועה וסבור שבלשון זה על ידי תערובת משמע אבל אי אתי למישאל בלא תערובת נמי אסרינן להו ואע"ג דאמרינן לקמן שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ופירושו תאנים וענבים שניהם ממש התם כשפי' אבל בסתם אכל חד מחייב (שכל וכן) [וכ"ש] דלא בעינן תערובת ממש.

ודאמרינן לקמן מין אלו מין אלו הוא דלא שתינא הא אחריני שתינא משמע דלאו דינא הכי אלא הכי קאמר להכי פריט להו משום שהוא טועה וסבור שבלשון מין אלו הם עצמן אינן בכלל אבל אי אתי למשאל לן ודאי אמרינן ליה דכולן בכלל.

ולי נראה שבאלו וכיוצא בהן סתם נדרים הם ופירושן כפי מה שבלבו לומר ושואלין אותו ואם אמר איני זכור דנין בהן להחמיר ומיהו אם לשון אותן בני אדם ידוע כלל גדול אמרו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכן בשבועות וקונמות.


דף כג עמוד ב[עריכה]


הכי גירסת רבינו חננאל ז"ל וכן כתוב בנוסחי עתיקי: הכא מאי מי מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור או לא. והכי פירושא, דודאי מיפשט פשיטא לן דאי מחייב אשבועה דכללי לא מיחייב אדפרטי דמושבע ועומד הוא אלא הכי מיבעיא לן מי אמרינן אע"ג דאין שבועה חלה על שבועה חיילא שבועה דכללי להכי דאי אכיל פחות מכשיעור מפת חטים ומפת שעורים על ידי תערובת מצטרפי אהדדי ומיחייב דפרטי דבתר הכי לא חיילא עלה אלא שבועה אחריתי היא לחייב בכשיעור על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו או דילמא לא מחית איניש לאסור על עצמו פחות מכשיעור אפי' על ידי צירוף כיון שהזכיר אכילה לא אסר עצמו אלא בכדי אכילה ולא מצטרפין ולא מיחייב בכללה ופשטינן לה דלא מצטרפין משום דאי אפשר דכללא שבועה באפי נפשה היא דאי הכי כיון דאמר שלא אוכל סתם חל (השיעור) ד) ואפחות מכשיעור בצירוף וכיון דחל אכשיעור לא מיחייב תו בשבועה אחרת דמושבע ועומד הוא אלא ודאי מדמחייב אפרטא שמע מינה דהא פרטא פירושא דכללא הוא ואין הכלל שבועה בפני עצמה הילכך לא מצטרפין.

ולשון רבינו חננאל ז"ל כך הוא מי מחייב איניש נפשיה לפחות מכשיעור ומיחייב שבועה דכללא נמי בהדי דפרטיה ויש לפרש דמעיקרא לא מסקינן אדעתין הא דאין שבועה חלה על שבועה אלא הכי קא מיבעיא התם נחית לצירופא ומשום הכי שבועה דכללא שבועה באפי נפשה היא והילכך חייב ארבע אדכללא ואדפרטי והכי נמי אמרינן דהאי דכללינהו שבועה באפי נפשה וכי היכי דלצטרפו אהדדי כללינהו והילכך ממילא מיחייב אדכללא ואדפרטי או דילמא לא מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור וכיון שכן לא חיילא שבועה אכללא וליכא למימר דתחול משום דמחית אנפשיה לאיחיובי נפשי' אכללא ואפרטי דכיון דפלגינהו כמאן דאמר שבועה לכל אחד ואחד דמי ולשון ראשון מחוור יותר ורש"י ז"ל מעבר קולמוסיה בהך גירסא ואמר דשבוש הוא.

ה"ג בנוסחי עתיקי וכן גרסי רבינו חננאל ורש"י ז"ל: בשלמא לרבי יוחנן לא אמ' כריש לקיש משום דמוקים לה כדברי הכל אלא רבי שמעון בן לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן אמר לך כי אמרי' איסור כולל באיסור הבא מאליו באיסור הבא מעצמו לא אמרינן בשלמא לרבי שמעון בן לקיש היינו דקא פטר רבי שמעון כו' בשלמא לריש לקיש היינו דמשכחת לה בלאו והן כו' אמר רבא כו'. זהו נוסח הגירסא ואיכא נוסח' דלא כתיב בה האי בשלמא לרבי יוחנן ואין זו הנוסחא עיקר בספרים. ומגיהי ספרים הוא שמחקו אותה משום דקשיא להו היכי אמרינן דרבי יוחנן לא מוקים לה כרי שמעון בן לקיש דמוקים לה כדברי הכל והא בלאו הכי נמי לא אפשר ליה לאוקומה בחצי שיעור דאיהו ס"ל חצי שיעור אסור מן התורה ולא חיילה עליה איסור שבועה דהכי אמרינן בריש פרק יום הכפורים לריש לקיש כיון דאסור מדרבנן היכי מיחייב עליה קרבן שבועה ואסיקנא כיון דאית ליה היתר מן התורה מיחייב עליה קרבן שבועה הילכך רבי יוחנן לא מצי מוקים לה כריש לקיש.

ואיכא דמפרקי לה דלרבי יוחנן נמי מצינן לאוקמה בחצי שיעור ואע"פ שהוא אסור מן התורה כיון דלא מיחייב עליה קרבן ומלקות הוה ליה איסו' קל ודילמא תנא דמתני' סבר לה כמאן דאמר איסור חמור חל על איסור קל אפי' בלא כולל כדאיתא בפרק עשרה יוחסין ובהן נמי משכחת לה כדמשכח לה בגמרא בסמוך הילכך טעמיה דר' יוחנן משום דבעי לאוקומה כדברי הכל.

ואין צורך לכך דאנן הכי קאמרי' בשלמא פירוקא דרבי יוחנן מחוור טפי מדריש לקיש משדם דמוקים לה כדברי הכל ואפי' לית ביה טעמא אחריתי הילכך משום האי טעמא הוה ליה לריש לקיש למי' כרבי יוחנן ומאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן ואי לאו האי טעמא לא הוה קשיא לריש לקיש מאי טעמא לא מוקים לה כרבי יוחנן כל שכן דהכא ודאי צריכינן למימר הכי משום רב ושמואל דלא אמרי כריש לקיש ואינהו לא אשכחן להו דאמרי בחצי שיעור דאסור מן התורה.

ואי קשיא הא קשיא ריש לקיש נמי כדברי הכל מוקים לה מי קתני מתני' סתם ומפרש שלא אוכל קתני למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וריש לקיש נמי הכי קאמר או רבנן או רבי עקיבא ומתני' אליבא דתרוייהו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא דאיכא למימר דריש לקיש הכי קאמר אי אתה מוצא שיתחייב באכילות נבילות וטריפות אלא במפרש לרבנן או אפי' בסתם לרבי עקיבא אבל משנתנו מדקתני שלא אוכל סתם על כרחיך רבי עקיבא קתני להאי לכך לא הוה ליה לאוקמה ליחידאה וכן פירש רש"י ז"ל אי אתה מוצא שיתחייב כו'.


דף כד עמוד א[עריכה]


ודאמרינן נמי כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאליו באיסור הבא מעצמו לא אמרינן. דוקא בכולל אבל במוסיף אפי' בבא מעצמו אמרינן דהיינו חלב מן המוקדשין ויש מפרשים דוקא שלא אסרה אלא על עצמו אבל אסרה על כל העולם חאיל דכשאר איסורין הוי.

האוכל נבלה ביום הכפורים. פירש רש"י ז"ל בין שנתנבלה מערב יוה"כ בין שנתנבלה ביום הכפורים פטור מיום הכפורים וכתבתיה בפרק עשרה יוחסין ודייקי' מינה דלית ליה לרבי שמעון איסור כולל.

ויש לדקדק והא לית ליה לרבי שמעון אפילו איסור מוסיף כדאיתא בפרק עשרה יוחסין והיכי אמרת ר' שמעון לית ליה כולל בשלמא שמעתין לא קשיא דבהכי סגי לן למפרקה למתני' דהכא אלא ברייתא אמאי נקט נבלה ביום הכפורים דהוא כולל [ליתני] אפי' מוסיף.

[וי"ל נבילה ביוה"כ] איצטריך סד"א מדכתיב תענו את נפשותיכם וכל מלאכה כו' ותניא תענו וכל מלאכה מה מלאכה שחייבין עליה במקום אחר אף עינוי שחיי' עליו במקום אחראביא הפיגול והנותר וכולה כדאיתא בפרק יום הכפורים משום הכי איצטריך רבי שמעון לאפוקי מההוא סברא ואמר שהאוכל נבלה פטור מיום הכפורים ולא אמרינן להכי דומיא דמלאכה שאין איסור חל על איסור.

וראיה לדבר דהכי תני לה בירושלמי רבי שמעון אומר תענו את נפשותיכם מן המותר לכם ולא מן האסור לכם כו' ולאו למימרא דמהכא לא קמה לה משום דדריש הכי מה מלאכה שבחול מותרת אף עינוי שבחול מותר אוציא נבלה שבחול נמי חייבין עליה וסבירא ליה דלא עדיף כולל ממוסיף והא דאמרינן הכא ומאן דפטר איסור מוסיף קא מיתוסף איסורא בחתיכה עצמה כו' לאו מדרבי שמעון אלא ממאן דאית ליה מוסיף ולית ליה כולל דשלש מחלוקות בדבר.

בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה. משמע הכא דלא מהני איסור כולל לבטל את המצוה ואיכא מאן דקשיא ליה מההיא דגרסינן בירושלמי על דעתיה דרבי יוחנן שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח אלמא שבועה חלה לבטל את המצוה באיסור כולל ורבינו הגדול ורבינו חננאל ז"ל כתבו זה הירושלמי אלמא הילכתא היא.

ולאו קושיא היא, דכי אמרינן דאינה חלה בכולל הני מילי במצות לא תעשה שאין מאכילין לו לאדם בידים דבר האסור לו וכיון שכן משעת שבועה יצאת לשוא וליתה בהן אבל במצות עשה חלה שבועה בכולל לבטל שאין אומרי' לו לאכול מצה ומוטב יעבור על המצוה ממילא ולא יעבור על השבועה בידים.

אלא הא קשיא לי דתנן תאמר בשבועות מצוה שלא עשה בה לאו כהן ואמאי הא איתא בכולל ודאמרי' לקמן והא לית בלא אניח ואמאי ליתא הא אי אמר שבועה שלא אניח שום דבר על ראשי חלה עליו שבועה ואסור להניח תפלין על ראשו וכיון דמשכחת לה בהן דאסור איתא בלאו איכא למימר התם אע"ג דאסור להניח תפילין אי מנח לא מיחייב קרבן שבועה ב) בלאו והן כן נ"ל.

וזה הפי' לדעת מי שאומר דסתם נמי מקרי הן למפרש [לאו, והאי] וודאי מקרי נמי להבא לשעבר דלא אניח תפילין ד), אבל לדעת רש"י ז"ל <ע' בדיבור הבא> לא קשיא דלא מיקרי לאו הן אי לא אמר שלא אניח תפלין כשם ששנינו לא הנחתי תפלין.

ה"ג רש"י ז"ל: אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור. ופי' דארישא קאי דהא דתנן ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה לאו נבלות וטרפות אלא כגון עפר אבל אנבלות וטרפות חייב ומתני' בסתם ואפ"ה חייל אכל מידי דראוי לאכילה כיון דאיהו אמר שלא אוכל וליכא למימר לא אסר נפשיה אלא במותר לו דכיון דלא אוכל קאמר הכל במשמע וכמפרש דמי להאי מילתא וחאיל באיסור כולל ומשכחת לה בלאו והן שאם אמר שאוכל ולא אכל חייב ואם רצה מקיים שבועתו במותר לו ולא עוד אלא שאם אכל נבלות וטרפות פטור.

ואיכא [דקשיא] ליה הא דאמרינן לקמן בשמעתין שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחיילא אתאנים חיילא נמי אענבים וכן נמי אמרינן גבי תמרים וחלב במפרש והא ליתא בהן.

ואיכא למימר שאני התם דאיתיה בשם חלב בעולם דמשכחת חלב מותר כגון בחלב שבתוך הכליות דשרי דשעל שתי הכליות אמר רחמנא ולא בתוך הכליות אי נמי שבתוך הכסלים אי נמי שעל הקבה וכר' ישמעאל דאמר כהנים נהגו בו היתר אי נמי שעל גבי הדפנות שהוא קרוי חלב בלשון בני אדם והוא מותר הילכך איתיה בהן בשם חלב וכן נמי גבי תאנים אע"ג דאמר מעיקרא שבועה שלא אוכל תאנים משכחת לה בהן בשם תאני' בעולם דאיכא תאנים שיש להם שם לווי ואינן קרויות תאנים סתם בלשון בני אדם ומשכחת לה בהן, כך שמעתי בשם רבינו תם ז"ל.

וגבי תאנים איפשר לומר דכיון דמתחלה לא נאסרועליו אלא משום שבועה משכחת לה בהן שאיפשר לישאל על שבועתו הראשונה הילכך עליו חלה בשנייה בלאו.

ולהאי פירושא ז) הא דתנן תאמר בשבועות מצוה שלא עשה בה לאו כהן בכל ענין של מצוה קאמר בין בעשה בין בלא תעשה שאם נשבע לקיים את המצות לא תעשה שבועה שלא אוכל נבלות חייב כדברי ר' יהודה ב"ב ולדברי חכמים פטור משום דליתיה באוכל נבלות שאפי' נשבע שאוכל סתם אעפ"י שאם אכל נבלות פטור כיון שאין מותר לאכלו כדי לקיים שבועתו לא בפורט ולא בכולל לא מיקרי הן אלא שבירושל' משמע דרבי יהודה ב"ב במצות עשה בלחוד היא ודייק לה מדקתני סיפא תאמר בשבועות מצוה שלא עשה בה לאו כהן כלומר דבלאו פטור ובהן אתה מחייבו דהיינו אעשה סוכה אניח תפלין ולא קתני נמי שלא עשה בה הן כלאו אמצות לא תעשה דבהן פטור דהיינו אוכל נבלות ובלאו חייב כדברי רבי יהודה בן בתירא מכל מקום לישנא דגמ' לא דיקא להאי פירושא דלא משמע לאהדורי תירוצא ארישא דמתני'.

והרב הלוי ר' יהוסף ז"ל לא גריס "אלא", והכי נמי איתא בנוסחי עתיקי ובפי' רבינו חננאל ז"ל משכחת לה כדרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור והכי פירושא מתני' כדפרקי' רישא בסתם ומשום הכי לא חיילא עלה שבועה דמסתמא כי אשתבע אהיתרא אשתבע ולא אאיסורא וסיפא במפרש. וא"ת היכי משכחת לה בהן משכחת לה כדרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור דאחשבה אכילה למיפטר משבועתו הכא נמי אם אמר שבועה שאוכל אי אכיל נבלות וטרפות בדיעבד פטור דקיימא לשבועתיה והיינו הן (ומכולל לנשבע) [ובין בכולל בין בנשבע] סתם הוי לאו והן דתרוייהו כולל הוו וכי אמר (שלא אוכל) [שאוכל] סתם אע"ג דלא אמרינן ליה קום אכול נבלות כיון דכי אכיל מיפטר בהו מקרבן שבועה כי לא אכיל אישתכח דאינהו נמי מיחייבי ליה קרבן שבועה, הילכך היינו הן.

ולהאי פירושא מתני' בפורט הוא וצ"ע. ואף אנן נמי תנינא דמי שאכל נבלות וטרפות בדיעבד אכילה הן הואיל וכבר אכלן ואם אמר אחר כך שלא אכלתי סתם חייב דאכילה מיקריא הכי נמי כי אמר שאוכל סתם ואכל נבלות וטרפות חייב.

שנינו בתוספתא (ב,א) שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין אסורין פגול ונותר וטמא שבועה שלא אשתה ושתה משקין אסורין יין של ערלה ושל כלאי הכרם חייב ורבי שמעון פוטר שבועה שאוכל ואכל אוכלין אסורין פגול ונותר וטמא שבועה שאשתה ושתה משקין אסורין יין של ערלה ושל כלאי הכרם פטור ור' שמעון מחייב כו' לדעת רש"י ז"ל רישא וסיפא בסתם ולפי הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל רישא במפרש וסיפא בסתם כדאוקימנא למתני'.


דף כה עמוד א[עריכה]


חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות מה שאין כן בשבועות. איכא דקשיא ליה והא שבועות נמי חלות על דבר מצוה כדבר הרשות דהכי אמרי' במסכת נדרים פרק ואלו (נדרים) [מותרין - טז,ב] מנין שאין נשבעין לעבור על המצות ת"ל לא יחל דברו אבל מיחל חפצי שמים מאי שנא [נדר] דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו שבועה נמי הכתיב או השבע שבועה לא יחל אמר אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא (אוכל) [אהנה] מן הסוכה אמר רבא וכי מצות ליהנות ניתנו אלא הא דאמר מצות סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה ושאין נשבעין על המצות מנא לן כו' זו היא גרסת מסכת נדרים.

ופירש רש"י ז"ל דהכי קאמ', אם אמר מצות סוכה עלי אסור לישב בסוכה והיינו לה' אפי' לחפצי שמים ואי הכי קשיא דהא אשכחן שבועות שחלין על דבר מצוה כדבר הרשות ומאי חומרא דנדרים ואיכא למימר התם מפני שאמרן בלשון נדר וארכבה אתרי רכשי אנדר ואשבועה והכא הכי קאמרי' חומר בנדרים שאמרן בלשון נדר מבשבועות שאמרן בלשון שבועה אבל אמ' שבועה בלשון נדר כנדר דמי ומשום חומר דנדרים הוא שחלה על דבר מצוה.

ויש מפרש אותה השמועה שבמס' נדרים בלשון אחר דה"ק טעמא דאמרי' שהנדרים חלים על דבר מצוה ולא השבועות מפני שלשון הנדרים הוא שאומר הנאת סוכה עלי והוא מידי דמיתסר חפצא עליה הילכך חאיל אפי' אדבר מצוה שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו כדאמרינן גבי הנאת תשמישך עלי דאע"ג דמשעבדא לה מציא מדרא ליה אבל השבועות אינן חלים על דבר מצוה מפני שלשון השבועות שהוא שאומר שלא אשב בסוכה וכיון דמשועב' לאותה מצוה לא מצי מדיר לה כדאמרי' הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו ומשום האי טעמא ידעינן דהא דכתיב לא יחל דברו אבל מיחל לחפצי שמים לאו אנדר קאי אלא אשבועה ובעינן תו ודאין נשבעין לעבור על המצות מנא לי כו' ובעינן נמי תרי קראי למה לי ומפרקי חד למיפטריה מקרבן בועה וחד למיפטריה מן לאו דשבועה.

ולהאי פירושא קושיין איפריקא לה דלא חיילה שבועה לבטל אפילו אמר הנאת סוכה עלי שבועה דהואיל דהזכיר שם שבועה מידי דאסר נפשיה מן חפצא הוא ומיהו בדבר הרשות שבועה היא אע"ג דאמר עלי כדאמרינן לקמך ולא כדברי האומר דלא שבועה ובפרקין לישנא בעלמא קאמר ולא שהנשבע אומר בלשון זה.

ובנדרים ירושלמי (א,א) מצאתי שנחלקו בענין זה, והכי גרסי' התם <בירושלמי לפנינו איתא באופן אחר> ר' יוסי פתר לה כולה באסור אסר ה) הריני עלי איסור אסר היא עלי איסור שבועה הרי היא עלי איסור שבועה הרי היא עלי אסור הרי היא עלי שבועה אסור אמ"ר יודן בנדרים אסור ובשבועות מותר אסור הרי היא עלי אסור הרי היא עלי אסר אסו' שבוע' הרי היא עלי מותר הרי היא עלי שבוע' מות' אמ"ר מנא אסר הרי היא מותר הרי עלי אסר אסו' שבועה הרי עלי אסור הרי עלי שבוע' מותר.

הא נראה שלש מחלוקות בדבר, דרבי יוסי סבר שבועה שאמרה בלשון עלי אסור בה ורבי יודן מתיר אבל בנדרי' שאמרן בלשון זה ו) לא אמרו כלום ופירש ר' מנא שהן מותרין אבל בשבועה חלק בין שהזכיר שבועה בתחלה בין שהזכיר בסוף ונקטי' לחומר' בשבועות שאמרן בלשון עלי שהן אסורות לעולם.

וגמרא דילן נמי מסייע להו. בשבועות לשון עלי כדאמרינן לעיל והטעם שכתבנו למעלה נכון הוא אפי' למי שמפרש השמוע' שבמסכת נדרים כדברי רש"י ז"ל והוא הטעם לנדרים שאינם חלים על דבר שאין בו ממש.


דף כה עמוד ב[עריכה]


הא דאמר רבא (לעיל) הוה ליה דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש. שאין לך בו אלא חידושו בלבד לומר שאין לנו בו אלא משום עדות כמו שפי' רש"י ז"ל וזו היא אחת משלש עשרה מדות דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש שאי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש וכאן לא החזירו כלל.

נמצינו למדין שכל האומר שבועה שאינייידע לך עדות. וכן (שאיני) [שאני] יודע אע"פ שפטורין ב) משבועת העדות כגון חוץ לבית דין ושלא יחד עדיו ושלא שמע מפי התובע פטורין משבועת ביטוי אבל קרוב ופסול וכן הכופר בבית דין וחזר ונשבע כיון שאינן ראוין להעיד אינן בכלל עדות וחייבין בבטוי וכאן טעו הרב הלוי והרב ר' משה תלמידו ז"ל טעות גדולה.

והא דאקשינן ומי אמר אביי הכי כו' פירשה רבינו ז"ל יפה. וביארתי עיקרי הדברים בספר מלחמות.


דף כו עמוד א[עריכה]


אמ"ר אלעזר דא ודא אחת היא. פי' רש"י ז"ל וזו אינה משנה, ויש מפרשין דהכי קאמר לא משכחת לעולם העלם חפץ בלא שבועה והכי קתני על העלם שבועה בלחוד כגון שלא אוכל פת חטים וכסבור של שעורים אמ' חייב אבל העלם חפץ ושבוע' כגון דאנשי' חפצה פטור ולהאי סברא דרבי אלעזר הך דבעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו מתניתא היא וכי בעא מיניה אליבא דרב יוסף בעא מיניה דאשכח העלם חפץ בלא העלם שבועה.

ויש לפירוש זה רגלים בירושלמי, דגרסינן התם (ג,ה) על העלם שבועה הוא חייב ולא על העלם חפץ ואין ביניהן העלם טומאה על העלם מקדש ויהא חייב שתים כרבי ישמעאל דאמר חייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש תמן כתיב ונעלם ונעלם שתי פעמים וכאן כתיב ונעלם פעם אחת.

וכך פירושו: א"כ הוא שיש העלם חפץ ושבועה בכאן נימא כמו שאנו אומרים גבי טומאה שאם נעלם ממנו מקדש וטומאה חייב שתים כרבי יש הכא נמי הוה לן למימר חייב שתים ומשני תמן כתיב ונעלם ונעלם שני פעמים לחייב על העלם טומאה ומקדש וכיון שהוא חייב על כל אחת ואחת בפני עצמה על שתיהן בבת אחת חייב שתים ז) אבל הכא לא כתיב רבוייא להעלם חפץ וכתיב ביה מיעוטא דכתיב ונעלם בשבועה דוקא כשיש בה חדא העלמה אבל כשיש בה שתי העלמות פטור.


דף כו עמוד ב[עריכה]


כמאן כמונבז אפילו תימא רבנן כו'. איכא למידק מההיא דגרסינן בפרק כלל גדול אמר אביי הכל מודים בשבועת ביטוי שאינו חייב עד שישגוג בלאו שבה ואקשינן דתניא התם איזהו שבועת ביטוי לשעבר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו ואסיקנא הא מני מונבז היא והכא אסיקנא דרבנן מודו בה ויש לומר ההיא אביי הוא דסבר הכי ודרב נחמן פליגא.

אבל יש נוסחא ישנה דגרסינן הכי התם: מני הא אילימא מונבז השתא בכל התורה כולה דלאו חדוש הוא אמר מונבז שגגת קרבן שמה שגגה הכא לא כל שכן אלא לאו רבנן תיובתא דאביי תיובתא.

והכי כתיב בספרי דוקני אלא שרש"י ז"ל בא ולימד דליתה דמאי פשיטותא הא אצטרי' לאשמועי' דחלוקה שגגה זו משאר שגגות דאלו בכל התורה למונבז בין שגג לקרבן בין שגג בלאו וכרת שמה שגגה וכאן בלשעבר אם שגג בלאו שבה לאו שגגה היא דכתיב האדם בשבועה ולפי זה לרבנן דפליגי עליה דמונבז לית להו קרבן בשבועת ביטוי לשעבר דסברי כרבי ישמעאל, וכן הוא דעת רש"י ז"ל.

ואיכא למידק עליה רבנן דפליגי עליה דמונבז מאן נינהו רבי עקיבא כדאיתא התם ואיהו הוא דאמר חייב להבא ולשעבר לפיכך פירש הרב ר' שמואל דומרוגי ז"ל דלא ממעיט מהאדם אלא כגון מי שהוא סבור לשבע על האמת אבל מי שהוא סבור לשבע על שקר וסבור שהוא מותר לאו אנוס הוא אלא שוגג כדאשכחן גבי שאר מצות דכל מי שאומר מות' שוגג מיקרי כדאיתא בפרק ארבע מיתות ולפום הכי דייקינן התם מני הא אילימא מונבז דודאי לאו למעוטי אומר מותר אתא אלא לומר שאף זו קרויה שגגה ואי למונבז פשיטא.

ואי קשיא לך, אי הכי רבא מאי קא מבעיא ליה שבועת ביטוי לשעבר היכי משכחת ורב נחמן נמי לימא ליה בשוגג בלאו שבה לא קשיא דרבא הכי איבעיא ליה אי מחייב בשוגג בקרבנ' ואמר ליה רב נחמן אפילו בשוגג בקרבנה נמי משכחת לה ואין צריך לומר בשוגג בה והאי דלא אייתי הכא ההיא ברייתא דילמא לא שמיע ליה והרבה כיוצא בהן בתלמוד אפי' בשמועה אחת דיכול למימר תניא נמי הכי.

ומיהו קשיא לי מה שראיתי בירושלמי (ג,א) רבא בר יהודה בשם רב בשוגג בקרבנה אבל סבור הייתי שאין זו שבועה מותרת אלמא אנוס תשבינן ליה. ואיכא למימר משכחת לה כגון בשוגג בלאו שבה אבל סבור שאסורה והוא מוזהר עליה בעשה וכיון דאיכא שגגת לאו שמה שגגה וכיון דידע שאסורה לאו אנוס הוא. עוד פירשתיה שם בפרק כלל גדול (סט,ב).

גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא סתם מנין. פירש רבינו הגדול ר' יצחק ז"ל שאסור בפת חטים ובודאי שהפי' כך הוא אלא מיהו איכא דקשיא ליה הא דתנן בנדרים נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא של תרומה ואעפ"י שאינה של תרומה שהן של בית המלך ואעפ"י שאינן של בית המלך ובעי עלה בגמרא היכי אמר ומוקים לה כגון שאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך ואקשינן והא איתסרו עלה ומפרקינן דאמר בלבו היום ואע"ג דאמר מר דברים שבלב אינם דברים הכא גבי אונסא אי אפשר דלא עקר ליה לנדריה אלמא דוקא משום אונסא אבל בעלמא לא והכא נמי כיון דאמר פת סתם כל פת במשמע וכי אמר בלבו פת חטים דברים שבלב נינהו ואינן דברים.

ואיכא מאן דאמר דכי אמרינן גבי נדרים דברי' שבלב אינן דברי' הני מילי בעם הארץ משום דלא מהימן אי נמי דלא מקים מחשבתו ולפיכך פותחין לו פתח ממקום אחר אבל בתלמיד חכם לא כדתנן במס' נדרים סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות המלכים כו' על כולן אינן נשאלין ואם נשאלין פותחין להן פתח ממקום אחר ומפרש לה בגמרא דהכי קתני על כולן אין צריכין שאלה לחכם בד"א בתלמיד חכם אבל בעם הארץ שבא לשאול פותחין לו ממקום אחר והא הכא דכדברי' שבלב נינהו ואפילו הכי בתלמיד חכם הוו דברים.

וזו טעות גמורה ואין הנדון דומה לראיה דהתם חרמו של ים קרוי חרם ולא היה צריך ללשון אחר ומשום הכי לא הוי נדר כלל אלא שמחמירין עליהן בעם הארץ אבל הכא גבי ההיא דנודרין לחרמין כיון דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עליו איתסרו להו שהרי אסרן לעולם עליו ואין באותו משמע היום וכן גבי פת מי שאומר פת סתם אין במשמע פת חטים אלא כולן במשמע הילכך הוו להו דברים שבלב ואינן דברים וכדמוכח נמי בקידושין (נ,א).

אלא הכי הוא דאיכא למימר, בשלמא התם כיון שפיו ולבו שוים שיאמר יאסרו כל פירות שבעולם עליו ולא יאמר היום הוו להו דברים שבלב ואינן דברים אבל הכא כיון שהיה דעתו לומר חטים בפיו ולא אמר דאיתניס ולא אסקיה לדבוריה על כרחך אינו אסור אלא במה שהיה בלבו שהרי בעינן פיו ולבו שוין ואע"פ שאין בפיו אלא פת סתם אינו אסור בפת שעורים שהרי לא היה לבו להיות נודר מן השעורין כנ"ל וזה הטעם נכון שהרי אמרו מנין שיהא אסור בחטים ת"ל לכל אשר יבטא האדם אלמא אי לאו דרבי רחמנא אפי' בחטים מותר כיון שלא השלים הנדר שהיה בלבו לידור.


דף כז עמוד א[עריכה]


הא דמרבינן הכא הטבת אחרים דהיינו אתן מנה לפלוני עשיר וכדתנן נמי במתני' יש לומר כשפירש אתן מנה לפ' אם ירצה לקבל ממני הא לא פירש כן הויא לה כשבועת יזרוק פ' צרור לים ולא יזרוק שהוא פטור וכדברי רש"י ז"ל חייב משום שבועת שוא.

וי"ל שאפי' בנשבע סתם אתן מנה לפ' אין במשמע אלא ברוצה לקבל הא אינו רוצה פעור זה ומותר וגדולה מזו שנינו קונם שאני נהנה לך אם אין את בא ונוטל לבניך כור אחד של חטים הרי זה יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם ויאמר לו כלום אמרת לי אלא מפני כבודי זהו כבודי התם הוא דקאמר אם אין אתה נוטל דבעי למימר זהו כבודי האמר אם אין אני נותן לך דבר ברור הוא שלהנאתו של מקבל אמר ואם אינו רוצה הלה פטור וכן הדין בדיני ממונות שדי נתונה לך מעכשיו אם לא אתן לך מנה מכאן ועד יום פלוני ורצה ליתן והלה אינו רוצה לקבל לא קנה שדה. 
וגדולה מזו אמרו לענין גיטין בפ' כל הגט (גיטין ל,א) בההוא דאמר אי לא מפייסנא ליהוי גיטה ומסקנא הא פייסה ולא איפייסה אלא דהתם טעמא אחרינא הוא משום דאונס חשבינן ליה ומיהו ההוא טעמא שייך הכא דכיון שאמר אתן והלה לא רצה לקבל אפי' תימא שיש במשמע שיתן ממש הא אניס ואונס רחמנא פטריה בין לנדרים בין לשבועות כדאיתא בפ"ג דנדרים. 
וההיא דאמרי' בגיטין על מנת שתתני לי מאתים נתנה בעל כרחו אינה מגורשת גיטין שאני שאפי' אמר מחולין הן לך אינו גט עד שתתן ועוד דהתם כיון דמקבל הוא דאתני עד שיהו נתונים לו מאתים ממך משמע כנ"ל וכבר כתבתי מזה בגיטין.


דף כז עמוד ב[עריכה]


שבועה שלא אוכל ככר זה כיון שאכל ממנה כזית חייב. דמקצתה נמי במשמע השבועה ומיהו כלה נמי בכלל שבועה היא ואכל אכילה ואכילה דידה נשבע כדאמרינן בשמעתין מיגו דמהניא שאלה לכזית בתרא כו' אלמא ה"ק שבועה שלא אוכל שום אכילה מככר זו.

שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה בין שאמר שבועה שלא אוכלנ' לככר זו בין שהיתה מונחת לפניו ואמר שבועה שלא אוכלנה כיון שהזכיר כינויה של ככר דוקא כולה קאמר ואינו (נאמר) [נאסר] במקצתה. 
וכן הדין באומר (שאוכל) שבועה שאוכל ככר זו מקצתה נמי משמע וחייב הוא לאכול את כולה ואם נשרף מקצתה אינו חייב לאכול את השאר דעל אכילה דכולה נשבע ומקצת אינו מוציאו מכל איסור שבועה כלל. 
ושמעתא דעיפא ואבימי לקמן בתשע ועשר סתם היא וכדפריש רש"י ז"ל אבל בככרות אלו איפכא הוא דתשע אלו כל אחת ואחת וכזית דכל אחת במשמע וכי הדר נשבע בעשר אלו הוה ליה כולל ועשר אלו כזית דכל אחת במשמע וכי הדר אמר תשע אלו אינו חייב אלא אחת וכדאמרן בככר זו. 
ומה שתמצא בירושל' (ג,ז) בעיפא ואבימי ככרות אלו במפרש שלא אוכל כולן ממש או בשלא אוכלם שאינו מתחייב אלא בכולם וכדנבאר ועיין שם.

מאי אירייא כזית אפילו משהו נמי כזית חשיב ואי לא לא חשיב. נ"ל דהכי פירושא: לא שייר כזית לא חשיב וכבר עבר על שבועתו ומש"ה אינו נשאל עליה לפי שמצאתי בירושלמי גבי פלוגתא דר"ע ורבנן מה מפקא מביניהון שבועה שלא אוכל זו ואכלה חסר כל שהוא על דעתיה דר"ע פטור פי' דהא אמר כל שהוא שמה אכילה הילכך אכתי אשתייר לה שיעור אכילה על דעתיה דרבנן חייב דהא אמרי כל שהוא לא שמה אכילה הילכך לא שייר מידי דהוי אכילה אף בשבועות כן שבועה אשתי נהנית לי אם אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא על דעתי' דרבי עקיבא אשתו מותרת על דעתייהו דרבנן אשתו אסורה כו' ופירושו כגון שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה כולו אבל בסתם הא אמר רבא כיון שאכל ממנה כזית חייב.


דף כח עמוד א[עריכה]


שמעתא דרבא בשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו. יצאו עליה כמה עסיקין והכי נקטינן גירסא ופירושא פטורי בקמייתא דשבועת שגגות אתא לאשמועינן כדאמרי' עלה אף אנן נמי תנינא כו'.

שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור פי' ראשונה כל שהיא בין תנאי בין איסור אכילה לתנאיה בשוגג פטור משום שבשעתה דאכיל ליה הוא דחיילא שבועה אשניה ושוגג הוא ושבועת שגגות מותרת כדמייתו לה ממתני' וטעמא משום דכתיב האדם בשבועה. 
אכליה לאיסור בשוגג נמי פטור משום דבההיא עידנא אכתי לא ידע דחלה עליה איסור שבועה ואע"פ שאכל אח"כ את התנאי במזיד אי איפשר לחייבו משום זדון זה שבשעה שאכלו לאיסור עדיין לא ידע שנשבע ולא חלה עליו איסור שבועה אלא בההיא אכילה קמייתא הוא דחיילא עליה והוא שוגג בה והילכך פטור ובדין הוא דשרי למיכליה שניה הואיל והראשונה בשוגג אלא איידי דבעי למימר חייב אמר פטור. 
ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב אם תנאי במזיד בראשונה ודאי חייב שבשעת שבועה האדם בשבועה קרינא ביה אכל איסור במזיד ראשון נמי חייב משום דבההיא שעתא ידע דחייל עליה איסור שבועה ואכיל לה ושוגג הוא שאינו סבור לאכול את השניה הילכך ההוא זדון דראשונה שגגה היא לענין האיסור וזדון הוא לענין השבועה שהוא יודע שאיסור שבועה חל עליו וכי אכיל לשניה דהוא תנאי איגלי מילתא דבשעת אכילת הראשונה אסורה היתה עליו והוא היה סבור שהיא מותרת הילכך חייב בקרבן דהא ידע כשאכל את הראשונה שנשבע עליה אלא שהוא סבור שהיא מותרת לו שהוא סבור שלא לאכול את השניה ואומר מותר שגגה היא לקרבן כדאמרינן בפרק ארבע מיתות. 
אבל אכל לתנאי בשניה במזיד אי אפשר לחייבו על הראשונה האיסור שאכל בראשונה במזיד אע"פ שאותו זדון דראשונה שגגה היא מפני שאינו שב מידיעתו לא באכילת הראשונה ולא באכילת השניה והוכיח סופו על תחלתו שזדון גמור היה. 
שתיהן בשוגג פטור היינו רישא ומשום שתיהן במזיד נקט לה. 
שתיהן במזיד בעדים והתראה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש לענין מלקות. 
תלאן זו בזו ואכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה וזו בזדון עצמה ושגגת חברתה פטור פי' זדון עצמה שיודע בה שנשבע עליה ותלאה בחברתה ושגגת חברתה שאינו יודע איסור חברתה וסבר שלא נשבע עליה באיסור ובודאי כיון שאכל זו הראשונה בזדון עצמה ושנייה בשוגג של זו הו"ל איסור במזיד ותנאי בשוגג וראוי הוא להתחייב בקרבן דראשונה אלא כיון שאכל השנייה בזדון עצמה לגמרי שיודע בה שהיא איסור ושהראשונה שאכל היא תנאי לזו והרי הוא אוכל אותה במתכוין לעבירה זו פטור הוא משתיהן מפני שאינו שב מידיעתו וכל שאינו שב מידיעתו פטור כדאמרנא לעיל וא"ת וכי איזו ידיעה יש לו בשניה שהוא אסור ואכל התנאי שלו בשוגג והרי היא מותרת לו היא כפי דעתו ושב מידיעתו הוא יש לפרש מאי זדון עצמה שהוא סבור שזו שלפני היא איסור ואותה שאכלתי תנאי ועל דעת תנאי אכלתי אותה דמזיד בחטא הוא כן נ"ל. 

ועוד אני אומר שהאוכל תנאי ושוגג לומר אסור אני אוכל שבועה חלה עליו דהא תלמוד בין תנאי בין איסור ראשונ' במזיד שניה (מסתברא) [מתסרא] עליה ולא בעינן ידיעה אי מחמת תנאי אי מחמת איסור וכאן הרי זה אינו זכור שנשבע אלא שבועה אחת בין בשעת אכילה הראשונה בין בשניה אלא שמתחלה היה סבור שהראשונה אסור והשניה תנאי ועכשיו אומר חלוף היו הדברים ומ"מ לדבריו בשעת אכילה הראשונה חלה שבועה על השניה והוא אוכל אותה במזיד ועובר על שבועה ודאי בזדון ואינו שב מידיעתו וזה דבר נכון.

זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חברתה חייב פי' שגגת עצמה שלא ידע שהיא אסור אבל יודע שחברתה תלויה בה שזו תנאי לשניה וכשאכל את השניה אינו יודע שהיא אסור חייב דהויא לה תנאי במזיד ואיסור בשוגג וחייב קרבן דשניה אבל דראשונה פטור משום דהוא איסור בשוגג ותנאי במזיד דפטור. 
וא"ת וכיון שיודע שחברתה תלויה בה ואוכל אותה במזיד לא יתחייב כלל מפני שאינו שב מידיעתו כדפרישית כיון שעכשיו הוא סבור שאינו אוכל אלא תנאי אע"פ שיודע שכבר עבר על האיסור שאכלו ועכשיו הוא אוכל התנאי לא חמיר עליה ואי מודעת לה דהשתא איסור אכילה שנשבע עליה פריש הילכך שב מידיעתו קרינא ביה כדאמרי' בפ"ב דנדרים (טו,א) כי לא זהיר בתנאיה באיסורי מיזהר זהיר זהו פי' השמועה מתוקן ומקובל.


דף כט עמוד א[עריכה]


הא דתנן שבועת שוא אם לא ראיתי גמל פורח באויר. בדין הוא דה"ל למיתני אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים וכדתנן לה במס' נדרים נדרי הבאי אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים פי' בירושלמי בראיה אחת וה"נ הו"ל למתני עולי מצרים והתם נמי הו"ל למתני גמל הפורח באויר.

ובשם ר"ת ז"ל אמרו דהכא לא הו"ל למיתני כעולי מצרים דהאי גברא אינשי טובא חזא וגזים ואמר כעולי מצרים ומש"ה לא לקי משום שבועת שוא אלא במילתא דלא חזא כלל כגון גמל הפורח באויר שלא ראה שום בהמה וחיה פורחת באויר וזה וזה בנדרים מותר דהבאי הוא וגוזמא בעלמא. 
ואוקימנא למתני' כנון דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי ולקי משום שבועת שוא ואיכא דקשיא ליה יאסרו כל פירות שבעולם עליו ולא יעבור על שבועת שוא ואם אכל נמי משום שבועת בטוי הוא דמחייב וראיית גמל הפורח תנאי בעלמא הוא ואיכ' למימר אומדן דעתא הוא (דאמרי') [דאמדינן] ליה לדעתיה שלא רצה לאסור כל פירות שבעולם עליו שאלו רצה כן לא תלה נדרו בדבר שאינו והיה אוסרן על עצמו בלא תנאי של הבאי ועל שבועת שוא הוא דעבר שרצה לומר שראה הילכך לקי משום שבועת שוא. 
ומיהו איכא למידק דקאמרי' בפ"ד דנדרים תנא שבועת הבאי אסורות וזו היא גירסת רש"י ז"ל התם ומוקי לה רבא כגון דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי כו' אלמא מיתסרי הפירות עליו ולא לקי משום שבועת שוא ויש מי שאומר דמאי אסורות דקאמרי' התם דלקי משום שבועת שוא. 

ואיכא נוסחי דכתי' בהו התם כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבוע' הבאי מותרת והכי תני לה בתוספת' ושמעתי דנוסחא משובשת היא דתניא בסיפרי כי ידור נדר לה' את שהסמיך נדרו לדבר שאיפשר לו הרי זה נדר ואם לאו אינו נדר או אינו אלא עד שיאמר לשם ת"ל לאסור אסר מ"מ הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון את שהסמיך לדבר שאיפשר לו הרי זה נדר ואם לאו אינו נדר כך אף בשבועו' ת"ל לאסור אסר מ"מ מה הפרש בין נדרים לשבועות בנדרים כנדר בחיי המלך בשבועות כנשבע במלך עצמו אף ע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר חי ה' וחי נפשך אם אעזבך וש"מ ששבועות הבאי אסורות כלו' שנאסר הדבר שנשבע עליו והכא אמרי' דלקי משום שבועת שוא והפירות מותרין.

ומצינו בירוש' ובפ"ד דנדרים שהקשו ואמרו תני כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרין והא תני שבועות הבאי אסורין רבי ירמיה בשם רבי פדת כאן במעמידין כאן בשאין מעמידין א"ר אבא ואפי' תימר כאן וכאן במעמידין וכאן וכאן בשאין מעמידין כאן במיחל שבועה על נכסיו נכסיו אסורין הא ללקות אינו לוקה כשם שנדרי זירוזין מותרין כך שבועות זירוזין מותרות עוד היא במיחל שבועה על נכסיו שבועה נכסי עלי נכסיו אסורין הא ללקות אינו לוקה. 
ונרא' שכך פירושו: הא דקתני שבועות הבאי אסורין במעמידין כלומ' שהנשב' מעמיד ותוקע עצמו על הדבר ואומ' שבאמ' ראה גמל הפורח באויר ואחרי' אומרים לו לא ראית מעולם והוא אומ' יאסרו כל פירות שבעולם עליו בשבוע' אם לא ראה כיון שלא היה ניכר לו אין זו שבועת שוא אלא בטוי הוא ונכסיו אסורין. 
אבל אם לא היו מעמידין אלא יודעי' הם שלא ראה הרי זה שבוע' שוא שהוא לא רצה לאסור כל פירות שבעול' עליו מאחר שתלה הדבר בזה וכיון לעבור על שוא ולפיכך הוא לוקה משום שוא ונכסיו מותרין ואפי' תימר תרתי מתניתא במעמידין או בשאין מעמידין כאן במוחל שבועה על נכסיו כלומר הא דקתני מותרין לומר שאינו לוקה משום שבועת שוא (ונכסיו מותרין. 
ואפי' תימר תרתי מתניתא) אבל נכסיו אסורין עליו ב) (א"ה ז"מ כתוב בגליון) (והיינו שאומר נכסיו עליו אם לא ראיתי גמל פורח באויר ודאי נכסיו אסורין הא ללקות אינו לוקה דודאי אינו חייב מלקות שהרי אינו עובר על ש"ש והכי תני כשם שנדרי הבאי מותרים כך שבועות הבאי מותרים לו' שאינו חייב מלקות שלא נתכון לעבור על ש"ש אלא לאסור נכסיו ומש"ה נכסיו אסורין הא ללקות אינו לוקה וההיא דתני אסורין מיירי כשלא אמר נכסיו עליו אלא שנשבע שראה גמל פורח דהואיל ולא אסר פירו' בשבועתו דעתו לישבע ש"ש ואהכי לקי מש"ש וזו היא שבועו' הבאי אסורות דתני') (אידך ברייתא והאי דקתני כשם שנדרי הבאי מותרין לאו דוקא). 
והא דקתני כשם שנדרי זרוזין מותרין כך שבועות זרוזין מותרין הכי קאמר שאינו לוקה משום שקר א) אף ע"פ שדעתו לאכול ב) אין אומרין לא נתכוון זה לאסור נכסיו אלא (שלא יסעוד) ג) אצלו ומכיון (שסעד) ד) אצלו ילקה ה) קמ"ל. 
ובלשון מעמידין תמצא סמך לפירושנו שם בפ"ד דנדרים וזו שאמרו בספרי שאסורות במעמידין ואע"פ כן בנדרים מותר כרבי טרפון דאמר לא ניתנה נזירות אלא להעלאה כדמוכח בריש פ"ד דנדרים בגמ' דילן. 
ופירוש מה בין נדרים לשבועות יש לו סוד שהדבר לבנין יסוד והשבועה בוא"ו וה"א אחרונה ידועה וברורה בהיותה מששה גרועה נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים ולכן לבטל את המצוה חלים ואין כן השבועות יען כי פריהן מאותן נטיעות ואני אומר באולי שזה הטעם לנדרי הבאי ולדברים שאין בהם ממש וזרוזין שאין נדר עד יחקור ויאזין כי מאשר בינה נעלמה נדר וכל ידיעה מה ואדון הכל אשר בידו הכל יודיענו בסתום חכמה אמ"ן.

ואמאי לימא להו קיימו מאי דאמר. שם המיוחד [ואי קשיא,] ולפרוש שם ביו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא שם המיוחד לגבוה יתעלה.

לא קשיא לי, דמשה רבינו לא היה מזכיר שם שמים לבטלה שאסור לפרש את השם ולקרותו ככתבו שנאמר לעלם ולפי מה שמצאתי בהגדת בראשית רבה ע"ז נמי מיקרי שם המיוחד שכך העלו שמה בימי דור אנוש דכתיב אז הוחל לקרות בשם ה'. 

ויש מי שכתב מצינו נמי בגבעת בנימין שם המיוחד והוא חול כדברי ר' אליעזר.

ויש לתמוה על דברי רבי אליעזר ואולי מה שכתב המקרא כינהו לכבודם וכת' שם המיוחד וכי אמר רבי אליעזר חול לא שמותר למחקו. אי נמי לאלהים האמור בפרשה מותר למחוק לדבריו אבל לא לשם המיוחד חס ושלום לא אמר רבי אליעזר כך.

וליטעמיך לימא להו על דעתי על דעת המקום למה לי כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתיהו. פרש"י ז"ל כי היכי דתהוי שבועה על דעת אחרים ולא יוכלו הם להתירה דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה ואין זה הלשון ברור.

ויש אומרים על דעת רבים הוא ולפיכך אין לו הפרה ומדקדקין מכאן דנדר שהודר על דעת שנים על דעת רבים נינהו ואין לו הפרה ואינו נכון משום דלעולם רבים שלשה כדאמרינן בעלמא ימים שנים רבים שלשה ומהתם גמרי לנדר שהודר ברבים בפ' השולח ואמרי' בפרק שני נזירים שני נזירים תרי והאי גברא דקאי ביניהון הא תלתא הוה ליה רשות הרבים אלמא לאו רשות הרבים הוא אלא בג' על דעת המקום ב"ה שאני ומשה לא הוה צריך אלא מפני שנעשה שליח בית דין לאביהם שבשמים לומר כדעתי שאתם שומעין כך צוני המקום ועל דעת כן אני משביע עליכם ויש מי שאומר על דעת המקום ב"ה ופמליא שלו. וזה טעות ויש כאן שאלה שהרי נהגו הצבור להתיר חרמות נדרים שהחרימו ונדרו על דעת המקום ב"ה ומנהג פשוט הוא. 
ויש מי שאומר לא נאמרו דברים הללו אלא במצוה שהקב"ה מצוה אותה לעשותה ונשבעו על דעתו אין לו הפרה שמצותיו קיימות לעולמים ולא איש אל ויכזב אבל מה שנדרו רבים בדברי הרשות וצרפו דעתם לדעת המקום ב"ה כשהם נסכמים להתיר בפתח או בחרטה אף הקב"ה נסכם עמהם ולי נראה על דעת המקום וכנסת ישראל עמו כדאמרינן הוא ובית דינו והוי דעת רבים אבל במה שהצבור משביעין על דעת המקום יש להתיר מפני שאין דעת הקהל מצטרף לאסור שהן עצמן הנשבעים ומתירין עצמם על פי חכם ביחיד. ובמס' נדרים לא אפיקנא כי היכי דלא תיהוי הפרה אלא הכי קאמרינן ולימא להו ע"ז וכל התורה כולה אי נמי שש מאות ושלש עשרה מצות אלא מילתא דלא טריחא נקט.


דף כט עמוד ב[עריכה]


אמר שמואל בטרוף. פי' רב נתן בעל הערוך בשם רב שרירא גאון ז"ל מושוה כקורת בית הבד שאין מניחין פניה עגולות ומשופעות.

ודכותה בפרק הרואה (ברכות נח,ב) מתחזא כמאן דטרפא מיטרף וכן בפרק מומין אלו פרסותיו רחבות כשל אווז ואמר רב פפא לא תימא דטריפא ולא סדיקא פי' דמרבעא וכן בפרק ד' דמכשירים התורף את הגב פי' הטח להשוותו ובתוספתא דנגעים גבי מקל שמזין בו וראשה טרוף פירוש מרובע והיינו דתריץ שמואל בירושלמי במרובע והתם מקשי ליתני קטן כלומר דמרובע אפילו קטן נמי ליכא דתניא התם רשב"ג אומר אין מרובע בבריות ומפרקינן התם רבי יודן דלית ליה אורחא דתנא מתפס אלא מילה רובה דתנינן גמל הפורח באויר ניתנו עכבר פורח באויר. 
ובגמרא דילן התם בנדרים אמרינן וליתני גבו טרוף מילתא אגב אורחיה קמ"ל דקורת בית הבד גבו טרוף למאי נפקא מינה למקח וממכר לומר המוכר קורת בית הבד לחבירו אי גבו טרוף אין אי לא לא.